:

נטליה אבלקובה

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:28

באשר למטמורפוזות של הערים שלנו, יש לי כלפיהן יחס מאוד לא חד משמעי.
במוסקבה מתרחשים לא רק הריסה של בניינים רעועים, אלא גם הרס מכוון של מבנים ייחודיים במינם, הצתות מכוונות וכן הלאה. אני חושבת שבעניין זה קיימות שתי נקודות מבט. אנשים רבים שעזבו את רוסיה לפני 20 או 25 שנה זוכרים את מוסקבה ככפר גדול. עכשיו הם מתלהבים מגרסתה המחודשת ואומרים משהו כזה: ובכן, זה ממש מגניב, עכשיו מוסקבה תהיה דומה לכל הכרכים הגדולים בעולם. אבל ירושלים – אינה מוסקבה, יש לה מימד שונה לחלוטין, גם אדריכלי.
אני חוששת שכל השאיפות המופרכות האלה של הבריות לבנות לעצמן "דבר גדול עם שימוש מוגבל" (וזוהי, למעשה, כל הבנייה החדשה שלכם), בלי להתחשב בטבעה של הסביבה האדריכלית, היא, אחרי הכול, צרה אוניברסאלית. יותר ויותר אנשים מקבלים את רצונותיהם וטעמיהם מהתמונות בטלביזיה, ואילו את הסביבה הם פשוט לא רואים.
ובחזרה ירושלימה: אם ניקח את הדתיים שלכם, לדוגמה, אני לא חושבת שיש להם כבוד מיוחד לרוחו של ה-Genius loci. החינוך שהם מקבלים במשפחה, לדעתי, מסייע להתפתחות האישיות, אך לא תמיד מביא לאינטראקציה עם הקאנון התרבותי. בתי כנסת חדשים אינם תמיד דוגמה של טעם טוב ומקורי.
גם היחס שלי אל בתים סגורים בבריחים ובקרשים הוא לא חד משמעי. אילו בית כזה לא היה תחת סימן של הרס בלתי נמנע, הייתי יכולה, פשוט, להתעלם ממנו. עבור האמן, כל חוסר שלמות של הבעה – וזהו אחד הסממנים של תרבות "מהורסת" – הוא נקודת מוצא בשביל דחף הדמיון. (ואמנם, גם תהליך זה יכול להיות מאוד סובייקטיבי).
אני גם חושבת שכל התעלות והמכתשים הללו, וכל החללים והקונסטרוקציות החדשים שנשקפים מכל הצדדים, המיועדים לשליטה טוטאלית על ידי מצלמות, הם גם מין ניסיון אחרון של השלטון להגן איכשהו על עצמו מפני המספר ההולך וגדל של קבוצות מרגינליות. וגם זה קורה בכל העולם.

מוסקבה

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת