:

Archive for the ‘נקודתיים: 9-10’ Category

ישראל אלירז

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:05

אני יליד ירושלים, דור חמישי בה, ואני מכיר את העיר הזאת מקרוב מאוד. ואני לא אדיש למה שקורה למרכז העיר. אני מתכוון למורסה הענקית הזאת משער יפו עד היציאה מהעיר. וכל מה שקורה על הכביש הזה, ברחוב יפו, שהיה פעם אחד הרחובות היפים ביותר של ירושלים, הוא, למעשה, משל לנפילתה המעליבה של העיר. כשאתה מסתכל על חזיתות הבתים, על החנויות, אתה רואה את כל הלכלוך הזה, אתה חושב שהעיר תקועה אי-שם בשנות העשרים והשלושים, שברחוב הזה לא קרה שום דבר משמעותי, לא נוצר בו שום דבר חדש. שם שולטות חנויות הלבשה ונעליים ירודות – מין פרחיות כזאת בכל דבר, העדר מוחלט של יופי. והדבר החשוב ביותר שחייב להיות בעיר הזאת – זה יפה. ירושלים בכל מקרה לא יכולה להיות ענקית תעשייתית או מסחרית, בתחום הזה יש לנו ערים מוצלחות יותר.
רחוב יפו היה בזמנו ציר היוצא מהמזרח ומוביל למערב, במובן עמוק של המושגים האלה -מהעיר העתיקה, שיופייה הוא בימי הקדם שלה, לכיוון היציאה מירושלים והים. והיתה מין מטוטלת של יופי בין חומות העיר העתיקה והערים החדשות, שנצפו בהרים משער הגיא מערבה. מצד שני, רחוב יפו היה סוג של נהר שחילק את העיר לעיר הצפונית והדרומית.
הרחוב הזה נבל בהדרגה. פעם היו שם חמש או שש חנויות ספרים טובות ביותר, עם הספרים החדשים מכל רחבי העולם. באזור ישיבת "עץ החיים" היו חנויות התכשיטים הטובות ביותר באותו זמן. שום דבר מזה לא נשאר, כאילו היה שם פוגרום. אף אחד לא מנקה חזיתות, לא מתקן גגות רעפים. היתה חזית נפלאה של בית הספר "אליאנס" הפונה לכיוון השוק. היום כל הבניין מסריח, החלונות שבורים, נראה שגם יונים חוששות להופיע שם. היה בניין יפה של משטרה עם פסלים קטנים של שני אריות בשער. היום הדלתות והחלונות סגורות בלוחות, והכול נראה כאילו הבניין נועד להריסה.
כאילו כל הרחוב הזה מזמן עומד להיהרס, אבל לאף אחד אין כוח כדי להרוס אותו באמת ולבנות רחוב חדש אולטרה-מודרני, גדול, שדרות ירושלים, או לשחזר את הרחוב כמו שהוא היה בזמן השלטון הבריטי. אולי היה כדאי לשמור את המראה הישן שלו, מלא קסם היסטורי. הייתי יכול לקחת אתכם לטיול ברחוב יפו, משכונה לשכונה. ירושלים היא כוורת של שכונות, וכל שכונה צריכה לשמור על האופי שלה. אבל היום אני משתדל במידת האפשר שלא להופיע ברחוב הזה. מי שהכיר אותו בעבר רק סובל כשהוא רואה אותו במצב כזה, ומי שרואה אותו בפעם הראשונה נדהם מכך שיכול להיות רחוב ראשי שכזה בעיר הבירה. הייתי אומר שדרוש איזה זעזוע כמעט קוסמי, שאו יהרוס את הכול עד היסוד, ובמקומה של העיר הנוכחית תיבנה ירושלים חדשה, או המרכז ההיסטורי ישוחזר בגרסתו המוזיאלית.

אבל, מנקודת מבט מטפיסית, השאיפה לבנות בירושלים, כשכל הזמן הורסים אותה, היא מין שאיפה חסרת תקווה. אחרי הכול, ירושלים האמיתית נבנית בספרים, בשירים, בציורים, במוסיקה. אלה שמחזיקים את העיר הזאת עד היום זה עגנון בסיפוריו, ויחד אתו שורה ארוכה של משוררים וסופרים עם יהודה עמיחי במרכז. אם אתה רוצה לפגוש את ירושלים – עיין בספר, זה ייתן לך היום יותר מעיון ברחובות.

ירושלים

אולג יורייב

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:01

איכשהו אני לא מרגיש מספיק מוסמך.
בתור מבקר קבוע, כאורח קבוע בירושלים, אני רואה את הבנייה בה כנורמאלית לחלוטין בשביל העיר החיה והמתפתחת, והיא אפילו משמחת את לב הפטריוט היהודי – זה סימן שהכסף זורם ל… ולא מ…
מצטער, קצת התבלבלתי – אני פטריוט רוסי, ואני לאומן יהודי, אבל במקרה הזה זה לא משנה.

בכל מקרה, אני עדיין לא מרגיש שפרצופה של ירושלים משתנה באופן עקרוני. נהרס צריף אחד ובמקומו הוקם צריף אחר – גדול יותר וביתר בטון.

כמובן, אני מבין שחיים באמצע אתר בנייה הם כיף קטן.

אבל אני חייב לומר שאין לי בכלל בלוטה שמייצרת זעם על "קלקולם של הפנים ההיסטוריים " וכו'. אפילו בלנינגרד – עד גבול מסוימים, כמובן – אני מוכן להסכים עם הבנייה של כל השטויות האופנתיות. ובמוסקבה כל "חידוש" של ראש העיר לוז'קוב, כל קיוסק בסגנון "רוסי-מסורבל" משעשעים ומשמחים אותי. גם בית המלון "רוסיה" שבו היה לנוכל כך טוב, לא אכפת לי שהרסו אותו. שיהרסו הכול (פרט לקרמלין – לעיל, איפה שמדובר על הפטריוטיזם). למעשה, גם בירושלים אני מכיר כמה בניינים רמים שמזמן היה צריך להרוס – במיוחד אחד, במרכז, אפשר לומר, בלב לבה. אבל בזה יעסוק, כנראה, הקבלן האחרון.

פרנקפורט

מרוסית: נקודא זינגר

גלינה בלייך

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 17:53

"… העולים לרגל טיפסו במורד הר הצופים, שמפסגתו אמורים היו לראות את המקום שבו פעם עמדה ירושלים. …הם פלטו אנחה עמוקה למראה השיממון המוחלט אשר נפתח מול עיניהם. למטה השתרע עמק יהושפט, אשר במשך מאות שנים שימש בית קברות לירושלים. הקברים העשירים של האצולה נסדקו, הקברים הלא-מטופחים של פשוטי העם היו מכוסים לחלוטין בעשבים שוטים. מהצד האחר של העמק, מעבר להר הקדוש, התרוממה המצודה המבוצרת כמו בימי תפארת ישראל. אבל עכשיו נצבה שם קוהורטה של הלגיון העשירי… והר הבית היה לשממה מוחלטת, לא גדלו בו אפילו אטד ואברש, כה עבה היתה שכבת המלח שהרומאים פיזרו עליו… מועדים על הסלעים ומחליקים על הבוץ, אשר נוצר מעפר האבן, הם הגיעו לעמק הטירופיאון, שבו עמד עדיין חלק מהכותל המערבי של בית המקדש. זה היה הדבר היחיד שהרומאים השאירו כסמל לגדולתה הקדומה של העיר, שנכבשה באש ובחרב".*

***
כל בוקר אני יוצאת למרפסת שלי במעלה-אדומים לקראת ירושלים. אני מתבוננת בהרי ירושלים מבפנים החוצה, מכיוון ביתניה, אופס, מצטערת, אל-עזריה. צלליתם נראית מכאן כסמל, עם שלושה קודקודים, כל אחד מהם מוכתר במגדל, לא משנה מאיזו אגדה הם באו. מכאן ירושלים נתפסת כסמל, כי יודעת אני שמעבר להר הקדוש ההוא מתרוממת המצודה המבוצרת כמו בימי תפארת ישראל. נשמתי יוצאת לקראתה בתפילה, כי יפה את, הו ירושלים אהובתי!
אבל פחות ופחות אני באה לפגוש אתה. עכשיו אני מעדיפה לאהוב אותה קצת מרחוק, כמו שאוהבים סמל, כמו שאוהבים כוכבת קולנוע – חס וחלילה לא להיות איתה פנים אל פנים – פניה נטולי האיפור יכולים להתגלות מקרוב כמכוערים. יותר ויותר אני נבהלת מטלפונים של חבריי ממוסקבה ומסנט-פטרבורג, שהולכים לבקר אותנו בפעם הראשונה – אצטרך להכיר להם את אהובתי, ולא מהמרפסת הרחוקה, אלא באופן אישי – מה אם לא יתרשמו ממנה ללא איפור?
כשאני מראה את ירושלים לחברים האלה, אני חווה תחושת דואליות משונה, כאילו נוסף לך עוד זוג עיניים. עיניים חדשות אלה רואות את הכול אחרת, כמו במונחים של חוויות והערכות של אחרים, תוך הכנסתם של רשמים שגורים לקונטקסט חדש, בזמן שהעיניים "המקוריות" שלך עדיין רואות את המשמעויות הנסתרות, שאותם ניתן להבין רק מניסיונך האישי רב השנים. הדיכוטומיה הזאת די קשה לי ובעצם לא מבטיחה. היא מכריחה אותי להוכיח משהו ומשום-מה אף להתנצל, למרות שלכאורה אין כאן שום אשמה שלי.
מי שלא בא בסוד לעולם לא יבין את ירושלים, כי ירושלים היא עיר של הרוח הנסתרת שחיה בכלי הדם של הגוף שלה. אבל מה קורה לרוח כשהכלים שבורים? כשבנינים ישנים נובלים ובנינים חדשים מכוערים, כשצינורות מתפוצצים וזבל מסריח? אם אנשים עוינים זה כלפי זה ובתי משפט מלאים בשנאתם? אם אבדה אותה הרמוניה שטמונה בשמה של העיר – ירושלים – עיר של שלמות ושלום? בסופו של דבר הרוח תעלם מהכלים השבורים, ולאחר מכן מי יודע אם ניתן יהיה לתקון את המעוות – אם היא תשוב אליהם?

***
בתים בירושלים מצופים באבן הירושלמית. כך בנו את העיר מדורי דורות. זהו סוג של קרקע שמתחת לרגלינו – החומר הקורן של הרי ירושלים. בה טמונה אנרגיה אלוהית עצומה, היא מקרינה אור זהבהב. אבל האור האלוהי נכבה כשמעוותים את תכנית האנרגיה, כשנצברת אנרגיית הקיפאון. אז משחירה האבן הירושלמית, מתקדרת העיר. האבן הירושלית דורשת טיפוח באהבה, כלומר, מעורבות אנושית חיה, ואז, כתגובה, היא מחזירה את האור.
אדם וסביבתו הם מערכת אחת, שבה כל החלקים קשורים זה לזה. רחובות מוזנחים, חפורים, בתים רעועים, מלאי סדקים, עם פריטים ארכיטקטוניים שבורים, נושאים מידע שלילי, שמשפיע לרעה על הבריאות, הנפש והגוף של בני האדם. לסינים הקדמונים היה מנהג – אם אויב היה מגיע לבית, כיבדו אותו מכלים סדוקים. הם האמינו שמי שאוכל מכלים סדוקים מפצל את חייו ומאבד את מזלו הטוב.

***
ירושלים אינה דומה לשום בירה בעולם. ערי בירה הן כמו פנים של מדינות ועמים. שומרים עליהן, מקשטים אותן, מסתירים את הפגמים שלהן באיפור. בכל מדינה רואים כי הן בנויות באהבה, משוחזרות ומטופחות, על היופי שלהם לא חוסכים כסף. אם משפצים בית ישן או בונים אחד חדש – הבנייה תולבש בשמלה אלגנטית ובה יציירו בגודל טבעי מה שהולך להיבנות שם, כך שהבניין הלא-גמור לא יקלקל את מראה הסביבה. ומרכזים היסטוריים, האלילים התיירותיים האלה, מסורקים ומכוסים לכה, כך שלעתים קרובות הם הופכים למודלים משל עצמם.
פרברי מטרופולין הם עניין אחר . גורלם – תפקידים משניים. ככלל, אלה אזורים עניים הסובלים מכל הרעות, כולל לכלוך וכאוס.
בירושלים ההפך הוא הנכון. מרכז העיר נהרס למחצה ועני. ברחובות הראשיים מי ביוב זורמים בין רגליהם של עוברי האורח, אבנים ישנות שחורות מפטריות ומספיגת גזים שרופים של מכוניות, החזיתות כוערו במזגנים שמטפטפים על הראש שלך, בחוטי חשמל, בתים רבים בכלל מתים, אבל עדיין עומדים בסך, מפחידים אותנו בארובות העין של החלונות הריקים. קני המידה האנושיים של ירושלים משובשים בפרופורציות זרות של מבנים חדשים, ואין בהם יחסים טובים – התכונות העיקריות של אדריכלות טובה.
ברגע שאתה מתרחק מהמרכז, העיר משתנית, ובדרך כלל לטובה, וכמה פרויקטים אדריכליים של שכונות חדשות הם ממש יפים. בישראל, לדעתי, קיימת אסכולה נהדרת של אדריכלות נוף, עם הבנה עמוקה של טבעו של אותו חלל, של האנרגיה הספירלית ומרכז הקואורדינטות הנייד שלו. אל תאמינו לאלה שאומרים שבישראל אין אדריכלות. האומרים זאת, באומרם "אדריכלות", פשוט מתכוונים למשהו אחר, כגון עמודים, כרכובים מטויחים, קריאטידות וחזיתות צבועות. אבל הישראלים יודעים היטב מה לעשות עם החלל שלהם – התערבות מינימליסטית בנוף, מחווה אמנותית – ונחשפת מהותו של הנוף, אדם וטבע משלימים זה את זה. הדוגמה לכך היא עיר הלווין של ירושלים, מעלה אדומים, שהתמזל מזלי לגור בה כיום.
אבל למרכז ירושלים זה לא נוגע, כאילו חיו כל האדריכלים המוכשרים האלה בפלנטה אחרת. כמובן, ששיקום עם שינוי מבנה אינו תכנון חדש. כאן אנחנו זקוקים לגישה שונה, והכול עוד יותר קשה בגלל המשחקים הבירוקרטיים המסובכים, חוסר התקציבים, הבעיות החברתיות, הבעלות הפרטית על הקרקעות בירושלים, וכן הלאה… אבל בכל זאת? הרי היא עיר הבירה שלנו! ובעצם, של העולם כולו…

***
אני, כאמנית ומעצבת, עסקתי גם בעיצוב פנים. ותוך כדי כך חשבתי רבות מה הוא בדיוק "הסגנון הירושלמי". מבחינה היסטורית הוא שאב ממקורות רבים ומגוונים, אך היה אורגני להפליא ותאם את רוחה של ירושלים. לא אכנס עכשיו לפרטי התכונות שלו, כי לא זאת הנקודה, אומר רק שהמינימליסטיות שלו, האקלקטיות הפוסט-מודרנית כמעט, ההתאמה לאדם, הבנת החומרים הטבעיים, האור, הקשר בין הפנים והחוץ, האורנמנטיקה שלו ודברים אחרים רבים, הם באמת קרובים ללבי. לדעתי, זהו אחד מהאוצרות הגדולים ביותר של התרבות שלנו. לכן קשה במיוחד לראות איך משנה לשנה הוא נעלם ממרכז ירושלים, מול עינינו, מפנה מקום … לְמה? הרי אנחנו רואים לְמה.

***
אז מה היא "הקוהורטה של הלגיון העשירי" הזאת, שכבשה את העיר? ומי הם "הרומאים" האלה שמאכלסים אותה? אולי אנו עצמנו?
אני חושבת שלכל ירושלמי יש תשובה משלו לשאלה הזאת.

מעלה אדומים

מרוסית: נקודא זינגר

על חורבות:

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 17:39

דבר העורכים:

אנחנו חיים בתוך אתר בנייה. אנחנו מתהלכים בין הריסות. עוברים דרך אותם הרחובות, שמדי שנה נחפרים לזמן ארוך ומחומרים או מרוצפים אולי לחודש-חודשיים. אנחנו מצלמים סדקים, שברים, חלונות שבורים, מערכות חדרים חשופים, חצץ. אוספים מזכרות סנטימנטליות – רעפים ישנים, בובת פלסטיק גידמת, בלטות מצוירות. התרגלנו לכך שהבניינים הלא-ממש-מרשימים שנותרו לנו מהדורות הקודמים, ושאותם למדנו (לא לגמרי בלי קושי מסוים והתנגדות פנימית) לאהוב, הולכים ונעלמים, כמו אנשים, אחד-אחד. אלא שמודעות אבל על מותם אינן מופיעות על פני אנשים, בדומה למודעות על פטירתם של בני אדם שמופיעות על קירות בתים. עם זאת, המודעות הללו נוטות להגר לגדרות בנייה, ובקרוב כרוזי הזיכרון ייעלמו מצלעות העיר: הבעלים החדשים לא יעמידו את גדרות הבטון האטומות של בתיהם לרשות צערו של אדם אחר. נעלם לא רק פרצופה המוכר של העיר, נעלמת גם הבעתה האנושית. אנחנו יודעים שזה חלק מתהליך עולמי בלתי ניתן לעצירה, שחברות להגנת מונומנטים היסטוריים הן או חסרות אונים או פיקטיביות. אנחנו יודעים שהמטרה העיקרית של מתקפת המחץ הזאת אינה רק למחוק את הזכרון ההיסטורי של המין האנושי, אלא גם לשכנע אותו באי-יעילותו ובאי-כדאיותו של אותו זכרון. אנחנו תופסים את הסימנים הקטנים ביותר של המקום האוזל, לומדים ליהנות מפסולת הבנייה ומשלדי העבר.

"הבילוי הוא אכזרי וההנאה, חייב אני להודות, מראה סימני סטייה" – כתב הנרי ג'יימס על אהבתו לחורבות. החורבות עליהן כתב ג'יימס ורבים אחרים לפניו, היו שרידים של עבר רחוק, מכוסות פטינה וקורי עכביש של זמן. את החורבות שלנו אפשר היה להשוות להריסות מלחמה, אילו היו פחות שגרתיות ויומיומיות ו(באופן מטעה) טובות לב כלפי בני האדם. הנאתנו מהן אינה סוטה כל כך ובלתי נמנעת יותר, כמו כל מוצא שלישי מתוך מצב כלשהו. בו בזמן אין הן כה רחוקות מחורבותיו של הרומנטיזם, שהעדיף את כוחו של הטבע, ההיסטוריה והרגש על פני כוח המשטר, וממסורתה של העיר עצמה, שיש לה ניסיון מפואר של הרס וקינה.

תוך כדי הבנת החשיבות של חוויה זו לכל מי שנולד כאן, שחי כאן, שבא לכאן ושנסע מכאן, ביקשנו מחברינו – המשוררים, הסופרים, האמנים והאדריכלים – לספר על תפיסתם את המצב ולענות על שלוש השאלות הבאות:

אתם בוודאי לא יכולים להתעלם מההרס העצום של מרכז ירושלים ומהבניה החדשה, הסוערת והנבערת.

איך הדבר נתפס על ידיכם (הן פיסית והן מטפיסית)? אלו מחשבות גורמים לכם בתים נעולים ועומדים להריסה, חורבות, חפירות מעבר לגדרות אלומיניום והבנייה במרכז העיר, שזה כבר אלפיים שנה אומרים עליה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"?

ועוד, במובן רחב יותר – מה תפקידם של הרס וחורבות בתודעתכם?

גלי-דנה זינגר

נקודא זינגר

 גלינה בלייך
אולג יורייב
ישראל אלירז
מרינה אפשטיין
אנה איסקובה
זלי גורביץ
גילה לורן
אלכסנדר (סאשה) אוקון
רונדה ודוד רוזנברג
אנטולי ז'יגלוב
נטליה אבלקובה

גלי-דנה זינגר: מי ששותק את העולם

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 17:30

כפי הגינה הגנן
כפי היגון הגננת היפה
כפי האנחה האחות הרחמנייה
כפי השׁחר השחור דיו האוכמנייה
למדפסת



^^^
תכנני גָנים
בחוץ ובפְנים
גָנֵי תוך כדי כך וגָנֵי מסביב
גָנֵי סחור-סחור וגָנֵי איטיות בלתי נלאית
גָנֵי חצץ וגנֵי מֶלט
גָנֵי רחובות צָרים וגָנֵי חצרות הרוסות
גָנֵי דפנה מאובקת וגָנֵי ד' דפנים
גָנֵי אזדרכת וגנֵי זרחן נשרף על ראש גפרור
גָנֵי עשבים שוטים וגָנֵי אנשים פיקחים
גָנֵי עיוורים שבהם אף קליפת הגזע מדברת
בשפות מחוספסות של המגעים הלא רצויים עם האויב
גָנֵי פרחים מְדברים
וגָנֵי חתולים מְדברים
בכל אדניה ועציץ יישב חתול
יחפור פקעות שורשים בצלים ויחרבן בכל עציץ ואדניה
גָנים עירוניים גָנים אירוניים
גָנים עֵרים וגָנים עָרים שלמות
גָנֵי ערער וגָנֵי ערעור משפטי
גָנים מפליגים וגָנים מופלגים בשנים
מופלגים בעיניי



^^^
עכשיו ברור באיזו לשון דיברה אֶלְזֵה אל חתולֵי רחוב
בלשון האלים הזהים
אֵל זה שווה לאֵל זהה
אחרת איננו זה אֵל כלל וכלל
ובגָנים התלולים של המשפטים החלולים
ובגָנים החלולים של המשפטים התלולים
בזו הלשון דיברה אֶלְזֵה
אקרא לךָ רחוב המדרגות
על שׁם המדרגות שברחוב הזה
אקרא לךָ רחוב המעלות
על שׁם השֶלט על הבית הפינתי
אל תשכח:
אין לי אף אחד חוץ מ
אקרא לךָ הרחוב



^^^
תקימי
גָנֵי חוץ וגָנֵי פְּנים
גָנֵי שֶׁקט מושלם בלבם של פטישי האוויר
גָנֵי קיווי-קיווי גָנֵי ציוצֵי צופית בוהקת
גָנֵי טְרוּ-טְרוּ-טְרוּ של תור מצוי
גָנֵי שישו ושמחו של העֶרב המתקרב גָנֵי קְרע…קְרע… של העורב
גָנֵי קרוא וכתוב על דפים של ספרֵי לימוד קרועים
גָנֵי שֶׁסק בגלעין חוּם חלקלק אחד כראש סייח וגָנֵי בלוט אלון בודד עם חוד אַפּוֹ היחיד
ואֹרֶךְ אַפַּיִם על אנושי
גָנֵי יום ראשון וגָנֵי יום שֵׁני וגָנֵי יום שלישי וכן הלאה
עד שתטעי בחשבון
טעי גָנים
גַן הפעמון וגָן הפעמונית המשוננת
גַן העצמאות וגָן העצמים הבלתי מזוהים
גָנֵי אפור גָנֵי אפור בֶטון
גָנֵי אפור גֵיינְסְבּוֹרוֹ בשערותיך
גָנֵי אפור צמנט גָנֵי אפור פניני
גָנֵי אפור של אֵם הפנינה בכפתורֵי החולצה המשובצת
גָנֵי אפור של אָב הפנינה החול החורק בשיניים
גָן הגשם הגשום מאוד מאוד
גָן הגשם החודר לעצמות
גָן סערות החול
גָן שערות החתול
גָן ההשערות המבטלות
גָן הכעס הכמוס
גָן של חוסר האונים מול שרירות הלב
גָן בו שכנים מדברים מקללים צווחים
גָן בו חתולים צורחים רוצחים אף כשמרְץ כבר נגמר
גָן בו מכל ענף עץ התות ניתלה ראש העיר הקט ומבקש סליחה אצל אמו
וקבלנים קוראים "קובלאי ח'אן" הברה-הברה ולא מבינים דבר
כרגיל
גָן הגשם המחליד את הרלסים של התקרה
תקראי לזה גַן והוא יפרח
פריחה מלבלבת של אפריל
פריחת שקדייה וסרפדת



^^^
אקרא לךָ רחוב המדרגות
על שם המדרגות שברחוב הזה
אקרא לךָ רחוב המעלות
על שם השֶלט על הבית הפינתי
אקרא לך רחוב עולי הגרדום
על שם העלייה הראשונה
על שם העלייה השנייה
על שם העלייה השלישית
על שם העלייה הרביעית
על שם העלייה החמישית
כאן יד אחת לא תספיק
וביד שנייה אשיג לי
פאה נוכרית בצבע סיגליות
אחבוש כובע טמבל ואוזנֵי ארנבת וורודות
ובאוזן שלישית אשיג לי קלטת סרטים כחלחלים
עכשיו אזדקק
כמו כל כלב טוב רק לרגל חמישית
אל תקרא לי רחוב אֶלְזֵה



^^^
ובמלאות מאה שנה
(לצאת ספרה)
האֵלים נתנו לה
מתנה
קופסה שחורה
עטופת ניירִישְׁרוּשׁ
קשורה
בסרט אילם
ובה עוד קופסה
ובתוכה עוד קופסה
ובה נְשִׁיקָתָמוּז
ובתוך תוכה עוד קופסה
כמו הריק שבתוך
קברה
מתחת לשלושת המצבות
Meine Wunder
נְשִׁיקוֹתָמוּת



^^^
רק אלה שיודעים שהניסים אינם קורים
יכולים להאמין בהם.
ואלה שיודעים שהניסים קורים
אינם יכולים להאמין בהם.
מה תבחר?
לי כבר מאוחר לבחור
ניצלתי את חופש הבחירה לאחרונה.



^^^
מי ששותק את העולם
שישתוק בצורה רהוטה יותר
איני יכולה להשתמש בשפה
אבל השפה יכולה להשתמש בי
אם וכאשר רק תרצה
האם תרצה?
ומתי?



^^^
אייה אני בסוֹף?
אני בסוֹף.
ואתה אין סוֹף
אינךָ בסוֹף.
ולא יהיה לךָ סוֹף
ולא תהיה בסוֹף.
אז לא ניפגש בסוֹף.
אהיה לְבַד בסוֹף
אהיה אני בסוֹף
ולא אהיה בסוֹף
ואִם לא אני בסוֹף
האִם לא אהיה בסוֹף
ואִם לא אהיה בסוֹף
האִם לא אהיה בסוֹף
ואִם לא לְבַד בסוֹף
האִם יהיה סוף-סוף סוֹף בסוֹף



^^^
OFF ו-ON
שְני כפתורים תלושים
ממעילו המרופט
של אבא זמן
שתי תרנגולות ממורטות
של הבדיחה הפוליטית
שתי כפרות
יום ולילה



^^^
כל המילים
למי ששותק את העולם
איזה רוחב לב
או איזו מעילה?
ומי שבלם פיו
ובלע את כולן
החסך דבר?
כל המילים
למי ששותק את העולם
ולמי ששבר את השתיקה
כל העולם?



^^^
היא מחפשת את סֵפר התמונות הצבעוניות
על הברכיים ולא מוצאת
לא את הצבעוניות ולא בשחור ולבן
לא את הברכיים
– גם אם תחפש עד לפריחה של ורדי החורים בגרביים שקופות –
רק הסֵפר
– וגם הוא במין נְקבה –
נמצאת
נֶמֶצְקַייָה קְנִיגָה немецкая книга
Die stumme Königin
סֵפר גרמני – המלכה האילמת
רק ענפֵי האלמוגים הכחולים שרים את שירת כאבם
הטמירה ברגלַים הנפוחות.



^^^
האלמוגים המולבנים
למוגֵי לב מגיע לקבלם כנוצות הפחד האלמותי
אולם מוטלת עלינו החובה
לשמור על שׁוּנִיות בעת החרדה כמו על חד-הלשוניות
הנעוצה בפינו

געגוע לערי מולדת
נכחד
כמו אי וולקני
לפני היווצרות של אטול



^^^
חרוזי האלמוגים הורודים נדומו
אחריהם עשיתי את צעדי הראשון בין כיסא לכיסא
"האלמוגים" כתבה
למה התכוונה?



^^^
לא אֶת שיריה אוהַב –
לא אֶת שפתה אבין –
אלא אֶת זקנתה הנקובה
בשיניים החדות של עיר התנכרותי

"רק רציתי כל הזמן
מילים רבות של אהבה לומר
ולמה לא עשיתי את זה?"















יואל רגב: אין וסוף

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 17:24

(Pney Elohim-2)

ייתכן כי כל ההיסטוריה של הפילוסופיה היא היסטוריה של דה-פתולוגיזציה: תחומים שנתפסו קודם כשוליים ופרטיים, "פתולוגיים" במובן הקנטיאני, כאלו שאינם מהווים חלק מממשות אלא תוספת בלתי-הכרחית שניתן ורצוי לוותר עליה בכדי לאפשר למה שישנו באמת להיחשף בטהרתה – מתגלים באופן הדרגתי כמהותה הפנימית ביותר של המציאות, כאשר מעמדם השולי משמש בשבילם כעין מסווה אשר מאפשר להם לשלוט, בשקט ומאחורי הקלעים, במחשבה ובמעשה ולהכתיב לכל מצב נתון – כולל לעולם בכללותו – את גבולותיו, אשר מבחינים בין אפשרי לבלתי אפשרי, בין זה שקיים לזה שאיננו. הזמן, ההיסטוריה, הכלכלה, המיניות –כולם עברו תהליך כזה של דה-פתולוגיזציה במאתיים השנים האחרונות והפכו מאזורים שוליים, אשר על מי שרוצה להכיר את הממשות, כפי שהנה, להתרחק מהם – לקו החזית הקדמי במאבק על הכרתו של הממשי.
נדמה כי תהליך זה של דה-פתולוגיזציה הגיע בחצי השני של המאה הקודמת גם ליהודים וליהדות: בטקסטים של לווינאס, לקו-לברט, ליוטר וגם אחרים הופכת היהדות ממושא של אתנוגרפיה, היסטוריה של התרבות או פילוסופיה של הדת למושג אונטולוגי. היא מסמנת את תחום אי-היכולת האולטימטיבי של המחשבה המערבית – אזור של התחמקות ושל נעדרות, שהשהיה בתוכו מאפשרת למחשבה להיחשף באופן רדיקלי ביותר לממשות, כאל מה שנסוג ומוחק את עצמו באופן תמידי.
אימוץ זה של היהודים ושל היהדות בתור האחרות האולטימטיבית נותר ללא שינוי גם בניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לחשוב את המוחלט באופן פוזיטיבי: ההתנגדות למחשבת ההבדל, למחשבה אשר רואה בנסיגה ובהתחמקות את הממשות האולטימטיבית, גורמת לכך שבניסיונות הללו, אצל באדיו וז'יז'ק, למשל, נחשבים ה"יהודים" כמה שיש להתגבר עליו (אולי תוך כדי מעבר דרכו): כהתמסמסות והתפוררות המבשרת את הפוזיטיביות מהסוג החדש.
הניסיונות הללו גם מכריזים על עצמם כעל ניסיונות לחדש את המסורת של הדיאלקטיקה המטריאליסטית ולהתגבר באופן מוחלט על האידיאליזם, אך ייתכן מאוד שעצם ההמשך של תפיסת ה"יהדות" בתור "האחר" (בין אם מעריכים את האחרות הזאת באופן פוזיטיבי או נגטיבי) מהווה דווקא את יסודו של אידיאליזם באשר הוא. הסוד האמיתי של היהודי והנוצרי, הסוד אשר מונח ביסודו של השדה התיאולוגי באשר הוא, אינו סוד של אחרות, אלא סוד של זהות. העובדה שהאלוהים של הנוצרי הוא יהודי היא פחות או יותר ידועה; אך הקביעה הזו תישאר חלקית – ועל כן לא מספיק אמיתית – אם לא תיווסף אליה מיד קביעה נוספת: האלוהים של היהודי הוא נוצרי. רק הסמכה ספקולטיבית של שתי הקביעות הללו תחשוף את המנגנון הפנימי של האלוהות – ורק היא תסלול דרך ליציאה מהמעגל הזה של אי-מסוגלות ומסוגלות-על לקראת דיאלקטיקה שתהיה מטריאליסטית באמת. אנו נעשה כאן צעד ראשון לקראת היציאה הזו.

בשנת 1704 התחיל רבי נפתלי הכהן, רבה של פרנקפורט , להדפיס את "ספר הבראשית": פירוש מקיף של האופן אשר בו כל התורה כולה, על מצוותיה וחוקיה, כלולה במילה הראשונה שלה. הטקסט של הספר אמור היה להיות מורכב רק מאותן האותיות הכלולות במילה בראשית (כדבריו של ר' נפתלי בשער הספר: "הרואה יראה תוך הספר אין שם שום אות חסר או יתר כי אם ראשי תיבות בראשית"); בכדי להסבירו צורף אליו פירוש "פי ישרים". קדמה לשניהם הקדמה בשם שער האנ"ך.
למעשה, רק י"ג עמודים ראשונים של ההקדמה הזו נדפסו; לאחר מכן הופסקה הדפסתו של הספר מסיבות לא ברורות. רוב רובם של העמודים ששרדו עוסקים בשאלת הקשר בין התחלת התורה לבין סופה: דיון ראוי לתחילתו של המפעל אשר מבקש לחזור אל הראשית האולטימטיבית. מי שמבקש להראות כי כל התכנים וההתפתחויות העתידיות דחוסים בנקודת הראשית, ראוי לו שידאג לקשור את הסוף, למנוע ממנו אפשרות לברוח אל עתיד שאינו כפוף לשליטת הראשית הקדומה.2 הקשירה הזו מתבצעת בשבע דרכים, והיא מגיעה לשיאה באופן השביעי, "בדרך נסתר". הדרך הזו מאפשרת לא רק לסגור את הפער בין התחלה לבין הסוף, לחבר בין קצותיו השונים של הזמן ולחרוז אותם; היא גם גורמת לסוף להפוך להתחלה שקודמת לכל התחלה, לעקום את העתיד כך שיתגלה כעבר מוחלט, קודם לכל העברים, אפילו לזה של "בראשית". והנתיב הנסתר אשר מוביל אל העיקום הזה של העתיד, להפיכתו למטה-ראשית, עובר דרך הלטיניות, דרך ארץ אדום – דרך עשו.
התורה מסתיימת בתיאור אופייה המיוחד של נבואת משה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים." דווקא המדרגה העליונה הזו של ההשגה, היכולת להכיר את האלוהות "פנים אל פנים", שהייתה נחלתו של משה ושלא הצליחו להשיג אותה אלו הבאים אחריו, משמשת נקודת התחלה לדיונו של רבי נפתלי:
דמשה השיג בסוד הדעת עד כתר עליון, דשביל הדעת נקרא "נתיב לא ידעו עיט" והוא נסתר בקו המישור בין כתר לתפארת – קו האמצעי. ומי שיכול להשיג סוד הדעת יכול להשיג עד הכתר בסוד שם הוויה גמור, סוד הגדלות. כי גם תפארת נקרא שם הוויה אמנם בסוד הקטנות, בסוד אפי רברבי ואפי זוטרי : אפי רברבי הוא כתר כל האילן ואפי זוטרי הוא התפארת… ומי שהשיג בסוד הדעת יכול לחברן. ומשה היה בסוד הדעת שהשיג עד הכתר אשר על ידו כתיב פנים אל פנים דיבר ה", היינו אפי רברבי ואפי זוטרי. וזהו סוד הפסוק "לא קם כמשה" שלא היה שום אדם יכול להשיג מעלה זו כמשה, והיא "אשר ידעו ה": ידעו היינו סוד דעת ה" אשר השיג ההוויה בסוד הדעת, היינו עד הכתר העליון והשתלשלות מכתר לתפארת ומתפארת לכתר, אפי רברבי ואפי זוטרי וזה הוא "אשר ידעו ה' פנים אל פנים"…
השגתו של משה מיוחדת בכך שהוא מסוגל לעמוד על הדינאמיות הפנימית המכוננת את השדה של האלוהי: לא רק להכיר בכפילות היסודית של השדה הזה, לחשוף "כתר כל האילן", "פני הגדלות" שמסתתרים מעבר ל"פני הקטנות", אלא להיות מסוגל לחברן: לנוע ב"נתיב לא ידעו עיט", בקו המישור בין שני הקצוות, בין כתר לתפארת ובין תפארת לכתר, בין אפי רברבי לאפי זוטרי, תוך כדי חשיפת המכניזם אשר מקשר בין השניים.3 דעת ה" היא ידיעתו "פנים אל פנים": בתור תנועה מפני הגדלות לפני הקטנות וחזרה.
מה היא התנועה אשר מדובר עליה כאן, מה מתפורר ומה מתחבר במהלכה4 היא מוגדרת כתנועה בין "פנים" ל"פנים": בין שני סוגי הפנימיות. ואכן, יש לעולם של הנוירוזה התיאולוגית פני הקטנות ופני הגדלות. הפנימיות האמיתית, תנועה של התחמקות,דחיקה מתמדת של כל מוגדרות והיקבעות, המהווה את יסודה של הנוירוזה, נסתרת מאלו החיים בתוכה. עבורם הפנימיות הרדיקלית ביותר היא "פנים הקטנות": האובייקט הבלתי מושג והמרוחק; ראשיתו של האלוהים אשר בורא שמים וארץ. לדעת את הנוירוזה באמת – פירושו לראות, כיצד הראשית הזו של "נוירוזה בשביל עצמה" מכוננת ומיוסדת על ידי תנועה של דחיקה מתמדת: להבטיח שהבלתי-ניתנות עצמה תהפוך לניתנת.
והנה דווקא ההינתנות הזו של ההעדר, אשר קודמת לראשיתו של האובייקט הבלתי מושג, מהווה את תוכן ידיעתו של משה – הכרה ב"כתר עליון", או ב"אפי רברבי":
ועל זה יהי קשה: אם משה זכה זה בצדקתו, למה יהי בלתי אפשרי שישיגו עוד צדיקים אחרים כמותו; הלוא האדם הוא בעל בחירה ובבחירתו תליא… לזה חוזרין לתחילת התורה בראשית שפירושו בחכמתא; אם כן כיוון שבריאת העולם מתחיל בחכמה שנקרא "יש" והכתר נקרא "אין" אי אפשר לשום אדם שהוא תחת הבריאה להשיג הקדום.
ה"בלתי-אפשרי", השגתו של משה, אשר מצויה מעבר ליכולת ההשגה (ועל כן "לא קם עוד בישראל כמשה"), באזור אשר אליו אינו מסוגל להגיע אפילו המאמץ העליון ביותר התלוי בבחירה האנושית, מוצג כאן כ"קדום", כקדימות מוחלטת, כהעדר וחוסר כל יש אשר קודם לראשית אולטימטיבית – לאותה נקודה אשר כל התכנים דחוסים ומקופלים בה. המרווח בין ההתחלה לבין הסוף מבוטל על ידי כך שהסוף הופך להתחלה שתמיד מתחמקת, התחלה שקודמת לכל התחלה. זו היא נחלתו המיוחדת של משה: בלתי-אפשרי אשר ניתן כתנועה של "אין-סוף" – תנועה שבמהלכה מתברר כי הסוף איננו, וכל סוף הופך להתחמקות מתמדת של ההתחלה. פני הקטנות ופני הגדלות, הנוירוזה-בתוך-עצמה והנוירוזה-בשביל-עצמה מתחברות בתוך התנועה הזו של יצירת האין-סופיות המתקפלת.
אך כיצד הצליח משה להגיע למדרגה הזו אשר מצויה מעבר לכל יכולת ולכל מאמץ? כאן מתקרבים אנו לגילויו של הסוד הגדול – סוד לאה ועשו:
והוא סוד לאה שעולה עד הכתר. ומשה היה בסוד לאה ומרומז בקרא "ויואל משה לשבת את האיש" ראשי תיבות "לאה"; וגם כן "תפילה למשה איש האלוהים" ראשי תיבות לאה. וכן נרמז בכמה דוכתי שלאה לא היתה ראויה להיות בקדושה כי אם בחלקו של עשו וזהו נרמז בתיבת בראשית שהוא ראשי תיבות "בשביל תמימות אברהם יצחק יעקוב שרה רבקה רחל" ברא אלוהים את השמים ואת הארץ: הרי נזכרו שלשה אבות ושלושה אמהות ולא נזכרה לאה ואחר כך נכנסה לקדושה אצל יעקוב…
"לאה" היא מעין מקפצה אשר מובילה אל מעבר לראשית – האונטולוגית והגניאלוגית: בתוך הראשית עצמה (שהרי בסופו של דבר נכנסה לקדושה והפכה לאחת האמהות) מצוי משהו שבאופן עקרוני אינו שייך לתמימותה, מעין זנבה של "ב" אשר משליך אל העבר השני של ההתחלה (תזזית קטנה, אלמנט שיורי של תנועה בכיוון ההפוך, משמאל לימין, בתוך המסלול של התנועה מימין לשמאל) , פורץ פריצה בסגירותם המוחלטת של השמים והארץ. והתנועה המתמדת הזו שבה הראשית מתפצלת בתוך עצמה, שבה בתוך הראשית עצמה ניתנת השלכה מעבר לראשית, מתאפשרת אודות ל"הוצאה מידי עשו" – הוצאה מתמדת ובלתי נפסקת, שכן מיד מתברר שלא מדובר על אירוע היסטורי חד-פעמי, אלא על תהליך תמידי, עד ביאת הגואל:
וב"עשרה מאמרות" הובא שלאה תכנס לקדושה לעתיד וזהו "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וגו", לשפוט את הר עשו – ראשי תיבות לאה ואחר כך כתיב "עשו", שאז נלקח אותה מחלקו של עשו לקדושה. ולכאורה דברים אלו סותרים זה את זה דכאן אמר דיעקוב הכניס אותה לקדושה וכאן אמרינן שאז בימי המשיח תכנס לקדושה… אומנם נירא לי כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים והן כבשונו של עולם כי חס מלומר כן שלאה לא היתה בקדושה חס ושלום מימות העולם; רק הכוונה היא כי לאה היא בסוד הכתר אשר אי-אפשר להשיג מדרגה זו בזה העולם מחמת שליטת הקליפות וסמאל הוא ראש הקליפה שרו של עשו הוא נרגן מפריד ומעכב בחטאינו להשיג עד כה… וזהו הכוונה "לאה נפלה בחלקו של עשו": שנפלה בחלקו, שהוא מעקב גודל השגתה שלא נשיג אותה עד לעתיד ימות המשיח אשר אז… נוכל להשיג אותה קדושה…
המשמעות הזו של "לאה" כ"חוסר יכולת" ואי-מסוגלות מפותחת במקור נוסף, הקרוב בזמן כתיבתו ובאופיו הרעיוני לדרשתו של רבי נפתלי: ספר שבתאי בשם "ואבוא היום על העין".5 כאן מקבל השימוש בשם "לאה" בכדי לסמן את הבחינה העליונה והבלתי מושגת של האלוהות את ביאורו: "לאה" נגזרת מלשון "לאות" ו"עייפות". אין-סוף", הבלתי-מושג האולטימטיבי, נחצה לשני חלקים או אזורים ("אין" ו"סוף"): באחד מהם כבר מצויים, באופן מרוכז, "גוונים" ו"בחינות", שהם הכנה לאצילותם של ישים בעלי ממשות. החלק הזה נקרא "נקודה", "אבא" ו"מי". אך יש באין-סוף מרכיב עליון ונעלם יותר:
ושאר עצמות אין-סוף, להיות שמניה וביה היתה הנקודה הנ"ל, וכאילו בבטנה הרה, היא בסוד אימא נוקבא כביכול, ונקרא "אלה" בסוד "לאה" ובסוד כביכול "תשש כוחו כנקבה". כי כל הכח נכלל בבחינות ובגוונים… ושמור זאת כי הגוונים הם בסוד "מי" ובלא גוונים הם בסוד אלה", ולכן אין-סוף בכלל נקרא "אלהים" – "אלה מי".6
לאה, אם כן, היא אי-מסוגלות עליונה; אזור של תשישות כוח מוחלטת. ואילו עשו אחראי על מניעת הדרך אל האזור הזה, "מפריד ומעכב", גורם לכל מאמץ, אפילו הגבוה ביותר, להיכשל. הבלתי אפשרי "נפל לחלקו": בשליטתו וביכולתו מצוי מה שמעבר לכל יכולת ולכל שליטה. ותהליך הוצאתה של "יכולת על" זו מידי עשו מאפשר את הנתנותה של ראשית אשר מעבר לראשית, "שמים חדשים" שהם מעל לשמים, כתר שמעל לחכמה.
חלוקה בין שתי יכולות ולקיחה מידי עשו: זו היא הדרך אשר אודות לה מתאפשרת הנתנותו של הבלתי-ניתן. והדרך הזו מצויה במחיקה עצמית מתמדת. שהרי מה שנפל לחלקו של עשו איננו באמת שייך לו, והגזילה הזו מוצאת באופן מתמיד מידו. תוך כדי הוצאה זו הופכת אי-יכולתו של יעקוב מיכולתו של עשו ליכולת-על של יעקוב; והבחנה בין יכולת-על זו, המשיגה מעבר לראשית , לבין יכולת-על של אלו שהם "תחת הבריאה", נעלמת.
כך פועלות הקליפות המטאפיזיות אשר מעכבות את ההשגה. המחיקה העצמית של ההבדל בין יכולת ליכולת-על מביאה להתקפלותו של ההבדל בתוך הראשית, לעצירת התנועה בין אפי רברבי ואפי זוטרי. לאה היא ישות עליונה, שהגישה אליה נסתמת על ידי הקליפות; לעתיד תבוטל ההסתרה וכולם יוכלו להשיג השגה מיוחדת זו, אשר עד אז ניתנה רק ליעקוב ולמשה – מכיוון שהם עצמם היו "קודמים לעולם", ועל כן לא היה בידן של קליפות לעכב בעדם. נותרת בידינו רק קליפה ריקה של טאוטולוגיה: משה זכה להשגה עליונה, להתחלה שקודמת לכל התחלה מכיוון שהיה בסוד לאה; אך לאה עצמה היא "בסוד כתר", התחלה שקודמת לכל התחלה. ממכונות התאפשרותו של הבלתי אפשרי הופכים יעקוב, לאה ועשו למציאות אונתו-פסיכו-לוגית; והזהות הריקה של הקדימות המוחלטת שואבת אל תוכה את אופן הנתנותה. אין-סוף, הפיכה מתמדת של סוף להתחלה, הופך ל"סוף-האין": האין, ההשלכה המתמדת אל מה שאיננו, נפסק ונעלם בתוך היש המרוחק באופן אין-סופי: אפי רברבי מתנתקים מאפי זוטרי.

___
התיאולוגי מכונן על ידי דחיקה מתמדת של האובייקט הבלתי-אפשרי והסתרתה של הדחיקה הזו: זו היא מהותה של אונתו-תיאולוגיה. אצל רבי נפתלי מגיע הפרויקט הקבלי, פרויקט שמראשיתו לא היה אלא ניסיון לבצע דה-סטרוקציה [דקונסטרוקציה?] של השדה האלוהי כפי שכונן על ידי המסורת הרבנית, לאחת מנקודות השיא שלו: הלקיחה מידי עשו נחשפת כאן כאופן אשר בו ניתנת הדחיקה המתחמקת. הקשר הזה בין ההבדל הנעלם בתוך הראשית לבין לקיחת לאה מחלקו של אדום הוא "אפי רברבי" של האל היהודי. 7
והנה דווקא הפנים הללו מתגלות ומתממשות במפעל הליטון. לא על "מות האל" מדובר כאן, אלא על החיאתו: פניו אשר נפלו והוסתרו, הבקיעו לרגע ונעלמו בגלגוליה של התיאולוגיה היהודית מתממשות כאן, מטוהרות מהקליפות אשר המיתו אותן ומתפרסות בטהרתן. אך החוק של "לא יראני איש וחי" ממשיך להיות תקף: שכן, המקום הוא אותו מקום, מקום אליו אפשר להגיע רק באיחור, מקום בו בלתי-אפשרי יכול להיות ניתן רק כלא-נוכח. הליטון רק מאפשר לראות באופן בהיר את העיוורון עצמו; פורס בטהרתו – את האיחור.
את חוברת הישעיאות פותח בן-אב"י בהקדשה "לרעייתי הספרדייה, לאה, אשר כאמי דבורה לפניה, אימצתני במלחמתי להתחיות דתית בארצנו". גם בחייו של הילד העברי הראשון שני התהליכים – זה של "לקיחת לאה" וזה של "הוצאה מידי עשו" התרחשו במקביל, אלא שהמושאים שלהם הופרדו: מידיו של עשו הוצאה היכולת לדבר, ואילו לאה הפכה לאשת בשר ודם. לעומת התהליך הראשון, השני דווקא הושלם בהצלחה: את אהבתו הבלתי אפשרית ללאה אבושדיד הצליח בן-אב"י לממש, ובסופו של מאבק עיקש אשר ארך כמה שנים נשאה לאישה, על אף התנגדות נחרצת מצד משפחתה.8 ברור, כי מדובר כאן על צירוף מקרים בלבד, אך מי שמבקש לראות את פניו של האל אסור לו לזלזל בצירופי מקרים; ייתכן מאוד אפילו, כי עבודה של צירוף המקרים צריכה להפוך לעיסוקו המרכזי: רק כך ילמד לבוא בזמן המתאים ולא לאחר.
הפיגורה של לקיחת לאה מתממשת בחייו של בן-אב"י: הביוגרפיה הופכת לקרקע עליה מונחתת עלילה מיתולוגית-מטאפיזית בכדי להפוך לאימננטית. ואילו במקרה של הליטון המצע האימננטי עבור המימוש היא השפה. "לקיחה מידי עשו" של הכתב (אשר לאמתו של דבר איננו שייך לו) מאפשרת להפעיל מכניזם אימננטי של ייצור האין-סוף: הנכחתה של הנסיגה המתמדת בתוך השפה אשר ניתנת לשליטתו של כל אחד ואחד.
המכניזם הפך לאימננטי – ואומנם נותר אותו מכניזם: מכונה אשר קלקלתה היא תיקונה, אשר יכולה לפעול רק תוך כדי פירוק עצמי. ודווקא הקרקע אשר נבחרה למימושו של המכניזם הזה, הגוף אשר בו הוא נועד להתגשם, מהווה הוכחה אחרונה לכך שההעזה לא היתה גדולה מספיק. מה שמוצא מידי עשו במהלכו של הליטון היא השפה. אך הרי: אם למשה אומר אלוהים "ופני לא יראו", ואילו לעשו אומר יעקוב "כי ראיתי את פניך כראות פני אלוהים", אם פניו של האל היהודי מתגלים כפני עשו – אין זה אלא מכיוון שזה האחרון "צייד בפיו". היכולת הזו לצוד אין-סוף בפיו היא "תשישות כוחו" של יעקוב אשר נפלה לנחלתו של עשו.
אין מי שיכול להוכיח זאת טוב יותר ממשה עצמו. כבדות הפה היא פגמו השורשי; הוא יכול להפוך אבן למים, להתגבר על המקובעות הנצחית של סדרי בראשית – אך רק על ידי המעשה, רק כשהוא מכה במטהו בסלע; ואילו לדבר אל הסלע – איננו מסוגל. ולאי-מסוגלות זו מתלווית מיד תשישות כוח מסוג אחר: המשך פרק כ' בספר "במדבר", אשר מתחיל מסיפור "מי המריבה", מתאר את כישלונו של משה מול אדום: "ויאמר אליו אדום, לא תעבור בי…" ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבולו, ויט ישראל מעליו".
יכולת זו לא להתחשב בכל נתון אונטולוגי, בכל הקבעות שמקורה בעבר המוחלט והטרנסצנדנטי, מעץ החרוב עד לקול השמימי, לעלות למעלה מהמקור ממנו נובע הכל – היא אף נחלתם של ממשיכי תורת משה. אך גם בסצינה האב-טיפוסית עבור המסורת הרבנית, זו של תנור עכנאי, נקבע הכלל של "לא בשמים היא" עבור מעשה; דווקא בתחום המעשה מתאפשר המצב של "ניצחוני בני", דווקא כאן לא מתחשבים בבת קול: זה הוא בלתי אפשרי אשר הפך לאימננטי וניתן לשליטתו של אדם, אשר בו העתיד תמיד מנצח ומכניע את העבר. אך בתחום השפה תמיד יש מקום לרוח הקודש ולגילוי אליהו; הדיבור הבלתי-אפשרי זקוק למעורבות טרנסצנדנטית ותלוי בה; והעבר המיתולוגי כאן תמיד מכריע את העתיד: הייחוס הפסיאודו-אפיגראפי של הזהר לעברו המיתולוגי של רשב"י וחבורתו הוא רק אחת הדוגמאות לכך.
אנו יודעים גם, שאצל אדום עצמו המצב הוא הפוך: "כי אינני מבין מה שאני עושה: כי אינני עושה מה שברצוני לעשות אלא עושה אני מה ששנאתי". השפה, הלוגוס האלוהי והנכון היא ברשותי, אני יכול לשלוט בה; אך בכדי להגיע למעשה הבלתי אפשרי אני זקוק להתערבות אלוהית, לחסד: המוטיב הזה, השזור לכל ארכה של "איגרת לרומאיים" של פאולוס, הופך לאחר מכן למרכזי בתיאולוגיה של המערב הנוצרי, מאוגוסטינוס עד לפסקל ובולטמן. אך לאמתו של דבר, אפלטון קדם כאן לפאולוס: "מינון" מסתיים במסקנה, כי הלוגוס הנכון ניתן להשגה; ההיזכרות בעבר המוחלט של האידיאות נמצאת ברשותו של כל אחד, אפילו של עבד; אך "המידה הטובה", המעשה אשר מצרף עבר אל העתיד, איננה ניתנת ללמידה ותלויה ב"מתת האלוה".
השתלטות על השפה הבלתי-אפשרית; התגברות על תשישות הכוח תוך כדי "הוצאה מידי עשו", הנתנותו של הבלתי אפשרי כהתחמקות מתמדת: חיבור בין שלושת האלמנטים הללו מכונן את הסטרוקטורה הפנימית של המודרניות העברית המממשת – כפי שהיא באה לידי ביטוי במפעלו של בן-אב"י. אך זה הוא גם מבנה המכונן, לכל אורכה של המסורת הרבנית, את השדה של האלוהי. בן-אב"י נותר תלמידו וממשיכו של משה: העיוורון הוא אותו עיוורון, אך הוא לפחות מגיע להיראות מלאה. בכך נעוצה סיבת הכישלון של המודרניות העברית הרדיקלית; אך כאן גם מצוי מקור לתקווה.
מה מהותו של העיוורון המשותף הזה – וכיצד ניתן להתגבר עליו? אנו יכולים כאן רק לרמוז לפתרונה האפשרי של השאלה הזו, אשר בו תלוי גורלה של המודרניות הרדיקלית. רק לרמוז על המסלול בו חייבים אנו להתקדם. שהרי בכדי להגיע לפתרון חייבים אנו לעשות מה שלא הצליחו בו לא משה ולא איתמר בן-אב"י: לעבור דרך עשו. משה הוא דמות שתמיד נעצרת בגבול; אך גם בן-אב"י (כמוהו כיעקוב פרנק לפניו) אינם עוברים דרך עשו, אינם מצליחים להיות עברים של ממש: עבורם נשאר עשו תחנה אחרונה בדרך, היעד הבלתי מושג של "הליכה לאדום", שמתבוננים בה מרחוק. ייתכן מאוד שכשנתקרב נגלה כי הנקודה עצמה איננה אלא תנועה, וכי מי שעובר דרך אדום מגיע בסופו של דבר ליעקב (אשר אף הוא, כמובן, איננו אלא תהליך בלתי פוסק של "הליכה לאדום").
גם עבור משה וגם עבור בן-אב"י נותר אדום "אחר", מרוחק באופן אין-סופי. אך בסופו של דבר,כל ההבדל בין יעקוב לעשו אינו אלא בסיכול ידיים – כך שלא על הבדל מדובר כאן, אלא על הזהות המסכלת. שהרי עשו ויעקוב אינם אלא שני רז'ימים [אם הכוונה ל-regime אז אולי מלכויות?] של תנועה בתוך האין-סוף, שתי מכונות אשר יוצרות אין-סוף תוך כדי תנועה בלתי פוסקת בין "סוף" ל"אין", בין יכולת-על לתשישות הכוח, כאשר יכולתו העליונה של עשו היא מקום תשישות כוחו של יעקוב – וגם להפך. האין של יעקוב הוא סוף של עשו, והסוף של עשו הוא אין של יעקוב; ופניו האמיתיים של האל הם אי-הכרתם של יעקוב ועשו בכך ששניהם אינם אלא שתי קפיצות הנעות באותו מקום – אך בכיוון שונה (כאשר המקום עצמו נוצר על ידי המתח בין התנועות הללו).
עלינו לעבור: לעבור עד הסוף, גם אם נצטרך לנוע בבת אחת בשני כיוונים מנוגדים. דווקא בתנועה הזו – ובסחרחורת שמתלווה אליה – תתגלה לנו אפשרותה של מודרניות בלתי נוירוטית. שהרי דווקא הניסיון לעגל את הישר, להציג את הקפיצה הנוספת אשר מתבצעת באותו מרחב אך בכיוון שונה כיעד נוסף של הקפיצה הראשונה, להמיר את הטוטאליות של המתח במרחק האין-סופי של ההבדל – אלו הם "אפי רברבי" של הנוירוזה התיאולוגית ושל אידיאליזם באשר הוא. רק וויתור על הניסיון הזה יכול להוביל למימושה של המודרניות הבלתי אפשרית.

הערות:

כמה שנים מאוחר יותר נאלץ ר' נפתלי לברוח מפרנקפורט לאחר שהואשם באחריות לשריפה אשר יצאה מביתו והשמידה את הרובע היהודי של העיר; השמועות טענו כי עיסוקו של רבי נפתלי בקבלה המעשית היו סיבה לשריפה; על פי אחת מהן, למשל, הצית את האש בכוונה, כדי להראות את יכולתו המאגית ולכבותה בעזרת השבעותיו; אלא שהתבלבל בין שר המים לבין שר האש, ובמקום לכבות את האש הגבירה לאין שיעור. ככלל, חייו של רבי נפתלי היו רצופים באירועים יוצאי דופן, מנפילתו בשבי הטטארי בילדותו ועד למותו בקושטא בדרך לארץ ישראל, תוך כדי מאבק עיקש במלאך המוות (לפחות אם נאמין לעדותם של הנוכחים), ומשכו את תשומת לבם של יוצרי האגדות כמו גם של החוקרים. רבי נפתלי עצמו תיאר את מהלך חייו בשיר אוטוביוגראפי שהדפיס בתחילת ספרו "סמיכות חכמים", אשר מבנהו מתואר על ידי אברי בר-לבב באופן הבא: "זהו שיר כוכב מורכב משלושים ושתיים צלעות! השיר… מסודר בצורת גלגל שבמרכזו האות נו"ן והשם נפתלי, כך שכל שורה מתחילה באותיות "נפת" ומסתיימת באותיות "לי", או להיפך – מתחילה באותיות "לי" ומסתיימת באותיות "תפן". כדי לקרוא אותו ברצף יש לגלגל את הגלגל (ואת הספר) סביב מרכזו. לתועלת מי שרוצה לקרוא מיד וללא מאמץ מציג ר' נפתלי את פתרון השיר, כלומר סידורו ברצף, מעבר לדף." (בר-לבב, "המות בעולמו של המקובל ר' נפתלי הכהן כ"ץ, עמ' 7.) מלבד עבודתו של בר-לבב, אנו מסתמכים כאן בדברינו על רבי נפתלי במיוחד על מאמרו של יהודה ליבס: "קווים לדמותו של ר' נפתלי מפרנקפורט ויחסו לשבתאות", קולות רבים, ספר הזיכרון לרבקה ש"ץ-אופנהיימר, ירושלים תשנ"ו.

2 ככלל, העיסוק בשאלת הקשר מרכזייבמחשבתו של ר' נפתלי: "סמיכות חכמים", החלק הראשון של ספרו היחיד שהודפס בחייו, "ברכת ה'", מוקדש כולו לדין וחשבון בסמיכויות: הסבר הקשר בין סיומה של כל מסכת במשנה ותלמוד לתחילתה של זאת הבאה אחריו, עד לסיומה של המסכת האחרונה, אשר מקושרת לתחילתה של המסכת הראשונה. שער אנ"ך אמור היה להשלים את המפעל הזה תוך כדי הסברת הקשר בין פרשיות התורה.

3 כפי שמציין ר' נפתלי בהמשך, דווקא בזה טמון ההבדל בין השגתו של משה לבין השגתו של יעקוב: יעקוב גם משיג עד ל"כתר עליון", אך לא "בסוד הדעת, שהוא סוד ההשתלשלות ממטה למעלה וממעלה למטה": עבורו נותרים "פני הקטנות" ו"פני הגדלות" שתי נקודות מופרדות, שתי בחינות אונטולוגיות סטאטיות והוא לא מסוגל לחשוף את המכניזם של היכוננותם ההדדית.

4 הבחנה בין "אפי רברבי" לבין "אפי זוטי", תוך כדי זיהויו של הראשון עם ספירת הכתר והשני עם תפארת, מיוסדת על מסורת ארוכה שראשיתה בזהר ובמיוחד בקבלת ה"אדרות" ואשר פותחה בהרחבה בקבלה הלוריאנית (והדבר נכון גם בנוגע להבחנה בין יעקוב למשה שהוזכרה בהערה הקודמת). אך מטרתנו כאן אינה חשיפת מקורותיו של הדיון של רבי נפתלי – לא במסורת קבלית מרכזית ולא בזרם השבתאי (עבודה זו, חשובה ומועילה ללא ספק, כבר נעשתה, בין היתר, על ידי ליבס, ואנו במידה רבה נסמכים על תוצאותיה). משימתנו היא שונה: לחשוף את המשמעות האינהרנטית אשר המונחים הקבליים הטכניים מקבלים במסגרת הטקסטואלית של "שער אנ"ך".

5 לפי יהודה ליבס, הספר הזה וטקסט אחר מאותו חוג רעיוני, אשר ליבס פרסם תחת השם 'מ"ט כללים על דרך "ואבוא היום אל העין"', הם המקום היחיד, מלבד "שער אנ"ך", בכל המסורת היהודית, אשר בו מזוהה הישות האלוהית העליונה עם לאה ; ליבס אף רואה בכך הוכחה לקרבתו של רבי נפתלי לחוגים השבתאים (ליבס, 298).

6 קל לראות, כי חוזרת כאן, בתוך האין-סוף , אותה חלוקה שפגשנו אצל רבי נפתלי בין "בראשית" ל"כתר עליון".

7 טענה זו על דבר הערך הסימפטומתי של "שער האנ"ך" אינה יכולה להיות מוצדקת כאן במלואה. בסופו של דבר מדובר כאן לכאורה בטקסט שולי למדי, שמחברו אינו בין הדמויות המרכזיות של המסורת הרבנית, וגם הזיהוי בין לאה לבין החלק הגבוה של האלוהות הוא, כאמור (ראה הערה 6 לעיל) מאוד נדיר בכתבים קבליים. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח, כי בעוד כמה עשורים דווקא הרעיון של "הליכה לעשו" בכדי לקחת מידיו "דעת קדושה" יעמוד במרכזה של התנועה הפרנקיסטית; וכי מצד שני, דווקא מותם של "מלכי אדום" והצורך בתיקון שלהם מהווה את אחד מהמומנטים המרכזיים של הקבלה הלוריאנית, ונמצא – אומנם בצורה ראשיתית ופחות מודגשת – כבר בקבלה של ה"אדרות". "שער האנ"ך" מהווה מעין נקודת אמצע: בין האדום המטאפורי של הזרם הקבלי המרכזי לבין האדום הממשי, ממשי מדי, של יעקוב פרנק; בין הפיכתו של "אדום" לישות מטאפיזית, "ראש הקליפות", לבין זיהוי בינו לבין הכנסייה הקתולית. העיסוק בנוכחותם ומרכזיותם של "אדום" והנצרות בעולמה של היהדות הרבנית גבר בשנים האחרונות; נציין בתור דוגמא לכך את ספרו של ישראל יובל "שני גויים בקרבך".

8דווקא הסיפור הזה של אהבתו של בן-אב"י, של הבלתי אפשרי הממומש, זכה בשנים האחרונות להתעניינות רחבה:הוקדשו לו כמה שירים ואף ספר שלם של דבורה עומר.

אנסטסיה אפנאסייבה: זכות להתקיים

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 16:12

***
מכוניות פתאומיות חולפות על פניו
אבל הוא הולך שָׁקֵט
שָׁקֵט-שָׁקֵט
אי אפשר לבטא
כשהאוויר
הופך לדבש שָׁקֵט-שָׁקֵט
כשהדבש
הופך לאוויר שָׁקֵט-שָׁקֵט
מה עליו לעשות,
מלבד הליכתו השקטה ביותר
ללהטט תפוחים מתוקים
לצייר תפוחים על האספלט
והאם אפשר לתאר את המתיקות
לרשׂם בְגיר
עַד כַּמה מתוק האוויר
עַד כַּמה הוא מָלא
בבלתי נראה
וכיצד הבלתי נראה הזה
חודר אֶל תוך הריאוֹת
כיצד הריאוֹת
הופכות לכדורים ענקיים
כיצד האדם מתנתק מהקרקע
וממריא כמו בלון
כיצד הוא מביט מעל עצֵי הסתיו
רואֶה גגות
גגות מלאֵי האוויר
עיר מלאה באותו האוויר
האוויר שבכל מקום
המלא במשהו בלתי נראה
מה האדם העף ישיג בצעקתו
כשהכול שָׁקֵט-שָׁקֵט
הדיבור האוורירי השָׁקֵט-שָׁקֵט
הקלוּת הקלילה ביותר
הרפרוף שבכל מקום
אז מה זה?
איך זה?
כיצד יתכן דבר שכזה?
הכול כה חי
שאפילו אני,
כְּבַד תנועה,
בן עשרים ושבע,
ערירי,
שעשה כל כך מְעט מן המועיל,
אֲבל שסלח ונמחל –
שאפילו לי
זכוּת להתקיים?



***
רק האדם עצוב
השִֹמחה היא טבעית

הִכנס מתחת למכסה שלךָ
הִשאר שַׁם
מסוכך בְּעלה

הקְשב לעכבישון בדירה
לחתולה המגרדת
לזְמן השורק

עד שישתחרר הַקפיץ
המוסתר מתחת ללב
ויפלוט אותךָ מַעלה
עַד השמש מַמש

לאש



***
הוציאוני מכאן, אתם: רַעש רחוב,
חיפזון משרדים
כתמֵי אוֹר של מִגדלים רבֵי קומות , הגיאומטריה האורבנית.
אני לְבַדי,
אני עולה על גדותיי,
נובע מתוככי.
הזמַן קולע בי.

אני ממוסמר לקיר בחצו המדויק,
אני מסתובב על צירו,
כמו גלגל.
השמיים מכוונים אליי את קרנם הכחולה.
אני רואה את הקרן בחושך,
אני נושם מסובב,
אני שומע.
קרן וחץ, המכילים את הכול,
הם יודעים.
הדבורים הרכוֹת החיות,
הן יודעות.
אנחנו יודעים איך זה.
צלצול, הַקָשָׁה.
חריקה.
רַחַש, נקישה.
חריקה.
מִלה,
מִלה, מִלה.



מרוסית: אלכס אוורבוך















נדיה עדינה רוז: מפתח

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 16:09

***
מִטָּה נֶעֱמֶדֶת עַל רַגְלֵיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת
מַכְנִיסָה אֶת פַּרְסוֹתֵיהָ לֵנַעָלֵי בַּיִת
מוֹצִיאָה בֹּקֶר מֵהַמַּקְפִּיא
וּמַפְשִׁירָה מִתַּחַת לְכָרִית.
חֲלוֹם עֲדַיִן רוֹכֵב עַל גָּבָּה
מוֹשֵׁךְ בְּרֶסֶן
תַּחְזֵרִי.

***
לְכָל פַּתִּית שֶׁלֶג
נִפְתַּח מַצְנֵחַ
פָּנָס מְזַהֶה עִקְבוֹתֵיהֵם בַּאֲוִיר
מֵאִיר אֶת פְּנֵיהֶם
וּמְבַקֵּשׁ תְּעוּדַת מַעֲבָר.
הֵם צוֹנְחִים לִקְרָאתוֹ
נוֹגְעִים בִּלְחָיָיו
מַלְבִּינִים אֶת כְתֵפָיו
נִשְׁכָּבִים לְרַגְלוֹ
כְּהוֹכָחָה
שֶׁמֵּאֶפֶס מַעֲלוֹת וּמַטָּה
אֶפְשָׁר לִפְתֹּחַ גְּבוּל
לְזִכרוֹנוֹת

Ananim-1

***
עֵץ
בַּלַיְלָה
יוֹרֵד לְקוֹמַת קַרְקַע.
מִתְקַלֵּחַ מִתַּחַת לְפָנָס
כָּתֹם.
שָׁמַיִם מְחַכִּים לוֹ
מַגֶּבֶת שְׁחוֹרָה בְּיָדָם.
מִדְרָכָה מְשַׁקֶּפֶת אֶת פָּנָיו
הָרְטֻבּוֹת.
וַאֲנִי מְפַחֶדֶת לָצֵאת
יוֹרֵד גֶּשֶׁם.

Reframing-3

מַפְתֵּחַ
הוּא לוֹחֵשׁ לְטַבּוּר הַדֶּלֶת
סוֹדוֹת עַל בַּעֲלַת הַבַּיִת
מַבְרִיחַ אוֹתִיּוֹת בֵּין שִׁנָּיו
מִסְתַּחְרֵר מֵהַבַרוֹת אֲסוּרוֹת
מֵסוֹבֵבָן כְּנֶגֶד שָׁעוֹן
מֵנֵּחָן עַל לָשׁוֹן הַמַּנְעוּל
מֵגַלְגֵלָן עַד עֹרְפּוֹ שֶׁל הַגַּג
הַמַּדְלִיף

Reframing-1

***
הָזְמִינוּ Take Away
מַהַפֵּכָה עַד הַבַּיִת
הָרִיחוּ אוֹתָהּ
אִחְזוּ בְּמַזְלֵג
וּבְסַכִּין
נִגְסוּ מֵשִּׁלְטֵיהָ
לַעֲסוּ סִיְסְמַאוֹתֵיהָ
גַלְגְּלוּ חֲדָשׁוֹת בְּפֶה
לְקְּקוּ סְטִיקֵרִים
דְּבִיקִים
הוֹצִיאוּ זַעַם
שֶׁנִּתְקַע בֵּין שִׁנֵּיכֶם
נִגְבוּ שְׂפָתֵיכֶם עִם דֶּגֶל
אָדֹם
גַהֲקוּ בְּלִי לְהִתְבַּיֵּשׁ
אֵין לְצִמְחוֹנוּת
שִׁיר פּוֹלִיטִי זֶה
קָשֶׁה לְעִכּוּל

שְׁקִיעָה
אֲדָמָה מוֹסֶרֶת חֶשְׁבוֹנִיוֹת
וְרֻדּוֹת וּצֵהוּבּוֹת
לַשָּׁמַיִם
עֲבוּר עוֹד יוֹם
לֹא פָּטוּר
מִמַּס

בֵּית הַחוֹלִים
סִמָּן קְרִיאָה
מְקֻפָּל רַגְלַיִם
שָׂרוּעַ בְּשׁוּרַת מִטּוֹת
חֲסֵרוֹת מִלִּים
לְלֹא רֶוַח.
עוֹד דַּף נִקְרַע
מִתַּחַת
לְחַיִּים
מֵכוּסֵי
גֶּבֶס

***
רָעָה מִתְחַבֶּרֶת לְשֶׁקַע בֵּיתִי
בְּאֶמְצַע שְׁנַת צָהֳרַיִם
מְעִירָה
אֶת הַעָבָר
וּמְנַתֶּקֶת

הִיא זוֹעֶקֶת בְּדֶרֶךְ
לְבֵית חוֹלִים
שׁוֹאֶבֶת לְחֶדֶר מִיּוּן
לוֹכֶדֶת בְּמַעְגָּל חַשְׁמַלִּי
נוֹשֶׁפֶת
תֵּדַּרֵי הֶלֶם

הִיא מְצַיֶּרֶת קַוֵּי מֶתַח גְּבוֹהִים
עַל הַמֵּצַח הָלוֹךְ וַשׁוֹב
מוֹלִיכָה אוֹתִי
עֲלֵיהֶם
לְלֹא
הַאֲרָקָה

1-___ ______

עבודותיה של נדיה עדינה רוז

אנטרו אום, ספיר כץ: חיי המשעמים

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 16:06

חיי המשעממים
טוב, זה לא נכון. למעשה, אף פעם לא באמת משעמם לי. תמיד, או כמעט תמיד דבר מה מעניין מעסיק אותי. אבל לפעמים נדמה לי שחיי מאבדים את הטעם, כאילו אין די תבלין בתבשיל. זה לא שחסר לי אתגר בחיים. מה שנהוג לכנות היום אקסטרים, לא מושך את ליבי. מה שבעצם חסר לי זאת תנועה, דינמיות. ואז אני ממציאה אותה. אני נודדת מארץ לארץ, עוברת מדירה לדירה, מחליפה עבודה בעבודה, אדם באדם. אפילו המקצוע שבחרתי לעצמי הוא קצת בתנועה. ליתר דיוק, הוא היה זה שבחר אותי, ולא להפך.
אני ארכיאולוגית ואני עובדת במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. החפירות נערכות כל פעם באתר אחר, לכן יש לי אפשרות להסתובב במקומות רבים. ועם התקדמות החפירה אני צוללת לתקופה אחרת, מרוחקת מכל מה שנתפש בעינינו כמציאות. ואז כשאני מוצאת חתיכת קרמיקה מאובקת עם טביעת אצבעו של בעל המלאכה, אני קולטת פתאום שהדמיון בינינו לבינם הוא הרבה יותר גדול מהשוני. אני מבינה שכנראה האנשים ההם, שחיו לפני זמן כה רב, מעניינים אותי יותר מכל דבר אחר, ועיסוקי בארכיאולוגיה הוא הדרך להבין אותם.
רוב האנשים טוענים שזה "גמל פורח באוויר", אך התמזל מזלי ולפני כמה שנים הכרתי אדם, איש מרתק, שותף לתפישותיי.
יום אחד הוזמנתי לתערוכת ציורים של אנטרו אום. זה היה מרשים מאוד, עד כי החלטתי לכתוב לו.
אני כשלעצמי לא כל כך מתחברת לשיחות טלפון, והתכתבות בדרך כלל אורכת זמן רב מדי. מהרגע בו כותבים מכתב על משהו שהיום מטריד אותך, מהרגע בו שולחים אותו ועד שמתקבלת תשובה, עשויים לעבור עליך אלף שינויים, המחשבות תתחלפנה, והתחושה, שהייתה כה חזקה בעת הכתיבה, מתרחקת ממך שנות אור. ואז בא האינטרנט לעולם ואפשר תקשורת מהירה ודינמית, שהתאימה כל כך לקצב המטורף של העידן המודרני. סוג כזה של תקשורת מאפשר היזון הדדי מהיר ופורה להפליא.
נוצר דיאלוג ביני לבין אנטרו אום. נוצר דיאלוג בין שני אנשים שהם בכל זאת שונים זה מזה בגישתם. הוא, בתור צייר, מתעסק עם דמויות. הוא הופך רעיונות, מצבים וכל מה שנמצא בראשו לדבר ויזואלי. מופשטות טהורה. ואילו אני עוסקת בעובדות מוגמרות, דברים שכבר אירעו: חורבות, פסלים, חרסים ועוד כל מיני דברים שאני מוצאת באדמה.
הגישות שלנו שונות: הוא יוצר עולמות, ואילו אני מגלה אותם מחדש. והנקודה שבה אנחנו נפגשים היא האדם עצמו.
יום אחד הרהרנו וחזרנו והרהרנו בשאלה: מדוע תמונה שנוצרה בימינו תזכה להבנה רק כעבור שנות דור? ומדוע כמות רבה של ממצאים ארכיאולוגים שרויים באבק ובשכחה? האומנם מחכים הם, בארגז, לשעתם? הנבואות מנבאות, אך תבוא שעתן ומשמעותן תכה בנו.
כיצד נגדיר את רגע הזהות בין יצירה לתפישתה? מה הסוד של "בול פגיעה"? באתה שעה הבנתי שאנטרו אום הוא האדם הנכון וכדאי לי לספר לו על הגילוי המפתיע שלי.

הגילוי
תחילה היא לא ממש משכה את תשומת לבי. לך תדע מה ניתן למצוא בתיבות ובארגזים של מחסן ארכיאולוגי. המקום הוקצה לנו בשביל הממצאים של העונה האחרונה, הרי צריכים מקום לאחסן בו את כל הקרמיקה ואת הפריטים הלא מזוהים מהחפירות האחרונות. המדפים היו עמוסים כבר קודם לכן בדברים שלא היו שייכים לאיש. זה מקובל: למיין את הארגזים שיש בהם חפצים של אחרים ולהחליט מה עושים בהם. האם לבחור את המענינים ביותר ואת השאר לזרוק, או להשאירם עד המיון הבא. עיסוק זה הוא ביסודו כפוי טובה: כל דבר בעל ערך כבר נמצא בתצוגות או נלקח מזמן לאוספים פרטיים. זוהי, שגרה ארכיאולוגית טהורה, או ליתר דיוק, מאובקת: חרס פה חרס שם.
הארגזים האלה עמדו במקום הגבוה ביותר, כך שמלמטה היה קשה אפילו להבחין בהם. אבל משום מה החלטתי לבדוק גם אותם. טיפסתי על סולם, כמעט החלקתי ממנו אגב הפלת אחד הארגזים; לבסוף, החליקו ממנו כמה דפים. הם עפו מעליי ונחתו מתחת למדפים. למלאכת המיון ניגשתי רק אחרי שכל הארגזים הקודמים פונו והמדפים החלו להידמות לשלד מתכתי המוכן לשאת מטען חדש. כפי שהיה ניתן לצפות, שום דבר מעניין לא התגלה: שברי אבנים שחורות, משטח עגול וירקרק, קרמיקה, ועוד חפצים חלודים. לא נמצה לי מספיק דמיון כדי להפיח בהם רוח חיים. כל אותו הזמן בו מיינתי את הממצאים, זכרתי את הדפים שהתפזרו מתחת למדפים, אבל לא יכולתי להוציא אותם מיד, מפני שאת כל השטח תפשו הארגזים הארורים האלה. אחר כך הציירים הזמינו אותי לשתות איתם קפה, ולאחר מכן הבוס ביקש ממני להקליד משהו במחשב, ואחרי זה נסתיים יום העבודה ונכנסה שבת. אמרתי לעצמי, אם הדפים האלה כבר שכבו במחסן כמאה שנה, אז יום-יומיים נוספים לא ישנו את מהלך ההיסטוריה. אבל בחלומי הופיע איש שנופף לעברי את אצבעו והבנתי מיד שהדבר קשור באותם הדפים. הקצתי מהחלום הזויה לחלוטין. הדפים האלה – או תיעוד של ממצאים, או יומן חפירות. אך אף אחד מאלה לא מונח בדרך כלל בארגזים – הם נשמרים בנפרד, ולכן הסיכוי לאתר דבר זה או אחר ללא עזרתו של החוקר שביצע את החפירות, שואף לאפס. ניסים זו תופעה נדירה, לא תגלית אחת ולא שתיים נבלעו ללא זכר בתהום הנשייה. ואולי דווקא הדפים האלה שהיו מונחים באין מפריע זמן כה רב ויישארו שם עוד יומיים,
אולי הם הנס בהתגלמותו, אולי עכשיו הגיעה שעתם וזהו אותו עיתוי מדויק שהופך את האקראי לבעל ערך, את המציאה לתגלית.
הסתקרנתי מאוד לדעת מה בעצם כתוב שם בדפים האלה. מיד תקתקתי את מחשבותיי ושלחתי בדוא"ל לידידי אנטרו אום, תוך הבטחה להמשיך לעדכן אותו.

היומן
בסופו של דבר, הדפים היו שווים את מאמץ הזחילה מתחת למדפים המאובקים. הם היו דקיקים, מכוסים בכתב יד בלתי קריא באנגלית. כבר מעיון בשורות הראשונות הבנתי שארע נס, לפניי היו מונחים דפים של יומן חפירות. כפי שהתברר מאוחר יותר, זה היה יומן אישי של ארכיאולוג בריטי, שבו הוא את כל המתרחש בחפירות. הכריכה ועמוד השער לא נשמרו. גם תאריך כתיבתו לא הופיע במפורש. במקום תאריכים רשם בעל היומן, משום מה, ימי שבוע ועוד הגדרות המובנות רק לו, כגון: ביום שישי אחרי מנחת תה. רק מאוחר יותר הצלחתי, על פי רמזים, לתארך את זמן שהותו בארץ ישראל. אני מניחה שזה היה
בשנת 1901. אך היכן הוא אתר החפירות? נדמה שהוא התחמק בכוונה מאזכורו, והשערותי תיראינה הזויות בעיני כל ארכיאולוג. כך שגם אני, בדומה לסר ג' וורד (Sir G. Word) (זה השם שהצלחתי לפענח מהחתימה בתחתית העמוד האחרון של היומן), אסתפק ברמיזות.
כיום ממילא אין שום משמעות למקום החפירות עצמו. מספיק לומר שהוא נמצא ממזרח לירושלים העתיקה. הוא כותב לא פעם שכשיוצא לו לעבור ליד השערים הוא רואה את המצורעים יושבים שם ומתחננים לצדקה בבכי תמרורים. ואמנם בראשית המאה ה-20 שהו מצורעים ליד שער ציון ושער שכם. כמו כן, הוא מתאר את המורד התלול שהתחיל מיד אחרי השער ולאחר מכן את העלייה שנמשכה עד אתר החפירות עצמו. כל מי שחפץ בכך יכול להגיע לשער ציון, לרדת בעיני רוחו את המורד התלול ולאחר שטיפס להבין לְמה התכוון האיש.
לא הופתעתי שהארכיאולוג היה בריטי – להפך, זה היה צפוי. בתקופה ההיא שוטטו "אינדיאנה ג'ונסים" למיניהם ברחבי ארץ ישראל. שוחרי הרפתקאות אלה, בעלי דמיון פראי והשכלה רחבה, לא היו זרים לרגשות לאומיים, הם היו לרוב קציני הצבא הבריטי שמתוקף תפקידם נאלצו לא פעם לבצע משימות רגישות. חוץ מזה, מישהו היה צריך לממן את הרפתקאותיהם. כך שסר ג' וורד בקלות יכל להיות אחד מהם. אינני יודעת מה עלה בגורלו לאחר מכן. אחרי עזיבתו החפוזה את ירושלים, שאת סביבותיה הוא לא מתאר, נעלמו עקבותיו. אולי נהרג, כמו גנרל צ'רלס גורדון, שהיה ידוע כחובב מושבע וידען גדול בכל הנוגע לכתבי הקודש, ויום אחד, בהשקיפו מגג ביתם של מכריו, בשעת ערביים, גילה את גולגותא השניה. זה כמובן לא שינה את העולם, אבל הוכיח בפעם המי יודע כמה, שמבט רענן יקר מפז הוא. ייתכן מאוד שברבות הימים גם הוא, כמו לורנס איש ערב, שינה את שמו ואת אופי עיסוקיו. יחד עם זאת ברור כשמש שהיה בעל טביעת עין חדה וחסר פניות; מסתבר גם שהיה חוקר די טוב.
בין שאר דפי היומן גיליתי דף מרופט מאוד, מקופל מספר פעמים כאילו הונח תקופה ממושכת בכיס. אף על פי שהאותיות נמחקו או נמרחו פה ושם, היה ברור שהטקסט נכתב בידי סר ג' וורד. היה נדמה שהטקסט הראשון נכתב בחיפזון ובחוסר בהירות, כאילו הכותב מיהר להנציח את אשר שמע. דובר שם על ציויליזציה כל שהיא, או ליתר דיוק על ניסיון ליצור ציוויליזציה חדשה תוך הכלאה בין קהילות אתניות שונות, דומני על בסיס מונותיאיסטי או פנתיאיסטי, ועל כך שהניסיון הזה נכשל. אם הבנתי נכון, הציויליזציה הזאת התנפצה לרסיסים בכוח מושך החוצה, ז"א התפוצצה מבפנים. טוב, אנו מכירים היטב את התמונה הזאת.
לא פעם בהיסטוריה הכל הלך כשורה – שגשוג כלכלי ותרבותי, ביטחון מדיני, דאגה לזולת – ופתאום הכל מתנפץ, וכל השפע הקודם יורד לטמיון, מתחילים תוהו ובוהו והזנחה. בסופו של דבר, הטקסט נהיר לא רק להיסטוריון אלא גם לאזרח מן השורה שנוהג לצפות להנאתו בטלוויזיה. אבל מה שריתק אותי אז, היה המשפט האחרון שתחתיו נמתחו, לא קו אחד, אלא שני קוויים שלמים: "שרידים של אותה הציוויליזציה עדיין עשויים להתגלות."

מסורת
הטקסט דיבר בנימה ברורה של חזון נבואי. לעזאזל עם כל הציוויליזציות שדעכו. לאורך ההיסטוריה האנושית היו כמה וכמה ציוויליזציות שלאחר נסיקה מטורפת התרסקו לתהום הנשייה, אבל שרידים ש"עדיין עשויים להתגלות" – זה אומר דרשני וחפשני. אם הם עשויים להתגלות צריך לחפש, השאלה היא רק "איפה". דווקא את התשובה לשאלה זו מצאתי כבר בציטוט השני. לא היה לי שום ספק במציאה. אף התחלתי להעריך יותר את הבריטי, בכל זאת הזכיר אחד מאבותינו, נכון שבחטף ובדרך אגב, אבל בכל זאת הזכיר. השורה שנכתבה בדיו שהצהיב: "ומלכי-צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון" – לקוחה מספר בראשית יד יח. חשתי שלא בכדי שני הטקסטים האלה הופיעו באותו הדף.
ובאמת מי היה אותו מלך צדיק שיצא לקראת אברהם אבינו, על מה הם הסתודדו, לוגמים יין וטועמים לחם? מה סיפר לו הכהן לאל עליון ולמה נתן את בירכתו? ובכלל, מה עשה שם, שומר המסורת העתיקה הזה? אולי חיכה למישהו לו אפשר יהיה למסור את אוצרות הציוויליזציה הדועכת? היותה בסוף דרכה ברור מכך שמלכי-צדק אינו מוזכר עוד כלל, כאילו כולם נכחדו. וגם את המעשר שלו תרם אברהם לא בכדי, כנראה שהיה דל משקו של כהן האל. על מה הם דיברו, כיום אין מי שיעיד על כך, אבל היכן זה התרחש, דווקא כן יודעים – "עמק שוה הוא עמק המלך". נדמה שגם הבריטי הצליח לבנות רצף דומה. נציג של תרבות עתיקה, השומר על מסורת שדינה להיעלם, מוסר את עיקריה לניאופיט שהגיע זמנו, שגילה את האל העליון.
ונדמה שהמקום בו מתרחשת המסירה, הוא המקום של המרכז לעתיד לבוא, משמע שצריך לחפש שם. ואיך נחפש אם לא בחפירה? חבל רק שבמקום הזה דבר לא שרד מהחפירות האלה. סביבותיה של ירושלים נחפרו אין ספור פעמים ואוכלסו מחדש. כך שאצטרך להסתפק בתיעוד ובאבנים השחורות מהארגזים. מילא, נראה איזה עולם חדש-ישן יתגלה לנו על ידם.

ירושלים 1901
קריאת היומן הפכה, בעצם, למלאכת פענוח. מלבד הכתב הלא תמיד ברור, שהקשה מאוד על הקריאה, היו קיצורים וסימונים רבים שהיו מובנים כנראה רק לכותב עצמו. יחד עם זאת, היו גם תיאורים נהירים אותם הייתי שולחת בקפדנות רבה אל ידידי אנטרו אום, בצירוף פרשנויות שלי.
הודות לעמודים האלה הצלחנו לטייל בירושלים של תחילת המאה ה-20. סר ג' וורד התיישב בבית המלון "נובוטל" ליד שער יפו, אחד מהטובים בירושלים. זה הייה בניין תלת קומתי עם מרפסות וחנויות בקומה הראשונה. דרך אגב, הבניין הזה עדיין עומד באותו מקום כמעט ללא שינוים.
אם בזכות מזגו החברותי, אם בעקבות משימתו, שאותה הוא מאזכר רק במעורפל, הבריטי נכנס די מהר אל החברה הירושלמית המצומצמת. את הביקור הראשון, חצי רשמי, ערך בביתו הפרטי של הפחה הירושלמי ברחוב הקונסולים (רחוב הנביאים כיום). באריכות טרחנית הוא מתאר את המבנה המונוליתי בן שתי הקומות על קשתותיו וגינתו, אשר פנה אל הרחוב הראשי של העיר – דרך יפו, שבדיוק אז התחילה להתמלא בבניינים. לתיאור נפרד זכתה המוזיקה, שבוצעה ע"י תזמורת כלי הנשיפה של הפחה. הפחה, ככל הנראה, התגאה בתזמורתו, אבל בעיני הבריטי נשמעה המוזיקה המזרחית על תוגת סלסוליה, בביצוע של חצוצרות וטרומבונים אירופאיים, כברבריות בהתגלמותה. את תוצאות ביקורו לא גילה סר וורד אפילו ליומנו. בהמשך, בפרק זמן שלא עלה על שבוע ימים לשהותו בעיר, הספיק להכיר כל אישיות בולטת, החל מארכיאולוגים מובילים וכלה במשוגעים למיניהם. אבל נדמה שמהפגישות עם הראשונים לא הפיק שום תועלת. בסבר פנים יפות התקבל בביתו המדהים של האדריכל העירוני, קונרד שיק. הוא עצמו תכנן ובנה את ביתו בכסף שהרוויח מדגם הר הבית. האדון האדריכל הוביל את האורח בין חדרי שתי הקומות, הראה לו את הגינה שבחצר הפנימית, וגאה בליבו כשהציג לפניו כמה כתובות חצובות על לוחות אבן, כותרת עתיקה, ועוד שניים – שלושה פריטים, שהשיג בחפירות. אבל מיד לאחר מכן אמר, כמתנצל על חוסר האיפוק, שהוא עצמו כבר לא עוסק בחפירות. בכלל, מאז התאבדותו של סוחר העתיקות מוזס שפירא, שכנו ומכרו, שבביתו התארח לא פעם, התחילו ארכיאולוגים וארכיאולוגיה בעיר זוכים ליחס מפוקפק וחשדני. אקדים את המאוחר ואומר, שסקרנותו של הבריטי דחפה בו לערוך ביקור אצל אלמנתו של מוזס שפירא, גברת אמליה, ולהכיר את בנותיה. מפיה של הגברת אמליה שמע את הסיפור העצוב כיצד האנשים המרושעים רוששו את בעלה וגרמו לו להתאבד, בכך שהאשימו אותו בזיוף העתיקות. היא אפילו הייתה חביבה מספיק והראתה לסר ג' וורד את הפסלונים שבהם סחר בעלה. חיוכיהם החמדניים, עיניהם המלוכסנות והססגוניות הזועקות שלהם הצביעו בבירור על כך שמוזס שפירא לא היה כל כך תמים כפי שסברה אשתו.
מהתבוננות מעמיקה יותר התברר שהעיר כלל וכלל אינה רחבת ידים. חלקה העתיק היה צפוף ומדיף ריחות רעים, ואילו עיני הצליינים והתיירים ראו בה קדושה מסוימת. החלק החדש, העיר שמחוץ לחומות, רק התחיל להיבנות, ועדיין נראה כצירוף כאוטי של חצרות סגורות ורחובות מקוטעים הפזורים על הגבעות שמסביב, אך שתושבי המקום טענו שבשנים האחרונות העיר גדלה וצמחה מאוד. למרות זאת, אם בצחוק ואם ברצינות, רשם סר ג' וורד ביומנו ציטוט מפי תייר אחד במעדניה בעיר: "זה פשוט איום ונורא! בלי מכוניות, בלי תאטרון ובלי ביליארד. הוי קריית חנותו של המושיע!"

בול פגיעה
בתור התחלה החלטתי להעביר חלק מהחפצים למעבדה. כך לימדוני מורי ורבותי: "בסופו של דבר, אין מדע אלא אמצעי להשׂביע את סקרנותו האישית של העוסק בו, על חשבון המדינה". ואילו אני חפצתי למצוא משענת בכל הטירוף הזה, שנחת עלי לפתע. קיוויתי שתיארוך החפצים שנמצאו בזמן החפירות של ג' וורד ישמש לי משענת מוצקה. בנוסף לשיטת הפחמן הדו-חמצני המוכרת לכולנו ולא מובנת לאף אחד, קיים מגוון שיטות כימו-פיזיקליות מתוחכמות, המאפשרות לתארך את החפצים שנמצאו. וכל הארכיאולוגים ללא יוצא מן הכלל, בהיותם אנשי מדעי-הרוח, אינם מעריכים בגרוש את כל התוצאות המדעיות הללו, במיוחד כשהן אינן עולות בקנה אחד עם התיאוריות שלהם. אם הדברים תואמים זה את זה, ניתן לצרפם – הוכחה נוספת לעולם לא תזיק. במקרה שלי טהרת הניסוי נשמרה לחלוטין – הבדיקה תהיה זו שתחרוץ את הדין – כמובן, אם לא תהיינה סתירות חריפות בין התוצאות המדעיות לבין התיאוריה. מעבר לכך, בכל השיטות הללו יש סבירות לטעות שנעה בטווח שבין 200 ל-2,000 שנה, תלוי במצבם של החפצים הנחקרים. האמת היא שלתאריך לא היו הרבה סיכויים, סביר להניח שזאת הייתה יותר תרמית עצמית. מה שעניין אותי בפועל היה הרכבם הכימי של הפריטים המתכתיים ושברי האבנים השחורות, שמשום מה, ללא כל סיבה הנראית לעין, עוררו בי אסוציאציות לפסלוני האבן המצחיקים מרמת הגולן. אחרי הביקור במעבדה חשתי שלא בנוח. כשדפקתי על דלתות המעבדה, מנסה לנחש את התוצאות, הייתי מוכנה לכל, אבל לא למה ששמעתי. התשובה שקיבלתי בהמשך למבטי התוהה, נוסחה, לפי מיטב המסורת היהודית כמובן, בצורת שאלה: "ולאיזה תוצאות בעצם ציפית?" שורה שלמה של תשובות הבהיקה בראשי בנוסח: "אני לא אשמה, זה קרה ממש במקרה." אבל לא הספקתי לומר מילה, כי לפתע הבנתי, שהחץ נשלח ע"י סר ג' וורד ובי תלוי אם הוא יקלע למטרה.
בכל הנוגע לתאריכים, כמובן, היתה אנדרלמוסיה שלמה. האבנים השחורות הציגו תאריכים כאלה שכמעט התעלפתי, ולא אזכירם כאן. אבל החפצים המתכתיים תוארכו לתקופות די סבירות: לערך 2,000 שנה לפני הספירה, עם סטייה של 200 שנה לכל כיוון (דרך אגב, תקופתו של אברהם אבינו). אבל אם לוקחים בחשבון שהאטבים המתכתיים חיברו בין שברי אבנים קדומות, התמונה הכללית שהתקבלה מכל זה הייתה די מוזרה. או שבתקופתו של אברהם אבינו נעשה שימוש משני באבנים העתיקות לצרכים לא ידועים, או שהאבנים התפרקו במשך הזמן ונזקקו לתיקון.
תוצאות הבדיקה של הלוחית, שצורתה היתה עגולה וצבעה שחור והיו לה שוליים ירקרקים, ושאני ביני לבין עצמי כיניתי אותה מראה, הצליחה להפתיע אותי אף יותר. חלקה המרכזי היה עשוי מתכת שכללה ניקל ומכאן שהחומר היה במוצאו מטאור. העובדה כשלעצמה, אינה מפתיעה כלל. בימים ההם התפתח לעתים קרובות פולחן סביב "האבנים השמימיות". אבל למה בעצם ללכת כל כך רחוק? בכעבה במכה משובץ מטאור, והמוני מאמינים מוסלמים סובבים סביבו מדי שנה עד עצם היום הזה. מפתיע יותר היה שהתברר שהשוליים הירקרקים של המראה עשויים נחושת ולא סתם נחושת, אלא נחושת מקומית, מתמנע. באמת ידוע שנמצאים שם מכרות עתיקים של נחושת. בתחילה מצאו נחושת על הקרקע, ורק מאוחר יותר, כשהמקום היה תחת שלטון מצרי ואחר כך בתקופת דוד ושלמה, התחילו לפתח את המכרות.
נחושת שהופקה מהקרקע שונה, כמובן, בהרכבה הכימי מהנחושת המאוחרת יותר שהופקה מהמכרות. השוליים של המראה עשויים דווקא מנחשת קרקעית. קיצורו של דבר, מראה מטאורית בת שוליים ירקרקים – רק בעלת אוב חסרה כדי להשלים את התמונה.

חיפושים וגילויים
גם אצל סר ג' וורד העניינים התקדמו לאיטם. ביקורים חצי רשמיים ושתיית תה בקונדיטוריות מקומיות לא קידמו את העניין במאומה. הדבר היחיד שהעלה משהו משמעותי היה הטיול בהרי ירושלים שאליו יצא עם חובב טבע מושבע אחד. הוא גרר את הבריטי להסתכל על עשבים ופרחים נדירים שצמחו אחרי תקופת הגשמים. מיותר לציין שהסיור הבוטני לא כל כך ריתק את סר ג' וורד, אבל האפשרות לשוטט בסביבה שבה התעניין, קסמה לו. אני מתארת לעצמי איך ג' וורד נגרר לאיטו אחר "פאגאנל" הנלהב, המזמרר שירי הלל לכל עשב שנקלע בדרכו, איך הוא, משועמם עד מוות, הופך את רגבי האדמה האדומה והבוצית ומביט באדמה ובשכבות הסלעיות, שנתגלו בעקבות סחף הגשמים. בסוף הסיור, על אף הרושם שהוא היה חסר ערך לחלוטין, רושם סר ג' וורד ביומנו שמיקום השכבות וצבען, שאינו אופייני כל כך לאזורנו, כמו גם כמה שברי אבנים שחורות, דורשים בדיקה מעמיקה יותר של האזור.
וכנראה לאחר זמן מה הוא מוסיף, שלאחר בדיקה חוזרת של האזור הוא מגלה את כל הסימנים לכך שזה מה שהוא חיפש. בקטע הזה כמעט נחנקתי. מדוע היה לו קשה לכתוב מה ואיפה בדיוק הוא הצליח למצוא? איזה זלזול בדורות הבאים, זאת אומרת בי, לשם מה כל הסודות הללו! עכשיו עלי לשבור את הראש בניסיון לנחש מהם כל הסימנים האלה.
הרהורי בנושא לא ארכו זמן רב: הבוס שלי, ברגע ששמע (ממני!) על תוצאות הבדיקה, התחיל להסביר בשפה רכה שהגיע הזמן לסיים עם כל המדע הבדיוני הזה, כי עוד מעט חפירות חדשות ואנחנו עדיין לא סיימנו את הדו"ח של העונה הקודמת. ועם זאת ציין, שאם אני כל כך להוטה, אני יכולה לקחת את היומן של הבריטי הביתה ולעיין בו בזמני הפנוי, ואם אמצא משהו מרתק, אני מוזמנת לחלוק זאת איתו. כולנו בני אדם, אין מה להתבייש. כמובן, בוודאי, בזמני הפנוי. באותה ההזדמנות אפשר לשחק גם עם האבנים והברזלים. ובכל זאת, איזה נשמה המנהל שלי! מישהו אחר במקומו כבר מזמן היה נוזף בי על הדו"ח של הבדיקות ומחרים את היומן. לך תדע, אולי ביום מן הימים הוא ישמש אותו למשהו. באתה שעה מיינתי את הדפים ודחפתי את האבנים והברזלים לפינות נידחות, כדי שלא יהיו לצנינים בעיני הממונה היקר שלי, ומאוחר יותר, כשהגיע זמני הפנוי, שבתי וחזרתי לקריאת היומן.
הבריטי התגלה כאיש מעשה. ברגע שהבין שזה בדיוק המקום אותו חיפש, התחיל לחפש תמיכה בין אנשי המקצוע ובני ארצו. ביקר שוב אצל האדון האדריכל, אבל הלה, ברגע ששמע על תגליות מהסוג הזה, מילא פיו מים, התלונן על בריאותו החלשה ובנימוס סילק אותו מביתו. אך במעט סייע הצייר האנגלי הולמן האנט, הוא הראה לו את כל ציוריו מירושלים וסביבותיה, ציורים טובים. סר ג' וורד שיבח אותם ביומנו. היום הולמן האנט נחשב לקלסיקן ואין תערוכה של ציורים מירושלים של המאה ה-19 בלא ציוריו; אבל אז הוא נתפש כמשוגע שבמקום לגור בלונדון הנאורה התמקם במידבר בין נוודים בורים ויהודים. אבל דווקא הוא נתן לג' וורד מכתב המלצה או פשוט עצה, לא הבנתי בדיוק, לפנות לאב וינסנט. לפי הצייר, עסק האב בארכיאולוגיה בזמנו הפנוי. סר ג' וורד ביקר במנזר הדומיניקני החדש סנט אטיין, שבו התגורר ופעל באותה התקופה האב וינסנט. אבל הוא רק משך בכתפיו, דהיינו: "עוד לא התמקמנו מספיק במקום החדש וגם כאן יש חומר לחפירות, ובכלל, אחרי התקרית המפורסמת, היחס לארכיאולוגים ולארכיאולוגיה בעיר טעון מעט". ושוב סיפר על מוזס שפירא, כאילו בשנתיים האחרונות לא אירע כאן שום דבר נוסף בעל משמעות.
קיצורו של דבר, התחלתי זורמת במקביל לזרם של וורד. אומרים לו: "אם אתה זקוק לזה עליך לעשות שמיניות באוויר", וגם לי אומרים אותו הדבר: "אם את זקוקה לזה, אז בבקשה ממך, בזמנך הפנוי". אני עוד איכשהו מצליחה להתמודד עם החקירה, אבל הוא, לפי רישומיו, או שדעתו נטרפה עליו, או שהפך להוזה. אחרי כמה דפים אכולי עכברים, פתאום נשמט איזה דף מקומט ובו שטויות שלא תיאמנה על אנשים שחומים או שחורים הרוקדים על מדשאות ירוקות ולמטה שרטוט שכמעט נמחק. אינני יודעת אם הדף הזה נכתב באותה התקופה או מאוחר יותר, אבל אני התחלתי לדאוג לבריאותו הנפשית של סר ג' וורד. אבל בעצם, למה לי לדאוג כל כך? הממצאים מונחים לפני כאן ועכשיו. פירוש הדבר, שהוא כן הצליח לדלות משהו מחפירותיו, מצא תמיכה ואפילו קיבל אישור. ממי ואיך בדיוק הוא השיג מה שהשיג, לא משנה כל כך, ככלות הכל.

החפירה
הרבה יותר חשובה הייתה, בעיניי, העובדה שהעמודים הבאים נלקחו, ללא ספק, מיומן חפירות, אמנם ללא תיאור של כמה ימים ראשונים. או שהדפים מהימים הראשונים של החפירה אבדו, או שהחפירות בשכבות העליונות לא העלו שום תוצאות. זה התחיל במילים שהיו גורמות ללבו של כל ארכיאולוג לפרפר בהתרגשות: "נחשפו אבני הריצוף". לאחר מכן התברר שהריצוף קבור תחת אבני מפולת. סר ג' וורד התגלה כקפדן שטרח לתאר בדייקנות רבה את אבניי הריצוף. זאת הייתה אבן ירושלמית רגילה, מעובדת בצידה העליון, על מנת שהמשטח יהיה אחיד, ומסותתת גם בצדדיה. האבנים הוצמדו אחת לשנייה בהידוק רב, ללא מלט, מה שנקרא "על יבש". צדו האחד של הריצוף נהרס מהתמוטטות הטרסה, וצדו השני, התעקל אל המורד הסלעי של ההר. לפי השרטוט שמתחת לרישומים ניתן לטעון כמעט בוודאות שהריצוף היווה חלק ממשטח מעגלי או סטיו גדול.
בחלק הזה של הריצוף לא התגלה דבר והבריטי, כמו כל ארכיאולוג נורמלי, מייד ניסה למצוא הסבר לכך. בארכיאולוגיה יש כלל שהפך לתורה שבעל-פה, ושהארכיאולוגים עצמם נוהגים ללגלג עליו: אם גילית דבר-מה לא ברור, משמע זה משהו הקשור בפולחן: מקום או חפץ מקודשים. הסבר כזה באמת קצת פתטי. אם פעם יגלו מקלט ויפרשו את התגלית כמקום המיועד להתבודדות רוחנית לשם יצירת קשר עם כוח עליון או תחתון כלשהו, לא אופתע כלל. וברור לגמרי שסר ג' וורד חיפש דבר-מה קדוש ורוחני ומיד פירש את הריצוף כַמִקדש, בה' הידיעה. אחר כך, כנראה, התחילו הגשמים, וסר ג' וורד, כמאהב נאמן, פקד כל יום את חפירותיו, התבונן באבנים והשגיח עליהן. כפי שהוא ציין ביומנו, באזור החפירות התחילו להופיע מיני אנשים תמהוניים, ביניהם תושבים מקומיים, שהוא עצמו מתעקש לכנות "בדווים". ילדי המדבר האלה חשבו שהוא מחפש אוצרות וקיוו שגם הם יוכלו להרוויח מזה משהו. סקרנים ומשוטטים פשוט לא עזבו את המקום והיוו מטרד כה גדול עד שסר ג' וורד נאלץ להעסיק את החצוף והמלוכלך ביותר שביניהם בתור שומר כדי לרַצות אותו.
אישיותו הפעלתנית של סר ג' וורד סבלה, כנראה, בקושי רב את חוסר המעש של תקופת הגשמים, ולכן, בהפסקות הקצרצרות בין גשם לגשם הוא עשה מעשה שכמותו לא נראה באותם הימים. הוא הנציח ברישום את חתך האדמה שתחתיה נעלם הריצוף. הוא סיים את העבודה, לפי עדותו, שעות ספורות לפני שהחלק הזה של חפירותיו נסחף בשיטפון אדיר. אילו ידעתי את מקום קבורתו של סר ג' וורד, הייתי מניחה על קברו פרחים או כמה אבנים. מה שנשקף אלי מהרישום היה פשוט מדהים, בעיני ארכיאולוג כמובן. סר ג' וורד הצליח לתעד את כל השכבות שנמצאו מעל לריצוף. פה ושם הוא הוסיף הערות כמו: אבנים, חול, שכבה סטרילית או אדמת חמרה. האין זו מתנת מלכים לגברת צעירה בעוד מאה שנה? ובשבילי הוא היה יקר שבעתיים, כי הכרתי על בוריו את מושג הסטרטיגרפיה – מיפוי השכבות לפי סדרן באדמה – מדע שלא נולד עדיין בתחילת המאה ה-20. לא ניתן לדמיין את הארכיאולוגיה של היום ללא תיארוך החפירה על פי השכבות. אבל בזמנו פשוט עשו בור אופקי ודלו ממנו ללא הבחנה את כל מה שרק היה ניתן לדלות. באתר השאירו בדרך כלל מיני פריטים ארכיטקטוניים, שפשוט אי אפשר היה להזיזם מרוב כובדם. ובכלל, שכבות ארכיאולוגיות מזכירות לי את הטורט "הסטודנט העני" שסבתי כה הצטיינה באפייתו. בין שכבות ביסקוויטים בצבעים ובטעמים שונים נמרח קרם ופוזרו אגוזים ועוד כל מיני דברי מתיקה. גם כאן, שכבות האדמה מתערבבות לפי הסדר בין האבנים ובין שכבות אחרות: כשהעתיקות ביותר בתחתית והמאוחרות למעלה. אבל לעתים קרובות שכבות מעורבות בגלל תנאים טופוגרפיים וחוסר מקצועיותם של הארכיאולוגים. בסופו של דבר זהו אותו "הסטודנט העני", רק אחרי השחתה לא מבוטלת בידי המבקרים. ולענייננו, דווקא כאן, למרבה ההפתעה, עם השכבות הכל היה בסדר. בתחתית הופיע הריצוף כשורת מלבנים. מעליו הייתה שכבה סטרילית של אדמת חמרה, האופיינית כל כך לאזורנו; ומעליה שכבת מפולת ולוחות אבן מעובדים. מפולות כאלה יכולות להתרחש בעקבות רעידות אדמה. ועכשיו, אם לתרגם את כל הארכיאולוגיה הזאת ללשון בני אדם, ניתן לשחזר את ההיסטוריה של המקום. תחילה עמד כאן מבנה גדול, נכנה אותו מקדש כמחוות כבוד לכשרונות הארכיאולוגיים של סר ג' וורד. אך הוא לא נהרס ברעידת אדמה נוראית, כפי שהניח סר ג' וורד, אלא נעזב, או ננטש, מסיבות לא ידועות. אולי האנשים שם נרצחו איש בידי רעהו ואיש בידי אחיו, והמקדש עמד עוד כמה מאות שנים. על ההזנחה הזאת מעידה השכבה הסטרילית של אדמת החמרה, שנעה לכאן ברוח ובסחף הגשמים. לבסוף נהרס המבנה בעקבות רעידת אדמה איומה. התמונה שהצטיירה הייתה בהירה וחביבה למדי, מה שנשאר זה רק למצוא בין ידידיי גיאולוג, ולקבל חוות דעת מלומדה בקשר לתיארוך הרעש. המומה ומאושרת, שלחתי מייד דוא"ל על תגליותיי לאנטרו אום. הוא שיבח באופן די מאופק את דמיוני הפורה, וביקש ממני לשלוח לו את הציור של סר ג' וורד, שעניין אותו בתור צייר הרבה יותר מווידויי הארכיאולוגים. כמו כן הוא ביקש להישאר מעודכן, אך בזאת לא ממש עמדתי, בגלל המהירות המטורפת של מהלך האירועים.

שיטפון
עוד באותו היום השגיח סר ג' וורד בטיפוס מפוקפק שהסתובב על ריצוף האבן, שעליו שמר מכל משמר. תחת טפטוף הגשם התגלגל האיש על הריצוף, הטיח את ראשו באבנים, העלה קצף לבן בפיו וצעק משהו על שניים-עשר באחד או להפך, על אחד בשניים-עשר. משהו לא ברור אך משרה תחושה של אמירה קטועה. מה שאירע לאחר מכן פשוט הפיל את סר ג' וורד מהרגליים. מההר, הישר על הדמות המתפרעת ועל האנגלי המשותק, ירד סילון מים מעורב בסחף אבנים ורגבי אדמה, כשהוא עוקר בדרכו עצי זית. הזרם התקרב ללא מעצורים, ותוך שניות ספורות התנפל על הטרסה, מאיים למחוק מעל פני האדמה את המתנבא ואת סר ג' וורד עצמו. האחרון, בתור אדם שפוי וזריז ככל הנראה, הספיק לחמוק הצידה ולגרור אחריו את האיש האומלל. בהמשך התברר שהאבנים כן פגעו בו והוא התחיל לצלוע. אבל בהשוואה למה שנחשף בפני מבטו של סר ג' וורד ביום המחרת היה זה דבר של מה בכך. המורד הסלעי של ההר, שריצוף האבן התעקל אליו, נהרס כליל בהתפרצות חסרת רחמים של כוחות הטבע. הריצוף עצמו נקבר תחת ערמות של עפר, אבנים וזבל. הצד החיצוני של הטרסה התמוטט ובכך מחק פרי עבודה של כמה שבועות. הבריטי הצטער מאוד והדבר היחיד שעוד היה לאל-ידו לעשות היה להתנחם בסיפורו של מכרו החדש.
השיטפון שגרר רגבי אדמה ואבנים, עורר עוד כמה אירועים בלתי צפויים. הבריטי האציל, לא רק שהציל את המטורף, אלא גם הביאו לבית המלון שבו התאכסן. האומלל בקושי זז ולא היה מסוגל לבטא אף משפט בשלמות. אני מתארת לעצמי איך בלטו השניים בשטח כשעברו יחד תחת הגשם על פני משרד הנסיעות של קוק ועל פני הדוכנים. באותה התקופה נצפו בקרבת שער יפו טיפוסים משונים רבים. מראה הבריטי, מלווה במשוגע מטונף אחד שאיש לא יודע מאין בא, היה לא שגרתי אך סביר. בהמשך התברר אמנם שהניצול היה איש צעיר רגיל לגמרי ואף נעים הליכות, אם ניתן, כמובן, להחשיב אדם בעל יכולת נבואית כרגיל. זה היה סוג מסוים של נבואה, אם כי נבואה על העבר. מדי פעם, ברגעים הכי לא מתאימים, יש לציין, היה קורה לו משהו והוא התחיל לחזות חזיונות. חזיונותיו היו מעורפלים ומבולבלים, וגם גרמו לצרות בחיי היום-יום שלו, אבל לוותר עליהן היה בלתי אפשרי. את האיש הצעיר שיכנו בחדר הסמוך לחדרו של סר ג' וורד וחלונותיו, כמו אלו של מצילו, פנו אל החומה של מצודת דוד. המבנה המונומנטלי, שהונצח מכל זווית אפשרית בציוריהם של ציירים כה רבים, ושלא היה קשור למלך דוד בשום אופן על אף שמו, שיחק בחייו של המכר החדש של ג' וורד תפקיד הרה גורל.
הצייר הצעיר הזה, שביומנו של הבריטי מכונה באופן קבוע פשוט א', הגיע לירושלים כדי לבצע הזמנה של לקוחה עשירה ובעלת אי אלו מוזרויות. היא הזמינה ממנו כמה "נופים טופוגרפיים" מארץ הקודש, שבתקופה ההיא היו במיוחד באופנה. היא מימנה את הוצאות הנסיעה והמחייה, אולם התשלום הבא היה אמור להגיע רק עם סיום העבודה. להצעה הזאת הוא לא יכל לסרב, במיוחד כשהיה מדובר בגברת שלמרות המוזרויות הקטנות שלה, ואולי דווקא בזכותן, הייתה חמודה להפליא. נדמה שהאיש הצעיר אפילו היה קצת מאוהב בה. אבל אהבתו האמיתית הייתה נתונה במלואה, ללא ספק, אך ורק לאמנות. אך לא זה העיקר. אחרי מה שקרה איתו כאן, בעיר המוזרה הזאת, הוא פשוט לא ידע מה עליו לעשות. הכל התחיל ממגדל דוד. הוא ישב וצייר ואז זה קרה. תחילה חשב שמא קיבל מכת שמש. אבל הדבר התחיל לחזור על עצמו בתדירות מפחידה, ללא כל קשר למזג האוויר, למקום, ולנוכחותם או העדרם של אנשים. הוא אפילו ניסה לברר באמצעות האפוטרופוס שלו אם בילדותו היו לו התקפים. אך האפוטרופוס, איש בעל לב זהב, לא ידע דבר על ילדותו עד גיל שבע. באופן כללי הוא היה ילד נורמלי לחלוטין, שפשוט אהב לצייר. פרט לתחביב הזה, שהחל בגיל צעיר למדי, לא זכורות לו שום תופעות יוצאות דופן. האיש הצעיר הודה שלאחר ההתקפים הראשונים, שעוררו בו חרדה איומה, לאחר זמן-מה הוא קצת נרגע וזה אפילו התחיל לסקרן אותו. יכול להיות, כמובן, שזה סוג של שיגעון. אבל לו נדמה… בקיצור, הוא החליט לקרוא בספרי הנביאים. כנראה שסיפורו היה כה חריג, שסר ג' וורד, בכותבו, ציטט אותו מילה במילה. "תחילה משתרר שקט, חד ועמוק כמו לפני הרעם. אחר כך מתחילים כל האיברים כאילו לרטוט מבפנים, ודקירות קלילות ממלאות אותם, כאילו חשמל זורם בהם. הם נעשים כבדים ומפסיקים לציית, כאילו אינם עוד איבריו. כל זה נמשך שניות ספורות, אבל זאת רק הקדמה. אחר כל מתחיל הדבר עצמו. כאילו מפולת מתמוטטת עליו – כל התחושות שהאדם יכול לחוש אוחזות בו בעת ובעונה אחת. הוא מתחיל לראות, לשמוע, להריח, לחוש ואף, החשוב ביותר, לדעת…" ובזמן השיטפון אירע ההתקף החזק ביותר, אותו התקף שסר ג' וורד היה עד לו. הדבר המפליא ביותר היה שהוא זכר כמעט הכל מחזיונותיו. הוא אפילו ניסה לכתוב ולצייר אותם ואכן הדבר עלה בידו, לא לחינם היה צייר. בפעם האחרונה הצליח לראות היטב את המקום שאליו נקלע בחזיון. זה היה סטיו של איזה מבנה ענק, שנדמה כמעגלי. רגליו עמדו על רצפה שהריצוף שלה דמה מאוד לריצוף שגילה סר ג' וורד. עוד הוא נזכר בעמודים איתנים שראשיהם למעלה. הם לא דמו בכלל לעמודים יווניים. הוא ביקר באתונה ולא פעם יצא לו לצייר את העמודים ההם, הוא לא נתקל שם בשום דבר דומה. אבל מה שהכי חשוב זה שהוא זוכר קול האומר וחוזר: "שניים-עשר באחד, באחד, באחד…" זהו המשפט שהוא צעק שם בטרסה. האיש הצעיר הבין היטב שגופו ומוחו לא השתייכו לו ברגעים ההם, בעוד שבכל רגע אחר היה נורמלי לחלוטין. סר ג' וורד ראה במפגש הזה את יד הגורל, כפי שהוא מציין בכתביו, והציע לצייר הצעיר לסייע לו בעבודתו. ההצעה התקבלה בהתלהבות. מיד הבנתי
מי צייר את השרטוטים והציורים שמצאתי בין דפי היומן ובין הממצאים הארכיאולוגים. עוד התבהר לי שהאיש הצעיר היה נתון להשפעתו של סינדרום ירושלים, המוכר כל כך לפסיכיאטרים ולתושבי העיר. נביאים אין ספור, מלכים, שלמה ודוד וכמובן משיחים לאין ספור, מסתובבים מימים ימימה ברחובות העיר המוזרה הזאת. זה בכלל לא מפליא, הרי האלוהים שוכן כאן, כמאמר הבדיחה הידועה: יש לנו קו ישיר.

יום חמישי לאחר הגשם
למחרת בבוקר התגלה לעיניהם מראה של תוהו ובוהו והרס כללי. בבת אחת העלים השיטפון מעל פני האדמה חלק מהטרסה המרוצפת, והחלקה שנותרה היתה מכוסה כליל באבנים ועפר שנשטפו מההר. אבל, כידוע, מעזיצא מתוק. המפולת אפשרה גישה אל הטרסה בתוך ההר ועכשיו היה צריך רק לנקות אותה מן האבנים והרגבים. לשם כך באמת הוקדשו כמה ימים. הפעולים הערבים פשוט השליכו את האבנים ואת העפר החוצה ודי מהר הצליחו לחשוף את אבני הריצוף. אפילו הגבול הפנימי של המשטח החל להסתמן.
שטח החפירות היה, כנראה, מספיק גדול כדי שניתן יהיה להבין שלריצוף לא היתה צורה של משטח עגול, כפי שסבר סר ג' וורד עד כה, אלא צורת טבעת. לוחות אבן ענקיים, שהתגלו מעל הריצוף, נחו על שכבה דקה של אדמת חמרה סטרילית. כאן שבה והתגלתה במדויק אותה התמונה שסר ג' וורד הספיק לתעד מהקיר הקודם לפני הריסתו. ברישומיו הוא מעלה השערה שלוחות האבן הענקיים היו בעצם חלקי גג או תקרה, שקרסה ברעידת האדמה. תקרות האבן באזורנו הן דבר שבשגרה. הן ידועות היטב לארכיאולוגים ממבנים מאוחרים יותר. מה שריתק אותי שוב היתה אותה שכבה של אדמת חמרה, שסר ג' וורד השכיל לתעד (באמת, כל הכבוד לו!), אולם מבלי להציע פירוש כל שהוא – כנראה, השאיר זאת לי. שוב יכולתי להיווכח שצדקתי בהשערותיי. פס של אדמת חמרה סטרילית, שהובאה הנה עם הרוחות והגשמים, מעיד על נטישה והזנחה שפקדו את המקום. קיצורו של דבר, המבנה או המקדש, כפי שסר ג' וורד נוהג לכנותו, ננטש ולא היה בשימוש לאורך תקופה מסוימת – לפי כמות העפר שנאגר במקום נמשכה התקופה כמה מאות שנים. ורק אחרי התקופה הזאת קרסה תקרת האבן ברעש הנוראי שפקד את האזור. כמו כן התגלו כמה עצמים עצומים שדמו לעמודי תמך. הם היו ממוקמים בחלקו הפנימי של המעגל ובלטו בכ-40-50 סנטימטרים מעל לריצוף. שניים מהעצמים היו חשופים כליל – אותם צייר מעשה אמן העוזר החדש של סר ג' וורד. זאת ועוד, הוא זיהה אותם כשרידי העמודים שאותם ראה במהלך הדבר (כך נהג לכנות את חזיונותיו). אם היו אלה באמת בסיסיהם של עמודי תמך, אזי היה המבנה אמור לכלול סטיו מעגלי עם רצפת אבן, עמודים ענקיים ותקרת אבן – מבנה קיקלופי, שננטש ונהרס ברעידת האדמה העצומה. לא היתה זאת רעידת אדמה רגילה שכמוה פוקדות את האזור כל כמה שנים, ואפילו לא כזאת שמרעידה את ירושלים פעם במאה שנים וזורעת הרס אדיר בין חומותיה. לא, לפי השינויים הטופוגרפיים הכבירים ששינו לגמרי את פני האזור, ולפי זה שבעקבותיה קרס ונקבר כליל מבנה כה אימתני, הייתה זאת רעידת אדמה קשה הרבה יותר. אין ביכולתנו כיום להעלות בדמיוננו את ממדי האסון, שכנראה ניתן לתארו רק באמצעות מלותיו של הכתוב: "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים".

הציוויליזציה בארגזים
הבוס היקר שלי נסע סוף סוף לכנס. בחודשים האחרונים הוא דיבר רק על הכנס, ממש כמו ילד קטן שלא מפסיק לדבר על ההליכה המתוכננת לקרקס. אבל ההוראות שהשאיר בכלל לא היו ילדותיות. היה צריך לסיים את הדו"ח על ממצאי העונה הקודמת, ולשוות לו צורה נוחה לעיכול. פירוש הדבר, יכולתי לבלות במחסן הממצאים כל זמן שהיה נחוץ, אפילו אם רציתי להשתכן שם למשך כל השבוע. בכיסי הצטלצל צרור המפתחות ממחסן הממצאים, ואצל השומר בכניסה היה אישור לשהות בלתי מוגבלת, אפילו בשבת. שִׂמחתי לא הייתה נתונה, כמובן, לממצאים של העונה הקודמת. זכרתי אותם כל כך טוב שהם התחילו להימאס עלי, יכולתי לכתוב בכמה ימים את הדו"ח ולהתמסר לקריאת ספר אי שם בעמקי המחסן. בזמן אחר זה מה שהייתי עושה, אך לא עתה. את שלושת הימים הראשונים הקדשתי לדו"ח בהגינות, ואז התחלתי במיון החבילות שהיו בארגזו של סר ג' וורד. זמן רב דחיתי זאת, לא רק בגלל שלא התאפשר לי לעבוד במחסן, אלא גם בגלל שהייתי מרותקת לגמרי ליומנו. עד כדי כך הייתי מרותקת שכמעט שכחתי שזה לא כל מה שנשאר אחריו ויש עוד פריטים מהחפירות. כעת היה עליי לעסוק בדבר בו אני עוסקת במשך כמעט כל חיי הבוגרים – בארכיאולוגיה. ליתר דיוק, היה עליי לפרש את החפצים ולבנות להם סיפורי חיים שיצרו תיאוריה אחידה, פחות או יותר. חוץ מזה, בדיוק כפי שציפיתי, יצא לי לעסוק בשני רבדים בו זמנית. רובד אחד היה תקופת המקדש והוא הוצג באמצעות החפצים שנמצאו בשטחו. ואילו הרובד השני היה תקופתו של סר ג' וורד עצמו. זה הזכיר לי במשהו רשת ארכיאולוגית הנמתחת לפני תחילת החפירות. נהוג לחלק את כל השטח עוד לפני תחילת העבודה לריבועים ביתדות וחבלים. הקווים האנכיים מסומנים במספרים והקווים האופקיים באותיות, כמו בלוח שחמט. לאחר מכן מתחילים להעמיק ולחשוף בהדרגה את השכבות והמבנים העתיקים. לעתים משאירים צלע של אדמה שנוצרה בעקבות החפיר-חתך, כדי לאפשר מעקב אחרי סטרטיגרפיה (סדר שכבות), ולעתים הורסים אותה, אם המבנה שנחשף דורש זאת. זוהי שיטת עבודה נוחה ויעילה ביותר, שסר ג' וורד לא זכה להכיר, מפני שהיא הונהגה הרבה לאחר זמנו. אבל בשבילי הייתה לה משמעות רבה, בעיקר מבחינה סמלית ולא מעשית. מבחינתי זה מסמל חפיפת תקופות. הרשת היא התקופה שלי, אלה החוקים שלי, שעל פיהם אני פועלת. אם כן, ממצא ארכיאולוגי וזמנו משתקפים מבעד למציאות זמנית שהרשת מסמנת. אני מעמיקה והולכת ומתחילה לפעול על פי הכללים שהממצא מכתיב. הוא הופך בהדרגה למציאות ואילו זמני לרוח רפאים. ובכן, פרשׂתי את הרשת והתחלתי להעמיק. החלטתי עם איזה שכבה אני עובדת תחילה. כל הקשור בסר ג' וורד ותקופתו, סבל דיחוי. קבעתי בנחרצות לעסוק לעת עתה רק בממצאיו בלי שדעתי תהיה מוסחת בשום דבר אחר. תחילה הרכבתי רשימה שכללה את כל החפצים שנמצאו בחפירה והופיעו בארגזים של סר ג' וורד:
לוחית עגולה, שחורה עם שוליים ירקרקים – מראָה, ככל הנראה. בצדה השני התגלה, לאחר ניקוי יסודי, ציור, שאני פירשתיו כתרשים של מאורות השמיים.
פריטים מתכתיים לא מזוהים בקופסאות של סיגרים (11 יחידות).
חפצים מתכתיים בלתי מזוהים נוספים, שייעודם נשאר לא מפוענח.
אבנים שחורות (בזלת). סביר להניח שאלו היו חלקי פריטים ארכיטקטוניים או שרידים של מזבח.
חותמות חרותות באבן, דומות לחותמות אשוריות.
שברים של כלי חרס עבודת יד (לא על אובניים).
מיני זרעים ועצמות של בעלי חיים.
הרשימה נראתה די תמציתית, אם כי בעיני ארכיאולוג, הרכב החפצים שהופיע בה היה רחב דיו כדי לטוות היפותזה. החפצים המעניינים ביותר היו בהחלט 11 היחידות המתכתיות. בכל קופסת סיגרים זהובה נארזו שתיים כאלה. חלקן ניזוקו קשה מחלודה שהשחיתה כליל את צורתן המקורית. באחרות השתקפו צורות אנתרופומורפיות, אך הן היו נעדרות אי אלו איברים. והשאר היו רכיבים נפרדים שהיו מוכנים להתפרק בידיים. הם בוודאי דרשו ניקוי ושימור. כל פרט היה עטוף בנייר – דבר שנתן תקווה כלשהי לראותם אי פעם בצורתם הראשונית. כשניגשתי למלאכת הניקוי, הבנתי מייד שאני מחזיקה בפסלונים מיניאטוריים, דמויות אנתרופומורפיות זעירות. הם נעשו במומחיות כזאת והיו כה חביבים עד שהתקשיתי להרפות מהם ושוב ושוב הייתי חוזרת לביתי באוטובוס האחרון חצי רדומה. אבל גם בשנתי הם לא הרפו ממני. ובמצב חלומי כזה עברו עליי ימים אחדים.
הבוס חזר מהכנס רענן ומרוצה. ברוח טובה עיין בדו"חות שהרכבתי ושאל מתי בפעם האחרונה לקחתי יום חופשה. בתגובה ל"לא זוכרת" שגמגמתי הוא יעץ לי נחרצות לקחת כמה ימים ברצף כדי להשלים שעות שינה או להגיח לת"א, להשתזף, אמר. עם עור כזה אני נראית כעולה חדשה מסנט-פטרבורג ולא כירושלמית מורגלת לשרב. אגב כך הוא העיף מבט רב משמעות אל עבר הארגזים שהתגודדו ליד שולחני ואל ידיי שהתכסו בכתמים צבעוניים, עקבות של מלאכת הניקוי. הוא הבין מייד שאת רוב השבוע ביליתי במחסן בנבירה בחפציו של סר ג' וורד. אבל היות ובכל זאת הכנתי את החומרים לדו"ח בצורה סבירה ביותר, הגיע לי קצת חופש. עוד שוחחנו קצת, הוא סיפר לי על הכנס ואמר שיתן לי לקרוא את הרשימות. שתינו קפה והסתכלנו בתמונות מהכנס. לאחר מכן סיפרתי לו מה גיליתי. הפסלונים מצאו חן בעיניו עד מאוד, והוא אמר שהוא לגמרי מבין את התלהבותי, אבל למה להיכנס לאטרף ולא לצאת מהמחסן שבוע שלם. הרי אף אחד לא מתכוון לקחת או לגנוב אותם משם!

הפתעה
לא איחרתי לקחת ימי חופש. השלמתי את שעות השינה, אפילו הוספתי למקרה הצורך, אבל להשתזף לא נסעתי. העדפתי לקרוא ביומן, בוודאי כתוב שם משהו על הפסלונים. המנהל שלי צדק באשר ל"גנוב לא יגנבו", כי הם כבר נגנבו, כפי שתיאר סר ג' וורד בפרטי פרטים ביומנו. באחד הימים נעלם העוזר שלו. הוא לא היה מתרגש מכל שטות, אבל חש אחראיות כלשהי לצייר הצעיר שהיה נתון להתקפי חזיונות; לכן הוא החליט לדחות את החיפושים עד הבוקר. אבל לפנות בוקר האיש הצעיר הופיע, חבורה נפוחה במצחו, בוהק עיניו חולני, וכל מראהו מעיד שהוא שהה זמן מה בבִיצה מסריחה. סר ג' וורד היה אדם מפוכח ופקד על הצעיר לעשות מייד אמבטיה חמה (למזלם, אכן היו בבית המלון מים חמים). ורק לאחר מכן, בארוחת בוקר מוקדמת (שהיתה עבור הצייר הצעיר גם ארוחת ערב וארוחת צהרים של אמש), ניאות להאזין לסיפורו, אותו תיעד אחר כך בקפדנות ביומנו תחת הכותרת: "על פי סיפורו
של הצייר א'", כדי שאף אחד לא יאשימו בדמיון פורה מדי או גרוע מזה, חלילה, בשקר.
ובכן, אתמול ביקש אחד הפועלים, הצעיר ההוא בעל האצבעות הדקיקות והזריזות והעיניים הכהות עד כי לעתים נדמה שאין לו כלל אישונים, לעזוב לפתע באמצע העבודה בטענה שהיו לו כאבי בטן, או שדודתו מתה, או משהו בסגנון זה. הוא פינה את האבנים מבסיס העמוד שאותו צייר הצייר. פתאום הוא נע בתנועה חדה, וכאילו דחף משהו תחת חולצתו. לאחר שעזב את העבודה, לא פנה לעבר הכפר אלא לכיוון ההפוך, העירה. הוא נראה די בריא ולא סביר היה שילך לעיר כדי לבקר אצל רופא.
כל זה סיקרן את הצייר והוא הלך בעקבותיו. הפועל התקדם בעצלתיים, בלי לסובב את הראש, ורק כשנכנס בשערי העיר הגביר את קצב ההליכה כדי להתערבב בהמולת האנשים. הוא כמעט נעלם מעיני
הצייר, אבל זה, למזלו, ראה אותו עוצר ליד קבוצת גברים שישבה על הרחוב בצל מרפסת. הם שתו קפה מר מכוסות חרסינה קטנטנות ועישנו נרגילה, מחזה די שכיח בירושלים. הפועל הצעיר שוחח עימם מבלי להתיישב, אחד מהגברים קם בחוסר רצון, הניד בראשו והוליך את הפועל אל תוך העיר. הצייר כמעט הלך לאיבוד אך השתדל לא לפגר אחרי שני הערבים, שהלכו ברחובות צרים כשהם מדלגים על זרמי הביוב ומברכים מכרים רבים לשלום.
לפתע נעלמו השניים במעבר צר בקיר שעליו היה מצוייר הריבוע השחור של הכעבה. הצייר הספיק להבחין בו וחמק אחריהם אל תוך המעבר המסריח. הוא עשה צעדים ספורים וראה שהמעבר מוביל אל חצר ירושלמית פנימית רגילה שבור מים במרכזה, כמה דלתות סגורות בקירות ולידן ערמות של זבל שנערמו בצורה ציורית בכניסה לחצר. במעבר החשוך לא הבחין איש בעוקב, שממחבואו ראה היטב את החצר הפנימית המוארת באור השמש וכן את צדודיותיהם של הפועל הצעיר ושל המלווה המבוגר. הערבי המבוגר אמר משהו בשפתו הגרונית, וכעבור כמה רגעים יצא מהבית איש זקן. הצייר ניחש מיד מי הדמות החדשה, מדמויות כאלה נהגו לצייר פטריארכים מכל סוג. הזקן לבש ג'לבייה אפורה, סביב מותניו נקשרה חגורה לבנה עבה, ואת ראשו כיסתה חטה בוהקת מלובן. הוא נשען על מקל משויף. הצעיר התחיל לדבר במהירות ובלהיטות והזקן לא ענה ולא זע. כשהפסיק לדבר הניד הזקן את ראשו בלא אומר והפועל הוציא בחיפזון את הפסלון הקטן. הוא נראה בבירור באור קרני השמש. ואז, באופן בלתי צפוי לחלוטין הוא נאחז שוב בהתקף. בכוח לא ידוע נדחף אל פנים החצר, וזיכרונותיו מכאן ואילך קשורים בעולם החזיונות. הפעם חזה בשיירה של אנשים, לבושים בבגדים בהירים ועל צווארו של כל אחד תלוי על שרוך של עור קמיע אנתרופומורפי המזכיר את הפסלון שבו החזיק הפועל. הם היו שנים עשר בסך הכל, פני כל אחד ייחודיות להפליא, ובידיהם חפצים כלשהם. התהלוכה לוותה בשירה חגיגית, שהפכה לפתע לרעש מוזר ואחר כך לכאב ראש בלתי נסבל. הצייר התאושש לפנות בוקר בביצה מסואבת של איברים פנימיים מסריחים בשוק הבהמות שנמצא בשולי הרובע היהודי. הוא החליט, שבזמן ההתקף שקיבל או לאחריו, הרביצו לו כהוגן וגררו אותו אל המקום הזה, בתקווה שלא יזכור את שאירע אמש, ובטח לא את המקום שבו ראה לראשונה את הפסלון שנגנב מהחפירות. בהמשך מציין סר ג' וורד ביומנו שאין לו שום סיבה לא להאמין לעוזרו. ככל הנראה הפסלון באמת נגנב מהחפירה ונעלם יחד עם הפועל הערבי הצעיר.
ואמנם זה מה שקרה – הפועל נעלם ללא עקבות, אף אחד לא ידע לאן. כשהרימו את מרצפת האבן במקום שבו עבד, מצאו סליק אמיתי. למרבה המזל הבחור נחפז מדי ותפש את הדבר הראשון שידו השיגה. אילו היה סבלני ומדוקדק כמו סר ג' וורד, היה יבולו עומד על 12 פסלונים אנתרופומורפיים קטנטנים, במצב די טוב. אך על אף העובדה שבבעלותו של סרג' וורד היו עתה רק 11 פסלונים הוא התקשה מאוד בפענוח התרבותי שלהם, שלא לדבר על התיארוך, אולם שִׂמחתו לא ידעה גבולות. לכבוד האירוע הסתיימה העבודה קצת לפני הזמן, והם פנו לחגוג את הצלחתם במסעדה בבית המלון קמניץ ברחוב הקונסולים (רחוב הנביאים), שם שתו בקבוק יין מקומי של "כרמל".
אחרי שקראתי את הסיפור הזה, שסופו טוב, נתחבבו עלי הפסלונים עוד יותר וערכם עלה בעיניי, ודבריו של המנהל נשמעו עכשיו כנבואה. גם את הסיפור הזה ואת תיאור הפסלונים שלחתי אל ידידי אנטרו אום וכשאני ממתינה לתשובה פניתי להמשך הקריאה ביומן.

מה לעשות?
התעוררתי בגלל קולות מוזרים שבקעו מהמחשב שלי, קדקודי צמוד אל המסך בתנוחה לא כך נוחה. עוד פחות נוח הרגשתי אחרי שקראתי את תשובתו של אנטרו אום. התשובה היתה מורכבת משתי מילים וסימן שאלה, והיה זה שמה של אוטופיה רוסית מאמצע המאה ה-19 ועל כן פרובוקציה גלויה. והאמת שכבר התחלתי לחשוב: כל זה מרתק ומסקרן מאוד, אבל מי יאמין, את מי זה בכלל מעניין, פרט אולי לכמה מחבריך? היות וכל זה כבר התגלה, כנראה שהגיע הזמן לעשות משהו בנידון. סביר בהחלט, חשבתי, להציג את יומנו ואת גילויו של ג' וורד בחוגים ארכיאולוגים אקדמיים. זה דבר לא פשוט, כמובן, כל פסיק חדש מתקבל בעולם המדעי בחשדנות רבה ויעבור זמן לא מעט עד שאוכל לומר שכל זה אינו פרי דמיוני אלא עובדות מוצקות, המוערכות מאוד במדע. כל בדיקה תעיד, ללא ספק, על מקוריות היומן, וגם את החפצים שהתגלו בזמן החפירה אפשר להעביר בכל סוגי הבדיקות ולהוכיח את מקוריותם – או את ההפך. אז מה אם איש אינו מכיר הרכב כזה של חפצים, בסופו של דבר גם בארכיאולוגיה יש פעם ראשונה. אני מודעת, כמובן, לאפשרות של מיסטיפיקציה, זה היה מאוד אופנתי בתחילת המאה ה-20. די להזכיר את האומן האודסאי שעשה כובע יווני-סקיתי, והפריט נמכר ללובר תמורת סכום עתק. ההונאה התגלתה לאחרונה, לאחר שהפריט עבר סדרה של בדיקות כימיות. לכתוב יומן ולבנות תילי תילים של מעשיות אך רק כדי להתבדח? גם כן בדיחה למאה שנה! לא נראה לי. אין מה לומר, זה יכול היה להיות אדיר לגלות ציוויליזציה חדשה. התחלתי אפילו לדמיין איזה סוג של ציוויליזציה זו תהיה. בוודאי, ברית של שבטים, ללא קשרי דם אך חיים בשכנות. כשכל שבט עוסק במשהו אחר. בארגזו של סר ג' וורד גיליתי חרצנים של תמרים וזיתים, גרגרים של שיבולת שועל וחיטה, שנחשבת לאם של כל זני החיטה המתורבתים בחצי כדור הארץ שלנו. כמו כן היו שם עצמות של עזים וכבשים, שן של דב סורי וציפורניו של חתול הבר, שפרוותו הרכה עלתה בימי קדם הון תועפות. את התמונה השלימו גוש מלח מחוף ים המלח ומטיל נחושת ירוק. אם כן, מה שגילה סר ג' וורד בחפירותיו לא היה מוזיאון מחוזי, אלא, קל לנחש: מנחות שהובאו למקדש. בשבילי הפכו החפצים הללו להשערות על השבטים, והמקדש היה זה שקישר ביניהם. תרשים מאורות השמים, כפי שהופיע על צדה האחורי של המראה לאחר הניקוי, העיד בבירור על היכרות השבטים את האסטרונומיה בגרסתה המוקדמת ביותר, זו שקבעה כי מאורעות בשמים משתקפים באירועים עלי אדמות. לא מדובר רק בחילופי העונות או במופעי הירח, תופעות שכל רועה הכיר על בוריין. לא, האנשים ההם חקרו ולמדו את כל הפרטים וסידרו אותם לשיטה הידועה בימינו כאסטרולוגיה. ייתכן שהם היו הראשונים. ובעצם, למה לא? למעשה איש אינו יודע היכן ומתי התגבשה האסטרולוגיה. היא הופיעה בכמה מקומות שונים במקביל, בו זמנית, כאילו הבחינו יום אחד האנשים שחיו במרחק של אלפי קילומטרים אלה מאלה ולעתים אף ביבשות שונות, שיש קשר בין מיקום הכוכבים בשמים לבין האנשים על האדמה. בהדרגה חדלה האסטרולוגיה להיות תורה אזוטרית ונעשתה לנחלת הכלל, בבחינת דבר גלוי וידוע לכל. ואז, בלילה בו התחלפו מערכות הכוכבים השולטות, התאספו במקדש שנים-עשר כוהנים, כמספר המזלות, ואור הירח המסתורי הבהיק על חזהו של כל אחד – כולם ענדו קמיע אנתרופומורפי, מערכת הכוכבים האנושית. אהה, הנה החסרתי פעימה בגלל המחזה. ברור שכל הריקודים בליל הירח, הופיעו בדמיוני בעקבות ההיכרות עם הגילויים של סר ג' וורד וחזיונותיו וציוריו של הצייר א'. באשר לפסלון הגנוב קבעתי שני דברים. לפי דעה אחת, עמדו לרשותם של אסטרולוגים קדומים רק 11 המזלות, ולא 12, כמו היום. אולי היו השמים אז אחרים? יתכן גם שהפסלון ה-12 היה אמור לסמל משהו אחר, למשל יסוד קמאי כלשהו, משהו כמו בורא עולם. לפי מימדיו הוא אמור היה להיות שונה משאר הפסלונים. דווקא אותו, את הפסלון הגדול ביותר, חטף "חובב העתיקות הצעיר". אבל החלטתי להיצמד למהלך חשיבתם של סר ג' וורד ועוזרו. בסופו של דבר, הלא הם המגלים ולא אחר, מה גם שאף אחד לא יכול להוכיח את ההפך מפני שהפסלון איננו. הצייר א' לא רק תיאר בדקדקנות כל פסלון ופסלון אלא אף שיער השערות על התיאום שבינם לבין המזלות, ובכך אני ממשיכתו הנאמנה. מהשערותיו עלה, שהפסלון שנגנב, שצורתו כאיש שידיו שלובות על מפתח הלב, ייצג את מזל דלי.

כך חולפת תהילת העולם
ואז צלצל הטלפון בביתי. בצד השני של הקו היה המנהל שלי. שמעתי בשפופרת את מלמולו הרוגש, בקשות סליחה, וביקש שאגיע לעבודה מייד. התארגנתי ובלי חשק התחלתי להיגרר אל הקצה השני של העיר, עוד לא ידעתי שתקוותי לתהילת מגלת הציוויליזציה האבודה התבדו.
בלי כל חשדות נכנסתי אל מחסן הממצאים הקריר. המראה הראשון שנגלה לפני היה המנהל שלי שישב, משום מה, ליד שולחן העבודה שלי בפרצוף תשעה באב ובהה במה שהיה על השולחן. המחזה האילם לא נמשך זמן רב, כיוון שהצלחתי לזהות את החפצים. אני חושבת שבאותו רגע פניי דמו לפניו. על השולחן היו מונחות פתוחות ששת הקופסאות של סר ג' וורד, שבהן נשמרו הפסלונים. זאת אומרת, נשמרו בעבר, אי אז. מה שהיה בהן עכשיו היה רק עפר, גרגרי אבק אפרפרים… הפסלונים לא היו שם עוד, הם התפוררו, כליל. המנהל התחיל להסביר, מבולבל משהו, שרק רצה לראות איך ניקיתי אותם, אבל כשפתח את הקופסה הראשונה מצא בה רק עפר. הוא לא עשה כלום, רק פתח את הקופסה, זה קורה לעתים קרובות, בגלל השפעת האוויר, שינוי התנאים שבהם נשמרים חפצים, או בגלל שחזור לא מוצלח שלהם. בקיצור, אף אחד אינו אשם בכך שהם אינם קיימים עוד. הוא צדק, אף אחד אינו אשם, אך לא הייתה בזה נחמה. הציוויליזציה שמצאתי זה עתה התפוררה לי בין האצבעות, והפכה לאבק.
זה היה כל כך לא צפוי ולא הוגן ובכל זאת המשכתי לעסוק במחשבה שהעסיקה אותי בדרך לעבודה. מה בכל זאת אירע להם, לפני כמה אלפי שנים? למה ננטש המקדש ונזנח והפסלונים נטמנו במחבוא? דומה היה כי בראותי את האבק בקופסאות הסיגרים ידעתי את התשובה לשאלה זו. הם פשוט התפוררו. זאת אומרת, בהתחלה הכל היה פשוט נהדר, אך לאחר מכן בעלי הברית הסתכסכו ביניהם. אולי לא הסכימו על עניין כלשהו, או שלא התאימו את עצמם זה לזה. הרי לא לחינם הדגישו את ההבדלים האסטרולוגיים. אבל פתרון לכך לא מצאו. ואולי לא רק הסתכסכו אלא גם התקוטטו. פשוט התפרקו מבפנים בגלל אי הסכמה. התפרקו. ולא שום דבר אחר, כי את המקדש השאירו, לא הרסו אותו, כמו שהיה נהוג בעת העתיקה. בתקופות של משבר וסכסוכים פנימיים היה תמיד מישהו חזק יותר שידע לנצל את החולשה של הזולת ובהריסת המקום הקדוש היתה קביעה חד משמעית מי השולט. המקרה שלנו היה שונה. או שלא היה מועמד ראוי לתפקיד הבוס או שכוהני המקדש היו מספיק פיקחים כדי להציל אותו מהריסה ולהטמין את תשמישי הקדושה במחבוא. יתכן שלתקופה מסוימת היה לו אפילו שמש – מלכי-צדק כזה. אבל כעבור זמן נהרס המקדש ברעידת האדמה ואז נשכח.
הבוקר שלמחרת היה סגרירי, ותאם את מצב רוחי. יותר גרוע הרגשתי כשהגעתי לעבודה וראיתי את שולחן עבודתי. הוא הזכיר מאוזוליאום לאחר החפירות. לא היה לי הכוח לפנות את הקופסאות עם תכולת האבק; להתבונן בהן היה קשה עוד יותר. לכן התיישבתי בגבי אליהן (מזל שהמחשב היה על השולחן הסמוך) והתחלתי לכתוב מכתב אומלל לאנטרו אום. המכתב נפתח בנימה טרגית: "הכל נגמר". אחרי זה נמלכתי בדעתי ועברתי לסגנון רגוע יותר, שלא להטעותו חלילה. לבסוף לא התאפקתי וכתבתי לו בסגנון כדלהלן:
"גני נחרב ולשאלתך 'מה לעשות' יהיה עליך לענות בעצמך". את השעות הבאות שרפתי בהעברת נרות רומיים מקושטים בסצנות ארוטיות מצחיקות, אשר סוף-סוף שבו משחזור, ממקום למקום. אבל אפילו הם לא הצליחו לשמח את לבבי. להפך. הם הובילו אותי למחשבה שהחפץ השכיח הזה של תרבות ההמונים הרומית ניצב כאן כמו חדש ואילו גדמים ייחודיים כל כך של ציוויליזציה בלתי מוכרת אבדו לאנושות לעד. ריחמתי על האנושות ועל עצמי וביקשתי ללכת הביתה. שם כבר חיכתה לי תשובתו של אנטרו אום. הוא רצה לנחם אותי וכתב לי שגם בגן מושחת נותרים זרעים ובתנאים מתאימים הם יכולים להתפתח ולצמוח לעצים. לבסוף כתב לי שהמדע איננו הדרך היחידה להכיר את העולם – גם האמנות קיימת. מדוע שלא נעשה ביחד "גן" של פסלים על פי הציוויליזציה שנכחדה?
הגילוי, שברגעים הראשונים הביא אושר כה רב וציפייה לבאות, טמן בחובן קללה עתיקה. הכל השתבש לסר ג' וורד. הפועלים התחילו להיעלם בהדרגה מהחפירה. הם פשוט נעלמו ללא הודעה מוקדמת וללא הסברים נלווים. חבריו רק שתקו בפַנים חתומות והעמידו פנים שאינם מבינים במה מדובר. כעבור מספר ימים הסתבר לסר ג' וורד שבעיר רוחשות שמועות שמשהו בחפירות אינו תקין, כאילו גילו שם דבר שאין מדברים עליו בקול והוא קשור ל"שטן". הזקנים בדוכנים התחילו להסתכל בחשדנות אל עבר סר ג' וורד ועוזרו, ואסרו על בניהם לעבוד בחפירות. החשדות הביאו לכך שיום אחד נכנס לחדרו של סר ג' וורד בעל בית המלון, שהיה ממוצא ארמני או יווני, ושאל, בעודו משרבב התנצלות אחרי כל שתי מילים, מתי עומד האורח לשוב הביתה, לבריטניה. על השאלה מה מטרת ביקורו השיב בעל המלון שהוא מבין שסר ג' וורד עוסק בחפירות, במדע, ואפשר לומר, שאין בין זה לבין הסטרא-אחרא או השטן, כפי שנהגו לכנותו תושבי המקום, ולא כלום. אבל הם יעזבו כשיסיימו את ענייניהם, ואילו הוא, הבעלים של בית המלון, יישאר כאן עם כל הבורים האלה. המלון הזה מאפשר לו קיום נוח למדי, כך שהמוניטין שלו חשובים לו יותר משני זרים, עם כל הכבוד שהוא רוחש להם. סר ג' וורד שאל אם פירוש הדבר שעליהם לעזוב את המקום וקיבל תשובה חיובית. בעל המלון היה חביב דיו לייעץ לסר ג' וורד לפנות אל האמריקאים, שהשכירו חדרים לתיירים בבתיהם החדשים והנוחים למדי במושבתם שלהם. במקרה הגרוע ביותר יוכלו לפנות לאדון קמניץ, הוא אמנם יהודי אבל בית המלון שלו הוא מן הטובים בעיר. סר ג' וורד הבטיח להטות אוזן לעצתו ולא להתעכב עם הפינוי. כל העובדים כבר התפזרו, הסברים והבטחות כלכליות לא הועילו. אתר החפירות התרוקן וכל הדברים שהתגלו זה עתה: ריצוף האבן, בסיסי העמודים ואבנים שחורות של מבנה כלשהו שנראה כמזבח הרוס, החלו להתכסות שוב באבק אדמדם. סר ג' וורד ועוזרו עוד המשיכו לפקוד את האתר והשתדלו למנוע את דעיכתו. הצייר הצעיר תיעד בציוריו את ההריסות של גדוּלה שחלפה ואיננה, ואילו סר ג' וורד המשיך לחשוף שרידים נוספים על מנת להבין טוב יותר את המבנה הכללי של האתר. נראה שיום אחד הגיע אל החפירות צלם אמריקאי צעיר בשם הול לרס לרסון ולמרות כל ההתנגדויות צילם את סר ג' וורד. בתמונה הזאת מבחינים בקושי בתווי פניו של הארכיאולוג, אך אף על פי כן היא ציורית מאוד וסמלית משהו. סר ג' וורד מצולם על גשר אבן, ככל הנראה בנחל קדרון. דמותו נראית כצלליתו המוארת באור השמש. הוא מאוד רומנטי ומאוד עצוב. ובאמת לא היתה סיבה לשמחה: אתר החפירות שננטש, חוסר היכולת להמשיך בחפירות וההחמרה במצב בריאותו של א' דרשו נקיטת צעדים או לפחות החלטה נחרצת.
גם אני מצאתי את עצמי, אחרי כל העליות והמורדות, במצב המזכיר קו מתוח. התהלכתי עצובה וכועסת על כל העולם. ידידי אנטרו אום שלח לי כל יום אי-מיילים מנחמים בהם ניסה לשכנעני שהעובדה שאיבדתי את הממצא הארכיאולוגי ואת תהילת המגלה הראשון אינה האסון הגדול ביותר שיכול לקרות, במיוחד לאור המתרחש מסביב. הוא צדק, כמובן. כשכל יום קוברים מישהו, כמעט כל לילה נשמעות יריות, עוד בחירות הוקדמו ואיש אינו יודע מה צופן לו העתיד – על רקע זה נשמעו אנחותיי על הפסלונים שהתפוררו מגוחכות. ואילו הסיפור על בני הברית שהסתכסכו יכול להוות אזהרה, אך כמובן, רק לאלו שממילא כבר הבינו.
למרות המשבר הכלכלי, השתדל המנהל שלי בכל כוחו להשיג מימון לחפירות חדשות, אשר היו צריכות להתחיל מזמן. מצב רוחי העגום ותחזיותיי העגומות עוד יותר רק עצבנו אותו. הוא אפילו רמז שיפטר אותי בלי פיצויים. זאת הייתה בדיחה, כמובן. אבל למחרת לקחתי יום חופש ופניתי למוזיאון ארצות המקרא. ידעתי אל-נכון מה עלי לעשות כדי להחזיר לעצמי שקט נפשי. בילוי של כמה שעות באולמות הריקים למחצה, בין המוצגים האהובים והמוכרים לי כל כך, הוציא אותי לגמרי מהדיכאון ואפילו הוליכני אל מחשבות חדשות. למעשה המחשבה לא היתה חדשה כל כך וגם לא ממש משֶׁלי, אבל היא נתחבבה עלי עד כדי כך שעם הגיעי הביתה מייד כתבתי אל אנטרו אום שאני באמת מסכימה איתו, שהכרת העולם דרך אמנות מוצלחת יותר מהדרך המדעית. זאת הייתה הסיבה לכך שהייתי מוכנה להשתתף בפרוייקט הארכיאולוגי-אמנותי הזה. כבר באותו הלילה הצלחנו, בשיתוף כוחות, להמציא את הפסלון החסר של מזל דלי, פסלון שיש להכיל שעון בתוכו. השעון, סמל הזמן, נראה בעינינו כדמות הראשונה ההגיונית ביותר של הפרויקט.

המעגל נסגר
כידוע, כשמתרכזים בבעיה כלשהי, הפתרון צץ מאליו. נראה שכך קרה גם לסר ג' וורד. המזל שוב הסביר לו פנים. הפעם פעל המזל בידי גברת קרולינה גריי היל המקסימה. סר ג'ון וגברת קרולינה גריי היל היו אנשים ידועים, לא רק בירושלים אלא גם בבריטניה. ספרו של סר ג'ון על הבדואים נחשב בתקופתו לאחד המחקרים האתנוגרפיים החשובים ביותר. כה מקסימים היו ציוריה של גברת קרולינה וכה ניכרת בהם חיבתה הרבה למזרח התיכון, עד ששבו והופיעו, כמעט מדי שנה בשנה, בתצוגת הסתיו בליברפול. לזוג היה גם בית מדהים על הר הצופים, שהשקיף אל הנוף המסחרר של מדבר יהודה.
בדיוק בבית זה התמקמו סר ג' וורד ועוזרו. תוך זמן קצר הוא הצליח לסדר את רישומיו ואף התחיל לתכנן פרסום של הגילוי. הדבר היחיד שהעיב על מצב רוחו היה מצבו הבריאותי של א'. האיש הצעיר היה במצב של התנבאות כמעט בלתי פוסקת. בין ההתקפים הוא היה שליו וקרן אור, צייר ותיעד את חזיונותיו, שהתישו אותו למדי. הוא רזה והתהלך כסהרורי ומי יודע מה היה עולה בסופו אלמלא השגחתה של גברת קרולינה. ציוריו ורישומיו מאותה התקופה מוקדשים רובם ככולם לפסלונים שנמצאו בזמן החפירות. הוא שרטט כל פסלון וצירף לכל אחד תיאור אסטרולוגי של המזל המשוער. ואף כי עד אז מעולם לא עסק לא באסטרולוגיה ולא באסטרונומיה תיאוריו בהירים וקולחים, עד שנוצר הרושם שמישהו הכתיב לו את הדברים. אין פלא אפוא שהוא נחלש במידה כזו שלא נותר בו מספיק כוח לתעד את החזיון האחרון שלו. הוא סיפר אותו לסר ג' וורד והלה תיעד אותו ביומנו. לאחר ההערה רשם סר ג' וורד שהוא חייב לעזוב בדחיפות את ירושלים. את החומרים, את התיעוד ואת האיש הצעיר שהתחיל להחלים, הוא משאיר בינתיים אצל הזוג החביב, בביתם שעל הר הצופים. החזיון האחרון של הצייר נראה בעיני כה משמעותי עד שהחלטתי להביאו כלשונו.
" הוא ראה שוב את רצפת האבן במקדש, מכוסה אבק אדום, ושני אנשים ישובים בצלו של עמוד ענק. אחד מהם היה איש בגיל העמידה, בעל חוטם של נשר, שנראה עייף מתלאות הדרך אך האזין לבן שיחו בקשב רב. ואילו המדבר היה זקן בא בימים, עמידתו, כמו גם מלבושו, שהיה פעם צחור, העידו על כך שבעבר היה בעל שררה. על חזהו של הזקן תלה קמיע שדמה דמיון קלוש לצורת אדם. המילים לא נשמעו אך פניהם המרוכזות של המשוחחים העידו שנושא שיחתם היה חשוב מאוד לשניהם. מדי פעם בצע אחד מהם מפת הלחם האפרפר ולגם מן הכד שעמד לידו. כמה טיפות נטפו על בגדיו של הזקן והשאירו עליהם כתם ארגמני. לגימה אחרונה מן הכד והנווד בעל אף הנשר קם, גם הזקן נעמד על רגליו, אחר כך הניף את ידו בתנועת ברכה, ביטא כמה מילים נטולות צליל ונעלם בצל הסטיו."

גברת קרולינה גרה בביתה שעל הר הצופים עד תחילת מלחמת העולם הראשונה, עד שב-1918 העניקה אותו מתנה לאוניברסיטה העברית החדשה שהחלה להיבנות באותה עת. רק בסוף שנות ה-60 פירקו את הבית והפריטים שבתוכו התפזרו ברחבי ירושלים. נראה שבדיוק אז הגיעו הארגזים, עם הגילויים של סר ג' וורד, אל המחסן שלנו. אשר לפרוייקט הארכיאולוגי-אמנותי שלנו, אני ואנטרו אום בנינו גן פסלים ומילאנו אותו בקולות מן העבר. אנטרו אום ייצר את 12 הפסלים כמספר המזלות, כשהוא מסתייע בציוריו ובפרשנותו של הצייר בעל החזיונות. התערוכה תיפתח בקרוב. ולי נותר רק לקוות כי אשר אוזניים לו וישמע ואשר עיניים לו ויראה.

עבודותיו של אנטרו אום מהתערוכה "דע מהיכן באת"

נטע כהן: ביטחון

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 16:00