:

גילה לורן

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:17

אני חוששת שרגשותיי, אפילו לא מחשבותיי, בנושא הן טריוויאליות ביותר. כצפוי – כעס, אכזבה, תסכול אסתטי, עייפות מטפיזית.
בשבילי, ישראל היא ירושלים (בידיעה הנעימה שאי שם יש עוד חיפה, האהובה היסטורית). אני
מגיעה לירושלים באופן קבוע מזה עשר שנים. יש לי כאן מקומות אהובים, נופים אהובים, בתי קפה אהובים, טיפוסים אהובים. אבל עם כל זה, אין לי תמונה פנימיתברורה של ירושלים, איני משוכנעת שהיא צריכה להיות כזאת או כזאת: של שלוש קומות / ממלוכית / עותומנית/ מנדטורית… היעדר ההשתכנעות נובע בחלקו מבורותי בהיסטוריה של העיר והארכיטקטורה שלה, בחלקו – מהעובדה שאני לא חיה בה ולכן לא מרגישה שיש לי זכות לשפוט. (לשם השוואה, בקשר למוסקבה יש לי דרישות ברורות לחלוטין). ברוב המקרים אני שמרנית, אבל ברור שבערים חיות משהו צריך להשתנות, וזה – כמעט באופן בלתי נמנע – קורה על חשבון הישן. זה דבר שקורה עכשיו לעתים קרובות. מה שמעציב בירושלים זה לא הבנייה החדשה והרס הישן, אלא חוסר הדינמיות בתהליך, הקפאון, התרדמה, קיום רב שנתי של "הריסות, תעלות וגדרות" באותם מקומות, התחושה של חורבן ממושך.
במובן רחב יותר – אני רוכשת כבוד רב כלפי חורבות, ומעדיפה אותן על פני דברים אחרים רבים. כלומר, הרבה מונומנטים, השמורים באופן מגעיל על ידי המדינה, קיימים בשבילי רק בצורה של חורבות, ולא בצורה של שיחזור מחודש – באופן מגעיל גם כן. הרבה דברים פשוט חייבים להתקיים בצורה של חורבות, כי אם לשחזר אותם – אפילו באופן עדין וחכם – זה לא יהיה זה.

מוסקבה

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת