:

Archive for the ‘נקודתיים: 9-10’ Category

דיתי רונן: בשובי

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:58

1.
בֵּיתִי פָּרַשׂ אֶת אֵיבָרָיו לִקְרָאתִי
מַרְחִיב אֶת מִפְתָּנוֹ
מַנְמִיךְ מַדְרֵגוֹתָיו.
קוֹרוֹתָיו חָרְקוּ אֶת שִׁירַת שְׁקִיעָתוֹ
סְדָקָיו נִפְעֲרוּ לְעֶבְרִי
מְזַמְּרִים אֶת חָכְמַת הַזְּמַן.
לְמָחֳרָת שִׂחֲקָה הָרוּחַ בִּכְבִיסַת הַמַּסָּע
וְצִבְעֵי הֶחָצֵר הָיוּ לְצִבְעֵי הַדֶּרֶךְ.



2.
בַּקַּיִץ הַזֶּה הִתְרַצְּתָה חֲצֵרִי
מְפֻיֶּסֶת, שְׁלֵמָה עִם חֲלוֹמוֹתַי.
עֲשָׂבִים שׁוֹטִים הָפְכוּ אַבְנֵי חֵן
חֹשֶׁךְ הָפַךְ לְאוֹר
שֶׁקֶט לְמַנְגִּינָה.
הַבַּיִת נָשַׁם וּפָתַח אֶת לִבּוֹ
סְדָקָיו פָּרְמוּ קִירוֹת
הִתִּירוּ בָּאִים וְהוֹלְכִים
נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים.



3.
אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת בֵּיתִי עִמִּי
כְּמוֹ גּוּף רִאשׁוֹן –
הָרָעָב, הַצָּמָא,
הַזְּרוֹעוֹת הַפְּתוּחוֹת
וְקִמְטֵי הַגִּיל.



4.
חַדְרֵי לִבִּי מוּאָרִים הַיּוֹם
פְּרוּצִים לְכָל רוּחַ. אֲנִי
עוֹמֶדֶת עַל קְצֵה הַצּוּק
מְחַכָּה לַמַּשָּׁב הַבָּא.



5.
אֲנִי מְהַלֶּכֶת בְּחַדְרֵי לִבִּי
בִּמְתִינוּת, קַשּׁוּבָה
לִפְעִימוֹת הַשֶּׁקֶט.
בַּחוּץ רוֹעֲמִים תּוֹתָחִים.
אֲנִי מְהַלֶּכֶת בְּחַדְרֵי לִבִּי בִּמְתִינוּת
קַשּׁוּבָה לִפְעִימוֹת הַשֶּׁקֶט.



6.
מֵעֵבֶר לְשֶׁקֶט
שָׁרוּי הַשֶּׁקֶט.
בֵּינֵיהֶם נְהַר הַמְּהוּמָה
רוֹעֵם, חוֹבֵט בְּמִשְׁפְּטֵי הַסֶּלַע,
תַּקִּיף וְאַלִּים וְסוֹחֵף.
אֲנִי פּוֹסַעַת לְאֹרֶךְ הַגָּדָה,
מְפַלֶּסֶת דַּרְכִּי בֵּין
הָעוֹמְדִים מִן הַצַּד,
כּוֹתֶבֶת אֶת שְׂפַת הַמִּדְרוֹן.



7.
בְּלֵב הַכּוֹחַ פּוֹעֵם הָרֹעַ
רוֹדֶה בִּנְתִינָיו.
אֲנִי מִסְתַּגֶּרֶת בַּבַּיִת אֲבָל
הָאִיּוּם דּוֹפֵק עַל דַּלְתִּי
וְהָאֵימָה בְּחַלּוֹנִי.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת עוֹד שׁוּרָה,
שׁוּחַת מָגֵן לְהִשְׁתּוֹחֵחַ.



8.
כָּל מַה שֶּׁנָּשַׁם אוֹתִי, כָּל
מַה שֶּׁנָּשַׁמְתִּי,
תָּלוּי עַכְשָׁו עַל בְּלִימָה.
תָּלוּי עַכְשָׁו בִּלְחִיצָה עַל הֶדֶק
בִּלְחִיצָה עַל כַּפְתּוֹר עַל לַחְצַן
מְצוּקָה תָּלוּי בְּמַצַּב הָרוּחַ תָּלוּי
בְּמִי אָמַר מַה בְּמָה אָמַר מִי
תָּלוּי עַכְשָׁו בִּזְמַן הַתְרָאָה
תָּלוּי עַכְשָׁו בָּאֲוִיר
אֲבָל בְּקָרוֹב יִנְחַת בַּחֲצֵרִי
יַחְרִיב אֶת בֵּיתִי.



9.
וְחוּצְמִזֶה שֶׁהַכּוֹתָרוֹת צוֹעֲקוֹת
לִינְץ' גֵּרוּשׁ מִתְקַן כְּלִיאָה וְנִדּוּי
צִטּוּטֵי קִיצוֹנִיִּים מְמֻצְּעֵי צִיּוּנִים
מָדַד עֳנִי פְּעָרִים וַעֲלִיַּת מְחִירִים,
מִישֶׁהוּ מְתַכְנֵן עַכְשָׁו אֶת הָרֶצַח הַבָּא.



10.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת עוֹד שׁוּחָה,
מוֹנָה אֶת אַהֲבוֹתַי:
עֵץ פֶּקָן בִּקְצֵה הַגַּן,
שְׁתִילֵי הָעִירִית וְהָרֵיחָן,
נַדְנֵדָה חֲלוּדָה,
שְׁלוֹשָׁה קִנִּים שֶׁל צוּפִיּוֹת,
רֵיחַ מַנְגּוֹ, דִּבְשִׁיּוֹת,
יִלְלוֹת תְּשׁוּקָה שֶׁל חֲתוּלָה,
קִפּוֹד חָצֵר מְפֻחַד,
דֶּשֶׁא שֶׁל סוֹף הַקַּיִץ,
שַׁיְּרוֹת נְמָלִים
וּבַיִת שֶׁסְּדָקָיו שִׁירָה.



11.
בְּתוֹךְ סִדְקֵי הַבַּיִת
חַיִּים הַחֲלוֹמוֹת,
מַעֲמִיקִים וּמִתְגַּבְּהִים.
לִפְעָמִים אֲנִי עוֹשֶׂה בָּהֶם
יָמִים שְׁלֵמִים, נֶעֱלֶמֶת
וְשָׁבָה.



12.
הַבַּיִת שָׁקֵט, וּפָתוּחַ.
הַכֶּלֶב וּשְׁתֵּי הַחֲתוּלוֹת
עַל מַרְבְּצָם. אִישׁ
אֵינוֹ מְנַגֵּן בַּפְּסַנְתֵּר,
אִשָּׁה אֵינָהּ שָׁרָה.
הַחֲדָרִים, אִם נוֹתְרוּ עַל עָמְדָּם
מַמְתִּינִים לַאֲדוֹנָם.



13.
כָּל מַה שֶּׁמֵּעֵבֶר לְדִמְיוֹן
מַבִּיט בָּנוּ בְּהִשְׁתָּאוּת:
אֲנַחְנוּ נְמָלִים קְטַנּוֹת
רָצִינוּ לְהָקִים מוֹשָׁבָה
עַל כּוֹכָב קָטָן וְלֹא צָלַחְנוּ כְּמוֹתָן.
כָּל מַה שֶּׁמֵּעֵבֶר לְאָמָּנוּת
מַבִּיט בָּנוּ בְּהִשְׁתָּאוּת:
הַיָּד הַכּוֹתֶבֶת עוֹצֶרֶת
תּוֹהָה אִם לִכְתֹּב אֶת הַמִּלָּה
אֶת הָעֵדוּת לְמִתְרַחֵשׁ.















דמיטרי דייץ': חדש על המוכר

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:56

מספרים כי הוג'ה נאסר א-דין מחזיק במזווה את החבל האיום, אשר קיבל בירושה מחשישי, קרוב המשפחה מצד אביו. מדי יום חמישי אוסף הוג'ה את בני ביתו מסביב לשולחן הערוך, מוציא מתיבה עתיקה את החבל הבלוי, מניח אותו על השולחן ומצווה על אשתו וילדיו לפחד. כעבור שעה הפחד חולף, נאסר א-דין נועל את החבל בתיבה ומחזיר אותו למזווה – עד יום החמישי הבא.




*
ויהי היום, ואללה, כל מעשיו ברוכים ומבורכים, העלה בדעתו לבחון את נאסר א-דין. והופיע מבטנו בדמות קבצן בעל מום המבקש נדבות. נאסר א-דין, ברגע שראה אותו, החל לצרוח, "סור מפה, יא מחזר על הפתחים! הסתלק! גש הלאה!" וכאשר השכנים, המזועזעים מקשיחות לב שכזאת, ניסו לביישו, השיב להם נאסר א-דין, "הקבצן הזה הוא רמאי ידוע לשמצה. היקום כולו בכיסו, אבל הוא מעמיד פנים כאילו זקוק הוא לצדקה…"



*
לאחר ששמע הרבה דברים נפלאים על הוג'ה נאסר א-דין, ניגש אליו אדם בשם אווחד א-דין קירמאני – לשם שיחה ידידותית ומדיטציות אדוקות משותפות. לאחר קבלת פנים טקסית, הצגת מכתבי המלצה ושתיית תה, שאל האיש: "מה יודע כבודו על היסוד הגדול הטמון במעמקים הנסתרים של המהולל?" הוג'ה הופתע, ואמר כי אללה, תהילתו לעולם ועד, לא רצה לחלוק איתו, עם נאסר א-דין, מידע על היסוד הפלאי. "אבל איך זה יתכן! – קרא האורח, – הרי על זה כותב אבן-מאסארה, החכם מהחכם עצמו!" נאסר א-דין משך בכתפיו. "אבל גם אל-קושיירי חוזר ומדבר על היסוד במסכתו "אם הערים וגיאוגרפיית השמים"!" נאסר א-דין שקע בהרהורים, עבר בזיכרונו על כותרות הספרים שקרא והודה כי מחקר זה אינו ידוע לו. אווחד א-דין קירמאני לחש בייאוש, "אבל גם אל-מוחסיבי…" אז קפץ נאסר א-דין ממקומו, כאילו נעקץ על ידי דבורה, וביקש מהאורח המלומד לשבת לבד דקה או שתיים. אווחד א-דין קירמאני, המאוכזב לחלוטין, כבר עמד לחזור הביתה, אבל ברגע האחרון הוג'ה עצר אותו, ממש על הסף, ואמר, "אני חושב שמצאתי את אשר דיברת כאן. לא היית רוצה לראות?" עיניו של האורח התרחבו: " אללה הוא רחום, הרי זה ..!" "כן", אמר נאסר א-דין, "זה זה! אמנם כל-טוב לא קרא לו היסוד הגדול ולא הזכיר את שמות החכמים. אם אני זוכר נכון, דובר על "לקבור לעזאזל את הצ'ופצ'יק הזה, כך שהילדים לא יעשו ממנו משרוקיות." עם זאת, מיד הבנתי שזו הייתה בדיחה. אפשר לראות שמהצ'ופצ'יק הזה אמנם אי אפשר לעשות משרוקיות, אבל עד כמה שאשתי הצליחה לגלות, הוא די מתאים להקצפת שמנת ולרדוד בצק".



*
כאשר החמור של נאסר א-דין מת מזקנה, הוג'ה שם את גופתו על העגלה ובעצמו נרתם אליה והוביל את הגופה לבית הקברות. בשער בית הקברות חסם לו השומר את הדרך. "האם זה אתה, הוג'ה היקר?" "מה, באמת השתניתי כל כך הרבה?" שאל אותו נאסר א-דין. "יתכן שלא," אמר לו השומר בגיחוך. "מי עוד יכול היה לגלגל בעדינות שכזאת גופת חמור ברחובותינו? אבל טרחת לחינם! לך אחורה! "החמור הזה שירת אותי בנאמנות במשך חמש עשרה שנה ומגיעה לו לוויה ברמה עליונה," אמר נאסר א-דין. "עם כל הכבוד אליך ואל חמורך," ענה השומר בזהירות, "כאן זה בית קברות למאמינים. מי כמוך, אדם קדוש, יודע שהאדמה הזאת מיוחדת, ואסור בתכלית לקבור בה בעלי חיים?". "נכון," אמר הוג'ה בלי להניד עפעף, "אבל רק כשמדובר בבעלי חיים רגילים, ואילו אני הבאתי את החמור הקדוש! ארבע פעמים הוא עלה לרגל למכה, ועל פי השריעה החאג' הרביעי מטהר לא רק את האדם בלבד, אלא כל בריאה שהיא". " באמת?" הופתע השומר. "דומני שלא ראיתי בכתובים כל אזכור לכך". "כמובן, זה לא כתוב בשום מקום, טמבל! דווחתי על כך על ידי -אללה עצמו! פתח מיד!" השומר חשב, גרד בסנטרו, קישקש במפתחותיו, ולבסוף אמר, " טוב … מצד אחד, אינני מעז לפקפק בדבריו של איש חכם, אבל מהצד השני … מומלץ לוודא. אם פעם אחת אללה עצמו התגלה לאדוני כדי ללמדו על חיות קדושות, הוא בודאי יבוא שוב … או, במקרה הגרוע, ישלח את המלאך שלו … כדי שאנו נציית לחוק שלו מתוך מודעות. יהיה עלי לחכות לסימן שיפרש לנו כיצד עלינו לפעול, ועד אז לא אזוז ממקומי, אתך הסליחה… "
ברגע שאמר זאת, קם החמור המת ממיטת העץ שלו ואמר, כשהוא מצביע לכיוון נאסר א-דין, "האיש הזה משקר!" השומר נפל על ברכיו. "פתח!" אמר נאסר א-דין, כאילו לא קרה דבר, ושוב התחיל לרתום את עצמו כדי להכניס את העגלה פנימה.
בדרך חזרה עצר אותו השומר בשער ואמר: "אחרי כל מה שקרה אינני מעז להטריד את אדוני בשאלות נוספות, ובכל זאת דבר אחד אינו נותן לי מנוח… למה הוא קרא לכבודו שקרן?" נאסר א-דין נאנח ואמר: "למרות שהחמור הזה שירת אותי, אדם קדוש, במשך חמש עשרה שנה בנאמנות, על אף העובדה שהוא השתתף בטקסים ובתפילות, על אף העובדה שהוא עלה לרגל ארבע פעמים וזכה בסימון של היד החזקה, הוא היה ונשאר חמור. וכאשר ברצונו של אללה קיבל לרגע אחד את יכולת הדיבור, השתמש בו כמו שיכול להשתמש בו אך ורק נציג של שבט מפריטי הפרסה".



*
כאשר כלאו את נאסר א-דין בבית חולים פסיכיאטרי, התחיל הרופא לתחקר אותו בזהירות, מנסה למצוא את סיבת שגעונו: "אתה יודע למה אתה כאן?" "כמובן שאני יודע," אמר נאסר א-דין, "במשך שלוש שנים רצופות אני מתעורר בבוקר מיללות של עצמי. אני חולם שאני כלב, והכלב ההוא עומד בכל רגע להפוך לגבר ". "אז יש לך בעיות שינה?" "בעיות שינה יש אצל השכנים שלי, דוקטור. אשתי וילדיי קודם פחדו, אבל התרגלו. ולי אין שום בעיות". " אתה רוצה להגיד שאתה לא רואה שום דבר מוזר בכך שאתה מתעורר עם עלות השחר ומעיר את השכנים? מפחיד את הילדים?" "אין מה לעשות: די לא נעים לי לחזור לצורה אנושית. לעומת זאת, אין דבר יפה משעת שינה מוקדמת, כשאני חולם שאני הופך שוב לכלב".



*
אם להאמין לספרי הלימוד, הגרמנים הפסידו במלחמה, אבל, אם להאמין לנאסר א-דין, אין שום גרמנים וכמובן לא היתה שום מלחמה. "אילו הגרמנים היו קיימים באמת", אמר הוג'ה, "הייתי פוגש לפחות אחד מהם בחיי הארוכים". "ומה בקשר לשופנהאואר?" מטיחים כנגדו. "הא, שופנהאואר!" צוחק נאסר א-דין, כמו רומז על כך שבספרים, מבינים אתם, אפשר לכתוב כל דבר שתרצו. "ומה עם גתה, מה עם באך?" ,הכול הבל ושקרים. שום באך לא היה ולא נברא". "אז מי חיבר את "פאוסט"?" "כל אחד היה יכול לכתוב אותו. נו, באמת, דבר גדול: לכתוב את פאוסט"!" "נו, טוב", מאבדים ברי הפלוגתא את סבלנותם. "ומה עם קארל, הקצב הצולע, שגר מעבר למגרש?" "מה, קארל – גרמני? אל תצחיקו את נעליי! הוא לא יכול להיות גרמני!", "למה לא?" " למה?" עונה נאסר א-דין, "כי אני פוגש אותו יום-יום בשוק, ואילו את הגרמנים, כמו שכבר נאמר, בכל חיי לא ראיתי אף אחד מהם!"



*
כאשר להוג'ה נאסר א-דין נולד בן, הציע המופתי לקרוא לו מוחמד – על שם הנביא הקדוש, ברוך הוא לעולמי עולמים, אך נאסר א-דין החליט, "נקרא לילד פרדריק". "מדוע פרדריק?" מופתע המופתי. "קל מדי להיות לנביא בעירו כשקוראים לך מוחמד, אבל הנביא ציווה עלינו להימנע מדרכים קלות!" המופתי לא התווכח, ולאחר שלושה עשורים בא לבקר את נאסר א-דין כדי לעמוד על גורלו של בעל השם המוזר ההוא. "נו, נאסר א-דין, ההיה בנך לנביא?" "לא". "אני מניח שהוא היה למופתי". "לא, הוא לא היה גם למופתי". " הרי אמרתי לך: קרא לבנך מוחמד, והכול יסתדר בעצמו! ובכן, מי אתה חושב שאתה יכול להיות עם שם מטופש שכזה?" נאסר א-דין אמר, "הפסנתרן". "מי?" נאסר א-דין נאנח והתחיל להסביר בסבלנות, "פסנתרן הוא מי שלוחץ באצבעותיו על לוחיות לבנות ושחורות, הממוקמות במידה מסוימת של סדר על פני המשטח של תיבת העץ". "אללה הוא אכבר!" קרא המופתי המופתע. "התיבה יפה מאוד וצבועה בלכה" – הוסיף נאסר א-דין כמעט בדמעות. "ובנוסף על כך, משם זורמת מוסיקה". "ובכן, לפחות מוסיקה טובה?" שאל המופתי המשתתף בצערו. נאסר א-דין הודה, "המוסיקה היא מגעילה. אבל משלמים לו טוב, והעבודה קלילה".



*
ויהי היום, ונאסר א-דין נחנק בארוחתו כאשר בלע ביס עסיסי של בשר-כבש, וביקש בלבו הצלה מאללה, ונדר נדר שיימנע מאכילת מאכלים שמנים. בו ברגע יצאה חתיכת הבשר החוצה, והוא שב לנשום. כאשר התאושש, החל לקלל את אללה בקולי קולות. אשתו נבהלה, "מה אתה שח!" "שוב הוא מרמה," התלונן הוג'ה. "במקום לומר בפשטות: "נאסר א-דין, אל תוכל דברים שמנים!" הנוכל נוזף בי על כך שרק בסכנת מוות אני מוכן לוותר על תענוגות המעדנים". "הרי זו היא אמת לאמיתה," אמרה אשתו והשפילה עיניים. ונאסר א-דין השיב לה בלחש, "ש-ש-ש… את זה אף אחד חוץ מאתנו לא יודע…"



*
יום אחד חלם נאסר א-דין שהוא נוסע ברכבת ובדרך מחבר אפוס בחרוזים אודות מסעו. הפואמה היתה יפה כל כך שנאסר א-דין התעורר ואץ אל שולחן הכתיבה כדי לכתוב אותה בהקדם האפשרי, אבל ברגע שהרים את העט, נמצא כי לא נשאר בזיכרונו דבר פרט לארבע שורות, שבהן מושווים החיים לבסיליסק, שאת מבטו ניתן לחוות רק פעם אחת ויחידה. לאחר שחשב בכובד ראש, החליט נאסר א-דין שבאמת העצובה הזאת אין שום תועלת לא לו עצמו ולא לצאצאיו, לכן לא כתב דבר, אלא חזר לישון – בתקווה שהפעם חלומות לא יבואו.



מרוסית: נקודא זינגר















הרולד שימל: מתוך "משפחה"

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:51

***
אֶתְמוֹל סִפְּרָה שֶׁבְּיוֹמָן שֶׁל יְהוּדָה
קָרְאָה שֶׁ"אַפִילוּ לְדֶנִיס יֵשׁ אֶת
הַדֶנִיס שֶׁלוֹ… הַדֶנִיס שֶׁל דֶנִיס
הוּא תוֹמָס" כַּךְ דֶנִיס בְּבַיִת
רָעוּעַ בּרֹאשׁ הַר הָעֵצָה הָרָעָה
הָיָה גָר וְתוֹמָס בִּבְרִיחָתוֹ מֵהַקִיבּוּץ
אֶת בֵּיתוֹ סָחַב עַל גַבּוֹ
רִשׁוּמִים הִשְׁאִיר בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִפְתָח
דַלְתוֹ לְפָנָיו צָחַק וּבָכָה לְפִי
מַצָב גוֹרָלוֹ הַתְמִידִי שֶׁל תוֹמָס



***
זֹהַר זִ'יטוֹמִיר שֶׁלְמַתְנַת חַתוּנָה קָנִיתִי
לְאַחַר מִכֵּן שָׁאַלְתִי וּבְעֵת הַחְזִירָתוֹ
הַתוֹדָה הַנִימוּסִית הָיְתָה בִּמְלוֹא הַכַּוָנָה
לְבַסוֹף כֶּרֶךְ שְׁמוֹת נֶעֱלָם אַךְ
אֵיךְ נֶאֱבָדִים דְבֶרִים נוֹשֵֹא לְעַצְמוֹ
הוּא (דְרַמוֹת זְעִירוֹת שֶׁל הַתָקָה)
כְּפִינוֹת חַיֵינוּ אוֹתָם דַפִּים מְכֻפָפִים
שֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת לְיַּשְׁרָם (לְאַחַר מַהַלָךְ
הַשָׂנִים) לְלֹא שְׁבִירָה וְנִתּוּק קְצָווֹת



***
אֶחָד אָרוֹן נוֹשֵֹא בְּהַלְוָּיַת לֵאָה
גוֹלְדְבֶּרְג אִמָהּ גְבוֹהָה שָׁם נִצֶבֶת
אַחֵר בְּמַדִים בְּאוֹטוֹבּוּס עִירוֹנִי בִּדְאָגָה
עוֹקֵב הַסָעָה שֶׁאִחֵר וְזֶה הָאִישׁ
בְּלִוְיַת חַבֵרָה צְעִירָה בְּשִֹמְלַת מִינִי
וּבַעַל מֵצַח עָבוֹת הַכֹּל סוֹקֵר
בִּרְאִייָה בִּלְבָד כְּמֵרָקִיעַ צִיפּוֹר נָפְלָה
יְתוֹמָה מֵאֶחָד מֵשִׁירֵיהָ בֱּסִפְרָה הָאַחֲרוֹן



***
בְּיָמִים אַפִלִים כּוֹסוֹ הָיָה שׁוֹטֵף
עִם מְעַט הַמַשְׁקֶה הֶחָדָשׁ וְשׁוֹפֵךְ
לְהַסִיר אֶת טַעַם הַיָשָׁן כַּךְ
מֵוִיסְקִי אֶל גִ'ין עוֹבְרִים אוֹ
הַהֵפֶךְ עוֹצְרִים לְטְרֶמְפִּיסְטִיוֹת יָפוֹת בַּדֶרֶךְ
לְאַכְזִיב מַמָשׁ הָיָה מְבֻיָשׁ כְּאִילוּ
יָדִית הַבֶּרֶז לְהַפְעִיל אֶת הַקֶסֶם
הַגַבְרִי יוֹתֵר כְּבַר לֹא הִתְאִימָה



***
כַּאֲשֶׁר נִכְנָס בּוֹרְחֵס לַמִטְבָּח מִיָּד
אֶת יְדִידִי הַיָשָׁן הִכַּרְתִי נוֹרְמַן
תוֹמָס דִי-ג'וֹבַנִּי מִבּוֹסְטוֹן שֶׁאֶת שֻׁלְחָנוֹ
הַשָׁחוֹר הֶעָגוֹל לְשָׁנָה שָׁאַלְתִי בְּבַּאק-בֵּי
(מַזְכִּירוֹ כָּעֵת וּמְתַרְגְמוֹ) הָיִינוּ מִין
קְהִילָה קְטַנָה שֶׁל עַיָירַת קוֹלֶג'
"גֶ'רוּסַלֶם" בָּהּ אִם רַק מַסְפִּיק
חִיכִּיתָ כָּל אֶחָד בְּסוֹפוֹ הִגִיעַ
כַּאֲשֶׁר אַרְיֵה מִלִים הִקְדִים לְרוֹבֶּרְט
קְרִילִי אָמַר "אֶחָד הַמְעַטִים הָיָה
לְלֹא פְּגִימָה שָׂרַד אֶת פִּרְסוּמוֹ"
כְּבַר אָז מְכֻוָן כְּהַצְלָפָה לְיְהוּדָה















גלי-דנה זינגר: "חיים – חידה תעלומה"

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:45

סביילי הלך לעולמו ב-13 בינואר. דקות ספורות לפני השעה 11 בבוקר. אולי צריך היה להתחיל בתאריך ולא באירוע. תאריכים, שנים, ימים, שעות, דקות תמיד היו חשובים לו:

הזמן … שבע ל… שש ל… ארבע ל… שלוש… שתיים… אחת.. אחד… חד…
ארבע ל… שלוש … שתיים … אחת… אחחת… אחחחת…

ב-13 בינואר 2003 מת המשורר סביילי גרינברג. הוא נולד ב31 בינואר 1914 ביקטרינוסלב. קולו מצלצל באוזניי: "לא חשוב שביקטרינוסלב. אינני זוכר אותה בכלל. בגיל שתיים לקחו אותי למוסקבה. אז אני, בעצם, מוסקבאי". בשנת 1914,
במקסיקו המהפכנית, נעדר אמברוז בירס, הסופר האמריקאי האהוב על סביילי.

– האִם את אמברוז בירס קראתָ?

שואל סביילי את עצמו באחד הבתים של "אונייגוסטישיה" שלו, ובאותו בית, בדילוג של חמש שורות, ממשיך:

– לשכוח? למה! לא לשכוח.
שתצמררני עוד ועוד –
אותה קדחת זכרונות.

ומצטמררים. שפעת. שוקעים בזכרונות.
בפעם הראשונה הכרנו אותו, אני ונקודא (לאחר מכן היינו שוב ושוב מזכירים לו את זה, לכן ניתן למנות, בביטחון מלא, לפחות חמישה-שישה מקרים של היכרותנו) בבית שמואל, בשנת 1988, בפגישה של החוג הספרותי שכעת אינו מתקבל על הדעת. אחד המשוררים התנפל על סביילי והכריז על חלבניקוב ומאיאקובסקי "משוררים שלא התממשו". "מה אתה אומר …", ענה לו סביילי בתדהמה אירונית. אחר כך סיפר אנקדוטה משנות ה-20: "למראה הגמל: תראו מה עשו הבולשביקים לסוס!". הוא אמר: "אנחנו צריכים להתראות לעתים קרובות יותר". נפגשנו לעתים קרובות – בלילה, בסופרמרקט שברחוב אגרון. סביילי לא זיהה אותנו, או שזיהה, אבל לא זכר, כלומר, זיהה, אבל לא הצליח להיזכר את מי, תלוי, אם העזנו לברך אותו, או, מחשש שנצטרך להציג את עצמינו עוד פעם, נמנענו מכך, ורק צפינו ממרחק איך הוא פלירטט עם הקופאיות. אחת מהן, חדשה כנראה, כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר לא היה צורך בהצגה עצמית ועמדנו בתור לקופה יחד עם סביילי, שאלה אותו, "ואתה כאן כבר מזמן מתאבּרג'ן?" "כמה יפה אמרת: מתאברג'ן ", התפעל סביילי, "איך את אומרת? מתאברג'ן? "הוא בכלל אהב להיאחז באיזו מילה או משפט – "איך אתה אומר? אתה יודע, זה, אולי, רעיון מאוד מעניין". ובפגישה הבאה להרהיב, " איך אמרת בפעם האחרונה?" כנראה, שגם לאותה קופאית הזכיר לעתים קרובות את הניאולוגיזם שלה.
הוא התאברג'ן משנת-1973. היו שמועות שהוא היה כאן קודם – בשנות ה-30, אנשים עשו עיניים גדולות. פעם שאלנו אותו על זה. "כן", אמר עם שמץ של תיגר, "אומרים כאן כל מיני דברים … ואני כתבתי על זה גם בספר שלי, את יודעת, הרי תרגמת את השיר הזה: "מתןך המחברת של שנת-1948". הייתי כאן מסיבות משפחתיות, ומסיבות משפחתיות גם עזבתי". נסיבות משפחתיות אף פעם לא נדונו, ואנחנו לא שאלנו. בשנה האחרונה לחייו ציין כלאחר יד שבמוסקבה יש לו נכד – משורר, שכותב תחת השם הבדוי דלפינוב. לפעמים הבן הקטן שלו בא לבקר, ואז הוא נעשה בלתי נגיש. מהשנים עברו שמענו רק סיפור אחד, וגם לא ממנו, אלא מחברתנו המשותפת, שאביה היה מיודד עם סביילי: שכנה אמרה לו, "כשלא היית בבית בא אליך איש צעיר, יפה תואר באופן בלתי הוגן!"
סיפור המעשה שעשע אותנו באופיו התם, אבל לא הדהים – "יפה תואר באופן בלתי הוגן" הוא היה עד הסוף. כשציינו בשיחה עם מישהו מחברינו הירושלמיים שלא מדוברי הרוסית משורר רוסי כלשהו, לא משנה איזה שם, כולם הגיבו באותה צורה: "אה, זה! איש יפה עם שיער שיבה!" אז אפשר לומר ללא כל הגזמה שסביילי היה אחד המראות היפים, לא רבים כל כך, של בירתנו העתיקה. וכשפגשו אותו בחברתה של רות קסטנר, בת זוגו, אי אפשר היה להסיר עיניים מהתחריט הזה: שתי פנים דקות חיוורות, דומות זו לזולהפליא, בהילה של שיער לבן.
את הביוגרפיה שלו למדנו משיריו: מוסקבה, הבריגאדה של מיאקובסקי, חצי האי קרים, מוסקבה, המלחמה, מלאיה זמליה, מוסקבה, המוזיאון של מיאקובסקי, ירושלים. ההגדרה "אני בעצם מוסקבאי" נשארה מדויקת גם כאן. כשקרא לספרו שפורסם בשנת- 1979 "יומנפלאות מוסקבאיות", הוא הכריז על עמדתו הגיאו-פואטית בעיצומם של היצרים הציוניים (שמהם לא נרתע בעצמו) והדיבורים [השיח?] על הספרות הישראלית בשפה הרוסית (להם, ככל הנראה, לא נתפס). אגב, הספר כולל יומיומנים לא רק מוסקבאיים, אלא גם קרימאים, ומאלוזמליאיים, ואפילו את השיר הארצישראלי היחיד עד הזמן האחרון: "מהמחברת של שנת 1948", שנכתב עוד במוסקבה. העברית של סביילי היתה "בימאית", עם ל' ללא ריכוך, עם צֵירה אשכנזי.
היתה בו קנאה שירית מיוחדת, לא קנאת המשוררים שמקנאת במישהו, אלא זאת שהיא קנאית במובן הנשגב. זאת שאילצה אותו להגיב בכאב עז להתקפות על מיאקובסקי, שבהן נתקל בביקורו הראשון והאחרון במוסקבה, שם פורסם בשנת 1997 ספר שיריו השני "סתיויה"; זאת שגרמה לו לנעוץ מבט כה מרוכז בכל טקסט חדש ,להגיב, לעתים בהתלהבות, על כל שם חדש שהופיע בחוברות של "אי או" ו"נקודתיים" שערכנו. ואותה קנאה עצמה גרמה לו לבחון בביקורתיות יתרה את צילומיו ודיוקנותיו, בנסיון להגן על דמות המשורר שלו מפני עיוותים הומוריסטיים. "הרי אתה, נקודא, אמן טוב. אבל פה, אני חייב לומר לך, יצאה לך איזו סבתא. מה זה?" ואחרי שתיקה ממושכת: "וחוץ מזה, לגמרי לא דומה לי". הוא היה משורר קנאי. אין זה פלא שברקי קנאותו השאירו לפעמים את הצופים האקראיים מבולבלים. ואילו אנחנו, בשנת ה- 90 המוקדמים, לא נרתענו מהם ולא נבהלנו מסיפורי האימה על עברו, אלא קראנו את "יומיומנים" בהתפעלות ונמשכנו אליו יותר ויותר.
העידן של חמש-שש היכרויות נותר הרחק מאחור, סביילי שמח להופיע בסטודיו שלנו ברחוב הנביאים ובערבי הקריאה בחנות הספרים של ישראל מאהלר שארגנו, השתתף בשיחות ודיונים, סיפר אנקדוטות, ציטט את פושקין, מיאקובסקי, זושצ'נקו, הגיב בבדיחות דעת על אזכורם של שמות פופולאריים: "כן, דרידה! שמו הפך לאגדה!" או "מישימה! משום מה? "- ושוב החזיר את השיחה אל מיאקובסקי או זושצ'נקו. לפעמים התחלק בזכרונותיו, נחשף יותר באי-גילויים מאשר בסיפורים.

אמת קשה סמויה למחצה! אמת לוהטת קורנת.

וכן:

חיים – חידה, תעלומה…

הוא אהב את אמברוז בירס, אולי פחות את הסופר ויותר את גורלו, אהב את "תעלומת אדווין דרוד" – הרומן הלא גמור של צ'ארלס דיקנס. כך, כנראה, ראה גם את חייו שלו – השומרים, גם אחרי מותו, על צורה פתוחה:

אתה פטור מקבורתךָ, מוקסם בהעלמותךָ

הוא לא פוטר מקבורתו. או שבכל זאת פוטר?

הרי אנחנו במקום שממנו נעדרים

אפשר לצטט בלי סוף:

הם אינם
אבל הם עוזרים
הם כאן
עוזרים
בנוכחותם הנעדרת

סביילי העניק בנדיבות את שיריו ל"אי או" שהודפס בזירוקס בחמישים עותקים, הגיה את הטקסטים בקנאות, משנת 1995 העניק באותה נדיבות את שיריו ל"נקודתיים", וכרגיל, הגיה את הטקסטים בקנאות.
בשנת 2001, בערב השקת הגיליון הראשון של "נקודתיים" הדו הלשוני, הוענק לו פרס "אי או". אחר כך ראיינּו אתו בשביל הגליון הבא. בתשובה על השאלה מדוע נעדרים משירתו הנופים הסובבים אותו, אמר לפתע: "מה פתאום? יש לי פה שיר, שאפשר, אולי, אפילו לפרסם אותו אצלכם. הוא נקרא "ישראלנד". אני יכול לתת לכם אותו. יש סדרה שלמה של "ברושים", ואלה ברושים ירושלמיים".
השירים פורסמו, הגליון הודפס ממש בסוף 2002. ב 12 בינואר 2013 סביילי התקשר כדי להודות על הפרסום: "לא היה לי זמן לקרוא את כל הגליון. אבל אני עוד אקרא". "איך אתה מרגיש, סביילי?" "בסדר. כדאי שיהיה יותר טוב". הוא אף פעם לא התלונן. "איך אתה מרגיש, סביילי?" "לאחרונה אני כל הזמן חוזר אל עצמי. אתם יודעים, כמו אצל קאנט: הדבר בפני עצמו. כך גם אני, כל הזמן חוזר אל עצמי". למחרת בצהריים התקשרה רות, אמרה שסביילי נפטר. חיכינו עד שהבן שלו יגיע ממוסקבה. ההלוויה הייתה בשעת ערב מאוחרת. מילות פרידה קצרות. השיר לזכרו של דוד אבידן. לפני פרסום השיר סביילי היסס, רצה לקרוא לו סתם "לזכרו", בסופו של דבר החליט: "שימו את ראשי התיבות ד.א.".

מה אתה
בשביל מה הלכת
לאן הלכת

תודה לך, סביילי, על הידידות ועל השירה.
הבן קורא "בתערוכה של פאבלו פיקאסו". "סלח לי, אבא, שקראתי בלי הבעה". גשם. חושך. אי שם מבליחים פנסים של עובדי חברה קדישא. ברושים שחורים.

…הם אינם אבל הם תמיד כאן
חיוּת המוות




01002s

דיוקן עצמי של סביילי גרינברג















סביילי גרינברג: מתוך "יומניפלאות מוסקבה"

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:17

הדף הראשון של "יומניפלאות"

מעל גבולות העיר
עֵדר הארובות.
גלילי עשן נפולים.
נָהָר
עטוף בטון
במהודק
רכוּס בגשרים.

השמים נפרצו מעלינו.
הסמטה
נפתחה
ושוב כורסמה
היא מתפתלת
כמו שִדרה של מנורות פלורסנט.

רעם רחוק ועמום,
נלְכד במבוך של מעמקים מעוקלים.

כיפות מגולפות
על שערים
בשיפועי מדרונות
סגינים מגולגלים היטב על גבם
של היוצאים לקרב
במחבוא הלילי.
כשעיר
הַמִפְלֶצִיפּוֹר
בקשקשי אבן מזדקרים
שקעה
בכיפות-שפות
בצלבים-עוגנים
כדי לשתות
את דכי הים
ולספוג אותו בגלֵי השמיים.

השמיים פתוחים.
והיא דמוית הברבור
משתקפת.
קרני אור
של הפאונה המכונפת הקדומה
מגוללות אחורה.

העיר לפתע צללה.
בעומק ההכחדה.
רק הקתדראלות נמצאות מחוץ לזמן ולמזג האוויר.
כאן, בבניין הזה הייתי לא פעם
בחדרֵי הכניסה, במעליות, בחדרֵי המדרגות בחלומות.
ושוב אני נודד בחורשה המוּכרת
חבוש סחבות
בחודש דצמבר כבר נדדתי
מהירח החדש עד לחידוש המדים
ולא מובן
האִם בפארסה חדשה או במערכון
במתקפת העימותים החדשה
עֶרב כותב שחור על גבֵּי לָבן
שלג כותב לָבן על גבֵּי שחור.



grinberg



מתוך "יומניפלאות מוסקבאיות"

ותיקח ותקרא ותקלוט חזרה.
זה אליךָ נמען מבעד השנים.
עבורךָ הדבר התבהר ונִזְרָה
של חלום אדיסון הגָשמי.

עמידוּת הקיום היא פציעה חמורה.
יום אחד שלטש בריכוז את שמיו.
האמת הלוהטת בזוהרה.
האמת הקשה החצי אטומה.



grinberg2



מוסקבה 1961 – 1962

……………………………

בערוצים
של מאות שנות האבן
המוארות שוב.
הולכים
לאורך מרגלות ההר ההן.
חובה
לעקוף
ולעקוב.
לֵך
חְתוֹך את ההסתגרות.
בערוצים…
בצלעותיהם המוארכות
של רחובות הערב..
—–
הסמטה
נפתחה ושוב נאכלת,
מתעקלת בשִׁדרה של
מנורות פלורסנט.

בערוצים.
תמיד.
עד שלא יזנק ענק הגל.
רעם רחוק, עמום,
לכוד
במבוך
של מעמקים מעוקלים.



מרוסית: גלי-דנה זינגר



grin1



רישומיו של סביילי גרינברג















נורית זרחי: מדעי הדלת

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:02

*
כְּכָל אָמָּנוּת, אִם הִתְמַכַּרְתָּ לָהּ,
אִמִּי הִשְׁתַּכְלְלָה בִּכְתִיבַת מִכְתָּבִים.
מְסִיטָה אֶת גִּזְרוֹת הַסְּבִיבוֹנִים מִשֻּׁלְחָן הַמִּטְבָּח
א.נ (לְצַעֲרִי לֹא אוּכַל לְשַׁלֵּם הַחֹדֶשׁ, בַּעֲלִי),
הִיא מְעִיפָה צִפֹּרְנֵי מַבָּט בַּיוֹשֵׁב מוּלָה,
שֶׁבְּלֶכְתּוֹ מְדַדֶה כְּעָגוּר פָּצוּעַ
וְדִבּוּרוֹ נַהֲמָה נְבוּבָה.
שׁוֹקֶלֶת אֶת אֵימַת הַמְּתֹאָר:
מְצִיאוּתִי אֲבָל לֹא מְצִיאוּתִי מִדַּי.
(מְטֻפֶּלֶת לְבַד בִּשְׁלֹשָׁה יְלָדִים רַכִּים)
גַּם בִּי? לְהָפִיס אֶת לִבָּהּ
אֲנִי מוֹתַחַת תַּלְתַּל בִּרְאִי הַצֵּל.

עֶרֶב עָזוּב חוֹדֵר לַמִּטְבָּח מִמַּמְלֶכֶת הַצְּלָלִים שֶׁל הֶחָצֵר
וְכוֹכָב חָלוּץ בּוֹדֵק אֵיךְ לְהִסְתַּפֵּק בַּהֶכְרֵחִי.
בְּדִיּוּק שֶׁל מוֹרָה הִיא מְהַדֶּקֶת אֶת הַבּוּל
וּמַעֲנִיקָה לִי אֶת זְכוּת הַשִּׁגּוּר.

זוֹ שֶׁהֶחֱשַׁבְתִּי תִּינֹקֶת שֶׁלִּי
וְהֵגַנְתִּי עָלֶיהָ כדֻּבָּה מִפְּנֵי דְּרִישַׁת אַהֲבָתִי,
קַיִץ אַחַר חֹרֶף, עַכְשָׁו אַחַר עַכְשָׁו
ועַכְשָׁו עָלַי לְשַׁגֵּר אוֹתָהּ מִן הָעוֹלָם.

סָבִיב מִטָּתָהּ עוֹלִים כָּעֵת צִנּוֹרוֹת כְּשָׁרְשֵׁי אֲוִיר וּמְחוּקַּת דִּבּוּר
הִיא מְכַוֶּנֶת עֵינַיִם דּוֹלְקוֹת בְּכָחֹל קַדְמוֹנִי
לְעֵבֶר הַנְּיָר וְהָעֵט, כּוֹתֶבֶת:
"תְּנוּ לִי לָלֶכֶת בְּבַקָּשָׁה".
שֶׁאֲוַתֵּר?
וַאֲנִי מַנִּיחָה לָהּ לָלֶכֶת.

 

*
כְּשֶׁהַסּוֹהֵר שָׁרַק מִן הַמִּגְדָּל לְעֵבֶר בִּתִּי
גַּרְגֵר זָהָב נָפַל לְתוֹךְ פֶּקָע חֲבַצֶּלֶת
נֶאֱנַחְתִּי לִרְוָחָה, מִצְטָרֶפֶת לְאֶנְחַת סָבְתָא, אִמָּא
לְקוֹלָן שֶׁל כָּל דּוֹרוֹת הַבְּדִידוּת שֶׁנִּצְּבוּ מֵאֲחוֹרַי
לְהַבִּיט אֵיךְ מַפְלִיג בַּרְבּוּר הַנָּשִׁיּוּת שֶׁל יַלְדָּתִי.

וּכְמוֹ שֶׁהָרוּחַ מְדַּפְדֶּפֶת בְּגִילָם הַטֶּקְטוֹנִי שֶׁל הֶהָרִים
הָעוֹלָם קוֹרֵא בִּי, וּבְכׂל זֹׁאת
בְּסִמְטָאוֹת אֲנִי מְקוֹשֶׁשֶׁת הוֹכָחוֹת מֵעֵינֵי גְּבָרִים
זְרָדִים לְהִבְעִיר אֶת אֵשׁ הָאִי וִתּוּר.

וְנִמְשַׁךְ הַמַּסָּע לְתוֹךְ הָרְאִי, לְתוֹךְ הַפָּנִים
אֲנִי נָעָה בְּמַדְרֵגוֹת הַכֹּבֶד
וְיוֹדַעַת: עָלַי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ נֶגְדּוֹ בַּכֹּחַ הַקַּלּוּת
כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתִּי פַּעַם בִּבְלִי דַּעַת.

גְּבִירוֹת וַאֲדוֹנִים, אֲנִי מִתְנַתֶקֶת מִזְּמַן הַגּוּף, זְמַן הַזְּמַן
נֶגֶד הַדָּג הַמִּתְהַפֵּך כְּגַל כְּאֵב בְּתוֹכִי
לָלכת לְלֹא כָּנָף
כְּמוֹ עָלֶה, כְּמוֹ אֲוִיר, כְּמוֹ הַתְּעוּפָה עַצְמָהּ
מַעְלָה

 

*
הָיְתָה סִבָּה אוֹ שְׁתַּיִם
שֶׁבִּגְלָלָן לֹא גִּלִּיתִי אֶת אָמֵרִיקָה

פְּרָט לִסְעָרוֹת, פַּחַד ממַיִם עֲמֻקִּים
וּלְמַלָחִים אֲחָדִים שֶׁנִּשְׁמְטוּ אֶל הָאִיִּים

פְּרָט לְעַכְבָּרִים שֶׁהִתְרוֹצְצוּ עַל הַסִּפּוּן
אֵלֶּה הַקְרוּאִים חֻלְדוֹת בְּסִפְרוּת רֵאָלִיסְטִית –

מִמֵּילָא תָּמִיד חַשְׁתִּי שֶׁהָאֳנִיָּה טוֹבַעַת
אוּלַי בִּגְלַל זֶה צִדַּדְתִי קֶבַע
בָּאִינְדְּיָאנִים, בַּסְּפָרַדִּים
וְחִלַּקְתִּי שׁוֹקוֹלָד לָכְּלוּאוֹת בַּמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן.

אֲבָל בְּסֶתֶר לִבִּי גַּם אֲנִי חָמַדְתִּי אֶת זָהָב קָחַמָלְקָה
בְּלֵילוֹת הָיִיתִי חוֹלֶמֶת אֵיךְ מַצִּיעַ לִי הַמֶּלֶךְ אַטָהוּלְפָּה
אֶת עָגִילָיו הַמֻּפְלָאִים, אֵלֶּה שֶׁמָּשְׁכוּ אֶת אָזְנָיו
עַד לכְּתֵפָיִם הוּא היוֹדֵעַ, זֶהוּ הַרִישְׁיוֹן לִתְּשׁוקוֹתַי
שֶׁאֵין לְחַפֵּשׂ אַחֵר פּוֹרְטְרֶט מֻּשְׁלָם.

 

*
הֶקֵטֶה, בְּבִטּוּל,
כְּמוֹ שֶׁאִמִּי הָיְתָה אוֹמֶרֶת לְהַקְטִין אֲנָשִׁים וְאֵלִים
אֲבָל לֹא אוֹתָךְ, הֶקֵטֶה,
הָעוֹמֶדֶת במַזְלֵג הַדְּרָכִים.

הַאִם מִנוֹכְלוּת אוֹ תְּמִימוּת
בָּחַרְתְּ לַעֲצֹר אֶת הַמִּלִּים בְּמָוֶת?
תְנִי לִי לִרְכֹּשׁ בְּבֵית סִפְרֵךְ
אֶת חֹמֶר הַיָּרֵחַ הָאָפֵל.

בְּיַדָי הַמְּלֵאוֹת זְמַן נָקוּב
התלָמְדִי אוֹתִי אֶת שִׁעוּר הַקָּצֶה?

 

*
אַהֲבָה שָׁאֲלָה אוֹתִי:
אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים,
מָה דַּעְתֵּךְ עָלַי?

אַתְּ, אַתְּ עוֹד מְעִזָּה לִשְׁאֹל?
שֶׁשָּׁאַלְתְּ מֵחַיַּי צִי שָׁלֵם
לְנַפֵּץ אֶל מִפְרָצִים שְׁסוּעִים

שבְמַדְרֵגוֹת הַדּוֹמֶסְטִיקָה
הִשְׁלַכְתְּ כֵּלִים וְצַלָּחוֹת לַכִּיּוֹר,
סִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן, נִפְצֵיהֶם
בָּאָבִיב וּבַסְּדִינִים, מִבְּלִי לְרַפֵּא
אֶת פִּצְעִי הַשָּׁלֵם.

אַתְּ שֶׁתֵּרַצְתְ מֶטָפוֹרוֹת עָמוּמוֹת
הַשֹּׁרֶשׁ מַפְרִיעַ, הַתַּפּוּחַ הַסָּחוּט, הַפֶּה הַנּוֹשֵׁךְ בַּכָּחֹל
הַפָּנִים עְרֹמִים, אֲפִלּוּ הַבֹּקֶר מַפְרִיעַ

וַאת עֲדַיִן פֹּה מְצַפָּה לַתְּשׁוּבָה?
תַּקְשִׁיבִי, מִי כָּמוֹךְ יוֹדַעַת, זוֹ אַתְּ
הַמִּסְתַּתֶּרֶת מֵאֲחוֹרֵי עַצְמִי מֵאֲחוֹרֵי עַצְמֵךְ.

 

*
נָדִיר שֶׁהַתְּמוּנָה בְּרֹאשֵׁךְ
מִתְרַחֶשֶׁת נֶגֶד עֵינַיִךְ:
הסוּסִים כִּצְלָּלִיוֹת לְבָנוֹת
נָעים בְּזִכְרוֹן בֵּיתָם הַלֵּילִי,

מוֹתִירִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם צְעַדִים כֶּאֱגוֹזִים נִפְצָחִים,
גֻּלְגָּלוֹת מָאֳרָכוֹת צָפוֹת קָדִימָה,
מַבָּטָן שַׁקוּעַ פְּנִימָה, מְהַבְהֵב
כְּפֶרַח בְּגָבִיעַ הָעַיִן.

מֵעֶבְרוֹ הָאַחֵר שֶׁל הַמֹּחַ אֲנִי מֻתְאֶמֶת לָעוֹלָם
הַתְאָמָה קְדוּמָה נֶעֱלֶמֶת,

הַנֶּפֶשׁ הָרוֹכֶבֶת עַל גּוּף עַתִּיק מִמֶּנָּה
נָעָה בְּשִׁוּוּי מִשְׁקָל עַל הַקַּו הַחוֹתֵך חוּץ פְּנִים,
ועדיין בְּאוֹתוֹ צַד מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַפָּנִים.

 

*
פְּנִים הַחֲבַצֶּלֶת זָהַר
כְּאִלּוּ אֵין לִנְקִיקָהּ סוֹף,
הַלוּמַת דֶּרֶךְ, אָבְדָה בְּתוֹךְ עָצְמָה.
הַאִם הָעֹמֶק הוּא אָשְׁלַיָת הַמֶּרְחָב?

יִתָּכֵן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ זָקוּק לַיְּדִיעָה הַזּוֹ כָּמוֹנִי
וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶתְכֶם, הַמְּטַפְּסִים עַל הַגָּדֵר
אֵיךְ לְצָרֵף אֶת הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַמֶשֶׁךְ/ לַחוּגָה
לְאַט מַהֵר אוֹ מַהֵר לְאַט?

הכל מִתְפַּזְּרִ בִּנְשִׁימַת רוּחַ
בְּפִּיתוּלֶי הַזְרָעִים כְּבִקְלִפַּת מֹחַ
קְמוּטִים יעָרוֹת עַד לִשְׁעַת בְּרֵאשִׁית.
וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֵיפֹה אֲנִי וַאֲנִי
כְּשֶׁהַפִּתְאֹם מִתְמַלֵּא וְנִשְׁאַב מֵרַעַד הָאֲוִיר.

 

*
אוּלַי בִּגְלַל הַנֶּפֶשׁ שֶׁאֵינָהּ מִזְדַּקֶּנֶת
לֹא מִזְדַּקְּנִים גַּם הַגַּעְגּוּעִים.
אִם תַּעֲבֹר עַל פָּנַי אָפְרוֹדִיטִי בָּרְחוֹב
לֹא תַּכִּיר אוֹתִי עוֹד

אֲבָל אֲנִי אַכִּיר גַּם אַכִּיר
נִכְלֶמֶת אֶתְפֹּשׂ בְּשׁוּלֵי מְעִילָה
כְּצִרְעָה יְבֵשָׁה כְּדֻּבַּת מְרִירִים
תְּגָרֵשׁ אֶת טִרְדַתִי מֵעַל פָּנֶיהָ.

אֲבָל כֹּחַ הַגַּעְגּוּעִים נִשָּׂא הָלְאָה
עַד מֵעֵבֶר לְסוֹף הַזְּמַן
תִּמָּשֵׁך שְׁאֵרוּת הַנֶּפֶשׁ.

 

*
הִגִּיעַ תּוֹר הָאֵלָה הָאַחֲרוֹנָה
זוֹ הַמְּלֻוָּה סוּס, לְבִיאָה, עוֹרֵב
נֶגֶד פָּנַי עֲדַיִן מְהַבְהֵב צִיּוּר הָאֲוִיר שֶׁלָּהּ

מַבִּיטָה לְיָמִין, הִיא נוֹשֵׂאת בֵּיצַת זָהָב
מַבִּיטָה לַשְּׂמֹאל – בֵּיצַת אֹדֶם
מִשְּׁתֵּיהֶן בָּקְעוּ הַבָּנוֹת.

נִפְּצוּ אֶת הַתָּכֹל אֶת הַזָּהָב נִפְּצוּ
אֶת אַגָּדַת הַקַּלַּחַת הַבִּלְתִּי שְׁבִירָה
זָרְעוּ רוֹשׁ בַּעֲרוּגַת הַזִּכָּרוֹן.

הֵן הַפְיוּרִיוֹת הַחֲדָשׁוֹת:
נוֹשְׁכוֹת וְשׁוֹפְטוֹת לְהוֹכִיחַ שֶׁהֶעָבָר
הוּא צֶמַח מוּזָר, עַכּוּבִית גַּלְגַּל בָּרוּחַ,
פֶנִיקְס הַבּוֹקֵעַ חוֹל מִן הַחוֹל –

וְאוּלַי זוֹ אֲנִי הַמִּתְקַשָּׁה לְהִפָּרֵד.

 

*
הַיְּעֵלִים מֵעַבִּים פַּרְוָה
מְכִינִים עַצְמָם לְבָאוֹת.
בְּלַיְלָה קוֹרְאוֹת הָאַנָפוֹת זוֹ לְזוֹ
וְהַדּוֹרְסִים הַגְּדוֹלִים מְסַמְּנִים קָצֶה.

וַאֲנִי פּוֹסַחַת עַל פְּנֵי הָרְאִי
מִתְעַטֶּפֶת בִּמְעִיל עַד צַוָּאר
הַאִם הַפַּחַד הָעַתִּיק הוּא אֲבִי הַזִּכָּרוֹן?

ההֱיוּ אֵלֶּה פָּנֶיךָ אוֹ פָּנַי
שְׁטוּפֵי עֲרָפֶל שַׁחַר בֵּין עֲצֵי הַתַּפּוּחִים?

הַשּׁוּעָלִים, שֶׁנִּתְּרוּ מְנֻמְנָמִים מִטְלוּלַת הַסְּבַךְ,
לֹא יָדַעְתִּי, הַאִם הֵיו רֶמֶז לַבָּאוֹת?

גַּם כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְבַקֵּר אֶת עַצְמִי בְּעָבָר
לֹא מָצָאתִי אוֹתִי בַּבַּיִת.

מִצְטַעֶרֶת, בָּאתִי רַק לַפַּעַם הַזּוֹ
הִשְׁאַרְתִּי פֶּתֶק בַּדֶּלֶת.

 

מדעי הדלת

כַּמָּה צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּן
כְּדֵי שֶׁהַסְּפָלִים לֹא יִתְנַפְּצוּ לָאָרֶץ
כְּשֶׁמּוֹשְׁכִים אֶת הַמַּפָּה?

כַּמָּה שִׁעוּרִים צָרִיךְ לָקַחַת
בְּמַדָּעֵי הַדֶּלֶת
כְּדֵי לֹא לְהִכָּנֵס בַּקִּיר?

בָּהֶצַּע הַמְּצֻמְצָם שֶׁל הָעוֹלָם
רַק עִקְּשׁוּת
תַּעֲמִיד אֶת הַלְּבָנָה לִבְחֹשׁ בְּסִיר הַמָּרָק.

אֵיךְ לִלְבֹּשׁ אֶת הַנִּסָּיוֹן, מְהַבְהֵב
כְּמוֹ זְהַבְהַבִים שֶׁגָנְבוּ הָעוֹרְבִים, אוֹ
כְּמוֹ פַּרְוָה הָעֲשׂוּיָה נוֹצָה אַחַת?

 

*
כְּמוֹ הַקּוּקִיָּה
הַמֵּטִּילָה אֶת בֵּיצֶיהָ מִחוּץ לַזְּמַן,
מֵעֵבֶר לְקִיר הַשָּׁמַיִם רָאִיתִי:
הָעֹמֶק הוּא מַלְאָךְ שֶׁנָּפַל

כְּנָפָיו נִטְחוּ בַּקִּיר כַּעֲטַלֵּף. אֵיךְ לַעֲזֹר אם
בְּאֶצְבָּעִי לֹא הִגַּעְתִּי יוֹתֵר לְמָחָר אוֹ לַמֵּצַח.
שְׁמִי הִתְעוֹפֵף בְּשָׁמַיִם זָרִים.

וְיָכֹלְתִּי לְדַבֵּר אֵלֶיךָ מֵחוּקַּת שְׂפָתַיִם
הֵבַנְתִּי, נֻפְּצוּ לוּחוֹת הַחֻקִּים:
עָלַי לְצַפּוֹת אַרְבָּעִים שָׁנָה.

אֲבָל מָה הָיָה הַקּוֹל שֶׁדִּבֵּר אֵלַי, מְטֻלָּל מִלֵּב הֶעָלִים
מַצִּית אֵשׁ בְּסִיגָרִיָּה, אֵשׁ בִּסְנֶה

כְּשֶׁחָגַגְתִּי אֶת עֶגְלַת הַזָּהָב
לִפְנֵי שֶׁנַּפְשִׁי הִשְׁתַּגְּעָה מְעָיֵפוּת.















חלומות על פושקין

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 14:39

מריה סטפאנובה:
ראיתי בחלום CD "שירים ומזמורים על פי שיריו של פושקין". אינני זוכרת דבר פרט לעטיפה. היא היתה סתמית: שחור על גבי לבן.




מיכאל קלוז'סקי:
אני נכנס לאולם קטן ומואר, שבו ליד השולחן יושב פושקין, הדומה להפליא לוינסנט קאסל, אבל אני יודע שזה פושקין. אני מתבייש לדבר איתו, אבל נראה שהוא דווקא רוצה לדבר. לפניו עומדת מכונת כתיבה ישנה (אני יודע מאיפה היא נכנסה לחלום שלי – מהחוג להיסטוריה של המוסיקה באקדמיה למוסיקה בנובוסיבירסק), אבל פושקין לא כותב בה, אלא יושב כאדם ששונא לעשות את עבודתו. את מה שקרה אחר כך, למרבה הצער, אינני זוכר.




טטיאנה בלונובסקיה:
ראיתי בחלום שפושקין חי. ראיון איתו ב"עתון ספרותי". "מגולח למשעי, לובש מעיל של דייג. הוא חי בקרקעית הים, נראה כבן 55.




אוליה ברטושביץ'-ז'גל:
אתמול ראיתי בחלום את "השירים של פושקין שטרם נולד". זאת היתה פואמה. התעוררתי עם הקטע הבא:
ברור בפני עצמו . ואם נעים – אזי רק בקליפת העליצות העדינה.




פרדריקה 77:
פעם אחת ראיתי פרוטומה של פושקין – כעבור כמה ימים הצגתי עבודת סמינריון בכיתה שבה היו שלושה דיוקנאות ושתי פרוטומות שלו.




נקודא זינגר:
ראיתי בחלום סרט-אגדה לילדים על הדו-קרב של פושקין. אינני זוכר את שם הסרט. היו בו שני שושבינים – ד'אנטס וד'אנזס (את שני התפקידים האלה שיחקו שני שחקנים ארמניים: מקרטצ'אן וג'יגרכניאן) וזאבה אנתרופומורפית, שאת תפקידה גילם השחקן באסוב. הם חטטו בשלג, בדקו את המקום לדו-קרב. נראה היה שכל הסרט מורכב רק מזה. עם מי צריך פושקין להילחם לא היה ברור.




אלכסנדר קורבלב:
בא אליי פושקין בלילה באורו העמום של ירח חדש
מגבע אחז בידו המושטת, סגינו ופאות לחייו התנופפו בבלהות
נדמה היה כי חלף הנצח
– אילו נולדתי היום – סוף סוף אמר המשורר, – הייתי כמו כולכם: אסטרונאוט, טרקטוריסט או רופא שיניים

כאן פושקין בימינו כאילו בירך את דור הצאצאים, לאט נמס באוויר




אנטונינה קלינינה:
1.
חלמתי שאני פושקין ויש לי הרבה ילדים, שאין להם מה לאכול. בייאוש, אני שוברת את קופת החברה השטיינריאנית – השחורה, המרובעת, השמנונית, שעומדת על הפסנתר שלי, אבל יש בה רק עשרה רובלים במטבעות קטנים.
נ"ב: לכל אורך החלום נזכרתי באמרות על פושקין של המורָה לספרות בבית הספר שלי, כל הכיתה צחקה מהן, וחשבתי: למעשה, היא צדקה!

2.
חלמתי על שיריו הבלתי ידועים של ביירון על תפוזים, שנכתבו ביוון על קערות חרסינה מעוטרות בתמונות של תפוזים. כדרך אגב התברר כי את השיר "ציפור קטנה" ("המסורת הקדושה של ימי קדם…") של פושקין בעצם כתב ביירון. פושקין רק תירגם אותו.
מיכאיל שולמן:
ואז התעוררתי מחדש והתברר שיד של מישהו נותנת לי לקרוא את מילותיו של פושקין, ראיתי לפניי שורה של סְדר עתיק, מוגדלת ומטושטשת, כאילו אחרי רצף צילומים בזירוקס. אלה היו שירים, אבל מודפסים בשורה, בצפיפות, והם הסתיימו בהקדשה לרוזנת דשקובה. על מה היו השירים? זו הייתה הערה בדרך אגב, כפי שהוא ידע לכתוב – בשתי שורות, להסתיר בעצבות שקטה את האומץ הפנימי. זכור לי רק הזרם היאמבי של המלים, עם הרבה נפילות של πυρρίχιος, שגרמו למלים לאבד את פיוטיותן ואת איכותן כמעשי ידי אדם – ועם חסר סמנטי ארוך באמצע, שם היה משהו כמו "שהיא, אבל ". כשהתעוררתי, התלוננתי בפני קטיה שתפסתי רק "גם שקט, וגם עירום", והיא השיבה שיתכן וזה עשוי להתייחס אלי. ובאמת, פחדתי להעיף את החלום בקריאות ובחזרה למכנסי היום, ורק מלמלתי לתוך כרית.




אלכסי גורזו:
אודסה.
בטיילת, בסמוך לאנדרטת הדוכס דה רישלייה למיכאיל וודיאנוי מתקרב – אחרי שעלה במדרגות פוטיומקין – אורח שבא מרחוק, ככל הנראה. שאל: עוד רחוק מפושקין?
מי, הרוזן? מה זה רחוק! ולךָ – רק לעבור את השדרה.
האנדרטה "אזרחי – אודסה לפושקין" נמצאת בקצה השני של השדרה.




גלי-דנה זינגר:
… בקיר נפתח חלון המשקיף אל הבית הסמוך הגרמני-בארוקי, אליו נצמד סולם. במדרגות הסולם יורד פושקין-גורף הארובות. הוא לובש מעייל בצבע מרק אפונה (כאלה שלבשו עוקבים מטעם המשטרה החשאי), מכנסיים ירוקים (בחלום אני חושבת שאי אפשר לכתוב "מכנסיים עם רצועות", בגלל שאין רצועות) וכובע בצבע חרדל. הוא מרבה לדבר על משהו, אבל את זה כבר אינני זוכרת.




י.פ.:
Barbie, A.S.Pushkin… and Barbie again
חלמתי שבאוניברסיטה מציינים את יום השנה למותו של פושקין, ומנהלת את העניינים אירינה פוולובנה קולמויה. היא חילקה לכולם פושקינים קטנים – פושקין קטן קיבל כל אחד. בהתחלה חשבתי – פושקין עשוי שוקולד, ואז ראיתי – זה פושקין-ברבי. לי יש פושקין יפה כזה, בחולצה רקומה … כולם יושבים באולם ישיבות, מתרחשת סעודה חגיגית – לכל אחד צלחת עם סכו"ם, והרבה אוכל. פתאום אני רואה שפושקין שלי הופך להיות כמוני. השיער שלו נעשה בהיר יותר … ואני מתחילה לכסות אותו ביד, כדי שאף אחד לא ישים לב.
ובערב תהיה הצגה ועל כל אחד מאתנו להביא את פושקין שלו, ואז הכול ייפתר.




יקטרינה שולמן:
היה לי מזל לראות את "הכול שלנו" בחלומות פעמיים. החלום האחרון נחלם לא מזמן והיה לו אופי ארוטי במקצת, לכן לא כדי לספר אותו. הניסיון הקודם היה כשהייתי בת 12. חלמתי שאני עומדת על הגשר. מתחתי נהר אפור, מלמעלה – טפטוף אפור. לפניי הקיסר ניקולאי פבלוביץ' לבוש שכמיה, כאילו בוחן אותי במקצועות הבסיסיים. הבחינה עוברת בצורה הגרועה ביותר, עיני הדג הדלוחות שלו מטילות בי אימה (עכשיו, עכשיו, לאחר המעשה, ניתן לראות בזה סוג של נבואה מאיימת!). "ועוד אני יודעת בעל פה מעט שירים מתוך "יבגני אונייגין", אני אומרת בקול מתגנב נבזה, ומיד חושבת – חבל שאמרתי את זה, היחסים ביניהם קצת מסובכים … מיד מאחורי גבו של הקיסר, פנים אליי, מופיע פושקין. הוא פושקין של חיקוי נלעג: עם פאות לחיים, לובש גלימה שחורה, כזה שעכשיו הייתי מגדירה כפושקין נוסח חארמס. הוא מוציא מחיקו שקית פלסטיק קטנה (עכשיו כבר אין שקיות כאלה, הן היו בחיים הקודמים – עבות, לא שקופות, מגולגלות הן יכלו לעמוד בעצמם) ועט סגול, וכותב על השקית באותיות גדולות: "הצאר – שוטה!" ומראה לי. אני מוכנה להתפוצץ מצחוק, אבל אסור לי לצחוק, כי אז הבוחן שלי, חס וחלילה, יסובב את ראשו. תחת השפעתם של הרגשות המנוגדים האלה התעוררתי – ואפילו חשתי הכרת תודה מסוימת לשלטונות הסובייטיים שאין יותר צארים.
זהו זה – חופש סודי אחריך.































אלכסנדר פושקין: השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 01:18

לו הייתי צאר, הייתי קורא לאלכסנדר פושקין ואומר לו: "אלכסנדר סרגייביץ', אתה מחבר שירים נפלאים". אלכסנדר פושקין היה קד אליי נבוך קמעה, ואני הייתי ממשיך: "קראתי את 'אודת החירות'[i] שלך. היא כתובה באופן מבולבל משהו ובמחשבה מועטה, אך יש בה שלושה בתים טובים מאוד.[ii] למרות שהתנהגת בחוסר תבונה,[iii] לא ניסית להכפיש אותי בעיני העם באמצעות הפצת השמצות מגוחכות נגדי.[iv] אתה יכול להחזיק בדעות נבובות, אך אני נוכח בכך שכיבדת גם את האמת ואת הכבוד האישי של הצאר".[v] – "הו, הוד מלכותו, למה להיזכר באודה הילדותית הזו?[vi] כדאי שתקרא לפחות את השיר ה-3 וה6- מתוך 'רוסלאן וליודמילה', אם לא את כל הפואמה, או את החלק הראשון מתוך 'השבוי מקווקאז', או את 'מזרקת בחצ'יסראי'[vii]. 'אונייגין' זה עתה ירד לדפוס: יהיה לי לכבוד לשלוח שני עותקים לספריית הוד מלכותו לאיוון אנדרייביץ' קרילוב,[viii] ואם הוד מלכותו ימצא לכך זמן … " – "במחילתך אלכסנדר סרגייביץ'. מנהגנו הצארי: תעשה או לא תעשה, ממך לא יברח המעשה."

 – "אמור לי, כיצד הצלחת להסתגל לאינזוב[ix], בעוד שלגראף וורונצוב[x] לא הסתגלת?" – "הוד מלכותו, הגנרל אינזוב הוא זקן נכבד וטוב לב, רוסי בנשמתו;[xi] הוא לא יעדיף כל בטלן אנגלי על פני בני ארצו, יהיו ידועים או בלתי ידועים. הוא כבר לא מחזר, הוא אינו בן 18, התשוקות, אם אי פעם היו לו, מזמן נבלו. הוא סומך על אצילות הרגש, וזאת בגלל רגשותיו האצילים; הוא אינו חרד מלעג כי אם נעלה עליו; הוא לעולם לא יספוג עקיצות המגיעות לו, על שהוא אדיב לכולם; הוא אינו פזיז, ואינו מאמין להשמצות עוינות. הוד מלכותו, שוב והיזכר בכך שמייחסים לי כל מילה בעד החירות, כל חיבור הנוגד את החוק,[xii] ממש כפי שכל ההמצאות השנונות מיוחסות לנסיך ציציאנוב.[xiii] בתקווה ששמי הטוב יגן עלי, איני מתנער משירים גרועים. משירים טובים, למען האמת, אין בכוחי להתנער. זוהי חולשה שאין להתירה."

            – "הלא אתה גם אתיאיסט? אין זה יאה כלל וכלל." – "הוד מלכותו, האם אפשר לשפוט אדם על פי מכתבו לרעו, האם אפשר להשוות תעלול פרחחים[xiv] לפשע, ולשפוט שני משפטים סתמיים כאילו היו דרשה בפני כל העם?[xv] אני מכבד ותמיד כיבדתי אותך כשליט הטוב ביותר מבין השליטים האירופיים בני ימינו (אבל נראה מה עוד יצא משארל העשירי),[xvi] אולם הדבר האחרון שעוללת לי[xvii] – ולבטח סומך אני על טוב לבך – סותר את מנהגך והלך מחשבתך הנאורים…" – "אנא הודה, תמיד קיווית לנדיבות לבי?" – " הדבר לא היה פוגע בהוד מלכותו: רואה אתה שטעיתי בהערכתי…"

ואז פושקין היה מתלהט ומפריז בדבריו, ואני הייתי מתרגז עליו ומשלחו לגלות סיביר. שם היה כותב פואמות 'יירמאק'[xviii] או 'קוצ'ום'[xix] מחורזות במקצבים שונים.


[i] אודה מהפכנית, שלא פורסמה במהלך חייו של פושקין. נכתבה כשנה וחצי לאחר שסיים את הליצאום (הגימנסיה). האודה דנה במהפכה הצרפתית של 1789, ומתארת את רצח המלך. אזכור אירועים אלו מאפשר לפושקין ליצור הקבלה לרצח פאבל ראשון ברוסיה.

[ii] נהוג לחשוב שההפניה ל"שלושה בתים טובים" באודה 'החירות' מתייחסת למקום המתאר את רצח פאבל הראשון.

[iii] כתיבת האודה המהפכנית.

[iv] מדובר ברצח פאבל ראשון, אביו של אלכסנדר הראשון. "ההשמצות המגוחכות" אשר רווחו אז בציבור נוגעות למעורבותו של אלכסנדר ברצח.

[v] באודה פושקין לא פגע בכבודו של הצאר ולא הפנה אצבע מאשימה כלפיו.

[vi] פושקין כתב אותה בהיותו בן 17.

[vii] פושקין בוחר את המקומות הפחות פוליטיים בפואמות האלה.

[viii] איוואן אנדרייביץ' קרילוב (1769-1844) – משורר, ממשיל משלים, סופר ומתרגם רוסי. היה ספרן בספרייתו של הצאר (1816-1841).

[ix] איוואן ניקיטיץ' אינזוב (1768-1845) – גנרל רוסי ששימש משנת 1820 כנציב במחוז בסרביה. היה ממונה על פושקין בזמן גלותו בדרום אוקראינה.

[x] הנסיך וורונצוב מיכאיל סמונוביץ' (1782-1856) – בזמן גלותו של פושקין בקישינב היה המושל הכללי של מחוז בסרביה (1823-1844).

[xi] בדרך זאת פושקין מנגיד את האנגלופיליה של וורונצוב עם הפטריוטיות של אינזוב.

[xii] פושקין התלונן על כך במכתבו למשורר פיוטר וויאזמסקיי: בזמן תכנון מרד הדקאבריסטים כל הכתבים הבלתי חוקיים היו חתומים בשמו של פושקין.

[xiii] הנסיך דמיטריי ייבסייביץ' ציצאנוב (1747-1835) – היה ידוע בשנינותו המבריקה.

[xiv] אודת 'החירות' הייתה כתובה כשפושקין למד בליצאום (הגימנסיה).

[xv] האשמה זו נובעת ממכתבו של פושקין לאחד מחבריו, בו כתב שהוא מעדיף את שקספיר וגתה על פני הברית החדשה. המכתב המדובר נשלח בזמן שירותו של פושקין אצל הגראף וורונצוב באודסה. הגראף דאג שכל מכתביו של פושקין יפתחו ויקראו. בעקבות התבטאות זו פוטר פושקין מתפקידו והוגלה למיכאיילובסקויה.

[xvi] שארל העשירי (1757-1836) – מלך צרפת (1824-1830) שזה עתה עלה לשלטון.

[xvii] הגלות באחוזה המשפחתית מיכאיילובסקויה שבמחוז פסקוב.

[xviii] יירמק טימופייביץ' (1585- 1532/1534/1542) – החל בכיבוש סיביר עבור האימפריה הרוסית. ב-1826 פושקין תכנן לכתוב עליו פואמה. התכנון לא התממש, ובמקומו פושקין הקדיש את זמנו לעבודה היסטורית מקיפה על יירמק.

[xix] קוצ'ום-חאן – השליט הסיבירי האחרון לפני הכיבוש הרוסי (שיירמק פקד עליו). צאצא של צ'ינגיס חאן.

מרוסית: אלכס אוורבוך

 המתרגם מודה לפרופ' רומן טימנצ'יק וד"ר מור כהן-רז על עזרתם בהכנת הפרסום

אחרית דבר מאת המתרגם

"השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא יצירה בלתי גמורה, אשר לא נועדה לפרסום. כתב היד שלה הוא טיוטה בלתי ברורה, מרובת מחיקות וטעויות כתיב. פושקין כתב את הקטע הקצר הזה בינואר 1825 במיכאיילובסקויה – האחוזה המשפחתית השוכנת במחוז פסקוב, בחלקה הצפוני של רוסיה האירופאית. הוא נשלח לגלות באחוזה מיד לאחר ששב מההגליה הראשונה שלו בדרום אוקראינה, שם שהה מ-1820 עד אמצע 1824. במקום שירותו האחרון באודסה הסתכסך פושקין עם הגראף וורונצוב שהיה הממונה עליו. הגראף שאף מזה זמן להיפטר מהמשורר השנון; הוא הקיף את פושקין ברשת של מרגלים ופתח וקרא את כל מכתביו. לבסוף מצא באחד מהם התבטאות אתיאיסטית ששימשה כתירוץ לפיטוריו של המשורר ולהגלייתו השנייה.

פושקין כבר היה משורר מפורסם מאוד כשהגיע למיכאיילובסקויה. עוד לפני ההגליה לאוקראינה הוא כתב את אודת "החירות" (1817) המהפכנית שלו, ואת הפואמה "רוסלאן וליודמילה" (1820). בזמן ההגליה הדרומית הוא כתב את הפואמות "גבריליאדה" (1821), "השבוי הקווקאזי" (1822), "האחים השודדים" (1822), ו"מזרקת בחצ'יסאראי" (1823). באוקראינה  הוא גם התחיל את כתיבת הרומן "יבגניי אונייגין" (1832). לאחר שהשיג במהירות תהילה כה רבה, השהות במקום נידח כמו מיכאיילובסקויה דיכאה את רוחו של פושקין. בנובמבר 1824 הוא פנה לאחיו בבקשה לקדם את שחרורו והחזרתו מהגלות; ספק תקווה, ספק ייאוש גרמו לכתיבת מכתב זה. ניתן לשער בביטחון רב שהמחשבות על פנייה לצאר ובקשת חנינה גרמו לניסוחה של ה"שיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון", שיחה  שפושקין ייחל לה וקיווה שתתקיים.

אך הפנייה לשלטונות לא הניבה תוצאות, ואלכסנדר הראשון לא מיהר לשחרר את המשורר ממיכאיילובסקויה. הבידוד מהחברים ומהמשפחה וחוסר התקשורת עם העולם החיצון עמדו בניגוד גמור לחייו הקודמים. בנוסף, פושקין עזב את אודסה באמצע הקיץ והגיע לאחוזה המשפחתית בתחילת הסתיו הצפוני. במקומם של השפע הקיצי, החיים הספרותיים הרועשים, הפרסומים, ההתרחשויות הבלתי פוסקות והנסיעות המרובות באה תקופת של בדידות חורפית מאולצת, מחשבות על הגורל ועבודה פנימית מתמדת.

"השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא אחת הדוגמאות לתהליך פנימי שהתרחש במקביל לכתיבה פורייה שנועדה לפרסום. הערבוב הזה עולה גם מתוך הטיוטות: פושקין לא הקדיש ל"שיחה המדומיינת" מקום נפרד במחברותיו: היא תופסת שלושה עמודים בין דפי הטיוטה של הטרגדיה "בוריס גודונוב" (1825) עליה שקד באותה התקופה. כתב היד מראה בבירור כיצד שינה פושקין את הלוך מחשבותיו מקצה לקצה במהלך הכתיבה. הוא חזר לערוך את הטקסט פעמים רבות וחידד וליטש את סגנונו שוב ושוב. "השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" פורסמה בפעם הראשונה בשנת 1884, במהלך קטלוג כתבי היד של פושקין הנמצאים במוזיאון של הגראף רומיינצב במוסקבה. עד אז לא נעשו ניסיונות לחקור את כתב היד הזה, לבארו או להבין את המסר הטמון בו.

פרסומה של "השיחה המדומיינת" היה מלווה במחלוקות רבות שנסובו על הנוסח הסופי של היצירה. כתב היד של פושקין מתאפיין בהשמטות של ​​אותיות ומילים, בשינויים רבים, בחזרות, בשגיאות ובתיקונים. כמו כן מופיעות בכתב היד מילים שאינן מתקשרות לטקסט, אשר השתרבבו, כנראה, עקב עבודה בו זמנית על הטרגדיה "בוריס גודונוב". כל אלה מלווים את "השיחה המדומיינת" לכל אורכה. ואכן, כתב היד של היצירה המבולבלת הזאת פותח פתח לקריאות שונות ואף מנוגדות. אעמוד כאן על הבעייתיות הפרשנית העולה משינויי הנוסח של פושקין בנקודה מסוימת של "השיחה המדומיינת"; בעייתיות זו הובילה למחלוקת באשר לנוסח הסופי של המהדורה הביקורתית של היצירה. הבעייתיות קשורה לפירוש הקטע שדן באודת "החירות". שורש המחלוקת נעוץ בעריכות החוזרות והנשנות של פושקין ובעיקר בהשמטת המילה "לא" במשפט שינותח להלן. כפי שיודגם מיד, עריכה עצמית זו משנה כליל את משמעות הדיאלוג.

"למרות שהתנהגת בחוסר תבונה, לא ניסית להכפיש אותי בעיני העם על ידי הפצת השמצות מגוחכות נגדי. אתה יכול להחזיק בדעות נבובות, אך הנני רואה שכיבדת אף את האמת והכבוד האישי של הצאר".

זאת הגרסה הסופית המקובלת כיום בעקבות המהדורה המדעית שהתפרסמה בשנות ה-30 של המאה ה-20. התרגום המובא בהמשך הוכן ממהדורה זו. גרסה זאת מגבה את הפרשנות הרואה את ה"שיחה המדומיינת" כמכוונת לפשרה בין הצדדים והמצמצמת את הסתירות הלא הגיוניות בתוך הדיאלוג. נראה שפושקין עצמו מחק את המילים במהלך העריכות של הטקסט. כנגד קריאה זו רווחת פרשנות אחרת המייחסת למשפט זה רוח שלילית: פושקין כן ניסה להכפיש את הצאר (פרשנות זו נסמכת על גרסה פושקינית מוקדמת אחרונה, אך לא מוגמרת, שבה המילה "לא" מחוקה) ולא כיבד את כבודו האישי. טענתם של חסידי הגרסה הזו הייתה שאלכסנדר האשים את פושקין בהכפשת כבודו. הפרשנות המדגישה את העימות בין פושקין לצאר יוצאת מנקודת הנחה שאודת "החירות" רומזת על מעורבותו של אלכסנדר הראשון ברצח אביו פאבל הראשון ב-1801. ההנחה הזאת עשויה להסביר את האשמות הצאר כלפי פושקין.

אך הפרשנות השנייה יוצרת קושי: מדוע בתחילת השיחה הצאר משבח את האודה ואורח דיבורו מתון ואף חיובי? הנימה הרכה בה אומר אלכסנדר הראשון את דבריו, הנוזפים לכאורה, אינה תומכת כלל בפרשנות הזאת. יתרה מזו, השורות באודה "החירות" המתייחסות לרציחתו של פאבל אינן כוללות אזכורים או רמיזות ישירות למעורבותו של אלכסנדר הראשון ברצח. זאת למרות שניסיונות לעקוץ את השלטונות ואת הצאר לא חסרות ביצירות אחרות של פושקין. האודה מתארת את סצנת הרצח ואת בגידת המשמר האישי של פאבל הראשון; אין שם כל אמירה הרומזת באופן כלשהו לכוונותיו הרעות של בנו. לכל היותר ניתן להניח ש"ניסיון הכפשה" היה יכול למצוא ביטוי באזכור של רצח הצאר, נושא אשר אלכסנדר תמיד נרתע ממנו ושהצנזורה אסרה להזכירו במשך מאה שנים. בעייתיות פרשנית זו  מסבירה את התקבלותה של הגרסה הראשונה של היצירה, המתאימה לפרשנות בעלת הנימה החיובית.

החוקרים התעכבו על הסיבות לכתיבתה של "השיחה המדומיינת" וניסו לעמוד על כוונות המשורר ועל הסתעפות מחשבותיו. "השיחה" כיצירה ספרותית, לעומת זאת, לא נחקרה באופן מקיף. כפי שתואר לעיל, אודת "החירות" ואופן השתלבותה בטקסט של "השיחה" היוו מכשול רציני בפני המחקר. מנקודה זו צומחת הבעייתיות הנוגעת לנימה הכללית של הדיאלוג: האם השיחה מתוחה, כשהצאר כועס ופושקין מתגונן ומסיט את השיחה לנושאים אחרים? או שמא הצאר אינו מאשים כלל את המשורר, אלא דווקא מחמיא לו על השתדלותו לשמור על כבוד השליט? לכאורה, פרסומה של המהדורה המדעית והתקבעותו של הנוסח הסופי פתרו את הבעיות הללו. יחד עם זאת, גם בגרסה המלוטשת הזו נותרו מקומות לא בהירים המצביעים, אולי, על מצבים נפשיים של המשורר, אשר קשה לפענחם. כזה הוא למשל סיומה של השיחה, אשר התנהלה ברוח חיובית ואמפתית (לפי נוסח זה), אך הסתיימה בהתפרצות פתאומית. שבירת נימוסים זו בולטת על רקע אחידותה של היצירה עד לרגע זה, והיא מפתיעה, מרתיעה ומעוררת שאלות. במחשבה שנייה, דווקא סיום כזה אופייני ביותר לאופיו של פושקין. הוא וודאי היה מסיים את הדיאלוג בלהט והיסחפות, אשר בעטיים היה מוגלה בשנית למקום נידח ומרוחק. שם, ללא ספק, היה כותב יצירות מבריקות רבות  נוספות.

נראה, אם כן, שפושקין לא מצדד באפשרות של פשרה בין המשוחחים המסוכסכים בתחילת השיחה. על מנת להמשיך ליצור, לא יכול היה פושקין לשתף פעולה עם השלטונות. עבורו ההפך הוא הנכון: עליו להסתכסך ולהישלח לגלות על מנת למצוא שם את החופש הפנימי ליצור. האם זאת גישה רומנטית-ספרותית לחיים או התנגדות פוליטית וסירוב לשתף פעולה עם השלטונות? בבואו לאפיין את הדקאבריסטים, טען יורי לוטמן שאחד המאפיינים של התנהגותם היה הסירוב הגלוי לשתף פעולה עם השלטונות. כנות קרה ופתיחות בלתי מתפשרת אפיינו את צעדיהם לאורך כל תקופת פעילותם. זה היה סגנון חייהם: ההופעה והדיבור שנשאבו מתוך הספרות הרומנטית עיצבו את החיים הריאליים ואת ההתנהגות היומיומית. פושקין לא היה דקאבריסט, אך היה קרוב לרוחם; ניתן לטעון במידה רבה של ביטחון שהמאפיינים הללו חלים גם עליו.

ה"שיחה המדומיינת" מתייחסת לסכסוך נוסף – עם הגראף וורונצוב שתחת חסותו שירת פושקין באודסה בזמן ההגליה הדרומית שלו. המשורר הוגלה למיכאיילובסקויה בעטיים של מאמציו הרבים של הגראף. אלכסנדר הראשון מתעניין בפרשה זו ומבקש לדעת מדוע פושקין לא הצליח להסתדר עם וורונצוב, בזמן שעם אינזוב, הממונה הראשון שלו בייקטרינוסלב, הוא הסתדר יפה. בתשובתו  פושקין מפליג במחמאות לגנרל אינזוב, ומציג אותו כניגודו של הגראף וורונצוב. הוא מאשים את וורונצוב באנגלופיליה ובחוסר פטריוטיות ובכך מפנה אצבע מאשימה כלפי הצאר עצמו. כידוע, גם אלכסנדר הראשון היה אנגלופיל אדוק. הוא הטמיע עקרונות אנגליים בכלכלה ובפוליטיקה הרוסית והתעניין בתרבות ובספרות האנגלית. אך הצאר פוסח על אמירה פרובוקטיבית זו, ספק לא שם לב לכך, ספק מתעלם.

 הצאר מאשים את פושקין באתיאיזם בעקבות ההתייחסות לוורונצוב. האשמה זו נובעת ממכתבו של פושקין לאחד מחבריו, בו כתב שהוא מעדיף את שקספיר וגתה על פני הברית החדשה. המכתב המדובר נשלח בזמן שירותו של פושקין אצל הגראף וורונצוב באודסה; כאמור, וורונצוב חיפש סיבות להיפטר מהמשורר העוקצני במהירות האפשרית. הגראף דאג שכל מכתביו של פושקין יפתחו ויקראו. בעקבות התבטאות זו פוטר פושקין מתפקידו והוגלה למיכאיילובסקויה, שם כתב את "השיחה".  פושקין מצטדק ומסביר לצאר שלא ניתן לשפוט אדם על סמך מכתב לחברו. בהמשך הוא אף מחמיא לצאר ומכיר בו כבשליט האירופאי הטוב ביותר. אך אפילו במחמאה הזאת הוא מצליח ללעוג לצאר בטענתו שייתכן ששארל העשירי, מלך צרפת שזה עתה עלה לשלטון, עולה עליו.

  הצאר לא מגיב בחומרה לעקיצותיו הקלות של פושקין. את ההתרגזות הסופית, ההיפותטית, אשר מסיימת את השיחה, המשורר מביא על עצמו במכוון. יתרה מזו, פושקין, לו היה צאר (תחילת השיחה "לו הייתי צאר…"), היה משלח את עצמו להגליה בשל ההיסחפות בדבריו. הענישה עצמית כאן כפולה: פושקין הוא גם החוטא וגם המעניש. משפט רפלקסיבי זה מייחד את היצירה ומצביע על תהליך פנימי מורכב שהמשורר עבר בחודשים הראשונים לגלותו השנייה.

בחטין כתב: "לתאר את האדם הפנימי אפשר רק תוך כדי תיאורו במגע-ומשא שלו עם אדם אחר. רק במגע-ומשא, ביחסי-גומלין של אדם עם אדם, נחשף גם 'האדם שבאדם', לגבי עצמו כלגבי האחרים". "השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא דיאלוג פנימי, אשר חושף את "פושקין שבתוך פושקין". דמותו של הצאר בשיחה לא מאופיינת בצורה המבדילה אותו מבן שיחו: שפתו אינה שונה מזאת של פושקין והתנהגותו אינה הולמת את מעמדו. הדיאלוג הוא איפא הומוגני מבחינה סגנונית, תחבירית ומשלבית. בני השיח משלימים זה את זה ביצירת דינאמיקה תקשורתית, אשר משקפת את הדואליות הפנימית וכן את יחסי הגומלין בין מצבי האגו השונים של המחבר.

המשפטים פשוטים ודומים בהרכבם; החלק הפרדיקטיבי שלהם כמעט זהה. האחידות התחבירית, הסגנונית והלקסיקלית של הטקסט עשויה להעיד על איכותו האישית והפרטית, שהרי ספק אם נועד לפרסום. הדיאלוג נכתב לאור ההתרחשויות שקרו בחייו של פושקין וייחודיותו התכנית משקפת את הנסיבות הקונקרטיות של משתתפיו. היחסים המתוחים עם השלטונות, ההגליה והבדידות השפיעו על בחירת הנושא ועל צורתה של היצירה הקצרה והאמוציונאלית הזו. הצורך והאפשרות להידבר עם אדון גורלך עומדים כאן בסתירה עם גאוותנותו של המשורר. פרשנות זו מסבירה את הנטייה של פושקין להמעיט בערכו של אלכסנדר הראשון באמצעים תחביריים ולקסיקלים. השימוש במשלב הדיבורי לאורך כל היצירה מנמיך באופן אוטומטי את הרמה הסגנונית של הטקסט ומטשטש את הבדלי המעמדות בין בני השיח.

       במצב זה של סכסוך מתמשך, הדינאמיקה התקשורתית של הדיאלוג מופנית להשגת פשרה בין הדוברים. כל אחד מהם מוכן לתנאיו של בן שיחו ולוויתורי אגו מסוימים. מעניין להצביע על התנאי הכללי התוחם את השיחה. המשפט הראשון והמשפט האחרון הם שניהם משפטי תנאי המעניקים לכל הדיאלוג נימה החושפת את חיקוי המציאות שביצירה הספרותית. המשפט הפותח את השיחה מציב תנאי לקיומה, ואילו המשפט האחרון מציג תנאי לאי אפשרות של המשכה. ראוי לציין כאן שתחילת הדיאלוג היא אופטימית, בעוד שסיומו פסימי מאוד.

פושקין מעניק לשיחה טון הומוריסטי במכוון; טון זה מצביע ביתר שאת על אי האפשרות לקיומה של שיחה ממין זה במציאות. בהקשר זה, הטענה המציעה לראות בדיאלוג שלפנינו הכנה ממשית לקראת השיחה עם הצאר מאבדת מתוקפה. מעניין להתייחס כאן לדיאלוג אמיתי שהתקיים בין פושקין לצאר ניקולאי הראשון. צאר זה עלה לשלטון אחרי מות אלכסנדר הראשון בדצמבר 1825 והחזיר את פושקין מגלותו. השיחה בין המשורר לשליט שוחזרה על סמך זיכרונותיהם של חבריו וקרוביו של פושקין. המשורר, אשר הובא ללשכתו של הצאר ישירות ממיכאיילובסקויה, לא הרשה לעצמו להתבטא באופן שתיאר ב"שיחה המדומיינת". הוא דיבר עם ניקולאי הראשון בצורה מכובדת וענה על שאלותיו "כפי שראוי". הוא יצא מלשכתו של הצאר "בעיניים דומעות ובאסירות תודה". יחד עם זאת, גם בעת השיחה עם ניקולאי שמר פושקין על כנות, על יושרה ועל פתיחות. כאשר הצאר שאל "האם הוא היה מצטרף לדקאבריסטים לו היה יכול" ענה המשורר שללא ספק היה עושה כן, ורק היעדרותו מפטרבורג "הצילה אותו מכך". מעניין, שחלק מתשובותיו של פושקין תואמות למשפטים מ"השיחה המדומיינת". ניקולאי מזכיר לו את מעשיו ויצירותיו הקודמים אשר בגינם נשלח להגליה. פושקין עונה שסמך על צדקת הדין של אלכסנדר, למרות שזה נהג בו בחומרה ובחוסר הגינות.

בבואנו להשוות בין שני הדיאלוגים – הדמיוני והממשי – חשוב להצביע על המרת הסיטואציה הספרותית בסיטואציה המציאותית. השיחה הממשית מעלה נקודות שפושקין כבר ניסח ועיגן בדיאלוג הספרותי. הקווים הכללים של השיחות דומים, וכך גם התחבולות בהן נוקטים שני המשוחחים . התנהגותו של פושקין מעוצבת תחילה במימד הספרותי ולאחר מכן ממומשת בחיים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שגם הטקסט של השיחה השנייה הוא בעצם שחזור ספרותי של מציאות.

"השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא יצירה בעלת אופי אישי שלא נועדה לפרסום. החזרות וניסיונות הניסוח הרבים מצביעים על תהליך של חיפוש אחר תשובה להתלבטות פנימית ואחר מוצא לדאגה. בסוף הדיאלוג מביא תהליך זה את פושקין למודעות לחוסר היכולת להידבר עם השלטון. במובן הזה, "השיחה המדומיינת" היא ניסיון להתגבר על הפער בין המחשבה למציאות, ניסיון שעולה בתוהו.