:

Archive for the ‘נקודתיים: 5-6’ Category

גלי-דנה זינגר, נקודא זינגר, יואל רגב: על המעניין, על המסקרן ועל הקוריוזי

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 20:31

גלי-דנה זינגר:

"איפה התרבות איפה" קושקש בגדול בחלון ריק ומואר של
”Poster Media“ בסמוך לתיאטרון ירושלים. ולא רחוק מביתי, על זכוכית כהה של תחנת־אוטובוסים, זולג דמעות שחורות חותם שבלוני חדש: "לא רוצה להיות שבלוני".
(מתוך יומן. 13.XI.2003)

התוכנית של הדיון הפריפטטי המשולש הזה נוצרה כבר לאחר מותו של ידידנו המשותף, האמן אלכסנדר רוֹטנברג (30.X.1966 – 24.XI.2003). לזכרו הקדשנו גם את הטיולים עצמם וגם את רסיסי המחשבות והחוויות שהצטברו בהם. אילו סאשה היה בחיים, בוודאי היה מתהלך יחד אתנו באתרי הקוריוזיות הירושלמית הרדומה. הרעיון עצמו נולד בעקבות ביקורנו הראשון במוזיאון אסירי־המחתרות, בזמן פתיחת הביאנלה הבינלאומית ה־4 לאמנות עכשוית, ובעקבות שיחתנו עם יואל רגב, שהביאה את כולנו אל סף פרספקטיבות מבטיחות למיניהן – השיחה שבהמשך הפכה, במידה מסויימת, לנקודת־המוצא הבלתי־ניתנת לשיחזור של כל שיחותינו וטיולינו הבאים.


מתוך יומן

05.09.2003
אתמול, בפתיחת הביאנלה הבינלאומתי ה־4 לאמנות עכשוית בירושלים.
האורחת מאסטוניה, האמנית אנה-ליז סמפר, תיעדה בסרט שחור־לבן את התאבדותה בתליה: דמות נשית חסרת־סבלנות מניחה הצידה ספר, קמה משולחנה, ניגשת לעניבה, שהכינה באהבה מראש, עולה על שרפרף מאותו סוג, שנוח לשים עליו רגליים כשיושבים בכורסה, הודפת אותו בכף־רגל יחפה וניתלית באויר. בזה נגמר הסרט, אבל אפשר לראות אותו מהתחלה, אם יש לכם חשק. ואם לא מתחשק לכם, אפשר לצאת בזחילה מהשחור־השחור־הזה אל האור הכמוס של מוזיאון אסירי־המחתרות, להציץ על מוצג מוזיאוני קבוע בשם 'גרדום' וגם להיתקל באורחת האסטונית עצמה, הלבושה בסוודר שחור ובמכסניים שחורים, שמשכיבה את עוללה בעגלת־תינוקות שחורה. אני רק חוששת שהסיום הזה, המלא בחדוות־חיים, נועד לפתיחת הפסטיבל בלבד; לכן אין הקתרסיס מובטח למבקרי־התערוכה בעתיד.



* * *
המוזיאון עצמו עשה עלי רושם שלא יישכח. הוא אחד מאותם המוזיאונים הסכיזואידיים הקטנים, חסרי קהל־המבקרים, שאהובים עלי כל כך. תאים וצינוקים, חדר־אוכל וחדר־תפילה, בית־חולים ומכבסה, מקלחות וחדרי־מלאכה, מחסנים ושירותים אחרים, הכול מכוסה באבק של שנים. תערוכת המתנות, מעשי־ידיהם של האסירים, עשתה בכללותה רושם של חובבנות לא יתרה מזו של רוב התוכנית של הפסטיבל. כשהלכנו בגשם דרך חצר פנימית ארוכה גילינו מחסן ובו קרטונים, שעליהן הכתובת 'עוף קור' והן מלאות בתפוזים. יתכן שזה היה אחד המוצגים של הביאנלה, אבל לא מצאנו שום סימני־זיהוי ולכן אפשר היה לחשוב, שמדובר בחלק מתצוגת־המוזיאון הקבועה, מוצג שמתאר את אותו משלוח פרי־הדר, אשר בו – חבויים בקליפות־תפוזים – הוברחו לבית־הסוהר שני רימוני־היד, שנשלחו לפיינשטיין וברזני המחכים לתליה.



* * *
היה זה ביקורנו הראשון במוזיאון־האסירים. בשעתוֹ, כש'הערת שוליים' אירגנה שם את התערוכה החד־יומית שלה, לא יכולנו להגיע, או לא רצינו ללכת לשם אחרי הנסיון הסתמי בבית־ארגנטינה. סאשה, אם אינני טועה, הציג אז את תיאטרון־הצלליות. נראָה, שגם הפעם הוא הציג שם משהו דומה. היצירה הראשונה שראיתי עד הסוף, כי חיכיתי כשנ' יחזור מהשירותים, היה סרט־וידאו קצר של פיטר מַאלְטְץ, אם אני זוכרת אל־נכון, ובו סבתא טובה משליכה מחלון של בניין רב־קומות פוחלץ של אוגר עם מצנח. אחרי הנחיתה מתמלא הפוחלץ רוח־חיים ורץ היישר אל מתחת לגלגלי אוטו עובר ומשם מציל אותו עובר־אורח, שצץ ברגע אחרון בתפקיד deus ex machina.
היצירה האחרונה היתה סרטו של ביל ויאולה. המון אנשים עם פנים מלאות־הבעה, כמו תמיד אצל
ב. ו., עם אין־סוף גונים של אימה, של יגון ושל השתתפות בצער, הביט במשהו שנמצא לפניו. לא היה שום ספק שהיה זה גוף.



undeground-museum


יואל רגב:

לאחר השהיות רבות אני כותב את הפתיחה הקצרה הזו דווקא למחרת מותו של ז'אק דרידה; מנקודת מבטה של הלוגיקה של המשטח, הלוגיקה של צירוף־המקרים, יש בכך בוודאי עניין רב. לאמיתו של דבר, מה שיבוא להלן אינו אלה ניסיון של נוכחות ברגע המוות: ברגע שבו הופך לבלתי־אפשרי המשך קיומם של שני תחומים, אשר הומצאו במיוחד כדי להינצל מהמוות.
שני שדות מושגיים – של האסתטי ושל הפוליטי – הומצאו במטרה להמשיך את ההיסטוריה לאחר שההיסטוריה נגמרה; במטרה לשמור על הנאיביות לאחר שהפכה כבר לבלתי־אפשרית. באבחון מחלתם הסופנית של שני התחומים הללו לא היה מי שישווה לז'אק דרידה. על כן, מותו הוא מעין המוות של המוות.
והרי זה בדיוק מה שעניין אותנו. בכלל, התעניינות ועניין על שלל משמעויותיהם הם, כפי שיוכר בהמשך, מילות־המפתח לכל המפעל שלנו. לאחר שההיסטוריה נגמרת אפשר להתחיל לעסוק בדברים מעניינים. אין עוד צורך בהשהיית המוות, שכן הדברים המעניינים ביותר מתחילים דווקא לאחריו. המעניין הוא הדרך להתגבר הן על האסתטי והן על הפוליטי ולבטלם. הייעוד המשותף לאמן ולפוליטיקאי הוא ייצור אובייקטים מעניינים.
האם אין זה שכרם של הצדיקים לעתיד לבוא? והרי זה הוא גם עונשם של הרשעים: דבר לא יעניין אותם לעולם. לעסוק רק בדברים מעניינים – זה הוא הצו המוסרי היחיד, שאפשר לקבלו בעת הזאת.
(אולי כל זה אינו אלא תשובה מאוחרת לרכזת־השכבה שלי? – "אתה עושה רק מה שמעניין אותך", נהגה לומר; ומנימת־הדיבור היה ברור, כי התנהגות מעין זאת מגונה היא בעליל).
איך שלא יהיה, החלטנו לקרב במידה מסוימת את בואו של העולם הבא, או, לפחות, להכיר בעובדה, שהעולם הזה כבר הגיע ולהתנהג בהתאם לזאת: לעסוק בדברים מעניינים, כאן ועכשיו. לשם כך קיימנו מעין עליה־לרגל ל"מוקדי הכוח" – מקומות, שהאובייקטים המעניינים מרוכזים בהם. המקומות האלו נוצרו בעידן הקודם, אשר בו שלטו האסתטי והפוליטי ביד רמה; על כן הם נאלצו להעלים את אופיים האמיתי ולהסוותו ביומרות להבאת תועלת; אך הסוואה זו לא עזרה ממש: מפוּקפקות ואי־בהירות מסוימות בייעודם בלטו תמיד לעין. לטיולנו היה, אפוא, אופי מטהר גם כן: להושיע את המקדשים האלו של המעניין מתודעה כוזבת על אודות עצמם, לאפשר להם להיות מה שהינם.
דין וחשבון על טיולינו הללו אנו מציעים עתה לקורא.


נקודא זינגר:

כשעברנו על שמות המוזיאונים הירושלמיים בספר־הטלפונים של 'בזק' נתקלנו במוזיאון תאודור הרצל. לא ידענו על דבר קיומו, וזה הפתיע אותנו, מפני שכתובתו – רחוב המלך ג'ורג' 48 – הצביעה על כך, שהוא נמצא ממש מתחת לאפינו. חייגתי את המספר ושמעתי בשפופרת: "הסוכנות היהודית, שלום!" לשאלתי על אודות המוזיאון להנצחת אבי־הציונות אמרו לי תחילה, שלא שמעו על זה מעולם. אך לא לחינם, אחת המורות הראשונות שלי ביסודי, שאהבה מלה קולעת, קראה לי בשם 'סקרני', בנימת־גנאי מהולה בלגלוג. לא חדלתי מלחקור ולדרוש ולהביא ראיות מ'דפי זהב'. אז הופניתי לחווה.

חווה היתה בעניינים, ויתרה מזו – היא היתה מעורבת בעניני־המוזיאון. "תראה", אמרה, "אי־אפשר לבקר אצלנו. אבל בעתיד יהיו לנו גם מוצגים, גם צוות־עובדים וגם מבקרים, כמובן. אנחנו מוזיאון בדרך". עמדתי על כך, שעליו להיות כזה, המוזיאון של האיש שכתב את 'מדינת היהודים'. אי־פעם בוא יבוא גם מלך המשיח, אי־פעם יופיעו גם נעלי־הבית האמיתיות של האיש הגדול וגם מצנפת־הלילה שלו.
אבל לאן ללכת עכשיו? הכרנו בעירנו כמה מוזיאונים לא־טריויאליים, כגון מוזיאון המיקרוגרפיה היהודית שבבניין 'יד שרה', ובו עובר המבקר, מזועזע ומוקסם, מרגליים תותבות ועגלות־נכים הישר אל דפים עם פסוקי־תהילים, שנכתבו באותיות זערוריות והפכו לנופי הר־הבית, ואל דיוקנו של אלטר רבי העשוי משורותיה של התניא הקדושה. או, למשל, מוזיאון כלי־המקדש בעיר העתיקה, שחצוצרות הכסף והזהב של הלויים זוהרות בו כמו האוריגינל, והכרובים פורשים את כנפיהם מעל ארון־הקודש. את המוזיאונים 'הבית השרוף' ו'יום אחד אחרון', המְזָרים אימה בשמותיהם, השארנו ליום־פקודה.



customs-woman-officer



במוזיאון המיסים

נקודא זינגר: "קרן־הברזל… אזרחי המולדת העברית, זו הפעם הראשונה בשנות מלחמתנו, שאנו פונים אליכם, אל כל אחד ואחת מכם, לתרום למגבית כספית!"
גלי-דנה זינגר: כדי לקנות נשק.
יואל רגב: והסיסמה מוּכרת.
ג.-ד. ז. : מה היא?
י. ר.: "רק כך!"
ג.-ד. ז.: כמה דברים מעניינים אפשר לגלות!
נ. ז.: על המפה של ארץ־ישראל השלמה, עם טרנס־ג'ורדן.
י. ר.: נכון, אבל הרי זה אצ"ל.
נ. ז.: מעניין, שבסמל שלהם היד מחזיקה ברובה, ואחר־כך, ב'רק כך', נשאר רק אגרוף ריק.
י. ר.: סמל דומה מאוד יש במקרה לאחת החזיתות לשחרור פלשתין: גם אצלם רובה ביד וארץ־ישראל השלמה.
נ. ז.: במילים אחרות: אסור לתת להם רובים.
י. ר.: הנה קריאה לתרום תכשיטים: "כל תכשיט להגנת החיים".
נ. ז.: שנת שלושים ושמונה. מזכיר את המקרא.
י. ר.: לצקת את עגל הזהב ולהשתמש בו בתור מגן.
ג.-ד. ז.: והנה מכתבה של לאה גולדברג, שכל־כך נוגע ללב:
"אם כה ואם כה מפליאני הדבר, שאחרי שנאמר לי במשרדכם מה שנאמר, נשלחה אלי אותה הודעה נוספת עם דרישה לשלם את הכסף מיד. אני שילמתי במשך זמן קצר מאוד 250 לירות מס־הכנסה ועוד 49, שנוכה משכר הרצאותי באוניברסיטה של ירושלים. אני אינני סוחרת, אינני חנונית, אפילו אינני פקידה המקבלת משכורת קבועה; אני סופרת עברית, המתקיימת משכר־סופרים, שכר־תרגום. הספר החדש, שתרגמתי, היה עבודה של 5 שנים, מלחמה ושלום של טולסטוי, ותוכלו, חושבת אני, אם אפשר, גם במשרדים לדבר בלשון פשוטה של אנשים; להבין שאם יחולק שכרי לעבודתי על־פי השנים הללו, הרי הרבה כסף אין לי. אחרי ששילמתי מה ששילמתי בעת האחרונה אין לי עכשיו כסף. אפילו אילמלא הובטחו לי הבטחות, היה באורך האנושי ביותר – ראוי לחלק את התשלומים בדרך שביקש בתזכירו מר קוֹסְט ולאפשר לי לסלק את חובי בשיעורים. אינני מתכוונת חלילה להשתמט משום חובה כלפי מדינת ישראל ואני רוצה מאוד לשלם מה שנדרש ממני וכל מה שמגיע ממני, אך דרך הגביעה לא תתכן שתהיה בנוסח זה של השבוע האחרון. בכל הכבוד, לאה גולדברג".
ויש שם עוד דף. והנה, יש הספר הזה. כנראה שילמו לה לא רע, ואז…
נ. ז.: כן, מעניין במה זה הסתיים.
ג.-ד. ז.: והנה אבל פן. "העובדה שלבעלי יש שם מכובד כאמן, אינו עדין יסוד…" זאת אשתו של אבל פן. דומה שמנסים להחרים להם משהו.
נ. ז.: הנה, דוד כזה היה בא אליהם הביתה…
ג.-ד. ז.: כן, אבל לדעתי, הוא נראה אחרת.
נ. ז.: זה מפקח־מיסים הולנדי, שמשום מה נמצא כאן.
י. ר.: ופה – מה שהחרימו בנסיון־יבוא בלתי־חוקי.
ג.-ד. ז.: והבגדים האלה, אין לי שום ספק, היו ממולאים במשהו, כמו גם הבובה הזאת.



customs-doll


נ. ז.: נכון, בתוך הבובה ניסו ליבא פנינים ויהלומים.
ג.-ד. ז.: קבקבים מנוקבים.



customs-shoes


נ. ז.: הוא ניסה בערדליים האלה להבריח יהלומים מירדן. ואלה – כלי ניתוח: מרצעים, סכינים, מקדחות וכו'. תבליט־כסף הסעודה האחרונה. ישיבתה הסודית של ועדת־המכס.
י. ר.: שבה נוכח סוכן־המבריחים, או להפך: התיעצות המבריחים בהשתתפות סוכן סודי.
נ. ז.: גם בתבליט־הכסף הזה נעשו חורים להברחת יהלומים.
י. ר.: אפילו ברכב משטרתי; ועוד יהלומים מלאכותיים, משום מה.
נ. ז.: וכאן כבר עובדי־המכס שלנו. פירמן השולטן בעיר עזה מהמאה ה־XVI.
ג.-ד. ז.: מד־נילוס במצרים העתיקה, שבאמצעותה בדקו את גאות הנילוס וחזו את תנובת הדגנים לנוחות המיסוי.
י. ר.: מעשה בחרב יוצאת מן הכלל. החרב, במשך שנים רבות, היתה במחסני־המכס ביפו, אף אחד לא ידע מאין היא באה, כולם ראו שהיא כזאת עתיקה, אבל שום דבר לא היה ברור עד שאחד מעובדי־המכס הוותיקים ביותר זיהה אותה ואמר: "זאת החרב של השומר, שעמד בפתח הסניף הזה ביפו בימי הטורקים".



customs-officer



customs-officer2



customs-officer3


נ. ז.: עובד־מכס הונגרי.
ג.-ד. ז.: יפה, יפה מאוד. מהצד הוא מזכיר אחד מידידינו הפריזאים.
י. ר.: מעניין, מדוע הקריאות לתרום כסף למדינה הופיעו בחנוכה?
ג.-ד. ז.: מה זאת אומרת: מדוע? כי זה 'חנוכה געלט'! וזה שעון כימי. אלהים, מאזניים, כמובן! למה אני אומרת "שעון"?
נ. ז.: נו, מפני ששעון ומאזניים – זה כמעט אותו דבר.
ג.-ד. ז.: חותמת דמוי חיפושית־זבל של פלאיהו בן מתתיהו, הממונה על המיסים בממלכת יהודה.
נ. ז.: המאה העשירית לפני הספירה.
ג.-ד. ז.: כתוב: "אבן ירוקה", למרות שהיא כחולה. הוי, Black penny!
נ. ז.: נכון, אבל זה רק צילום. הויכוח – האם מגיעות לעובד־מכס בריטי אופניים בתוקף תפקידו.
י. ר.: וכאן מתווכחים אם מגיע לעובד מכס־בריטי סוס.
ג.-ד. ז.: כן, הנה אישור לרכישת חמור. והוא כותב שחמור לא יעזור לו למלא את תפקידו בצורה נאה, ושמא ישקלו בטובם את שאלת הסוס. פקיד־המכס בעזה.
י. ר.: היה איזה מס לדברי־מותרות.
ג.-ד. ז.: ולמה בולים? אה, היה אסור יבוא של בולי מדינות ערב לישראל.
י. ר.: האיסור בוטל בשנת 74'.
ג.-ד. ז.: תמיד צריך היה לשלם מס עבור הסיגריות.
נ. ז.: ופה טסט־סמים. והנה רשיון לגדל טבק.
ג.-ד. ז.: "הודעה לקהל המעשנים". Capstan המפורסם! איזו כמות־סיגריות חייבת במס…
נ. ז.: רשיון יצור משקאות חריפים.
ג.-ד. ז.: ברנדי אגוזים –Israel’s hard nut 42 מעלות. אבל היום אין לנו ברנדי כזה, אין אגוז קשה. והנה "משקה מחלים! – ברזל חינה ראשון – מחזק את כוחותיו החיוניים של האדם, וכל רופאי העולם מציעים להשתמש בו".
נ. ז.: זה מי־טוניק פשוטם כמשמעם. אבל מעניין שבתוית "האגוז הקשה" מופיע דוד בן־גוריון.


בבית־הקפה 'ארומה'

י. ר.: הנה עוד מוצג מעניין אחד… התצלום הזה של סדאם הוא אולי התגובה ההולמת הראשונה של האמריקאים לארועי ה־11 בספטמבר.
ג.-ד. ז.: דומה למעשים בקדושים מימי־הביניים, שחדרו ללועי המפלצות למיניהן. אבל זה לא היה רופא שיניים?
י. ר.: אני חושב שזה נעשה כדי לזהות אותו. אבל, בסופו של דבר, זה עוד גילוי של השאיפה התמידית לראות מה יש בפנים.
ג.-ד. ז.: מה שסיפרת אז הזכיר לי את התמונה האידיאלית, שבה תמיד ראיתי אופציה חיונית של הפוסטמודרניזם, כלומר הפלורליזם הטוטלי, שכל תופעה בו, לא רק שהיא לא יותר מעניינת מכל תופעה אחרת, אלא היא גם לא פחות מעניינת ממנה. לכן כולן נתפסות בתור פליאות כאלה, בתור קוריוזים, מין גילויים שונים של פעילות אנוש.
נ. ז.: בזה, אני חושב, השתקפה הנכונות הטבעית שלך להתעניין, בניגוד לתאורטיקנים של הפוסטמודרניזם, שראו בכול את הלא־מעניין במידה שווה.

י. ר.: הפלורליזם הטוטלי דווקא מביא לשלילת הערך של הכול, כי ערך נתפס כמשהו, שיכול להיות רק דבר…
ג.-ד. ז.: מוגדר.
י. ר.: מוגדר ויחיד. אמנם, קיימת הבנה ברורה, שערך כזה לא יתכן יותר, אבל המסקנה מכך היא, ששום דבר בכלל לא אפשרי. הדבר היחיד שאפשר לעשות, זה להחליף במהירות הולכת וגוברת את התקופות ואת הסגנונות, בנסיון להספיק להחליף אותם עוד לפני שהם יאבדו עניין; אבל הדבר הוא בלתי־אפשרי, כי הם נעשים לא־מעניינים כמעט מיד. זה בדיוק מה שהטיף לי שלשום חיים לוסקי: צריך להיות בודהיסטי היום, מוסלמי מחר ויהודי מחרתיים. אבל זה בלתי־אפשרי, כמובן, מפני שזה דורש מידה מסויימת של נאיביות. הרי כדי להיות היום מוסלמי אדם חייב לא לדעת שיהיה יהודי מחרתיים.
נ. ז.: מה גם שכדי לרכוש ידיעת־מה באיסלם הוא יצטרך פרק זמן מסויים, ובדרך ישתעמם.
ג.-ד. ז.: דרך אגב, אריק סטנבוק1, כשלמד באוקספורד בשנות ה־80 של המאה ה־19, היה ממיר דת כל שבוע.
י. ר.: גם המטוס – בהקשר הזה של התאוצה האינסופית – הוא בהחלט במקומו, מפני שהוא דימוי של שיא התנועה, האמצעי המהיר ביותר להחלפת מקום. וכאן התנועה הזאת לפתע נעצרת, והמטוס שנכנס בגורד־שחקים הוא ביטוי לעצירה פתאומית, ומצד שני – חזרה אל האדמה. אבל כיצד כל זה קשור לסדאם חוסיין – עדיין לא ברור.
נ. ז.: יתכן שסדאם יהפוך למוצג של 'קונסט־קמרה'.
י. ר.: יכול להיות שכך באמת הדבר, ויותר מכל זה תואם את הסצינה של לכידת איזו חייה רעה, מוזרה ומסוכנת. מה גם שסדאם כל הזמן התחבר ללוגיסטיקה הפוסטמודרניסטית של החלפת פרצופים: אף פעם אי־אפשר היה לבחון אם זה הוא, או מישהו אחר – וכאן, כשתפסו אותו, התברר שהוא, בדמותו הנוכחית, דומה בצורה פנטסטית לכולם ביחד: כמעט כמו גבורו של ברדברי, שהופך למי שרוצים לראות בו. יותר מכולם סדאם דומה, כמובן, לסולז'ניצין, אבל גם להמון אנשים אחרים, לפְּסוֹי קוֹרוֹלֶנְקו2
נ. ז.: הדמות הזאת היא מאת פרנק באום, הקוסם מארץ עוץ שלו, שנראה פעם כבתולה, פעם כראש ענק, פעם כמפלצת, פעם ככדור־אש, בהתאם לצופה. והרי זה עוד גבול בין המאה ה־XIX וה־XX.
ג.-ד. ז.: יתכן שארצות הברית כולם ממוקמים בין באום לברנום, וזה האחרון יתגלה כקוסם מארץ עוץ.
י. ר.: כל זה מתחיל עוד ברומנטיזם, ובעצם, ישר מהמצאת מושג ה'אסתטי'. אבל בהתחלה עוד אפשר היה להגביל את מהירות השינויים בכוח חלוקת התפקידים של היוצר והצופה.


במוזיאון הטבע

נ. ז.: גם מינרלים וגם מוצרי מינרלים… quartz geodes נקרא 'כדורי־אליהו'.
ג.-ד. ז.: בודאי אליהו הנביא.
נ. ז.: שושני־גבס. וכלצדונים, שמבחוץ הם נראים כמו זבל, אבל בפנים יש להם ניקרות נפלאות.
י. ר.: תומס מאן מתאר בדוקטור פאוסטוס אבנים כאלה בדיוק.
נ. ז.: אספנו אותם, דרך אגב, בחוף הים השחור בבַּטוּמִי. ועיני־הנמר האלה מביאות כסף, כך אומרים. צריך להחזיק אותן בארנק.
ג.-ד. ז.: לכן נקודא תמיד מאבד אותן.
נ. ז.: פעם אחת איבדתי עין־הנמר בדיוק באותו יום שקיבלתי כמה פרוטות בלתי־צפויות.
ג.-ד. ז.: היא פשוט מיצתה את יכולתה עד תום. אבן קטנטונת היתה.
נ. ז.: ובצילום הזה, הנרי קיסינג'ר מעבד אבנים. הנה הם, הדינוזאורים העיקריים!



nature-dino2s


nature-dino3


nature-dino-s


ג.-ד. ז.: והאוניקס של קלציט – בדיוק חזה־הודו מעושן. אבנים סינתטיות הן אהבת ילדותי. ברחוב פּוּשְׁקִינְסְקַיָה היתה חנות ששם, כנראה, עסקו ברכישת אבני־חן, ובפנים היו ראשים גדולים של אבנים מלאכותיות, כלומר, של זכוכית.
נ. ז.: "אורח נכבד! עזור לנו לשמור על שלמות המקום! גע בכפתורים המפעילים בלבד! דבר בלחש! הסבר זאת גם לילדיך!"
ג.-ד. ז.: והכפתורים כדי להדליק אור. איזה עיניים אנושיות יש לו, לדינוזאור הזה! אחד כזה עומד גם בחצר.
נ. ז.: וזאת הגולגולתונת שלו. הם היו קטנים, סימפטיים – דינוזאורי־בית. הוא נקרא, בינינו,
Protoceratops. בערך 65 מיליוני שנים הוא חי בשטח ארץ־ישראל, וזה בכלל קיץ מֶזוֹזוֹאי. איִכְטִיאוֹזאורים משתוללים כאן במים. מעניין – הכוונה כאן לנופי־המולדת בתקופה שלפני המבול או מה? בעצם, לפי התורה, הכול פה צריך להיות מכוסה בעננים, כי הגשמים לפני המבול ירדו ללא הפסקה, ואילו הם עשו כאן שמים כחולים, לגמרי לא מזוזואיים. הרי רק אחר כך החלו התבהרויות למיניהן, קשתות וכדומה.



nature-birds


י. ר.: הרי היה חם…
נ. ז.: היה חם ולח – תל־אביב בלי הפסקה בכל העולם. והנה הם עשו חיקוי מעולה – ארכאיופטריקס מנוצות־ציפורים ולידו שׂמו עַקְעָק בשביל השוואה.
י. ר.: והשם העברי מצויין: 'עוף־בראשית'. והנה – טביעתה באבן.
ג.-ד. ז.: אפילו ציפורניים היו בכנפיים של הציפור הזאת! וכאן עוד תערוכת ציור – המבקרים שלנו מציירים. אבל אני לא מבינה, איפה העגל הדו־ראשי האהוב שלי?
נ. ז.: הם לא יכלו להוציא מפה כוכב שכמותו…
ג.-ד. ז.: הוא יכול היה פשוט להתפרק עם השנים.
נ. ז.: הכול פה די עתיק, רק הפריחו אבק מהקיפודים… החיות כאן זוועתיות למדי.



nature-gazelle



nature-anthelope


י. ר.: אבל הנמר קטן משום מה…
נ. ז.: ניחא, כזה הוא באמת. לעומת זאת הוא קופץ טוב. האריה צנום מאוד.
ג.-ד. ז.: [מרחוק] מצאתי! בוא הנה!



nature-calf


נ. ז.: איפה? הלו! הנה הוא. למה לא סובבו איתו את הראשים של הקהל?.. "עגל בעל שני ראשים. התופעה נגרמת כתוצאה מפגם גנטי…"
ג.-ד. ז.: "וידועה גם בבני אדם. היצורים האלה לא חיים לאורך זמן ולרוב מתים זמן קצר אחרי הלידה". והלאה נאמר באיזו שנה ובאיזה קיבוץ הוא נולד. וכמה שזה נוגע ללב: "חדר זה שופץ בסיוע מועצת־המוזיאונים, אגף התרבות והאמנות, משרד החינוך והתרבות". ואם נסתכל על החדר הזה…



nature-stork-s


נ. ז.: הנה שלד של חדק־הפיל… לא, שיקרתי לכם, גבירותי ורבותי! זה פשוט עמוד־השידרה של האדם, אבל לידו מצוייר, משום מה, פיל. ומה זה אצלו?
י. ר.: וזה – אם יעמידו את הפיל על עצם כזאת, העצם לא תישבר.
ג.-ד. ז.: ופה – הדגמה מדוייקת של הבדיחה: כאן השלד של פטר הגדול בילדותו, וכאן – בזמן הכתרתו. ודרך אגב, לפי הגובה, לפחות אחד מהם באמת שייך לפטר הגדול.



nature-skeleton2


נ. ז.: אה, הנה מה שצריך, כנראה, להניע! [נ. ז. ו־י. ר. מסובבים את הידיות, המפעילות חלקי השלד הנעים.] חבל שאי־אפשר לעשות תוספת צליל לכתב־העת: איזו נקישת־עצמות קודרת… הוי־הוי־הוי! רגע, ומה זה? זה כבר קולנוע – הכול מסתובב!
ג.-ד. ז.: חכו לי, אני רוצה להצטרף!
י. ר.: כאן הכול מחושב לארבעה אנשים.
[כולם יחד מסובבים מפרקי־שלדים למיניהם בחריקות ובטרטור.]
נ. ז.: איזה מסכן, תלו אותו בגולגולת על שרשרת־ברזל; ועל הזגוגית – טביעת־היד שלו, הוא ניסה להמלט מארון־קבורתו השקוף! אתם רואים: "'האדם' – זה נשמע גאה"!3
י. ר.: הוא, בכל אופן, היחיד שזז פה.
ג.-ד. ז.:הוא חי ומאיר,4 Movement of the body, ומספר 13 – הכול סימלי להפליא.
נ. ז.: אריה.To the city of Jerusalem from the Engineering Services International, Kampala.



nature-lioness



nature-leo


ג.-ד. ז.: ומי נגס לו את האזניים? עש? הרי דבר ראשון שהעש אוכל זה אזניים. הנה, האזניים של כולם מכורסמות.
י. ר.: התנינים האלה חיו פה עד תחילת המאה ה־XX. היה כאן איזה נחל־תנינים. דומה שהוא נעלם יחד עם התנינים.
ג.-ד. ז.: וחזיר־הבר ממש בגודל הדוב. ולמה הפלמינגו נהיה חיוור כל־כך?
נ. ז.: צריך לצבוע כל כמה זמן. והנה קן־החסידה על הארובה. הילדים צריכים להימָטֵר משם בכמויות אדירות.
ג.-ד. ז.: מוחות ומשקלות – כמה שוקל מוח זה או אחר. ומכשיר: "מדוד לחץ־דם ותהיה לי בריא".
נ. ז.: לב אדם מבוגר. נטול־צבע. ככה הם מתארים את לבו של האדם המבוגר.
ג.-ד. ז.: הפורמלין פירמל אותו. לבו של יצור רך ומתלהב היה נראה אחרת.
נ. ז.: בכל זאת הוא תופס הרבה מקום בגוף. וכאן – ריאות עם מד־כוח, והן מציגות כמה דברים שהאדם מסוגל לשאוב בהן.
ג.-ד. ז.: אני מתפעלת מהארוטיות של אברי־הנשימה שלנו.
י. ר.: תערוכת זוחלים תחת כותרת "על גחונך תלך".
ג.-ד. ז.: נכון שחבל לעזוב? אפשר לגור פה. איזה יופי של אח ויקטוריאני.
נ. ז.: אנחנו כאן סקרנו את הנחש, שבולע עכבר וזה הופך בהדרגה לשלד של עצמו.
ג.-ד. ז.: האלגוריה הזאת יוצאת מן הכלל: שלד הנחש בולע את הפוחלץ החי של עכבר! דבר יפה להפליא – שלד הנחש.
י. ר.: ולי זה לא נראה. יש בו משהו מהדג.
ג.-ד. ז.: עקב־הדינוזאור – ממש כף־־רגל של עוף, כמו זו של השד היהודי. פשוט נפלא.



nature-skeleton




בבית־הקפה Coffee Mill

נ. ז.: דיברת על ההתגברות על האסתטי בציונות הקלאסית, ואני חשבתי על בן־גוריון ושותפיו בתור נציגים של האסתטיות המיליטנטית… זה בולט בעיקר באופי הבניה שלנו…
י. ר.: לא ממש אסתטיוּת, אלא אותו העקרון המאני־דפרסיבי, שמתבטא באסתטי, בהתחלפויות־הקבע של עמדות הצופה והיוצר; וניסינו להבין במה מתבטאות עמדות "הצופה" ו"היוצר" בפוליטיקה. קודם כל, בוודאי, ביחסי־הגומלין בין השלטון לחברה, ובמקרה של ישראל – גם ביחסים עם השכנים הקרובים ועם העולם כולו. כאן קיימת אותה בעיה עצמה – את הסכסוך הישראלי־פלשתיני אפשר להציג במונחים האלה, כלומר, שהתפקידים של האמן ושל הצופה פחות ופחות נפרדים זה מזה. הצופה כל הזמן רוצה לתפוס את מקומו של האמן, ולהיפך. בנקודה הזאת, כנראה, עצרנו.
ג.-ד. ז.: ואז חשבנו להציג מול המצב הזה את רעיון הקוריוזי, שהוא האנטיתזה של האסתטי. חשבנו שזוהי תבנית אידיאלית של יציאה מהמשבר של הפוסטמודרניזם.
נ. ז.: נזכרנו במודל של לוסקי-סְטֶנְבּוֹק, שמציע כל יום, או כל שבוע, להיות משהו אחר: היום – יהודי, מחר –מוסלמי וכו', במשחק שאי־אפשר להתמסר לו ברצינות אם ידוע לך, שמחר תוותר על מהותך של היום.
י. ר.: בעצם, זוהי חדירה הדדית של השלבים, שבעקרון צריכים היו להישאר סגורים ולא לדעת כלום זה על זה. אבל בגלל ההאצה הזאת הם נעשים שקופים אחד לשני, וכתוצאה מזה נוצר מצב פרדוקסלי, שבו מהירות־השיא גורמת לעצירה מוחלטת. המהירות היא כל־כך גדולה, שאי־אפשר להתקדם הלאה, לכן אין שום הבדל – לעמוד על המקום, או…
ג.-ד. ז.: להסתובב כמו פרופלר.
י. ר.: אני חושב, שמושג ה'קוריוזי' מהווה אפשרות כלשהי להתגבר על המצב. בניגוד לאסתטי ולפוליטי, שדורשות איזו פרישות, ובמיוחד פרישות מתחום העניין…
ג.-ד. ז.: כן. ויתור על משהו לשם משהו אחר – הויתור, שכעת אף אחד לא מסוגל לעשות באמת ובתמים, אם לא ניקח בחשבון את סוגי־הצביעות, ענייני־הקריירה, מה שלא מעניין אותנו ולא כדאי להתיחס לכך.
י. ר.: כן, כלומר, ויתור על העניין, שהיה באמת בלתי־נמנע במסגרת המודל האסתטי־פוליטי, חדל מלהיות משמעותי. לכן פניה אל המודל של ה'קונסט־קמרה', שהיא אוסף של קוריוזים – הדברים שמעוררים עניין – היא אפשרות לצאת מהאסתטי מצד אחד ומהפוליטי מצד שני.
ג.-ד. ז.: כבר אמרתי, שהדבר קרוב מאוד לאותו אידיאל של הפוסטמודרניזם, שתמיד קסם לי ושהתחלתי כבר לבַכות אותו – האידיאל של רב־גוניות אין־סופית, שבה שום דבר לא יכול לטעון לעליונות, אלא שהכול מעורר עניין וממשיך להתקיים לצד הסביבה שלו. משהו יכול להתגלות כמעניין יותר, אבל לא בזכות זה שהוא תופס עמדת־כוח.
נ. ז.: משהו אחד ברגע זה יכול לעניין אותי יותר, אבל זה בשום אופן לא משפיע על מקומות הימצאותן של שאר התופעות ביחס לאיזו אובייקטיביות.
י. ר.: כל ההתחלפויות האלה – גם של המודרניזם, גם של הפוסטמודרניזם – מזכירות את השודד של חַארְמְס5, שמנסה להתישב על הסוס וכל פעם הוא מדלג מעליו. אמנם, התנועה התמידית והגוברת מצד לצד לא נותנת אפשרות לעצור בנקודת האמצע.
ג.-ד. ז.: אבל מה יוצא מהדגם שלך, שמאוד מוצא חן בעיני? – פתאום לא נשאר שום הבדל בין המודרניזם והפוסטמודרניזם! אתה רואה את שניהם בתפקיד של השודד ההוא.
י. ר.: כן, אני חושב, שהשניים הם חלקי אותה תנועה עצמה, אותו תהליך עצמו. למרות זאת, השניים חייבים לא לדעת על כך, כדי שהתהליך יתפתח ויתפקד. זהו חלק של בעית ההסתגרות של כל מצב ביחס למשנהו.
ג.-ד. ז.: אבל כיום, סיטואציה כזאת היא בלתי־אפשרית.
נ. ז.: יתכן שהשוני העקרוני של הפוסטמודרניזם הוא בזה, שהוא מודע למצב הבלתי־אפשרי.
י. ר.: לא ממש. מצד אחד הוא מודע לזה, אבל מצד שני הוא יודע, שהמודעות לחוסר־האפשרות והיומרה המודרניסטית להשגת המוחלט – כלומר ההכרה באפשרות – הן, בעצם, אותו דבר. כלומר, הוא סבור, שהמודעות הזאת שלו, השאיפה להתפזרות הטוטלית, ניצבת מול פירצת המודרניזם אל הריאלי. וזה בדיוק נותן לו את האפשרות לראות ולקבוע בפתוס את אותה ההתפזרות, אותה ההתחמקות, של הריאלי. כלומר, הפוסט־מודרניזם, עם כל הרפלקסיה שלו, הוא בכל זאת לא מספיק מודע לעצמו, מפני שהוא מפספס את העובדה, שהקפיטולציה הטוטלית שלו ושההתגייסות הטוטלית של המודרניזם הן שני חלקים של אותו התהליך משותף עצמו.
נ. ז.: במילים אחרות, הפוסטמודרניזם הוא טרדני בידיעת־האמת שלו בדיוק באותה מידה, רק במינוס. לא במקרה, הפוסטמודרניסטים מעורבים בפוליטיקה באופן פעלתני לא פחות מהמודרניסטים.
ג.-ד. ז.: ומהו, באלגוריה שלנו, הסוס שעליו רוצה לרכב השודד?
י. ר.: הסוס הוא, כנראה, אותו אובייקט עצמו, שבאופן פרדוכסלי מושך אליו את העניין, והוא תמיד נשאר מדוּלָג בפרדיגמה המאנית־הדפרסיבית (המודרניסטית־הפוסטמודרניסטית). אני חושב שבמודל הזה, המקסימום של המודעות העצמית הוא הבנת העובדה, שיש מין חלל מדולג כזה, באמצע, והוא־הוא המטרה העקרית; אבל במסגרת המודל הזה, אי־אפשר לעלות על הסוס ולהגיע למקום כלשהו. רק בדגם אחר, עם התעניינות בסוס – ולא עם התייחסות אליו כמו אל לא־כלום מדולג – ניתן לנסות לרכב עליו ולברוח מהשוטרים, שהם, אגב – מעניין מה הם…
נ. ז.: מה ייצא מזה? קודם כל צריך לעלות ואחר־כך לא ברור אם הוא יצליח לברוח, או פשוט יהפוך לאובייקט, לפסל־הפרש, למין אנדרטה לשודד שניסה לברוח מהשוטרים, שיוכל להיות מוצג ב'קונסט־קמרה' וכך – לבטל את האופוזיציה בין היוצר, היצירה והצופה. כמו כל תורה שבדרך, היא תתברר רק בעתיד.
י. ר.: בודאי. הרי כאן, כמו בכל מקרה של אובייקטים שמושכים אליהם עניין, אף פעם אי־אפשר לדעת מה יהיה הלאה. כזה הוא טבעו של המעניין, של המסקרן, שהוא אף פעם לא מובן לגמרי, בדיוק כמו הרוח המוחלטת, שהיא, בעצם, אינה אלא מין שם בדוי למעניין. הרי נוכחותה של הרוח המוחלטת במקום כלשהו פירושה, שתחום כלשהו של פעילות אנושית, תרבות כלשהי, מתחילה פתאום לעורר עניין. היא יכולה להתחיל לעורר עניין כמו כל אחת אחרת, ורק בדיעבד ניתן לקבוע את מסלול תנועתה של הרוח המוחלטת, כלומר, של העניין. אבל בעקרון, לא מובן לנו מדוע דברים נעשים פתאם מעניינים ומפסיקים להיות מעניינים.
ג.-ד. ז.: אתה חושב שהם ממצים את עצמם?
נ. ז.: נדמה לי, שיוזמה פרטית היא שמפעילה את התהליכים האלה. מישהו מוציא משהו מתוך נהר־החיים כמו במשל הסיני. הרי גם פטר הגדול שיחד את הקהל כדי שיכנסו ל'קונסט־קמרה' שלו: לטמבלים האדישים האלה נתנו עבור הביקור וודקה מתוקה ודובשנית במקום לגבות מהם דמי כניסה.
ג.-ד. ז.: זה משעשע. כלומר, הוא הבין, שאפשר לעניין אותם, קודם־כל, לא בפלָאוֹת ובמוזרויות, אלא בדבר־מה מוכר: בדובשנית, למשל.
י. ר.: כן, גם פעילות הסוכנות היהודית מתבררת כמקבילה למדי, או של משרד־הקליטה, שתומך כספית בעולים החדשים.
ג.-ד. ז.: אכן! כתוצאה מכך הם מוצאים את עצמם ב'קונסט־קמרה', בין הקוריוזים…
נ. ז.: למרות שרצו רק לשפר את מצבם, לקבל דובשנית.
י. ר.: ההבדל הוא רק בכך, שמפתים אותם להיכנס בתור מוצגים יותר מאשר בתור קהל־הצופים; אבל אצלנו, הניגוד הזה בין הצופים למוצגים מתבטל…
נ. ז.: שנים רבות הם לא הבינו לשם מה, בעצם, פיתו את הבאים הפוטנציאליים. הפעילות היתה בלתי־מודעת לחלוטין, אם כי סדירה. המערכת תיפקדה כשורה.
ג.-ד. ז.: כן־כן, הם הציגו איזה דגם מופשט, שהתקרב לריבוע השחור של מַלֶבִיץ'.
נ. ז.: כמו להביא קהל ל'קונסט־קמרה', שבה האור כָּבֶה, כל החלונות סתומים והכול מכוסה ועטוף. ומסוכך.
י. ר.: המשל נכון יותר לא לתקופת הציונות הקלסית, כשלא היה כל־כך במה לפתות, אלא למצב העכשוי, כשאנחנו כבר מבינים, שברצוננו להימצא דווקא ב'קונסט־קמרה', לראות את הקוריוזים המעניינים. קודם היו אלה נסיונות לחבר בין ההתגייסות של המודרניזם ובין הכניעה הגמורה של הפוסטמודרניזם, באמצעות הצבת התודעה הלאומית הישראלית בין העיקר האתני לעיקר האוניברסלי, כמובן, בדילוג על הסוס.
ג.-ד. ז.: כן, אבל אנחנו עושים סקראליזציית יתר למוסדות האלה. מצטייר מזה איזה כוח, אשר תמיד שואף לרוע, אבל תמיד גורם – אתם יודעים לְמה…6
י. ר.: נו, אני חושב שכך, בהחלט, הם פני הדברים. לא בטוח לגבי המשרד, אבל הסוכנות…
ג.-ד. ז.: בודאי, המשרד הזה סתם ממונה על חלוקת דובשניות. הוא מבצע את הקייטרינג שלו בצורה גרועה למדי.
נ. ז.: לאור מודל־התודעה החדש, התאים של מוזיאון אסירי־המחתרות תואמים מאוד את המושג 'קונסט־קמרה'.
י. ר.: מפני שהמודל של התודעה היהודית החדשה נראה גם כן כמו איזה סוס בין עדות אתניות למיניהן לבין שאיפה לאוניברסליות.
נ. ז.: דרך אגב, ה'קונסט־קמרה' של פטר הגדול נקראה בזמן הסובייטים 'מוזיאון האתנוגרפיה', אם איני טועה; וגם במוזיאון ישראל, כל מיני פלאים אנתרופולוגיים תופסים מקום מכובד, אולי אפילו יותר מזה של האמנויות עצמן.
י. ר.: כן, אבל במסגרת הפרוייקט הציוני המקורי, המקום באמצע תמיד נשאר ריק, והדבר הטוב ביותר, שאפשר היה לעשות איתו, היה להשאיר אותו לא־ממולא. לכן, כל הדיונים כמו "מי הוא יהודי" וכל הנסיונות לקבוע זאת בצורה כלשהי תמיד היו נסיונות־סרק. הרי בדגם המאני־הדפרסיבי, המקום מיוצר דווקא כך, שמדלגים עליו בהתמדה, כך ששני הווקטורים הנגדיים מופעלים זה על זה. אני חושב, שרעיון ה'קונסט־קמרה', כלומר של העניין והקוריוז, משחרר את המקום מהסתירה.
ג.-ד. ז.: זאת אומרת, שאפשר להסתגל אליו בלי להתרכז בקטבים ובקפיצות. יותר מדי זמן ישבו על הנדנדה הזאת או, אפילו, על ה'צעדי ענק'7.
נ. ז.: ניתן לומר בהשאלה, שסוף־סוף מתעורר בנו עניין להכנס לתוך הסוס הטרוייני הזה ולהסתכל מה יש לו בפנים, אם נראה את ה'קמרה' הזאת כסוס, שיש לו בִּפנים משהו קוריוזי. ברור, שאילו הטרויאנים היו נכנסים ומסתכלים מיד מה יש בתוך הסוס ההוא, כל ההיסטוריה היתה מתגלגלת באופן אחר לחלוטין.
י. ר.: פשוט לא עלה על דעתם, שמשהו יכול להימצא שם.
ג.-ד. ז.: ודובשניות לא הציעו להם. צריך לומר, שהרצון להסתכל מה יש בפנים הוא לחלוטין לא פונקציונלי. הרי בפירוק, למשל, של איזה צעצוע מכני, בזה אנחנו נוטלים ממנו את ערכו השמושי.
י. ר.: בהקשר זה אפשר שוב לחזור לאותם צילומים של סדאם. למרות שהתנועה לתוך הפה שלו נתפסת כחלק לא־מתוכנן מהמאבק בין מזרח ומערב, הרי באופן אינטואיטיבי היא נתגלתה כתנועה נכונה מאוד והיא יכולה לשמש תשובה אידאלית לאירועי ה־11 בספטמבר. דווקא התנועה הזאת: להסתכל מה יש לו בפנים. זה בדיוק מה שלא עלה על דעתם של הטרויאנים לעשות לאחר שהם קיבלו את המתנה המסוכנת. רק שהכול היה הפוך: הסוס היה מתנת המערב למזרח, אשר הרס את המזרח מבפנים, ואילו סדאם, אם מותר לראות בו מתנה, הוא מתנת המזרח למערב, והם השכילו לבדוק את הצעצוע הזה מבפנים.
ג.-ד. ז.: נכון. ואני חשבתי על התגברות על המצב של האינסופיות חסרת־הטעם, המאפיינת את היחס הפוסטמודרניסטי למציאות ולאמנות – ההתגברות באמצעות קבלת האינסוף האורגני, הטבעי, שהוא, דרך אגב, הסביבה היחידה, שנותנת אפשרות לחיות בה.
י. ר.: כן, זה לא אינסוף של תנועת־סרק, אלא אינסוף של עניין, שהוא, כעיקרון, לא ניתן למיצוי. צריך לציין שבעשר, חמש עשרה, השנים האחרונות, מתחזקת הבנת החשיבות של החזקת החלל האמצעי הזה. למשל, אצל כל מיני בַּדִיוּ, מַרִיוֹן וזִ'יזֶ'ק בכל מה שקשור במהפכת 89' בפילוסופיה. אבל עצם הבעיה שלהם היא זו, שהם ידעו לנסח את המשימה, אך אין ברשותם אמצעים לעמידה בה. האמצעים, שהם נוקטים, הם עדיין אלה של המודל המתנדנד, המאני־דפרסיבי: הם גם מנסחים את דרישת העצירה וגם מודים שהעצירה בלתי־אפשרית, מפני שאז הכול ייעלם.
נ. ז.: בהקשר זה מעניין אותי מאוד לראות איך צופים עכשיו בתערוכות מכל סוג. האנשים, למעשה, לא עוצרים לפני שום פריט ולא מתבוננים בשום דבר, כי הם כבר התרגלו שצריך להיות לא־מעניין, כמו שמלמדים אותם בפוסטמודרניזם. לכן הם לא מנסים להתעניין – בינתיים העניין הוא סימן לטעם רע. היוצא מן הכלל כאן, אולי, המאוזוליאון.
י. ר.: כן, במסגרת המודל הישן, המאוזוליאון ותאי בית־הכלא, יותר מכל דבר אחר, מתקרבים לרעיון של 'קונסט־קמרה'.
ג.-ד. ז.: אבל המאוזוליאון הוא לא 'קונסט־קמרה': הוא אחד הפריטים של ה'קונסט־קמרה' הענקית, שמהווה העולם. זה מין freak-show כזה, שבו מציגים את בתולת־המים המשומרת בכוהל, או את האישה המזוקנת.
י. ר.: גיבור של כל מאוזוליאון תמיד נתפס כדבר־פלא, לכן מיבשים אותו ומשרים בכוהל.
ג.-ד. ז.: אבל כאן אנחנו אומרים, שצריך לשנות את היחס לבעיה, ואז בעיית האמנות והספרות העכשויות ושאר הבעיות יתבטלו. בואו נסתכל על זה בעניין ואז זה יהיה מעניין. האמנם הבעיה היא בעיית התפיסה בלבד?
נ. ז.: והיא־היא גם בעיה של כוונת היוצר. בעצם, כיום, כל בסיס תיאורטי של יצירה בנוי על חוסר־עניין. מעשה־יצירה פוסטמודרני נידון מראש לכשלון, כי הוא, מראש, לא מעניין את יוצרו.
ג.-ד. ז.: כנראה שה'קֶמְפּ' היה אחד הנסיונות להחיות את העניין.
נ. ז.: כן, וכאן צריך לומר, שגם בגרפומניה – שאיתה שיחקנו כל־כך הרבה – קיימת חלוקה בין המעניין והלא־מעניין, האפור, הסתמי, שהוא, בעצם, פשוט ספרות חסרת־השראה. חייב להיות איזה ניצוץ של הרוח המוחלטת, אחרת שום דבר לא יעזור. ואם ניקח, למשל, את הטכסטים של דר' צייטלין, או של נַדֶנְקָה קְרַאִינְסְקַיָה8, אז, נדמה לי, שרק בעל דעות קדומות קיצוני מסוגל שלא להתלהב מהם בתור פלאים מקוריים אמיתיים.
י. ר.: כך, בדרך כלל, נולדים דברים חדשים, החל בתיאוריות מדעיות וכלה בטכסטים ספרותיים. תופעות מרגינליות, שבמסגרת הדגם הישן לא היה טעם לשים לב לחוסר־התקינות שלהן, הופכות במשך הזמן לבסיס לדגם שונה.
ג.-ד. ז.: אבל ההתגברות על האסתטי היא גם התגברות על האתי. כך אנחנו מוציאים את האמנות מחוץ למסגרת של תפיסת טוב ורע. אנחנו מדברים רק על העניין, או על העדרותו.
י. ר.: תלוי כיצד אנחנו מבינים את ה'אתי'. ניתן, בהסתמכות על הדגם החדש, לבסס מחדש גם את האתי וגם את האסתטי. אפשר, בלי לעשות מזה תחום אוטונומי, לדבר גם על האמנות וגם על האתיקה, מה שבדיו דווקא מנסה לעשות כשהוא כותב ספר על אתיקה. אפשר, פחות או יותר, לסכם את הכל בכְּלל האתי היחיד, שמקובל עליו: "בואו נמשיך". נמשיך להיות נאמנים למה שמעניין אותנו. ובמקרה הזה, הטוב הוא נאמנות לעניין והרע הוא דחיית העניין, או סימולציה של העניין.
ג.-ד. ז.: זה, אגב, יכול להוציא מהמשבר את הביקורת, הסובלת מהעדר הקריטריונים והקנונים. כלומר, המבקר יכול לספר במה היצירה מעניינת אותו, וזה, בעצם, הדבר היחיד שיכול להיות מעניין בבקורת. ספק אם תספיק לו סבלנותו להסביר במה היצירה לא מעניינת אותו, אם כי, יתכן שיימצאו גם מבקרים כאלה. וכך, גם המבקר הופך למושא־התיחסות זהה כלפי עצמו.
י. ר.: כאן חשוב גם, שלעניין יש איכות מגֵפָתית כלשהי, יש לו יכולת להדביק. במובן זה, המבקר חייב, כמו שאמרו בבתי־הספר הסובייטיים, להיות מסוגל "לנטוע עניין".
ג.-ד. ז.: וזה בדיוק מה שאפילו המבקרים המפלצתיים ביותר, דוגמת בֶּלִינְסְקִי, הבינו היטב, ובזה הם גם מעניינים.
י. ר.: כן, בסופו של דבר, מבקר אמיתי עסק תמיד בהפצת המגפה, בהדבקה, בנטיעת העניין. אפילו כעת, הפתוס של הטובים שביניהם הוא כזה: "תראו כמה זה מעניין להתעסק עם הדברים, שהם לגמרי לא מעניינים!"
נ. ז.: בחזרה למוזיאון־האסירים: בהקשר זה מובן מה יש לעשות עם התופעות דוגמת סדאם – צריך להפוך אותן למוצגי־ראווה לכולם, כמו שבעצם עשו בעבר. "הוליכו את הפיל ברחובות העיר, לראווה, לפי המשוער".9 כך יֵמֶלִיאַן פּוּגַצ'וֹב10 והאחרים. ואילו הוצאות־להורג פומביות מיותרות לגמרי, די בתצוגת ההישגים.
י. ר.: בערך, מה שקורה באמצעי־התקשורת למיניהם, מפני שמבצע זה, ה־11 בספטמבר היה קשור באופן אינסטינקטיבי באותה הבעיה, שעליה דיברו הפילוסופים של שנת 89', כלומר: הצורך לעצור את התנועה המואצת עד אין־סוף. לכן, בחיפושים אחרי התשובה הרלבנטית, מתגלה רעיון העניין: להסתכל מה יש לו, בפנים, וה'קונסט־קמרה': להציג אותו לראווה.
ג.-ד. ז.: יתכן, שהרעיון לעצור את התנועה המואצת עד אין־סוף, בא לידי ביטוי לא־מודע בציפיה ל'באג־2000', לחורבן המחשבים. אם כי תרבות־הרשת היא התגלמותה של ה'קונסט־קמרה' האידאלית, והיא נושאת את הגאולה בתוך עצמה, אך היא יכולה להיות גם שלב קיצוני של ההתפזרות הפוסטמודרנית. היחס שלנו כלפי האינסוף קובע כאן את הכול.

י. ר.: נכון מאוד. לכן, כל־כך מוצלח הוא המבנה של ה־Live Journal ברשת־המחשבים, בניגוד לכל מיני פורומים. פה, באיזשהו אופן, קיים רעיון של אידאו־דטריטוריזציה. מצד שני, הוא גם חזרה, שדלוז כבר רצה לבצע, אל המטפיזיקה של לייבניץ, עם המונדות, שכל אחת מהן כוללת בתוכה את כל שאר המונדות. כי הרי כל אחד מה־users Live Journal קשור באחרים, לפחות דרך מישהו שלישי, רבעי וחמישי, ואין אנשים שלא קשורים ביניהם במסגרת הזאת.
ג.-ד. ז.: מעניין, שתפיסתנו האידאלית את קיבוץ־הגלויות בארץ היתה דווקא בדמות אוסף של 'קונסט־קמרה'. יתכן מאוד, שזה מה שבאמת צריך להיות. המגמה של דלות־החומר בתרבות, שמוצגת בתור דוגמה למקוריות ישראלית אמיתית, הפתיעה אותנו לרעה. אנחנו, דרך אגב, לא מעט נתקלנו בתופעה הזאת, של אנשים שונים מאוד שבאו הנה. תארו לעצמם מין מודל כזה של רבגוניות מקסימלית.
י. ר.: כן. הרבגוניות כאן נשמרת רק ברמה של הפולקלור העדתי, כלומר, של מוזיאון־התפוצות. כל המנהגים הססגוניים, התלבושות, השפות, נמצאים באיזה תת־מפלס. הם שוליים. אולי הם אפילו מעניינים, אבל ברור, הרי, שהעניין הוא משהו לא־חיוני. כלומר הזלזול פה, בראש ובראשונה, מופנה כלפי העניין עצמו: לא שווה להקדיש לו את חייך, אם אתה איש רציני. במינוח של קאנט, העניין הזה "פתולוגי". נו, באמת, אי־אפשר לעסוק ברצינות בדברים מעניינים.
ג.-ד. ז.: זה מזכיר את היחס לרומן בתקופות מסוימות, וגם לדברים אחרים – לצילום, למשל. יכול להיות, שדווקא ביטול הגבולות בין האובייקט והסובייקט של ה'קונסט־קמרה' יכול לפתור את הבעיה.
י. ר.: ה'קונסט־קמרה' היא שלב־ביניים בין מוזיאון לבין המצב, שאיזה תנין מיובש תלוי בקתדרלה ליד האיקונין – כמו שהיה כבר – כדי להחדיר במאמינים יראת־כבוד למעשי האלהים. יתכן, שה'קונסט־קמרה' – בגלל שהיא שלב־ביניים, באמצע – ממלאת את התפקיד של אותו הסוס של השודד.
ג.-ד. ז.: ההבדל הוא משמעותי ביותר. אסור לבלבל בין מוזיאון ל'קונסט־קמרה'. Wunderkammer היא מפעל פרטי, אינדיווידואלי. אם נפנה לדוגמאות היסטוריות נראה, שלכל איש מעניין, בעל אמצעים ופנאי, היה אוסף משלו, שתאם את הטעם שלו ואת העניין האישי – כמו שבונים ספריה פרטית לפי להיטות אישית ולא לפי הנימוקים של הספריה הממלכתית על שם לנין, למשל. בספריה שלי יהיו ספרים משונים, נדירים, נשכחים, כאלה שלא יימצאו באוספים אחרים.
י. ר.: הרבה תלוי ביחס לאותם דברים נדירים, מפני שגם בפוסטמודרניזם יש לזה לא־מעט מקום. למשל, קיימת אופנה אקדמית יציבה למדי – לכתוב דוקטורטים על אישים נשכחים; אבל עושים את זה לא מתוך עניין, אלא, קרוב לודאי, להיפך. בדרך־כלל המהלך מסתיים בזה, שנוסף עוד דוקטורט לא־מעניין אחד על אודות פילוסוף, או מחבר, שהוא עצמו לא מעניין את אף אחד.
ג.-ד. ז.: הכי לא־מעניין הוא הניסיון לבנות היררכיה מודרניסטית: להוכיח, שדווקא המחבר הנשכח הזה היה הוגה־הדעות הגדול בדורו. אף אחד מהאישים הנשכחים האלה לא עומד בזה, והניסיון הזה שולל את כל העניין בו: האיש נופל מיד מהכן, שבָּנוּ לו. אבל, אם נתייחס לזה בצורה אחרת, הרי חייבים להודות, שהוציאו לאור־השמש מספר גדול של דמויות מעניינות, שלא זכו לתשומת לב. גם הפמיניזם גילה מחדש הרבה אמניות וסופרות נשכחות, שיש ביניהן גם מסקרנות מאוד.
י. ר.: כן, בדילוגם על הסוס הם מסמנים אותו בצורה כלשהי, אבל לא יודעים לנצל אותו.
ג.-ד. ז.: מעניין, שבמסגרת תרבות־הרשת, ב־Live Journal ובז'ורנלים אחרים למיניהם, בצורה זו או אחרת, מוצג שלל־הנושאים שנראים לנו כמעניינים. צילומים ישנים, צירופי־מקרים, אתרי־התפוררות אורבניים, ציורי־רחוב, צילומים ואובייקטים מצויים – והם לא תמיד אובייקטים במובן המקובל.
נ. ז.: מה שמעניין במיוחד הוא, שכל זה לא מוצג סתם: בו־במקום מתחילים הדיונים, שהופכים את המשתתפים עצמם לאובייקטים. אם יציגו סתם לקט־צילומים, שנמצאו במקרה, זה יהיה מהלך פוסטמודרניסטי מיושן ומשעמם, כמו מצלמה על הגב, שמתעדת את ה"שום דבר", אבל כאן מתחיל דיון מעניין, נסיון למצוא עצה, לנחש מי זה ומה זה.
י. ר.: כלומר, הדברים האלה מושכים אליהם תשומת־לב לא מפני שהם מעידים על התפזרות אינסופית של המשמעות, או על כך שהמשמעות בכלל לא קיימת, אלא להיפך – פתאם מתגלה בהם איזו משמעות. אחרי שהם הוצאו מהקשרם הקודם, הלא־ידוע לנו, הם משתלבים באיזה הקשר אחר, חוץ־משמעותי, ומתחילים לחיות חיים חדשים ומוזרים, מה שמקרב אותם לכל מיני אובייקטים מכוהלים ומפוחלצים של ה'קונסט־קמרה'.
ג.-ד. ז.: באמת, חיים חדשים לאחר החיים.
י. ר.: כאן, כנראה, המטפורה של העצמות המתמלאות רוח־חיים והמתכסות בשר – שתמיד משתמשים בה במסורת היהודית לקיבוץ העם המפוזר בעולם – מקבלת משמעות חדשה.
ג.-ד. ז.: הדבר קיים בכל הרמות. זה מה שקורה לאוספי־מטבעות, למשל, שיצאו מכלל שימוש, ובאיכותם החדשה הם שוב מקבלים ערך מונטרי מציאותי בהחלט. אבל באינטרנט, כל ה־Wunderkammern הפרטיות האלה נעשות לבלתי־חומריות. יש מישהו, שמכניס אובייקטים למחזור, ומיד הם הופכים לנחלת־הכלל.
י. ר.: במקרה האידאלי, בעוד זמן־מה, המוזיאונים, יחד עם המבקרים, יוכלו גם הם להיתפס כסניפים של ה'קונסט־קמרה'.
נ. ז.: לכל־הפחות יש להם אוספים, שיכולים לשמש כבסיס לעתיד הזוהר; אבל בינתיים קרה בלבול־מושגים מוחלט ואף אחד לא מבין מה פרושו של מוזיאון. זה הוא האוסף – שברובו, כמו שאומרים, "נשמר במחסנים", כלומר נרקב – פלוס איזה חלל לתערוכות חדשות ולא־מעניינות, שבו מבקרים מעטים כדי להוכיח את שייכותם לשכבה התרבותית של החברה, פלוס בסיסם של כמה "־איסטים" ו"־אולוגים", חוקרים ואוצרים, ועוד איזה גוף, שרוכש מוצגים חדשים (למשל, עבודות של אמנים חיים) בכסף לא־שלו, כמובן, ולאחר תערוכת הרכישות החדשות הוא עורם אותן באותם המחסנים. אבל את האוספים הרקובים־למחצה האלה, עם רצון טוב, עוד אפשר להוציא משם, אפילו במצבם המרקיב, שמקנה להם איזו איכות חדשה. בכל מקום תנאים משלו, דרגת רקבון שונה…
ג.-ד. ז.: עם אתם זוכרים, גדעון עפרת הציג באחת הביאנלות בוונציה, באמצע שנות ה־90, מחסנים של ספרייתנו הלאומית: הוא הדגיש בדיוק את אותה הבעיה עצמה – היותם הדבר הלא־מעניין, הלא־מושך, הלא־מזמין פיענוח, הסתמי – מין גֶלֶד של מחשבות־לשעבר, לא־מבוררות ולא־נבחנות; כלומר, הוא החליט לא להסתכל מה יש לאובייקט הזה בפנים. דרך אגב, מושג כמו 'עניין' נבחן ברצינות בפילוסופיה?
י. ר.: בעצם, עוד אריסטו טען, כי ההתפעלות היא תחילת הפילוסופיה. מצד אחר, בדיו, למשל, מדבר על "ההתעניינות הלא־מעוניינת", כלומר, כזאת שלא שואפת להשגת תועלת. אני חושב, שבדרך זו הוא חוזר אל הוסרל, לרדוקציה הפנומנולוגית. השאלה היא: מהי "ההתעניינות הלא־מעוניינת", מה מועדף בה? ותמיד, נדמה לי, קורה, שהעדר־התועלת מדחיק את ההתעניינות, והיא הופכת חיש מהר לחוסר־עניין.
ג.-ד. ז.: מה שמעניין באמת – כמה זמן נצליח לשמור על שווי־המשקל – על העוקץ – של ההתעניינות?



nature-horns



1 אריק סטנבוק (1859-1895) – סופר ומשורר אנגלי.
2 שואומן רוסי-יהודי מפורסם מהתקופה הנוכחית.
3 ציטוט מתוך בשפל מאת א.מ. גורקי.
4 שם סיפור־הילדים מאת ויקטור דְרַגוּנְסְקִי.
5 דניאיל חארמס (1905-1942) – סופר רוסי. סיפור־הילדים שלו, אגדה, שממנו לקוח השודד הלז, פורסם בכתב־העת המעורר, גליון מס' 10, בתרגום ג.-ד. זינגר.
6 מלים של מפיסטופלס מתוך פאוסט מאת י.ו. גיטה: "אני חלק מאותו הכוח אשר תמיד שואף לרוע, אבל תמיד גורם לטוב".
7 צעדי ענק – giant’s stride, מתקן־ספורט.
8 דוקטור צייטלין (אַרְקַדִין) – משורר, שכתב רוסית בארץ בין שנות ה־50 וה־70. הוא מצוטט במסה "מבט אל השממה" מאת נקודא זינגר בנקודתיים מס' 1. נַדֶזְ'דָה (נדנקה) קראינסקיה – משוררת נאיבית, שהגיעה לירושלים מסנקט־פטרבורג בשנת 1988.
9 מתוך משלו של א.א. קְרִילוֹב "הפיל והכלבונת".
10 ראש המורדים נגד קתרינה הגדולה במאה ה־XVIII.



: גלי-דנה זינגר נולדה בלנינגרד (סנקט־פטרבורג), משנת 1988 חיה בירושלים. פירסמה שלושה ספרי שירה ברוסית ושנים בעברית: "לחשוב: נהר" (הקיבוץ המאוחד, 2000) ו"שירים עיוורים" (הקיבוץ המאוחד, 2002).



: נקודא זינגר נולד בנובוסיבירסק בשנת 1960. בישראל משנת 1988, חי בירושלים. אמן, סופר, מתרגם ועורך. מחבר הרומן "כרטיסים בקופה". המסה המופיעה כאן ממשיכה את הסדרה המנתחת את המגמות החורגות בשירה הישראלית בשפה הרוסית (וראה את הגליונות מס' 1 ומס' 2 של "נקודתיים").



: יואל רגב נולד במוסקבה בשנת 1972. בישראל משנת 1991, גר בירושלים. כותב דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. פירסם את המדרש הפורנוגרפי "יום ההורים" והמסה "הסתלקות" בגליונות מס' 2 ומס' 3-4 של "נקודתיים".




































נקודא זינגר: ארבע הבירות של השירה הרוסית בישראל

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 19:32

בניית עיר על־פי תכנית דימיונית של ירושלים־של־מעלה היא תופעה בת ימי־הביניים, שלדעת הרוב ירדה כבר מזמן לטמיון ההיסטוריה. המבקשים לשקוע בחקר העניין יכולים להתחיל, מן הסתם, בספר Praga Mysteriosa, ואילו אנו נסמוך על טקסטים חילוניים, כלומר, על טקסטים שמתגלים ככאלה במבט ראשון.
אינני יודע מה המצב כיום, אבל עוד לפני כמה שנים, כמעט כל קורא רוסי שהזדמן לירושלים נרשם תיכף ומיד לטיול מודרך באתרי האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב. הסיטואציה המתבקשת והמרגשת הזאת הצחיקה אותי לא מעט, מפני שלעניות־דעתי המתמדת, הקטעים הירושלמיים של הרומן האהוב על כולם "היו ונשארו הטובים ביותר, הכשרוניים ביותר"1 בין הנסיונות מהסוג הימי־ביניימי הנ"ל להעברת ה"ריאליוֹת" של המופשט, הנשגב והאוניברסלי משדות־העננים אל הקרקע המוצקה. ואם המחבר לא הספיק להעיף כמה עמודים לא־מוצלחים מהרומן המוסקבאי המעולה, בכל זאת, אל לנו לעשות מזה געשעפט. במלים אחרות: מוסקובים, הסתלקו למוסקבה! לכל הפחות, סעו לקִיֵיב – עכשיו גם היא חו"ל.2
יחד עם זאת, המקבילה 'מוסקבה – ירושלים' נראתה לי תמיד מרתקת, לאור (בפראדיגמה של, בהתחשב ב־ וכו') העובדה, שבהיותה מקובלת על "בירתנו העתיקה"3 האחת, על פרווריה ובכללם ירושלים חדשה4, לא קיימת כלל לגבי בירתנו השנייה, העתיקה עוד יותר. למשל, עמותת 'מוסקבה – ירושלים', העומדת מאחורי כתב־העת המכובד 22, לא זו בלבד שלא הפכה ל'ירושלים – מוסקבה' אחרי שלושת עשוֹריה בארץ, אלא התחפרה סופית בתל־אביב.
ככל שחיטטתי במורשתם של משוררינו הנעלים לא מצאתי אף מקרה של התגלות מוסקבה בירושלים, שום סימני־הכר שלה. אפילו מיכאל גֶנְדֶלֶב, שמבלה רוב זמנו במוסקבה, הזכיר אותה בכל שיריו פעם אחת בלבד, כשהכריז כי מוכן הוא "לדהור מהכותל עד למוסקבה וחזרה".
נו, אז מה? הדבר רק מקל עלינו. מה פתאם צריכה עיר אחת להידרש לרוחות של ערים אחרות? במקום להשיב על השאלה תשובה ישירה ונמרצת אני מזמין אתכם לבדוק כמה פעמים צפה אותו משורר־למופת עצמו על "סנקט־ירושלים", "עיר על שם השמים"5, פטרבורג, "הפלמירה הצפונית". בואו נספור: הרי לנו, כמובן, הדקבריסטים, אשר כתובותיהם נשמרו אצל כל בן־פטרבורג אמיתי:6

בין כה וכה לירושלים באנו
עומדים אנחנו בכיכר קרה –

ואין לסטות ממנה, לחפש
את הכתובות שנשכחו […]
("ציד החד־קרן")7

נמצא כאן גם ה"לִיקאון" של פושקין, שעבר ממקומו הטבעי בצַארְסְקוֹיֶה סֵלוֹ (כפר־הצאר) לכפר־דוד. הגיע לכאן גם "השלג האפל", שאין להפרידו מהנוף הפטרבורגי, וגם – בודאי יותר מכל דבר אחר – השייטת הרב־גונית. הנה רק שתי דוגמאות לה:

מתחת
לגשרים הנמוכים של שְחוֹר קשתות
וקימרונות
ירושלים
אוחז בזית ההרים
במינרטים וצלבים
זוחל הצי
גלרות ודוברות
("חודש אב")

ירושלים שלך
מִסְפָּנָה מִסְפָּר אחת
של עֲגִינַת כל ספינה
("דואר מקְרַאקוּב")

המשורר כמו לוקח על עצמו את תפקידו של פטר הגדול, העריץ, המחשל את הפלאחים לכדי מלחים.
אך אל תחשבו שהתרגיל הזה שייך לגנדלב בלבד. כאן זרחה על הכל השקפת־עולם "פֶּטֶרְבּוּרְגוֹפֶּטַלִית, מוֹסְקְבוֹפוּגַלִית", על־פי סביילי גרינברג. רבים מאוד מחפשים את פטרבורג בירושלים. מה פשר הדבר? האם זו תסמונת־פטרבורג של דמיאן קוּדְרִיַבְצֶב:

אבל העין
הופכת
מינרטים
לחֻדֵּי צריחים
ומחפשת
את אלה שנשכחו
או
שאינם

ושמא זו היא "איזה סוג של בַּרְקִית –/ התפצלות החמה/ מחלון ומסורגי החלון/ ומהררי הגיר"8?
באותו מחזור־שירים עצמו, הראשון שכתבה המשוררת בירושלים, היא מוצאת לנכון להכריז:

וכל עוד הפסיפלורות משוות את עדונן
לכל מעקה המתמשך בעזרתן
אני נשבעת לך שאשכח אפילו לחשוב על לנינגרד –
זוכרת רק את הבתים וחושבת רק על האח
ועל כך שגְּרָד כבר איננה עיר ברוסית אלא בָּרָד
("מכתבים לאוֹנָה, II")

המשורר מיכאל קוֹרוֹל מתוודה:

ברצון או באונס, כך או כך על גביך יורד אני
אל "תעלות החורף" ואל "גני הקיץ" המעודנים,9
מתחבא שם בכיף מנופי אבנים מולבנות,
אלהים שם שומר חמתו לעצמו
(”Rem verba sequentur“)

ואילו ברטה דוֹרִיזוֹ, בטרם חזרה לפרוורי עיר־הולדתה, התלוצצה:

לנינגרדוּשוֹת קטנטונצ'יקות שלי,
יציקוּתִי־גבס זעירות –
יחידה, סְפּוֹרָדִיקוֹס ויוונית,
כל־כולן בפסֽיקים־עלוקות.
[…]
ואותן אני סוחבת אחרַי,
כמו עדת כלות עיוורות מהמוסד,
יתכן מאוד שעוד אטביע אותן
במבול הממשמש ובא, בס"ד

סיעתא דשמיא נחוצה במקומותינו לכל דבר. שָם גם המים מים רבים בשמי־ירושלים, שכן בצדק כתב סביילי גרינברג על "האוקינוס הסגול־כהה" שמעלינו, ובו

סערות נושפות בפרושׂ מפרשׂים מעל
ירכתי ספינות קורעות גל
ׁ("ברושים")10

האם באמת קיים דמיון בין "בירת שלוש הדתות" ל"עריסת שלוש המהפיכות"? הדמיון הוא מיתולוגי בלבד; מובן שאינו חזותי. אלה מהמשוררים, שמתגוררים בסמוך לשוק מחנה־יהודה – כגון ולדימיר טַרָאסוֹב, שמבעד לחלון דירתו בוקעות, לדבריו, יום־יום קריאות של סוחרים במקדש ה': "בננות של מֶטֶר! בשקל! בשקל!" (טבעת העשן), או יבגני סושקין, שקרא לסביבתו "עיר מלוכלכת של שינת־סוס" – ככל שיהיו פטריוטים מסורים, מצליחים לשרוד שם אך ורק מפני שאינם בני פטרבורג.
אפשר, כמובן, להתפלפל ולקרא את St. Peter כמו 'האבן הקדושה' ולהסיק מכך, שבזאת, דווקא, טמונה קירבת־הערים האמיתית, כי שתיהן משופעות באבנים. אפשר אפילו להניח, שפסוקי גנדלב הבאות –

מעִמקי האדמה
עדרי אבנים
איטיים
היו עולים ירושלימה

עניינן המוני עולים חדשים, שנהרו מסנקט־פטרבורג אל הר־הקודש.
אבל אבן־חול וגיר אינם גרניט, בניין־הכנסת אינו ארמון־החורף, מגדל־דוד אינו דומה למבצר פטר ופאול, ונחל־קדרון שבצינור איננו אפילו נייֶבְקָה הקטנה11.נאמר בכנות עם אנה גוֹרֶנְקוֹ:

הקיץ הקר מחליף את הקיץ החם
אך פטרבורג עדיין לא נראית לא נראית מאחורי השלטים לא נראית

רק גלי-דנה זינגר גילתה בים־המטפיזיקה הירושלמי פטרבורג מוחשית בדמות בניין אחד במחנה 'שנלר', מאלה שנבנו בירושלים לפני כמאה שנים בכספם של פרוטסטנטים מרחבי תבל. אבל על התגלית שלה היא כתבה בעברית בלבד:

פעם מצאתי אותך כשלא חפשתי,
פעם חפשתי ולא מצאתי.
דיירי בנין מינכן לא ידעו על קיומך,
פטרבורג על אדמת ירושלים.
אבל אני מבלבלת דברים
זה כבר היה בפעם השלישית
כשמצאתי לאחר שחפשתי
בסביבות שְטוּטְגַרְט והָאלֶה על זָלֶה12

נראה, שתסמונת־פטרבורג חוסמת כל אפשרות קיום מוחשי של העיר ברוסית, כך שזו משתקפת אך ורק בהזיות ובחלומות. בסגנון מליצי נשגב מופיעה פטרבורג בחלומותיה של גורנקו. בצורת פארסה מתגודדים חלומות על פטרבורג ב"מורפאוס ונשמה" מאת ג.-ד. זינגר, וכדרך הפארסות והחלומות הם מבלבלים דברים, מסלפים נופים, מעותים תמונות. אחת הקושיות שעולות בפלפולי השוטים שבפארסה: האם היתה שם גדר, בעיר החלומות? גדר היא בלתי־נמנעת בתוך כל אחד ואחת מאתנו, באשר נימָצא – הרי היא הרקיע המבדיל בין מים למים, בין עבר לעתיד. הגדר חותכת את בשרנו, "מפרידה בין פה ושם בהקפדה מירבית", "הגוף כואב את כאב המֶצֶר בין פה וכאן".13 גם אני עסקתי ברעיון זה בתערוכתי "סביב הגדר" בבית־האמנים הירושלמי, וגם שם – בצורה של פארסה. העניין, כמובן, לא רק מצחיק, אבל לא כדאי לראות בו אפילו שמץ של רמז על תסבוכת החומה (הגדר, הכותל) הברלינאית־הירושלמית. הזכרון שואף לתחוֹם כל חלל וכך נוצר המקום הטבעי לנו, אשר גרינברג קרא לו "דו־עיר" או "קו־בורג". אפשר, לפעמים, לעקוף את הגדר, אפשר לטפס בחומה ולעבור מגיזרה לגיזרה, אבל מהלכים אלה כאובים הם ומסובכים. יתכן, שדווקא בגלל זה חולם סושקין "לחתום לעיר חד־פעמית/ לתחנת דלק עם גפרור מוצת". צ'יק־צ'ק. בלי בעיות. בירושלים קל הדבר ומיידי יותר מאשר בתל־אביב, אף־על־פי שהכל חושבים את זו האחרונה לגן־עדן של קלות־הדעת. כתוצאה מטיפול־בהלם שכזה מוצא הלקוח את עצמו בן־רגע ב"גן־עדן" המפורסם של אַנְרִי ווֹלוֹכוֹנְסְקִי:

מעל שמי התכלת
יש עיר של זהב
שעריה שקופים
חומתה מבריקה…

הלחן של פראנצ'סקו קַנוֹבָה דָה מילנו מהמאה ה־XVI. בוריס גְרֶבֶּנְשִיקוֹב, הכוכב הגדול של פופ־פטרבורג בשנות ה־80' וה־90', שהדביק באותו שיר את המוני הפריקים שלו שם, בעיר הצפונית, התכוון, כמובן, לסנקט־לנינגרד, וההמונים הבינו אותו אל־נכון. ואילו לריסה גרשטיין – באמצעות אותו שיר עצמו ובעזרת גיטרה – נטעה בעדת העולים החדשים אהבה לבירת־ישראל לנצח נצחים; והעולים למדו אותו בעל־פה, יחד עם ירושלים של זהב מאת נעמי שמר, ולעתים בלבלו בין שני ההימנונים. העיר, אשר בגדד… sorry, אשר בלגרד חושבת, ובליבה… התבלבלתי, סליחה.
אבל אנרי המיסטיקאי חומק תמיד מידיהם של קלי־האמון המסכנים, שמנסים – אם לא להתגדר ו להתגנדר, אזי, לפחות, להאחז בדבר־מה שורשי ואמין.הרבה פעמים, לא רק בלב הקורא הנאיבי אלא גם אצל המבקר המתוחכם, נוצר הרושם, שהמשורר פשוט לועג לו:

עוּף־עוּף
עוּף־נא, דַצְזִיבַּאוֹ ירוק שלי,
עד לכותל המערבי עצמו,
שם מתנדנדים אוזים אוסטרליים חסידיים
עם ספירלות בקצות ראשם…
("שממה")

הקיר הנ"ל מסרב להתקבל כמחיצה פרטיקוּלרית ונוטה לשמש סמל של הלא־מודע הקולקטיבי – קולקטיבי כל־כך ולא־מודע כל־כך, שאותם משוררים, אשר כותבים דברי־טעם, אינם רואים אותו היום, ואין טעם להתיחס לרבים אחרים, שכותבים בריר ליבם. ובכל זאת, כל אחד צריך להשען על איזה קיר, או להיתקל באיזו חומה. הנה אחת החומות מתוצרת המשורר ולדימיר טראסוב:

ערפל־ערפל. חומת בטון.
צבע גם אתה את תקרתך
בצבע סגרירי,
תאר גשם־זרזיף ושלישית השיכורים
המבוֹססים לקראת השלט 'מַסְננת־מכוֹרה'
("קובעת הרוח")

לדעתי, הסצנה כאן היא פטרבורגאית במאת האחוזים, וגם הערפל הוא בלתי־נמנע. הוא מגלה בבירור את העיקר ומעלים את הפרטים המאוסים, "השלטים" שמסתירים את המהות. הו, sfumatto המבורך! אנחנו מבחינים סוף־סוף בהעדר דרך חזרה, בחוסר האפשרות לשוב לדברים שנעלמו בערפלית הזמן והחלל.
טוב מאוד. אז מה לא בסדר עם תל־אביב? יש בה גם ערפל, גם מוצא אל הים, גם גדרות בשפע. ובכל זאת, העובדות מעידות על כך, שלמרות הכמות העצומה של שירים רוסיים שחוברו בה ועל אודותיה, לא נוצרה בעיר הזאת כל מטפיזיקה עירונית. ומה הסיבה לכך? ננסה לחפש תשובה אצל איליה בּוֹקְשְטיין המנוח, שבילה שם את הרבע האחרון של המאה הקודמת. הוא כתב:

פרוזאיקון גדול
יתכן גם בפרובינציה,
אך לא משורר, אם אינו טֶלֶפָּת.
שירה היא אמנות הבירות…
("Venan I")

בוקשטיין דווקא היה טֶלֶפָּת ולכן יכול היה לדור בפרובינציה על שפת הים – לא במרכז תל־אביב הרברבנית, אלא ביפו. יפו היא עיר־שדה כנה וגלויה, בעלת עבר היסטורי. היא זכתה להתיחסויות לא מעטות בשירה, כולל "ביליארד ביפו" מאת גנדלב, הפואמה שתורגמה בשלמותה בידי פטר קריקסונוב. יפו היא פרובינציה שאינה מנסה להוליך שולל; תל־אביב היא עניין אחר לגמרי. רק לפני פחות ממאה שנה נולדה דיזנגופבורג ומיד החלה, בחוצפת־תינוקות, "להבקיע חלון לאירופה" כדוגמת פטר הגדול. רומנטיקנית, הרפתקנית, חובבת־המערב, מוכנה היתה להיות לבבל חדשה, לרומא מחודשת, ואפילו ל־New Jerusalem, תוך מודעות לשקיעתה של הבירה העתיקה. היום היא בטוחה, שכבר השיגה את מבוקשה, אבל בינתיים קרה דבר שאין לו תקנה: ברדיפתה אחרי האוניברסליות, בפְנוֹתה אל מעבר לים, מערבה, היא כמעט איבדה את פניה הפרובינציאליות החמודות ואת שפתה האותנטית. היא צועקת ברמקול, אבל מתוך השופר שלה – עתון הארץ מלפני שבוע, מגולגל כאפרכסת – יוצאות מלים מתורגמות ברישול משפה זרה. הפרובינציה העגומה מכולן – זו שמשחקת את המטרופולין. לכן, לצערנו, לא מקבילים את תל־אביב לאחותה ההיסטורית, פטרבורג, ולא למוסקבה, בירת המזרח.
בזמן שמעצמות־העל מנסות לקבוע את עתידו של המזרח התיכון, לא תל־אביב ולא בגדד, אלא מוסקבה הייתה לבבל החדשה. בבל משיגה את שלה ברוחב התנופה, היא משחקת בגדול. איזו תל־אביב?! עיירה נושנה כזו הייתה בימי הנביא יחזקאל, בסביבת בבל, על־נהר־כבר. אם לרכוב על חמור – ימים אחדים עד לעיר הבירה, אבל אם להסתדר, ס'תומרת, במראות־אלהים, אז אפשר לעוף בשליפה גם לבבל, גם לירושלים עיר־קדשנו…
אכן אני חוזר למוסקבה. גם מבפנים היא מתוארת כבבל – כך נקרא גם אתר־האינטרנט המרכזי לשירה הרוסית. היא גם נראית כעיר אולטרה־מודרנית של המזרח הקדום. כשמצאתי את עצמי בפסטיבל־המשוררים הבינלאומי במוסקבה נזכרתי מיד בשורות השיר "בבל" מאת גנדלב:

הביטה על בבל
מעל חומות ירושלים:
זימזום פעמונים זמירות עובדי האלילים
השחרית, מעל האופק האפל

של המתים, תסיע ירכתי שמים
לעמק בו קמים14

עובדי־האלילים מכל העולם המשיכו לזמזם משיריהם בלי לשים לב לכך, שבעמק כולם כבר קמים. אין ספק, שאלה פסוקי נבואה, מה גם שהמשורר עצמו היה נוכח במחזה האפוקליפטי הזה בתור היהודי הנודד בעל הכתובת הירושלמית.
אבל במזרח, שהוא אתני כל־כך, העיניים אינן שבעות מֵראוֹת, והכול מתנמר בהן מהססגוניות האקזוטית וכתוצאה מכך לוקים הרישומים האנתרופולוגיים בשטחיות. בואו נחזור לאוניברסליות, כלומר לבוקשטיין. ב"קטעי המטפיזיקה" הוא כותב:

אז מה היא טרגדיית תודעתו
של האמן הכלל־עולמי ביותר,
שאותה נשווה מהבחינה הפילוסופית
ליסורי הצלב ולתחייתו של אִימְרָן-ישו?
זה שהוא בורא את העולם כולו,
בעוד שבעצמו הוא שוכן בפרובינציה שלו,
באיזו פַּרִיס.
(קטע XII)

הבירות הפרובינציאליות מתרבות ועושות את טרגדיית־התודעה לטרגדיית־הגורל של כל אמן שהוא. גם אם יוצא־רוסיה בארץ־הקודש יתגדר מכל העולם, בכל זאת ירדפו אותו רוחות רעות של ארבע ערי־בירה, לפחות, של אימפריה תת־תרבותית אחת. אנה גורנקו כתבה על "הארץ השממה בין ארבע הבירות". וכמה ערי־שדה יש באימפריה הזאת? כל הגיאוגרפיה הזו נעוצה בגוף חולה אחד, שלפי מרינה צבטייבה אינו אלא נשמת המשורר. המשורר נמשך אל המקום המרכזי, אבל מסלולו מוזר תמיד, מסולף, מעוקל. והדבר מעורר חששות. עוד לפני הַגיעה ארצה כתבה גלי-דנה זינגר:

אבל התיק נתפר, התיק נתפר:
"חיזור על הפתחים בתואנת עליה לרגל לירושלים".

וכיצד יכולה לנוד נשמת המשורר בעולם הגדול? בוקשטיין, שכתב "רציתי לברוח לארצות גדולות", כמעט שלא זז בחלל והיה מתקשר עם העולם באופן טלפתי. גלי-דנה קבעה את מקומה בעולם בלי אופטימיות כוזבת:

[אני נמצאת בנקודת הֵעלמות האני]
[אני קיימת בנקודת ההעלמות שלי]
הימצאותי בה הסתיימה [נגמרה] מזמן,
ואילו העלמותי בה תמשך שנים.
אני אמתח בתוך הזמן של העלמותי
("סונטה, תרגום משפה זרה. I – תוכן מלולי")

האם נקודת ריכוז־ההעלמות הזו היא מטרת העליה לרגל? ומה בקשר לאוניברסליות, לתבל, לאין־סוף?

איך אפשר להצטער על תפקידך
אם אינך יודע מה היה קורה
במקרה הנגדי?
כמובן, עדיף למות
על זירת הקולוסיאום, הגדול
על פי מידות שלנו
ושל היום,

במלונות־הכלבים שלו – ברומא,
כדי לשעשע ליצנים
כמונו…
(איליה בוקשטיין)

עוד נחזור לרומא ולקולוסיאום. אין לנו מנוס לא מבבל, לא מרומא, אבל בוקשטיין היה היחיד, כמעט, שידע למצוא תפקיד גם לתל־אביב:

וִילַמִיזָה – ארץ דיזנגוף,
אמנם, מעט מדי אדריכלות,
אבל, בכל זאת, אפשר גם לבדות אותה.
אפשר לִזְְדַנגף ולשתות קפה בבית־קפה.
("פְּרֵם 177")

אבל חשובה מכל הייתה לו המצאת מלים של המֶטה־לשון. אִימְרַן, וִילַמִיזָה, פְּרֵם. או, למשל, וִיוִישְטוֹף מהשיר הנ"ל. הנה ה"מפתח" של המשורר:

"Vivishtof – בקטע קצר של רחוב – מעבר מפרובינציית־פרוורים נידחת ליד הים הלילי – דרך סקרנות שלֵוה של טרום־מרכז – לסִיטִי־מִיטוּמִיררר (מיניאטורה של רבממדיות־חדשנות עירונית) מודרני־מסנוור".

זאת אומרת שאני טועה – תל־אביב היא מיקרו־קוסמוס ויש בה הכול.
Extrema Temples שאיליה צייר כל הזמן במחברות שלו בין השירים, נכנסים בקלות לנוף התל־אביבי, שבו הוא הצליח לחזות את "הזיית המקדש על התל", ואילו Temples of Averonna (בירת Velikopavia) מזכירים את "כיפות־הפֶרֶג" של מוסקבה. באותו שיר הוא פונה גם לירושלים:

להגות עליך אפשר
במלה בדויה בלבד,
למשל: "לִילָישֶלוֹ"
[…]
לא נתפסת בכל העידנים
מדברים באֶסְפֶּרָנְטוֹ
ירושלים

כאן הוא פנה, כנראה, מרחוב דיזנגוף לרחוב זמנהוף, התישב על איזה ספסל ורשם לו עוד "מפתח" אחד:

Lilashelo – שסתום בפסגת האולימפוס, שבאמצעותו רוח־העולם מנהל את ההיסטוריה

המשוררים נמשכים ההרה – לשאוף אויר צח, צלול כיין. כמה אפשר להעמיק? טראסוב קורא לנו לגובה ולא לעומק:

מעמקים! מי יודע
מאיזו עיסה
מכיירים
אמיתות כאלה
צמודות לצואר,
הלקוחות מנייֶבְסְקִי,
מהאיים,
או מאיזה פרוור…
("ברכת־דרך חרישית")

הוא מפחיד אותנו:

שמרו מרחק
מהביצות המתבעבעות
[…]
שם קור שחור שבשפילות קפא
הופך הכול לעצם עצם עצם
("קובעת הרוח")

כשהוא כועס על קפיאתם של חיי הבירה, הוא קורא לירושלים הנשגבת "הביצה החמוצה הזאת" (בעל־פה) ו"פרובינציית המשיח" (בכתב), והכול בגלל עומק המסורת סביבו:

הֲוָי כפוף לטכס – מחכים.
עוד רגע ויופיע.
על החמור בקצף זיעתו.15

ומה בקשר לשפלה, בשיא הכנות ומעומק הלב?

יש אמת מסוגים שונים:
של לנינגרד, של קומסומול, אמת המזרח – דער עמעס16
[…]
שקר תמיד אחד.
הוא רובץ בשלולית התיכון
ומביט בבועות הטובעים
העולות מקרקעיתה
(ג.-ד. זינגר, "זה")

כלומר, האוניברסליות והאחידות משקרות. אין לנו שום חשק להכנס לביצות העמוקות, אבל… למעלה? אל על? בעקבות הקומסומול הבבלי? לירושלמים בני־ההר לא דרוש, כמובן, מאמץ־יתר של "תושבי גוש דן", אשר "מתבקשים בתוקף שלא לטפס על גגות"17 כדי להסתכל על הכול מלמעלה. אולי התנשאנו יתר על המידה? אולי ניתקנו כל קשר עם הקרקע המזרחית המוצקת? הלא בהתקרבות יתֵרה לשמים אורבות סכנות רבות – עכשיו נחטוף בלילת־שפות…
אבל הנה, אצל סביילי גרינברג מצאנו:

קודם צריך במדרגות למטה,
בהיצמד.
ובמדרגות למטה בתלילות.
ואחר כך מתת־קומה שוב לטפס.
ואז על המגדל על המגדל על המגדל
על מרומי המגדל שָם שמים הוללים
("בדו־עיר")

ובכן, קודם־כל צריך לרדת נמוך ככל האפשר ורק אחר־כך להמריא שָמָימה, לְישויות גבוהות. שינוי־מפלסים נחוץ למשורר בחיפושיו אחר נקודת־מבט אמיתית, כדי לא להיפחס, לא להיות שטוח, כדי להתגבר על הניגודים מדורי־דורות בין הנמוך והגבוה, בין מזרח ומערב, בין יִין ויאנג, בין ירושלים לבבל:

הלבנה של ירח מלא
מעל מזרחעיר
נעוצה במערב
("תעריכים למבוא")

מערבה
למערבולת פרחונית
השמים
עמוקי הקרקעית
("ברושים")

בפרוייקט גרינברגאי זה של מגדל בדו־עיר, הצומח בו־זמנית גם למעלה וגם למטה, על כל "תת־קומות", "בוֹרֶגְמַדְרֵגוֹת" ו"כוֹכָבְזְרוֹעוֹת" שלו, כמו בכל פרוייקט גדול של המודרניזם, טמון חוסר־האפשרות לעצור אף לרגע, להתמסר להתבוננות ולראות כי טוב. הבורא חייב לרוץ כל הזמן.
אני רואה רק אפשרות אחת למוצא מהמצב הקריטי הזה: לבטל אופוזיציה נוספת, ניגוד נוסף – אולי האחרון – הניגוד בין בורא לבריאתו, בין יוצר ליצירתו. הדגם שמציגה גלי-דנה זינגר נקרא ברוסית
"ЯРУСАРИМ".18 לתרגם את המלה ואת המושג אי־אפשר, אבל אפשר לערוך סביבם דיון פילולוגי ופילוסופי. כך המלה נשמעת: יָרוּסַרִים. כך היא בנויה: я (יָא) – אני; ярус (יָארוּס) – יציע של אמפיתיאטרון, או שכבה גיאולוגית; рус (רוּס) – אין צורך לתרגם; рим (רִים) – רומא, עיר הנצח. יש עוד להזכיר, שירושלים נשמעת ברוסית "יְרוּסַלִים". האני של המשוררת ב־ярусарим מחובר לעיר, אשר במקום יחוד בבלי־ירושלמי מציעה היא יחוד ירושלמי־רומאי (על עטיפת־הספר אפשר לראות תרשים של סנקט־פטרבורג מאמצע המאה ה־XIX), אבל מה שחשוב, אולי, עוד יותר, הוא עניין השכבות וצורת־האמפיתיאטרון, הכוללת בתוכה ריבוי המפלסים והגבהות. אלא שבאותו הקולוסיאום היוצר לא מת על הזירה – כך על־פי בוקשטיין; האני שלו מתמיד להימצא "בנקודת העלמותו".



1 דברי סטלין על מאייקובסקי לאחר מותו.
2 מ. בולגקוב נולד וחי בנעוריו בקייב ומתאר אותה, בין היתר, ברומן הגווארדיה הלבנה, תר' נילי מירסקי (תל־אביב: עם עובד, 2002).
3 ספר ילדים בחרוזים מאת נ. קוֹנְצַ'לוֹבְסְקָיָה, המוקדש לתולדות מוסקבה.
4 אחד מפרוריה הישנים של מוסקבה.
5 שני כנויים של ירושלים בשני שירים של גנדלב.
6 דקבריסטים – בני האצולה הרוסית, מארגני המרד הכושל של ה־14 בדצמבר 1825 בכיכר־הסנאט בפטרבורג. כאן אני מתיחס לשורותיו המפורסמות של מנדלשטאם: "פטרבורג, נשארו לי עדיין כתובות/ בהן אמצא קולות המתים", שעליהן נרמז גם בשירו הנ"ל של גנדלב.
7 כל השירים, פרט לשיריה של גלי-דנה זינגר, מובאים כאן בתרגומי. נ"ז.
8 מתוך "מכתבים לאוֹנָה, III" מאת גלי-דנה זינגר (בספרה לחשוב: נהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000). שיריה מובאים במסה זאת בתרגום המשוררת עצמה, או במקור העברי. רוב שיריה העבריים, השייכים לעניין, אינם מוזכרים כאן, כי המסה הנוכחית עוסקת בספרות ישראלית בשפה הרוסית, אבל אפשר למצא חלק ניכר מהם בספרה שירים עיוורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.
9 תעלת חורף (זִימְנִייָה קַנַאוְקָה) וגן קיץ (לֶטְנִי סָאד) – אתריה המפורסמים של פטרבורג מהמאה ה־XVIII.
10 השיר כולו נמצא בגליון זה של נקודתיים בתרגומה של ג.-ד. זינגר (עמ' ז).
11 נייבקה הקטנה – אחד מיובליו הצרים של הנהר נייבָה.
12 "טיול מודרך בעיר מולדתי II", בספר שירים עיוורים.
13 דימויים משני שיריה שונים של ג.-ד. זינגר.
14 תרגום מאת פטר קריקסונוב.
15 מתוך "לילו המאיר של אחשורוש, היהודי הנודד". הקומפוזיציה במלואה, בתרגום ג.-ד. זינגר, מופיעה בגליון זה, עמ' לט.
16 שמות עיתונים מהתקופה הסובייטית: "אמת של לנינגרד" (לנינגרדסקיה פְּרָבְדָה) וכן הלאה. דער עמעס – "האמת" – עיתון יידי ובית הוצאה באותה שפה.
17 ג.-ד. זינגר, "יומן מזויף".
18 ספר שיריה ברוסית נקרא «Осажденный Ярусарим» ("ירוסרים הנצורה").



: נקודא זינגר נולד בנובוסיבירסק בשנת 1960. בישראל משנת 1988, חי בירושלים. אמן, סופר, מתרגם ועורך. מחבר הרומן "כרטיסים בקופה". המסה המופיעה כאן ממשיכה את הסדרה המנתחת את המגמות החורגות בשירה הישראלית בשפה הרוסית (וראה את הגליונות מס' 1 ומס' 2 של "נקודתיים").





































ירושלים – תל-אביב

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:43

"נקודתיים":
אחד הניגודים המסורתיים בתרבות רוסיה, הלא הוא הניגוד מוסקבה – סנקט־פטרבורג, מתגלגל בניגוד תל־אביב – ירושלים ומאפיין את התרבות הישראלית. שתי התרבויות האלה בולטות בהקשר הכלל־עולמי, שם שרר תמיד הניגוד בין העיר־האם – המטרופולין – ובין הפרובינציה. מציאוּת של שתי ערים יריבות, השואפות לתפוס מקום מרכזי בתרבויות ארצותיהן, הוא אחת הסגולות של שתי "ארצות־הבחירה" הללו. ירושלים השמרנית, הקופאת על שְמָרֶיהַ, המיתולוגית, הנוטה ללאומנות ולשורשים, מוּשווית לסנקט־פטרבורג למרות שמבחינה היסטורית וגיאו־פוליטית, ההיפך הוא הנכון: סנקט־פטרבורג, כמו תל־אביב, נבנתה ליד הים כעיר "מלאכותית" ו"לא־רוסית" והרוח המודרנית שנשבה בה הייתה איום על מוסקבה השמרנית, הקפואה.
האם גם לגביך משמעותי הוא המתח בין שתי "ערי־הבירה" הישראליות? אם כן, כיצד הוא משפיע על אופי העשייה התרבותית ועל עבודתך שלך?



גדעון עפרת

הבריחה מתל־אביב

לפני כשנתיים שקלנו, רעייתי ואנוכי, העתקת מקום מגורינו לתל־אביב. עיקר פרנסתי היה בתל־אביב ורעיון הנסיעה היומית, הלוך ושוב, ב"כביש הבכלל־לא־מהיר", נראה לנו מדכא. כמי שנולד וגדל בתל־אביב עד גיל 24, ניחמתי את עצמי באידיאה של "השיבה הביתה", מה גם שהובטחה לי מטעם זוגתי הרשות להדליק את מיזוג־האוויר בכל שעה של היום והלילה. התחלנו, אם כן, לפגוש במתווכים תל־אביביים למיניהם ועינינו סרקו ללא הרף שלטים ומודעות המכריזים על מכירת דירה בתל־אביב. התבייתנו על – איך לא – שדירות רוטשילד. משהו ירושלמי בשדירות הללו.
היה זה, כמדומני, בעיצומה של אחת מאותן חזרות מתישות לירושלים, לפנות ערב, בכניסה הדחוסה לדרך־איילון, כאשר הבליחה בי ההכרה העמוקה: לעזאזל, כן, אני מתגעגע לעליה על ההר! חציית שער־הגיא מזרחה הובנה לי, לפתע פתאום, כחוויה משחררת, המותירה את תל־אביב מאחור ופותחת את השער למשהו אחר, מורכב אך ממכר: קרירותו היבשה של ההר? המלנכוליה המענגת? המשקל ההיסטורי המשגב? הכובד האידיאולוגי הפנאטי והמסוכסך הקושר לעיר עטרת קוצים של שמץ טירוף? העוני והעליבות האסתטית במחיצת ההוד הנדיר? אולי אפילו מסכנות אורבנית, מסחרית ותרבותית, שירושלים נגועה בה יותר ויותר מזה שני עשורים – אפילו למסכנות הזו התחלתי מייחס את קסם ה"אנדרדוג". מאז ומתמיד קיננה בי אהדה לחלשים חזקים, כלומר לבעלי עוצמה פנימית שנעטפו – מרצון או מכורח – בארשת של חולשה. ומין הארה הציפה אותי: בתל־אביב איני רוצה לגור.
במילים אחרות: אני ירושלמי. 35 שנים של המרה עירונית הפכו אותי – דוגמת מומרים רבים – ל"נאמן ציון" (ואני משוכנע שההיסטוריה תמחל לי על רגע הפקפוק והחולשה המתואר לעיל). אמת, אני עובד בתל־אביב, אני צורך את תל־אביב ברמות אמנות וספר, אך ירושלים היא עירי, לטוב ולרע, עיר־המקלט שלי. אם בית הוא בועת שלווה וביטחון, כי אז כאן מנוחתי וכאן שלוותי ממתחי העיר הגדולה ולחציה. מתחים? נער הייתי גם זקנתי והמתח התרבותי הדו־קוטבי בין ירושלים לתל־אביב נראה לי פגר היסטורי; ולו גם הפגר הוא עירי, ירושלים; ולו גם הפגר הוא אני.

שנים ארוכות של תועפות כתיבה הקדשתי לתיאור, אולי גם לטיפוח המתח הזה. האמנתי בו. מאז סוף שנות השבעים לא חדלתי לתור אחר ביטויי המתח הזה בדרמה, בשירה ובאמנות הישראליים, ואם תרצו, "עשיתי קריירה" מהמתח הזה.
תל־אביב וירושלים – ניגוד כה מתבקש, ניגוד כה ברור, מתח תרבותי הגובר על כל מתחי מוסקבה – פטרבורג, וורשה – קרקוב, קהיר – אלכסנדריה, מדריד – ברצלונה וכו'. עיר־הנצח מול עיר־העכשיו, עיר־הקודש מול עיר־חילונית, עיר העקידה והצליבה מול עיר־ה"סטוצים", מזרח מול מערב, הר מול ים, ארכאיזם מול מודרנה, עיר בירה מול עיר מסחר ובידור; ועוד. מה צפוי יותר ומה ראוי יותר מניגוד תהומי בין היצירה שם ליצירה כאן?! ובינינו לבין עצמנו, כלום אין אפילו אורחות־הנהיגה נבדלים ביותר בין כיכר דיזנגוף לכיכר ציון? עולם אחר. כוכב אחר.
ואף־על־פי־כן, באיזשהו שלב, בשלהי שנות השמונים, החלפתי הילוך. האם היה זה "הכביש המהיר", שקיצר לפתע את הדרך האינסופית בין ההר לחוף וביטל, לכאורה, את הדיאלקטיקה? האם היה זה הפלורליזם המבורך/הארור שבלבל את היוצרות הדיאלקטיות וכפה על 'בצלאל' ועל 'המדרשה' אותם מורים, פחות או יותר, ואותו ריבוי סגנוני נטול אפיון מאחד? שמא היו אלה המוני בתי־ספר לאמנות שהנצו בין תל־חי לבין באר־שבע וערערו על הדואליזם ההיסטורי האמנותי של תל־אביב וירושלים? האם המדרחובים, מועדוני־הלילה והבארים, המסעדות ובתי־הקפה, שנבטו כפטריות בירושלים (לא, לעולם לא יתקרבו במספרם לאלה של תל־אביב), כמו גם החנויות לממכר מזון, הפתוחות בירושלים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, האם גם הם טשטשו הבדלים עירוניים? ומה בדבר האוניברסיטאות והמכללות הרבות, שנוסדו בתל־אביב, בחיפה, בשער־הנגב, בעמק־יזרעאל וכיו"ב – האם הם נטלו מירושלים את כתר "העיר האוניברסיטאית", כתר שניפח את מפרשי שכונת רחביה לאורך שנים ארוכות? והמקומונים, שפרחו בערים השונות בישראל ה"ניו־ג'ורנליסטית" והעניקו לכל עיר אשליה של אוטונומיה תרבותית זחוחה – כלום גם הם ספקו תדמית של שוויוניות בין־עירונית?
כך או אחרת, משהו קרה בשנות השמונים לעימות ההיסטורי התרבותי הגדול בין תל־אביב וירושלים. משהו הותירו כזיכרון, גם אם תבוסתה התרבותית של ירושלים מעולם לא נראתה כה מוחצת: היעדרן הכמעט־מוחלט של גלריות לאמנות (לימים, גם את 'זמן לאמנות' אעזור להקים בתל־אביב, בוגד שכמוני), והיעדרן של חנויות ספרים איכותיות (ויחיו 'בית־הלל', 'תמיר' ו'לודביג מאייר'), ושאר היעדרויות (לא, אינני נימנה על מעריצי תיאטרון 'החאן'). מה לעשות, אפילו האזוטריקה חדלה להיות מונופול ירושלמי מהרגע שמהפכת ה"קבלה" התנחלה לה בסמוך לכיכר דיזנגוף התל־אביבית.
אלה מבינינו שמסתובבים בתערוכות סופשנה בבתי־ספר לאמנות בתל־אביב ובירושלים יודעים, ששום הבדל מהותי כבר אינו מפריד בין הבינוניות של כאן לזו של שם. דגש ירושלמי על 'תיאטרון חזותי' (אובייקטים, גוף, בובות וכיו"ב)? והרי את המוצרים של בוגרי ירושלים מפיצים בין במות תל־אביב ועכו, הלא כן? והשירה ה"ירושלמית", מבית־מדרשם של עמיחי – הרולד שימל – אריה זקס? לא עוד: פייטנים "מטאפיזיים" יאותרו כיום גם בין התנחלויות שי"ע לאוניברסיטאות בר־אילן ובאר־שבע. יצירה אינטימיסטית מתפייטת, שאפיינה את ירושלים בעבר? ראו כיצד ניכסה תל־אביב (נווה־צדק, הירושלים של תל־אביב) את 'מחולות־החדר', שהיו פעם תקן ירושלמי למהדרין ממטבחו של עמוס חץ. וראו כיצד האינטימיזם הפיוטי של אריה ארוך הירושלמי הפך לתקן תל־אביבי צרוף ממטבחו של רפי לביא ונאמניו. אני מבקש לטעון: ברובד האמנותי, הרובד ה"גבוה", המתח התרבותי הבין־עירוני התפוגג ואבד.
אך, מה בדבר מתחים תרבותיים "נמוכים" יותר? מה, למשל, בנושא התחרדותה של ירושלים? מה שנכון נכון: הכיפות כבשו את מדרחובי ירושלים; עליה דתית אמריקאית־צרפתית מתנחלת בהמוניה במושבה הגרמנית ובשולי רחביה; העירייה בידי החרדים. וכך, לא מעט חילוניים מבוהלים תמצאו בירושלים דהיום, וחלקם כבר מתאקלם בתל־אביב הצוהלת בחילוניותה. באשר לי, לא רק שאיני מבוהל, אלא משהו בי אף מברך על המתחולל. וכי מניין הבהלה: מעולם לא הייתה ירושלים כה חילונית בשבתותיה כפי שהיא בשנים האחרונות. מעולם לא הציעה העיר בסופי־שבוע חנויות־מזון, מסעדות ובתי־קפה כפי שמציעה כיום. מעולם לא פתחה ירושלים לצעיריה מועדונים בערבי־שבת כפי שפותחת בתקופה הנוכחית. גם איני רואה את הרחובות החדשים שנסגרים לתנועה בשבת. אז אל תבהילו אותי. ובכל הנוגע לנוף האנושי המתחרד והולך? מה לעשות, אני חש אהדה, אפילו תודת־מה, לאנשים האלה בקפוטות ובשטריימלים, שמבלים זמנם בלימוד תורה ותלמוד. לא, קומץ הפרזיטים אינו מקפיץ אותי (כמה מנוולים מושחתים הצמיחו החילוניים?!), להיפך: נוכח ההתבהמות הגדולה של החברה הישראלית מול עגל הטופז, אני מודה לאלה שעדיין מצדיקים את המושג 'עם הספר'. אני גאה בשייכותי אליהם, ולו גם שייכות זרה.
אז הנה הוא המתח האמיתי, הרלוונטי, החי, בין תל־אביב וירושלים. הוא שוכן כיום ברובד הקיומי, גובה הרחוב, ולא עוד בגובה הייצוגים. כי המתח הבין־עירוני שורר בין החגיגה ללא הפסקה של העיר הגדולה לבין ההתכנסות הירושלמית הפורקת את עצמה רק במוצ"ש. הוא שורר בשוני המהותי בין עיר ה"קוויקים" המזדמנים לבין עיר שהיא איטית יותר בהורדת תחתוניה. עסקינן בשוני שבין עיר שבסימן הדוניסטי לבין עיר הנושאת על גבה את צלב הסופר־אגו (הקב"ה, דוד המלך, ח"כ יהלום). שָם העיר הקלה, כאן העיר הכבדה, שחוחה תחת עול מתחיה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים, שלא לומר תחת עול עָבָרה וייעודה הלאומי. זהו הגובה של המתח הבין־עירוני, הגובה הקיומי הפרוזאי. תאתרו אותו בפער בין מגמת ה"טֶהֶרָניזציה" (חנויות ירושלים ההופכות יותר ויותר לבזארים פרסיים מכוערים ודלים) של העיר השנייה בעונייה בישראל לבין תנוחת "ניו־יורק" של תל־אביב (על ה"מנהאטן" הגורד שחקים בשולי רמת־גן). תמצאו אותו בתהום שבין חלונות־הראווה המפתים של תל־אביב לבין דלות־החומר של חלון־הראווה הירושלמי המדכדך. תגלו אותו בסתירה בין תנופת בניית הגובה השרירית של תל־אביב לבין עוד ועוד שיכוני לוויין פוליטיים וחסרי השראה מסביב לירושלים (בנייה בתוך העיר? כן, מטרדים וזוהמה של מנהרות הרכבת הקלה והחורבה הנצחית של ממילה – ההשלמה האופטימלית לתפאורת הרפאים של "כפר דוד". ו – אה, כן – הבנייה הממלכתית של קריית הממשלה).
יש דיבורים על שיבה לעיר העתיקה, חזרה לימי הזוהר של סוף שנות השישים. נדמה לי, שמדובר בהתעוררות חוץ־ירושלמית של בלייני־שבת שפלתיים. ירושלמים כמעט שאינם דורכים בעיר האחרת, העיר האסורה. אם תשאלו אותי, נדמה לי שירושלים חוזרת אט־אט לימיה הטובים שבטרם מלחמת ששת הימים: כן, היא נסגרת בתוך עצמה כעיר חומה וירטואלית, היא חוזרת לתנומה ההיא, לאינטימיות ההיא, לעוני ההוא, לעליבות ההיא, לתמימות דאז, למיכאל שלי. וכאן אני מאתר את הסיכוי הגדול של ירושלים ואת הטעם הטוב של הישארותי בה כתושב: איני חפץ בזהרורי הזוהר המדומה של תל־אביב; איני מעוניין בידועניה המפוקפקים (משום מה, פחות ופחות אני מצליח, או רוצה, להכיר את ה"כוכבים" הללו ממחוזות הדוגמנות והטלנובלה); איני רוצה את ה"חופש" ואת ה"קלות" של תל־אביב. אדרבה, הבו לי את משוגעי ירושלים, את דעתניה הטוטליסטיים, את עננת יום־הדין התלויה עליה, את הסודות של שכונותיה הפיקטורסקיות והמתעקשות על זיכרונותיהן, את מסיבות ה"אנדרגראונד" שלה, העולות בדמיון היצירתי שלהן על מסיבות תל־אביב (בירושלים, אפילו מוזיקת ה"טכנו" מינימליסטית יותר), את יוצריה (גם הפחות נוצצים שבהם קוסמים לי כבני־שיח כבדי משקל וכטיפוסים מרתקים). תנו לי – "אסיר ציון" – את האזיקים הכבדים של ירושלים.
אודה על האמת: ירושלים חוטפת "נוק־אאוט" מתמשך בשנים האחרונות: עוד ועוד ממיטב אישיה, ברמות היצירה והאינטלקט, פרשו ופורשים אל "העיר הלבנה". התנועה נמשכת והיא מאיימת על שורדי ירושלים בשממה חברתית רוחנית. ואף־על־פי־כן אין לי ספק: לא רחוק הזמן והתנועה תחליף כיוון. עיקרון הנדנדה. ערכה הסגולי של ירושלים – לא הספקטקל ה"טדי קולקי" משנות השבעים, אלא דווקא המופע המעט־פאתטי של לופוליאנסקי – יהפוך לאבן־שואבת. אינני בטוח עד כמה אני מייחל לשאיבה הזו, אבל היא בוא־תבוא. נכון לעכשיו, אני רווה נחת מנמיכות קומתה של עירי הנשגבה, מאזין בשלוות־נפש יהירה לכל משמיצי ירושלים, חווה את חרדת הקיום בה על סף הקטסטרופה (פצצה בהר הבית) והישועה (של משיחי־שקר למיניהם), יונק מפרדוקס הצניעות והמגלומניה של ירושלים – ובקצרה, חי אחדות ניגודים שאין כדוגמתה בשום עיר שבעולם. תל־אביב? כן, פעם־פעמיים בשבוע, כמה שעות, ירידה צורך עליה, אופציה חביבה, למה לא, אבל אופציה קלה מדי.
ועוד משהו, לסיום, בענייני אמנות ועיר. סברתי ועודני סובר, שתרבות איכותית נדרשת לדו־קוטביות של מיתוס ואנטי־מיתוס, של שגב וארציות, של עושר ועוני, מטאפיזיות ופרוזאיות, לדיאלוג של ניגודים בין הפנמה והחצנה, בין מהותנות לתופעתיות, וכיו"ב. זו הסיבה, שמעולם לא ראיתי ב"דלות החומר" את חזות הכל. בשעתי, שמחתי לאתר את הדו־קוטביות הנדונה של "עושר" ו"עוני" בין ירושלים לבין תל־אביב. האמנתי, שהגירוי ההדדי של שתי התרבויות האורבניות השונות הצמיח, מצמיח ויצמיח תרבות ישראלית עשירה. נקפו השנים, ונוכח התרופפות המתח הבין־עירוני ברמה האמנותית, ולמעשה – התפגרותו – מצאתי את הדואליות מתקיימת בדרכה ובכמויותיה היחסיות בתוך כל עיר כשלעצמה. ורק אז הבנתי מה שהבינו פילוסופים גדולים מאז ומעולם – שהדואליות מתקיימת בכל יוצר ובכל יצירה הראויים לשמם. קראו לזה 'הסופי והאינסופי' (פלוטינוס), קראו לזה 'הפשטה וקונקרטיות' (היגל), קראו לזה 'דיוניסי ואפולוני' (ניטשה), או 'תת־הכרה קולקטיבית והכרה פרטית' (יונג), או 'סטרוקטורה ואירוע' (קלוד לוי-שטראוס) וכו' וכו' – כל הדואליזמים הללו, שבחלקם חופפים, יימַצאו בעומקה של כל יצירה איכותית ובנפשו של כל יוצר משובח. בכל עיר ובכל שכונה, על ההר ובשפלת־החוף, על גבול המדבר או על שפת הים.
אז, אל תגידו לי "אמנות תל־אביב" ו"אמנות ירושלים". בקשו את ירושלים באמנות תל־אביב, ואת תל־אביב בקשו באמנות ירושלים. ובא לציון גואל, וגם לתל־אביב.



שרון אס

ההר והים

בירושלים ראיתי את המדבר. פלנטה גבוהה ורחוקה תלויה באוויר מתפתלת לעברינו בצורת ערוץ גיא בן הינום החום הנורא מהשיִש השבור בהר הזיתים או מטה מטה עד ים המלח, פראי וריק ובוהק כמו האל הקנא השוכן מעבר ולא מניח לכאן; אלוהים הוא שם המשחק בירושלים – ואין דרך להעיף את הכדור מחוץ לחוקים – המדבר, זעם המותך לאבן, יקיא אותו פנימה חזרה.
יופיה של ירושלים גורם לחמדנות ורוע ואת תאוות הבעלות לא ניתן להשביע בְּשמים, הקשת הגבוהה הפרוצה עד תחתית מדרונות המדבר, ועל כן כל תושביה חסרי בית (אפילו יושבי ארמונות טלבייה) כי בירושלים אין איש המחבב את הזר והמוזר – הכל נרגשים מהדומה להם, ובאקסטזה של הקדושה, השומרוני של כל אחד גווע.
במשך השנה שלמדתי בירושלים עברתי יום יום על פני בית המצורעים והפשפש היה פתוח – לילה אחד נכנסתי והתיישבתי בפינה מרוחקת ופנימית בגן. הייתי עיפה וחולה ורציתי באהבת הטמא. במה שלא תהיה ממנו דרך חזרה. אבל כולם ישנו וחזרתי למיטה שלי, כפי שעגנון חזר למיטתו, ושנינו לא ידענו מה יהיה בסופנו.
בירושלים גרתי בבית של אספני אמנות ושמרתי על הכלבה שלהם. גיליתי שאיני יכולה לקרוא בריכוז ספרים של אחרים כבספרים שלי, ואיני אוהבת תמונות־תלויות־על־קיר שלא בחרתי. גם לכלבה נתתי אוכל באדישות והוצאתי לטייל ללא שמחה. ופחות ופחות יצאתי מהבית.
פעם כשנהגתי לאוניברסיטה נכנסה בי מכונית מאחור. שני אנשי עסקים ערביים מכפר x היו אדיבים ועדינים למרות שהיו אשמים. זה היה הרגע בו גמלה בי החלטה לשוב לחיות בעיר שלי, בתל־אביב, בפרובינציה על הים שם איש לא יסכן את חיי: לא יגרום לי להיות חלשה מעדנה מבויישת מנדיבות.
כל זמן שירושלים ותל־אביב קיימות, ארץ ישראל יכולה להפתח כמו פרח נייר במים – זערורי ומלא קפלים ומתרחב לכל עבר בדמיון. שתי ערים שני סוגי מוות – על ההר המתים מחכים להיוולד; על הים, היכן שהגעגועים אינם הולכים פנימה חזרה אל העיר, אלא משתוקקים למקום אחר, כולנו מתאמצים לא לפחד מהאושר הסתמי, הנורא, של העובדה המתגלה בחטף: הקיום – אין תנועה בה נוכל לתת עצמנו בשלמות, ללא שיור. רק במוות. אך מי רוצה למות כשאפשר לחיות. הכתיבה והסכס – שני המקומות בהם יכולתי להתקרב לשתיקה של האושר, להיותי מַתָּת. שתי פעולות בסימן הים – הכובד והמעמקים מסתירים קרקעית קשה וקרה. אין מפתים ממים – אך אין אהוב מעפר. מה שישא את משקלי.
אבל אולי המחשבה על שְנַיִים היא הטעות העגומה ביותר שלנו. כי בין השניים מצוי תמיד תווך ההופך את המישור לספירלי. בין ירושלים לתל־אביב מצויה עין כרם. ובעין כרם המנזר של האחיות ציון, שלפני כמאתיים שנה היה בית יתומים והיום אכסניה. אכסניה מובדלת בחומה ועל החומה אבטיחים ישנים בשמש, שומרי סף עצומי עין, יונקי זמן לאדום ומתוק. בצלצול פעמון נפתח שער הגן. והגן הוא הארץ המובטחת, הנוף הבראשיתי הקדום ביותר: זה שיש לעובדו ולשומרו. ובגן המנזר פגשתי את אלוהויות העצים, ופעם, אי שם בין יולי לאוגוסט, מזוית העין ראיתי עז גדולה ולבנה שרועה תחת צפצפות ותאנים מחללת בחליל. אז האבנים המסו את לבי. ונמלאתי יִרְאָה: אם השער נפתח למעני, הוא יכול להפתח לכל אחד.


נסים קלדרון

רק לא לחזור על עצמנו

לפני שלושים שנה בערך כתבתי רשימת ביקורת על כמה משוררים ירושלמיים והתחלתי אותה במשפט "בירושלים, עיר שיש בה שפע אפלולית ושפע תפאורה ואין בה שום דבר מיידי וישיר, כותב כעת הסנוב הישראלי שירים". אני לא אוהב את עצמי עד כדי כך, שאזכור משפט שכתבתי לפני שלושים שנה, אבל משום מה, המשפט הזה צוטט בידי אחרים יותר ממשפטים אחרים שכתבתי, ולכן הוא חזר אלי שוב ושוב במשך השנים.
היום לא הייתי כותב משפט כזה. קודם כל, העניין מוצה ונסחט עד הטיפה האחרונה בשנים האחרונות. למי שחי בתוך העברית בשלושים השנים האחרונות אין מה לחדש היום בעניין ירושלים. ועוד פחות אפשר לחדש באשר למתח ירושלים – תל־אביב. בשנות השבעים היה מה לחדש. גם אם היינו דור שני לעיסוק במתח בין תל־אביב לירושלים, ובשנות השלושים קדם לנו אלתרמן בחידוד ההבדלים המנטליים שבין שתי הערים, עדיין היה לנו מה לחדש אחרי אלתרמן. אנחנו יצאנו למלחמה כועסת ואילו הטון של אלתרמן היה אחר: הוא ביקש לעשות מקום לתל־אביב ליד ירושלים באמצעות החן והקסם הארוטי: "אומרים אנשי ירושלים:/ כן, תל־אביב זה סתם גלגל…/ אין פרופסורים בה כזית/ ונביאים אין בה בכלל. […] נכון מאוד אדון וגברת,/ לא, אין בה כלום… לא כלום… אבל…/ בכל זאת יש בה משהו…". כך אלתרמן; אבל זה לא היה הטון שלנו. מה שהיה אלגנציה בשנות השלושים הפך לכעס בשנות השבעים. תל־אביבים מושבעים כמוני הגדירו לעצמם את זהותם התל־אביבית באמצעות רתיעה מכל מה שנראה בעינינו כירושלמי: מקום קדוש מדי, או מקום עמוס מדי בשנאות קמאיות (יהודים מול ערבים, חילונים מול דתיים), או מקום גס־לב כלפי זעקת 'הפנתרים השחורים' האותנטית, או מקום מנופח מדי מחשיבות עצמית (אקדמית, או שלטונית), או מקום מסוגנן מדי (כמו חזיתות־האבן המעצבנות בכל הבתים), או מטפורי מדי (כמו עמיחי), או מקום שחסר את הדינמיות של מקומות חדשים (מקום בלי ים ובלי חוף־ים ובלי אופק פתוח), או מקום צדיק מדי (צדיקות "שלהם", של גוש־אמונים, או צדיקות "שלי", של מצפן).
כל זה היה אתמול, אפילו שלשום. מאז עברו כמה שנים טובות ופחות טובות. מה עוד אפשר להגיד היום, שלא אמרנו אתמול? מה עוד אפשר לחדש? אני קורא היום השוואות בין ירושלים לתל־אביב ואני שומע בהן לא רק בנאליות של מחשבה, שכבר חשבו אותה וכבר טחנו אותה; אני שומע בהן גם את הסנוביות שהחליפה כסאות מוסיקאליים. במקום הסנוביות של ירושלים, שהוכתה קשות בשנים האחרונות (אין משכיל ישראלי שאין לו חבר, שמכר דירה בירושלים ועבר עם משפחתו וילדיו לתל־אביב), הופיעה סנוביות חדשה: הסנוביות של תל־אביב, של שיינקין, של היאפי שהוא פוסטמודרניסט, זאת אומרת אנרכיסט של בתי־קפה ושל מלים "חתרניות" מגונדרות.
אין זה מיקרה, לדעתי, שברומן האחרון, והנפלא, של א. ב. יהושע, שליחותו של הממונה על יחסי אנוש, האדם הירושלמי המעניין ביותר הוא עובדת זרה. בחושים טובים תפס יהושע (ירושלמי מדורי דורות, שברח מירושלים לחיפה) שנושא ירושלים מוצה ככל הנוגע לישראלים ותיקים. מוצה וכבר מתחיל לגלות סימני ריקבון. אם רוצים לרענן את הנושא הזה צריך לא לשאול עליו ישראלים ותיקים. צריך ללכת אל ישראלים חדשים – עולים ממוסקבה ומטשקנט, אתיופים, עובדים זרים. להם יש משהו רענן לומר. לכן – לפחות בעניין הזה – שידברו הם; ואנחנו, הוותיקים, נשתוק.



חביבה פדיה

אם לא תהיה תל־אביב

סיפרתי לדוד על כך שקיבלתי את השאלה מכתב־העת 'נקודותיים' על ירושלים ותל־אביב, ועל שאלה קודמת לה, שהעלה דן מירון: "אם לא תהיה ירושלים". הוא זרק בפני אתגר: השאלה היא, כך אמר, לא מה יהיה אם לא תהיה ירושלים, אלא מה יהיה אם לא תהיה תל־אביב.
מירון תוך כדי העלאת ההגדרה טען, שתרבות־החיים ושהספרות העברית מחפשות להן תמיד "איזה 'לוקוס', מקום מוגדר במרחב ובזמן, שבו נחשפים כביכול פניה האותנטיים של המציאות" וקבע כי "בנדודים אלה של ה'לוקוס' במשך מאה השנים שמראשית הישוב החדש ועד ימינו מילאה תפקיד מכריע התחרות בין ירושלים לתל־אביב"…*
מה שמירון מתאר כטיפולוגיה של שני המקומות, אשר אותה הוא בונה בריטוריקה מופלאה של הצבת דיכוטומיות, מהווה התשתית למונולוגים ארוכים על דפי עיתון הארץ מפי ירושלמים־לשעבר, העוברים לתל־אביב, דוגמת נרי ליבנה. בצדקנות מפליאה הם מפרטים את שבחי תל־אביב ומגנים את ירושלים.
ירושלים ותל־אביב הם שני צדדים של אותה מטבע. לא ניתן לנתק את ה"כיעור", שרואים אזרחי־העולם אלה בירושלים, מן ה"נקיון" שהם רואים בתל־אביב – אותה תל־אביב, הנקייה גם מערבים.** "בין שתי ערים" נמתחת הדרת "פניה האותנטיים של המציאות". שתי הערים גם יחד בונות את מושג ה'ישראליות', שתיהן גם יחד דוחות מעליהן את המקום האחר: הפריפריה.
מירון (אם לא תהיה ירושלים, עמ' 234-235) קובע, כי "הספרות הישראלית עדיין 'שייכת' לתל־אביב במובן זה, שהיא כל כולה אינסטיטוציה הטבועה בחותם תרבות החיים שלפני 1967. לתרבות החיים הישראלית החדשה אין צורך בה ואף אין לה זיקה אליה. הספרות הישראלית הינה הביטוי הרוחני של 'הישוב הישן' הישראלי והיא לו מה שהיתה הגמרא לישוב הישן החרדי. בין שהיא נוקטת עמדה אופוזיציונית, ובין שהיא נוקטת עמדה שאינה אופוזיציונית, היא – מבחינתה של תרבות החיים העכשווית, הירושלמית – פשוט בלתי־רלוואנטית. היא אינה נובעת מן הכוחות הדינאמיים המעצבים את פני האומה, ואינה משקפת אותם. כל כמה שהיא מתאמצת להיות חדשנית יותר טבוע בה תו ברור יותר של יושן ואי־שייכות מבחינת הקונטקסט החברתי־התרבותי העכשווי שלנו".
מירון אינו היחיד, השבוי בטיפולוגיה הניגודית שיצר בין ירושלים ובין תל־אביב, וזאת למרות ההבלטה שהבליט את 1967 כאירוע חוצה. בכל זאת הוא מתאר את הציבור התל־אביבי דווקא כ"ישוב הישן": "היישוב הישן של היום הוא אותו יישוב ישראלי ותיק, השומר עדיין על רבים מדפוסי המחשבה וההתנהגות שמלפני 1967. בירושלים דפוסים אלה הם בחינת היסטוריה שאבד עליה הכלח, ואילו בתל־אביב עדיין הם אופיינים לא רק לשכבה גדולה של אוכלוסיה בוגרת…"
התיאור הסוציולוגי־הספרותי הזה, הגישה הטהרנית והמטהרת, המציגה את תל־אביב כשמורת־טבע שלפני הכיבוש, מתעלמים לחלוטין מכך, ש"שמורת־הטבע" הזאת היא היא שאיפשרה – ובזחיחות־דעת לא־מבוטלת – לכל מהלכי הכיבוש להתארע. בשנת 2004 מתפעלים מכך, שבתל־אביב אפשר לשבת בבית־קפה בלי לספור חרדים, או ערבים, בכניסה,* וההתפעלות הזאת עומדת ברצף עם הטיפולוגיה, שהעמיד מירון. השאננות של המרכז השבע מתאפיינת תמיד באשליה, שמה שלא רואים במרכז אינו קיים. מהו מחיר, שלא רואים "את זה" פה "אצלנו" ב"מרכז"? את זה לא שואלים; זו היא שאלה מגונה.
מירון ממשיך להעמיד (בעמ' 230) את הטיפולוגיה בקיצוניותה: "ירושלים מייצגת את הלך הרוח הלאומי ההיסטורי־ההסטריוני**, כנגד תיאטרליות מדינית חסרת גיבוי, כנגד גראנדומאניה ופאשיזם. בעוד שהנאמנות התל־אביבית היתה חלק מן המאבק בעד פוליטיקה של איפוק והגבלה עצמית, פשרה וחתירה להסדר פראגמאטי".
יצירת נקיון־הדעת התל־אביבי, המעוגן כולו בהוויה הישראלית שמלפני הכיבוש, הוא, כמובן יצירה שבדיעבד. נעים ליצור את הניקיון הזה בעיר שלא רואים בה ערבים, בעיר שלא רואים בה כל מיני דברים לא־נעימים אחרים, בעיר שניתוקה מכל הבעיות הקיימות בארץ שב ויוצר בעיות אלה ביתר־שאת. לשון אחר: המרכז מהווה מובלעת של נאורות, של שאננות, של איפוק, של פתיחות, של נקיון ושובע – ובו־בזמן הוא לוקח חלק במנגנון־הייצור של הפריפריה הרעבה וגם במנגנון הייצור של ההיסטריה הלאומית. יש מחיר לנקיון. המחיר הוא הזבל, שנמצא במקום אחר.
הדיכוטומיה הזאת משרתת עוד דיכוטומיות ומתעלמת מן הדיאלקטיקה של הקשר הסימביוטי המהותי בין ה'מצב' הירושלמי ל'מצב' התל־אביבי. הקשר הזה מלופּף סביב ייצור הלאומיות – זו החילונית וזו הדתית.
הקוסמופוליטיות של תל־אביב עשויה להיות מסווה ל"שום מקום". מקום שהוא לא־מקום, מקום ש אין בו אחיזה באמת, במורכבות, בכאב, בפציעה הגדולה של הקיום כאן ועכשיו.
ה"לוקוס" הזה בספרות הישראלית, שהיא התלמוד של התל־אביבים אליבא דמירון, היא לא יצירה רב־קולית, פוליפונית, כפי שבאמת היה התלמוד, אלא היא יצירה של הסוביקט הממוקם בתוך החדר הריק, הממוקם בתוך האוניברסלי שאינו אלא דימוי של ה"אוניברסלי", שהוא עצמו אינו, בעצם, אלא המערב.
אל ה(לא־)מקום הזה, שיש בו הרבה מן ההתכחשות לסבל, לכאב; הרבה מן ההתכחשות לאחריות הקולקטיבית לכיבוש, להרס הארץ בבנייה מיותרת ולדירדור השכבות החלשות; לתוך ליבו של המקום הזה חותרים להגיע רבים, עולים לרגל, המבקשים להגיע אל משאת הנפש הנכספת של להיות במרכז: מרכז החלל והזמן, מרכז־האמנות, מרכז־הבילויים, מרכז חיי־הרוח, מרכז השובע והנקיון. במרכז הזה נמצאים החיים הטובים, המזון, הקפה, הבגדים, המוזיקה, הקולנוע והספרים. כל האפשרויות שסגורות בבאר־שבע, למשל, ופתוחות בעיר הגדולה ללא־הפסקה.
גם לתל־אביב יש מיתוס. המיתוס של החדש הוא מיתוס לא פחות אכזרי מן המיתוס של הישן. המיתוס של ההתחלה בריקוּת. בחולות. במקום שלא היה בו כלום לפני־כן. קביעת נקודה שרירותית בזמן. החדש והנקיון הולכים ביחד. המיתוס של המחיקה. מיתוס השאננות והשכחה. מתוך ההרגל למחוק, תל־אביב מוחקת לעיתים גם את חלקה המהותי ב"מצב הכיבוש". אם הקוסמופוליטיות הזאת היא מסתדרת יפה ב פריז וב ניו יורק, בישראל היא – במקרים רבים – דילוג על המחויבות והאחריות כלפי כל מה שנמצא מחוץ לעיר ומחוץ למסיבה.
אם לא תהיה תל־אביב מה יהיה? לא יהיה מיתוס הסוביקט הקוסמופוליטי, היוצר במשבצת ריקה כביכול, המשובצת באוניברסלי־כביכול, שאינו אלא המערב.
יהיה קצת קשה אז לעיתון ארצי, שנראה כמקומון תל־אביבי, להקדיש שלושה עמודים לסוליות־הנעליים של התל־אביבים, המתלכלכות מפרי־הפיקוס הנושר על המדרכה בשל צירעה, שהגיעה מאוסטרליה, ולהימנע – אם אציין רק דוגמא אחת הידועה לי – מלפרסם מאמרים על הכריתה העקבית של כל הגנים בבאר־שבע – גני־עצים וגני־שעשועים.
ואם נדבר בשפה של טיפולוגיות, הרי המורכבות שבתל־אביב החדשה הולכת ופוחתת; היא נהיית יותר ויותר שטוחה כמו החול כשהוא חזות הכל. המורכבות שבירושלים, עיר־העבר, הולכת ופוחתת גם היא ונהיית שטוחה כמו הקודש, כשהוא חזות הכל.
בירושלים עדיין מתערבבים זה בזה דתיים וחילונים, ערבים ויהודים. ירושלים היא המזרח. אבל ככל שתל־אביב הופכת לפלאקט, ירושלים נעשית סיסמא.
הנקודה הזאת של האנאלוגיה בריקוּת, המשותפת לשני המרכזים, והאופן בו הם משרתים שניהם אותה התעלמות משני מקום [מקומות?] חשובים בארץ – הפריפריה וההתנחלויות – מקרבת כרגע מאוד חתכי – את ירושלים ותל־אביב זו לזו.
לא מקדש המוזיאונים ובתי־הקפה של תל־אביב, לא המקדש בהר־הבית, המנותק מאידיאות של קדושה; לא אדמת־ההתנחלויות – המייצרת מערכות של קדושה, שמתעלמות ממערכות אחרות של חיים נואשים – רק מה שאינו כרגע במרכז, אינו משתתף במחול־העיוועים של ההדחקה התרבותית, רק הפריפריה יכולה להיות מרכז אמיתי.
בלי ספק, רק הפריפריה כיום היא ה"לוקוס", מקום מוגדר בחלל ובזמן, שבו נחשפים פניה האותנטיים של המציאות.
אם לא תהיה תל־אביב ולא יהיה לאן לעלות לרגל. אם סופרים צעירים יכתבו מהמקום המסויים מאוד, שהם נמצאים בו. אם יתבוננו לשוליים השולִיים יותר, כגון הכתיבה הפלשתינאית והערבית.
אם יזכרו מהי ה כתיבה מתוך הפציעה.
אם לא תהיה תל־אביב… אם לא תהיה העמדת־הפנים של השפיות, שכולם משוגעים חוץ ממנה – העמדת־הפנים החיונית לעצם קיומה המשכיח, המנתק, המכרית…
אם לא תהפוך המדינה הקטנה הזאת לעיר־מדינה ששמה 'תל־אביב', אשר מחוזותיה הם הפרברים…
ולסיום, תשובה ישירה: המתח בין שתי הערים אינו משמעותי לי. השאלה הזאת מקרינה שובע. משמעותי בעיני המתח בין מרכז ריק ובין שוליים מלאים ומודחקים. הפריזמה שלי להסתכלות על הדברים היא חוסר ההזדהות עם ירושלים וחוסר ההזדהות עם תל־אביב. שתיהן קפואות בעיני. הכוח האמיתי נמצא כרגע בשוליים.



אריאל הירשפלד

ירושלים – תל אביב

אני חי בירושלים. בה אני מגדל את ילדי, אני מלמד בה, כותב בה וחוזר אליה, נושם לרווחה, מנסיעות לתל־אביב או רחוק יותר. נולדתי וגדלתי בפרדס־חנה, מושבה בשרון. עד לפני כעשר שנים, כשהייתי משרבט את שמי בבלי־משים, על פתקים או דפי כתיבה, בזמן הרצאות משעממות או בתורים ארוכים, הייתי כותב "אריאל – פרדס־חנה". רק בשנים האחרונות, אחרי כמעט עשרים שנה בירושלים, התחלתי לשרבט "אריאל הירשפלד – ירושלים". אני שם לב שאינני יכול לכתוב "אריאל – ירושלים". כנראה שהפסוק הנודע מישעיהו כ"ט, הקורא אל עבר ירושלים "הוי אריאל אריאל קריית חנה דוד", אינו מאפשר לי לכתוב כך. השם האירופי "הירשפלד" עוזר לי להגן על עצמיותי הנבדלת בתוך הסחף הגורף של הזיכרון הירושלמי, שבו שמה של העיר בולע אותי לחלוטין.
בחרתי בירושלים. כבר מנעורי היה ברור לי, שאחרי שאשתחרר מהצבא אבוא לירושלים ללמוד בה. הדבר הברור מכל – דמותה של המשוררת לאה גולדברג. ידעתי שלאה גולדברג מלמדת באוניברסיטה העברית ספרות השוואתית. שמעתי ממורתי האהובה, רבקה גורפיין, שהיתה ידידתה של המשוררת הנערצת עלי, שגולדברג מלמדת את דנטה באוניברסיטה. חלומי היה ללמוד את הקומדיה האלוהית מפיה של המשוררת הגדולה הזאת, שכתבה את על הפריחה, את משירי הבן האובד ואת מביתי הישן, וששירתה היתה לגבי, בנעורי (ועלי להודות – כך היא עד היום הזה), ההתגלמות השלמה של רוח נאצלה בפעולתה. אבל בשנה הראשונה להיותי חייל מתה לאה גולדברג. היא היתה בת שישים במותה. לא יכולתי שלא לראות בכך דמיון רב למותו של אבי, שנפטר באותו גיל עצמו שלוש שנים קודם לכן. לכל אורך שירותי הצבאי (ומלחמת יום־הכיפורים בכלל זה) קראתי בשיריה ובתרגומי־פטררקה שלה, ועוד לפני שהשתחררתי באתי לירושלים להירשם ללימודי ספרות השוואתית ומוסיקה. דמותה של לאה גולדברג כמו נקבעה בירושלים, וגם בלעדיה באתי אליה. המורים, שנותרו אז בתחום הספרות ההשוואתית, אכזבו אותי ולאחר שנה התחלתי ללמוד ספרות עברית. היום אני חוקר ומלמד את שירתה באוניברסיטה העברית.
אני אוהב את ירושלים. היא חסרה אמנם את פיתוייה התרבותיים וההדוניסטיים של תל־אביב והיא רוויה איבות ומתחים דתיים ופוליטיים, הצובעים את החיים היומיומיים שלה בצבעים אפוקליפטיים. אבל היא מדברת אלי. הקדוש והעתיק שבה מדבר אלי. לא באופן הדתי המקובל. הדת הפורמאלית – היהודית, הנוצרית והמוסלמית – נראית לי בה עבודת־אלילים ממש בפטישיזם הגס, באיבון ובניוון הגמור של צורות הפולחן והתפילה ובפירוש הדל והאכזרי של הזיקה אל המקום. ירושלים היא התרבות שהתקבצה סביב מקומה של העקדה, שהיא, לגבי, הסיפור העמוק והרציני ביותר שמצאתי בתולדות־האדם, על הזיקה בין האדם לבין מה שלמעלה ממנו. בירושלים נמצא עדיין, בדרך מוזרה, הקשר החי אל העבר ההווה הזה של סיפור העקדה. הוא נמצא בכותל המערבי – האיקון הדתי היפה והחמור מכל האיקונים הדתיים שבעולם: איקון שאיננו איקון, אלא הוא קיר; קיר חוסם ומסתיר (שלא היה, כמובן, דבר קדוש כלל במקורו), שלגבי האדם העומד מולו – הוא המוליך אל מה שמעבר לו דווקא בהיותו חוסם ומסתיר. הוא המוליך אל הקדוש הנעלם, העתיק והנצחי, העומד מעבר לו. הוא המסמל את החורבן הנצחי המתרחש בחיי האדם (בכלל) ואת ההישרדות הפלאית של הרוח בתוכו, הרוח המסומלת בצורה המופשטת – אך היעילה מכל – של מבנה, קיר, ראשיתו של בית, אבן על אבן, רצון, תנועה כנגד הגראוויטציה.
ירושלים היא, למרות כל האירוניות, סיבת מציאותה של מדינת־היהודים החדשה במקום הזה, ואני – למרות מראות הפחד, האיבה, האי־צדק המשווע הצומח סביבה – שייך ורוצה להיות שייך לה. כי החוכמה האצורה בסמל, העומד במרכזה, עמוקה וחזקה מכל אלה.
ועוד שני דברים: האור של ירושלים בין־ערביים, שהוא סגול ואין יפה ממנו, והאוויר שלה בשעות הערב, שהוא הנעים והשקוף שבכל אווירי העולם.


רמי סערי

לא רק ברוסיה ובישראל קיימת תחרות – לפעמים מחויכת ולפעמים מדממת – בין הבירה לבין העיר, שרבים היו רוצים לראותה בירה במקום הבירה הנוכחית. קיום תחרות זאת תקֵף בכל הארצות הקרובות ללבי, אשר מהספרויות שלהן אני מתרגם: ביוון בין אתונה לסלוניקי, בפינלנד בין הלסינקי לטורקו ובספרד בין מדריד לברצלונה.
האם המתח בין שתי "ערי הבירה" הישראליות משמעותי בעיניי? כן ולא. לא משום שלדעתי יש לישראל בירה אחת ויחידה – ירושלים. עיר זאת היא גם הבירה המדינית וגם בירת היצירה התרבותית של העם העברי. כן, משום שכל מתח מעצם טבעו מעורר למחשבה, מַפְרֶה ומעשיר.
ההשפעה העיקרית שיש להבדל (לא ל"מתח" – יש לנו די והותר מתחים גם בלי התוספת הזאת) בין שתי הערים (לא "ערי בירה" – גם בגוף יש רק מוח אחד ולב אחד) על יצירתי באה לידי ביטוי בשיריי עצמם: כתבתי רבות על ירושלים, עיר שלא נולדתי בה ושלמרות זאת היא המקום שאני חש כלפיו שייכות עזה יותר מכול, כאשר אני נתבע לחשוב מהו פירושה של שייכות האדם למקום.
תל־אביב היא מבחינתי עיר נוספת באטלס. יש לה, בלי ספק, החן שלה והחשיבות שלה, אבל בעצם הידיעה הזאת מסתכמת לדידי משמעותה. יש רק עיר אחת בישראל שאוכל לגור בה – ירושלים. אם וכאשר חיי בירושלים נעשים בלתי־אפשריים (זה קורה, לצערי, לפעמים) – תל־אביב איננה אז ברֵרת־מחדל: אני מעדיף על פניה את אתונה, את הלסינקי או את מדריד.



רוני סומק

שלוש הערות בכביש מספר 1

1.
חותמת הדרכון של תל־אביב היא חותמת מים. הכול זורם. זוהי עיר על הסכין. גן־עדן של שותים. האינפוזיה שלה היא בירה ואת מספרי־הטלפון כותבים על קופסאות־גפרורים. הכול בוער. הבחורות עם צבעי־המלחמה על השיער ומכנסי־הג'ינס עם הכפתורים המצטמצמים הן בסך־הכול ילדות טובות הגזורות מז'ורנלי אופנה. את עשן הסיגריה הן משאירות מחוץ לריאות. מי שמחפש נוסטלגיה יכול להגיע בקושי עד הסוס של מאיר דיזנגוף, ראש־העיר הראשון שלא חלם על חניות כפולות מול מדרכות צרות. אבל סוס הוא סוס ומושכות העיר מדהירות אותה לכיוון ניו־יורק. יותר מדי אנגלית רואים על שלטי בתי־הקפה. ובכל זאת, אם לצטט שורה משיר של רוד סטיוארט, "אם לאהוב אותה זו טעות, אני לא רוצה להיות צודק".

2.
תל־אביב בלילה
תורידי את הראש ונראה לך את העורף,
תדליקי את התנור ונתחיל שוב את החורף.
גהצי סדיני אספלט מקמטי הנסיעה,
את כבר ריהטת רחובות בצעקה.

תלשי את הכפתור מחולצת הדימויים,
זכרי שהמטפורה היא
גם קרטון מלא ביצים.

תראי את החלמון מצהיב
כשמש בגבעון,
אחיו, אדון חלבון, מלבין את הירח
על דרך איילון.

אז בואי ונחליק ריקוד
אל תוך אותו מחבת
ועל טיפות השמן נרתיח עוד משפט.

3.
ירושלים רוקדת בחתונה אחרת. טונות של היסטוריה מונחים על כתפיה. ישו דרך על אדמתה המיוסרת, דוד המלך רקד בה עם בת־שבע ושלמה המלך כתב שירים בארמונותיה. מרוב חומות קשה לראות לה את צבע העיניים, קשה לחוש כמה וודקה יש לה בשפתיים. ובכלל, איך אפשר, למשל, לחבק בחורה ברחוב ששמו "עמק רפאים"?


דן צלקה

השניות הסמלית הזאת לא היתה בעצם קיימת. תמיד היתה משל מעורפל מאוד. כשדובר עליה (והדיבור, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הסתיים לפני כחצי יובל שנים) די היה בכמה דקות של שיחה, כדי שהמושגים ירושלים ותל־אביב יתמסמסו בספק ויחסיות. השניות היתה אולי דומה יותר לזו הידועה בהולנד בין האג ואמסטרדם. האג הסגורה, הסנובית, המרובעת, המופנמת, עיר הבירה הרשמית; אמסטרדם הפתוחה, החופשית, המתירנית, העממית, עיר הבירה האמיתית. עם זאת, גם כמטפורה קלושה היתה לשניות הזאת חשיבות מסוימת, כי התבלט ביחס אליה פטריוטיזם מקומי, לא נעדר רתיעה מהעיר האחרת.
אני תל־אביבי. אני מגיע לתחנת האוטובוסים של ארלוזורוב ומסתכל בבתים, בעצים, בשלטים. שום דבר מיוחד, אבל אני אומר לעצמי: סוף־סוף חזרתי לעיר. לירושלים ההררית, השוכנת על גבול המדבר, נשמר בדמיון אופי של מצודה בעלת עבר עמוק. היותה עיר של שכונות דתיות, עיר שבארכיטקטורה שלה ניכר הרצון להיראות "עתיקה", "אבנית", עם גוון ימי־ביניימי, עיר הנצרות והאסלם, הרצון שהפך אותה לניגוד של תל־אביב, עיר חדשה שעוד לפני זמן לא רב כמה סוחרים הונצחו בצלמניה על החול הבתולי שלה וחילקו ביניהם את הדיונות. אפילו השם שלה, הלקוח מהתרגום של סוקולוב להרצל (היתה פעם עיר עתיקה בנכר עם שם דומה, אבל קראו לה, נדמה לי, תל־אבּוּבּוּ) התאים לאלתור, למשהו חדש, בלי היסטוריה ושגב, למעין פתח־תקווה, מעין ראשון לציון מטרופוליטנית, עיר של סוחרים, של תעשייה קלה, של אינטליגנציה עובדת, עיר בעלת אופי סוציאל־דמוקרטי וזעיר בורגני, עם גוון אוטופי: עיר־גנים לבנה, נישאת על עמודים, שטוחת גגות (גג מוגבה ומסוגנן הוא כמו כסות־ראש מסורתית).
בגלל היחסים המיוחדים של יהודי רוסיה, פולין וגרמניה עם אידיאת התרבות של ארצותיהם והגאווה של החוזרים להיסטוריה, התעורר בתל־אביב צמאון ליצירה מקורית וחדשנית. ואין ספק שחופי הים השפיעו השפעה מגנטית על העיר וקבעו את אופיה הים־תיכוני.
ברומנים ובסיפורים שלי ניצלתי בסתר את קיומן הדמיוני של שתי הערים. בז'אנרים אחרים הייתי בוטה יותר. פתחתי רשימה ציורית במשפט: "מי שגר בירושלים דעתו נטרפת עליו אט־אט; בתל־אביב – היא נעשית נדושה יותר ויותר". כתבתי פזמון של שיר: "ירושלים לב־אבן/ טיח נקלף תל־אביב".
עם הזמן, גם ההדים הסמליים נמוגו. הדתי והחילוני, הימני והשמאלני, העתיק והחדש, המתון והנהנתני, עברו שינוי בישראל החדשה, ממלכת ווּלגריה המפתיעה. לא שאין שעות ומקומות ובני־אדם בשתי הערים, האפופות עדיין באווירה המשוערת של אופיין המיתולוגי. בשינוי מלה אפשר להביע צער – צער על משהו שכמעט לא היה קיים? – באמצעות שתי שורות, החותמות את הסונט קד של שקספיר בתרגומו של ש. שלום:
הו, דור העתידות, לבי חרד:
כי מת המיתוס טרם תיוולד.



חוה פנחס-כהן

על הדרך בין תל־אביב לירושלים

"ובקצה השני, הרחוק של הנבואה
בגד ים פרוש ליבוש"
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, עמ' 84)

פרדוקס. אחד הנושאים הבנאליים ביותר בתרבות הישראלית, מטאפורה שחוקה*; אבל הוא גלוי ומכוסה בכל, בבחינת נייר־לקמוס ותעודת־זהות של הישראלי. במובן מסויים, עצם קיומו נותן את הממד הדיכוטומי שקיים בתוכנו. מול כל אפשרות גיאוגרפית, או תרבותית, מתקיימת תמיד האופוזיציה שלה. ה"כנגד". אין לדעת מה הקדים את מה: המציאות הגיאוגרפית למציאות התרבותית, או המציאות הנפשית זיהתה במצב הגיאוגרפי את הפוטנציאל להביע את עצמה. אבל ללא־ספק יש במציאות הגיאוגרפית וההיסטורית של המקום הזמנה להתנגשות, להעמדה דיכוטומית.
הדרך. הכביש, כביש מספר אחד. בעיני הוא סוג של חוט, קו מוליך ומפריד בין הים להר. וזו ההפשטה היותר גדולה של מה שבין תל־אביב לירושלים: בין היסוד המימי, החולי, לבין היסוד המוצק, הסלעי; בין הגלוי לעין השמש לבין הנסתר מפני הרוח והקור. על הכביש הזה מתרחשת הדרמה של המעבר. של התודעה הישראלית. שאלת המקום האישי של כל אחד תלויה על החוט הדק הזה. איפה הוא בתוך הסיפור. ומה הסיפור שלו.
איני יכולה לראות עצמי ללא שני הקטבים האלה מתרוצצים בתוכי ואולי גם מרוצצים אותי. מתח קבוע, שאינו מפסיק לחפש את הפורקן שלו בתוך ההתהוות הביוגרפית היצירתית והיצרית. ולו היו משאירים לי את חיי עם תל־אביב ללא ירושלים, הייתי חשה חוסר עד כדי מחנק. עד כדי חיפוש אחר האיבר החסר. הייתי מאבדת את העוגן שבחיי האישיים ושבאלה, אשר מעבר לאישי.
ואילו היו משאירים לי את ירושלים בלבד ללא תל־אביב, יש להניח שהייתי מאבדת את שפיות־דעתי. את יכולתי לשרוד את היומיומי. את התקווה לכוח המנחם של החוף ושל החלוף.
יש קטבים גיאוגרפיים־היסטוריים נוספים בחיינו. הגליל והנגב, המדבר והים, הבקעה והשפלה. אך אלה מעומעמים ביחס לכוחן של שתיים אלה. ואולי אפילו ים־המלח, המופלא בימים, מסתתר מאחורי גווה והוא רק אחד הסימנים בדרך אל העיר, שמתנשאת מעליו. ובין העיר לים נמצא המדבר, שהיה השומר הנאמן ביותר לספרייה היהודית הגדולה ביותר מהתקופה שלפני החורבן – הספרייה הטמונה בכדים. ומול שער־יפו, שער הכניסה מהשפלה, ההומה בשווקיו, נמצא שער־הרחמים, כפול־גַפִּים וסגור, מיועד למשיחים בלבד: לא לסוחרים, לא לעולים לרגל, אלא למי שרואים למרחקי הנצח ותחיית המתים.



נסים על גופה

בשירתו של עמיחי, שחי בירושלים רוב ימיו – ואם בירושלים הרי ביתו וחדר־הכתיבה שלו, היו בימין־משה, שכונה היסטורית שחלונותיה פונים להר־ציון. מתוך מוּדעות גבוהה הוא ביטא את המתח הקיומי, שחוֹוה כל מי שחי בירושלים – המתח בין חייו הפרטיים, האינטימיים והבנליים, לבין עטיפת העיר, ואת המתח הקיומי המודע מול החיים בתל־אביב. ובאחד השירים היותר אינטימיים, שכתב –

לא, לא אמרת.
ובעד החלון עשה האור
נסים על גופך,
גדולים מאלה שקרו לי במדבר.

לא, לא, אמרת.
והיית יפה בזמן המבוזבז
ובתשעה באב נשרפה
ירושלים לעינינו.
ובשנה שאחריה
נשרפנו אנחנו
לעיני העיר הלבנה.
(שירים, 1948-1962, עמ' 291)

החוויה, שמביע עמיחי, היא חוויה מורכבת בתוך השפה העברית, בתוך החוויה הישראלית המקומית, הרב־קוטבית. לו אתרגם את השיר מילולית לשפה זרה, הוא יישאר בתחום האינטימי. "ובעד החלון עשה האור/ נסים על גופך,/ גדולים מאלה שקרו לי במדבר". זו היא, לכאורה, חוויה אימפרסיוניסטית בתחום הגלוי, הנראֶה: חוויה של התפעלות ממשחקי האור והצל על גופה של אישה אהובה ברגעים אינטימיים; אבל יהודה עמיחי מפקיע את התמונה מהממד האימפרסיוניסטי שלה לממד שמעבר לזמן ולמקום, אשר בו הזיכרון הפרטי, האינטימי, נפגש עם הזיכרון המיתי של המילים. וכך המילים "נסים" ו"קרו לי במדבר" מרחיקות את הרגע האינטימי היחידאי, הקטן, אל הממד אינטימי של העם.
בבית השני, בתוך החיים הפרטיים, חיי־האהבה של הזוג, כמעט ללא מעברים משתלבים אירועים היסטוריים, הקושרים את גורל הפרט עם גורל העיר ועם גורל העם: "והיית יפה בזמן המבוזבז./ ובתשעה באב נשרפה/ ירושלים לעינינו". יופיה של האישה האהובה ושרפת ירושלים הן אנלוגִיות, כמעט. המצב הפרטי והמצב המיתי אחד הם בעיני המתבונן השר. בשתי השורות הבאות, כעניין טריביאלי לגמרי "ובשנה שאחריה/ נשרפנו אנחנו/ לעיני העיר הלבנה". המלה "נשרפנו" עומדת מול שרפת העיר וחורבנה הנורא; האירוע ההיסטורי, שקובע את יום חורבן ירושלים ויציאת העם לגלות, עומד מול הלשון המדוברת, הסלנג: "נשרפנו" מכווית־שמש, בהקשר של קיץ, של חופש, "לעיני העיר הלבנה", שהינה – כמוסכמה תרבותית ישראלית – תל־אביב הלבנה הקיצית, על חוף־הים, לעיני השמש, מנגד לעיר השרופה, השחורה והמכבידה.
אבל מערכת־הניגודים האסוציאטיבית, המיתית, אינה בתחום העלילה של השיר אלא רק בתחום השפה; והייתי אף מציינת את הפלא אשר במילים בודדות, המכילות רבדים שאינם רק לשוניים אלא בעלי זיכרון היסטורי וגיאוגרפי, שטוען את השיר במתח, החורג הרחק אל מעבר לשפה.



קרית־ענבים

בערב יום־הזיכרון האחרון, תשס"ה, הצטרפתי לטיול בעקבות לוחמים בדרך לירושלים. הסיור עקב אחר הקרבות בדרך לירושלים. ועדיין יש בינינו לוחמים מזדקנים, הנושאים את זכר הקרבות ובשבילם הדרך לירושלים פתוחה אמנם, אך עודנה זוכרת את הקולות של העולים בה. הדרך אינה זוכרת רק את הקרבות. הדרך לירושלים היא ממהותה של ירושלים, כי העיר אינה אלא מקום תלוי בין החלק הירוק, המערבי, של הארץ, לבין חלקה המדברי, שאליו בורחים ממנה. והיא נחלקת בין עיר־של־מעלה לעיר־של־מטה ובין יפו, השער הימי, לבין שער־יפו, העיקרי שבשערי החומה אל תוככי העיר.
עלינו לבית־הקברות המרשים של חטיבת 'הראל', הצבאי של קרית־ענבים. בית־קברות צנוע כמו אגם של כאב בין ההרים.
בין הדוברים אותו יום היה הסופר יורם קניוק, שסיפר מסיפורי הקרבות על ירושלים – זכרונות מהיותו לוחם צעיר בשנות־העשרה לחייו. ילד. הוא עמד בקצהו העליון של בית־הקברות הקטן, מתחת לאנדרטה מעשה ידיו של הפסל יחיאל שמי ולמרגלותיו שדה מצבות קטנות בתוך גינון מטופח. המעבר ממצבה למצבה קורע את הלב. אלה אנשים צעירים ביותר, בסוף שנות העשרה ובתחילת שנות העשרים לחייהם, שנולדו במקומות רחוקים כדי לבוא ולהיהרג בדרך לירושלים. בית־קברות שמספר את הסיפור של העם היהודי במאה העשרים – סיפור של נדודים בין שואה לישועה, בין נטישת העולם הישן לבניית בית חדש בדמם. הם נפלו על הדרך, בין הדרכים, וכל הדרכים הובילו לעיר, שמנגד ראו ואליה לא באו.
יורם קניוק פתח דבריו בספרו על יצחק רבין המפקד – המפקד הצעיר והנאמן של הצעירים הקבורים כאן, על הדרך לירושלים. ולדעתו, רבין היה צריך להיקבר בין פיקודיו, שנהרגו על ההרים האלה ושנקברו כאן.
מאז אני הולכת עם הרגשה, שירושלים היא עיר של צליינים, של עולים לרגל. באים אליה והולכים ממנה. היא אי של מקום בתוך תנועה אין סופית. היא דרך שאחריה עיר. דרך מנמל־ים, מחוף, אל ההרים ואל הר אחד בין הרים. וצריך היה, לוּ ניתן, לעצור בכל עליה לרגל – לעצור בבית־הקברות הקטן של קרית־ענבים כדי להבין משהו על הדרך בין לבין ואל.





































דורון ליבנה: סמיוסיס ΣΕΜΕΙΟΣΕΙΣ

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:26

הוא השם המופיע על פנקס־רשימות שקניתי ביוון ב־1977, או 78'. (תרגום השֵם באנגלית מופיע תחתיו: reporter’s notebook.) הפנקס מילא היטב את תפקידו במהלך המסע ונתמלא מכריכה לכריכה; פנקס שני הצטרף אליו עד מהרה.
בלשון־המלומדים, 'סמיוסיס' הוא המתחולל בין הדברים לסימניהם, בין 'מסומנים' ל'מסמנים'. סמיוטיקה היא תורת־הסימנים (ובכללם מלים בכתב, בצליל, במחוות־גוף – כגון בשפת־החרשים; תמרורי־התנועה בכבישים; הבעות־פנים; שרטוטים וציורים וצְפנים למיניהם וכן הלאה).
ושוב, במבט מן החיים ראיתי את המלה ΜΕΤΑΦΟΡΑ מצוירת על דפנות של משאיות הנעות בכבישי יוון: מטאפורה – העברה, הובלה. המלה 'פנקס' באה מן המלה היוונית ΠΙΝΑΧΙΣ: 'לוח', 'לוּחית', או 'סימן'. בפנקס־הרשימות הלז יש מן המשל, המטאפורה, ואף מן החידה. הרי הוא – צלמו ודמותו, לפחות –"מוצג מס' 1" בתצוגה הנוכחית.
קשה לקרוא לה 'תערוכה'. יש בה עדויות ישירות ועקיפות, אותנטיות ומשוחזרות, או כאילו־משוחזרות, למסע שהחל לפני כשלושים שנה והוא רחוק מסיומו יותר מכפי שהיה אי־פעם. יתרונו של היוצר המבוגר הוא זה, שיש לו מקום לחזור אליו. הרי זה מה שאנחנו עושים כל החיים שלנו: בונים לנו – בסמוך, או במרחק – מקום לחזור אליו.
"אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה־בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו" (תה' קג, טו-טז). מקומי הוא באשר אני עוסק בו כרגע וכן בבני־משפחתי, בתלמידי, באנשים שמזדמנים לתצוגות, שאני עורך מדי פעם. והִנה, 'אגריפס 12' – "אתר־הבית" שלנו, היכן שכל אחד מאיתנו אוצר את עצמו – הרי זה בעבורי יותר מחלל־תצוגה, יותר מחלון־ראווה לעצמים שאני יודע לעשות.
כרגע אני רואה פה מקום לקיים את המתהווה, את אשר נוצָר ומתפתח בפנקסים, במחברות, בתיקי המסמכים והרישומים ה"ישנים" וה"חדשים", במגירות, בעליות־הגג. אני רושם, זאת אומרת, אני משאיר סימנים על פני־שטח. ובעצם, "הנוסע היטב אינו משאיר עקבות".* האירוע הנוכחי מתקיים ברווחים שבין המוצגים וגם בתאורה, ברעש־הרקע, בעצם נוכחותך. לכן, רוב־רובם של המוצגים לא יישמרו; הרי הם כמו חלקי־תפאורה להצגה, שלא תוצג עוד.

לא נקרֵאתי – רק נקרֵאתי
ובמספּרכם לא אֶמָצֵא.
אם אֶפָּקֵד – לא אֶפָּקֵד
או אֶמָצֵא – לא אֵרָצֶה!
(ר' יהודה הלוי)

מה אני מנסה לומר כאן? בין השאר: חכמת האמן בימינו היא הידיעה, שדבר כהווייתו אינו נגלֶה – הכל דווקא נעלם – בראייה ישירה; מאום אינו נוכח ואינו מוּכח כהווייתו אלא הוא נסתר כדי להשתמע, להתפרש ולהתפענח.** כך,
"ויגשו אליו התלמידים ויאמרו למה זה במשלים תדבר אליהם. ויען ויאמר … כי מי שיש־לו נתוֹן ינתן לו ויעדיף, ומי שאין לו גם את־אשר יש לו יוקח ממנו. על־כן במשלים אדבר אליהם…" (מתי יג, 10-13).

היצירה החזותית אמורה, כעֵין משל, להוכיח את – לקיים נוכחות של – הדברים המסתתרים להשתמע בשפה. על היחסים בין היצירה החזותית לעשייה הלשונית נסב המיצב הנוכחי – על הקול המשתמע למראה התיבה 'קול': קולי הקורא והנקרא; על הגוף בהיותו רשום, בהיותו כתוב.
הדברים מיתרגמים זה בזה ותנועת ההיתרגמות היא עצם ה"מקור"; אך האם אפשר לשוב ולרכוש שפה, כלומר כלי לביטוי וליצירה במלים, או בלעדיהן – אשר תהווה נוכחות שמעבר למשמעות? – לשון, שתהיה שפת־אם, שפת־אםת?

“‘I want to SAY a nude, [-] I don’t want to make a nude like a nude. I only want to SAY a breast, SAY foot, SAY hand, belly. If I can find the way to SAY it, that’s enough. I don't want to paint the nude from head to foot, but just to be able to SAY it.”’***

אמנם, השאיפה היא להכיר, לדעת ולהיווכח בבחינת "פה אל־פה אדבר־בו ומראֶה ולא בחידות…" (במד' יב, ח); או: "כי כעת מביטים אנו במראָה (או: בזגוגית אפלה) ובחידות ואז – פנים אל פנים. כעת יודע אני קצתו ואז – כאשר נודעתי אדע אף־אני" (קורינתיים א יב, 12). אך עדין אין לנו אלא לחלום על הֶארה שבדיבור ("ויהי אור"), על הפיכת הקול לנוֹגה ההכרה האלוהית, המוחלטת. הרי האמן הוא חולם, מספר חלומות, פותר חלומות. וזה הוא עניינו של אירוע זה, הסמיוסיס – פענוח, ניחוש, המצאה, אם לא מציאה והתמצאות: "בן־אדם חוּד חידה ומשול משל…" (יחז' יז, ב).

אגריפס 12
נובמבר-דצמבר 2004



Untitled-1fr



Untitled-2



Untitled-3fr



Untitled-4fr



Untitled-5fr



Untitled-6fr



Untitled-7fr



Untitled-8fr



Untitled-9fr



Untitled-10fr


: דורון ליבנה נולד בתל־אביב ב־1950, עוסק באמנות, בתרגום ובעריכה. חי בירושלים ומלמד במחלקה לאמנות ב"בצלאל".





































יעקב פיאטיגורסקי: 18 בנובמבר 2001

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:11

I. הטרוריזם

"הו! זה טוב מאד! זה טוב מאד ונכון מאד – זה שהאוטובוסים נשארים מאחורינו… אבל להביא את האוטו למוסך – זה, בטח, מעשה לא־נבון ומסוכן לחיים. השארת אוטו במוסך, לקחת אוטובוס והגעת ישר לעולם שכולו טוב! אפשרות מחורבנת שכזאת… לכן, אם כבר השארת את הרכב במוסך, יא טיפש, – מיד תקנה לך אחר!"
שרשרת־המחשבות הזאת עברה בבוקר נובמבר ההוא בראשו של יוסי קפלן, מעצב תל־אביבי צנוע, כאשר הנוסעים שישבו סביבו פתחו במחוות מוזרות משהו, בנסיון למשוך את תשומת־לבו של הנהג. תחילה הבחין יוסי בחזותם החיוורת להפליא של היושבים מסביבו, אחר־כך זיהה בעיניהם ארשת של אימת המוות. הוא חש קור בקרבו, מעיו חמרמרו, הוא נזכר באשתו ובילד…
הוא עקב במבטו אחר המחוות של הנוסעים וראה תיק־מסמכים, שהיה מונח על אחד המושבים. "ג'יזס", חשב יוסי, "מתי כבר הספיקו לשים אותו?"
האוטובוס עצר. הרחוב נהיה דומם ושומם. אף רכב לא עבר, כאילו כולם הרגישו… הנהג קם ממקומו, פנה והלך אל הקצה האחורי של האוטובוס, שם ישב יוסי. על פניו הבשרניות השזופות של הנהג ראה יוסי אותה עווית נוראה, שנמצאה על פניהם של כל הסובבים אותו. הנהג העיף מבט אל התיק ומיד נשמע משם תיק־תוק – התיק הרגיש, שהבחינו בו. עתה לא נותרו ספקות. נשארו עוד שלוש־ארבע שניות. בקול עמום, השואף להיבלע בחזרה, שאל הנהג את השאלה המקודשת:
"של מי התיק?"
"למה הם שותקים? איך זה שהם שותקים?! מה זה?!"
יוסי הקיף את הסביבה במבט. היו שם רק זקנים, נשים; נראה לו, אולי גם ילדים… כולם מסתכלים עליו, כולם! אין זמן! לחיות…
"שלי!"
התקתוק נאלם. אנחת־הרווחה של כולם חלפה ברחבי האוטובוס. במבטו של הנהג קרא יוסי תודה שאין להביעה. הלָּה אץ בחזרה למקומו ופתח את הדלתות. כמו ברוח־סערה עפו הנוסעים מהאוטובוס. בקול רועד דיבר הנהג בקשר ובד בבד אותת ליוסי נמרצוֹת בתנועות־ידיים: "קח מהר את התיק וצא מהאוטובוס!"
בצייתנות, בידיים מאובנות, לקח יוסי את התיק, הידק אותו אל חזהו ויצא החוצה. הרחוב ריק. אין איש בסביבה, הנה בורח הנהג… וכעת הוא לבדו בעולם… עם הפצצה בידיים. אי, אסור לחשוב ככה… לא לחשוב על שום דבר! על שום דבר… אין חשק לחשוב על שום דבר… עכשיו הוא יתעלף…
ניידת־החבלנים כבר הגיעה. רק חיל־האוויר מהיר מהם בארץ. הרחוב נחסם בטווח של קילומטר. יוסי לא הרגיש מעולם ניכור וריק מלאים כל כך. הוא מתחיל להיחלש, הרגליים אינן מחזיקות אותו… ג'יפ טס ונעצר לידו. מהג'יפ קופץ אליו אדם בלבוש אזרחי, מבטו קורן. על פניו חיוך רחב.
"צהרים טובים!" ממהר הוא לומר בקול רך, חודרני. "מזג האוויר מעולה היום. ואתה נראה יופי. גם החליפה שלך יפה מאד. מאד מתאימה לתיק שלך".
קליק. מזג האוויר מעולה באמת. והחליפה תואמת מאד לתיק. מההרגשה הרעה לא נותר ולו זֵכֵר. בשירות החבלנות עובדים הטובים שבמהפנטים.
"עלה בבקשה על הרכב", מזמין אותו החייכן. "אנחנו נקפיץ אותך. אל תדאג לשום דבר. אין לך מה לדאוג".
יוסי ממילא אינו דואג לכלום. הוא מתיישב במושב האחורי של הג'יפ. החייכן מתיישב לידו. "קדימה!" הוא פוקד על הנהג והג'יפ זז ממקומו.
"תניח את התיק על הברכיים. שים עליו את הידיים. תפוס מנוחה", אומר הוא ליוסי מבלי להסיט ממנו את המבט.
וזה, כמו מתוך שינה, עושה מה שאומרים לו. החייכן מסתכל על יוסי וזורק לנהג:
"תבדוק, האם הרחוב פנוי על־יד המזבלה".
הנהג עולה בקשר מול מישהו.
"פנוי", הוא מדווח.
"תמסור, שאנחנו בדרך".
"כן".
"אתה נושא בתיק הזה מסמכים חשובים מאד, לא?" חוזר החייכן אל יוסי. "לכן צריך לנהוג בו משנה זהירות…"
הג'יפ יצא לכביש הראשי והשתלב בזרם־המכוניות האינסופי. כעבור קילומטרים ספורים פנה אל כביש צר, שהוליך דרומה. מימינו ומשמאלו טסו לאחור שדות, ביעף חלפו כתמים לבנים של יישובים ועיירות. כעבור רבע שעה נראו מרחוק גבעות־המזבלה הענקיות. הדרך העוברת ליד המזבלה היתה ריקה לחלוטין, למעט מחסום משטרתי בכניסה.
"תאוצה", פקד החייכן.
"כן, תאוצה", נענה הנהג. "כוננות מלאה!" מסר בקשר, "תופסים תאוצה!"
הג'יפ הגביר מהירות. החלון היה פתוח. הם טסו לאורך המזבלה. לפתע חטף החייכן את התיק מידיו של יוסי והשליך אותו מבעד לחלון אל עבר המזבלה.
"תן גז!" צעק אל הנהג.
…מאחור נשמע פיצוץ. הג'יפ נבלם. קליק.
"איפה אני?" שאל יוסי.
"ליד המזבלה", ענה החייכן בעייפות. מחיוכו לא נשאר זכר. לעומת זאת הצטייר חיוך על פניו של הנהג. הוא עצר את הרכב והסתכל אחורה.
"אתה גאון, אמנון! גאון!" צרח.
"תפסיק, אלי" ענה אמנון בקול נמוך. "תן לי קשר".
"הכול בסדר. סיימנו. חזרה לשגרה", מסר ופנה ליוסי. "אמנון כהן, סרן ביחידת החבלנים, מחוז המרכז. אני מודה לך על שיתוף־הפעולה". הוא הוציא סיגריה. "אני מבקש את סליחתך, שנאלצתי להכניס אותך זמן־מה לטרנס היפנוטי. זה נעשה על מנת להציל את חייך וחיי אנשים אחרים".
הזכרון חזר אל יוסי בהדרגה. הוא נזכר באוטובוס, באימה שבעיני הנוסעים…
"הפנטת אותי, כדי שהתיק ירגיש, שאני בעליו?" העלה יוסי ניחוש.
"אכן. אחרת הוא היה מתפוצץ, ואני לא אוהב דברים כאלה", התבדח הסרן.
"יוסי קפלן", הציג יוסי את עצמו באיחור. "מעצב".
"נעים מאד", הסרן לחץ את ידו. "אתה גיבור, יוסי. אני גאה בך. אם לא היית אומר שאתה בעל התיק, אנשים היו נהרגים. ועכשיו כולם גאים בך", אמר בלאות ויצא מהג'יפ.
שערו היה שיבה. עשן עלה מהסיגריה שבזווית פיו. שוטרים הצטופפו סביבו והסתכלו בו בהערצה. הוא עצמו התרגל מזמן לכך, שהוא גיבור בעיני כולם.


II. התרופה

…לאחר ברכות ממושכות, בקשות סליחה, בדיקות רפואיות וגביית עדות, הביאו את יוסי הביתה, לתל־אביב. הוא ביקש להסיעו למרכז־העיר. יצא מהמכונית ומוחו, מוח של מעצב, ציין כהרגלו, כי זהו המקום הצבעוני ביותר בישראל. היו ליוסי ידידים מחוץ לארץ, שטענו כי המון־האדם שברחוב התל־אביבי יפה יותר מאשר בכל עיר אחרת. אמסטרדם ופרג מלאות בהמוני תיירים מכל העולם ואילו כאן – כולם משלנו, וכה שונים זה מזה!
תל־אביב יפה להפליא בנובמבר. בני־מזל, שיש להם זמן וכח לשים לב לריחות ולצבעים, אינם מתייסרים במחשבות על הצורך לנסוע לחו"ל. "אצלנו גרוע יותר?" תוהים הם, "איפה?! אפילו יותר טוב מהרבה מקומות!" כשאתה מטייל ברחובות תל־אביב תכופות נדמה לך, כי הנה – בעוד רגע תפנה בקרן־רחוב ותראה עץ־דובדבן יפני פורח, או פרח לוטוס בלבלובו. תחושה כזאת לעולם לא תפקוד אותך אפילו בירושלים, ושם הרי יופי כזה – די והותר.
אך ליוסי לא היה עכשיו ראש לטיולים. הוא הרגיש רע מאוד. הוא היה צריך להגיע עכשיו לעבודה.
תפס מונית.
"לבורסה", אמר לנהג.
על פניהם, בשרשרת אינסופית החלו לחלוף בתי־קפה תל־אביביים. מתוך רמקולים נשמע שיר פופולארי. "…נראה, שלדור שלנו שום דבר לא מזיז…" הנהג הביט ביוסי במראה הקדמית ושאל:
"שמעת? היום שוב ניסו לפוצץ אוטובוס. ברחוב הסמוך", נופף בידו אל החלון.
"כן, שמעתי", נענה לו יוסי.
"…תזכור, שהדי־ג'יי הזה לא שם…"
"ושוב עם פצצה מסוג חדש!" המשיך הנהג. "אתה יודע, כזאת שמגיבה לבעל שלה, משהו בסגנון".
"כן", הנהן יוסי.
"…לשבת בבתי קפה מסביב לשעון…" המונית זינקה ועלתה על הגשר, המקשר בין הבורסה לשאר חלקיה של תל־אביב.
"בנאדם אחד אמר, שהתיק שלו!" כמעט צעק הנהג. "איזה גבר! ממש גיבור! אני לא הייתי מסוגל! בכלל, זה פשוט סיוט עם אלה… עם הטכנולוגיות החדישות. אתה לא יודע מה הם ימציאו בפעם הבאה. אי אפשר לחיות כבר. פצצות, ועוד המיתון… חבל על המדינה האומללה. רוצחים אותנו וגם אנחנו רוצחים את עצמנו! תגיד, לא?" הנהג המשיך במניין התְּלָאוֹת: "ועוד גונבים מכוניות! במספר המכוניות הגנובות ישראל כבר במקום הראשון בעולם! לי גנבו כבר פעמיים! או, למשל… אתה יודע , ששלושים אחוז מתושבי תל־אביב הם כבר ערפדים? כמעט כל הנוער".
"שלושים?" פקפק יוסי.
"כן, כן!" הניע הנהג חם־המזג את ראשו בכל כוחותיו. "והמספרים רק נהיים יותר גדולים! הדם היום הוא המוצר הכי מבוקש. בבורסה התורמים עומדים בכל פינה. אני כל הזמן מסיע לשם אנשים… או למשל, בכל מסיבה, דבר ראשון יציעו לך לשתות דם…"
"כן, זה נכון", הסכים יוסי.
…המונית הגיעה לאזור של גורדי־השחקים. זוהי הבורסה, מרכז־העסקים של העיר. כאן התנהלו בדו־קיום שני עולמות: עולם־של־יום – משרדים ועסקים – והעולם הלילי, עולם של מקומות־בילוי, של מוסדות חצי־חוקיים.
יוסי יצא מהמונית. בזמן הנסיעה הורע לו. הוא הרגיש בחילה, הראש התפוצץ מהכאב. "כן", אמר בלבו והסתכל לצדדים, "אי אפשר בלי זה. אני פשוט לא אוכל לעבוד…"
ניגש אליו אדם שחרחר, דומה לקוף.
"אדוני אולי רוצה?" הוא שאל את יוסי.
"סרסור. איכס, איזה גועל נפש! בחיים לא חשבתי, שאני אזדקק לשירותים שלהם. מסיבה זה דבר אחד, אבל כאן… אבל אין ברירה…"
"נקי, מחוטא?" שאל יוסי.
"מה?" זעם הסרסור. "חצי המדינה באים אצלי".
"נו, טוב…" אמר יוסי.
הוא ניגש אל מאחורי הצריף. שם עמדו אי־אלו יצורים חיוורים, תשושים לפי חזותם, עיגולים שחורים מתחת לעיניהם.
"איכס, איזה גועל נפש…" חשב יוסי.
הוא בחר ב"תורם", שנראה הגון יותר, והתקרב אליו. הלָּה הרכין את ראשו בכניעה. יוסי ניגב את צווארו של ה"תורם" במפית ספוגת־כוהל, שנתן לו הסרסור, נשך את הצוואר והחל שותה נוזל חם ומר. עם הנוזל חזרו כוחותיו של יוסי. הראש התבהר, גל צמרמורת נעימה עבר בגופו. הוא השמיע אנקה חלושה.
כששבע מדם, שחרר את צווארו של היצור הכחוש וקינח את שפתיו בממחטה. "תודה", אמר ויצא מאחורי הצריף.
"נו, איך?" שאל אותו הסרסור.
"טוב", אמר יוסי בקול צרוד ונתן לו שבעים שקל. די ביוקר.
בצאתו מהחניון הדליק סיגריה.
"טוב… כן, לפעמים אתה פשוט צריך את זה ואין מה לעשות, זה ידוע לכולם…"
הוא נזכר במכּרה שלו, מורה בבית־ספר יסודי, שאוהבת לדבר על זה.
"אני", היתה אומרת, "ניסיתי פעם־פעמיים. שום דבר מעניין. אני לא מצאתי בזה כלום. זה לא הקטע שלי…"
משקרת לפי איך שהיא נראית – היא לא יכולה לחיות בלי זה… למה זה כולם מתחסדים מסביבי? לעתים אף נוצרת תחושה לא נוחה, שהעולם שלנו בנוי על שקר, ואם אנשים יפסיקו לשקר, הוא פשוט יקרוס. בעצם, מה תחושה – זוהי אמת לאמיתה…
יוסי ישב על ספסל־אבן ליד פתחו של אחד מגורדי־השחקים ונאנח עמוקות. בעיני־רוחו חלף נחשול־תמונות, כמו בכל פעם שלאחר מנת־דם הגונה…
אזוריה הדרומיים של תל־אביב. אנשים רזים עם שפתיים דקות ופנים מפודרות, הדומים לבובות־ענק מסרט־אימה, שקמו לתחייה. אלה ה"תורמים"… והרוב אפילו אינו חושד… אלוהים אדירים, מה רבות השיטות – כך מתברר – לשאוב דם מבן אדם…
מרכז תל־אביב. הבוהמה. בני־נוער הולכים הלוֹך וטָפוֹף, אישונים ענקיים, שיניים תותבות, גיחוך מבשר־רע… אלה כבר לא זקוקים לכלום מלבד הדם… לפרוש לאיזה קיבוץ ולשכוח…
הוקל לו במקצת. "התפיסה" הסתיימה. "אוף…" יוסי הביט בשעון. אוהו, כבר ארבע וחצי! היום הוא כבר לא יספיק להגיע ירושלים… יוסי שלף מכיס הז'קט את הנייד שלו וחייג את מספר־הטלפון של אביו.


III. האל

"הלו… יוסל'ה! שלום. שוב לא תוכל לבוא… שוב עבודה דחופה, כפי שאני מבין. חבל מאד. אמא הכינה ארוחה חגיגית…"
"הי, אבא. מה לעשות, אתה צודק, כמו תמיד. עבודה דחופה (איזה מזל, שהם לא רואים טלוויזיה ועוד לא סיפרו להם). אבל לפחות אני בריא ושלם".
"רק אל תגיד לי, שמחבלים איימו על חייך (החושים המחודדים של אבא הפחידו אותו לפעמים, אם כי יכול היה להתרגל כבר לזה). אני חושב, תבוא אחרי שבת – ביום שני, קרוב לוודאי".
"בדיוק. יום שני זה פנוי אצלי. איך ידעת?!"
"מה זאת אומרת איך! הרי אתה הבן שלי! זה טוב, שתבוא סוף־סוף. הנה, לא מזמן הסתכלנו בתמונות באלבום ואחיך, דוד הקטן, מצביע עליך ושואל: 'אבא, מי זה?' עכשיו כולם צוחקים עליו. ואני רציתי לתת לו עונש…"
"תן לו נשיקה. וגם לכולם".
"לכולם – לא יעמדו לי הכוחות. יוסל'ה, אנחנו מאד דואגים לך. כל כך הרבה שנים אתה כבר גר בעיר האיומה הזאת… אני לא מבין, למה אתה צריך את כל זה. עוד לא נמאס לך מכל הגועל נפש שם? מה שלא יהיה, אני מבקש ממך, תשתה רק מים. מים הם החיים. מים, ולא דם".
"אבא, בירושלים הכול אותו דבר, תאמין לי".
"אני יודע".
"לא, רק אל תחשוב שום דבר! ירושלים עיר נפלאה".
"בן, אתה לא דוד המלך, שתקרא לירושלים 'נפלאה' כמו ב'תהילים'. לא אתה ולא אני לא מבינים בזה כלום".
"המ־מ, מכל מקום, אני מאד אוהב את ירושלים. האוויר שם ספוג ויטמינים. וכל החוטאים שם צדיקים. אני יודע. מעריך. אולי אף מתפעל. אבל לחיות בה אני לא יכול".
"למה?"
"חש בחילה".
"אהה… נו… אני מבין. לומר את האמת, גם אני לפעמים. אבל בשכונה שלנו קצת יותר קל. אתה יודע, מה קורה כאן אצלנו? נו, למשל, בערב שבת, כל פעם יש הפסקת חשמל. לדעתי, זה כבר יותר מדי. אבל מי אני שאשפוט".
"אז מה, כל השבת אתם יושבים בחושך?"
"אנחנו לא סובלים. וחוץ מזה… איך אני אסביר לך… דברים כאלה בהכרח מביאים לך השראה. לא יודע אם אפשר לקרוא לזה נס, אבל אות מהשמים – בזה אין לי שום ספק".
"באופן כללי, גם לי".
"אנו חיים בתקופה חשובה מאד! רואים את האותות כל הזמן. הרי אתה בעצמך רואה, איך הכול החריף. תסתכל מסביב – ערפדים, אנדרוגינים, רוחות־רפאים, והמטענים הנוראים האלה…"
"אבא, אצלי הכול בסדר! ובכלל, הכול נורמלי, לא קורה שום דבר נורא".
"אני מקווה, בני… השגתי ספר־תורה בשבילך. אני אתן לך, תבטיח לקרוא בו מדי פעם".
"אבא, כמה פעמים כבר לקחתי ממך תורה! הרי אתה יודע – היא הולכת לאיבוד בערב־שבת. פשוט נעלמת. לא מסוגלת להימצא בשבת בבית חילוני – חוששת שיחללו אותה".
"לא, לא. הפעם אני השגתי בשבילך תורה במהדורה עתיקה. זאת לא תיעלם. יש לה סבלנות".
"טוב, אבא. אז עד יום שני…"


IV. העבודה

"…האמת – יותר מדי זמן אני גר בתל־אביב הזאת וכבר לגמרי הפכתי ל־ איך זה?.. אידיוט… מאוהב בעצמו… צר־אופק… עז־מצח. אני אפילו חושב בסלנג תל־אביבי. יש לכל זה קסם משלו, אבל הלא הגיע הזמן לחשוב ברצינות על המעבר?"
יוסי עלה לקומה הארבע־עשרה. יצא מהמעלית אל הפרוזדור והתקרב לדלת זכוכית עמומה, שעליה הכתובת "ישראלב". לחץ על מתג־הפעמון.
"מי שם?" שאלו באינטרקום.
"קפלן", ענה יוסי.
הדלת השמיעה ציוץ דק, נפתחה, ויוסי נכנס פנימה. במסדרון, שנמצא בו, גברו גוני־הפסטל. על הקירות היו שעתוקים של ציורים יקרי־ערך. הרצפה היתה מכוסה בשטיחי־תכלת מקיר לקיר ובהם מקובעות מנורות.
יוסי עבר על פני דלתות אחדות, נעצר לפני זו שעליה היה כתוב "א. פרידמן, מנכ"ל" והקיש. הדלת נפתחה.
"הי, יוסי", אמר פרידמן בהושיטו יד.
"הי, אבי", אמר יוסי ולחץ את היד.
"כנס".
יוסי נכנס ללשכת־המנכ"ל. באמצע החדר עמדו שולחן וכורסה בצורה ובצבע שלא־ייאמנו. על השולחן עמד מחשב ענקי.
המראה, שנתגלה ליוסי, הזכיר תא של חללית מהעתיד הרחוק, שדוּמיין בסרט מדע בדיוני. חברות היי־טק ידועות בעיצוב־פנים שכזה. "ישראלב" היתה אחת המשגשגות שבהן.
"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאל יוסי.
"איזה?"
"זה שבאתי אליך ישר לעבודה. אולי, היה יותר טוב כמו תמיד, בבית?"
"שטויות. בשעות האלה אין כאן אף אחד, ולי יש המון עבודה; בימים האחרונים אני לא מוציא מכאן את האף. קפה? תה?"
"יש תה עם לימון?"
"בטח. אולי אזמין פיצה?"
"לא, לא צריך".
בזמן שפרידמן הכין את התה, יוסי התבונן בו. הוא היה גבר יציב, משמין קמעא, בשנות החמישים לחייו, עם תלתלי־שיבה ושפם־שיבה מטופח בגנדרנות – טיפוס גברתני, אף ברוטאלי במקצת; תנועות ברורות, מחוות־גוף כבדות, קוצר נשימה. כך בדיוק צריך להיראות איש־עסקים ישראלי מהדור הישן, סיכם יוסי בהנאה את תוצאות התבוננותו.
"מזמן לא היית בחו"ל?" שאל פתאום פרידמן מהכוך, שבו שקד על התה.
"שנתיים בערך", ענה יוסי.
"מה קרה לך? השתגעת?" התפלא פרידמן.
"אה, אתה מבין… הילד היה חולה כל הזמן".
"או־הו־הו", פרידמן הניד ראשו. "לפחות עכשיו הכול בסדר?"
"כאילו, כן, ברוך השם".
מהחלון נפתח מבט היקפי נפלא. תל־אביב היתה מונחת לפניהם כמו על כף־היד. מרחוק נראתה רצועה של הים. יוסי נזכר, שקרא בספר רוסי אחד, שהחושך בא מהים אל ירושלים. "מכאן הוא בא… יפה נֶאמר. אפילו חבל, שבמציאות זה לא קורה", חשב.
"…העצה שלי, סע לאמסטרדם", סח פרידמן. "החבר שלי חזר משם לא מזמן. מבסוט עד הגג. אתה יודע מה הוא מספר? בהולנד, מסתבר, הכול מותר. אז ברחובות משוטטים ערפדים, אמיתיים, כמו בסרטים, עם ניבים, עם עיניים צהובות, עם עור של קלף, ועם שמשיות ענקיות, כי קרני־השמש צורבות להם. וואללה! ובערבים אפשר לראות גם מעופפים. בהתחלה, אומרים, מפחיד מאד, אחר כך מתרגלים. שמה, בכל זאת, אירופה, וכולם, גם הערפדים, שומרי־חוק, בלתי־מזיקים. החבר שלי רק שתה דם כל הזמן – שמה יש את הדבר הזה כמה שאתה רוצה, בכל בית־קפה, מכל סוג. הוא אומר, אחרי יומיים כאלה אתה יכול לשכב עם הראש למטה חופשי ולראות חלומות מאד משעשעים. תופעות פסיכודליות. בכלל, הוא מאד אהב. רק, הוא אומר, שאי אפשר הרבה זמן ככה. יומיים־שלושה מקסימום, אחר כך מתחילות תופעות בלתי־הפיכות…"
"מעניין", יוסי שתק רגע קט. "למה הזמנת אותי?"
פניו של פרידמן קדרו בן רגע.
"איכשהו קשה לי בזמן האחרון", אמר.
"מה?" נדרך יוסי.
"העדר מין", אמר פרידמן בנימת־תחנונים. "זה… נהיה אצלי… גלוי לעין…"
"באמת?" התפלא יוסי. "אני לא הבחנתי. ה־מ. אתה נראה לא־רע. אני בטוח שיותר ממתכנת אחד של 'ישראלב' מקנא במראֶה שלך".
"כן…" הניד פרידמן בראשו. "יש אפילו כמה נשים ששמות עלי עין… הכול נכון, אבל – אתה מבין – בזמן האחרון אני שם לב, שאני לא מסוגל לשלוט בעצמי. מאבד בקרה. לא מזמן ישבתי בלשכה, חלמתי על משהו, במקרה העפתי על עצמי מבט במראה – ממש אנדרוגין. אם מישהו היה נכנס באותו רגע – סוף הדרך. ובכלל, באמצע יום עבודה, כל מיני מחשבות שלא לעניין צצות בראש, המצב רוח גם איכשהו… לא זה. בעבר לא קרו לי דברים כאלה. אולי אני מזדקן?"
בזמן שפרידמן דיבר, הקמטים בפניו – ששיוו לו ארשת כה גברית – התיישרו לחלוטין, העיניים נהיו דומות לכפתורים, תנועות הידיים נהיו בּוּבּתיוֹת. ישבה לפני יוסי בובה חיה.
"הלו, אבי", צעק יוסי. "תתרכז! אל תשתגע!"
"אוי, סליחה".
פרידמן שב ולבש צורה גברית.
"אתה נוטל תרופות הורמונליות?" שאל יוסי.
"מובן מאליו!"
"יאללה, קצת היאבקות ידיים".
הם נשענו על השולחן והצליבו את ידיהם. כעבור שתי דקות, אשר בהן נשמעה בלשכה רק התנשפות כבדה, ידו של יוסי כופפה למטה בזרועו העצומה של פרידמן.
"כל הכבוד", שיבח יוסי את פרידמן וטפח על שכמו. "תענה לי".
פרידמן טפח על שכמו של יוסי. מרוצים, שניהם פרצו בצחוק.
"נו, גבר־גבר!" אמר יוסי בעליזות. אחר כך הרהר ושאל: "אתה עושה תרגילי פסיכוטרֵנינג?"
"באופן כללי, כן".
"מסתכל על נשים ברחוב?"
"בדרך כלל אני נוהג באוטו, אבל אם אני יוצא לטייל, אני מסתכל".
"לעתים קרובות? כל הזמן? אתה זוכר שאמרתי לך, שאתה צריך לעשות את זה לעתים כל כך קרובות, שזה יפריע לך בחיים?"
"אני משתדל. זה מפריע".
"אתה מחייך תוך כדי?"
"אופס. נראה לי שאת זה אני שוכח".
"צריך לחייך, אבי! ולא סתם, אלא לחייך כמו טיפש. הרי אתה מאצ'ו מזרח־תיכוני המום־מין… הלאה. אתה עובד על המבט הקשוח?"
"קצת".
"לא קצת; כל יום חצי שעה לפני הראי. מה יש לנו עוד? דרך אגב, בחרתי בשבילך דאודורנטים חדשים לגבר. גם כמה בגדים כמו שצריך, ויש לי עוד כמה רעיונות בנוגע לתדמית שלך. אני חושב שכדאי שאני אקפוץ אליך הביתה בשבת, לעבוד קצת".
"מה הייתי עושה בלעדיך, יוסי?"
"עזוב", יוסי שקע שוב בהרהורים, ופתאום הקיש באצבעותיו. "אני יודע למה זה ככה אצלך! נו, תגיד, היית עם האלה שלך יותר מדי זמן?"
פרידמן השיב לו בהינף־יד: "כן, כן, ניחשת נכון. החברים מהתיאטרון…"
"מה'אנדרוס'?" יוסי נעץ אצבע בכתף של פרידמן.
"כן, כן… הם חזרו מההופעות בגרמניה, צלצלו אלי… התיאטרון עובר למשכן חדש, ביפו… הזמינו אותי לחנוכת הבית… ולא התאפקתי…"
"ה־מ", הפשיר קולו של יוסי. "אתה יודע, הייתי בהצגה האחרונה שלהם… שמע, אני חייב להגיד לך – זה ממש מדהים!"
"כן?" חייך אבי.
"אני לא יכול להבין", פתח יוסי במחשבה, "מדוע דווקא אמנות של חסרי־מין היא הכי רוחנית… אני, למשל, לא ראיתי דבר אנין־טעם יותר מהתיאטראות של האנדרוגינים… המממ…"
"הו, איך לא!" נענה פרידמן. "אנדרוגינים הם האסתטים הגדולים! זה מהכאב".
"מה אתה אומר?" התפלא יוסי. "איזה כאב?"
"אל תעשה את עצמך כאילו אתה לא מבין… הכאב, יש כל כך הרבה כאב! ברור, שיותר ממה שצריך. האסתטיקה של הכאב היא… אני אפילו לא יודע, איך לומר את זה … היא הכי צובטנית! וחוץ מזה, אין יותר הרמוניה, מאשר זו שבבדידות. ומי יותר בודד בעולם, אם לא האנדרוגינים, הה?"
"איזה מלים…" בעיניים עגולות מהשתוממות הסתכל יוסי על חברו החכם. אחר כך, קולו נהיה קשוח שוב: "מ־ממ… אבי, תקשיב… הרי אמרתי לך – חוץ מהחופשות, תצמצם את הקשר עם האלה שלך למינימום. אתה רואה במה זה נגמר?"
"כן, אני יודע", פרידמן ניגב דמעה. "אלוהים, כמה קשה לי לפעמים, אתה לא יכול לתאר לעצמך. יש לנו שבעים אלף אנדרוגינים, וכמעט כולם חיים בתל־אביב, וחיים יופי, אף אחד לא מתחבא… למה לא הלכתי לעבוד בטלוויזיה, או בתיאטרון! שם כמעט כולם משלנו. מַפיה. הא־הא… תביט – טובי הסַפּרים, המעצבים – כולם משלנו. האנשים מעדיפים ללכת למסז'יסטים ללא מין, אתה יכול להאמין לי".
"כן, אני יודע. אבל אתה בחרת בעצמך".
"אבל מה אני יכול לעשות! אני לא יכול בלי כל האלקטרוניקה הזאת, בלי החברה הזאת! הרי אני, בכל זאת, מומחה בתחום הטכני, יוסי, ואי אפשר לברוח מזה! מהילדות אני עוסק בזה! ומה אני יכול לעשות, אם הם כולם כאלה שמרנים!"
"כן, אבי, אין מה לעשות. הטכנוקרטים שמרנים. ואתה, כל הכבוד לך, אבי, אתה מחזיק מעמד יפה מאד".
"הייתי צריך לעבור לסן־פרנציסקו. העיר הכי בלי־מין בעולם. למה לא עשיתי את זה?"
"כי אתה פטריוט, אבי… נו, סגרנו? בשבת אני אצלך. אגב, מה קורה עם 'אשתך'?"
"הו, היא עולה לי ביוקר!"
"הא־הא! אבי, גם לאנשים רגילים, נשים לא עולות בזול לפעמים! תגיד לה, שגם היא תהיה אצלך בשבת, אני צריך להדריך אותה…"
"רק לחשוב על זה!" הרהר יוסי בדרכו הביתה. "וזה קצין קרבי, גיבור מלחמת יום כיפור! ה־מ, כמה מהר משתנה הכול בעולם שלנו!"


V. הבית

הוא יצא ממונית באחד הרחובות החביבים של צפון תל־אביב, הטובלים בירק ובפרחים, ומיד השתקף בעשרות שמשות של מכוניות, שחנו לאורך אבני־השפה. יוסי עצם עיניים. פסח על חתולות חצופות ובעקפו בזהירות את פח־האשפה העשוי פלסטיק ירוק נכנס לחדר־הכניסה. עלה לקומה השנייה, צלצל בדלת. אשתו הצעירה פתחה לו. יוסי חיבק ונשק אותה.
"מה העניינים?" שאל.
"בסדר".
"מה עם שי?"
"בסדר. הוא ישן".
"הוא נסע על האופניים?"
היא הנהנה בראשה. הוא נתן בה מבט חודר.
"למה את עצובה? הרוח הזאת שוב באה?"
היא הנידה בראשה עוד פעם.
"אלוהים!" השמיע הוא אנקה. "שי ראה אותה?"
היא הנידה ראשה בשלילה. יוסי נאנח עמוקות.
"איפה היא?" שאל הוא.
"במטבח".
"מחכה לי?"
שוב מנוד־ראש. יוסי חיבק את האשה.
"אני אוהב אותך", לחש.
"גם אני אותך."
יוסי נכנס למטבח. מתחת למנורה ריחף ענן עכור, שהמִתְאר שלו עשוי היה להיראות כצדודית גוף־אדם. הענן החל להתנועע למראהו של יוסי.
"הי, סבא", אנפף הענן.
"הי", ענה יוסי בקול עייף והתיישב על שרפרף. "אתה עוד בשלך?"
"אל תשתטה", ענה הענן. "אני לא ארפה ממך ככה סתם".
יוסי הביט בענן בעיון.
"ואתה בטוח, שאני סבך?" שאל הוא. "אולי, אתה טועה, בכל זאת?"
"מה? השתגעת?" נעלב הענן. "אני רוח! ורוחות אינן טועות בדברים כאלה. כך שאתה סבי. שלא יהיה לך כל ספק. ואשתך, אינה סבתי! לא!"
"ואתה בטוח", שאל יוסי בקול נמוך, "שאותה אשה, שאתה סחבת אל ביתי, היא סבתא שלך?"
"בטוח. ולא ארפה ממך, עד שהיא לא תהרה באבי".
"וכאשר היא תיכנס להריון – תרפה ממני?"
"הרי הבטחתי. ומלה של רוח זו מלה".
"הנה אתה אומר, שהיא סבתא שלך. אז מדוע לא יוצא לי שום דבר אִתה?"
"כי אתה לא אוהב את סבתי!" בקול נזעם גמגם הענן. "אלא אוהב דפנה. אבל אין דבר. דפנה קנתה 'ויאגרה'", הודיע הענן בשמחה.
"מה?!" נחנק יוסי. "דפנה!" קרא.
אשתו של יוסי נכנסה למטבח. למראה הרוח עבר בה רטט.
"דפנה! קנית 'ויאגרה'?" שאל יוסי. היא הנהנה בראשה. יוסי הסתכל עליה בשתיקה.
"ה־מ. מובן", מלמל הוא חרישית. אחר כך אחז את ראשו בידיו ונאנק: "מאיפה אתם באים אלינו?"
"רוחותיהם של בני אדם שטרם נולדו ", נענה הענן מיד, "נתהוו בעולם בעטיו של חוסר־איזון דמוגרפי, שפגע בחלקים אחדים של כדור הארץ".
"שתוק, אתה!" הניף יוסי יד כלפי הענן. "טוב. אני אלך. רק אני מאד מבקש ממך, תתחפף מכאן, אל תרחף לי במטבח, אני לא יכול לראות אותך!"
"הה, אי אפשר לומר, שאתה נוהג נימוס רב בנכדך!"
"מה עוד? אה, זה! כשתיוולד, אבקש את סליחתך, אני מבטיח! ועכשיו – לך! אנא ממך".
הענן נעלם. יוסי הביט באשתו.
"דפנה, היא אצלנו בבית?" שאל הוא.
"כן".
"איזו מסכנה. הנכד הזה שלי ממש הטיל עליה אימה. טוב, שהיא לפחות לא נשואה… מ־מ… איפה היא, בחדר שינה?"
"כן, יקירי".
יוסי כמעט פרץ בבכי של יאוש.
"דפנה… אני לא יכול".
אשתו שמה לפניו את ה"ויאגרה".
"תשתה".
"'ויאגרה'! אלוהים! אבל למה!.. איזה סיוט זה, דפנה!"
"יקירי, רק בך תלוי, כמה זמן הסיוט הזה יימשך".
"כן, כן, את צודקת… אני אלך…"
"שתה ולך".
"אני אשתדל כמה שיותר מהר. אני אבוא עוד מעט. תסלחי לי".
"נו, מה אתך, טיפשון שלי. אני מבינה הכול. אחכה לך פה".
יוסי חיבק את אשתו ויצא אל המסדרון. פתח את דלת חדר־השינה, נאנח עמוקות ונכנס פנימה.


