:

Archive for the ‘נקודתיים: 7’ Category

משתתפי הגליון

In נקודתיים: 7 on 11 ביולי 2011 at 11:42

אלכס אוורבוך: נולד בשנת 1985 במחוז לוּגנסק (אוקראינה, ברה"מ לשעבר). עלה ארצה בגיל 16. מתגורר בתל אביב. לומד ספרות ותקשורת באוניברסיטת תל אביב. שיריו הרוסיים פורסמו בכתבי העת בארץ וברוסיה. בשנת 2009 הוציא לאור את קובץ שיריו הראשון "אור חוזר". פרסום ראשון בתרגום לעברית.
אלכסנדר איליצ'בסקי: נולד בסומגאיט (אזרבייג'ן, ברה"מ לשעבר). מתגורר במוסקבה. בוגר אוניברסיטת מוסקבה (פיזיקה תיאורטית). בין השנים 1991-1998 עבד בישראל ובקליפורניה. אחד הסופרים הרוסיים המובילים של הדור הצעיר. חתן פרסי "הבוּקר הרוסי" (2007), ו"הספר הגדול" (2010). מחברם של שישה רומנים, ביניהם: "מאטיס" (2006), "הפרסי" (2010), "המתמטיקאי" (2011), ארבעה קבצי פרוזה קצרה ושלושה ספרי שירה. פרסום ראשון בתרגום לעברית.
דמיטרי דייץ': נולד בשנת 1969 בדונצק (אוקראינה, ברה"מ לשעבר). עלה ארצה בשנת 1995, מתגורר בתל-אביב. פירסם עד כה ארבעה ספרי פרוזה ברוסית: "אוגוסט הלא-מוסבר" (1995), "יתרונו של גריפית" (2007), "אגדות למרתה", "חורף בתל-אביב" (2008).
נטליה זבורובסקיה-סיגאוי: נולדה בקייב. עלתה ארצה בשנת 1991. מתגוררת בתל-אביב. אמנית וצלמת. הציגה במספר תערוכת יחיד וקבוצתיות בישראל ובחו"ל.
גלי-דנה זינגר: נולדה בלנינגרד (סנקט פטרבורג). עלתה ארצה בשנת 1988. מתגוררת בירושלים. משוררת, אחת משני העורכים של "נקודתיים". פירסמה חמישה ספרי שירה ברוסית ושלושה בעברית: "לחשוב: נהר" (הקיבוץ המאוחד, 2000 ), "שירים עיוורים" (הקיבוץ המאוחד,2002) ו"צורף מיקרים" ("אבן חושן" 2006).
נקודא זינגר: נולד בנובוסיבירסק (רוסיה) בשנת 1960. עלה ארצה בשנת 1988. מתגורר בירושלים. אמן וסופר, אחד משני העורכים של "נקודתיים". מחבר הרומן "כרטיסים בקופה".
נינה חיימץ: נולדה במוסקבה. עלתה ארצה בשנת 1994, מתגוררת במעלה אדומים. עובדת בתור מתורגמנית. בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת בר-אילן (סוציולוגיה ובלשנות). סיפוריה פורסמו במספר קבצי סיפורים ואנתולוגיות ברוסיה.
רועי חן: נולד בתל-אביב בשנת 1980. 1980. סופר ומתרגם, מאז 2007 משמש כדרמטורג תיאטרון "גשר". מחבר הרומן "סוסי הדיו" (הקיבוץ המאוחד, 2005). סיפורים פרי עטו ראו אור בעברית ובתרגום לאנגלית, לרוסית וליידיש. תרגם פרוזה ושירה מרוסית (פושקין, דוסטוייבסקי,בונין, חארמס ועוד) וכן תרגם או עיבד מעל שלושים מחזות מרוסית, אנגלית וצרפתית. בספטמבר 2011 עתיד לראות אור קובץ הסיפורים "תל של אביב", תריסר אגדות עירוניות על אנשים, חיות ואבנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
רועי כנען: נולד ב-1970 בירושלים. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים (פסיכולוגיה ותולדות האמנות). ערך כמה פרסומים משונים על תמורות ארגוניות וחרדים אובססיביים-קומפולסיביים. "צאכס הקטן הנקרא צינובר" הוא הספר הראשון אותו תרגם.
יונתן לוי: יליד 1974, מתגורר בכפר ח'ילף-טבאש שבגליל. הקטעים לקוחים מתוך המחזה "סדאם חוסיין" שיעלה בפסטיבל עכו הקרוב.
פטיה פתאח: נולד בקייב בשנת 1978. עלה ארצה בשנת 1988. משורר הכותב ברוסית ובעברית. מחבר הספר "עבדתי על מכונת אמת" (עמדה, תש"ע 2010). בוגר האוניברסיטה העברית ובעל תואר מוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב. מאז 2010 עובד על דוקטורת בפילוסופיה באוניברסיטת ניו-מקסיקו באלבוקרק (ארה"ב).
מיכאל קורול: נולד בשנת 1961 בלנינגרד (סנקט פטרבורג). בוגר האוניברסיטה ע"ש הרצן במגמת חינוך מיוחד. עלה ארצה בשנת 1990, מתגורר בירושלים. פירסם חמישה ספרי שירה ברוסית: "נקודת חן", "שירי 1992-1995","אליגטור", “Invalides" ו"ציד קיפודים בפאתי פונטנבלו". יצירותיו התפרסמו בכתבי עת ובילקוטים רבים. חיבר מסות בתחום ידיעת הארץ ואת הספר "טיולים מלכותיים בירושלים".

גלי-דנה זינגר: שקופים למחצה

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 20:31

(שירים עם הגדרות מיותרות)

(שיר אקולוגי)

הָיִיתִי בּטוּחָה שֶׁזֹאת מֵדוּזָה

כְּמוֹ יְרִיקָה רוֹטֶטֶת עַל הָחוֹל

וְזֹאת הָיְתָה שַׂקִּית מְהַמַרְכּוֹל

מִזוֹ הַשְטוּת מַה יֵשׁ לִלְמוֹד, הוׂ, מוּזָה?

הָיִיתִי בּטוּחָה שֶׁזֶה עָנָן

יוֹרֵד עָלַי בִּרְחִיפָה כּוֹזֶבֶת

וְזֹאת הָיְתָה שַׂקִּית מֵמִינִימָרְקֶט

עוֹזֶבֶת פַח שֶׁבְּפִינָת הָרְחוֹב

הָיִיתִי בּטוּחָה: זֶה קֶרַע בְּעָנָן

וְאוֹר קָלוּשׁ כְּמוֹ לֶשֶׁם הַיָרֵחַ

וְזֹאת הָיְתָה שַׂקִּית מֵהִיפֶּרְזוֹל

בְּאוֹר נֵיאוֹן לָבָן וְחֲלַקְלַק

הָיִיתִי בּטוּחָה שֶׁזֹאת שְׁלוּלִית שֶׁל זֶרַע

עַל הָאַסְפָלְט הַמִתְמַסְמֵס בַּחוֹם

וְזֹאת הָיְתָה שַׂקִּית מֵהַמַכּׂלֶת

שֶׁל רַבִּי יַעֲקׂבִּי

הָיִיתִי בּטוּחָה: זׂאת מְנוֹרַת הַבַּהַט

בְּלֹבֶן הַדּקִּיק מֵעֵין בָּטִיסְט

בָּה נֵר דָלַק לִפְנֵי מֵאוֹת שָׁנִים

וְזֹאת הָיְתָה שַׂקִּית מִסוּפֶּרְמָרְקֶט

הָיִיתִי בּטוּחָה שֶׁזֹאת עִירִית,

פִּרְחֵיהַ רְמוּסִים עָלֵי אַדְמַת הַקֶבֶר

וְזֹאת הָיְתָה שַׂקִּית מֵמַרְכּוֹלִית

הָיִיתִי בּטוּחָה שֶׁזֹאת עִירִי

הָיִיתִי בּתּוֹכָה

סְבִיבִי הָיְתָה שַׂקִּית

חֲצִי שְׁקוּפָה רוֹעֶשֶת  עֲנָקִית

הָיִיתִי בּטוּחָה

הָיִיתִי בּטוּחָה שֶׁזֶה חֲלוֹם

(שיר פוליטי)

בּוֹקֵר אוֹר וּבוֹקֵר חֹשֶׁךְ

הִתְוַכְּחוּ עַל טַעַם וַרֵיחַ

אֶחָד אָמַר דִבְרֵי נְחׂשֶׁת

שֵׁנִי שָׁתַק שֱׁתִיקַת זָהָב

אֶחָד שָׁאַל: מִי שָׁם פּוֹרֵחַ?

שֵׁנִי עָנָה לוֹ רָק "הָב-הָב"

אֶחָד אָמַר: כַּלְבֵּי שָׁמַיִם

אֶחָד אָמַר: כֻּלִי תִּקְוָה

שֵׁנִי הִסְתִּיר ראׁשׁוֹ בְּחוֹל

וְגִמְגֵם: כָּאן קוֹל מוֹסְקְבָה

אֶחָד אָמַר: אֲוִיר כַּיַיִן

יָעֵן אָמַר: בֵּין הָעַרְבַּים

הֵם הִתְוַכְּחוּ

עַל who is who

עַל חׂם

וְאָחֻזֵי לַחוּת

אֶחָד קִיבֵּל סְטִירַת הַלֶחִי

שֵׁנִי קִיבֵּל מָכַּת הַשֶׁמֶשׁ

שֵׁנִי הִטָּה אֶת הַשִׁינַּיִם

וְהַרִאשׁוֹן עָמַד מִלֶכֶת

כּׂל זֶה קָרָה כְּאִילוּ אֶמֶשׁ

אֶחָד אָמַר כְּאִילוּ עֶרֶב

שֵׁנִי אָמַר מָמָשׁ כְּאִילוּ

שְׁנֵיהֶם אֶת עֵינֵיהֶם הִפִּילוּ

וְהֶאֱפִילוּ, הֶאֱפִילוּ…

(שיר סוציולוגי)

בֵּין חַלּוֹן לְבֵין חַלּוֹן

עוֹמֵד מִלּוֹן וּמְרַשְׁרֵּשׁ

מְחַפֵּשֹ מִלָּה נִרְדֶפֶת

לְקִיסוֹס

וּמוֹצֵא: הַמְטַפֵּס

בֵּין חַלּוֹן לְבֵין חַלּוֹן

נִתְלַה וִילוֹן חֲצִי שָׁקוּף

מָה נִשְׁקַף מָה לֹא נִשְׁקַף

בְּחֲצִי רְאִי

רֵישׁ-קוֹף…

רֵישׁ-יוֹד-קוֹף!

בֵּין חַלּוֹן לְבֵין חַלּוֹן

נִמְצָא מָלוֹן שֶׁנֶאֱלַם

מִי יִמְצָא מִי יְאַבֵּד

נִרְשְׁמוּ לְלֹא הִסּוּס

בְּדַּפְדֶּפֶת הַזְכוּכִית

הַצְלוּלָה כְּדַּעַת

בֵּין חַלּוֹן לְבֵין חַלּוֹן

בִּכְתָב יָד בִּלְתִּי נִרְאֶה

שֶׁל שׁוֹעֵר הַלַיְלָה

 בֵּין חַלּוֹן לְבֵין חַלּוֹן

מִי יִגְסוֹס וּמִי יִשְֹגֶּה

מִי זֻכַּךְ וּמִי זַכַּאִי

לֹא נָבִין וְלֹא כְּדָאִי

לֹא נִרְאֶה לֹא נַעֲשֶֹה

כָּךְ אוֹ כָּךְ

 

אלכסנדר איליצ'בסקי: קו תנועת הזכוכית

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 15:11

בגלל חוסר ההתפתחות של מכונת שיווי המשקל שלי, האוטובוס בילדותי דמה לקרוסלת העינוי – "הסעה" = "הקאה" – לפחות פעם אחת בדרך הייתי מקיא לתוך השקית המוכנה מראש כממחטה, שבלעדיה, כמו בלי כרטיס נסיעה, בכלל לא עליתי על אוטובוס; במיוחד בסתיו, במסע שליחות של בית ספרנו לשדות הגזר-כרוב-שמיר בפאתי מוסקבה, עם יללת הבנות, "הנה עוד פנייה, מה היא מבי-י-יאה", ברור מה: התקף החולשה והבושה ארב לי ונגס במוח המוארך, בכל כרבולת של שקעים בכביש, בכל החלקה מתנודדת של "מוביל הבהמה" הרעוע. (הו, לוחות השנה היפניים על הזגוגית האחורית של תא הנהג, הלפיפה העבה של ההגה, המדבקות האליפטיות עם הכוסיות תוצרת יוגוסלביה על לוח המחוונים, הו הדגלונים ופיסות הגומאוויר הגדושים בתווים של בירות ופסטיבלים, אגודות ותחרויות – בצפיפות המזכירה את חזהו המשוריין בעטורי הכבוד של מזכ"ל המפלגה.)
ברור שיש קווים וקווים. למשל, בקו 157 (אוניברסיטת מוסקבה – קוּנְצֶבוֹ) שדדו אותי צבועי הקומסומול שבדקו את הנוסעים "בדבר המצאות כרטיסי נסיעה". הלכתי איתם מכות ונמסרתי לידי שוטר מהורהר שלא מיהר לשחרר אותי עד שסיפר לי עד הסוף, בדרך לתחנת המשטרה כביכול, איך הוא בילדותו, באזור פְלוּשְצִ'יחָה, פיתה ומשך אליו את היונים משובכיה של דֵבִיצְ'יֶה פוֹלֶה, ועל החטא הזה כמעט נשרף יחד עם גזלו בכוך שלו מעל המוסך: ניסה להציל את הרכוש המכונף שכבר נבער – ציפורי החול היו מתחבטות, נופלות, חורכות את שערו, ידיו ופניו. ובקו 665, לא רחוק מפוֹליזַ'יֵיבְסְקַיָה, לשם הזדמנתי לאחר שברחתי בדוברה אקראית מעבר לנהר מלהקת כלבי רועים אפגאניים שהתנפלה עלי בפארק פִילִי, ראיתי איך אישה שיכורה במושב הסמוך ילדה חיונת; ירד גשם שוטף, האישה יללה, הנהג דהר אל בית החולים.
אבל החיזיון הופיע לפני שבע שנים, בקו שֶרֵמֶטיֵיבוֹ – רֶצְ'נוֹי, משום-מה בדרך מקליפורניה, משם הגעתי להלוויה.
היה שלג נמס, הרגליים הרטובות קפאו מקור, נהגי המוניות בתחנה סובבו אותי כצוענים ורטנו, "בחייך, לא תצא מכאן".
בתחנת הדלק, מעבר לזגוגית, שניים במעילים שחורים בעטו באיש זריז.
לבסוף האיש התגלגל הצידה, קם, הדליק סיגריה והתחיל לעשן, מחזיק את הסיגריה בתוך אגרופו. המעילים נכנסו לרכב, הדליקו אור, אבל הרכב לא זז ממקומו.
האוטובוס שלי יצא לדרך, ואז חשבתי שאני מתחיל להתייחס למתרחש בהתבוננות יתרה.
אחר כך גם נזפתי בעצמי על ההתבוננות היתרה הזאת, וכדי לחזור למוטב החלטתי להתיישב כאן באוטובוס ישיבת קבע. ומיד התמלאה אפלולית האוטובוס, כמו בתיאטרון, בנפח, החל לרדת שלג, ואילו אני מצאתי את עצמי בחוץ. נלחצתי אל הזכוכית, עשיתי את ידיי כאשנב והתחלתי לסקור בדריכות מה מתרחש בפנים. אני רואה איך הילדים חוזרים ממגלשת-הקרח, שמבעד למסך העפר הגרגרי של השלג והאפילה הממשמשת ובאה אפשר לבלבל בינה לבין מורד השמים. שְֹבעים מהגלישה, הם גוררים אחריהם בעייפות את המזחלות. השיירה הארוכה של הילדוּת שהספיקה להימאס. הראשונים עוצרים ליד החלון, האחרים עדיין מתקרבים. הילדים עצובים משום-מה, פניהם חמורות. אני מתפלא: הרי הם יום שלם – עד עצירת הנשימה – גלשו בין לבן לתכלת. רגוע וחלק יורד השלג. פתאום אני שֹם לב שעל מזחלת אחת שוכבת אוֹלֵנְקָה סְבֵטְלוֹבָה, ערומה. גם הילדים שמו לב אליה והשפילו את עיניהם, מופתעים. ואני לא השפלתי, המשכתי להסתכל על אולנקה הערומה. היא חיבקה את עצמה וחייכה. הפטמות מעוררות הרחמים צצו לה מבעד המרפקים. כנראה מאוד לא נוח היה לה. נדמה היה שבמבטה היא מבקשת אהדה למצב הזה שלה. אחר כך הילדים התרגלו למראה והחלו לשפוך עליה שלג מהערימה. כדי להינצל הופכת אולנקה לבובה, ובה מתאהב הילד שעל המזחלת שלו היא נסעה. ליבו נדחס. החושך עולה והראיה הולכת ופוחתת. אני נלחץ אל הזגוגית עוד יותר ולפתע שם לב שהאוטובוס מאיץ את נסיעתו. אני מתאמץ כדי לא לפגר אחריו. הילד לוקח את אולה בידיו, נלחץ אל עצמו… אחר כך אני רואה חדר נוח וחם, רבוע השולחן המכוסה במפה לבנה אשונה, עליו כוס חלב חם, ובו שֹמים פרוסונת חמאה על קצה הסכין. החמאה שטה כחלמון מפרפר בערפל בהיר ונמסה. אולנקה הערומה יושבת ליד השולחן ומורחת בשבילי דבש על פרוסת לחם. לאט ובהנאה אני אוכל את הכריך, שותה את החלב. היא ניגשת אלי, מגישה לי את השד הקטן שלה. אני לוקח אותו בשפתיים כחלחלות מחלב. אחר כך היא מלטפת את ראשי, עוזרת לי עם הצווארון הצר של הסוודר, פורמת ומורידה את החולצה, כורעת ברך ובמשיכה מסירה ממני את המכנסיים הרטובים מהשלג, ועוזרת לי לעלות על הכיסא, ואני מחבק את צווארה ועובר מהכיסא אל הכתפיים שלה. אני פונה לאחור: החלב לא נגמר, פניו כוסו בקרום צהוב מקומט.
היא מוציאה את הילד מהחדר. הכוס, לאחר שהיא עומדת זמן-מה, מתחילה להסתובב בפראות. הכוח הצנטריפוגלי קורע את הקרום, המשפך יורד עד לקרקעית. החלב עולה על גדותיו, פורץ החוצה, מציף את החדר, ניתז על הזגוגית. בגללו אני מפסיק לראות – ומוצא את עצמי בפנים.
בתחנה הבאה נכנסים שני ברנשים זהים, עם רצועות אדומות על שרוולים של מעילי עור. אבל התור שלי לא בא. לטרוליבוס שנוסע לפנינו בצומת יורד משושן של פַּנטוגרף מהמסילה החשמלית, המוט הנמתח כקשת קופץ, מתווה מחצית הרקיע, חוזר, מפזר זיקים, עוצר בהינפו את התחבורה הזוחלת. יש כאלה שנשארים וממתינים לחידוש התנועה, אבל הרוב יורד – הרי יעדם כבר לא רחוק. אני יורד אחרון, מפני שעוד זמן-מה אני מקווה להישאר לנצח בתוך האוטובוס.

מרוסית: נקודא זינגר

דמיטרי דייץ': המוזיקאי (מתוך "פרלודות ופנטזיות")

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 15:03

סוקראטס: צהרי היום עוד רחוקים, אבל אתם כבר כאן, ידידיי! את מי הבאתם אליי היום, אנשי תֶבֶּס חביבים?
סימיוס: אני תקווה שלא תשליחנו, סוקראטס! שומר הסף פתח את שערי הכלא לפני המועד, ואנו שמחים כי נוכל לבלות במחיצתך יותר זמן מהרגיל. אבל, אם אתה עסוק…
סוקראטס: בדיוק סיימתי.
קבט: אנשים אחדים כבר שאלו אותי על שיריך.
סוקראטס: עליהם להתאפק. סבורני כי לא נשאר הרבה זמן לחכות: בימים אלה האונייה מדלוס אמורה לחזור. וכאשר זה יקרה, יהרגו אותי.
סימיוס: אתה מדבר כאילו הדבר מקובל ביותר.
סוקראטס: אכן הוא מקובל – בשביל פילוסוף. אך לא בשביל אשת הפילוסוף. מאז שאנשי אתונה חייבו אותי בדין אני מעביר את זמני יפה – באזיקים, בחיבור האפיגרמות, ואילו הנטל הקשה ביותר אינו אלא ביאתה היומיומית של קסנטיפה, על זעקותיה והתקפי אהבתה. אני מבקש מכם, ידידיי, אם היא תבוא היום, אל תכניסו אותה אליי!
קבט: חוששני כי בקשתך, סוקרטס, אינה בת ביצוע…
סימיוס: הדבר היה בלתי צודק – לשלול מהאישה את גילוי הרגש החוקי.
סוקראטס: בוגדים! מה היה אומר פילולאוס בהישמע דברים כאלה?
סימיוס: סוקראטס, אתה נאנח?
קבט: אתה בא בטענות?
סוקראטס: כאשר אני רואה אתכם, אני מתחיל להטיל ספק בתועלת המעשית של פילוסופיה.
סימיוס: לבו של סוקראטס בל עמו. דומני כי עלינו לעזוב.
סוקראטס: לא גיליתם לי מיהו הנער הזה, אשר מסתתר מאחורי גבכם. אמות מסקרנות בטרם יגיע העונש החוקי, וסוהריי יצטערו עד מאוד.
סימיוס: זה הוא פדונד, בן ארצנו. הוא כמונו מבקר אצל פילולאוס, אבל אינו בקיא בפילוסופיה. לעומת זאת, הוא ידוע בעיר כמוזיקאי. הוא הביא איתו קתרוס.
סוקראטס: אני שמח בלב שלם, פדונד. איני בטוח כי ירשו לנו כאן לעסוק במוזיקה, אך בכל מקרה מודה אני לפניך על כך שהחלטת לבקר עבריין.
פדונד: איני סבור שהמוזה חייבת את אישור הסוהרים, ואם יהיה רצונך, אנגן היום בחפץ לב.
סוקראטס: אני מתאווה לכך. אך לפני שתוציא את הקתרוס שלך, פדונד, חפץ אני לדעת מדוע חבריך מניחים שאינך בקיא בפילוסופיה?
פדונד: הרי זאת אמת לאמתה, סוקראטס. אני בא אצל פילולאוס כדי לשמוע. קולו הוא טוב.
סוקראטס: יוצה מזה שדי לך במוזיקה ואין צורך להשתמש בדיבור על מנת לשפוך לבך?
פדונד: אמת. איני אוהב לדבר.
סוקראטס: בכל זאת, ברצוני לדבר איתך. אני מקווה שלא תסרב לאדם אשר עליו למות בקרוב?
פדונד: על מה ברצונך לדבר?
סוקראטס: ספר לי על מוזיקה.
פדונד: מוטב לי לנגן.
סוקראטס: האמן לי, פדונד חביבי, אני מבקש ממך לדבר לא במטרה לערוך תחרות. לאורך כל חיי בא אליי לעתים קרובות אותו החלום. אמנם לא תמיד ראיתי אותו דבר, אך שמעתי את אותן המילים: "סוקראטס, צוֹר ועמל בכַּר המוזות". בימים עברו סברתי כי זוהי קריאה לעשות את מה שעשיתי, כי העליונה שבאמנויות היא פילוסופיה, ובה עסקתי. אך כעת, לאחר המשפט, כאשר חג האל דחה את סופי, הגעתי להחלטה כי ייתכן שהחלום ציווה עליי לעסוק באמנות רגילה, וצריך לא להתנגד לקולו אלא להישמע. והנה, בגשתי אל השירה הבנתי כי על המשורר ליצור מיתוסים ולא שיקולים. אך מעבר לשירה יש גם מוזיקה, גם מחול, יש אמנויות אחרות. צר לי כי כל אלה נשארו עבורי לא ידועות. הייתי רוצה להבין מה מרגיש מוזיקאי כאשר הוא מנגן, מה הוא סודו, אך חוששני כי לא נשאר לי זמן לדעת את זה מנסיון אישי, משום כך אני שואל אותך.
פדונד: סברתי תמיד כי דיבורים על אודות מוזיקה – הבל הבלים.
סוקראטס: יוצא מזה שהמוזיקה חכמה דיה כדי לדבר בעצמה. תאר לעצמך שהמוזיקה חפצה לומר אותם הדברים שהיא אומרת תמיד, אך הפעם תשתמש במילים ובשמות לוואי של בני אנוש, בלשון שלך. הלוואי שדיבורך יפסיק לחשוב על עצמו ולהשוות את עצמו לדיבורם של פילוסופים. אין זה מעניין אותנו עד כמה מאומן אתה בדיבורך, אלא מה אתה מסוגל לומר. אם וכאשר תתעה בדרכך, פנה במחשבותיך אל המוזה, והיא תלחש לך את המילים הדרושות.
פדונד: אני מוכן לנסות את מזלי, סוקראטס, אם הדבר יגרום לך שמחה.
סוקראטס: אזי נפתח בדבר החשוב ביותר. הנכון הוא כי למוזיקה טבע אלוהי וכי היא ניתנה לבשר ודם לנחמה ולטהרה?
פדונד: איני חושב כך.
סוקראטס: הפתיחה מבטיחה רבות. הבה ננסה לברר במה דווקא אתה לא מסכים.
פדונד: הבה. מה לדעתך פירוש הדבר אלוהי ומה הוא בשר ודם?
סוקראטס: דומני כי אלוהי נוצר על מנת לשלוט ולהנהיג, ואילו בשר ודם – על מנת להיכנע ולהשתעבד.
פדונד: פילולאוס היה מסכים לדעתך.
סימיוס: פילולאוס בתֶבֶּס. דבר מעצמך, פדונד.
פדונד: איני בטוח כי אלוהי ובשר ודם שונים, ודווקא מוזיקה לימדה אותי את הדעה הזאת.
קבט: זאוס שׂהד לנו, פדונד, מעולם לא שמעתי מפיך דבר דומה לזה!
סוקראטס: וזה כיוון שלא עלה בדעתך כי מוזיקאי יכול לדבר בבירור. חוששני כי גם אני סברתי כך במשך זמן רב, אך כעת אני רואה כי טעיתי… ובכל זאת, פדונד, כיצד אלוהי ובשר ודם יכולים לא להישנות? הייתכן שרצונך לומר כי אינך רואה הבדל בין בני אנוש לאלים?
פדונד: הבדל זה בולט וגלוי לעין יתר על המידה, כדי להיות אמת. דומה כי הגוף שייך לחלק בר תמותה של היצור, ואילו הנשמה – לחלק האלוהי, הלוא כן, סוקראטס?
סוקראטס: אמת. הנפש דומה לנצחי, בר הכר בשכל, תואם צורה, יציב ובלתי משתנה, ואילו הגוף – לבר חלוף, רב צורות, בלתי יציב ובר הכר לא בשכל.
פדונד: אם כן, הבה נברר באיזה מובן, באיזה אופן הגוף מוכר "לא בשכל", כפי שאמרת זה עתה. על מנת להבין זאת הבה נפנה אל מוזיקה.
סוקראטס: ברצון.
פדונד: האם נכון לומר כי בזמן שמוזיקה מושכת את תשומת לבנו, הראשון שעונה לקולותיה הוא הגוף? האם שמת לב, סוקראטס, כי לעתים אתה חושב על דבר מה משלך, ובעת ובעונה אחת אתה נוקש ריתמוס בידך או בעקב רגלך בנוכחותם של מוזיקאים מנגנים?
סוקראטס: שמתי לב, ולא אחת.
פדונד: ומה גורם לגוף לעשות את כל אותן התנועות המוזרות, אם הנפש, אשר לדבריך נוצרה על מנת להנהיג, עסוקה בדבר אחר?
סוקראטס: אני סבור כי הנפש גורמת לגוף לנוע באופן זה בתשובה לקולות המוזיקה.
פדונד: יוצא מזה כי הנפש עושה זאת בלי דעת? היכן הוא, אם כן, היסוד האלוהי שלה, המסוגל לאחוז בכל?
סוקראטס: כל עוד אדם חי, נשמתו כבולה בגופו ודבקה בו, היא מוכרחה לראות ולדעת הכול לא בכוח עצמה אלא דרך הגוף, כאילו מעבר לסורגי הכלא, וכך היא טובעת בבורות עמוקה מאוד מאוד. לכן היא אינה מסוגלת להכיר את עצמה, פדונד.
פדונד: לדעתך, הגוף הוא כלא של הנפש, ומוות לבדו מוציא אותה לחופשי?
סוקראטס: זוהי תקוותי – תקוות פילוסוף ואדם, אשר מתכונן למוות.
פדונד: איני חפץ לשלול תקוותך, סוקראטס.
סוקראטס: אתה מדבר כאילו יודע בבירור שאיני צודק.
פדונד: אני יודע רק את הדברים שאומרת לי מוזיקה.
סוקראטס: המשך, בבקשה ממך. צר לי שלא הכרתיך קודם.
פדונד: מוזיקה אומרת לי כי הגוף והנפש חד הם.
סוקראטס: האם זאת אומרת כי הנפש היא גופנית?
פדונד: זאת אומרת כי הגוף אינו נטל או כלא של הנפש, אלא חלק הכרחי שלה: הדבר דומה לאצבע של מוזיקאי, אשר יכולה להיראות למישהו איבר נפרד, אך למעשה היא תלויה בהכרח בקיומה של היד וספק אם הייתה משיגה את המיתר אילו היו חסרות לי אמה או זרוע…
סימיוס: …או ראש. המוזיקה מסרה לך את כל זה?
פדונד: היא גם מסרה לי כי מי שדואג לנפשו בעוד הוא מזלזל בגופו – מאבד ולא רוכש. שמעתי מפילולאוס (דומני כי אתה מסכים איתו, סוקראטס) כי פילוסוף אמיתי משליך מעצמו משעלות גופו, מתאפק ואינו מוותר לו בשום פנים ואופן, ואינו מפחד מפני הידלדלות ועוני, יגון ומחסור.
סוקראטס: אמרת יפה, פדונד.
פדונד: ואתה, בוודאי, רואה גופך כנטל וסבור כי הנפש חייבת לחיות תוך טיפוח שאיפותיה הנפרדות מאלה של הגוף, ולאחר המוות – לעבור למה שקרוב אליה ולהיפטר לעולם מקשייו של אדם.
סוקראטס: אמת. אני עצמי לא יכול לומר יפה יותר.
פדונד: אם כן, מה הטעם לחיות חיי אדם ולכלוא הנפש באזיקי הגוף? אם נכון הדבר שהגוף גורם לנפש הפסד כה גדול, הלוא מוטב היה לה לא להיוולד כלל בצורת אדם, אלא לשכון בסביבה העדיפה עליה ולא לזום לבר חלוף ובשר ודם?
סוקראטס: אני נשבע בזאוס, שאלתך טובה. אך לא אשיב עליה, כיוון שאני כבר רואה כי אתה עצמך מוכן להשיב.
פדונד: חוששני, סוקראטס, כי עליי לאכזב אותך, כיוון שאתנהג כעת באופן שאינו ראוי לפילוסוף. הצדקתי היחידה היא שלא ביקשתי להיות בן שיחך, ואין זו אשמתי שאני קולט דברים באופן שונה, לא בצורה אשר לה הורגלת.
סוקראטס: דבר נא, פדונד!
פדונד: מה שאגיד כעת מסרה לי המוזיקה, וכל הוכחות, אם היו ברשותי, לא היו משכנעות אותי יותר. שמע, סוקראטס: הנפש מתגשמת בגוף על מנת להפיח בו רוח. הגוף בשום פנים אינו מטלה לנפש אלא מדריכהּ. עלינו לחיות בצוותא עם הגוף, צריך לעשותו כלי נאמן לנפש – כך שבעת פרידה ממנו נעזוב אותו ללא עצב, אך לא מחמת מיאוס, אלא כיוון שהוא נשתנה ועם זאת השלים מלאכתו הארצית. אך הנה הדבר אשר אינו נכנע לתפיסה והבנה, לכן, דומני, אינו יכול להיות לעצם הדיון: אני רואה כי הגוף והנפש חד הם ועצמותם אחידה. יוצא מזה, למרות כל בינתם של בני אנוש: היכן שאנו רואים שניים ומדברים על שני דברים שונים, יש לראות אחד. יתרה מזו, מה שנדמה לנו עשוי מחומרים שונים – הגוף והנפש – חד הם. ובמותנו, בהוציאנו לחופשי את נפשנו, אנו משליחים איתה יחד את גופנו – הנחרת בנפש אחד ולתמיד, יחד עם גופיה האחרים, הקודמים. אך כל זה איני מסוגל לא להסביר, לא כל שכן להוכיח.
סוקראטס: בחוכמה רבה שללת ממני זכות להשיב לך בתור פילוסוף: הרי איני יודע לדבר אחרת. אבל אתה צודק, אני עצמי נצמדתי אליך להיות לך לבן שיח, לכן אני מוכן לקבל דבריך ללא שום הסבר והוכחה שכלית – כמו דבר שבא אליך מיד בצורה מוכנה ומוגמרת. אתה אומר שהמוזיקה מסרה לך אותו. אני מאמין שאתה איש משוכנע, ודי לי בכך. ובכל זאת אשאל אותך אי אלה שאלות, על מנת להבין אותך היטב, ואני תקווה כי לא תשלול ממני תשובה.
פדונד: שאל.
סוקראטס: האם לדעתך הנפש, כאשר היא שותפה לגוף בהשקפותיו ובטעמיו, מוכרחה לקבל את כלליו ואת הרגליו?
פדונד: דומני כי כך זה תמיד קורה בהתחלה: זכור נא כמה אכזריים היינו בילדותינו ונהגנו בחוסר שיקול דעת בהיותינו נכנעים לדרישות הגוף. אך במרוצת הזמן החיים מביאים אותנו למצב שבו הנפש חודרת לגוף ומספיגה אותו במהותה – בדומה לשורשו של אילן, אשר חודר לאדמה, ואין הנפש מקבלת את הרגלי הגוף, אלא הגוף נעשה רוחני ודומה לנפש בכול וכול. מוזיקה ומחול דווקא שייכים לאמנויות אשר מסוגלות לקרבנו לזה.
סוקראטס: אך אם הנפש מלכתחילה עולה במידותיה על הגוף הגס, מה היא יכולה ללמוד בפעולה משותפת עמו?
פדונד: אנו מכינים כלי נגינה מעץ מת ושוקט, אך על ידי פעילות גופנית ונפשית מביאים את אותו הכלי למצב שבו הוא מסוגל לצלול וללמד אותנו מוזיקה. כך גם הנפש, בקנייתה את מדע הגוף, לומדת את אמנות הימצאותה בעולם, אבל אם הנפש חושבת את הגוף לרע ולבלתי ראוי, זה קרוב למוזיקאי אשר חושב את הכלי שלו לפחות, מזו בלבד שחסרו לו אהבה ואורך רוח כדי ללמוד מוזיקה.
סוקראטס: אף על פי שדבריך נשמעים מוזרים, ובייחוד בחלק אשר בו אתה מדבר על אחידות מהותם של הנפש והגוף, אנו מסכימים בעיקר הדברים: אלים דואגים לנו, ולכן אנו, בני אנוש – חלק של נחלה אלוהית. דבריך מביאים תקווה: אם לנפש לא הספיק הזמן ללמוד שימוש בגוף בחיים האלה, היא בוודאי תעשה זאת בחיים הבאים. ועתה, אם הדיבורים האלה לא עייפו אותך, הייתי חפץ לשמוע איך אתה מנגן.
סימיוס: שומר הסף אומר כי הגיעה האונייה מדלוס.
סוקראטס: משמע שמחר ירעילו אותי. ובוודאי מחר יתאספו כאן כל אלה שמכירים ואוהבים אותי. לכן עוד יהי זמן לדיבורים. אלא שהיום חפץ אני להקשיב למוזיקה ולא לומר עוד מילה.

מרוסית: נקודא זינגר

נינה חיימץ: שוק הציפורים

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:49

לאירה צ'רסקה

הכול היה מוכן לקראת המלחמה, נשאר רק דבר אחד – למצוא את החתולה. היא לא נמצאה בשום מקום. הקרטון במרתף היה ריק, ואף שיער לא נראה במגבת המצע. וגם האוכל שהבאנו נשאר שלם ולא נגוע, כאילו שהחתולה, גם לאחר שהיא נעלמה, שמרה לעצמה את כל החלל הזה – החדר הטחוב עם האשנבים מתחת לתקרה, עם רצפת הבטון המאובקת. ואף אחד לא בא לכאן יותר – לא חתולות רחוב, אפילו לא עכברים. אף אחד לא התקרב לקערה שלה, לא זמם. לנו היה ברור שצריך להמשיך בחיפושים. "אני אחראית על החתולה הזאת", אמרה לוּדְקָה. ואחר כך הביטה בי בצמצום עיניים ודייקה , "אנחנו אחראיות".

והכול בגלל שוק הציפורים הזה, בשביל מה נסענו לשם בכלל!
היה זה יום שגרתי לחלוטין בסוף פברואר. ההתחממות החלה כמעט לפני שבוע, והשלג כבר היה כמו במרץ – דביק, שקוע, מכוסה בקרום שחור. ואף-על-פי-כן הורו לנו לבוא לבית הספר עם מגלשיים, ובהפסקה המורה לספורט נכנסה לכיתה שלנו והודיעה שאנחנו הולכים להתאמן במגלשיים בפַרק אִיזְמַיילוֹב. כולם שמחו – לפרק נוסעים בחשמלית, וחוץ מזה, יותר מעניין להתאמן שם ולא בחצר בית הספר.
"ואתן, בנות, למה אין לכן בגדי ספורט?" המורה פנתה אלי ואל לוּדְקָה. אמרתי לה שהייתי חולה בשפעת, ולוּדְקָה אמרה שהביינדינג של המגלש שלה התקלקל.
"לא משנה, תיסעו יחד אתנו", קבעה המורה, "לא ניכנס עמוק, הכיתה תגלוש לאורך הכביש, מוְלַדימירְסְקַיָה-'ג' ועד נוֹבוֹגִירֵייבְסְקַיָה, וחזרה. ואתן תעמדו ותחכו".

הגענו לתחנה, ומיד – איזה מזל – הגיע הקרון. וכל הילדים מהכיתה שלנו, כיתה 'ד', התקהלו מול הדלתות שנפתחו."לא לדחוף! את המגלשיים עם המקלות להחזיק עוקצים כלפי מעלה!" דאגה המורה, ואני חשבתי שמרחוק אנחנו דומים לקיפוד שמן שמנסה להידחף למאורה.

אני ולוּדְקָה היינו ממש אחרונות. כבר עמדנו שתינו על המדרגה. ואז זה קרה. פתאום. לא היה לנו שום תיאום מראש. כשהדלתות החלו להיסגר החלפנו מבטים וקפצנו למטה. הקרון צילצל וזז. אני ולוּדְקָה עמדנו במבוכה. אף אחד לא נשאר בתחנה חוץ מאתנו. גם אנחנו לא היינו אמורות להיות שם. לא באותו רגע. סדר הדברים השתבש, וברור היה שמעכשיו מתחילים לפעול חוקים שונים. ואחר כך ראינו ילד אחד מהכיתה. הוא איחר וחש אל התחנה. "הי! חכו לי!" צעק לעברנו, "איפה כולם? אני אתכן!" ואנחנו ברחנו ממנו. לא רצינו אותו לצדנו. לא רצינו אף אחד. כאילו מצאנו את עצמנו בתוך כדור ענקי נפוח באוויר דליל. ושם, בפנים, שררו שמחה ואי-שקט. ונדמה היה שהכול בו – כל העצים הערומים, הבתים עם נטיפי הקרח המשתלשלים מהתקרות, הקרונות העוברים – הכול צעק, לחש, בישר לנו, "אתן חופשיות! אסור לכן להיות כאן!"

הגענו בריצה ל"שדרות הגן" עצרנו שם כדי לקנות גלידה. אני בחרתי בגלידת פירות ולוּדְקָה קנתה לה גלידת שוקולד.
"זה בסדר שאת אוכלת גלידה? היתה לך שפעת, לא?" שאלה לוּדְקָה.
"ולך התקלקל הביינדינג של המגלש!" עניתי. ושתינו פרצנו בצחוק.
ואז אמרתי, "תשמעי, בואי ניסע לשוק הציפורים*. נראה את דגי הנוי".
ונסענו.

הנסיעה היתה ארוכה, בשני טרוליבוסים**. נעשה קר, השמש שהפציעה בבוקר שוב כוסתה בעננים. חכינו בתחנת המעבר כל-כך הרבה זמן שאני אפילו הצעתי לחזור הביתה. אבל לוּדְקָה לא אמרה דבר. ונסענו הלאה. הכרתי את הדרך. הייתי שם פעמיים עם אחותי. אבל לא נכנסנו אז לשוק עצמו – קנינו מזון דגים בחנות חיות מחמד בסמטה הצמודה לשוק וחזרנו.
"יש שם דגים כל-כך יפים", סיפרתי ללוּדְקָה, "ליתר דיוק, לא ראיתי אותם, אבל אומרים שאין עוד כזה מבחר דגים בשום מקום אחר במוסקבה".
סוף-סוף הטרוליבוס הגיע לתחנת השוק, ושם ירדנו.

כמות כזאת של דגי נוי באמת לא היתה בשום מקום אחר. גוּפּים, קורידורס, קרפיונים, בוטיות, דגי זהב, סיפנים ועוד עשרות סוגים לא מוכרים לי, בכל מיני צורות וגוונים. דומה היה שהם ספגו את כל הצבעים של אותו יום סגרירי, לקחו אותם והשאירו לחוצות רק שני צבעים: אפור וחום. לא רציתי להסיר מהם עיניים. לעולם.
“נו, אתן קונות מַשהוּ, בנות?" נשמע קולו של המוכר. "אתן רק מסתירות לי ת'סחורה".
אז הלכנו הלאה. לא היתה שום אפשרות לבחור מסלול כי ההמון יצר מן מערבולת, ואנחנו תוך שתי דקות כבר היינו בלבה, בלב ההמון.
"חתלתולים! מי רוצה חתלתולים! פרסיים, סיאמיים, בואו לבחור!"
החיות דמו לצעצועים. אבל לא התחשק לקחת אותן בידיים. התחשק לברוח משם, לא לראות, לעלות על טרוליבוס, להשאיר מאחור את האנשים ואת כל הקולות האלה – הציוצים, היללות, נביחות הכלבים.
"בנות, קנו כלבלב!"
זה היה הצד האחורי של המתרחש בבתים, בעשרות אלפי בתים, אולי במיליונים. שם גרו חיות מחמד אשר ישנו על שטיחונים או על מיטות בעליהם, הם קיבלו שמות חיבה, סיפרו עליהם סיפורים מצחיקים לאורחים, ובקיץ לקחו אותם לבלות בטבע. והכול היה מתחיל כאן, במערבולת הזאת. כאן נקבע גורלו של כל אחד, כאן כולם היו אלמוניים.
הרגשתי מבוישת. לא יכולתי להישאר עוד. אבל גם לעזוב לא יכולתי. וידעתי, הייתי ממש בטוחה שאותו דבר קורה גם ללוּדְקָה.
ופתאום שמענו שמישהי קוראת לנו.
"תקנו חתולה, בנות. אני כבר מזמן מסתכלת עליכן. אני מרגישה שתעזרו לי".
עצרנו. עמדה לפנינו אישה לבושה במעיל צמר משופשף וחובשת קובע סרוג. לחייה היו מכוסות ברשת גידים דקים וסגולים. הכפתורים העליונים של המעיל שלה היו פתוחים ומחיקה הציצה החתולה.
"קנו אצלי חתולה", המשיכה האישה, "למה שהיא תסבול? אני לא יכולה להשאיר אותה בבית – לבת שלי התפתחה אסטמה. כבר שעתיים אני עומדת פה, אף אחד לא רוצה לקנות".
"את מבינה", ניסיתי להסביר לה, "אנחנו לא יכולות לקנות את החתולה שלך בשום אופן. לי יש כבר כלב ודגים. החתולה תתחיל לטרוף אותם, וגם עם הכלב היא לא תסתדר. וללוּדָה אין חיות, אבל אימא שלה לא מרשה לה להחזיק אף אחת. וגם הכסף – יש לנו רק רובל וחצי, בטח לא מספיק בשביל החתולה שלך".
היה לי רובל אחד, חסכתי לחיילי-בדיל מ'עולם הילד'***, וללוּדְקָה היו חמישים קופיקות. היא אמרה לי כשקנינו גלידה.
ולוּדְקָה עמדה לידי ושתקה. ואחר כך פתאום אמרה, "זה בסדר, אימא תרשה לי. תביאי את החתולה. אבל באמת יש לנו רק מעט כסף".
"איך עזרתן לי, בנות!" האישה נחפזה. "קחו אותה! חתולה טובה, חביבה. ולגבי הכסף… תנו לי רובל אחד – כדי שתסתדר בבית החדש. יש כזאת אמונה. וכל השאר שיהיה לכן בשביל הנסיעה בחזרה. הרי אתן גרות רחוק מפה?" פתאום היא הסתכלה עלינו בחשדנות.
חיש-מהר שילמנו לה, לקחנו את החתולה וקבענו שנישא אותה בתור. הייתי ראשונה. החתולה הסתתרה מתחת למעיל שלי. נדמה היה ששינוי הבעלים לא עשה עליה רושם גדול. היא היתה חמימה וזרה.

ואחר כך ראינו כלבה. נכון יותר, אדם עם כלבה. הכלבה היתה גדולה, בצבע בז'. והאדם היה גבוה, רזה, לובש מכנסי ספורט ומעיל מכוסה כתמים. היה לו חתך על האוזן. הוא בדיוק מצא קונה והיה מסכם אתו.
" אחי, אני אומר לך, יש לך מזל. אני נותן לך כלבה כזאתי רק בעשרה! גזעית! רק תסתכל, היא לברדור אמיתי. אני מה זה זקוק לכסף, אחרת בחיי לא הייתי מוכר כלבה כזאתי".
הקונה הביט בו בספקנות. בסוף הוא הגיע להחלטה ומסר כסף לאיש עם האוזן הפצועה. ההוא תחב במהירות את הרצועה לידו של הקונה ונעלם לתוך ההמון. הכלבה לא זזה. היא הסבה את ראשה והתבוננה בדריכות באותו מקום ששם בפעם האחרונה נצנץ המעיל של בעלה.
"נו, נלך, בכר!" בעלה החדש משך בחבל בחוסר בטחון.
הכלבה לא הגיבה. היא המשיכה להתבונן בהמון.

ואז לוּדְקָה אמרה את זה. היה רעש מסביב, אבל שמעתי אותה טוב מאוד. רק שתי מלים, בקול שקט ובוטח מאוד. היא אמרה, "תהיה מלחמה".

***
הטרוליבוס היה חצי-ריק. ועכשיו לוּדְקָה החזיקה את החתולה. החתולה היתה רכה, אפורה עם פסים חומים ושחורים. לוּדְקָה שתקה ואני חשבתי על מה שהיא אמרה שם, בשוּק. היא לא היתה אומרת דברים כאלה סתם, הייתי בטוחה. הנה, למשל, כשקוֹלְקָה אַרְטיוֹמוֹב קרא לה 'מטומטמת', היא ענתה לו, "אולי אני מטומטמת, אבל אתה תסתלק מפה לחודש שלם, ואף אחד לא ישים לב שאתה בכלל לא פה". ובאמת – ממש כעבור שבוע התברר שאבא ואימא של קוֹלְקָה מתגרשים ושולחים אותו לסבתא. והוא חזר בדיוק אחרי חודש. נו, אולי קצת קודם. וכשילד אחר מהכיתה, יוּרָה קוֹנְדְרַטייב, הכה אותה בסרגל על האצבעות, היא צעקה לו,"עכשיו אתה כבר לא תרים יד על אף אחד!" ומה אתם חושבים? כעבור ארבעה ימים קוֹנְדְרַטייב נפל, שבר את זרועו הימנית ובמשך שלושה שבועות הלך עם גבס. האמת, היינו מקנאים בו, כי הוא ישב בכיתה ולא כתב שום דבר. ולא עשה עבודות בית. הכול היה מותר לו.
לכן כדאי היה לשים לב למלים של לוּדְקָה.
"לוּד", שאלתי, "למה את חושבת שתהיה מלחמה?"
"לא יודעת. פשוט חשבתי שאם הוא ימכור את הכלבה תהיה מלחמה. והנה, בבקשה, תהיה מלחמה", היא חזרה ואמרה בהחלטיות.
"ומי יתנפל עלינו, מה את חושבת? שוב הגרמנים?"
"יכול להיות", אמרה לוּדְקָה, "ויכול להיות שהאמריקאים. מה זה משנה בכלל? מה זה משנה מי האויב שלך".
"אם תהיה מלחמה, ישלחו את אבא לחזית", חשבתי. "ועוד, אימא פעם אמרה לי שבזמן המלחמה הגרמנים הרגו את כל היהודים. סבא ניצל ויש לו מדליות. אבל דוד ליאו, אח של סבתא, נעדר".
מצב הרוח שלי התקלקל לגמרי. ודומה היה שאותו דבר קרה ללוּדְקָה. ואחר כך היא אמרה: "את יודעת, כל זה לא סתם. כל היום הזה. וזה שנסענו לשוק הציפורים. והחתולה. למה האישה הזאת פנתה דווקא אלינו? לא, כל זה לא פתאום. זאת שליחות. מבינה? אנחנו חייבות להציל את החתולה הזאת. להגן עליה מפני המלחמה. חתולה", היא פנתה אל הראש המנומנם, "אנחנו נשמור עליך. אני לוקחת אותך אלי".
נפרדנו בתחנה שלנו. ובערב לוּדְקָה טלפנה ואמרה שאימא שלה לא מסכימה ודורשת להוציא את החתולה מהבית – מיד.

צריך היה לעשות משהו, ואנחנו מצאנו את הפתרון. בבנין שלוּדְקָה גרה בו המרתף לא ננעל. מעתה היה עליו לשמש מקלט לחתולה. אספנו קופסת קרטון ליד המכולת, שמנו בה מגבת נקיה והבאנו אותה לשם. "המרתף זה אפילו לטובה", התעודדה לוּדְקָה, "אם תהיה הפצצה יהיו יותר סיכויים שהחתולה תנצל". אחר כך הבאנו למרתף קערת מים גדולה, נקניקיה שלוּדְקָה לקחה בחשאי מהמקרר וצנימים. האמת היא שטורפים לא אוכלים צנימים, אבל הגענו למסכנה שאם יהיה רעב החתולה לא תהיה בררנית. בסוף, אחרי שסיימנו את כל ההכנות, הבאנו למרתף את החתולה. ישבנו איתה קצת כדי שלא תתעצב. ואחר כך הצעתי שאביא מהבית עציץ של אספרגוס, כדי שיהיו לחתולה ויטמינים. והלכנו אלי הביתה. וכשחזרנו עם העציץ החתולה כבר לא היתה במרתף.

"זה הסוף", אמרה לוּדְקָה, "לא עמדנו במשימה. חייה של החתולה תלויים בנו, ואנחנו סתם ככה איבדנו אותה. אנחנו צריכות למצאו אותה, את שומעת? מה שלא יהיה!"
אז יצאנו לחיפושים. לחתולה בינתיים לא היה שם, לכן לא יכולנו לקרא לה. פתאום נהיינו אילמות. הסתובבנו בכל החצרות, הסתכלנו בחלונות המרתפים. כך עברו כמה ימים.

בסוף הבנו שלא נשאר לנו אלא להיכנס לאותו בניין, לחפש שם. זה היה הסיכוי האחרון. הבניין היה מבנה עזוב ומוזנח עם חלונות שחורים. מעולם לא היה לנו אומץ להיכנס אליו. נדמה היה ששם אורבת לנו סכנה. איזו סכנה בדיוק – לא היה ברור. וזה הפחיד אותנו עוד יותר. אבל עכשיו היינו צריכות להשלים את השליחות. וזה היה המגן שלנו. דחפנו את הדלת העשויה קרשים ונכנסנו. חתיכות טפטים טחובים השתלשלו מן הקירות. המסדרון הוביל לחדר יחידי צר. כשנכנסנו לשם ראינו שמישהו גר בחדר. שמיכות מלוכלכות על הרצפה, שרפרף באמצע ועליו צנצנת מלאה בבדילי סיגריות. על הקיר, מעל שמיכה אחת, הודבקו תמונות – בחורה מחייכת בבגד-ים ובחור עם פנים אסיאתיות ומבט מתוח. הבחור היה חצי ערום. לוּדְקָה אמרה שזהו ברוס לי ושהוא ממש גדול בלהרביץ. היה להם וידיאו בבית, אז היא התמצאה. ופתאום נדמה לנו ששמענו צעדים. מישהו התקרב אלינו, צעד במסדרון. טיפסנו על אדן החלון, משם קפצנו על האדמה הרטובה ורצנו בכל כוחותינו.
"לוּדְקָה", אמרתי כשעצרנו כדי לקחת טיפת אוויר, "אולי החתולה כבר מזמן חזרה לאישה הזאת? כמו האַנַאלוֹסְטַנית המלכותית?**** אולי אנחנו מחפשות אותה לשווא".
"כבר", אמרה לוּדְקָה, "חזרה. נסעה בטרוליבוס. בדיוק".
אבל מה לעשות הלאה היה לגמרי לא ברור.

ולמחרת לוּדְקָה לא באה לבית הספר. התקשרתי אליה בערב, אבל אימא שלה אמרה שלוּדָה לא יכולה לגשת לטלפון וגם לא תצא לטייל. וסגרה. וכעבור יומיים נוספים נכנסה לכיתה שלנו סגנית המנהל. היא אמרה, "ילדים. לוּדָה קוֹבַליוֹבָה חולה בחזזית. מחלה זו ניתנת לריפוי, אבל היא מדבקת עד מאוד. היא נפוצה אצל בעלי חיים ובני אדם. מסרו להוריכם שבמידה ויימצאו עליכם כתמים חשודים יש מיד לפנות למרפאה ולהודיע להנהלת בית הספר".

אחרי השיעורים הלכתי ללוּדְקָה. כל הדרך סקרתי את הסביבה ואפילו כמה פעמים הסתכלתי בחלונות המרתפים – אולי החתולה בכל זאת תימצא. לוּדְקָה היתה לבד בבית. היא היתה מגולחת לגמרי והראש שלה נמרח ביוד. היה לה איזה מן מבט שונה – מודאג ועוקצני.
"אה, זאת את. תיכנסי", אמרה. הטלוויזיה בחדר היתה דלוקה. שידרו החלקה אמנותית. התיישבתי בכורסה. ולוּדְקָה ישבה על הספה. שתקנו.
"מעניין", סוף-סוף אמרה לוּדְקָה, "למה דווקא אני חליתי ולא את?" היא עדיין לא הביטה עליי.
"לוּד", הרגשתי לא נוח, " את עוד תבריאי, השיער שלך יגדל. אנחנו שוב נלך לחפש את החתולה. אנחנו נמצא אותה, את תראי. את יודעת, בינתיים, כשאת חולה, אני אפילו אחפש אותה לבד".
"תעשי מה שבא לך", לוּדְקָה משכה בכתפיים, "לכי תחפשי את החתולה שלך. אם את כל-כך אוהבת אותה".
היה לי רושם שאת המשפט הזה אמר מישהו אחר, לא לוּדְקָה. כאילו יש לנו פה סרט בשפה זרה, ואיזה מתרגם טיפש מדבב אותו ככה.
"ומה עם המלחמה?" שאלתי.
"מה, את קוקו לגמרי?" אמרה לוּדְקָה.
על המסך הופיע מחליקן לבוש בסרבל שחור. הוא עשה כמה תנועות קצובות בטוחות, כאילו בחן את כוחו, הזכיר אותו לעצמו. אחר כך הוא הריץ את עצמו – דרך כל השדה המכוסה בקרח לבן, על פני פרצופי הצופים שהתמזגו לכתם אחד רבגוני – קפץ והסתובב באוויר.
"לוּד, אני אלך. יש לי חוג ציור בעוד חצי שעה".
"אין בעיה", אמרה לוּדְקָה, "תלכי לחוג".
כעבור מספר שניות היא הוסיפה, "חכי לי בחדר הכניסה, אני אלווה אותך. אימא לא תדע שיצאתי".
הלכתי לחדר הכניסה האפלולי. ליד הדלת היה ראי.
"ואני, הרי, יפה", חשבתי פתאום. התחשק לי לבחון את ההשתקפות שלי ביסודיות. ועוד רציתי לשכוח את מה שחשבתי עכשיו.

יצאנו מהבית ופנינו לרחוב. לוּדְקָה משכה את הכובע ממש על העיניים. הלכנו יד ביד. מעולם לא הלכנו ככה. לוּדְקָה הביטה קדימה והלכה עם השפתיים קצת מכווצות. מפעם לפעם זרקתי עליה מבטים בחשאי. כמעט לא היו עוברי דרך. השלג כבר הפשיר, וזה נראה כאילו עוד מעט יבוא מישהו ויסיר מכסים אפורים מהאדמה ומהעצים, והם יחזרו סוף-סוף לעצמם ויהיו ירוקים וחביבים.

הלכנו יד ביד, וברור היה שכך יימשך לעולם ושהכול ייגמר מהר מאוד.
והכול יקרה מעצמו. ולא אחרת.

מרוסית: נקודא זינגר

* "שוק הציפורים" – שוק במרכז מוסקבה שבו נמכרו חיות מחמד ודגי נוי.
** טרוליבוס – רחב המונע בחשמל על-ידי שני תלים עיליים וללא פסים.
*** 'עולם הילד' – רשת הסופרמרקטים שבהם נמכרו מוצרים המיועדים לילדים ולנוער.
**** האנאלוסטנית המלכותית – חתולה, גבורת הסיפור שווה-השם מאת ארנסט סטון-תומפסון.

נקודא זינגר: מטמון

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:46

מסורת צ'כית עתיקת יומין מספרת כי בימי המלך לַדִיסְלָב השני גר בפראהה הזהובה, בסמוך לשער אבק השריפה, האורג המלכותי קוֹקוֹט עם אשתו וילדיו. ימים תמימים עמל קוקוט בעבודה ונאנח ללא הפסק, ואילו בלילות נדד בביתו ונקש בקירותיו וברצפותיו. עובדה היא שסבו של קוקוט הוריש לנכדו כד מלא בזהב, אשר חסכו בזיעה ואגרו בדם דורות רבים של המשפחה. הסב הטמין אותו במקום כלשהו בבית והשיב את נשמתו לבוראו, ואת סודו מסר לבנו היחיד. אלא שבטרם הגיעה קוקוט הנכד לבגרותו משכו בני בלייעל את אביו לסְטְרֶלֶאצְקִי אוֹסְטְרוֹב וניסו בעינויים להוציא ממנו את אותו הסוד. המסכן מת, אך את סודו לא גילה ולקחו אתו לקבר. וככל שהיורש החוקי, אשר מזמן כבר הגיע לבגרותו, חיפש אחרי ירושתו, לא עלה הדבר בידו.

לילה סגרירי אחד בחורף האכזרי של שנת 1505 להולדתו של ישו הנוצרי דפק בדלתו של האורג המלכותי קשיש יחף ובלוי, בעל זקן ארוך ופרוע, שקרא לעצמו יוֹזף. יוֹזף הקשיש לא גילה לקוקוט מהיכן הוא בא, אלא ביקש רק לעבור אצלו את הלילה. האורג ריחם על המסכן והשכיב אותו בחדר מלאכתו לאחר שכיבד אותו בבירה ובגבינה. האורח השקיף על סביבותיו, כמו השתדל להיזכר בדבר-מה אשר ראה מכבר. עם עלות השחר קרא האורח מכיר התודה למארחו, הורה לו לקחת מכוש ולצאת אחריו לחצר הבית, מדד מספר צעדים מסוים מהכותל החיצוני, וביקש לחפור שם את הקרקע. רק היכה קוקוט את האדמה שלוש פעמים וכבר התגלה במקום ההוא רובד של לבנים ואחריו נפתח חלל ריק. האם יש צורך להבהיר ולהוסיף שבאותו מקום בדיוק היה חבוי הכד המלא בזהב? יוֹזף סיפר למארחו כי שנים רבות לפני כן בלילה סגרירי שכזה, הגיע לפראהה ובאותו בית עצמו נתן לו הגרדי טוב הלב מחסה. בבוקר עזר לאיש לטמון את הכד הזה, שהיה מיועד לנכדו. אין לתאר כמה שמח קוקוט. הוא רץ לאשתו ולילדיו עם הכד, וכאשר חזרו לעצמם מרוב השמחה, מספרת האגדה, ראו לתדהמתם כי יוֹזף הקשיש נעלם. שום איש לא ראה אותו יותר בפראהה הזהובה, מכיוון שהוא, לאחר שדחה את ישו בעל הייסורים, אשר נשא את צלבו לגולגולתא, נידון לשוט בארץ בדלות, לחכות ליום הדין ולכפר על עוונו הנורא בגילוי מטמונים לאביונים.

וכמה צדיקים נמנו בעולם, כאלה שאף פעם בחייהם לא מנעו מאדם עזרה? או שמשהו השתנה בסדר העולמי רק בזכות זה שהאדם אשר קיבל יריקה בפרצוף, שלט בכוחות מיוחדים, כלומר יכול היה, למרות הכנעתו המלאכית, להחזיר למעליבו בגדול, לתת בו עין הרע בכוונה, לקלל אותו ביעילות? השתנה משהו? התיש פצח בשירה והשיים התפרצו בשריקות? אמנם אין זה מעניינינו לדון בקושיות הסדר העולמי. אחרת אפשר להגיע לפרדוקסים כאלה שהקורא ייבהל מהפקרותו המוסרית והאינטלקטואלית של המחבר ובכלל יפסיק לקרוא. וזה מאוד יעציב את המחבר, שהרי לא התכוון להגות לא באלוהי ולא בקיסרי. הוא סתם הזכיר לקורא, כי היה, אומרים, מעשה שכזה, כמעט על-טבעי, בפראהה הזהובה, בימי לדיסלב השני.

לקורא, שבודאי בעצמו שרוי בספק לגבי צדקתו של סדר עולמנו, ללא שום קשר לסיפור המעשה הזה ולמספרו, הרבה יותר חשוב והרבה יותר מעניין לדעת כי כעבור ארבע מאות וארבעים שנה, בליל חורף סגרירי, ללא שלג, אבל עם סופת רעמים, קבוצה של אימיגרנטים לא-חוקיים ירדה מאנייה לחופו של מחוז נידח, נשכח מזכרון האלוהים ושנוי במחלוקת, שבאותו זמן נמשל על-ידי הנציב העליון של הוד מעלתו, המלך של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית, על-פי מנדט של חבר הלאומים. עם אותה קבוצה נמנתה אישה צעירה שסבלה מאובדן זכרון חלקי.

עכשיו ידובר בה ולא בקיבוצניקים שכיסו בגופם את התיל הדוקרני, אשר הבריטים המתחשבים מתחו מעל החוף, כדי שלאימיגרנטים המנוונים והלא-ספורטיבים לא יהיה קל מדי לזחול על פני האדמה, ממנה יביטו מעתה על הלבנה ועל הכוכבים. לכן המחבר לא יספר כלום אודות אותם קיבוצניקים שקראו לאימיגרנטים המיוגעים 'עולים' ו'מעפילים', למרות שיכול היה, בהחלט, לספר עליהם משהו שווה אזכור. אבל, אם לספר על כל דבר שקורה בחיים האלה, הרי לא יספיקו החיים ההם. חשבון פשוט: מצד אחד – החיים, ומהצד השני – כל מה שנתחיל לספר עליהם. אתם רואים? החיים כבר תפסו את כל החיים, ואם להוסיף עליהם עוד סיפור אשר מתרחש באותו זמן, החיים ויחד אתם גם הסיפור ינתקו בטרם עת, לפני שיגיעו לתכלית, ללא שלמות כלשהי. לכן המחבר לא יספר לא אודות הקיבוצניקים ולא אודות כל ל"ו המעפילים מאותה אנייה. הוא פשוט יתעלם מהם, בדיוק כשם שהתעלם מאינספור פרטים בניסוחה של האגדה הצ'כית עתיקת היומין, המעשה באורג קוקוט וביהודי הנודד יוֹזף. נלמד דבר-מה, אבל ממש מעט, למען האמת, אודות האישה הצעירה הזאת בלבד, אם כי סיפור חייהם של כל אחד ואחת מהאחרים מרתק לא פחות מסיפור חייה, וגם המספר שלושים ושש מעורר בנו סמיכות מושגים מעורפלת.

לאישה שסבלה מאובדן זכרון חלקי לא היו מסמכים כלשהם פרט למכתב המלצה מדוקטור מְלינֶק, שאומנם לא כלל שום המלצה. באותו מכתב מסר דוקטור מְלינֶק דרישת שלום לבבית לידידו הותיק עוד מימי וינה, פרופסור בודנהיימר, והביא לידיעתו כי הוא עצמו נשאר בחיים. האישה לא זכרה לא את שמה, לא את משפחתה ולא אנשים אחרים שסובבו אותה בעבר. ויחד עם זאת היא זכרה את רחוב ירוזַלֶמְסְקָה בפראהה, והיתה בטוחה שזאת באמת היתה פראהה ולא עיר אחרת כלשהי, שהרחוב השטוף באור קיץ זהוב הוא באמת רחוב ירוזַלֶמְסְקָה, המוביל לגן, ומעבר לאותו גן נמצא בית נתיבות. עוד זכרה את שער אבק השריפה, את שמו הפריך: 'פְּראשְנאבְּראנָה', את מגדלו המצועצע, שמשום-מה ראתה אותו בעיני רוחה מעלה קוטר עשן מתקתק. היא לא זכרה היכן היתה עד שהגרמנים עזבו את צ'כיה. כנראה שעברה את המלחמה במחבוא, כי הרי לא היה מספר של מחנה ריכוז על זרועה הכחושה. ועוד טיקטק בראשה זיכרון טרדני על שייכות לחוג כלשהו, כאילו מישהו שאין להכיר אותו, אבל אפשר לדַמותו, נאמר, לדוד שני, אומר 'אנחנו' ו'אנשים כמונו', וכוונתו לו עצמו ולאנשים נוספים, שלגביה הם אלמוניים לחלוטין, וחובט במקטורנו ומנער אותו מעל הקמין הדועך, ובאותו רגע הוא נמצא במהלך זעיר מהיכרותה, במרחק לא של יד מושטת, אלא של דף נייר משי דקיק. את הדף ההוא זכרה היטב. הוא כיסה איור בספר, ועם זאת גם הספר עצמו וגם האיור נמצאו באותו רובד של הזיכרון שבו ניצב גם הדוד השני שאין להכירו – במרחק של אלפי קילומטרים מדף נייר המשי, אשר נמשך בכוח סטטי אל עמוד הספר בו הופיע האיור, ונלחץ אליו עד מוות. בבית חולים באוֹסְטְרַבָה, שבו בילתה ימים מספר, צפו מדי פעם מלים צ'כיות וגרמניות, ולעתים משפטים שלמים, ממעמקי העבר על פני זיכרונה. אבל הם לא החזירו לה אף אחת מהשפות, אם כי היא היתה מסוגלת להבין את האנשים הסובבים אותה ולהגיב בהתאם בעזרת המעט שעמד לרשותה. הסבירו לה שהיא, על פי כל הסימנים, יהודיה. "כדאי לך לחפש את משלכם", אמר דוקטור מְלִינֶק, "יתכן שמישהו יזהה אותך בפראהה או בפלסטיין". היא היגיעה לפראהה ברגל והלכה לבית הכנסת ברחוב ירוזַלֶמְסְקָה בלי להכיר דבר.
שם פגשה את עוזי שהוביל צעירים למקום, אשר קרא לו, בנישוף, 'ארץ ישראל' – דרך נהר הדנובה עד קונסטנצה הרומנית, ומשם דרך הים. נמצא עבורה שם, 'רות', שהיא עצמה בחרה מתריסר הצעותיו של עוזי.

בקיבוץ דגניה אף אחד לא זיהה את רות. המהירות שבה רכשה את השפה החדשה, השלישית שלה, הפתיעה את המורים. אירמה זינגר, אשר כתבה לילדי הקיבוץ סיפורים בגרמנית, אמרה כי היא מקנאה במבטאה העברי של רות: 'טובבב מאודדד', אין מה להשוות ל'טוף מאוט' שלה. אבל המחבר החליט נחרצות לא להרבות בדיבורים על אודות מרים זינגר, למרות שהיא בודאי ראויה לתשומת לב לא פחות מהגיבורה שלו, ויש לו מה לספר עליה, החל בעובדה שהיו לה שני שמות שווים: אירמה ומרים, ובנוסף לכך, פרנץ קאפקא עצמו ציין לטובה את האגדה הראשונה שפירסמה עוד בפראג, וקארל פולצ'ק… לא, באמת, כשרון המספר הוא כשרון הכריתה של כל הדברים המיותרים!

לכן לא נזכיר יותר את דגניה, לא את דגניה א' ולא את דגניה ב', אלא נפנה ירושלימה, כי בוקר אחד רות עזבה את הקיבוץ ונסעה לעיר ציון. עכשיו כבר היתה לה מעין תעודה שניתנה לה בקיבוץ, וזו הגדירה אותה בשם רות ישראלי. אם פיסת הנייר ההיא לא היתה משכנעת את השלטונות הבריטיים, הרי שלפחות, עם מכתבו האמור של דוקטור מְלִינֶק, עשתה את גבירתה לממשית מעט יותר מקודמתה. בנוסף לכך, רות ישראלי ניזונה בינתיים מפירות הקיבוץ ושבה לאיתנה, נעשתה, לפי הגדרתה של אירמה, 'דומה לאיש חי'.

חבל שפרופסור בודנהיימר נסע בדיוק אז לעיר לוזאן, לקונגרס הבינלאומי של היסטוריוני המדע. רק בגלל העובדה הזאת נושר הזואולוג הדגול מסיפורנו, כאילו אין למחבר מה לספר אודותיו, והדבר לחלוטין אינו תואם את האמת, שכן כבר הולדתו צוינה במכתב ברכה להוריו מאת דוקטור הרצל עצמו. אבל אין לנו ברירה אלא להשאיר בצד, לא רק את תיאודור הרצל ומאקס יצחק בודנהיימר האב עם אשתו, שבודאי היתה אישה יוצאת דופן, אלא גם את הפרופסור, אשר נקרא, בדומה לאירמה מרים, בשני שמות, העולים בקושי רב בקנה אחד: פרידריך ושמעון. נעזוב אותו, למרות שדווקא מחקרו הוא שנתן תשובה הולמת לטענתם של מבקרי התנ"ך בדבר האנכרוניזם, לכאורה, של אזכור הגמלים בספר בראשית בתור חיות מבויתות. אחרי ככלות הכול, בהיענותו להזמנת הקונגרס ובנסיעתו הראשונה לאירופה לאחר המלחמה נטש את הסיפור הזה מרצונו החופשי ובעצמו בחר שלא לשחק בו תפקיד פעיל יותר.

רות בילתה את הלילה בבית ההארחה 'תפארת ציון וירושלים' בשכונת מחנה יהודה, מול השוק. הבניין ההוא, אשר לפני המלחמה היה גורד שחקים בן ארבע קומות בתוספת מגדל דו-קומתי, ובנוסף על כך עוד התפאר בכרונומטר השמש, מעשה ידיו של האמן שפירא, המשיך להיקרא 'בית עם שעון', אף-על-פי שהשעון נשרף יחד עם המגדל, ובזה הושיע את העולים הלנים בשתי הקומות התחתונות מההכרח לשקוע בשאלת הזמן. בבוקר, תוך כדי ארוחת הבוקר, כי ב'תפארת ציון וירושלים' היו מגישים ארוחת בוקר אמיתית, שכללה לחם שחור אמיתי ותה שחור אמיתי עם סוכר, סיפרה לרות שותפתה לחדר השינה, שנחרה במשך כל הלילה באופן יוצא מן הכלל, כי לפני עשר שנים הבניין היה דומה לרַדְנִיצָה הישנה בפראהה 'כמו שתי טיפות מים' – היא ראתה את התצלום מעל דלפק השומר ליד הכניסה. "רק תסתכלי, תסתכלי!" לפני שיצאה את הבית, התבוננה רות היטב בתצלום מלפני עשר שנים, אבל הוא לא עורר בה שום זיכרון.

צריך היה למצוא דרך להתערות בירושלים או לחזור לקיבוץ. רות החליטה ללכת לבית הקרנות, לסוכנות היהודית. השומר הציע לה מסלול הליכה מקוצר, דרך השוק ואחר כך דרך השכונות זכרון טוביה, שיבת ציון, נחלת אחים, שערי צדק ורחביה. המסחר בשוק היה בעיצומו. קשיש מלוכלך ובלוי, בעל זקן ארוך ופרוע, היה עובר מדוכן לדוכן, מושיט ידיים רועדות אל הירקות ומקרקר ללא הפסק: "קוֹ-קוֹ-קוֹ-קוֹ". הסוחרים גרשו אותו: "הי, יוסף, תסתלק מפה! יאללה, לך-לך, פרופסור!"

תשאלו ודאי, איך יתכן שהיהודים מקפחים ומעליבים את בן עמם הקשיש והמסכן, כאילו שכחו לגמרי את כל חוקי הרחמנות והצדקה, ויחד אתם את אינסוף המעשים המאירים והנוגעים ללב, אשר היו מאז ומעולם בפיהם של חכמינו ז"ל? אולי אף תאבדו כל אמון במחבר ותתחילו, חס וחלילה, לחשוד בו, שהוא מעוות את המציאות ומסלף עובדות. "האומנם כך הדבר? מאין לו למחבר ראיה לקשיחות לב מעוררת התמרמרות שכזאת?" אבל אין לנו פנאי להתפנות לפתרון הקושיה המסובכת הזאת. לא ולא, המחבר איננו מנסה להתחמק מתשובה, יותר מדי מרותק הוא לדברים המתרחשים כנגד עיניו. והמתרחש הוא שהזקן חלוש השכל מביט ברות ישראלי בעיניו הדהויות, כך שאפשר לשער כי הוא מזהה אותה, כאילו שהוא ניזכר לא בה בלבד, אלא שיחד אתה עולה בתודעתו מעשה שלם, אשר לו עצמו היה בו תפקיד פעיל, במקום רחוק מאוד, בימי קדם. הוא מביט בה ושפתיו האפורות המדולדלות נעות. אם לאמץ היטב את חוש השמיעה, נוצר רושם שהנה-הנה ניתן יהיה להבחין במלים, להבין את דיבורו דמוי-התרנגולת. ועלינו להתאמץ. עלינו להשקיע את כל המאמצים כדי להבינו, מפני שהזקן אומר משהו חשוב ביותר. "פַנִי קוֹקוֹטוֹבָה! סוף כו-כו-כו-כל סוף!" – זה מה שאומר יוסף הקשיש. בעצם העובדה שאנחנו התחלנו להבין אותו אין, כמובן, שום דבר יוצא מן הכלל, מפני שהמחבר בכוונה מסדר עבורנו הכול בצורה כזאת, כדי שלא נכשיל אותו ולא נאכזב את עצמנו. אפשר אפילו לומר שהוא מקפיד בכך שאנו ננהג לפי תכניתו. הדבר המדהים באמת בכל המתרחש מול עינינו הוא שאת אותו דיבור לא-ברור של יוסף מתחילה להבין רות ישראלי דווקא. לא זו בלבד שהיא מבדילה בקרקורו מלים ומשפטים שלמים, היא מכירה לפתע את שם משפחתה: קוֹקוֹטוֹבָה. כאילו התרומם דף נייר המשי מעט מעל האיור בדף הספר הלא-נודע, ולהרף-עין מנצנצת תמונה של פני חדר כלשהו, של אנשים אלמוניים, של חיים בשכבר הימים החרוטים בנחושת. היא בודאי לא הצליחה לעמוד על טיב התמונה, אבל הספיקה להרגיש שלשמה השגור כבר, רות ישראלי, לתעודה הלא-חוקית שניתנה לה בקיבוץ, ולמכתבו חסר התועלת של דוקטור מְלִינֶק נוסף דבר-מה חדש, חשוב עד מאוד,ויתכן שלדבר הלא-מוגדר ההוא יש משקל לא-מבוטל, שיעזור לה לעמוד על רגליה ולשמור על סמיכותה בלי להתנדף עם כל משב רוח קלוש.

יוסף אינו מחוסר בית, כמו שאולי מיהרתם לשער. הוא מתגורר בשכונת נחלת אחים, בכוך, שנסמך אל בניין לבן גדול ברחוב ציפורי, מפני שלפני עשור שנים, בזמן הפרעות, נהרסה עד תומה, ממש נפרקה אבן-אבן, אותה חנות בעיר העתיקה שירש מאביו הסנדלר. התמזל לו ליוסף מזלו שהוא עצמו היה באותה עת בנדודיו בטורקיה ובארצות הבלקן. עקבות הפוגרום נוקו בהקפדה, והצ'ריקוברים השכנים אף הספיקו לחגוג את נשואי בתם הבכורה. לאורך חייו, אשר נראו לו כמעט נצחיים, היה רגיל כל-כך לחזור מנדודיו לאותה חנות, שבראותו את המקום הריק נפגע בשבץ. השבץ לא הצליח בכל זאת להמיתו, וכעבור זמן לא רב יצא מבית החולים כשהוא סובל מליקויי דיבור וזיכרון וגם בזיכרונם של האנשים שהיו מזהים אותו נשמר בצורה חלקית בלבד. מאז ומעולם היה עבורם זקן תמהוני ללא משלח-יד מסוים, המכונה משום-מה 'פרופסור'. הם לא שאפו להכירו, מפני שבעצם מעולם לא הכירוהו ולא חפצו למלא חסר זה בתמונת עולמם. ואילו הוא עצמו זכר מעט מאוד, וגם זאת לא ממש היטב, ולכל דבר שזכר בצורה זו או אחרת לא היתה שום חשיבות. זכר, למשל, ששנים רבות עסק באיסוף מסורות של גולי ספרד, אבל בראשו נשמרו שתי מלים בלבד: 'פּוֹר פַבוֹר'. מה עשה בטורקיה ובארצות הבלקן? חיפש אחרי משהו או מישהו, התוודה במשהו בפני מישהו. לעתים נדמה היה לו שחי כבר אין-ספור פעמים, ולכן עייף ללא שעור ובילבל בראשו את הכול. הוא לא יכול היה לחזור לעיר העתיקה. זקנה תימנייה גלמודה נתנה לו מחסה בתוספת הבניה הלא-חוקית שלה. היא החלה אף לדבר על חופה כדת משה וישראל, אבל לפתע, בעודה אוחזת בידו של יוסף ולוחשת לאזנו בלהט דברים לא-ברורים על אוצר כלשהו הטמון בביתה, החזירה את נשמתה לבוראה. זה כבר עשור שנים שלחשה הלוהט של הזקנה התימנייה רודף אחריו בכוך הזה, בו נשאר, מפני שלשכנים כמו גם לשלטונות העיר לא היה פנאי לעסוק בפינויו ובהריסתה של אותה תוספת בנייה, אחת מאלה שהמשיכו לצוץ בסביבה כפטריות אחרי הגשם.

משראה יוסף את רות, נוצרה בתודעתו העכורה מן תעלה של בהירות, כמו נפלה מחומת האבן שסובבה אותו לפתע אבן אחת זעירה, ולפריצה שנוצרה החלו לאט-לאט, בזרם דקיק, להסתנן מים זכים.

"לפרופסור באה נכדה מאוּרוֹפָּה", הודיעה לכל הרחוב חנה הכורדייה, שהסתכלה עליהם מהמרפסת.

בכוכו של יוסף עמד ספסל ארוך, עליו ישן, וקמטר מצופה בפח, שעליו ישנה בימים עברו הזקנה התימנייה, וכעת הסתדרה פַּאנִי קוקוטובה-ישראלי. ארגז לבד גדול שימש שולחן ופחית ריקה מבנזין של חברת 'של' שימשה כיסא אחד ויחיד. כל זה מתואר כאן לא במטרה לדכא את הקורא בתמונת העוני המר, אלא לצורך יצירת אמינות. כי כל הדברים האחרים שבהם עלול המחבר לסיים את סיפורו נושאים אופי לא-אמין ואפילו לא-יאומן לחלוטין.

יוסף, מלא שמחה ועונג מכל הברה של הדיבור הצ'כי, שחזר אליו בבת אחת, גילה לרות, לה קרא בשם מרטינה, כי עליו לחשוף לה עוד מטמון אחד ודי, האחרון שבחייו הארוכים. סודו קפץ עליו בפתאומיות, כשכבר לא ציפה לכלום אלא לסוף שקט וקל. הוי, התימנים האלו! אם אין הם יכולים להסתדר בחיים ללא סודות, שישמרו אותם לעצמם. אותו סוד עינה אותו עשור שלם, ולכל אחת מהשנים ארבע עונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ, ואם אביב וסתיו עוד אפשר לעבור בנעימות יחסית, הרי חורף וקיץ בירושלים הם בלתי-נסבלים ונמשכים לאין סוף. אבל עכשיו… כמה שהוא שמח! כמה שהוא שמח! שתיקח פאני מרטינה מכוש מהשכנים באמתלה, נו, נאמר, שהיא רוצה לסדר גינת ירקות בחצר, עכשיו רבים מסדרים גני ירק בחלקות אדמה זעירות אלה. ובלילה, כשאף אחד לא יפריע, שתתחיל לשבור את הקיר המזרחי הרקוב. נעמי הזקנה החביאה שם משהו כזה, משהו כזה… שלא הספיקה לגלות לו מה הוא הדבר הזה בדיוק. יתכן שיש שם זהב, ואולי אבני חן. התימנים האלו אינם יכולים ללא סודות.

וכך קרה שאותו מטמון באמת היה המטמון האחרון של יוסף. הזקן נפתר מן העולם לקראת הבוקר. ובאותו בוקר אספו גברים שחורים מהחברה קדישא את גופתו של ה'פרופסור'. הקבורה נערכה אחר הצהרים. בלילה החלה רות לשבור את הקיר המזרחי של תוספת הבניה הלא-חוקית, בטוחה שמעבר לאותו קיר תתגלה מנהרה ארוכה, ומשתכנס בה תחזור לעצמה, לחיים האמיתיים שלה ובחיים האלה תזהה מיד גם את האנשים, גם את הנופים וגם את הקשרים בין החלקים המפוזרים של השלם – דבר שמעולם לא עלה בידי אדם. המלה 'פְּראשְנאבְּראנָה', לדוגמה, תוכל להתחבר בכל הגה שלה עם עשרות ומאות מלים אחרות, נטולות כל משמעות בעבר, ומהקישורים הללו ינדדו לכל עבר צלילים נוספים לאין ספור, שישאפו להתחבר עם עוד שפע אינסופי של מלים ומשמעויות ואז לא יהיה שום ערך לא לזהב ולא לאבני חן.

לאחר כעשרים מכות נפל גוש גדול של חומר טחוב ומאחוריו התגלה מחבוא, בו הסתירה נעמי הזקנה היתר להחזקת דוכן בשוק של צנעה, על שם אביה, עליו השלום, וכתובה שהוא, במו-ידיו, כתב לאמה, עליה השלום.

הזמן המשיך לזרום בכיוונו השגור, או שאנשים, בכל אופן, שיערו כך את מהלכו. האומות המאוחדות, לאחר התייעצויות רבות, החליטו מה שהחליטו. הסתיימה מלחמת השחרור. העיר העתיקה נשארה בידי מלך ירדן, ובה גם המקום שפעם עמדה בו חנותו של הסנדלר, אביו של יוסף. אירמה-מרים זינגר ניסתה פעמיים לברר מה עלה בגורלה של רות ישראלי, אבל מאמציה לא צלחו. פרופסור בודנהיימר לא שמע עליה מאומה. בכוך המשופץ, תוספת הבניה הבלתי-חוקית לבניין הלבן שברחוב ציפורי, התגוררה משפחה ברוכת ילדים של פליטי עיראק – שבע נפשות בעשרים מטרים מרובעים.

אילו היה סיפור המעשה הזה נופל לידי עיתונאי בעל ניסיון, מאלה שכותבים במוספי סוף השבוע מסות על סיפורי חיים מסובכים ועל שאר תהפוכות הגורל, היה זה מביא אותו לדפוס תחת הכותרת 'המעגל נסגר', וקוראי המוסף היו מרוצים, היו אומרים כמה משפטים רבי-משמעות, כלומר, חסרים כל משמעות שהיא, דוגמת 'מי יבין דרכי השם', כמה מלות קריאה, החל ב'ראה-נא' וכלה בצלילים מקוטעים לגמרי, וכבר באותו היום עצמו היו שוכחים את הנקרא. לא כך המחבר שמספר לנו את הסיפור בגרסתו שלו. שימו לב, הוא זומם לזרוע בנפש הקורא סוג מסוים של פקפוק, של ספקנות כלשהי כלפי הסיפור שהוא עצמו כותב, כאילו שדווקא בזה טמונה מהותו. מן הראוי לציין שהוא עושה זאת באמצעות תכסיסים אסורים: הוא מזיז בכוונה פרטים מסוימים כך שהם מאבדים את קשרי ההגיון שלהם ויחד עם זאת גם את אמינותם. לגמרי לא ברור, למשל, מי היא זאת מרטינה קוקוטובה הנ"ל, היכן היא נמצאת ביחס לסורג המלכותי קוקוט? האם היא בתו, נכדו, נינתו בדור העשירי? אולי היא אשתו? והרי היתה לו אישה, פאני קוקוטובה, ומכיוון שרק השד יודע כיצד מתנהל לו הזמן בסיפור הזה, מיהו שיקח על עצמו את האחראיות לטעון כי מרטינה אינה תואמת את התפקיד? אחרת כיצד יכול יוסף, שמן הסתם מאז לא ביקר בפרהה, לזהותה?? אבל, מאידך, לא האורג המלכותי ולא אשתו, ככל הנראה, לא היו יהודים. אמנם גם לגבי יהדותה של רות ישראלי אין ברשותנו אלא השערות בלבד, מתקבלות על הדעת ככל שיהיו. ואילו משפחתו של האורג, מנין לנו שהיו נוצרים והלכו, למשל, לכנסיה? או, נגיד, יוסף הזקן – האם אפשר לראות בו את אותה דמות מהברית החדשה הנקראת באפוקריפות ובמסורות שונות היהודי הנצחי, אחשורוש, קארטופילוס או בוטאדאוס, או שאין הוא אלא קשיש עובר בטל, בן זקונים של הסנדלר מוטקה פראגר ובוליסה רחל? איש מאתנו אינו מבין זאת כלל, וכבר לא יבין לעולם. והעדר הידע הזה שלנו ברור, כמובן, למחבר, והוא מנצל אותו לצורך יצירת אווירה ערפילית כלשהי. ומכאן צצה ועולה השאלה, בשביל מה דרושה לו למחבר אווירה לא בריאה שכזאת, המערערת את אמונתו של הקורא במתרחש ומפריע לו לקורא לנוד בראשו, לכנכן ולענות לו למחבר "אמן"?

רגע, רגע! והלא הוא אמר זה עתה שהסיפור הזה (הזה, גברותיי ורבותיי, הזה ולא אחר, דווקא זה!) היה מקובל לחלוטין לו הובא בגרסתו של עיתונאי מנוסה פלוני. הייתכן שהוא מרמז לאפשרות שהעיתונאי היה מעוות את העובדות, שאותן כל-כך קשה לתפוס ולהפנים, שהיה מסלף אותן לצרכיו? כלום לא יירתע המחבר האמור מלהתנכל לשמו הטוב של המקצוען ההגון? דרך אגב, מה שמו של אותו עיתונאי? את מי בחר לו למטרה? אם כוונתו לגדליה בוכבינדר, יש לציין… לא ולא, גדליה בוכבינדר, שלספר עליו כבר אין למחבר לא כוח ולא פנאי, למרות שישנם פרטים לא מעטים הראויים לענייננו, כגון העובדה שמסתו בעיתון 'דבר' מאמצע שנות השלושים על אודות תושבי השכונה נחלת אחים הופיעה תחת הכותרת "על אילו סודות שומרת נעמי?", והוא מכווננו ישירות לזקנה התימנייה מרחוב ציפורי… בקיצור, דווקא גדליה בוכבינדר לעולם לא היה מסלף עובדות, והדבר ידוע היטב למחבר. הרי הוא עצמו הוא שמסלף ומעוות הכול, בשל האינטרס הספרותי שלו, כאמור. האינטרס הזה נובע מניסיונו ליצור התפלגות מסוימת בין סיפור לחיים, כדי שהסיפור לא יתמזג בחיים, אבל גם לא יסתיר אותם לגמרי, כך במשב רוח פתאומי מתפלג דף נייר משי מעמוד הספר עם האיור השומר על סודו. לרגע נחשפת זווית כלשהי, מנצנצים אנשים אלמוניים, חפצים כאלה או אחרים, נשמע זוג משפטים קטועים – רמז לחיים או לאפשרות החיים, אותם לא ניתן לראות באמת לא לו ולא לנו.

נטליה זבורובסקיה-סיגאוי: הנוף על השולחן

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:44

I

II

רועי חן: האבן

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:40


1

אלישע חסאן עשה את דרכו לים והיא בכיס מכנסיו. יש והמתאבדים בטביעה טומנים אבנים בכיסים כדי להבטיח את שקיעתם במצולות, ואילו אלישע, על אף האבן בכיס, לא רצה לטבוע וקיווה בסופו של יום דווקא לצוף, לעלות על פני המים, כמו שאומרים. וגם לו הרהר באפשרות לנשום מים מלוחים לא היה בוחר באבן זו שגודלה כזרת ומשקלה כשל טבעת יהלום גדולה ותו לא.

שעה ארוכה שהה בבטן האוטובוס מירושלים לתל-אביב. המהום שיחות הנוסעים מגיע לאוזניו כמתוך קונכיה, והטלטול הממושך הופך את מעיו. במושב לצדו ישן חייל ממושקף, צרוב שמש. בניסיון לחקותו עצם אלישע את עיניו, אבל שם, בחשכה הלבנה של עפעפינו, הילכו מולו כל אותן בנות מלך חסודות שסרבו לקבלו כשידוך והאחרונה שבהן, רֶבֶּקַה, נעצרה וניהלה אתו שיחה זהה לזו שהתקיימה ביניהם אז, בחדר הצהבהב והמחניק: מה יש לך שם? טבעת? אולי תוציא כבר את היד מהכיס, יש לך שש אצבעות או מה? והוא ענה, רציני כמו ילד, שאין לו שש אצבעות ושאין דבר כזה בכלל איש עם שש אצבעות. ואילו היא הקשתה – אז מה, בכל זאת טבעת, אה? טבעת? כן! הוא אמר. למה כן? מה פתאום אמר "כן"? מה, "לא" זאת תשובה פחות טובה? אבל הוא ענה כן. רֶבֶּקַה יצאה מהחדר בריצה ושבה עם אביה שברך בשעה טובה והוסיף שמעתי משהו על טבעת אירוסין, אפשר להציץ ברשותך, ולא נותר אלא להפגיש אותו עם האבן. אתה צוחק על הבת שלי! מהומה, טריקת דלת,  בושה, שמועות, והריב בין אביו לאמו שנע בין ויכוח תיאולוגי לרכילות משפחתית עם דגש על דודה רשל.

כשעצר האוטובוס בתחנה המרכזית, התעורר החייל ומצמץ בעיניו כשבוי ואלישע נפרד בהנהון, כי ידע שבקרב עם החום האלים שבחוץ מתמודד כל אחד לבדו – ואכן ברגע שבו הוקא החוצה שטפה אותו הזיעה כגל. הוא ניקה את זגוגיות משקפיו שהתכסו אדים והרכיב אותם שוב על אפו הקטן, הדומה למקור הינשוף. פיו היה דרך קבע פעור קמעה, כמו באמצע ה"אֶה" המפורסם של בני עמנו שתפקידו לחבר בין המלים. כל מראהו אמר "איני שייך". הוא לבש וסט חום בהיר על חולצת כפתורים לבנה מקופלת שרוולים. שולי מכנסיו המחויטים נתקעו בגרבו ונעליו החומות היו ישנות אך מצוחצחות. הפיגמנט הכחול שצובע לפעמים את עיניהם של יוצאי ספרד לא עבר אליו. כמו גם הר' המתגלגלת או הח' הגרונית והוא ניחן בדיבור ממולמל ורצוף כחכוחים שהרגיז גם את הרוצים בטובתו שכן בנוסף לכך היה קולו היה גבוה מן הרגיל והיה קשה להבין מה הוא אומר. גוון עורו היה נחושתי ויציבתו רפויה מדי לגבר בן שלושים וחמש, כמו היה גופו שרוי בעיצומה של מחלת פרקים.

בקושי רב עלה בידו להשיב ולדחוק אל תת-המודע וידוי ששמע לא מזמן מבעד לחבלי שינה, ובו דודו נסים מאבד נרתיק משקפיים מוזהב באחד ממכוני המין הנמצאים בקרבת מקום. כדי לא לחשוב על האפשרות הפשוטה והמבחילה הזו, שנמצאת בהישג יד, מיהר ונכנס אל המונית הראשונה שנקרתה בדרכו, ידו טמונה עמוק בכיסו, שומרת מכל משמר על האבן שייחל בסתר לבו לאבדה. הוא התיישב במושב האחורי, נשף כאומר סוף סוף, זה גיהנום שם בחוץ. הנהג המתין בהבנה, מרשה לנוסעו להתמסר לאוויר הקר והיבש שפלט המזגן. לים, אמר אלישע בפשטות. לחוף הדתיים? שאל הנהג. לים, אמר לאחר שהות אלישע וקולו קודר.

מה יש לו לבן אדם להיות קודר בגיל שלושים וחמש, ישאל מי שאינו קודר ואולי אף יוסיף שקדרות הולמת את גילאי העשרה או את סוף החיים או, למשל, את מי שהתאלמן, לא עלינו. על כך אשיב כי קודר אפשר להיות תמיד, ועל אחת כמה וכמה אם אתה אלישע חסאן, רווק, דחוי שדווקא לו החליטה דודה רשל להעניק את האבן.

הכל אבן, זו היתה מסקנתו של אלישע כשצפה מהחלון בדרך לים. לבני הבניינים, מרצפות המדרכות, מרחב חיי הוא אבן, מהכותל המערבי ועד לסלעי שובר הגלים, וגם מחוץ לחיי, אבנים בכל מקום, הבזלת של הלבה הקרה ואבני הגיר הלבנות, אבני החן היקרות, אבני הפינה, אבני הסקילה והעבר הוא אבן, האש של צור וחלמיש, אבני חושן המשפט ומשה היכה בסלע ויצאו ממנו מים, והעתיד הוא מצבה מאבן שיש שעליה חקוקות שנות חיינו ועל גביה מניחים קרובינו אבן לאות זיכרון. וידה של מי על העליונה באמת, של האבן או של האנושות?

למה הן דוחות אותו, הן יש גיבנים ממנו, כמאמר הפתגם, ונוסף על כך הוא מציע יחוס וכסף. כ-ס-ף! תשע נשים סרבו לו… בנסיבות שונות, בהבדלי שנים, כאילו נדברו ביניהן. זאת האבן, זו חייבת להיות האבן, על אף המיתוס, אולי יש משהו במגע שלו, אולי אפילו בריח שלו שמייצר אצלה תגובה נגדית לזו הצפויה.

אבל הנה המונית עוצרת ליד החוף, הוא משלם את הסכום המופרך בלי לחשוב ויורד אל החול המלהיט במהרה את סוליותיו. הכיוון – שובר הגלים, שם אמור להתרחש העימות האינטימי בין הגיאולוגיה לגניאלוגיה.

2

היכן נולדה האבן? מוצאה הראשוני, כמובן, לוט בערפל, ככל האבנים הינה ודאי שבר של סלע יסוד, מאלה אשר נוצרו כשכדור הארץ התקרר, ואולם אל המשפחה הגיעה בטעות, בשנת 1128.

בעיר סרגוסה היה חלון ומאחוריו חיו פלורה, כלה צעירה, ובעלה, דונש בן אלעזר, סוחר עצים. לעומת הריבים הקולניים בין קיסר ספרד, אלפונסו הראשון, וזוגתו, אורקה מלכת קסטיליה, ששילחו זה בזה צבאות, עד שהציתו מלחמת אזרחים, פלורה ודונש לא הרימו את קולם. הם אכלו, ישנו, רחצו – בשקט. וגם בעת תשמיש מיטה – דממה. בבולי העץ נגע דונש ביתר חיבה מאשר ברעיתו. והיא תיעבה את הריח החמוץ שהדיף גופו.

ובכן, באחד מאותם ערבים אילמים בחייהם, כשישבו ולעסו מסאפאן ביתי שאיבד מטריותו, התעופפה אל חלון ביתם האבן. באותם ימים, היו רוחבה ואורכה כאלה של כף יד, ואולם כשנחבטה בשולחן הורעש כל עולמם. בסרגוסה של אז, זרקו אבנים מתוך אהבה, ודונש שידע זאת זינק אל החלון והספיק לתפוס במבטו את זנב דמותו של צעיר שנעלם מעבר לפינה. דונש ציווה בלחש על פלורה לבלוע את האבן כשם שעליו לבלוע את כבודו. כשהתנגדה אחז בגרונה ותחב בכוח את האבן לפיה, עד שהתבקעו שפתיה האדומות והעבות ונשברה השן החותכת בפיה.

בלילה עזבה פלורה בחזרה אל בית הוריה. למשמע הדלת הנטרקת התהפך דונש על צדו ועל אף שהיה ער, לא פקח את עיניו. הכל גינו אותה, צפו לה מוות בגפה, כלה שסרחה, דחויה לעד, בתולה זקנה, אבל הם לא צפו את הרוקח מקורדובה, אמציה חסאן, שאומרים עליו שהיה צאצא של יקותיאל, פטרון המשורר איבן גבירול.

ביומו הראשון בסרגוסה הוזעק חסאן לטפל בצעיר יהודי שאכל לחם שיפון הנגוע בפטריית ארגוט. בהזיות הקדחת היכה הצעיר על חטא וסיפר כיצד התכוון להשליך אבן על חלון אהובתו, רוזה בנבנישתי, ותחת זאת פגע בחלון שכנתה, פלורה בן אלעזר. חפותה שהוכתמה מייסרת את מצפונו, אבל גובר על כך הפחד מחרון אפו של אדון בנבנישתי. משעלה החולה על דרך ההחלמה, יצא הרוקח אל בית הכלה שסרחה על לא עוול בכפה.

ההיתה זו השן השבורה שלה או גאוותה הנוצצת כחרב שכבשו את לבו של אמציה חסאן?

הרוקח המאוהב ויתר על הנסיון לגשר בין פלורה לבעלה ולקח אותה אתו לקורדובה. בערוב ימיה, מקומטת וטובת עיניים, מסרה פלורה לבנה ביד רועדת את האבן שזיכתה אותה בהכרות עם איש חסדה, אהוב לבה, מושיעה, אביו, אמציה חסאן. הבן נשבע לשמור עליה מכל משמר ולצוות כי תועבר מדור לדור.

מנת חלקה של האבן היתה מסכת תלאות, כי גורלה היה כעת יהודי. ב-1492 גורשה האבן על פי גזרה מארץ מולדתה ועלתה לאדמת ישראל.

בראשית המאה ה-16 החזיק באבן, שכעת יוחסו לה סגולות, נינו הנהנתן של אמציה חסאן, שחי בישוב הקדום ציפורי על פי הפתגם הספרדי: מוארה פאטו – מוארה ארטו, למות שמן אבל שבע. הוא כמעט ונפטר מהאבן עבור חופן מטבעות, אך הבין כי יוכל לגבות משכניו תרנגולת או בד נחמד תמורת שימוש חד פעמי וכך היא נותרה במשפחה.

בדור הבא התגלגלה האבן לצפת עם צדיק תמהוני בשם יעקב חסאן, שאומרים עליו שעלה לרגל אל יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך, אך במהרה הצטרף לאחת מחבורות תלמידי האר"י. ואולם, כה משונות היו הליכותיו וכה פטפטנית היתה תשוקתו לחזיונות עד שהוכרז כמשיח שקר והוקע עם ה"קמיע" שלו. יש אומרים שביום הלווית האר"י, ה' בחודש אב, 1572, פגש יעקב חסאן אישה צפתית שנישקה את רגליו ולקחה אותו לבעל, ללא רב, בברכת האבן בלבד כי האמינה שהוא הגואל. הוא מת כמשיח אמת של אישה אחת.

האבן עברה מעיר לעיר, מיד ליד, כמטבע, לעתים הוצגה לראווה ולעתים הוצפנה במסתור. שכבותיה נשרו והיא הלכה וקטנה. היו תקופות שבהן זכו מחזיקיה לכינוי הגנאי עובדי כוכבים ומזלות, אך גם המגנים ביקשו ללטפה לרגע. אם לא תעזור – לא תזיק, אמרו. נשים הצמידו אל האבן את שפתותיהן, בעלים שאיבדו את אונם שפשפו בה את זרת ימין. היא הונחה על בטני ההרות, בעריסות תינוקות ולמראשות החולים. האבן שובצה בשרשרת זהב ושבעים שנה לאחר מכן הוצאה והשרשרת הותכה.

אה, כן.. והיה המקרה ההוא.

בכור חסאן, בנו של שופט טברייני ידוע במאה-19, אסף אבנים ושברי אבנים לשם בניית מגדל. מדובר היה במגדל הראשון והאחרון שיבנה בחייו, מגדל קטן, כאמה גודלו, שיעמוד במרכז העולם בזעיר אנפין שהלך ונברא בחדרו, הכולל בתים זעירים מגולפים בעץ, כרי מרעה עשויים עלים יבשים וגשר מענף של עץ זית אשר גבוה דיו על מנת שתעבור תחתו סירת נייר שהשיט בכור בידיו הגדולות והשעירות. למה גדולות ושעירות? כי גילו של בכור היה רחוק מזה של ילד. והנה היתה חסרה לו למגדל יציבות, וכך השתרבבה אבן הקמיע אל תוך המשחק. כשגילתה זאת אמו, אשת השופט, היא פצחה בזעקות והכתה אותו בפרצופו בשתי ידיה. היא פירקה את העולם הקטן שבחדרו וידיה תרו אחר האבן, בבהילות, בטרם ישוב אב המשפחה הביתה. לבסוף מצאה שתי אבנים דומות עד מאוד ובתום התלבטות קצרה בחרה אחת מהן והניחה אותה במקום הכבוד הקבוע, על גבי הבד האדום והמשובח שריפד את קערת החימר. השופט שחשף נוכלים, כלא פושעים וסיכל תרמיות לרוב, מעולם לא חשף את המקרה. הבן אגב, חדל לעסוק בהבלים, ובמהלך יבוש ביצה הכיר את אשתו.

את המאה העשרים בילתה האבן מוקפת אבנים ירושלמיות – ברובע היהודי. ברובע זה ומחוצה לו נפוצו באותה מאה מיני קמיעות, חמסות, צמידים וקלפים שניחנו, לכאורה, בסגולות נגד עין הרע, לפרנסה, לפוריות, לחן ולחסד ואפילו לשמירה והצלה של לוחמי ישראל. בעניין מעמדם הגובר של הקמיעות אוכל להפנות את הקורא המשועמם לסעיף 122 בחוק הבחירות לכנסת הנוגע לאיסור בהענקת קמיעות למצביעים פוטנציאליים על מנת לזכות בקולם. עד כדי כך כמהו האזרחים למזל.

עם בואה של המאה העשרים ואחת ניצחו הקמיעות המודרנים, הטכנולוגים והוירטואלים את אלה אשר נוצרו בתבנית קדומה ובכללם זו של משפחת חסאן. בא דור שלא ידע את האבן. לא ידע ולא מצא פנאי לדעת, כי כמו כל דבר קדוש במאה העשרים ואחת שאין עליו סמל מותג היתה האבן שווה כקליפת השום.

אבל לא עבור דודה רשל.

דודה רשל היא אישה מן העולם הישן, עם שרשראות זהב ועגילי טבעת גדולים. דודה רשל טוענת שחסאן בא מחזן והיא מדגימה זאת על ידי שירת כל נדרי בנוסח הספרדי-ירושלמי בקול הבאס העמוק שבו נתברכה. היא מאמינה שהחסאנים הם צאצאים של יקותיאל חסאן, הפטרון של אבן גבירול. שני בעלים היו לה ואף לא ילד אחד.

המדינה הזאת איבדה עצמה לדעת, היא צועקת. אנחנו כאן שבע מאות שנה ותמיד חיינו ביחד עם ערבים, נוצרים, תורכים, בריטים… ומה, לא הסתדרנו? הסתדרנו יופי. אבא של סבא שלי היה שופט ידוע ששלט בתשע שפות ובחיים לא נלחם עם אף אחד. כל המלחמות בגלל מלים זרות. יש לנו מסורת מפוארת אבל זה לא מעניין את הנכדים. אם למישהו יש שורשים פה בארץ הזאת זה לנו – כשיגרשו את כל מי שלא שייך לכאן, לא יישאר כאן אף אחד חוץ מהמשפחה שלנו.

היא זוכרת את שמות כל האבות וכל הנכדים, יש לה עין אחת גדולה מהשניה וחיוך קצת מפחיד, היא מתגרדת תכופות בבית שחיה ומכינה בעצמה טיפות אוזניים משמן זית. כשהיא מתעטשת היא צועקת "לבריאות!" ומשיבה לעצמה "תודה".

זמן מה צפתה מן הצד באלישע הרווק המושבע הנחבא אל הכלים, שבנקל ניתן לראות כי הוא מתכווץ מזיקפה סוררת גם למראה דודה משופמת שהגיעה מצפת להתארח. היה ברור כי הוא זקוק לאבן יותר מכולם. והיא העמיסה על כתפיו הרפויות את סיפור האבן והשושלת, והשביעה אותו שיקח אותה לארוסותיו לעתיד, שישפשף את זרת ימין, שינשק, שיאמין. והבטיחה שהאבן תגיד לו כאשר תגיע האחת – ממש תדבר בקול!

ועכשיו האבן הגיעה אתו לראשונה לחוף הים בתל-אביב.

3

אולי דבר ממה שאמרה הדודה אינו אמת, הרהר אלישע, שהרי לא פגש את האחת וגם עם זאת שאינה האחת – לא עלה בידו להתחתן. אולי היה זה בכלל משל עם מוסר השכל שלא הבין? למראית עין מדובר באבן רגילה לגמרי, אבל לחרוץ בה או לפורר אותה כדי לבדוק, הוא לא אזר אומץ. יתרה מזאת, הוא לא העז לפגוש מיועדת בלי שהאבן בכיסו. קמיע זה משחק אבוד, אם נכשלת – זו אשמתך, אם הצלחת – זה בזכותו.

נשים מבוגרות ונערות טיילו על החול החם כמו ברחוב הראשי בסדום, מנופפות בכל טוב, מלקקות מלח משפתיהן, שיערן דבוק לעורפן, עיניהן נוצצות, עורן לבן, חום, זהוב, אדום. מרחוק הבחין אלישע באישה עירומה לגמרי, אך כשהתקרב גילה דמות אישה שפיסל בחול אמן אלמוני, והגלים באו וליחכו את כפות רגליה.

אלישע מעולם לא רחץ בים התיכון. זה מוזר כי הוא אהב מים, אפילו שידע לשחות רק "שחית כלב". הוא נהנה לצלול ולאבד את שיווי המשקל והזדמן לו לעשות זאת בבריכות טבעיות, במעיינות ובאגמים, או סתם להשתכשך בערוצי נחלים או בנקיקי מי גשמים בטיולים שערך עם אחיו, משה המכונה מוישל'ה. אבל מאז שהאח התחתן פסקו הטיולים. קרבתו למים נעמה לו אבל הים התיכון נראה מלוח ואינסופי מדי מכדי לרצות ולהיכנס למימיו. שובר הגלים דמה בעיניו ללשון מתגרה שחרץ החוף לים.

אלישע חשב שהיה נחמד אם רבקה או כל אחת אחרת היתה מסכימה להתחתן אתו ואז היו יוצאים יחד, עם הילדים שיהיו להם, בעזרת השם, לשחות במעיין ההוא, מה שמו? שנמצא בתוך מערה קרירה וחשוכה, שהשתקפות המים והאור מרצדים על תקרתה. האבן תהפוך למן אנקדוטה בחייהם, לא קמיע, לא כוחות-על, אלא פרט רומנטי הקשור לסיפור היכרותם. הוא יבשל עבורה, שהרי בילה רבות בצמוד לסינר אמו במטבח: סופריטו, קציצות פראסה, בואיקוס, מסאפאן וריבת תפוחים ואגוזים.

אבל הן לא רוצות. הן לא רוצות אותו. והאבן לא מסייעת. והאופן שבו הן מסרבות, התירוצים האיומים שנתקעים בראש ימים על ימים: לאה מבקשת לחשוב קצת, שַׂרִיקַה מחפשת מלומד, מרי רוצה אשכנזי, היא מתחרטת, היא חולה, היא גוססת, היא נבהלה, היא נוסעת לחו"ל, היא עוד קטנה, היא זקנה בשבילו… והעצות: קום כשהיא נכנסת, ספר לה על היחוס, אל תתבייש להבהיר לה שיש לנו כסף, תיגע בה כאילו במקרה, קרוץ לה בעין שמאל, אל תזיע, דקלם לה פסוקים, אל תצפה לתגובה, כל כבודה בת מלך פנימה…

הוא עלה אל שובר הגלים, עשה כמה צעדים ואז הביט לאחור, אל המלונות והבתים ההולכים ונבנים לאורך קו החוף. כל עיר כנראה יפה ומפתה יותר כשמביטים בה מתוך הים, חשב. הסלעים בשוליים היו לחים, חלקם מכוסי ירוקת. המבקש ללכת על שובר גלים נאלץ לשלוט היטב ברגליו, ולחשב את צעדיו מראש, שמא יחליק, שמא תתקע רגלו בין האבנים ויעקץ על ידי סרטן ששמו שישן דו-שן.

מי הביא לכאן את האבנים הללו? מי החליט להיאבק בים, לכוון את תנועת הגלים, להתערב בזרימת החול? מתי קרתה הפלישה? באילו כוחות? הוא צעד לאט, בצדי השובר, כמו ילד שצועד על שולי המדרכה. פה ושם התגוללו פחית קולה שהצהיבה, רסיסי בקבוק בירה, בדלי סיגריות, שיירי דגים, שטח צרוב מפחמים וחכה שבורה.

בקצה השובר יהיה עליו להוציא את האבן ולבצע את הדבר שלשמו עשה את כל הדרך מירושלים. ואולם, קושי נוסף הופיע בדמות חתן, כלה וצלם. אלישע סקר אותם ממרחק ופיו פעור ב"אֶה". החתן נתבקש לרדת על ברכיו וכך עשה בעוד שמלת ארוסתו מתנופפת ברוח ומצליפה בפניו. ברגע הצילום הם חייכו במלוא העוצמה, אך ארשת עייפה כיסתה את פניהם כל יתר הזמן. כשחלפו על פניו בדרכם לחוף, לא ברך אותם אלישע ב"מזל טוב", אף שנראה כי ציפו לכך.

 זהו, קצה שובר הגלים. רסיסים רטובים ניתזו על מכנסיו המחויטים, על הוֶסט החום ואפילו פגעו במשקפיים, שהחליקו מרוב זיעה על אפו הקטן. הוא שלף מהכיס את האבן. כל העולם היה מאחוריו.

לא היה לו מושג איזו ארץ נמצאת בקצה האופק. זה גם לא היה חשוב. אולי אין כלום. אופק ריק. קצה הים וקצה העולם. תהום רטובה שבה מכבה השם את השמש מדי ערב.

הוא הוציא את האבן מכיסו, משקלה היה קל בידו. שלום לך, אפורה ומחוספסת, לא, אנחנו לא בירושלים, כן, אנחנו בחוף הים.

הוא שוב הביט לאחור, כאילו בדק שתל האבנים המכונה תל-אביב לא נעלם פתאום והותיר אותו לבד עם האבן, כאילו בדק ששובר הגלים עדיין מתחבר לחוף ולא שט בטעות אל תוך הים, אל האופק הריק. העיר היתה שם, מטושטשת מבעד להבל החום. אבל מה זה שם? נער שובב שדמותו היתה גם היא מטושטשת ממרחק הקפיץ אבנים על גבי המים. הן דילגו על הגלים כחמש או שש פעמים בטרם בלע אותן הים. העולם מלא סימנים כה ברורים עד שנדמה כי למעשה אין כל חופש בחירה.

כשהשיב אלישע את מבטו אל ידו, שם לב שהאבן לא שם. אבל מתי שמט אותה? כמה זמן הסתכל על הילד? הוא העיף מבט לאחור – הילד לא היה שם. שטן!

מהר, על הברכיים אלישע, חפש על ארבע את האבן, בלוש בעיניים הקטנות שלך, חטט בין הסלעים הענקיים והצל את מזלך – לא התחתנת עדיין, אז מה? תבכה, תמרוט את השיער? ככה תגיע להוֹסְפִּיטַל דֶה לוֹקוֹס. חכה בסבלנות, הלילה עוד צעיר, כמו שאומרים, רק מצא את האבן כבר.

אבל הנה היא: בכיס מכנסיו. אלישע פרץ בצחוק מוגזם, צחוק לחוץ שהיה נשמע מעושה ומבעית לו היה מי שישמע אותו. הוא סקר את מכנסיו שהתלכלכו באבק, זיעה הכתימה את חולצתו, מרפקו נשרט, כעת יצטרך להמציא להוריו שקר כלשהו שיסביר את מראהו. השמש קפחה. לשכב קצת, הוא חשב, צריך לשכב קצת ולעצום עיניים ואז להתמודד שוב עם האבן.

האם זה באמת חשוב למישהו בעולם אם אתחתן או לא? בחתונה של אחותו, הצעירה ממנו בחמש עשרה שנה, כולם ברכו אותו: בקרוב אצלך, בעזרת השם. והידיעה שכולם רואים בו חולה, בעל מום. ואחיו שאמר: הוא רווק מבחירה, אבא קנה לו דירה בטלביה, ליד משכן הנשיא. אבא יכול לקנות הכל. ובאמת, דירת שלושה החדרים של אלישע היתה עשויה אבן ירושלמית נהדרת, עם תקרות גבוהות וחלונות צרים, פרקט עץ ותחושה שהעצים הירוקים מבעד לחלונות רחוצים תמיד. הדוד מניצה אמר לאשתו בצרפתית: אבל כלה עוד לא הצליחו לקנות לו…

כולן סירבו לו, זה מה שאנשים חושבים אבל הם טועים. היו שלוש שהוא עצמו סירב להן. סיפור משפיל שהשתיקה יפה לו. שלוש עלמות הובאו ברכב אחד, בסתר החשיכה. הסבירו לו שזו מצווה גדולה. ולאחר שעזבו בחזרה לבית היתומות, החטיף לו אביו סטירה מצלצלת. אבל היתה זו דווקא אמו שפרצה בבכי.

"דָאמֶה אומְפּוֹקוֹ ד´מַזַל אִי אֶצַ´אמֵה אַלַ-מַאר."

השמיים היו נקיים מעננים או ציפורים.

"דָאמֶה אומְפּוֹקוֹ ד´מַזַל אִי אֶצַ´אמֵה אַלַ-מַאר."

אלישע מתח את ראשו באפס כוחות לאחור כדי לבדוק מאין הקול.

"קוֹמוֹ-טֶה-יָאמַאס?"

מי מדבר? הוא לא ראה איש.

"הי, בּוֹבוֹ!"

אלישע קרב את האבן שבידו אל פניו.

"אַ בראבו!"

הוא שמט את האבן בבהלה וזינק על רגליו.

על אף שלא נפער בה שום פה ולא חל כל שינוי בצורתה, היה ברור כי הקול בוקע ממנה. האבן דיברה ודיברה, ממש כפי שניבאה דודה רשל, אלא שהדודה כנראה שכחה לציין שהיא תמסור את דבריה בלדינו.

אלישע התמלא יראה ומלמל שמע ישראל… המלים היחידות שידע בלדינו היו קשורות לרגעים משפחתיים: סופריטו, בואנוס נוצ'ה, היידה דמיקולו… ולא יכול להיות להן מקום ברגע התגלות כזה. נראה היה כאילו בערה האבן באור המסנוור. בת קולה הילכה עליו אימים והורידה אותו על ברכיו, מפרפר כולו.

דודה רשל אמרה שהאבן תשמיע קול רק כשתגיע האחת, אבל יתכן שחשדה בטוהר כוונותיו של אלישע ועל כן הקדימה להתגלות. כמה נחפז להתעסק עם כוחות גדולים ממנו, עם מסורת עתיקת יומין.

האבן המשיכה לדבר בשצף קצף, ביקשה שיתן לה, כמאמר הפתגם, טיפת מזל וישליך אותה לים. היא דיברה על הדור הפוחת והולך, על העולם ההולך ומתחמם, על העברית שמעולם לא למדה כראוי, שכן כל דור ממציא עברית אחרת לגמרי ועדיין לא מגיע לעושר ולניגון של הספניולית, היא ביכתה את שכבותיה שנשרו והתלוננה על בני משפחת חסאן שאמנם היו נאמנים ככל יכולתם ומסורים על פי הבנתם ודבקו בה ככל שהתיר להם לבם ההפכפך. אבל הם לא הבינו אותה ולא ירדו לסוף כוונותיה ולא עמדו על משימתה בעולם. האבן לא סייעה לאיש להתחתן, להיפך. לאורך כל ההיסטוריה השכילה האבן להפריד בין אנשים. היא הצילה את פלורה כשהפרידה בינה לדונש, אך הפגישה עם הרוקח קרתה ללא התערבותה. היא הרחיקה את יעקב חסאן מהתלמידים שרצו להזיק לו (שכן משיח שקר דינו מוות) בלא שחזתה את בואה של האישה הצפתית, היא הביאה חורבן על עולמו הקטן של בכור חסאן בלי לדעת שסללה בזאת את דרכו אל העולם הגדול – פרידות גורליות, התרחקות שמביאה עמה חוזק ומיתות שמולידות חיים. כל יתר הסגולות שיחסו לה – הבלים. אבל אשרי המאמין, אנשים נוהגים להעצים את האחר בציפיה כי יעצים אותם, וזועמים כשהאחר מועצם בעוד הם נותרים כשהיו.

"אנא, נסי להבין גם אותי…" התחנן אלישע.

"דָאמֶה אומְפּוֹקוֹ ד´מַזַל אִי אֶצַ´אמֵה אַלַ-מַאר, דמיקולו!"

דמיקולו? האבן מקללת כמו אבא. חשב אלישע. אבל גם אם זאת רק מכת שמש, אני מוכרח לדעת, למה אין לי כלה? את כל הדורות לפניי חיתנה האבן ואותי לא – למה? מכוער כמוני לא היה? זה בגלל שיש לי קול גבוה כמו של בת? מה? מה אין לי שיש לאחרים?"

"היידה, אל מאר!"

היידה זה קדימה, גם את זה הוא גם ידע. קדימה לאן? מה עליו לעשות. הוא שאל אותה בעברית, אחר כך גמגם משהו בלדינו רצוצה, לשווא המתין למוצא פיה. האבן שתקה.

עכשיו הוא חשב על ה' שמעולם לא עונה, על אף שאלישע מדבר ושואל ומתייעץ. ולא נותן אותות וסימנים. וגם האבן, כמוהו, הופיעה, אמרה דברים לא ברורים ונעלמה. עכשיו היא שותקת. כמו אבא שלו, כמו אמא שלו, כשהוא נכנס אליהם לארוחת שבת. ומסביב לשולחן יושבים כל האחים וכלותיהם ובניהם ובנותיהם משחקים על השטיח ועוזרים עם הסכו"ם והמפיות.

אלישע התמלא אומץ מהסוג שיכול למלא רק את נפשו של פחדן אמיתי.

הוא ניער את האבן, נענע, הלם בה באגרופו. היא שתקה כשם ששתקו כל האבנים בחייו מאז ומתמיד. הוא ביקש להביט בה מקרוב, ללא סיוע אופטי. אבן. לא צריך להתרגש. צריך להשליך אותה למים, כמו שתכנן. בלי לחשוש לביזוי כבודם של הדורות הקודמים או לביטול הצלחתם של הדורות הבאים. צריך להטיל אותה למים, שתיבלע, שיסתיים העניין הזה, שתשכב שם לעד, או שתיסחף, שימצא אותה אלישע אחר בארץ אחרת, אם יש שם ארץ אחרת מעבר לאופק הריק. כן, הנה, זהו.

ליאוניד ליפבסקיי: חקר האימה

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:33

1

במסעדה אתה מתחיל בעל כורחך לעיין בחלל.
ארבעה אנשים ישבו ליד השולחן. אחד מהם נטל תפוח וניקב אותו במחט. אחר-כך נעץ את עיניו במה שיצא לו – בסקרנות ובהערצה. הוא אמר:
"הנה עולם שאין לו שם. בראתי אותו בהיסח דעת, הצלחה בלתי-צפויה. הוא מחויב לי בקיומו, אך אינני מסוגל לעמוד במטרתו ובמשמעותו. הוא נמצא מתחת לגבול המוצא של שפת אנוש. את מהותו קשה להגדיר במלים באותה מידה כמו את מהותם של הנוף או של שירת הקרן. הם מאז מעולם מושכים תשומת לב, אבל מי יודע במה, מה הסיבה לכך.
הוא אחד העולמות הבלתי ממומשים; עולמות כאלה אינם קיימים, אבל היו יכולים להיות, על חייהם שלהם, על רגשותיהם.
מעניין לדעת, האם הוא מאושר, אם לאו; במה הוא חשקו מהי תשוקתו; במה היא סבלנותו מהי סבלנותו.
דבר אחד אני יודע: יש לו מראה משלו, מתאר משלו. בהם, ככל הנראה, מתבטאים חייו. אין ספק כי העולם הזה נפלא! אם תרצו, כדאי להקריב למענו קורבנות, אפשר אפילו להתפלל אליו. הלא אנשים התפללו אל אבנים צבעוניות ואל עצים… או שאין הדבר חשוב, ומאחורי המראה החיצוני הנתפס בעין לא מסתתר כלום, ואין לו שום משמעות? לא, אינני מאמין בכך.
דומני כי כל מתאר הינו ביטוי חזותי לחוש מיוחד, עצמאי מאתנו. דומני כי הנדסה היא פסיכולוגיה מוחשית.
שמעו, מחשבה משונה צצה במוחי. במה משולש שונה מעיגול? טמונים בהם עקרונות מבנה שונים, ודומה כי לכל אחד מהם חוק משלו, נשמה משלו. והנה נשמתו של עיגול נפגשת עם נשמתו של משולש, הן פותחות בשיחה. על מה הן יכולות לשוחח, מה הן יכולות למסור זו לזו?.."
כך החלה שיחת שולחן על דברים נשגבים.

2

"למה ללכת רחוק כל-כך? האם לא די, למשל, פשוט בלהביט חלופות דרך זגוגית אחת ושנייה: מבעד לזכוכית ירוקה כל העצמים נראים כיצוקים מתמיסה סמיכה חיה; מבעד לזכוכית צהובה – כפלח עדין של תפוז. ומה אם הזגוגיות עוד מחליפות את צבען עם התבשלות היום? אחיה כזבובון המתנוון בזהב בין שתי מסגרות החלון, כמו פריץ בעל אחוזה, בלי לדעת צרות, כמו עכבישון זעיר בין הקורים הנמתחים בפרגולה צבעונית. וכל העולם יזרום, יישפך דרכי כמו חול, דרך זרבוביתו של שעון החול.
כן, זה אפשרי, בנוסף לכך, הזגוגיות יכולות לשנות את מידת ההשתברות שלהן. אלה יהיו התבגרותן, נעוריהן והזדקנותן, חייהן מלאי האירועים".
"הדבר מובן לי", אמר בעל-שיח רביעי. "הגעגועים אל יקיריי שהלכו טרם זמנם לא נותנים לי מנוחה. הו, הכאב התמידי, הבלתי-פוסק, האבידה הבלתי-ניתנת לפיצוי! אנחנו מופרדים בכוח החלל והזמן, לעולם, בצורה אטומה. אבל סקרנות מטורפת שורפת אותי. אנחנו רוצים להיות כל החפצים והיצורים, להיות טמפרטורה, גל, שינוי. הצימאון שאינו דולל להתראות אינו מרפה ממני".
אז קם מי שדיבר קודם ונוטל את הכוסית:
"אני שותה להרגשה הטרופית"
איזו הרגשה טרופית.

3

ישנו פחד מיוחד של שעות אחר הצהריים, כאשר הבהירות, השקט והלהט מתקרבים לשיאם, כאשר פאן מנגן בחלילו, כאשר היום מגיע למלוא ליבונו.
ביום כזה אתה הולך דרך אחו או דרך יער דליל, מבלי לחשוב כלל. פרפרים מעופפים בשאננות, נמלים חוצות את דרכך וצרצרים פורחים במעוף אלכסוני מתחת לאפך. פרחים מפליאים אותנו בניחוחם: כמה יפים,דרוכים וחופשיים חייהם! הם כמו נסוגים לפניך, באדיבות הם מפנים לך דרך ונוטים לאחור. הכול ריק מאדם, והצליל היחיד אשר מלווה אותך הוא צליל לבך הפועל בתוכך.
חם וענוג כמו באמבטיה. היום עומד בנקודתו העליונה (בשיאו?), המאושרת.
ביום קיץ חם אתה הולך דרך אחו או דרך יער דליל. אתה הולך בלי לחשוב כלל. פרפרים מתעופפים בשאננות, נמלים חוצות את דרכך ובמעוף אלכסוני צרצרים פורחים מתחת לאפך. היום עומד בנקודתו העליונה.
חם וענוג כמו באמבטיה. פרחים מפליאים אותנו בניחוחם: כמה יפים,דרוכים וחופשיים חייהם! הם כמו נסוגים לפניך, מפנים לך דרך ונוטים לאחור. הכול ריק מאדם, והצליל היחיד אשר מלווה אותך הוא הצליל של לבך הפועל בתוכך.
לפתע אתה נאחז בציפית אסון בלתי נמנע: הזמן מתכונן לעמוד דום. היום עבורך מתמלא עופרת. קטלפסיית הזמן! העולם עומד לפניך כמו שריר אחוז בעווית, כמו אישון משותק בלחץ. אלוהים אדירים, איזה חוסר תנועה, איזו פריחה מתה מסביב! ציפור עפה בשמיים, ואתה שם לב, אחוז אימה: מעופה חסר תנועה. שפירית תפסה זבובון ונוגסת את ראשו; ושניהם, גם השפירית וגם הזבובון, חסרי תנועה לחלוטין. איך זה שקודם לא שמתי לב לכך שבעולם כלום אינו קורה ואינו יכול לקרות, כזה הוא היה קודם וכזה יהיה לעולם ועד. ואפילו אינם קיימים לא "עכשיו", לא "קודם" ולא "לעולם ועד". רק לא לנחש על עצמך, שגם אתה עצמך מאובן, כי אז הכול נגמר, אז כבר לא תהיה דרך חזרה. הייתכן הוא הדבר כי אין פדות מן העולם המכושף, האישון המאובן יבלע גם אותך? באימה ובשיתוק מחכה אתה לפיצוץ המשחרר. והפיצוץ פורץ.
"הפיצוץ פורץ?"
"כן, מישהו קורא לך בשם.
הדבר, אמנם, מופיע אצל גוגול. היוונים העתיקים הכירו גם הם בתחושה זו. הם קראו לה פגישה עם פאן, אימה פאנית. זה הוא פחד הצהריים.

4
מים מוצקים כאבן

כן, נפלת אל תוך מים עומדים. אלו הם מים מקיפים אשר מתלכדים מעל ראשך כאבן. הדבר קורה במקום שאין בו הפרדה, אין שינוי, אין שורה. למשל, יום גדוש, אשר בו האור, הריח, החום עומדים בשיאם, עומדים כמו קרנות עבות, כמו קרניים. עולם רצוף ללא רווחים, ללא נקבובים, אין בו ריבוי איכויות ולכן אין בו זמן, אין אפשרות לקיום אינדיבידואליות. מפני שאם הכול שווה, בלתי-ניתן למדידה, אין הבדלים, כלום אינו קיים.
אך מיהו שקרא לך, ברגע אחרון, בשם? בוודאי שאתה עצמך. תוך אימת מוות נזכרת במחלק האחרון, בעצמך, בשתי ידיים אחזת בנשמתך.
היה גאה, נוכחת בסיבוב הנגדי. לעיניך העולם היה חוזר אל הדבר שממנו הוא בא, אל יסודו הבראשיתי חסר האיכות.
באותו רגע פגשת לא את פאן לבדו אלא גם את נשמתך שלך. איזה קול חלש לה, חלש אך נעים למדי.
בחשש מפני חוסר האינדיבידואליות מוסברת גם העוינות כלפי חללים רצופים פתוחים: כלפי מדברי-מים או מדברי-שלג חדגוניים, כלפי הרי-ענק חשופים, ערבות ללא פרחים, שמיים כחולים או לבנים, נוף רווי שמש יתר על המידה. השגיא הוא תמיד חמור ולא-נוח.
הו, התוגה המיוחדת לארצות דרום, שם הטבע חזק מדי והחיים חסרי בושה להפליא, בה אדם הולך לאיבוד ומוכן לבכות מרוב ייאוש! האם לא בגללה משלמים משכורת כפולה לאותם שהולכים לעבוד בקולוניות, אבל גם זה לא עוזר, כה מהר הם מאבדים את הרצון לחיות, שוקעים וגוועים.
התוגה הטרופית מתבטאת בהיסטריה האופיינית לאומות הדרום: בהתקפי ריקוד או ריצה עוויתית, כאשר אדם רץ ללא מעצור וסכין בידו – הוא כאילו רוצה לחתוך, לפרוץ את רצף העולם – רץ והורג הכול בדרכו, עד שהורגים אותו עצמו או עד שפורץ מפיו קצף דם.
תוגת השלג מוכרת לחורפים בתחנות הקוטב. גם היא גורמת לריקודים עוויתיים ולמחלה המיוחדת הנקראת מֶנֶרִיק*, כאשר אדם שלא הצליח להתגבר על העינוי התמידי עוזב את התחנה ויוצא הישר אל תוך החושך, השלג והאבדון

*מנריק – היסטריית הקוטב.

5
דם ושינה

מעניין אותי, מי המציא את המעשייה על הממלכה השקוע בשינה. הרי היה איש שהמציא אותה, שמחשבה משונה זו עלתה בדעתו לראשונה. וכנראה, שקלע כחוט השערה, שכן המעשייה מרשימה את כולם, סבבה את כל העולם.
הזוכרים אתם, אפילו שעונים נעמדים בה, המשרת קופא באמצע פעולתו, רגל אחת קדימה וקערה ביד אחת. ומיד קמים מתחת לאדמה עצים, צומחים דשאים, ארוכים כשיער, והכול מתכסה כמו בקורי עכביש ירוקים או בסיבי- צמר. כן, יש שם גם עלית גג עם אשנב, זקנה רעה על טווייתה ויפהפייה נרדמת: היא נרדמה מפני שדקרה את עצמה, וטיפת דם נשפכה מאצבעה.
אבל מה פתאום דקירה, מה הקשר בינה לבין עצירת הזמן, לחלום?
אבל קודם – על הטווייה. אומרים שסיבים דומים לנסיבות הזמן, אך עוד יותר דומים הם לצמח. כמו לצמח, אין להם מרכז והם אינסופיים, ניתנים להימשך ללא הגבלה. יש בהם שעמום וזמן שאינו מלא בדבר, וחיים כלליים, שבטיים, שמסתעפים ומסתעפים, לא ידוע למה; כאשר אתה מתחיל להיזכר בהם, אינך יודע אם היו אם לאו, הם הסתננו בין האצבעות, חלפו כרגע אינסופי, כחלום, אין במה להיזכר.
מעניין שעד היום אנשים רבים מאוד מפחדים ממראהו של דם, הם מרגישים רע ממנו. אך מה, בעצם, מפחיד בו? הנה הוא יוצא החוצה דרך החתך, נוזל אדום שמכיל חיים, נשפך חופשי וללא חיפזון, ומתפשט בכתם בלתי-מוגדר ומתרחב בעקביות. אם כי, אולי, באמת יש בזה משהו לא-נעים. יותר מדי בפשטות ובקלות הוא עוזב את ביתו ונעשה עצמאי – שלולית חמימה, לא ברור – חיה או לא-חיה. למי שמסתכל עליו, נראה הדבר כה נוגד לטבע, עד שזה נחלש, העולם הופך בעיניו לדלחה אפורה, לחלישות מסחררת. באמת, יש כאן משהו לא-טבעי ומגעיל, דומה לדגדוג לא מבחוץ אלא ממש בעומקו של הגוף. ביציאתו הלאה מהשבי דם מתחיל את חייו משלו, הזרים לנו ביסודם, נטולי-עצמיות, כמו העצים או הדשא – צמח אדום בין צמחים ירוקים.
ובזה נחשפת העובדה כי הגוף שלנו ביותר מחציו הינו צמח: כל קרביו הם צמחים.
אך לחיים נטולי-עצמיות אין זמן. אין בהם אי-התאמות ודחיפות. ודווקא בהיותם חסרי זמן שונים הצמחים מהחיות: הכול עובר עבורם ברגע אחיד אינסופי, כמו לגימה, כמו צליל של קולן.
זאת הסיבה לפחד הדם, לתיעוב כלפיו, אשר חשים אנשים רבים: פחד מפני חיים לא-מרוכזים.
דקירה – ונקרע הקשר האינטימי שבין החיים הסטיכיים ואלה הפרטיים; הדם נשטף דרך הפתח שנפתח עבורו, מגיעה פריחתו המשונה; מגיע עילפון העולם, התרדמה חסרת הזמן. והנה הכול כבר מכוסה בצורה שווה, כמו בסיבים או בקורי-עכביש, בחיים אחרים, אילמים וירוקים. העולם שוב הופך למה שהוא – לצמח. כמה שצמיחתו סוערת וחסרת-תנועה! וכך היה ויהיה לעד, לנצח נצחים, עד שלפתע יבוא, עם נשיקת הבחירה שלו, בורא של חוסר שוויון חדש, ושוב תיוצר אשליית האירועים.

6

מסעדות בונים בקרבת המים, כדי ששדה הראייה יהיה רחב, וכאשר ממקמים אותן מעל המים ממש, קוראים להן "מצופים". אנשי מסחר הם פילוסופים פרקטיים, הם מבינים מה נחוץ לאדם. ובכן, מה נחוץ לאדם? נחוצה לו השקפה. לרגע להרים ראש, להשקיף סביבו ולנשוף אוויר צח. ואחר כך שוב לשוט בתוך קצף שצוף, עד שיספיקו לו כוחות ועד ששמחתו לא תהפוך לאפיסת כוחות, למוות. הרי איש לא חי מעולם לא בשביל עצמו ולא בשביל אחרים: כולם חיו בשביל דבר אחד – בשביל הרטט.
ישנו דבר-מה חגיגי באותם מהלכי הטבע שבהם מחוגו כמו קופץ מדרגה לדרגה; למשל, בהתחלפותם של יום ולילה, בעליית הירח מעל האופק. אז משתתק אפילו קל-הדעת ושוקע במחשבה אודות משהו לא-ידוע, וכולם מתבוננים בים המחשיך ומחַכים: הנה-הנה תופיע סירה קטנה, תעגון ליד הכבש, יצא ממנה אדון עולם לבן-הזקן ויאמר: "אני רואה כי האורחים מחכים לי עד בוש. סלחו לי על העיכוב הלא-מכוון. אבל עכשיו הגיע עת לחשוף בפניכם את ההפתעות, אשר הכנתי עבורכם".
אך הדבר לעולם אינו קורה.
ליד אחד השולחנות נפגשו אנשים אחדים וניהלו שיחה בנושאים המובאים כאן.
כמה יפה היא שיחה חסרת פנייה! איש אינו מבקש דבר מחברו, וכל אחד אומר מה שירצה ומתי שירצה. היא דומה לנהר: איננה ממהרת וזורמת לכיוון הים לעתים לאט, לעתים מהר, לעתים ישר, לעתים מתפתלת ימינה או שמאלה. שתי אֵלות עומדות מאחורי בני-השיח: אלת החופש ואלת הרצינות. הן מביטות באנשים ברצון ובכבוד, הן מקשיבות לשיחה בעניין.

7

בנוגע לתחושות אימה, תיעוב, אהבה, שמחה וכדומה, בדיון אודותן עושים תמיד את שלוש השגיאות הבאות.
השגיאה הראשונה טמונה בפירוש התועלתי שלהן. נגיד, אנשים פוחדים מנחשים מפני שהם מסוכנים. בתגובה על הטענה הסותרת, כי מנחשים פוחדים גם אלה שאינם יודעים שהם מסוכנים, משיבים בהסתמכות על האינסטינקט, על ירושת הפחד מדברים מסוימים. כל זה מלאכותי ונאיבי, פשוט אווילי. ישנם דברים בלתי-מזיקים רבים, המעוררים פחד, והמון דברים מסוכנים ומזיקים, שאינם מעוררים אותו. וגם תופעת הפחד כשלעצמה בכלל אינה כל-כך מועילה לשמירה על החיים: פחד מחליש, משתק או שולל שֹכל ישיר, סוחט את כל בכוחות בזמן הקצר ביותר. מעניין, איזו תועלת מביא לשפן הפחד שכובל אותו תחת מבטו של הנחש? או לקנגורו, אשר מת בשבץ לב מבהלה פתאומית? כל זה מדבר בעד ההנחה כי הפחד נוצר לא כמנגנון תועלתי, הוא ראשוני, מצוי בכל מקום ועצמאי, ורק בחלקו הקטן מנוצל באופן מועיל, לצורך זהירות מפני סכנות רבות של החיים. ניצול זה נעשה אפשרי מפני שבמקום פנימי עמוק כלשהו האימה בכל זאת קשורה במגמות קודרות והרסניות לגבי החיים האינדיבידואליים. אבל, כמו כל מגמה, הדבר נכון מבחינה סטטיסטית בלבד – בדרך כלל, ולא לגבי כל מקרה.
השגיאה השנייה קשורה בראשונה וטמונה בקביעת הסובייקטיביות של תחושות. אם הדבר מפחיד מפני שהוא מזיק לנו, ברור שהוא מפחיד לא ברשות עצמו, זאת תחושתנו הסובייקטיבית כלפיו: את מי שהוא לא מזיק לו הוא גם לא מפחיד. אלא שמבחינתנו הנוראיות, כלומר, היכולת להטיל אימה על יצורים חיים, היא סגולה אובייקטיבית של העצם, של המרקם שלו, של מתארו, של תנועתו וכו'. כמו שאפשר לומר על עצם או על חומר שהוא מוצק או רך, בהיר או כהה, כך גם אפשר לומר אם הוא מפחיד או לא.
ולבסוף, השגיאה השלישית, הקשורה בשתי קודמותיה, טמונה בכך שהנוראיות מתפרשת כסגולה מצערת, כמדור שבו נכנסים דברים מסוגים שונים לחלוטין. רעם, למשל, מפחיד מסיבה אחת, עכבר – מסיבה אחרת לגמרי, פאן – מסיבה שלישית. פחד, אם כן, הינו שם קיבוצי. אלא שלפי דעתנו פחד הוא שם פרטי. ישנו בעולם רק פחד אחד בלבד, עקרון אחד ויחיד, המתבטא בצורות ונוסחים שונים.
כל שנאמר על תחושת הפחד נכון גם לגבי תחושות אחרות.

8

מפחיד כל מה שמאיים עלינו בהצרה (כאב, צרוֹת, כליון). זה הוא פחד יחסי, פחד באמצעות. אך קיימים גם אירועים ועצמים שהם מפחידים בפני עצמם.
אפשר להביא לכך דוגמאות רבות.
ג'לי.
ילד מפוחד בוכה לאחר שראה ג'לי רועד בקערה. נדנוד העיסה האמורפית והקפיצית גם יחד הפחיד אותו. מדוע? אולי מפני שחשב אותה לחיה? אבל יצורים חיים רבים אחרים, לעתים מסוכנים באמת, אינם מעוררים בו פחד. אולי מפני שהחיים כאן כוזבים? אבל, אילו הג'לי היה חי באמת, הוא לא היה מפחיד פחות.
מה שמפחיד כאן, אפוא, אינו החיוּת אמיתית או חיקויה, אלא מין חיות לא-חוקית או לא-טבעית. לחיים אורגניים הולמים ריכוז והפרדה, ואילו כאן – עיסה בלתי ברורה, אמורפית, אך יחד עם זאת גמישה, קפיצית ומתיכה, כמעט חיים לא-אורגניים.
זה הוא פחד מפני המרקם צמיגית, מפני קולואידים ואמולסיה. פחד מפני האחידות שבה מופיעות דחיסויות, מתיחויות, חוטים של מתח, של עצמאות רופפת, של מבנה.
דוגמאות לחומרים ולמצעים, אשר מעוררים פחד או תיעוב, יכולים לשמש: בוץ, רפש, שומן – בעיקר שומנים מתיכים, כמו שמן-דג או שמן-קיק, – ליחה, ריר, דם, כול תוצרי הבלוטות, כולל זרע, פרוטופלזמה בכלל.
על הדבר האחרון כדאי להתעכב.
לא בעלמא מעוררת הפלזמה החיה סלידה. החיים הם ביסודם צמיגות ודליחות. חומר חי הוא זה שאי-אפשר לומר עליו אם הוא יצור אחד או כמה יצורים. לרגע יש בפלזמה קשר אחד, ובמשנהו כבר שניים. היא מתנדנדת בין קביעות וחוסר קביעות, בין אינדיבידואליות ואינדיבידואליזציה. זו היא מהותה.
בדרגות העליונות של החיים האורגניים יכול הדבר להסתוות, אבל לעולם לא יעלם. ממנו נובע, ראשית כל, כי בכל יצור חי מסתתר משהו מגעיל, ושנית, כי המון יצורים חיים מגעילים באופן מובהק ומעוררים פחד חסר-סיבה.
בנוגע לדבר הראשון, מעבר לכל הנמנה, מגעילים כל הקרבים בכלל: מוח, מעיים, ריאות, לב, אפילו בשר חי, כל
נוזלי הגוף בכלל.
בנוגע לדבר השני, כל האורגניזמים הפשוטים, בעיקר חסרי חוליות, יצורי ים למשל, מגעילים למגע. במיוחד בולט הדבר אצל טפילים, אשר עברו פישוט חוזר, דהינו, למעלה מן המידה. פשפשים ותולעים טפילות מגעילים במרקמם שלהם, בהיותם כמעט נוזלים.
למרקם יכול להתקשר גם הצבע האופייני, שגם הוא מעורר פחד: עכור-שקוף, תכופות לבן-צהבהב. צבע כזה יש, למשל, לכיני בגדים. זה הוא צבעו של תחליב.

9

ביסודו של הפחד מפני המרקם והצבע מונח פחד מפני חיים שפוכים, לא-מרוכזים. לחיים שכאלה צריכים להלום גם קולות מיוחדים: לעיסה ממצמצת, בליעה, מציצה טובענית – כלומר, הקולות הנגרמים על-ידי דילול ולחיצה. אבל החיים הם שקטים בעיקרון, וקשה לדון בקולותיהם.
צורה בחלל אופיינית להם הרבה יותר וזה הוא הפחד העיקרי השני: הראשון – מפני המרקם , השני – מפני הצורה.
השתפכותם של החיים מתבטאת בהתפשטותם שוות-המידות לכל הצדדים, כלומר, בהעדרו של כיוון מועדף, דהיינו: של סימטריה.
סימטרית החיים יכולה להתממש בשלוש צורות: בועה, בליטות לכל עבר, שורה (סגמנטים). במקרים רבים מאוד הצורות הללו מתלוות זו אל זו.
עכביש, פשפש, כינה, תמנון (בועה + בליטות רגליים); קרפדה, צפרדע (בועה); זחל (בועה, סגמנטים, בליטות); סרטן, סרטן-ים (סגמנטים, בליטות); מרבי-רגליים, נדלים (סגמנטים, בליטות); בטן, עכוז, שָד, תפיחה, אבעבועה (בועה).
בנוגע לבועתיוּת. זו היא הצורה העיקרית של מרקם החיים. אבל בדרך כלל לא ניתן להשיגה מפאת העדר אחידותה של הסביבה (כוח המשיכה הארצי, גבוליותם של הארץ והאוויר, תנועה קדימה). בהתאם לכל אלה הבועתיות הופכת למה שאפשר להגדיר כ"זרימוּת". אבל בכל מקום שבו רקמה חייה נשארת בלתי-יעילה, חסרת ספציאליזציה ונאמנה לעצמה היא מתקרבת לצורה של בועה. ובה היא, כידוע, ארוטית ביותר.
הפחד מפני בועתיות אינו כוזב. בה באמת משתקף חוסר האינדיבידואליות של החיים. למעשה, הרבייה מתבטאת בכך שבבועה נוצרת מחיצה וממנה מתבדלת בועה חדשה.
בנוגע לבליטות. כוונתנו לריסים, קרני-משוש, מחושים, ריבוי רגליים קטנטנות, שערות דקיקות על פני הגוף. הפחד מהן אינו כוזב: בהן באמת קיימת עצמאות חיים כלשהי – רגל תלושה של תמנון, של עכביש קוצר וכו'.
בנוגע לטבעות. גם בהן קיימת עצמאיות החיים: גנגליונים בכל סגמנט. תולעת אדמה לאחר שהיא נחתכת לשתיים, זוחלת לשני הצדדים, והדבר אינו הגון במידה שאין למעלה ממנה.

10

דוגמה דרסטית, אם כי מלאכותית, של הפחד הנובע מחיים נטולי אינדיבידואליות היא הרושם שנוצר מניסיונות החייאה של איברים מובדלים: אצבע שגדלה בתמיסה פיסיולוגית, ראש כלב שחושף שיניים וכו'.
מאותה סיבה כל-כך לא נעימות המחשבות כי למת עדיין גדלות הציפורניים, נמשכים חייהם של תאים נפרדים.
בכלל, פחד מפני המת הוא פחד מפני האפשרות שהוא, אולי, עדיין חי. מה רע בזה שהוא חי? הוא חי לא על-פי דרכנו, חי חיים אפלים, אשר עדיין תוססים בגופו, ועוד חיים נוספים – ריקבון. ומפחיד לחשוב כי כוחות אלה ירימו אותו, הוא יקום ויצעד כאחוז-שיגעון.
בזה מפחידים גם סומנמבולות, סהרורים, אידיוטים וכו'.
הפחד הראשון הוא מפני מרקם, השני – מפני צורה, השלישי – מפני תנועה.
תנועתנו השכיחה הינה מרוכזת: על קצה אחד מופעל מאמץ, והקצה השני משנה בהשפעתו את מקומו בחלל באופן סביל. זוהי תנועה לפי עקרון המנוף.
אבל עמוקה וקדומה מזאת היא תנועה מתנענעת של החיים, אשר אין בה חלוקה לאלמנטים פעילים וסבילים, כולם שווי-זכויות על-פי תורם. תנועה כזאת שמתגלגלת בגוף נקראת, על-פי תפקידה, פריסטלטיקה, עוויות, התכווצויות, פירוט ריסים או רגליים, פעימות, מיני זחילה. אבל מהותה היא אחת: חוסר בחלוקה למחזורים (צעדים) והעדר של מרכז הדחיפה. משום כך גועליים הרמשים. הרי תנועת הנחש היא תנועת מעי, וגם צורתו היא אותה צורה.
כידוע, תנועות ארוטיות הן מנענעות.
אותה תנועה בלתי-פוסקת ומשתפחת אפשר לראות אצל בורגי ומנופי מכונות, אשר לחלופין הבולטים ומתכנסים בחזרה אל יצועי המתכת המשומנים שלהם, לחילופין.
כך זב מבקבוק נוזל סמיך. כך גם משתטחת ממסרת הזחל של טרקטור או טנק, קצובה וחסרת רחמים.
כאן, בין היתר, טמונה אחת הסיבות לאימה הבלתי-הגיונית אשר טנק מטיל על אנשים.

12*

ריבוי רגליים אינו נעים כשהוא ברשות עצמו, אך הוא גועלי במיוחד כאשר הרגליים הללו מתחילות לנוע, בעל החיים כמו שורץ ברגליים. כאן מתחברים רשמי טבעתיות, ריבוי בליטות סימטריות ותנועה מתנדנדת. מהירות פירוטן של הרגליים אינה מאפשרת להבחין בצעדים נפרדים, הגו כאילו אינו משתתף בתנועה, ונוצרת מן הליכה קצובה. קצובה, אמנם, רק ההליכה עצמה, כנגד הליכתו של אדם או של סוס, למשל; אלא שהעצירות, ההפעלות ושינויי הכיוון יוצאים, מפאת ריבוי הרגליים, להיפך, חדים, עוויתיים ופתאומיים מאוד. יוצאת ריצה מפרכסת עם אתנחתאות וזיגזגים מפתיעים; כך, לדוגמה, סרטני-הים.
דווקא ריצה נרעדת זאת היא הגועלית ביותר.
מוזר ככל שיהא, ריצה עוויתית זו נהוגה גם אצל מספר יונקים, דהינו, אצל עכברים וחולדות. עכבר רץ כמו מכונן. ופוחדים דווקא מעכבר או חולדה רצה, מתרוצצת. די לדמיין כי לעכבר רגליים אחרות, כי הוא הולך כמו חיות אחרות, גדולות יותר – וכל הלא-נעים שבו נעלם.
מה הסיבה לכך, מדוע אופי תנועה שכזה נהוג דווקא אצל עכברים וחולדות, אינני יודע.

13

הארוטי בגוף האדם הוא המפחיד. ומפחידה היא העצמאות היחסית של חיי רקמותיו ואיבריו של הגוף; רגלי אישה, נגיד, אינן רק אמצעי תנועה, אלא גם מטרה בפני עצמה, הן חיות למען עצמן, ללא בושה. הדבר אינו נכון לגבי רגלי ילדה. ודווקא משום כך אין בהן יסוד משדל.
ישנו דבר-מה מושך ויחד עם זאת מגעיל בחלקות ותפיחות הגוף, בגמישותו וקפיציותו.
ככל שחֶלק הגוף מסתגל פחות למטרה ספציפית, ככל שהוא דומה פחות למנגנון פועל, כך מורגשים חייו העצמאיים יותר.
לכן גוף נשי מפחיד יותר מגוף גברי; רגליים מפחידות יותר מידיים, והדבר ניכר באצבעות הרגליים.

14

החיים מתגלים לנו בדמות התמונה הבאה.
עיסה לא-אורגנית חצי-נזילה, שבה מתרחשת תסיסה, נטווים ונעלמים מתחים, קשרי כוחות. היא תופחת בבועות, ואלה משנות, תוך כדי הסתגלות, את צורתן, נמתחות, מתפצלות לשפע של חוטים המתנענעים ללא סדר, לשרשראות של בועות. כל אלה גדלות, נמתחות, נעקרות, והחלקים הנעקרים הללו ממשיכים, כלא כלום, את תנועותיהם ושוב נמתחים וגדלים.

15

ביסוד האימה מונח תעוב. התעוב אינו תוצאה של דבר-מה חשוב במובן הפרקטי, הוא תופעה אסתטית. נמצא שכל אימה היא אסתטית, ובעצם, היא תמיד אחת ויחידה: האימה מפני העובדה כי הקֶצב האינדיבידואלי הוא תמיד שקרי, כי הוא תמיד נמצא רק על פני השטח, ותחתיו קיימים חיים סתמיים נטולי עצמיות, המדכאים ורומסים אותו. למה הדבר דומה? כאילו היינו מדברים עם חבר אהוב עלינו, נזכרים בדברים קרובים וחשובים לנו ביותר, ופתאום היה מבצבץ מבעד לתווי פניו פרצוף אחר, זר, פני אידיוט, ערומות ואכזריות כפני קוף. טעינו, אין הוא אותו אדם שחשבנו. אי-אפשר להידבר עם אחד כזה, מפני שהוא אפילו אינו מבין מלים, כולו בנוי בצורה לא-שלנו.
אין הוא זה, אלא "גלגול".
וכל פחד הוא הפחד מפני "גלגול".

16

נחיל פחדים מרחף מעלי, כמו זבובים מעל נבלה, לא נותן לי מנוח. אני מזהה בינם את המוכרים לי מזמן: פחד החשיכה, והדוחק, והריק.
פחד החשיכה. כשאדם הולך בלילה ביער הפחד הזה מובן. אפילו ילד מודע לכך שאין מה לפחד מחשיכה בחדר. ובכל זאת הוא מפחד.
כשאני מתבונן באותו פחד אני מגלה בו: תוגת בידול או בדידות; ציפיית איומים לא ידועים; תוגת רקע חדגוני.
האחרונה בהירה לי. האם לא עליה דיברתי כאשר סיפרתי על הפחד של אחר הצהריים? חדגוניות – היא משמידה זמן, אירועים, אינדיבידואליות. די לנו בצפירה ארוכה כדי להרגיש כי כל העולם נסוג לאחור על כל עניינינו – נגיעת האי-קיום.
אותה תוגה עצמה נגרמת בחשיכה, בשלג או בערפל. אדם נקלע לאמצע אגם בערפל. מסביבו הכול אותו דבר: לובן. ובעל כורחו נוצר ספק, לא רק הספק אם העולם באמת קיים, אלא גם אם היה קיים אי-מתי.
יש דבר-מה בכיתור מוחלט זה אשר חובק, עוצר שעונים, חודר לעצמות, עוצר את הנשימה ופעימות הלב.
ישנה בתחושת הבידוד תוגה מיוחדת של איגוף מוחלט ומוצק, כיבוי תקוות, כפי שאנחנו מבינים היטב.
יתכן שדווקא זה הוא המביא לידי כניעתם הקפואה והמוחלטת של בעלי החיים שנגיעה או ליטוף קל גורמים להם לקטלפסיה.
בבידול שכזה אתה חש במיוחד צורך בפני אנוש, בקול, אם לא אנושי, אז לפחות של יצור חי כלשהו.
כך ילדים מבקשים בחשיכה: "תשב אתי!"
מדוע כל-כך קשה לנו לשאת בדידות? משום מה כל התענוגות ומעשי הגבורה נעשים תפלים וריקים אם אין עם מי לחלוק אותם, אם איש לא יידע אודותם? אפילו איש קהה-חושים כרובינזון קרוזו חש מועקה מבדידותו.
הלא מוזר הוא הדבר כי הן משמעות האירוע והן משמעותינו אנו, רוכשות עבורנו את חשיבותן רק לאחר שהן משתקפות בעיני אחרים או, לפחות, שקיימת אפשרות כזאת.
כך יוצרות שתי מראות, הניצבות זו מול זו, הרגשה של אינסופיות רבגונית. ומעניין אותנו אך ורק דבר-מה שאחריו מורגש המשך לא-ברור, אינסופי…
ובכן, ממה נובע פחד הבדידות?
בערפל, בחשיכה אנו חשים את התשובה בכל עצמותינו. אדם אחר פורץ, בנוכחותו בלבד, את המצור המחניק והזר, את חדגוניות-המוות.
בסופו של דבר, אינדיבידואליות היא האירוע הגדול ביותר, לא קיימים אירועים אחרים, לא יכולים להיות. ואם מופיע אירוע, קם לתחייה הזמן, ויחד אתו – כל השאר, חיינו הקטנים.
בסופו של דבר, חושים ותחושות הם הדברים הודאיים היחידים בעולם, אין בו, כנראה, שום דבר אחר. אבל חושים ותחושות חסרי אינדיבידואליות הם כל-כך זרים לנו עד שאיננו יכולים לחיות על-פיהם.
משמע שהאירוע עבורנו הוא רק מה שאפשר להשתתף ברגשות כלפיו: החיים השכנים.
החיים השכנים מורגשים בצורה עזה ביותר בשילוב גופני. בכך התבטאה חומרת המנזרים: שלילתו של שילוב גופני וכל הקשור בו.
ואם מנתקים אותך מכל החיים השכנים נחשב הדבר לעונש הקשה ביותר: מעצר יחיד.
ואם מוסיפים לזה עוד את חדגוניותה של החשיכה, נעשה הדבר גרוע עוד יותר: צינוק. כי אז נעלמים אפילו רמזים על חיים אינדיבידואליים – החפצים. נוצר מצור מוחלט…
אבל דיברתי גם על כך שבערפל ובחשיכה נוצרת ציפייה של סכנות בלתי ידועות. וגם אותה צריך להסביר.
זוהי אותה הרגשה כמו שבילדות פחדת להוציא ראש מתחת לשמיכה, כי נדמה לך שלידך עומד שודד, או רוח רפאים, או מישהו עוד, זר לחלוטין. ופחדת לא כל-כך ממנו, אלא מהפחד שיציף אותך ולא תוכל לשאתו.
הרגשה זאת, אמרתי, מופיעה גם במקרה שתישאר פנים אל פנים עם גופת המת, אפילו באור יום. וגם אז אתה זקוק כל-כך למישהו, לנפש חייה.
גם פה וגם שם הסיבה לכך היא אחת: פחד מפני חיים לא-שלנו, נטולי עצמיות. החשיכה עצמה נראית כחיה. ואם לחשוב, הדבר אינו חסר טעם. מהי חשיכה? היא אותו תחום סביבנו, אשר ביום אנו רואים אותו מחולק, על-פי סימנים פרקטיים, לעצמים שונים, בעלי צבעים שונים, אך בלילה הוא נראה כרצוף ושחור. החשיכה קיימת. ומי יאמר לי מה משמעות המלה "קיימת" אם לא "חיה"?
משמע, פחד החשיכה הוא הפחד מפני "גלגול".

17

פחד הריק, במלים אחרות – פחד הנפילה.
אדם שקופץ עם מצנח ממגדל הקפיצה יודע בוודאות שלא יתרסק, שלא נשקפת לו שום סכנה. ובכל זאת הוא חש פחד.
אם מותר כאן להסתמך על הדמיון, מובן לחלוטין כי לפחד מפני חללים ריקים, חלולים, מפני תהום, אין שום יסוד.
פחד זה מלווה בסחרחורת.
לאדם אשר מעולם לא חווה סחרחורת קשה מאוד להסביר מה היא. מפני שלמעשה שום סחרור עצמים אינו נצפה, מוטב לומר שישנה הפלגה. אבל, בעצם, גם הפלגה איננה, כי שום דבר אינו משנה את מקומו בחלל.
מעניין כי לזה, כנראה, מעולם לא שמו לב.
נביא דוגמה לכך. אדם על סחרחרת או על גלגל ענק רואה סביבו את סיבובו האמיתי של העולם, את מעבר העצמים מול עיניו על-פי תורם. אבל אין זאת עדיין סחרחורת, דרוש עוד דבר-מה שונה. ודבר שונה זה אינו מחייב את סיבוב העולם: הוא יכול להופיע גם על סחרחרת, גם אחריה, וגם בלעדיה בכלל, נאמר, בעת שכרון או בחילת חולשה.
אני מתכוון לכך שסיבוב הינו תנועה, ולכל תנועה יש כיוון ומהותו בשינוי מקום בחלל.
עם זאת, במקרה של סחרחורת תתכן תחושה של תנועה ללא תחושת הכיוון שלה.
"הכול הסתובב לפניו" – שאלו אותו לאיזה כיוון הכול הסתובב, ויתברר כי אין הוא מסוגל להשיב על השאלה. קירות שטים לפני עיניו של שיכור, אך לשיט אין כיוון מדויק. למאבד ההכרה נדמה שהוא עף לכיוון לא-מוגדר, למעלה או למטה.
והעיקר, אין שינוי מקום בחלל, אין מעבר עצמים מול העיניים על-פי תורם. אם אתה מסתכל על תנור, ככל שראשך יסחרר, תראה כל הזמן את אותו תנור עצמו, ולא קודם תנור ואחר-כך קיר, דלת, חלון וכו'.
בקיצור: במקרה של סחרחורת ישנה הרגשה של מין תנועת-כזב מיוחדת, "חסרת תנועה". לתחושה עיקרית זאת נוספות לפעמים תחושות תנועה רגילות (כיוון, התחלפות עצמים מפאת תנועות עיניים הבאות מאליהן וכו') ולפעמים לא.
התחושה של תנועת-כזב נוצרת, לדעתי, באופן הבא: תנועה של עצם מלווה תמיד בטשטוש מתארו – החל ממזערי וכלה בטשטוש כזה שהעצם הופך לפס עכור דהוי. טשטוש העצם נובע מכך שאיננו מספיקים לקבוע אותו בחלל במדויק, לתפוס אותו בעין.
מהות הסחרחורת הינה רפיון, תנודת קביעה, טשטוש מתאר, היוצרים את תחושת התנועה, למרות שהדבר האופייני והנחוץ ביותר לתנועה דווקא חסר – "תנועה חסרת תנועה". את אותה תחושה כמעט אפשר לקבל אם מסתכלים בהשתקפות במים זורמים: גם כאן ישנו טשטוש מתאר ללא תזוזתו.
אבל קביעה חזותית הינה בסופו של דבר קביעה שרירית, קביעה באמצעות מישוש דמיוני, בהחזקה בידיים. שיבושה של קביעה חזותית הינו תוצאת שיבושה של קביעה שרירית בכללותה.
לכן סחרחורת מורגשת גם כשהעיניים עצומות. גופנו המתארך לכל עבר, ידינו הדמיוניות, המוטלות, מתחילות כמו לרעוד, נחלשות, וכבר אינן יכולות להחזיק עצמים בחוזקה: העולם נשמט מהן.
העולם היה תפוס באגרוף, אך האצבעות איבדו את כוחן, והעולם, אשר קודם היה קמוץ כגוש מוצק, החל לזחול, לזוב, להשתפך ולאבד דיוק.
אובדן קביעותם של העצמים, תחושת רפיונם, השתפכותם – היא הסחרחורת.

* סעיף 11 חסר בכתב ידו של ל.ל.

מרוסית: נקודא זינגר

ליאוניד ליפבסקיי: מסכת מים

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 13:49

במסעדה אתה מתחיל בעל כורחך לעיין בחלל.

האלוף נטל שערת פלדה ובאלכסון דקר וניקב בו תפוח.

"הנה עולם", אמר, "שאין לו שם. הוא נמצא מתחת לגבול המוצא של שפת אנוש. הוא אחד העולמות הבלתי ממומשים".

"ובכל זאת יש לו מראה משלו, מתאר משלו", אמר רב-החובל, "בהם, ככל הנראה, מתבטאים חייו. העולם הזה מפליא, אם תרצו, אפשר להתפלל אליו… או שהם אינם מבטאים דבר? לא, אינני מאמין בכך".

"האם לא די בלעבור בלי חכמות מזגוגית אחת לשנייה?" שאל יווני קטן, "מבעד לזכוכית הכול נראה כפלח עדין של תפוז. ומה אם הזגוגיות תחלפנה את צבען על-פי השעון, כמו ספקטרום? אחיה בפרגולה צבעונית, כמו פריץ בעל אחוזה, בלי לדעת צרות".

"הן יכולות לשנות את מידת ההשתברות", אמר רב-החובל.

"הדבר מובן לי", אמר בעל-שיח רביעי. "אנחנו מופרדים בכוח החלל והזמן – לעולם, בצורה אטומה. אבל סקרנות מטורפת שורפת אותי. אנחנו רוצים להיות כל החפצים והיצורים, להיות טמפרטורה, גל, שינוי. הצימאון המתפרע להתראות אינו מרפה ממני".

אז קם האלוף ונטל את הכוסית:

"אני שותה להרגשה הטרופית"

"איזו הרגשה טרופית?"

סיפורו של האלוף

אתה הולך ביום חם דרך אחו או דרך יער סמוך. כל החללים בשפתם מקדמים אותך בברכה. היום עומד בנקודתו העליונה.

מסביבך משתרע דשא, ארוך כשיער. אתה הולך ונזכר בפזמון. נמלים חוצות את דרכך וצרצרים פורחים במעוף אלכסוני מתחת לרגליך.

פרחים מפליאים אותנו בניחוחם. הם נסוגים מהדרך ונוטים לאחור. חם כמו באמבטיה. החלל שט לקראתך בכוחות עצמו ומשתטח מתחת לרגליך. כך אתה הולך דרך האחו ודרך היער הדליל. הנמלים חוצות את דרכך.

לפתע אתה נאחז בציפית אסון בלתי נמנע: הזמן מתכונן לעמוד דום. היום לוחץ עליך כעופרת. קטלפסיית הזמן! העולם עומד לפניך כאבר מין. אתה משקיף על סביבתך: איזו פריחה מתה בכל מקום ומקום! באימה ובשיתוק מחכה אתה לפיצוץ. והפיצוץ פורץ.

"הפיצוץ פורץ?"

"כן. קוראים לך בשם (הדבר מופיע אצל גוגול)".

כולם שתו כוסית אחת. והיווני הקטן שאל:

"מדוע?"

כולם חייכו.

"מפני שנפלת אל תוך מים עומדים.  אלו הם מים מקיפים אשר מתלכדים מעל ראשך כאבן. הלכת קל כפזמון ונלכדת אל תוך היום הגדוש, שבו האור, הריח, החום נמצאים בשיאם: הם עומדים כמו קרנות, כמו קרניים. אין שם הפרדה, אין תנועה, אין שורה. אלו הם מים מוצקים כאבן.

אך מי קרא לנו בשם? בוודאי שאנו עצמנו. תוך אימת מוות נזכרת במְחַלק האחרון, בשתי ידיים אחזת בנשמתך. תהיה גאה, נוכחת בסיבוב הנגדי.

"הלא באותו עניין", אמר בן-השיח הרביעי, "מדברות כל המעשיות על הממלכה השקועה בשינה. הזוכרים אתם, בה אפילו שעונים נעמדים, המשרת קופא עם קערה ביד אחת? יש שם גם עלית גג עם אשנב, זקנה נעלבת וטיפת דם מדקירה. אחר-כך הממלכה כולה מתכסה עד עת מועד עצים ופרחים. אבל מה בין זה לבין הדקירה? לומר את האמת, אינני מתנדב להסביר את המעשייה, היא יותר מדי פחדנית ומגומגמת.

ובכל זאת הדבר מוסבר בסוף על-ידי אותו עקלתון ההתנגדות אשר אינו נמצא בתרשים. אותו  עקלתון אשר שולט בכל תחושותינו תוך עשייתן קטנות או גדולות יותר. במלים אחרות, הוא יוצר את הזמן. ומה  אם לא הזמן מוליד את המחשבה הנפרדת?

ברצוני לומר כי אילו לכול היה מתח אחיד, החיים היו מסתננים אל עולם אינסופי אחד, כמו לגימה, כמו צליל קולן. צמחים שונים מהחיות דווקא בזה שאין להם זמן.

אולי בשביל זה נחוצה הדקירה? היא נותנת מוצא לדם. באטיות יוצא הוא משביו ומתחיל את חייו חסרי האינדיבידואליות, כמו העצים והפרחים.

"אני מכיר חיים אחרים, אשר רצו גם כן להשתפך ולהמיס את הזמן", אמר האלוף. "אני מדבר על בודהה. בודהה המסכן, גם הוא נולד בדרום ונעצר לפני גבול הצפון. למה הוא יושב בשילוב רגליים, כאילו בחלל הרחם? הוא רוצה להפוך לכדור מים".

"כן, ישנה צורה מסוימת, אשר היא האימה עצמה, היא ולא אחרת", אמר רב-החובל. "היא מתקרבת לפראבולה".

"היא נמצאת בצפלין, בקדרה ובפשפש".

"נדון ונבחן את העניין", אמר בן-השיח הרביעי.

חקר האימה

"ראיתי ילדה שברחה מהשולחן בזמן ערוכת צהריים. היא עיוותה את פיה וקפאה במקום, אצבעותיה בולטות לצדדים, אחוזה באימה חסרת טעם.

בקערה לבנה רחבת ידיים, בידיה היפהפיות של משרתת, היה מונח ג'לי רועד קמעה. הוא דמה למפלצת תת-מימית שזה עתה נגררה במכמורת מעמקי הים האפלים. הוא עדיין שמר על צורתו הרופפת של מדוזה ורעדו היה נשימה קצרה ותדירה, מוות איטי.

הוא התנשם".

"ברשימת החיות המעוררות אימה כמעט כולן חסרות רגליים או מרובות רגליים.

עכביש – כרס עגולה תלוי על שמונה רגליים דקות, רופפות, דומות לשפם. תמנון – עכביש-ים שרירני ועוין. סרטן-ים – עכביש מכוסה שריון. מקק, נדל, מרבה-רגליים, פשפש, כינה – כולם טיפות שחורות, אדומות, שקופות, הנעות על רגליים פרוטות כמשושים. ולבסוף – זחל, תולעת, נחש. היוצא מן הכלל היחידי הוא עטלף: אישון כהה שמסתבך בכנפי עצמו".

"טנק – מדוע הבריח הטנק, במראהו בלבד, גדודים שלמים? מפאת ממסרת הזחל שלו. אפשר לקבל רושם על הדבר אם נהפוך בקבוק שמן-זית או שמן-קיק: המיץ יזוב בזרם איטי ובלתי- פוסק. ומה אם בנוסף לכך הוא עוד היה מסתובב! כך נעים בורגי מכונות: הם בולטים ומתכנסים בחזרה אל יצועי המתכת שלהם חליפות. הם זבים. אילו היו חיות נוזלות, הן היו נעות בדיוק כך.

בטנה של קרפדה דומה לג'לי. וכמוה עכוזו של אדם. הילדה המסכנה שנבהלה מהפרפרת, כמה הייתה מבוהלת, אילו הייתה נכנסת בזמן הלא-מיועד לחדר ומוצאת בו את אחיה עם המשרתת. הרי באותו מעמד גופי אנוש דומים לשתי מפלצות תת-מימיות הנפגשות לאחר פרידה ממושכת ותנועתם – תנועת זחל לפני התגלמותו.

הילדה שמה לב לנדנוד הצניף הלבן על ראשה של המשרתת".

כל היצורים הללו קשורים לחושך. חושך יצר את גופיהם, הוא נכנס אל תוך צורתם ותרכובתם. הדבר ניכר ממבט ראשון. אך האם לא הוא הקובע גם את תנועתם? התנועה החצופה וחסרת הביטחון, בעוד הגו קפוא, התנועה עם עצירות תדירות וחדות וחילופי כיוון – תמיד באלכסון. כך נעים בגישוש. כך רצה, למשל, חולדה – כמכוננת. היא כמו מחליקה במישור לא חלק".

"אמרת שאין חיות נוזלות", אמר בן-השיח הרביעי. "הן כמעט קיימות. כוונתי לקרביים שלנו. במה מאוסים המעיים? בתנועתם. וכל העצמים שעליהם דיברנו מפחידים דווקא בתנועתם המיוחדת, הקרויה "פריסטלטיקה". הוסיפו לכך פחד בזמן נפילה ובחילה (כאשר הכול שט לפניכם ובפניכם) והרי יראת המתים. אנחנו מפחדים מחיים חסרי צורה, מחיי ריק. לצערי לא גיליתי לכם שום דבר חדש. מדוע?"

בזאת מסתיים חקר האימה.

אמנם, אפשר לשפוט גם אחרת. אפשר להניח כי בערבה, בשטח פתוח, עומד כפר גדול; בקצהו, במקום בו מתהוללות רוחות, עומדת בקתה מרובעת. באותה בקתה חי הפחד. הוא יושב וטווה בפלך, הוא שר ועובד לאורך כל הלילה. הוא משורר סיפורים מדהימים. אך למה הטילו הנערות על הנער לעבוד? חיות, צמחים וקווים ניגשים אל הסף החשוך. הם מנסים להציץ בחלון ושואלים זה את זה:

"מי זה שר שם יפה כל-כך, מי זה משתפך בזמרה מבלי לחוס על כוחותיו?"

אכן, אפשר לשפוט גם כך.

היווני הקטן מצמץ בעיניו: אני רוצה לספר את סיפורי שלי.

סיפור

הנה סיפור-המעשה בייסוריי. כאשר אשתי הייתה נרדמת, – כעת היא בת-מינן, – הייתי נועל בשקט את נעלי הבית ויוצא לחדר האמבטיה. אשתי ישנה לבושה במיטתה. מדוע ראיתי אותה מהחדר האחר? אני נשבע לכם כי ראיתיה מהחדר האחר מבעד לדלת הסגורה. היא ישנה באור חלש, יצור אלוהי לא גדול. מי יגיד לי, מה זאת אומרת: היא ישנה. בן אדם נמצא בקרבת מקום, אבל הוא לא יכול היה להיות רחוק יותר אילו היה במערכת כוכבים אחרת. ואם אתה אוהב את אותו בן אדם…

"אילו הייתם נוזלים, הייתם יודעים מה לעשות: פשוט הייתם מתמזגים".

"כן, אילו היינו נוזלים. אבל, לכל הרוחות, רב-חובל, אתך והעצות שלך! חיבקתי את דוד-האמבטיה הקר וחשבתי: מה לעשות?

אחר כך חזרתי לחדר והפשלתי את השמיכה לפני שכיביתי את הנורה… לפניי מונח גוף, מה אני שח, נשמה בכבודה ובעצמה. גל, נשמה, עלה כותרת, זהרור, נשמה בבכבודה ובעצמה הייתה מונחת לפניי על הסדין, הנשמה אשר נפתחה בשיער, בקרני הזרועות והרגליים, ביתדות השדיים, בגבעולים, בחליליות כלי-הדם. כך הנשמה הייתה מונחת לפניי כצדפה…

מחניק היה על הספינה. הספינה נעה בכבדות ובצורה לא קצובה. אני התנדנדתי בערסלי בסמוך לאי-אלו חולים מרוקקים. עם כל חבטה היו ערסלינו נפרדים ואחר כך אצים במהירות זה לקראת זה, כמו שתי מטוטלות של שעונים סמוכים. היה חצי-חשוך. זקנים וזקנות סידרו את כריכיהם על ספסלים מלוכלכים. שכשוכי גל נרחבים עלו על הספינה. הספינה התנענעה כמו ביצה מעופשת, אך אני לא כעסתי: ידעתי כי זוהי חשיבת הים. היא הובילה אותנו אל הארץ הזרה.

הגענו לנמל לפני צהריים. חום שלט בעיר ההיא. ליד השולחנות, על הרציף, ישבו נוכלים שחומים רגל על רגל. הם החליפו דברים בלשון מעורבת וניערו את אפר הסיגריות אל המים. מאלה אפשר לצפות לכל דבר. האומנם אני טועה? זיכרונם על עצמם נמחק להם. הם חבטו על ברכיהם ובתנופה השליכו כסף על השולחן. הם עצמם היו עוברים מיד ליד, חסרי רחמים כמו כסף. כוסיות עבות עם יינות צבעוניים עמדו לפניהם כמו כדורי בית מרקחת.

לא הרחק מהמבנה ראיתי דקל. כושי ערום בעל רקות שיבה ישב תחתיו וכתב במכונת כתיבה; כלוב עם תוכי היה תלוי שם, נקשר אל גזע הדקל בחבל. התוכי ישב בתוך הכלוב בהטיית ראש, בכיסופים חסרי מלים".

(היווני הקטן ממשיך לדבר באותה רוח עוד זמן רב.)

בינתיים קם איש צעיר מהשולחן הסמוך וניגש אל בעלי-השיח. הוא בירך אותם בקידה.

"אני בא אליכם כשגרירה של רפובליקה ידידותית. אני בטוח שאתם שוקדים על פתרונן של הבעיות החשובות והאצילות ביותר, אפילו מבלי לשער בעצמכם כי כך אתם עושים. ידידיי הטילו עלי שליחות לומר לכם: האם לא כדאי שנסמיך את שולחנותינו? לא חשוב מי מאתנו יגיע לגמר ראשון. נתאחד כמו שני נוזלים".

"אנחנו אסירי תודה על הזמנתך", אמר בן-השיח הרביעי. "אנחנו דנים בניגודי הצפון והדרום, והנושא הוא בלתי-חרב. אנחנו שואלים את הטבע שאלות ישירות, כאלה שאין לו זכות להתחמק מהן. והוא תמיד משיב לנו בתשובות מדויקות, מדויקות, אך לא מובנות. אבל ראו, השעה כבר מאוחרת. התזמורת מנגנת את יצירותיה האחרונות לפי לוח הזמנים. ולמה לנו לרבות את עמל המלצרים?"

"אתה בודאי צודק", אמר האיש הצעיר. "בנוגע לעניינינו, אנחנו חוקרים מערכות הנוצות. אנחנו משתדלים להבין אותו קול שבו מדבר הטבע בחופשיות ובבירור שכאלה. הוא מדבר בדשה ובעלים: כן, אני קיים כגל אחד. הוא מדבר או שר בצבע צהוב: אני – חתך, אני – לוחית [תקליט]*. כעת אנחנו מתפעלים ממשמעותן של כנפי התכלת האחוריות של הפרפר תנשומית מנומרת.

אנחנו עורכים מן מילון קטנטן, חוקרים את פניהם והבעות פניהם של כל העצמים. ובכן, אני מאחל לכם הרבה אושר".

"אתם חושבים שאינני זוכר כלום", המשיך בשלו היווני הקטן. "לא, אני זוכר את הכול. כאשר קברתי את אשתי נשבה רוח חזקה. הלכתי כל הדרך בלי כובע, כמו טיפש".

בן-השיח הרביעי:

"שלא יעציבו אותך כל הזיכרונות הקודרים הללו. היגון, שלא הצלחת לשאתו ברגע האמת, מרעיל עכשיו כל יום מימיך. אבל אני נשבע לך: לכולנו מצפה שמחה לא רגילה, שבה אפילו איננו יכולים לתלות תקוות".

"האושר הוא בתי חרושת לסלק סוכר ", אמר אחד. "המטעים משתרעים עד לשמיים ונכנסים בהם".

" האושר הוא מעוף מטרפז אל טרפז", אמר שני. "כאשר אינך מרגיש במשקל, המהירות מפסיקה להתקיים עבורך, ואתה שט כמו כוכב-ים בחלל זוהר".

"האושר הוא בסירת מפרשים", אמר שלישי. "היא איננה מרגישה תנועה. נדמה לך שאתה שט בים. אינני בטוח אם אינך שט בזמן. הפס הצהוב של השקיעה נמתח במרחק לא רב, ונדמה לך שניתן להשיגו בקלות".

"כל זה ניתן לביצוע", אמר האלוף. "כאשר היווני הקטן יתעשר, הוא ירכוש לעצמו בתי חרושת לסלק סוכר עם מטעים המשתרעים עד לאופק וסירת מפרשים; ומתחת לתקרת חדרו יסדר לו טרפז. אז יידע כל זאת בצורה מדויקת יותר. אנחנו, כמובן, עורכים מילון קטנטן, ודומני שאנחנו מתקרבים אל הקשר. בכל מקום, האושר הוא במצעים שפיכים ותחוחים. אומרים כי נמלים, בחגיגותיהן הגדולות, עולות על הר חולי תלול וגולשות ממנו. ומדוע מתהפך הכלב בהתלהבות על גבו ומנפנף באוויר בכל ארבע רגליו? אני סבור כי זהו רעיון מסחרי לא רע: לסדר מתבנים במקומות נופש. בכל מקרה, מסעדות שונות מחדרי אוכל – במה? בסחרחורת".

"כמה נפלא כאן, במסעדה. מלצרים רציניים כמלאכים מופיעים פה ושם בין השולחנות. נשים בעלות פני פרחים גוחנות מעל משפכי גביעים. ושם, בחצי-העיגול, נמצאת שמש הקול. היא פועמת כמו השמש האמיתית. כאן, כמו במפרץ בלילה, יש מקורות אור רבים. כאן יש יותר ריחות מאשר ביער טרופי. כולם אוכלים כמנצחים שאינם נחפזים, כאנשי מדע. כאן – נוזלים, גומי וזכוכית. כאן – השתקפויות, זרם סוער, סיבוב וגלגול, רבגוניות החלל.

דג אינו יודע שהוא נע כאשר הוא פועל בסנפיריו. הוא סבור כי הוא גורף את האוקיאנוס לאחור. או – הוא חושב – אני משנה בסנפיריי את מראהו של האוקיאנוס. נגני התזמורת סבורים כי הם מנהלים את הנגינה. אין הדבר נכון. הזמן עובר דרך כליהם, דרך המיתרים וחלולי החצוצרות, דרך הסמפונות והאצבעות. ראו, הם מתנענעים, הם מתרקדים. הזמן עובר בתחנוניו ובעליצותו דרך כל הנוגדים. לפעמים נשמעות צפירות. הרי לא רחוק מכאן עוברים מסילות ברזל. אבל, כאשר נמות, נקלע כולנו לבית נתיבות, והוא לא יהיה עד כדי כך לא דומה לבית נתיבות רגיל. אז מה צפוי לנו הלאה? פריחה שלא תאמן או שוב אותו דבר? נהיה למספר, לציפורים תת-מימיים, לזרמי-ים? מה צפוי לנו הלאה, אני שואל אתכם. כבשן-אש או פרדס? או שנתהלך בשביל הבזוק בחול ונשרטט עליו את כל ההיסטוריות העולמיות בלי לשים לב לרוח?"

"תמיד אהבתי שירים", אמר רב-החובל ועטף את החבורה בעשן. "כאשר הייתי ילד, נסעתי פעם אחת על כרכרה. הכרכרה התקרבה לקרון החשמלית, ולא יכלה להקדימו, ולא יכלה לפגר אחריו. התלהבות כלשהי אחזה בי. נדמה לי שהדבר יימשך לנצח. נדמה לי כי כל העיר על כנסיותיה וגשריה-ניצבת על כף-ידי העגולה. אני סבור כי הדבר קרוב לתחושה הידועה של הנראָה בעבר, של זיכרון-סרק".

"הדבר קרוב לכל דבר", אמר האלוף. "גם לזיכרון, גם לתחושה הטרופית, גם לכפפות גומי, גם לדברים אחרים רבים".

"ואני אהבתי שירים", המשיך האלוף. "כאשר הייתי ילד, נסעתי בחשמלית בעיר זרה בחוץ לארץ. ירד גשם קיצי אלכסוני, ואני שמתי לב לכך שמבעד לזגוגיות לכות של החשמלית העיר נראית יפה במיוחד. אחר-כך הגעתי לבית הנתיבות. בבית הנתיבות, כנהוג, שררה בהלה, רכבות היו מגיעות ונדחפות לאחור מהתמיכות התקועות באדמה, אנשים התרוצצו הנה והנה, מסלוליהם הצטלבו. 'האמנם', חשבתי, 'בעוד דקות ספורות כבר לא אהיה כאן, בבית הנתיבות? לא, זה לא ייתכן'.

"מאז עברו שנים רבות, ואין מה לומר, לא ראיתי יותר את אותה עיר זרה. היא נשארה לעולם תחת הגשם האלכסוני, בהירה מבעד לזגוגיות החשמלית מכוסות הטיפות. ובכל זאת אני חושב: גם עתה אני עומד בבית הנתיבות, מקדים את העתיד העובר.

התקווה השיגעונית להתראות אינה נוטשת אותי. הרי גל נע מעלה ומטה, ובכלל זאת אינו זז ממקומו".

"מים הם אור", אמר האלוף. "שימו לב, על-פי המסורות, העבירו את המתים דרך מי-חושך. הם שוכחים הכול. כמובן שכעת היינו אומרים: זמן; אבל אז היו אומרים: מים. מה נכון יותר – אינני יודע. ומה אם יהיו לפתע המים התת-קרקעיים – זוהרים?"

"בשביל היוונים** הוא כארון", אמר רב-החובל, "וברוסית היינו יכולים לומר: סְטַארִי חְרִיץ'***. סְטַארִי חְרִיץ' עומד ובמלוא סבלנותו נוהג במעבורת בעזרת כלונס. סרחון של בצל נודף ממנו. מוז'יקים גוצים עומדים ככנופיה בקצה ומנמנמים בעמידתם. מה אכפת להם שהם עוברים את הלֶתֶה: הם בלאו הכי אינם זוכרים כלום".

"בימי קדם היו מעלים את המתים על סירה", אמר היווני הקטן, "ודוחפים הימה. המלווים היו מצטופפים על החוף, שולחים כל מני עצות ומשתוללים. אומרים שרוחות וזרמים הובילו סירות אחדות עד לאמריקה. אחר-כך החלו להעמיס על הסירות חציר ולהבעירו. אש צפה על פני המים ונוח היה לאדם לעבור לעשן".

בעל-השיח הרביעי. אילו רצינו לצייר חלום, היינו חייבים לצייר כדור מים. מפני שחלום הוא הדוגמה היחידה בחיינו למערכת סגורה, אם לא לקחת בחשבון משחקים. הדבר המוזר שבחלום הוא שבעל-החלום שוכב כבול עץ ובעת ובעונה אחת הוא עצמו, בתור גיבור החלום, עושה כל מני מעשי קונדס. ועם זאת הוא נראה מהצד. הוא רואה את עצמו מהצד. הוא ההיטל הראשוני עוד לפני החלל.

ברוח זאת בדיוק יש להבין את הביטוי: חלום גדול חולם שהוא חלום קטן, חלום קטן שחולם שהוא חלום גדול. זה האחרון אמנם רואה את חלומו חתיכות-חתיכות. הנה התבנית הזאת: (גליל).

האלוף. שיחתנו מגיעה לקיצה. מערכתנו הסגורה מגיעה לקיצה. נערוך בדיקה.

בלב הים מחכה ספינת משא. בבטנה החמה משחקים שני נוסעיה היחידים בקלפים. המפסיד מביט בייאוש על בן-החיל אשר סחט אותו עד תום, אבל זה לא ירחם עליו. המבט הזה הוא היווני הקטן עצמו.

עכשיו – רב-החובל. שלוש פעמים חצה את הים הלוך וחזור. הוא עצמו מכיר ברצח הנבזה שעליו חזר שלוש פעמים. אך אין צל של חרטה על פניך השחומים. יהי כן. תרנגולים עוד אינם קוראים: תעוב אחז בהם. ואני עצמי – האלוף? אני הוא הדיבור אשר החליט כי הוא קיים.

היווני הקטן (לאחר שתיקה לא ארוכה). אז למה מובילה שיחתנו?

בן-השיח הרביעי. אתם מכירים משל באדם שהייתה לו המחאה על סכום גדול. הוא קנה תמיד בחנות אחת, נגיד, חנות נעליים, וחשב שזוהי המחאה על נעליים. אחר-כך גילה כי זאת המחאה על כסף, כלומר, על דבר שאינו קיים, על כל מה שתרצו. הוא היה שמח.

או דבר אחר: אנחנו, בעודנו חיים, יכולים לתאר לעצמנו בצורה מדויקת למדי כיצד רואים חברינו המתים את העולם. הנה, ככל הנראה, כל מה שיצא מכלל שיחתנו.

היווני הקטן. ובשבילנו באופן אישי?

בן-השיח הרביעי. שום דבר טוב, האמינו לי.

<תחילת שנות ה-30>

מרוסית: נקודא זינגר

הערות המתרגם:

* לוחית [תקליט] – ברוסית אותה המלה ((пластинкаוקשה להחליט לאיזו מהן הכוונה.

** בשביל היוונים( для греков)   – בספר: "בשביל הגדות" (для берегов) , לדעתי זאת טעות דפוס.

*** סְטַארִי חְרִיץ'  – תרח זקן.

204 מלים אודות ליאוניד ליפבסקי

ליאוניד סבייליביץ' לִיפַּבְסְקִי (1904-1941)  היה חבר הקבוצה האזוטרית "צִ'ינַרִי" (בעלי הטקס) שפעלה בחשאי בשנות ה-20 וה-30 וכללה את המשוררים דניאיל חארמס, אלכסנדר וודנסקי, ניקולי זבולוטסקי וניקולי אולייניקוב ואת הפילוסוף יעקוב דרוסקין. חברי הקבוצה שהקימו גם את "התאחדות האמנות הריאלית" (אוֹבֶּרִיוּ) שאליה התחברו גם אנשי תרבות נוספים, היו רחוקים מאוד מהזרם של הריאליזם הסוציאליסטי הנתמך על ידי השלטון ודגלו בין היתר באסטטיקת האבסורד. מפגשי ההתאחדות התקיימו בדירתה של אשתו של ליפבסקי, תמרה מייר-ליפבסקיה. במפגשים האלה ליפבסקי, שהיה התיאורטיקן של החוג, פיתח ז'אנר של שיחות על הנושאים השונים שעניינו אותו, ואלה השפיעו במידה רבה על יצירותיהם של כל המשתתפים, גם בתוכנן וגם כז'אנר ספרותי.

כמו כל "בעלי הטקס", ליפבסקי אפילו לא חלם על פרסום של יצירותיו בתנאי המשטר הסובייטי ופרסם רק מספר ספרי ילדים. (שבניגוד לספרי הילדים של חארמס ווודנסקי אינם מעוררים עניין בזמננו). הטקסטים ההגותיים שלו היו ידועים בחלקם בחוגים מצומצמים של האינטלקטואלים הדיסידנטיים בלבד עד שהחלו לראות אור בשנות ה-90.

ליפבסקי נהרג בחזית מלחמת העולם השנייה.

"חקר האימה" נחשב לאחד הטקסטים המרכזיים של ליפבסקי. מצאתי לנכון להוסיף אליו את "מסכת מים" היותר מוקדמת כדי להביא דוגמא להתפתחות רעיונותיו . עד כמה שידוע לי זהו הפרסום הראשון של ליפבסקי בתרגום לעברית. השיחה על שיטתו הפילוסופית, על השקפת עולמו ועל שיטת המיון המיוחדת לו עדיין לפנינו.

המתרגם