:

מרינה אפשטיין

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:08

בכל הערים ההיסטוריות בעולם קורה עכשיו מה שנקרא "התחדשות" (renovation) . כחלק מהתחדשות, עוברים רוב המרכזים ההיסטוריים של הערים שינויים. הפרויקטים הראשונים שלי, של התחדשות ביפו, למשל, כשהתהליך הזה רק התחיל, שייכים לשנות ה-90 המוקדמות. ותהליך זה, כמובן, כולל את הרס הבנייה הישנה. מה שקורה כעת בירושלים, קורה גם באיסטנבול וגם ברומא.
תכנית ההתחדשות צריכה לכלול את הכללים – מה ואיך מותר להרוס, לבנות מחדש ולשנות. בתל האביב, עוד לפני שנים, בהשתתפות האוניברסיטה, אומצה תכנית ההתחדשות העירונית, שכללה את תכנית השימור, שבה עסקה פרופסור ניצה סמוק. כל תל אביב היתה מחולקת לאזורים לשימור, לשיקום, לשחזור, אזורים שבהם מותר לעשות מה שאתה רוצה. ובירושלים לא היתה תכנית כזאת, יש בה בכלל בעיה עם התכניות מסיבות פוליטיות. זאת אומרת, תוכניות כאלה היו תמיד, החל מהבריטים, אבל אימוץ של אותן תכניות, קל וחומר קיומן, פשוט בלתי אפשריים מסיבות פוליטיות. ובהקשר זה נוקטים בכל מיני תוכניות חלקיות, עושים כמה אזורים קטנים. קח לדוגמא שכונות כמו בקעה או רחביה. לפני שאדריכל מסוים הולך להוסיף קומות או לשנות משהו בבית מסוים או מתחיל בנייה חדשה (ורוב האדריכלים – לא בהכרח אנשים עם טעם עדין) מקבלים החלטה לאפשר, נניח, הוספת שתי קומות. אבל כיצד להוסיף אותן, ואיך העירייה אוכפת את החוקים ומכתיבה את התנאים האדריכליים שלה – זה כבר שאלה אחרת. למשל, בתל אביב,פיטרו לפני כמה שנים את הגברת הזאת, שבמשך יותר מעשר שנים עמדה באופן ברור וקשוח על קיומם של כל התנאים. בירושלים הכול עוד יותר קשה. בגלל שתכנית אחידה לא קיימת, השאלה איך אדריכלים מקדמים את הפרויקטים שלהם בוועדות העירייה היא, במידה רבה, העסק האישי שלהם.
לאחרונה, בישראל בכלל ובירושלים בפרט, אני נאחזת אימה. לבניינים, שהם לדעתי מונומנטים ארכיטקטוניים, מוסיפים קומות ותוספות בנייה עם היעדר מוחלט של טעם. וכולם שותקים. יש, כמובן, תנועות חברתיות שונות, אבל התנועות מינוריות למדי ולא ברמה. בירושלים הכול עניין פוליטי, וכל מי ששימשו כאדריכלים והמהנדסים הראשיים של העיר הם פוליטיקאים גלויים. כל הפרויקטים הגדולים שהוכנו לתחילת המילניום ותוכניות גרנדיוזיות בוטלו לחלוטין בגלל האינתיפאדה השנייה. מפעם לפעם נגמר הכסף, הפרויקטים נשארים לא מושלמים. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שלעתים קרובות חופרים ומכסים כמה פעמים באותם המקומות.
בזמן האחרון עבדתי באיסטנבול, וראיתי הקבלות ברורות בין מה שקורה באיסטנבול ובירושלים. שתיהן בירות היסטוריות עולמיות ומרכזים של דתות רבות, ובשתיהן שולטות אותה שממה וחפירות אינסופיות בלי תכנית כוללת, אבל עם מספר רב של סיעות לוחמות זו בזו, אלא שבאיסטנבול כל זה קיים בכלי מידה הרבה יותר גדולים, כי העיר היא ענקית. יחד עם זאת, במאמציו של הציבור בוטלה לחלוטין תכנית הבנייה של גורדי שחקים, המקלקלים את הצללית של העיר העתיקה עם נקודת מבט מפרה, קרן הזהב והבוספורוס. שמירה כזאת על הצללית ההיסטורית חייבת להיות, כמובן, גם בירושלים.
בניית גורדי שחקים היא השאיפה העיקרית של כל רשויות עירוניות. כשבאתי ארצה, לפני כ-35 שנה, היו ויכוחים לוהטים בשאלה אם בכלל צריך לבנות בניינים רבי קומות בירושלים. מאז כל הזמן מופיעים עוד ועוד אלמנטים אנכיים חדשים, והם כל הזמן נעשים יותר ויותר גרועים, הם נדחפים למרכז העיר בחוסר מחשבה מוחלט. אתם אולי עלולים להיות מופתעים כשאני אומרת שבמצב כזה נמצאת גם רומא. אפילו בפריז, במידה מסוימת, קורה משהו דומה, כי היום בערים גדולות אין תכנון אחיד, כמו שהיה לפני שלושים שנה. אבל בישראל הכול חמור יותר כי אין כאן תרבות גבוהה של תכנון עירוני, שלא לדבר על ראש העיר, שאין לו לא כוח ולא ההבנה של כל הדברים האלה. בנוסף, בעיות כספיות כאן חמורות יותר. ירושלים תמיד הייתה קיימת כפסיפס של שכונות נבדלות ועצמאיות, וצריך להתמודד עם זה בחכמה ולגבש תכנית כוללת, שתאפשר לירושלים להתקיים כעיר מודרנית, ויחד עם זאת הפסיפס ההיסטורי המדהים הזה יישמר. זה לא נעשה, ובמצב הפוליטי הנוכחי קשה לדמיין שזה יקרה. בירושלים הערבית המצב הוא עוד הרבה יותר גרוע.
מה שקשור לחורבות, הייתי בכנס בלונדון בנושא "כפרי ועירוני", ושם היתה הרצאה של אדריכל צרפתי אחד שדיבר על המאה ה -18 והראה חורבות מלאכותיות – אלמנטים של מבנים של אצולה גרמנית באחוזות, שכללו, למעט פרגולות, מערות וקפלות גם בתי כנסת שהיו, כמובן, אובייקטים סמליים גרידא.
יש עדיין מקומות ששם אנשים גרים בחורבות עתיקות. קחו, למשל, את ספליט שבקרואטיה. זוהי עיר עתיקה, ובדיוק במה שהיה פורום רומי, בפירוש גרים אנשים. אנחנו רואים זאת אצל פירנזי, וגם מאוחר יותר.
משתמשים בחלקי מבנים הרוסים, באבנים עתיקות, כמו בפריז, שם נבנו גשר אלכסנדר השלישי וחלק מרובע המארה מאבני הבסטיליה המפורקת. חלק מהאלמנטים העתיקים נותרים לעתים קרובות לשם הזיכרון. נושא הזיכרון מאוד חשוב בשיח האדריכלי העכשווי. הגישה המאפשרת לחיות בחורבות, ליצור שם סביבה אורבאנית חיה היא לגיטימית. מקומות כאלה יש, למשל, בברצלונה ובערים אחרות. לרוב, כמובן, מדובר באתרים מוזיאליים, או במה שנקרא "מיצג עירוני". ולפעמים גם היום בונים חורבות מלאכותיות. לכיוון הזה שייכים, למשל, האלמנטים של המוזיאון החדש של יד ושם, שתיכנן ספדי. גם הוא השתמש בחורבות מלאכותיות, שנועדו לסמל את ירושלים העתיקה בפרויקט של בית המשפט העליון שנבנה בשנות ה-80. יש גם חורבות קונצפטואליות, כמו גם בירושלים, כאשר מונומנטים עירוניים מסוימים כוללים חורבות כסימנים של הזיכרון ההיסטורי. כלומר, במובן רעיוני, הרעיון של חורבות קיים באדריכלות הכי מודרנית. יש ספר "ארכיטקטורה של ארכיאולוגיה מלאכותית" שנכתב לפני 15 שנה על ידי פיטר מאדין.
בתקופה זו הוא הציע לאדריכלות ליצור תסריט מלאכותי הבנוי על חורבות של זכרונות. ויש אדריכלים רבים שהולכים לכיוון הזה. לדוגמה, בברלין החדשה לא צריכה להיות חומה, אבל אתה יכול לסמן באדריכלות את זכרונה ולכלול אותו בתסריט שנוצר, שחלק ממנו יהוו חורבות סמליות ואמיתיות. חורבות סמליות – חורבות האור, חורבות המים – נכללות בפרויקט של האדריכל הישראלי שזכה בתחרות לתכנון הפרק לזכרם של "התאומים" בניו יורק. בירושלים, לדעתי, עוסקים בזה, אבל לא באופן שיטתי. אני תמיד מנסה להסתכל על העתיד באופטימיות, למרות שזה לא קל. יש כאן אדריכלים מעניינים, חזקים ואנרגטיים, בעלי ניסיון בינלאומי, שכעת הם חוזרים לישראל עם רצון לעשות משהו חשוב ומעניין. בואו נראה מה הם יצליחו לעשות.

חיפה

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת