:

אנטולי ז'יגלוב

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:25

מחר בבוקר אני עוזב את מוסקבה ונוסע לכפר – אל ההריסות של האחוזה המפוארת של פעם ומסביבה – חורבות של כפר שפעם היה עשיר. אעשה מדיטציות על תזוזת ההילה, שעדיין ישנה לירושלים העתיקה, ואחשוב בעצב על כך שקבלנים מפתחים אלימים מדיחים אותה. עם זאת, האם אין משהו סנובי בעצם העצבות הזאת ( אני תופס את עצמי במחשבה הכופרת), אולי אנחנו מנסים לעצור את השעון, לקבוע, להשתלט על דמותה של העיר, שנוצרה על ידי הדמיון שלנו, ולתת לה מעמד של קדושה? ומה היא העיר? תנועה של היסטוריה שמעוגנת באבן ובבטון, או משהו חי המונע על ידי אותה היסטוריה? אבל הכוח המניע תמיד אכזרי, אנוכי ונטול רגשנות. וזה משהו שלנו קשה לקבל. והאבנים …
על תוצאות המדיטציות הכפריות אחר כך…

מוסקבה

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת