:

על חורבות:

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 17:39

דבר העורכים:

אנחנו חיים בתוך אתר בנייה. אנחנו מתהלכים בין הריסות. עוברים דרך אותם הרחובות, שמדי שנה נחפרים לזמן ארוך ומחומרים או מרוצפים אולי לחודש-חודשיים. אנחנו מצלמים סדקים, שברים, חלונות שבורים, מערכות חדרים חשופים, חצץ. אוספים מזכרות סנטימנטליות – רעפים ישנים, בובת פלסטיק גידמת, בלטות מצוירות. התרגלנו לכך שהבניינים הלא-ממש-מרשימים שנותרו לנו מהדורות הקודמים, ושאותם למדנו (לא לגמרי בלי קושי מסוים והתנגדות פנימית) לאהוב, הולכים ונעלמים, כמו אנשים, אחד-אחד. אלא שמודעות אבל על מותם אינן מופיעות על פני אנשים, בדומה למודעות על פטירתם של בני אדם שמופיעות על קירות בתים. עם זאת, המודעות הללו נוטות להגר לגדרות בנייה, ובקרוב כרוזי הזיכרון ייעלמו מצלעות העיר: הבעלים החדשים לא יעמידו את גדרות הבטון האטומות של בתיהם לרשות צערו של אדם אחר. נעלם לא רק פרצופה המוכר של העיר, נעלמת גם הבעתה האנושית. אנחנו יודעים שזה חלק מתהליך עולמי בלתי ניתן לעצירה, שחברות להגנת מונומנטים היסטוריים הן או חסרות אונים או פיקטיביות. אנחנו יודעים שהמטרה העיקרית של מתקפת המחץ הזאת אינה רק למחוק את הזכרון ההיסטורי של המין האנושי, אלא גם לשכנע אותו באי-יעילותו ובאי-כדאיותו של אותו זכרון. אנחנו תופסים את הסימנים הקטנים ביותר של המקום האוזל, לומדים ליהנות מפסולת הבנייה ומשלדי העבר.

"הבילוי הוא אכזרי וההנאה, חייב אני להודות, מראה סימני סטייה" – כתב הנרי ג'יימס על אהבתו לחורבות. החורבות עליהן כתב ג'יימס ורבים אחרים לפניו, היו שרידים של עבר רחוק, מכוסות פטינה וקורי עכביש של זמן. את החורבות שלנו אפשר היה להשוות להריסות מלחמה, אילו היו פחות שגרתיות ויומיומיות ו(באופן מטעה) טובות לב כלפי בני האדם. הנאתנו מהן אינה סוטה כל כך ובלתי נמנעת יותר, כמו כל מוצא שלישי מתוך מצב כלשהו. בו בזמן אין הן כה רחוקות מחורבותיו של הרומנטיזם, שהעדיף את כוחו של הטבע, ההיסטוריה והרגש על פני כוח המשטר, וממסורתה של העיר עצמה, שיש לה ניסיון מפואר של הרס וקינה.

תוך כדי הבנת החשיבות של חוויה זו לכל מי שנולד כאן, שחי כאן, שבא לכאן ושנסע מכאן, ביקשנו מחברינו – המשוררים, הסופרים, האמנים והאדריכלים – לספר על תפיסתם את המצב ולענות על שלוש השאלות הבאות:

אתם בוודאי לא יכולים להתעלם מההרס העצום של מרכז ירושלים ומהבניה החדשה, הסוערת והנבערת.

איך הדבר נתפס על ידיכם (הן פיסית והן מטפיסית)? אלו מחשבות גורמים לכם בתים נעולים ועומדים להריסה, חורבות, חפירות מעבר לגדרות אלומיניום והבנייה במרכז העיר, שזה כבר אלפיים שנה אומרים עליה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"?

ועוד, במובן רחב יותר – מה תפקידם של הרס וחורבות בתודעתכם?

גלי-דנה זינגר

נקודא זינגר

 גלינה בלייך
אולג יורייב
ישראל אלירז
מרינה אפשטיין
אנה איסקובה
זלי גורביץ
גילה לורן
אלכסנדר (סאשה) אוקון
רונדה ודוד רוזנברג
אנטולי ז'יגלוב
נטליה אבלקובה

מודעות פרסומת