:

זלי גורביץ

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:13

ירושלים פרועה. מדובללת. חפורה. ערמות בדרכים. בונים את ירושלים. הייתי בירושלים. כתבתי פעם –

"…אני לא שלהּ
וגם לא בְּעָלֶיהָ
אך היא בנעלַי
ואני בנעלֶיהָ"

אני רק מתחיל לכתוב עליה וכבר אני חש בה בנעליים, אפילו שעברתי לתל אביב, ואני בא אליה ליומיים בשבוע. מתל אביב היא סגורה, מוגפת, כביש הכניסה בולע עם ערמות הקברים על הר המנוחות, פסוקה של עיר על קיר גינות סחרוב, ושעון השבת, זה אולי ייעודה בעתיד הנראה לעין, להיות עיר השבת, אליה צונחת בערב שבת השכינה, שבת המלכה, ויש וודאי אלה, שכמו בצפת בשעתו, מתגרשים מבתיהם בין השמשות אל מחוץ לעיר לקבל את פניה.

עיר השבת, הולכים על הכבישים, חוצים בניחותא, הדשאים מנומרים בצולי בשר בגן סאקר, מקבץ מסעדות ליד כיכר החתולות בנחלת שבעה. הייתי באוניברסיטה, הייתי במאה שערים, בקרית משה, בעיר המזרחית, בעתיקה, בשוק העירקי במחנה יהודה, אכלתי מטובי המאכלים, עמק רפאים נמלא אנגלית וצרפתית, יהודים לחגים, חנות שוקולד, אותו דואר מצ'וקמק, דרך בית לחם, הסיבוב לג', גם שם בונים יהודים מחו"ל, הרימו גדר באמצע החצר.

מתי, מתי, ירושלים לא מצליחה להתיישב, היא חופרת, לא רק חופרת כדי להקים תשתית לרכבת הקלה או להחליף צינור, אלא חופרת לעד, מחפשת, מה את מחפשת, ירושלים? אין תשובה. אנחנו באמצע. מה שנדמה כאחרי אינו אלא הקדמה למשהו שעוד יבוא. עוד לא, עוד לא, בינתיים היא בהקמה, לקראת מה, לקראת מה, לקראת החנוכה – חנוכת העיר, סוף סוף, יחנכו אותה, ויאמרו עליה "זאת ירושלים!".

וזה עניין ישן, ידוע, אין בעיר משהו שהוא לא היא, יותר ירושלמי ופחות ירושלמי, גם רחוב יפו הוא ירושלים ודרך חברון ושכם, האם יש אבן בירושלים שהיא לא ירושלמית, האם השמיים הם מירושלים? או – אם נקח בית מתל אביב או מבאר שבע וניטע אותו בירושלים הוא יהיה נטע זר או שאפילו בזרותו ייהפך לירושלמי, ואבן, ועץ, ומלה? ובן אדם? אם עבר לירושלים, ואם עבר מירושלים? איפה לחפש? בנעליים.

אולי כבר לא ידוע איך לדבר על ירושלים – הדיבור עליה הפך לערמה, ערמות חפורות, ממצאים, פסוקים, שירים על גבי שירים, ירושלים התפזרה לרגע. ירושלים בורחת לשמים. מה נשאר ממנה כאן למטה – קשה להחזיק אותה, הכוחות הדוחפים אותה למעלה הם רַבִּים, רָבִים, כל אחד דוחף דחיפה משלו, מגייס את ההמון לדחוף, ובסוף הכדור הפורח הזה ירושלים, הכבדה, האבנית, ההררית, הצפופה, איכשהו מתרוממת, ולא יודעים מתי תחזור.

תל-אביב

מודעות פרסומת