:

גלינה בלייך

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 17:53

"… העולים לרגל טיפסו במורד הר הצופים, שמפסגתו אמורים היו לראות את המקום שבו פעם עמדה ירושלים. …הם פלטו אנחה עמוקה למראה השיממון המוחלט אשר נפתח מול עיניהם. למטה השתרע עמק יהושפט, אשר במשך מאות שנים שימש בית קברות לירושלים. הקברים העשירים של האצולה נסדקו, הקברים הלא-מטופחים של פשוטי העם היו מכוסים לחלוטין בעשבים שוטים. מהצד האחר של העמק, מעבר להר הקדוש, התרוממה המצודה המבוצרת כמו בימי תפארת ישראל. אבל עכשיו נצבה שם קוהורטה של הלגיון העשירי… והר הבית היה לשממה מוחלטת, לא גדלו בו אפילו אטד ואברש, כה עבה היתה שכבת המלח שהרומאים פיזרו עליו… מועדים על הסלעים ומחליקים על הבוץ, אשר נוצר מעפר האבן, הם הגיעו לעמק הטירופיאון, שבו עמד עדיין חלק מהכותל המערבי של בית המקדש. זה היה הדבר היחיד שהרומאים השאירו כסמל לגדולתה הקדומה של העיר, שנכבשה באש ובחרב".*

***
כל בוקר אני יוצאת למרפסת שלי במעלה-אדומים לקראת ירושלים. אני מתבוננת בהרי ירושלים מבפנים החוצה, מכיוון ביתניה, אופס, מצטערת, אל-עזריה. צלליתם נראית מכאן כסמל, עם שלושה קודקודים, כל אחד מהם מוכתר במגדל, לא משנה מאיזו אגדה הם באו. מכאן ירושלים נתפסת כסמל, כי יודעת אני שמעבר להר הקדוש ההוא מתרוממת המצודה המבוצרת כמו בימי תפארת ישראל. נשמתי יוצאת לקראתה בתפילה, כי יפה את, הו ירושלים אהובתי!
אבל פחות ופחות אני באה לפגוש אתה. עכשיו אני מעדיפה לאהוב אותה קצת מרחוק, כמו שאוהבים סמל, כמו שאוהבים כוכבת קולנוע – חס וחלילה לא להיות איתה פנים אל פנים – פניה נטולי האיפור יכולים להתגלות מקרוב כמכוערים. יותר ויותר אני נבהלת מטלפונים של חבריי ממוסקבה ומסנט-פטרבורג, שהולכים לבקר אותנו בפעם הראשונה – אצטרך להכיר להם את אהובתי, ולא מהמרפסת הרחוקה, אלא באופן אישי – מה אם לא יתרשמו ממנה ללא איפור?
כשאני מראה את ירושלים לחברים האלה, אני חווה תחושת דואליות משונה, כאילו נוסף לך עוד זוג עיניים. עיניים חדשות אלה רואות את הכול אחרת, כמו במונחים של חוויות והערכות של אחרים, תוך הכנסתם של רשמים שגורים לקונטקסט חדש, בזמן שהעיניים "המקוריות" שלך עדיין רואות את המשמעויות הנסתרות, שאותם ניתן להבין רק מניסיונך האישי רב השנים. הדיכוטומיה הזאת די קשה לי ובעצם לא מבטיחה. היא מכריחה אותי להוכיח משהו ומשום-מה אף להתנצל, למרות שלכאורה אין כאן שום אשמה שלי.
מי שלא בא בסוד לעולם לא יבין את ירושלים, כי ירושלים היא עיר של הרוח הנסתרת שחיה בכלי הדם של הגוף שלה. אבל מה קורה לרוח כשהכלים שבורים? כשבנינים ישנים נובלים ובנינים חדשים מכוערים, כשצינורות מתפוצצים וזבל מסריח? אם אנשים עוינים זה כלפי זה ובתי משפט מלאים בשנאתם? אם אבדה אותה הרמוניה שטמונה בשמה של העיר – ירושלים – עיר של שלמות ושלום? בסופו של דבר הרוח תעלם מהכלים השבורים, ולאחר מכן מי יודע אם ניתן יהיה לתקון את המעוות – אם היא תשוב אליהם?

***
בתים בירושלים מצופים באבן הירושלמית. כך בנו את העיר מדורי דורות. זהו סוג של קרקע שמתחת לרגלינו – החומר הקורן של הרי ירושלים. בה טמונה אנרגיה אלוהית עצומה, היא מקרינה אור זהבהב. אבל האור האלוהי נכבה כשמעוותים את תכנית האנרגיה, כשנצברת אנרגיית הקיפאון. אז משחירה האבן הירושלמית, מתקדרת העיר. האבן הירושלית דורשת טיפוח באהבה, כלומר, מעורבות אנושית חיה, ואז, כתגובה, היא מחזירה את האור.
אדם וסביבתו הם מערכת אחת, שבה כל החלקים קשורים זה לזה. רחובות מוזנחים, חפורים, בתים רעועים, מלאי סדקים, עם פריטים ארכיטקטוניים שבורים, נושאים מידע שלילי, שמשפיע לרעה על הבריאות, הנפש והגוף של בני האדם. לסינים הקדמונים היה מנהג – אם אויב היה מגיע לבית, כיבדו אותו מכלים סדוקים. הם האמינו שמי שאוכל מכלים סדוקים מפצל את חייו ומאבד את מזלו הטוב.

***
ירושלים אינה דומה לשום בירה בעולם. ערי בירה הן כמו פנים של מדינות ועמים. שומרים עליהן, מקשטים אותן, מסתירים את הפגמים שלהן באיפור. בכל מדינה רואים כי הן בנויות באהבה, משוחזרות ומטופחות, על היופי שלהם לא חוסכים כסף. אם משפצים בית ישן או בונים אחד חדש – הבנייה תולבש בשמלה אלגנטית ובה יציירו בגודל טבעי מה שהולך להיבנות שם, כך שהבניין הלא-גמור לא יקלקל את מראה הסביבה. ומרכזים היסטוריים, האלילים התיירותיים האלה, מסורקים ומכוסים לכה, כך שלעתים קרובות הם הופכים למודלים משל עצמם.
פרברי מטרופולין הם עניין אחר . גורלם – תפקידים משניים. ככלל, אלה אזורים עניים הסובלים מכל הרעות, כולל לכלוך וכאוס.
בירושלים ההפך הוא הנכון. מרכז העיר נהרס למחצה ועני. ברחובות הראשיים מי ביוב זורמים בין רגליהם של עוברי האורח, אבנים ישנות שחורות מפטריות ומספיגת גזים שרופים של מכוניות, החזיתות כוערו במזגנים שמטפטפים על הראש שלך, בחוטי חשמל, בתים רבים בכלל מתים, אבל עדיין עומדים בסך, מפחידים אותנו בארובות העין של החלונות הריקים. קני המידה האנושיים של ירושלים משובשים בפרופורציות זרות של מבנים חדשים, ואין בהם יחסים טובים – התכונות העיקריות של אדריכלות טובה.
ברגע שאתה מתרחק מהמרכז, העיר משתנית, ובדרך כלל לטובה, וכמה פרויקטים אדריכליים של שכונות חדשות הם ממש יפים. בישראל, לדעתי, קיימת אסכולה נהדרת של אדריכלות נוף, עם הבנה עמוקה של טבעו של אותו חלל, של האנרגיה הספירלית ומרכז הקואורדינטות הנייד שלו. אל תאמינו לאלה שאומרים שבישראל אין אדריכלות. האומרים זאת, באומרם "אדריכלות", פשוט מתכוונים למשהו אחר, כגון עמודים, כרכובים מטויחים, קריאטידות וחזיתות צבועות. אבל הישראלים יודעים היטב מה לעשות עם החלל שלהם – התערבות מינימליסטית בנוף, מחווה אמנותית – ונחשפת מהותו של הנוף, אדם וטבע משלימים זה את זה. הדוגמה לכך היא עיר הלווין של ירושלים, מעלה אדומים, שהתמזל מזלי לגור בה כיום.
אבל למרכז ירושלים זה לא נוגע, כאילו חיו כל האדריכלים המוכשרים האלה בפלנטה אחרת. כמובן, ששיקום עם שינוי מבנה אינו תכנון חדש. כאן אנחנו זקוקים לגישה שונה, והכול עוד יותר קשה בגלל המשחקים הבירוקרטיים המסובכים, חוסר התקציבים, הבעיות החברתיות, הבעלות הפרטית על הקרקעות בירושלים, וכן הלאה… אבל בכל זאת? הרי היא עיר הבירה שלנו! ובעצם, של העולם כולו…

***
אני, כאמנית ומעצבת, עסקתי גם בעיצוב פנים. ותוך כדי כך חשבתי רבות מה הוא בדיוק "הסגנון הירושלמי". מבחינה היסטורית הוא שאב ממקורות רבים ומגוונים, אך היה אורגני להפליא ותאם את רוחה של ירושלים. לא אכנס עכשיו לפרטי התכונות שלו, כי לא זאת הנקודה, אומר רק שהמינימליסטיות שלו, האקלקטיות הפוסט-מודרנית כמעט, ההתאמה לאדם, הבנת החומרים הטבעיים, האור, הקשר בין הפנים והחוץ, האורנמנטיקה שלו ודברים אחרים רבים, הם באמת קרובים ללבי. לדעתי, זהו אחד מהאוצרות הגדולים ביותר של התרבות שלנו. לכן קשה במיוחד לראות איך משנה לשנה הוא נעלם ממרכז ירושלים, מול עינינו, מפנה מקום … לְמה? הרי אנחנו רואים לְמה.

***
אז מה היא "הקוהורטה של הלגיון העשירי" הזאת, שכבשה את העיר? ומי הם "הרומאים" האלה שמאכלסים אותה? אולי אנו עצמנו?
אני חושבת שלכל ירושלמי יש תשובה משלו לשאלה הזאת.

מעלה אדומים

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת