:

רונדה ודוד רוזנברג

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:23

בשבת האחרונה פיניתי מקום במחסן וגיליתי אוסף של תמונות קיר שאותן מעולם לא תלינו מחדש לאחר שחזרנו מברקלי, לפני כמעט חמש שנים, בגלל מועד החירום שלנו לסיום הספר על אברהם. באחת התמונות זיהה דייוויד תחריט של תחנת הרכבת הישנה בירושלים, מעשה ידיו של איוון שוובל. עכשיו נתלה אותו, אני חושבת, במקום בו הוא יהיה הדבר הראשון שמבקרים רואים כשהם נכנסים לבית – או אפילו לפני שהם נכנסים, דרך החלון בדלת. אני מצרפת את התמונה, כי אני מאמינה שזו יכולה להיות הדרך שלנו להתחיל לענות לשאלותיכם.

schwebel

הנה מה שדייויד כתב כשביקשתי ממנו לרשום כל מה שהוא זוכר בקשר לתמונה:
"זה היה אחד התחריטים הראשונים של איוון שוובל, לפני שהתחיל את הסדרה שלו על דוד המלך, בשנת 1970. זוהי תחנת הרכבת הישנה בירושלים, אותה הפכו כעת למשהו אחר. אפשר היה לנסוע ברכבת מכאן כל הדרך עד לדמשק. בשנת 1980 הייתה כאן מסעדה קטנה ונחמדה, שבה אכלנו ארוחת ערב עם יהודה וחנה עמיחי. אבל העיקר הוא האור, כמובן. משהו באור הירושלמי על תחנת הרכבת עשה את זה לא ממשי, כמו תחנת רכבת בשמיים".
אז, כמובן, כשקראתי את זה אתמול בלילה, הרגשתי שזה קרוב לנושאים שהועלו בטקסט שלכם. ודייוויד ראה את האתר כשהיינו בירושלים בפעם האחרונה, ואז נערכו בו שיפוצים, כלומר, עכשיו נערכים בו שיפוצים. אנחנו לא יודעים אם התחנה מיועדת לשיקום או שיעשו שם קניון או בניין משרדים.
איך אנחנו מרגישים ביחס לזה? מצדי, הופתעתי מאוד משני דברים מאז שחזרתי. ראשית, זה היה הטיול הראשון שהעסיק בפועל את מחשבותיי ואת חלומותיי אחרי החזרה הביתה, ושנית, ההיבט המכריע והבולט ביותר בביקור היה האנשים שפגשתי וגם הכרתי, כמו שניכם. לכן ההפתעה היתה בזה שהאנשים היו מרשימים אפילו יותר מהמקומות. השטח הוא חלק בלתי נפרד, אבל בישראל, יותר מכל מקום אחר שהייתי בו, המקום הוא משני לאלמנטים של זמן, הקרואים, אני מניחה, היסטוריה, ודברים זמניים, כמו האור שדייויד מדבר עליו בתחריטו של שוובל.
שאלתי את דייויד איך הוא מרגיש כשהוא רואה את עבודות השיפוץ של תחנת הרכבת הישנה. הוא אמר שהיה מעדיף אם הכול היה נשאר כמו שהוא, אבל זה לא חיוני בשבילו. שאלתי אותו למה זה כך, שכן את כל עבודתו ניתן לראות כשחזור של תרבות נאבדת. הוא אמר: כי ירושלים האמיתית הייתה כמו ירושלים של היום – תערובת של מרכזי קניות וחנויות וגם מוזיאונים וספריות. הוא אמר שבשבילו ההיסטוריה החיונית של ירושלים תמיד הייתה סופריה ואמניה, והראשונים ביניהם – כותבי התורה.
הסופרים האלה היו זקוקים לתרבות, כדי לקיים אותם, ולצרכים מסוימים כמו בתי קפה, כדי להיפגש שם, ולמקומות שבהם אפשר היה לקנות את המצרכים שלהם, ולדרך להתפרנס. הוא אמר, "אם הייתי סופר בימי שלמה בירושלים הייתי זקוק לבית קפה שנשאר פתוח 24 שעות ולספרייה שנשארת פתוחה 24 שעות, ולא היה אכפת לי איך הם נראים, כל עוד היתה לי גישה אליהם. גישה היא מילת המפתח לסופר ולאמן. זו אסתטיקה שונה: להתחיל יותר מהגישה מאשר מהמשאלה או מהציוריות. אני יכול לבקש את תחנת הרכבת הישנה, אבל יש לי את תחריטו של שוובל, שזהו דבר אפילו יותר גדול".
בכל אופן, אני מקווה שכך ניתן להשיב לשאלות שלכם, ואני בהחלט מקווה שאנחנו מתקרבים להבנה של מה שאתם שואלים. בעצם, דייויד דיבר בעקיפין על זה בהרצאתו בכנס "כיסופים", שבו הוא הראה כמה תמונות, אחת מהן – מודל של ירושלים שהוא ראה במגדל דוד לפני כ-16 שנים, והיא מציגה את מה שהאוצר תיאר כמקום די דומה לירושלים המודרנית.

פלורידה

מאנגלית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת