:

Archive for the ‘נקודתיים: 9-10’ Category

נטע כהן: התקף החרדה

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 20:45































על הגיליון:

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:31

לא בפעם הראשונה מוצאים העורכים את עצמם בסביבה חרבה, כבר בשנת 2007 הקדישו לחורבות את הגיליון הכפול של "ДВОЕТОЧИЕ", אך כיוון שהנושא לא איבד את האקטואליות שלו בעיניהם, חשבו לנכון לחזור אליו אחרי כמעט שש שנים שהפרידו בין גיליון #9-10 הרוסי לבין גיליון #9-10 העברי.
ובאתרי הריסות היום-יום והחורבות המטפוריות מתרחשות חפירות ארכיאולוגיות המחיות את גיבורי התרבות מתקופות שונות, מעידן הרפאים ועד לדור המדינה, והחיים העכשוויים משתדלים לראות ולהראות את עצמם בפרספקטיבת הנצח הרעוע.

גלי-דנה זינגר,
נקודא זינגר































נטליה אבלקובה

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:28

באשר למטמורפוזות של הערים שלנו, יש לי כלפיהן יחס מאוד לא חד משמעי.
במוסקבה מתרחשים לא רק הריסה של בניינים רעועים, אלא גם הרס מכוון של מבנים ייחודיים במינם, הצתות מכוונות וכן הלאה. אני חושבת שבעניין זה קיימות שתי נקודות מבט. אנשים רבים שעזבו את רוסיה לפני 20 או 25 שנה זוכרים את מוסקבה ככפר גדול. עכשיו הם מתלהבים מגרסתה המחודשת ואומרים משהו כזה: ובכן, זה ממש מגניב, עכשיו מוסקבה תהיה דומה לכל הכרכים הגדולים בעולם. אבל ירושלים – אינה מוסקבה, יש לה מימד שונה לחלוטין, גם אדריכלי.
אני חוששת שכל השאיפות המופרכות האלה של הבריות לבנות לעצמן "דבר גדול עם שימוש מוגבל" (וזוהי, למעשה, כל הבנייה החדשה שלכם), בלי להתחשב בטבעה של הסביבה האדריכלית, היא, אחרי הכול, צרה אוניברסאלית. יותר ויותר אנשים מקבלים את רצונותיהם וטעמיהם מהתמונות בטלביזיה, ואילו את הסביבה הם פשוט לא רואים.
ובחזרה ירושלימה: אם ניקח את הדתיים שלכם, לדוגמה, אני לא חושבת שיש להם כבוד מיוחד לרוחו של ה-Genius loci. החינוך שהם מקבלים במשפחה, לדעתי, מסייע להתפתחות האישיות, אך לא תמיד מביא לאינטראקציה עם הקאנון התרבותי. בתי כנסת חדשים אינם תמיד דוגמה של טעם טוב ומקורי.
גם היחס שלי אל בתים סגורים בבריחים ובקרשים הוא לא חד משמעי. אילו בית כזה לא היה תחת סימן של הרס בלתי נמנע, הייתי יכולה, פשוט, להתעלם ממנו. עבור האמן, כל חוסר שלמות של הבעה – וזהו אחד הסממנים של תרבות "מהורסת" – הוא נקודת מוצא בשביל דחף הדמיון. (ואמנם, גם תהליך זה יכול להיות מאוד סובייקטיבי).
אני גם חושבת שכל התעלות והמכתשים הללו, וכל החללים והקונסטרוקציות החדשים שנשקפים מכל הצדדים, המיועדים לשליטה טוטאלית על ידי מצלמות, הם גם מין ניסיון אחרון של השלטון להגן איכשהו על עצמו מפני המספר ההולך וגדל של קבוצות מרגינליות. וגם זה קורה בכל העולם.

מוסקבה

מרוסית: נקודא זינגר

אנטולי ז'יגלוב

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:25

מחר בבוקר אני עוזב את מוסקבה ונוסע לכפר – אל ההריסות של האחוזה המפוארת של פעם ומסביבה – חורבות של כפר שפעם היה עשיר. אעשה מדיטציות על תזוזת ההילה, שעדיין ישנה לירושלים העתיקה, ואחשוב בעצב על כך שקבלנים מפתחים אלימים מדיחים אותה. עם זאת, האם אין משהו סנובי בעצם העצבות הזאת ( אני תופס את עצמי במחשבה הכופרת), אולי אנחנו מנסים לעצור את השעון, לקבוע, להשתלט על דמותה של העיר, שנוצרה על ידי הדמיון שלנו, ולתת לה מעמד של קדושה? ומה היא העיר? תנועה של היסטוריה שמעוגנת באבן ובבטון, או משהו חי המונע על ידי אותה היסטוריה? אבל הכוח המניע תמיד אכזרי, אנוכי ונטול רגשנות. וזה משהו שלנו קשה לקבל. והאבנים …
על תוצאות המדיטציות הכפריות אחר כך…

מוסקבה

מרוסית: נקודא זינגר

רונדה ודוד רוזנברג

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:23

בשבת האחרונה פיניתי מקום במחסן וגיליתי אוסף של תמונות קיר שאותן מעולם לא תלינו מחדש לאחר שחזרנו מברקלי, לפני כמעט חמש שנים, בגלל מועד החירום שלנו לסיום הספר על אברהם. באחת התמונות זיהה דייוויד תחריט של תחנת הרכבת הישנה בירושלים, מעשה ידיו של איוון שוובל. עכשיו נתלה אותו, אני חושבת, במקום בו הוא יהיה הדבר הראשון שמבקרים רואים כשהם נכנסים לבית – או אפילו לפני שהם נכנסים, דרך החלון בדלת. אני מצרפת את התמונה, כי אני מאמינה שזו יכולה להיות הדרך שלנו להתחיל לענות לשאלותיכם.

schwebel

הנה מה שדייויד כתב כשביקשתי ממנו לרשום כל מה שהוא זוכר בקשר לתמונה:
"זה היה אחד התחריטים הראשונים של איוון שוובל, לפני שהתחיל את הסדרה שלו על דוד המלך, בשנת 1970. זוהי תחנת הרכבת הישנה בירושלים, אותה הפכו כעת למשהו אחר. אפשר היה לנסוע ברכבת מכאן כל הדרך עד לדמשק. בשנת 1980 הייתה כאן מסעדה קטנה ונחמדה, שבה אכלנו ארוחת ערב עם יהודה וחנה עמיחי. אבל העיקר הוא האור, כמובן. משהו באור הירושלמי על תחנת הרכבת עשה את זה לא ממשי, כמו תחנת רכבת בשמיים".
אז, כמובן, כשקראתי את זה אתמול בלילה, הרגשתי שזה קרוב לנושאים שהועלו בטקסט שלכם. ודייוויד ראה את האתר כשהיינו בירושלים בפעם האחרונה, ואז נערכו בו שיפוצים, כלומר, עכשיו נערכים בו שיפוצים. אנחנו לא יודעים אם התחנה מיועדת לשיקום או שיעשו שם קניון או בניין משרדים.
איך אנחנו מרגישים ביחס לזה? מצדי, הופתעתי מאוד משני דברים מאז שחזרתי. ראשית, זה היה הטיול הראשון שהעסיק בפועל את מחשבותיי ואת חלומותיי אחרי החזרה הביתה, ושנית, ההיבט המכריע והבולט ביותר בביקור היה האנשים שפגשתי וגם הכרתי, כמו שניכם. לכן ההפתעה היתה בזה שהאנשים היו מרשימים אפילו יותר מהמקומות. השטח הוא חלק בלתי נפרד, אבל בישראל, יותר מכל מקום אחר שהייתי בו, המקום הוא משני לאלמנטים של זמן, הקרואים, אני מניחה, היסטוריה, ודברים זמניים, כמו האור שדייויד מדבר עליו בתחריטו של שוובל.
שאלתי את דייויד איך הוא מרגיש כשהוא רואה את עבודות השיפוץ של תחנת הרכבת הישנה. הוא אמר שהיה מעדיף אם הכול היה נשאר כמו שהוא, אבל זה לא חיוני בשבילו. שאלתי אותו למה זה כך, שכן את כל עבודתו ניתן לראות כשחזור של תרבות נאבדת. הוא אמר: כי ירושלים האמיתית הייתה כמו ירושלים של היום – תערובת של מרכזי קניות וחנויות וגם מוזיאונים וספריות. הוא אמר שבשבילו ההיסטוריה החיונית של ירושלים תמיד הייתה סופריה ואמניה, והראשונים ביניהם – כותבי התורה.
הסופרים האלה היו זקוקים לתרבות, כדי לקיים אותם, ולצרכים מסוימים כמו בתי קפה, כדי להיפגש שם, ולמקומות שבהם אפשר היה לקנות את המצרכים שלהם, ולדרך להתפרנס. הוא אמר, "אם הייתי סופר בימי שלמה בירושלים הייתי זקוק לבית קפה שנשאר פתוח 24 שעות ולספרייה שנשארת פתוחה 24 שעות, ולא היה אכפת לי איך הם נראים, כל עוד היתה לי גישה אליהם. גישה היא מילת המפתח לסופר ולאמן. זו אסתטיקה שונה: להתחיל יותר מהגישה מאשר מהמשאלה או מהציוריות. אני יכול לבקש את תחנת הרכבת הישנה, אבל יש לי את תחריטו של שוובל, שזהו דבר אפילו יותר גדול".
בכל אופן, אני מקווה שכך ניתן להשיב לשאלות שלכם, ואני בהחלט מקווה שאנחנו מתקרבים להבנה של מה שאתם שואלים. בעצם, דייויד דיבר בעקיפין על זה בהרצאתו בכנס "כיסופים", שבו הוא הראה כמה תמונות, אחת מהן – מודל של ירושלים שהוא ראה במגדל דוד לפני כ-16 שנים, והיא מציגה את מה שהאוצר תיאר כמקום די דומה לירושלים המודרנית.

פלורידה

מאנגלית: נקודא זינגר

אלכסנדר (סאשה) אוקון

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:20

כיליד העיר שבה חורבות נבנו בכוונה (צרסקויה סילו וכדומה) אני מתייחס אליהן בהבנה ובאהבה. יתרה על כך, אחת המחשבות העמוקות ביותר שאני מכיר שייכת לאדריכל, שאת שמו כבר שכחתי, למרבה הצער: "כשאני מתכנן בניין אני שואל את עצמי- אם ייצא ממנו חורבה טובה." והעובדה ששכחתי את שמו של האיש הראוי הזה, מראה כי גם אני עצמי מתקרב למעמד של חורבה, אבל אני בספק אם היא חורבה נעלה.

ירושלים, ארשה לעצמי כפירה, היא עיירה, שמבחינה אדריכלית אינה עומדת בשורה אחת לא רק עם רומא או פראג, אלא אפילו עם אסיזי, או אמנדולה הבלתי ידועה. נו, כן – העיר העתיקה …כמה אנסמבלים כמו רחוב הנביאים, והשאר – מחזה עצוב שיכול לעזור להתרוממות רוחן של אותן נשמות נשגבות ונלהבות, שלא משנה להן ממה ניזונה הלהבה שמבעירה אותן: מפחם, מטירוף או מעץ ליבנה. לכן, אם להשמיד את רחוב יפו או בן יהודה, האנושות הנאורה, עשויה רק להרוויח ולא להפסיד. נכון, אמנם, שבמקום שלהם יבנו חרא, דוגמת בנייני העירייה בכיכר ספרא. ואחר כך מאוד מפתה לפתוח בטעונים על הסמליות של ההריסה עד לאבק, או, במקרה הגרוע, עד לאבנים, של ירושלים של מטה, על זרותה של רוח יפת לבני שם, וכו'. דרך אגב, למרכז של ירושלים המערבית אין שום קשר למקום שעליו נאמר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!"*

ירושלים

* על פי מקורות מקראיים, תלמודיים ורבניים רבים, שטחה של ירושלים באחרית הימים יעלה בהרבה על שטחה של העיר העתיקה. (הערת העורכים)

מרוסית: נקודא זינגר

גילה לורן

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:17

אני חוששת שרגשותיי, אפילו לא מחשבותיי, בנושא הן טריוויאליות ביותר. כצפוי – כעס, אכזבה, תסכול אסתטי, עייפות מטפיזית.
בשבילי, ישראל היא ירושלים (בידיעה הנעימה שאי שם יש עוד חיפה, האהובה היסטורית). אני
מגיעה לירושלים באופן קבוע מזה עשר שנים. יש לי כאן מקומות אהובים, נופים אהובים, בתי קפה אהובים, טיפוסים אהובים. אבל עם כל זה, אין לי תמונה פנימיתברורה של ירושלים, איני משוכנעת שהיא צריכה להיות כזאת או כזאת: של שלוש קומות / ממלוכית / עותומנית/ מנדטורית… היעדר ההשתכנעות נובע בחלקו מבורותי בהיסטוריה של העיר והארכיטקטורה שלה, בחלקו – מהעובדה שאני לא חיה בה ולכן לא מרגישה שיש לי זכות לשפוט. (לשם השוואה, בקשר למוסקבה יש לי דרישות ברורות לחלוטין). ברוב המקרים אני שמרנית, אבל ברור שבערים חיות משהו צריך להשתנות, וזה – כמעט באופן בלתי נמנע – קורה על חשבון הישן. זה דבר שקורה עכשיו לעתים קרובות. מה שמעציב בירושלים זה לא הבנייה החדשה והרס הישן, אלא חוסר הדינמיות בתהליך, הקפאון, התרדמה, קיום רב שנתי של "הריסות, תעלות וגדרות" באותם מקומות, התחושה של חורבן ממושך.
במובן רחב יותר – אני רוכשת כבוד רב כלפי חורבות, ומעדיפה אותן על פני דברים אחרים רבים. כלומר, הרבה מונומנטים, השמורים באופן מגעיל על ידי המדינה, קיימים בשבילי רק בצורה של חורבות, ולא בצורה של שיחזור מחודש – באופן מגעיל גם כן. הרבה דברים פשוט חייבים להתקיים בצורה של חורבות, כי אם לשחזר אותם – אפילו באופן עדין וחכם – זה לא יהיה זה.

מוסקבה

מרוסית: נקודא זינגר

זלי גורביץ

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:13

ירושלים פרועה. מדובללת. חפורה. ערמות בדרכים. בונים את ירושלים. הייתי בירושלים. כתבתי פעם –

"…אני לא שלהּ
וגם לא בְּעָלֶיהָ
אך היא בנעלַי
ואני בנעלֶיהָ"

אני רק מתחיל לכתוב עליה וכבר אני חש בה בנעליים, אפילו שעברתי לתל אביב, ואני בא אליה ליומיים בשבוע. מתל אביב היא סגורה, מוגפת, כביש הכניסה בולע עם ערמות הקברים על הר המנוחות, פסוקה של עיר על קיר גינות סחרוב, ושעון השבת, זה אולי ייעודה בעתיד הנראה לעין, להיות עיר השבת, אליה צונחת בערב שבת השכינה, שבת המלכה, ויש וודאי אלה, שכמו בצפת בשעתו, מתגרשים מבתיהם בין השמשות אל מחוץ לעיר לקבל את פניה.

עיר השבת, הולכים על הכבישים, חוצים בניחותא, הדשאים מנומרים בצולי בשר בגן סאקר, מקבץ מסעדות ליד כיכר החתולות בנחלת שבעה. הייתי באוניברסיטה, הייתי במאה שערים, בקרית משה, בעיר המזרחית, בעתיקה, בשוק העירקי במחנה יהודה, אכלתי מטובי המאכלים, עמק רפאים נמלא אנגלית וצרפתית, יהודים לחגים, חנות שוקולד, אותו דואר מצ'וקמק, דרך בית לחם, הסיבוב לג', גם שם בונים יהודים מחו"ל, הרימו גדר באמצע החצר.

מתי, מתי, ירושלים לא מצליחה להתיישב, היא חופרת, לא רק חופרת כדי להקים תשתית לרכבת הקלה או להחליף צינור, אלא חופרת לעד, מחפשת, מה את מחפשת, ירושלים? אין תשובה. אנחנו באמצע. מה שנדמה כאחרי אינו אלא הקדמה למשהו שעוד יבוא. עוד לא, עוד לא, בינתיים היא בהקמה, לקראת מה, לקראת מה, לקראת החנוכה – חנוכת העיר, סוף סוף, יחנכו אותה, ויאמרו עליה "זאת ירושלים!".

וזה עניין ישן, ידוע, אין בעיר משהו שהוא לא היא, יותר ירושלמי ופחות ירושלמי, גם רחוב יפו הוא ירושלים ודרך חברון ושכם, האם יש אבן בירושלים שהיא לא ירושלמית, האם השמיים הם מירושלים? או – אם נקח בית מתל אביב או מבאר שבע וניטע אותו בירושלים הוא יהיה נטע זר או שאפילו בזרותו ייהפך לירושלמי, ואבן, ועץ, ומלה? ובן אדם? אם עבר לירושלים, ואם עבר מירושלים? איפה לחפש? בנעליים.

אולי כבר לא ידוע איך לדבר על ירושלים – הדיבור עליה הפך לערמה, ערמות חפורות, ממצאים, פסוקים, שירים על גבי שירים, ירושלים התפזרה לרגע. ירושלים בורחת לשמים. מה נשאר ממנה כאן למטה – קשה להחזיק אותה, הכוחות הדוחפים אותה למעלה הם רַבִּים, רָבִים, כל אחד דוחף דחיפה משלו, מגייס את ההמון לדחוף, ובסוף הכדור הפורח הזה ירושלים, הכבדה, האבנית, ההררית, הצפופה, איכשהו מתרוממת, ולא יודעים מתי תחזור.

תל-אביב

אנה איסקובה

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:10

באשר לי – למטפיסיקה אין כל קשר? עם פיסיקה, ול"ירושלים הבנויה" – עם אדריכלות. את עירו של אלוהים אין מתכננים בעירייה.
בנוגע לפיסיקה: קשה לדמיין בניין מכוער יותר ממה שעשו הטורקים. מצידי, מזמן צריך לנקות את כל הבלגן הזה. בעבר הזמן עצמו עמד בראש עבודות ההתחדשות כשהוא עשה שריפות. הרכבת הקלה בעיר היא גם גורם סביר. השאלה: מה לבנות? ולפני זה: האם דווקא ירושלים צריכה כבר עכשיו להיות עיר הבירה שלנו?
אישית, אני חושבת כי מבחינה מטפיסית צריך היה להשאיר את ירושלים בהריסות עוד לזמן רב, ואפילו להכניס בה שועלים, וזה היה שימושי יותר לבריאות הנפש של האומה. אבל אמינה [?] כבר קבעו שכאן תהיה הבירה, יש לבנות את ירושלים החדשה כבירה מנהלית של המדינה וכסמל לתחייה, לא של ירושלים, אלא של המדינה. לא מסביב לעיר העתיקה, אלא מסביב לכנסת.
וזה מה שאני חושבת שקורה.
הרס וחורבות הם מושגים שונים.
הרס הוא פעילות יזומה ודינמית, חורבות – מצב סטטי. הריסות של הטמטום האדריכלי הטורקי – סיבה להרס המהיר שלהן, והוא, ההרס – סימן לפעלתנות אנושית, הרעש של ההיסטוריה, אם תרצו, עדות להתרחשותה.
אני גדלתי בעיר שנהפכה על ידי המלחמה לחורבות, שנהרסה ונבנתה מחדש מול עיניי. זה היה מרתק! אנחנו, הילדים התרוצצנו בעיר, כדי לקבוע מה השתנה בה בזמן שישנו. ההתחדשות המתמדת הזאת, הופעתו של יש מאין גברה על זוועות המלחמה, דחפה את צלה הממאיר. אבל כשבנו מחדש את המגדל של גדימינס, בכיתי מרוב כעס. לעזאזל! להריסות ההן היה פוטנציאל גדול יותר. מתברר כי יש חורבות ויש חורבות, ואלה שכבר רכשו מעמד אגדי רק מפסידות מהסדר. לירושלים החדשה, למרבה המזל, אין מעמד כזה. ואם, למשל, הבזאר המזרחי, שהוא, למעשה, רחוב יפו, יעלם – מה טוב!
אישית, אני מצרה על הבנייה בעיר העתיקה, למרות שאני מבינה את החשיבות הפוליטית
של המהלך הזה. וכמה יפה העיר הזאת בתיאורי פלביוס! אין להשוות עם מה שרואה העין. לכן אני לא אוהבת ללכת לעיר העתיקה, ובמקום זאת שוקעת שוב ושוב בתיאור שהשאיר לנו יוסף בן מתתיהו, הכהן של המשמרת העשרים וארבע.

הגליל המערבי

מרוסית: נקודא זינגר

מרינה אפשטיין

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 18:08

בכל הערים ההיסטוריות בעולם קורה עכשיו מה שנקרא "התחדשות" (renovation) . כחלק מהתחדשות, עוברים רוב המרכזים ההיסטוריים של הערים שינויים. הפרויקטים הראשונים שלי, של התחדשות ביפו, למשל, כשהתהליך הזה רק התחיל, שייכים לשנות ה-90 המוקדמות. ותהליך זה, כמובן, כולל את הרס הבנייה הישנה. מה שקורה כעת בירושלים, קורה גם באיסטנבול וגם ברומא.
תכנית ההתחדשות צריכה לכלול את הכללים – מה ואיך מותר להרוס, לבנות מחדש ולשנות. בתל האביב, עוד לפני שנים, בהשתתפות האוניברסיטה, אומצה תכנית ההתחדשות העירונית, שכללה את תכנית השימור, שבה עסקה פרופסור ניצה סמוק. כל תל אביב היתה מחולקת לאזורים לשימור, לשיקום, לשחזור, אזורים שבהם מותר לעשות מה שאתה רוצה. ובירושלים לא היתה תכנית כזאת, יש בה בכלל בעיה עם התכניות מסיבות פוליטיות. זאת אומרת, תוכניות כאלה היו תמיד, החל מהבריטים, אבל אימוץ של אותן תכניות, קל וחומר קיומן, פשוט בלתי אפשריים מסיבות פוליטיות. ובהקשר זה נוקטים בכל מיני תוכניות חלקיות, עושים כמה אזורים קטנים. קח לדוגמא שכונות כמו בקעה או רחביה. לפני שאדריכל מסוים הולך להוסיף קומות או לשנות משהו בבית מסוים או מתחיל בנייה חדשה (ורוב האדריכלים – לא בהכרח אנשים עם טעם עדין) מקבלים החלטה לאפשר, נניח, הוספת שתי קומות. אבל כיצד להוסיף אותן, ואיך העירייה אוכפת את החוקים ומכתיבה את התנאים האדריכליים שלה – זה כבר שאלה אחרת. למשל, בתל אביב,פיטרו לפני כמה שנים את הגברת הזאת, שבמשך יותר מעשר שנים עמדה באופן ברור וקשוח על קיומם של כל התנאים. בירושלים הכול עוד יותר קשה. בגלל שתכנית אחידה לא קיימת, השאלה איך אדריכלים מקדמים את הפרויקטים שלהם בוועדות העירייה היא, במידה רבה, העסק האישי שלהם.
לאחרונה, בישראל בכלל ובירושלים בפרט, אני נאחזת אימה. לבניינים, שהם לדעתי מונומנטים ארכיטקטוניים, מוסיפים קומות ותוספות בנייה עם היעדר מוחלט של טעם. וכולם שותקים. יש, כמובן, תנועות חברתיות שונות, אבל התנועות מינוריות למדי ולא ברמה. בירושלים הכול עניין פוליטי, וכל מי ששימשו כאדריכלים והמהנדסים הראשיים של העיר הם פוליטיקאים גלויים. כל הפרויקטים הגדולים שהוכנו לתחילת המילניום ותוכניות גרנדיוזיות בוטלו לחלוטין בגלל האינתיפאדה השנייה. מפעם לפעם נגמר הכסף, הפרויקטים נשארים לא מושלמים. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שלעתים קרובות חופרים ומכסים כמה פעמים באותם המקומות.
בזמן האחרון עבדתי באיסטנבול, וראיתי הקבלות ברורות בין מה שקורה באיסטנבול ובירושלים. שתיהן בירות היסטוריות עולמיות ומרכזים של דתות רבות, ובשתיהן שולטות אותה שממה וחפירות אינסופיות בלי תכנית כוללת, אבל עם מספר רב של סיעות לוחמות זו בזו, אלא שבאיסטנבול כל זה קיים בכלי מידה הרבה יותר גדולים, כי העיר היא ענקית. יחד עם זאת, במאמציו של הציבור בוטלה לחלוטין תכנית הבנייה של גורדי שחקים, המקלקלים את הצללית של העיר העתיקה עם נקודת מבט מפרה, קרן הזהב והבוספורוס. שמירה כזאת על הצללית ההיסטורית חייבת להיות, כמובן, גם בירושלים.
בניית גורדי שחקים היא השאיפה העיקרית של כל רשויות עירוניות. כשבאתי ארצה, לפני כ-35 שנה, היו ויכוחים לוהטים בשאלה אם בכלל צריך לבנות בניינים רבי קומות בירושלים. מאז כל הזמן מופיעים עוד ועוד אלמנטים אנכיים חדשים, והם כל הזמן נעשים יותר ויותר גרועים, הם נדחפים למרכז העיר בחוסר מחשבה מוחלט. אתם אולי עלולים להיות מופתעים כשאני אומרת שבמצב כזה נמצאת גם רומא. אפילו בפריז, במידה מסוימת, קורה משהו דומה, כי היום בערים גדולות אין תכנון אחיד, כמו שהיה לפני שלושים שנה. אבל בישראל הכול חמור יותר כי אין כאן תרבות גבוהה של תכנון עירוני, שלא לדבר על ראש העיר, שאין לו לא כוח ולא ההבנה של כל הדברים האלה. בנוסף, בעיות כספיות כאן חמורות יותר. ירושלים תמיד הייתה קיימת כפסיפס של שכונות נבדלות ועצמאיות, וצריך להתמודד עם זה בחכמה ולגבש תכנית כוללת, שתאפשר לירושלים להתקיים כעיר מודרנית, ויחד עם זאת הפסיפס ההיסטורי המדהים הזה יישמר. זה לא נעשה, ובמצב הפוליטי הנוכחי קשה לדמיין שזה יקרה. בירושלים הערבית המצב הוא עוד הרבה יותר גרוע.
מה שקשור לחורבות, הייתי בכנס בלונדון בנושא "כפרי ועירוני", ושם היתה הרצאה של אדריכל צרפתי אחד שדיבר על המאה ה -18 והראה חורבות מלאכותיות – אלמנטים של מבנים של אצולה גרמנית באחוזות, שכללו, למעט פרגולות, מערות וקפלות גם בתי כנסת שהיו, כמובן, אובייקטים סמליים גרידא.
יש עדיין מקומות ששם אנשים גרים בחורבות עתיקות. קחו, למשל, את ספליט שבקרואטיה. זוהי עיר עתיקה, ובדיוק במה שהיה פורום רומי, בפירוש גרים אנשים. אנחנו רואים זאת אצל פירנזי, וגם מאוחר יותר.
משתמשים בחלקי מבנים הרוסים, באבנים עתיקות, כמו בפריז, שם נבנו גשר אלכסנדר השלישי וחלק מרובע המארה מאבני הבסטיליה המפורקת. חלק מהאלמנטים העתיקים נותרים לעתים קרובות לשם הזיכרון. נושא הזיכרון מאוד חשוב בשיח האדריכלי העכשווי. הגישה המאפשרת לחיות בחורבות, ליצור שם סביבה אורבאנית חיה היא לגיטימית. מקומות כאלה יש, למשל, בברצלונה ובערים אחרות. לרוב, כמובן, מדובר באתרים מוזיאליים, או במה שנקרא "מיצג עירוני". ולפעמים גם היום בונים חורבות מלאכותיות. לכיוון הזה שייכים, למשל, האלמנטים של המוזיאון החדש של יד ושם, שתיכנן ספדי. גם הוא השתמש בחורבות מלאכותיות, שנועדו לסמל את ירושלים העתיקה בפרויקט של בית המשפט העליון שנבנה בשנות ה-80. יש גם חורבות קונצפטואליות, כמו גם בירושלים, כאשר מונומנטים עירוניים מסוימים כוללים חורבות כסימנים של הזיכרון ההיסטורי. כלומר, במובן רעיוני, הרעיון של חורבות קיים באדריכלות הכי מודרנית. יש ספר "ארכיטקטורה של ארכיאולוגיה מלאכותית" שנכתב לפני 15 שנה על ידי פיטר מאדין.
בתקופה זו הוא הציע לאדריכלות ליצור תסריט מלאכותי הבנוי על חורבות של זכרונות. ויש אדריכלים רבים שהולכים לכיוון הזה. לדוגמה, בברלין החדשה לא צריכה להיות חומה, אבל אתה יכול לסמן באדריכלות את זכרונה ולכלול אותו בתסריט שנוצר, שחלק ממנו יהוו חורבות סמליות ואמיתיות. חורבות סמליות – חורבות האור, חורבות המים – נכללות בפרויקט של האדריכל הישראלי שזכה בתחרות לתכנון הפרק לזכרם של "התאומים" בניו יורק. בירושלים, לדעתי, עוסקים בזה, אבל לא באופן שיטתי. אני תמיד מנסה להסתכל על העתיד באופטימיות, למרות שזה לא קל. יש כאן אדריכלים מעניינים, חזקים ואנרגטיים, בעלי ניסיון בינלאומי, שכעת הם חוזרים לישראל עם רצון לעשות משהו חשוב ומעניין. בואו נראה מה הם יצליחו לעשות.

חיפה

מרוסית: נקודא זינגר