מרוסית: סרגי גויזמן


: יעקב פיאטיגורסקי נולד במוסקבה ב־1969. בישראל מ־1988, גר בירושלים. פירסום ראשון.





































דניס סילק: מונטפיורי

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:03

חלק ראשון

עגינה

משה מונטיפיורי, איש החסד, ירד בחוף יפו ב־1875. הוא היה בן תשעים ואחת, זה היה מסעו השביעי לפלשתינה. ד"ר לוֹוֶה, הפוליגלוט שלו, דידה לצידו. הוא תרגם לו את המחמאות. אנשים רבים נופפו בשירים או בעתירות שונות. מזג האויר היה גשום. ידו, זו היד החותמת על צ'קים, אחזה במטריה. כובעו הבהיק מעל פלשתינה.
מרכבת המזל שלו הבהיקה גם היא. מונטיפיורי נעל מגפיים אנגליות וחבש כובע אנגלי, מראהו כאחד הנכבדים האנגלים, אבל גלגלי מרכבתו ניטו בעברית, הכריות שלה מעולם לא דיברו לטינית כנסייתית טובה. היתה זו חיפושית־מלאך שחורה שהטיסה את מונטיפיורי לעלילות הדם. באותו זמן הוא היה שולח מברק לפלמרסטון, כי מונטיפיורי הסיר את כובעו בפני עבָרו, אבל השתחווה לויקטוריה. הוא היה נכבד ויקטוריאני, כלומר, הוא ישב כשלֹמה המלך בישיבות ההנהלה של חברת הגאז אליאנס.
הרציף הבהיק במזל טוב. הוא היה נסיך החסד. היו לו כיסים כה רבים. כיס אחד יָקַד במזכרות של יהודית המתה שלו. השני בעַר בהמחאות בנקאיות, אבל היה גשום מאד ביפו.


עצה

מוזר לנהל שיחות כאלה עם יהודית. אולי הגלגלים העבריים עזרו בכך. הם נסעו דרך פרדסים. נראה שהמתה היפה שלו ידעה כל כך הרבה על הכל. היא חייכה מבעד לחלון אל פלשתינה. "יש כל כך הרבה לעשות, מונטה", היא אמרה, כאילו הוסר הלוט הנצחי, כאן, בין הדונמים הלא־אנגליים. לגלגלים שלו היה קצב סדיר משלהם, אך הוא פָּעַם היטב עם הפטפוט המיושב של יהודית. "כשתגיע לירושלים, אל תשכח לבקר את אאורבאך וסלנט, הם יעוצו לך עצה טובה כזאת". ואז יצאה מן החלון, הוא יכוֹל לראותה חוצה בריצה מהירה מאד את הפרדס.


האוהל

יריעות האוהל השקיפו מַטָה בחומרה אל החיים הלא צפויים המתחוללים באוהלו. הם כיסו עצמם בדיוקנאות של מתיו. כמעט כל הדור של מונטיפיורי השקיף עליו מן העיר האחרת. אפשר שבשבעת מסעותיו לפלשתינה עלה זכרם לפניו, כי שרת אותם כמיטב יכולתו בחייו חסרי המטרה.
הוא ישב שם, אולי מעַיֵין בדף של מַאֲזָן, אל מול דיוקנה של יהודית. איש גבה קומה, ישב שם מתבונן ביהודית. כל לילה הבְּהִייָה הזאת, הקריאה הזאת ממעמקים או השיבה אל העבר.
האישה המתה בישמה את המלתחה הפיכַּחַת שלו.


דיו לסימוּן

אמו סימנה את הלבנים שלו לפני ששלחה אותו לפנימייה. מוזס מונטיפיורי. הן ניראו גלמודות על מיטתו, הגופיות המסומנות.
הכרכרה שלהם נסעה בין שדות שחלקותיהם גודרו. היא לא יכלה לחבר בין העיירות המנותקות. "יֵש עריסות מוות מתחת לאדמה, שם איש לא יוכל לבקרך".


תָקוּעַ

הוא נתקע בין פרדסים. שמע קול משאבה עגמומי. פעימות המשאבה התנגשו בחיים הלא מאוזנים של מחשבותיו. אז לבנה השליכה את צילה הארוך והאפל מאחורי סלע. לְבָנַת הבדידות של מונטיפיורי הורתה לו את הדרך.


תוכנית עיר

הוא חיפש את תוכנית העיר. אולי לבנה קטנה נודדת היתה יכולה לסייע לו. לבָנָה בגודל של סוס פּוֹנִי. אולי הוא כיזב לירושלים שעצרה את נשימתה וקִיוותה. אפשר שהוא נסע לקראת אשה מתה בסירה שמעליה הצהיר הצהרות. אולי חפץ בגלגל מים לחלום לידו ושוב לא היה נסיך החסדים. לבנה נודדת מעל ראשי הסוסים. ואז עוטפים אותו גלי הַנְדוֹד.


חלק שני

משימה ימית

בחלום הזה הוא עמד ליד גלגל המים ביפו. הוא לבש מדים של מפקד משמר. ד"ר לוֹוֶה הלעיג על עמידתו. לא, לווה, אמר מונטיפיורי, קודם כל נפוליון, אח"כ הטורקי. נַחֵש מה אני חושב מתחת לכפתורַי. הפחה של ירושלים מצפה שיַשקו אותו. אנחנו נפליג דרך שער יפו.


קבלת פנים ירושלמית

הטורקים העומדים בשורה דגלו את נישקם. הם קראו את קריאות ההידד שלהם בסגנון מוּרי. הוא היה מרוצה מן המסדר שלהם, ואמר זאת לפחה. המאמצים הבלתי־נלאים של הממשלה הטורקית לשַמֵחַ את נתיני השולטן – נָעֲמוּ לו תמיד. הם הכינו כיבוד מיוחד למונטיפיורי.
הפחה נעץ סיכות במפת המלחמה של הלבנה. הטורקים שלו התבוננו בטלסקופ, נופפו באגרופיהם לעומתה, רקעו ברגליהם בקינטור. הִטְעִינוּ את רוביהם באבק שְרֵיפָה, כִּוונו אותם אל הלבנה.


ארוחת הערב של הבאשי־בוזוקים

הם ירו בלבנה הגדולה, היא היתה חסרת־מגן מחוץ לשער יפו. הבאשי־בזוקים גרפו מלוא כַּפַיים את חלקיה החיים. עכשיו הם עוד יתחילו עם הסוסים שלי, חשב מונטיפיורי. אבל הלבנה המלהטטת צחקה לבאשי־בזוקים. הוא ראה בשמיים מישהו שאיש לא אכל אותו.
"את זאת הם לא יאכלו", הוא אמר בשמחה לפחה, "לא, לא – לא את הלְבָנָה הזאת".


עוד עצה

הוא הלך לדרוש בעצתם של סלנט ואאורבאך. אבל הם היו במצב־רוח מוזר. "הבֵּט", אאורבאך הפשיל את הוילון והצביע על חרמש הסהר. "היא שוב הופיעה".


חברות צדקה

הוא עבר על החשבונות עם אאורבאך וסלנט. הם באו לחברה למען החזרת עטרה ליושנה. נראה שהיו לה מעט מאד נכסים. החשבונות לא התאזנו והוא חקר אותם בעוד אאורבאך שתקני שלא כדרכו.
"יש כאן אי־סדרים מסויימים, הֶסְדֵרים מוזרים של הנכסים שלנו, סר מוזס".
"כמובן, לא כאלה שתפסול אותם", הוסיף סלנט.
"רבני ירושלים מתמיהים אותי, אחרי הכל. שלושים ושלוש שנים של התכתבות מתמדת, ובסופו של דבר תעלומה".
"אתה לא כועס, סר מוזס?"
"לעונג הוא לי. כמובן, בתנאי שתציעו לי פתרון לחידה".
שוב הִבְלִיחַ קלות חוסר המנוחה של אאורבאך.
"ניכר שאתה עייף, סר מוזס. אולי מחר נוכל להתעמק בעיסקות של החברה!"
"כמובן מחר. הגידו לי, מי הנשיא שלכם?"
אאורבאך חצה את החדר אל החלון. "נדמה לי ששמעתי מישהו מצותת בחוץ".
"רק שממית, רבי אאורבאך. שממית סקרנית".


הביקור

למחרת הם ביקרו אותו עם כס אפיריון שהבישוף גובאט השאיל להם באדיבותו, כס האפיריון היחיד בירושלים. הקאוואס העמיק אִתם הרחק לתוך העיר, מבקשי הבקשות ומחברי השירים נשרו להם. בגלל החום, או אולי בגלל משא שנותיו, מונטיפיורי חדל לחשוב בכלל. הקאוואס משך תשומת לב, לא אל הנכבד הזקן הנישא באפיריון דרך השווקים, כי אם אל האדמה שבה הָלַם במַטֵהו.
היה עליהם לשאת אותו באפיריון מעלה בגרם המדרגות המתארך. עבד כושי יצא אליהם ותמך בו בזרועו האחת, רבי סלנט אחז בשניה. הוא הוכנס לחדר שֶכּוּלו בסגנון המזרח, ללא כסאות ושולחנות, מחצלות קש נפרשו בכל הכוונים, כולן נאות ונקיות. הכושי נחפז אל תוך חדר המוליך החוצה, שאל דבר־מה בקול נמוך, והוליך את מונטיפיורי אל אותו חדר.
הרבנים נפוּלי הפנים היו במְאַסֵף.
נשיאת החברה להחזרת עטרה ליושנה ישבה בכסא רם מסעד ולפניה מכתבה שעליה נערמו מכתבים, כמה מהם, הבחין מונטיפיורי, היו בכתב ידו. הוא ראה את חתימתו האדירה מתרוממת לקראתו בעברית. הנשיאה, שפרק ידה מוקף תחרה עדינה, הושיטה לו את ידה.


זרזיף

איש זקן גורר ענן של גשם במעלה המדרגות, הכושי נחפז לקראת המלכה. אולי תשב ואל תאמר דבר. שולחן שמעליו רכונים הרבנים.
אולי תשב. הוא הסיר את הצילינדר שנראה מגוחך בירושלים, שלף מתוכו שפן, רקד את ריקוד הג'יג של נער בן שבע־עשרה, כפי שהכירוֹ פעם, להטט עם הלימונים על השולחן שלה, שלף קלף ג'וקר משרוולו, התחרט על כל המכתבים שעליהם חתם בימי חייו, דיבר במשפטים קצרים. תשעים ואחת שנים של זרזיף. אל תאמר דבר.


מזג אויר

אמור משהו.
המ המ.
משהו.
מזג האויר נאה להפליא.
משהו.
מאדאם, אני מסיר את כובעי בפנייך.
משהו.
מאדאם, התחרה הזאת יפה להפליא.
משהו.
ויקטוריה היתה מהללת את התחרה שלך.
משהו.
התחרה שלך ומזג האויר נאים להפליא.


תחי האהובה

מי אתה?
אני בן תשעים ואחת שנים תקוע בגרם המעלות.
מונטיפיורי, מי אתה?
אהובתי לי, ואני מונטיפיורי.


עקיצת האהובה

אני זוכרת שוליה אחד בלונדון. זה לא אתה. יש לך צורה של אדרת, צורה של תרד, אתה נראה שרוי בנחת, מונטיפיורי, כך נדמה לי.
ידו לא הוסיפה להתוות באויר תנועת חתימה על המחאות.
אאורבאך וסלנט הלכו הביתה הוא המשיך לשבת.


חמש אחר הצהריים

חתימות רחשו באור אחר הצהריים של חדרה. רק אאורבאך וסלנט היו שם לעזרו. הכושי הביא ריבה ומיחם. סלנט ואאורבאך. שם למטה העיר קנתה ריאות אצל הקצב.


מסמך חשוב

הלבנה, או נערה, חפפה את שערה. הלבנה, או נערה, לא חפפה את שערה. הלבנה ונערה חפפו את שערן.


גוזל

המלכה ריחפה מסביב ללבנה. השעה היתה מאוחרת, מאוחרת מאד. היא היתה הלבנה של שעה שמונה, היא היתה הלבנה של שעה עשר, היא הלכה והתאחרה.


חלק שלישי

שמות למלכה

כצפוי, כאשר בקר בפעם הבאה את הרבנים שלו, הם התבוננו בלבנה כדרכם בעדשות הטלסקופ.
"תן לסֶר מוזס להביט בטלסקופ", אמר אאורבאך. "זוהי מטרוניתה של חרמש הסהר, סר מוזס", הוסיף.
"היא גבירה נעלה מאד", אמר סלנט, בעדינות.
מונטיפיורי נעץ עינים ביהודית החדשה שלו. היא היתה חרמש סהר טהור.
"מטרוניתה שלי", חשב, "לא שלהם".
"אבל קצת מבולבלת מזה שהיא תמיד לבדה, קצת פראית, אפשר לומר", אמר אאורבאך.
מונטיפיורי חשב על הלבנה הזאת, רכון על הפנקסים של החֶברה שלה.
לא הלבָנָה שלהם, אלא הלבנה שלו.
שקוע בדבֵקותו, לא שמע מה דיבר סלנט.
"סליחה, רבי סלנט!"
"לפעמים, אם אתה מקשיב היטב, אתה יכול לשמוע אותה מתחת לעיר, עמוק עמוק מתחת לרחוב, משַיֶיטֶת מתחת לירושלים, מתחת לכל האבן. זה מה שהיה לי להגיד".


שמש

השמש היתה בעד עבודה: היא חדרה אל התחביר של עשרת אלפי המכתבים שלו: בירורים, תשובות לתשובות על הבירורים.
היא נכנסה כעת לחדר עם לווה. השמש וכו'. הטרגדיה שלי להיום, אמר ונאנח.


חסות

כל מגישי הבקשות היו חביבים ומרבים שיחה. מישהו בא בקשר לאותו גן ביפו. שלושה אנשים ביקשו ללמוד אריגה בפרסטון. העיר ביקשה שינסו אותה. הוא מסר לתיקון את שעון העֶצֶר שלו.
המדפיס עבד כל הלילה על כרטיסי הביקור שלו. מצחו של הצורף הבהיק כל הלילה מתבונה.


צדקה

הגבירות של בית התמחוי ניסו עליו את המרקים שלהן. הוא אכל בעונג את גלדי השומן שלהן, גם אטריות, הוא העריץ את אלה העוזרים לעניים. אבל הוא עצמו חש כנצרך. נשלל ממנו המרחק. אחוז חרדה בין המצקות הוא שִלח את המשלחות עם סכומים גדולים.


בית התמחוי

בית התמחוי הזה נועד לשלושים זקנים גלמודים ועניים. הוא צריך להיות מלא מזון, חשב מונטיפיורי. הוא ראה בדימיונו את השלושים הללו משתרכים להם, מסירים את מכסי הסירים באין רואה. אפילו לא אלמנים, בירושלים הכחושה, השרוכים שלהם לא נקשרו בידי מטרוניתה.


בקשיש

אליל זקן נישא באפיריון, הוא הטיל מטבע כסף אל תוך כף יד טורקית. כי הטורקי שמר על הדלת. האפיריון העפיל מעלה והלאה.
האליל התבונן כֹה וָכֹה. הטורקי גיחך מבין אצבעותיו. בקשיש באולם הלא־נקי. מונטיפיורי לא צחק. לאמיתו של דבר, מתחת לאפיריון נישא איש בוכה. הבישוף גובאט לא ידע זאת.
היהודי של הלורדים לא היה שלהם באמת. כפוף להם, הם לא שחררו אותו.


מכוש

הם גררו את עצמותיו הזקנות לסילוואן. ד"ר לווה ישב לצידו, פטפטן שליהג על אמהארית בחום הזה. מונטיפיורי חש שהוא צריך לבוא על גמולו. זה היה המשכן לאיש חסד זקן. כאן השממית ומטרוניתה נקשו בלשונן זו לעומת זו. המרכבה שעטה על פני התושבים הפראים למחצה של סילוואן. הם דחפו אותה למען הבקשיש. בריון צעיר טלטל את המרכבה בדממה שהופרה עתה.
הרכָּב הדף אותו והם המשיכו בדרכם מתחת לשמים.
הם חלפו ליד קבר אבשלום. על פי המנהג היו סוקלים את קברו של הבן הסורר השאפתן הזה. מונטיפיורי צחק והרים כמה אבנים. "אתה יודע, לווה, את עצמי אני סוקל. כן, לווה יקירי, אני סוקל תשעים ואחת שנים של הגינות וכזב. על כל פנים, היה טוב להמלט מבית התמחוי, לווה". לווה הוביל אותו למקום לעצור בו על הגבעה. הם יכלו לשמוע רצים נזעמים סורקים את השטח וקוראים: "סר מוזס, סר מוזס, סר מונטיפיורי". קולותיהם נבלעים על נקלה בבקעה. הוא שקע בדממת הקדרון הגדולה שהופרה במקצב קבוע של מכוש. ואז יהודית, קרובה יותר, חזרה ואמרה: "קפה ולימונדה בקונסוליה הבריטית לא יעזרו לך, מונטה. אתה לא נמצא בלונדון זו, שבה נערכות מסיבות תה!"
המכוש המשיך לתקוף והקצב שלו הטריד אותו נוראות. אז בא רחש קצוב ומרגיע של ליטוף הכלב בידיה של יהודית המעבירה אצבעותיה על ירכותיו. היא היתה מלחשת, תודה לאל לא בקצב המכוש, "מונטה ילד טוב, מונטה ילד טוב". זה לא נשמע מוזר, אעפ"י שכבר מזמן הוא לובש מכנסיים ארוכים.


מעיין הגיחון

המדרגות המוליכות מטה אל הגיחון היו חלקלקות, אבל אנשי סילוואן קראו למקום בשם אם המדרגות. הוא הקשיב לנשימתה השלווה. כך בוודאי זה נמשך כל הלילה. הוא לא יכול לשמוע אותה בזמן שישן, אך אם נשימתה היתה פוסקת, הוא היה מת. זה הזכיר לו את הפעימה הקצובה של מכונת הדפוס של ניסן בק, שהוא, מונטיפיורי, העניק לו לפני שלושים שנה. זה היה הדפוס העברי הראשון בירושלים. כאשר המכונה שבתה ממלאכתה בלילה, דממה משונה מילאה את חלל בית־הדפוס.
אבל נשימתו היתה מקוטעת. הוא היה גיבור הקיטוּעַ. האֵם נשמה בשלווה. אל תוך הנשימה השלווה הזאת כורי המכרות התקדמו עם צליל הקרדום שלהם, כשהם מנסים כמיטב יכולתם לחקות את הסדירוּת שלה. הם הלכו בעקבות נשימתה של הלבנה אל תוך המִיבְתָר שעשתה בהר. הם כָּרו את הלובן שלה יקר־הערך. בשומעם את קולה הכורים שינו את הכִּווּן שלהם במנהרה, נטרפים להגיע אליה, משאירים פס של טירוף לתמהון הרואים.


אם המדרגות

מתחת למפתן דלתה של האם, מתחת לאם המדרגות, זרם היְסוד של העיר. כאשר היְסוד של העיר היה לאַכְזָב ברוחה כָּשְלָה ירושלים, כפי שארע פעמים רבות. היא נהפכה לעַצבוּת.
אש ודמעות מתחת למדרגה, יְרוּשָלַיְמוֹת התנודדו במים. האֵם קבלה בחזרה את היְסוד שלה, התכופפה וּמָשְׁתָה את ילדה מתוך המים. פרשה את התשליל שלה להתייבש בשמש.


חלק רביעי

חיה

האוזן שלו הציקה לו. איזו חיה היתה שורטת בעור התוף שלו. נראה שהיא ישבה שם לבטח, שורטת בתדירות, בקצב שלה, בלי קשר לזה שלו. היא לא יכלה לשאת את שיחותיו של איש החסד. היא יכלה לשאת רק רצפים של צליל. המ המ אמר מונטיפיורי. החיה שלו לא השגיחה בכך כלל.
פיו נקמץ בזעף כמעלה מס שפתַיִים. הוא היה רוצה להוציא את החיה הזאת מאוזנו, אבל אפשר שהיא היתה שם לפני עור התוף שלו, אולי זאת היתה אוזנו הראשונה.


קצב

הקצב של לשכת העסקים ומקצב מרכבתו על ארבעת סוסיה, אלה היו הקרובים ביותר להתנסותו של מונטיפיורי בקצב אמיתי. ייתכן גם שבבית הכנסת שלו בגייטסהד, בעברית המובנת למחצה של סידור התפילות שלו, הוא הגיע, ע"י מילמול תפילות בעל־פה, למידת התפילה האמיתית. אבל כל שידע, כך התחוור לו עתה, היו תקופות הזיוף של גילדהול, או נאום הכתר, או ברכת ברוך הבא שקידמה את פניו במעלה המדרגות של שגרירות כלשהי. כִעכּוּעַ, כִעכּוּעַ לארוחת הערב.


הנול

זה היה בית מלאכה שחסם חצר אחת בצידו של שער השלשלת. היה עליך לעבור בין מוכרי הדִילוּעִים, כדי להגיע לשם. מונטיפיורי הבחין בַּדְמִימָה המוחלטת של דְלַעַת. שקשוק הנול נשמע כמסע חלומי של רכבת. רצועות לבנות ניתרו לאחור בטרם ייכנעו לחדירת חוט העֵרֶב. שני מקצבי הכותנה מעורבים במקצב המסע.
האריג (לתכריכים, אמר לווֶה) נגזר במספריים כדי שיקבל את הצורה הנכונה. מונטיפיורי נישבה בצליל השיקשוק. שיקשוק, לְבָנָה.


החתימה

על פני העיר כולה נִישֵאת הַלְמוּת המכוש.
הוא ישב שם כאיש זקן בין דמויות שעווה. לרצים מחברון, משכם, מצפת ומטבריה, היה קשה להבחין האם האיש שאליו מיהרו, עדיין נשַם.
דמויות אדם השתלשלו מגגות הבתים שהקיפו את הכיכר, נאלמים דום בפני איש החסד הזקן. שירי ההלל והבקשות פסקו.
פלוני משכם הניח מיסמך "חשוב" על השולחן. מונטיפיורי הביט בו במבט מעורפל. "כן, אדוני היקר, מה רצונך ממני?"
"החתימה שלך, סר מוזס".
הוא נטל את עטו ובהיסוס החל לכתוב את שמו. "מוזס", השתהה רגע, התעַשֵת והמשיך: "מטרוניתה". ד"ר לווה החל לבכות.


נטיעות

הוא שהה במלון שלו יומיים של רכילות מְהַלֶכֶת בעיר. הוא נקש בלשונו לעומת השממית, חיבב מאד חלונות. לא הִרְבָּה בדיבור עם ד"ר לווה. הרצים חזרו כולם הביתה. הם אכלו את הכריכים שלהם.
בתוך החדר פנימה הוא שלח לקרוא למרכבתו. ההר פתח את צלעו למענו, הואר באדיבותה של חברת הגאז אליאנס. פה ושם נעצר לנטוע איזה בית קברות בעוד סוסיו מצליפים בזנבותיהם בזבובים. הם חלפו בדהרה על פני מלון אַל־עַרַבּ.
מבעד לחלון פָּעַם בית־הדפוס של ניסן בק. יהודית הופיעה בחלון. לצידה אחדים מפועליו המתים של ניסן בק. מונטה, היא אמרה, הסר את כובעך לכבוד כל האנשים החביבים. הוא עשה זאת ברצון. החברים מהבורסה לא היו נחשבים ביותר. כל ההמ המ והשִע־מוּם. הוא חי בחברה ריקנית מאד.


חלק חמישי

ליקוי לבנה

היא הסתלקה. אאורבאך וסלנט קידמו את פניו עם החדשות.
דומה שבהלתו כמעט נעמה להם. הכושי שלה אמר שהלכה לה עם תרמיל המסעות ולא השאירה שום מכתב.


מקהלה

הוא לא האמין שישוב לראותה. מטה הקאוואס החובט בדרך הילוכו ציין את ההפוגות בשיר האֵבל. העיר חיברה את שיר האבל. האם מתה? לא, הוא היה מת בשבילה. הַלמוּת המכוש מסילוואן, הנפח שהיכה בפח שהכין לתיבה החדשה שלו, ה"אוּוַה אוּוַה" של הסַבָּל הערבי שפילס לו דרך, פעימות הדפוס של ניסן בק, כל אלה נעמו לו והטריפו אותו.


הוֹן

הוא העביר לה הון – הבָרות, חלקים מעצמו, הכל נועד בשבילה.
הככר ערכה את עצמה מסביב לַדְיו של עובדה זו, הדיו שיָבְשָה זה עתה.


צליל־עיר

לקלוק אטי מתחת לסכינים ומזלגות, מתחת לארבע ארוחות סדירות ביום. זה המֵס את הלימונדה אצל הקונסול הבריטי.
הַרימו את הצליל, אמר.
עֵלי שרוי בירק שאותו כתש. הוא היה ריחני אבל בקושי יכול לנשום. הזימים החלופיים שלו מצאו את דרכם בים של ירושלים.


חַרַם אֶ־שָאריף

הוא נישא אל חַרַם אֶ־שָרִיף דרך שוק הכותנה. עצר בדרכו כדי להתבונן במרחץ הטורקי. היה שם בַּלָן אחד ונוּבִּי ישנוני שעיִשֵן מאחורי פרגוד. מי השופכין הרתיעו אותו. הוא חזר אל כס האפיריון של בישוף גובאט. אשה רעולת פנים התבוננה בו כאשר טפס אליו. "אדון היאהוד, אדון היאהוד", הכריזה בלעג לעבר האיש הזקן.
אורו של הר הבית סנוור אותו אחרי שכבות הזוהמה הרצופות בדרך אל הבזאר. מלחים ששערם קלוע ובראש קבוצתם קצינים, עשו דרכם מפטפטים צרפתית חוצים את כיפת הסלע. כמה זה מְעַנֵג, חשב, וניסה את הצרפתית שלו עליהם. מישהו הציג את עצמו כאדמירל פאריס, מוביל את אנשי השייטת של הים התיכון לסיור ברחבי פלשתינה. הערכה הדדית. מחוות של מדריכים ליוו אותם אל הסלע, הוא נראה למונטיפיורי סלע מלא הוד. ראוי לדיון בתכתובת הבאה עם ידידיו בגייטסהד. כאן איברהים היה מקריב את בנו, אבל הותיר רק את עקבות רגליו. באֵר נשמות היתה מתחת לסלע הזה. אדמירל פאריס השתהה בנימוס.
מחצלות קָנים היו פזורות מסביב לסלע. משום מה בקעו צמחים סוככניים מן הסורג המקיף אותו. אפיריון נלעג הֵצֵל על הפתילות למָאוֹר של המלחים. הוא היה רוצה לנדב איזה סכום בשביל אפיריון חדש. בתבונה הוא החליט בשלילה. מונטיפיורי וְהפטפטן המחונן שלו, הביטו שניהם קדורנית בסלע החתום. זה סרב להפתח. זה היה סלע, לא היסוד החיוני H2O. המים־האשה היו חתומים. קולה המרטן והנכסף של יהודית הסתלק לו.


שוּב

אי אפשר לחרוש את הסלע במחרשה הקלה שלך מגייטסהד, מונטה.
אל תהיה כבד־ראש כזה, מונטה. אתה באמת שומר על עצמך, אתה יודע. האם אתה רוצה לשבת שוב עם הנסיך פסקביץ? אספרגוס, סורְבֶּה, סלט וקינוח.


חתירה

האיש הזקן חתר באון לקראת המקדש. היה חם מאד בסירה. ד"ר לווה פשט את הפראק שלו, ונאנח. הוא השתוקק אולי לכרסם חסה. מדוע היו כל עכברי היבשה הללו לוטשים עיניים במונטיפיורי? זה היה הים שלו כעת. שערוריה בשביל יהודי גייטסהד. שערוריה אפילו בשביל לווה. הוא רצה לקפוץ מן הסירה, לְהִתְכַחֵש לאדוֹנוֹ, אחרי מיילים כה רבים של יבשה, הוא נזכר שאיננו יודע לשחות.


מונטיפיורי לְמַטָה

מונטיפיורי: מסגדים ומחפורות (נעלם למטה) זו דרכו של עולם.
לווה: אני הוא הצֶבַע של התהום. תרגמתי את עצמי. זה לא צחוק.
מונטיפיורי: אם כן, קרא לה לעזרה. קרא: מטרוניתה, אֶחֶזִי בי מעל למים שלך.
לווה: מטרוניתה, אחזי בי מעל למים שלך.


הנחת אבן הפינה

הוא בחן כל אחד מהבתים, הקיף את גבולות הקשת של מאה שערים, דיבר אל הילדים, בחן את בור המים. הם הראו לו תכנית מצולמת של הנחלה. לָמָה בּוֹר? שאל מונטיפיורי. הוא השתרע על ארבעותיו והקשיב להלמות האדמה. האנשים חשו נבוכים מעט.


החלב שלה

האם יוכל לשוב ולהיות חבר מועצה מחייך? אור זמני, יום מועצתי. הוא ידע מדוע הקונסול הבריטי היה חביבהּ. תהלוכה של מקלות הלמה במרצפות הרחוב לכבודה, נכבדי־הנכבדים של ירושלים מתחת לחלונה. שריקות וצלילי גונג ותותח הרמדאן. גונגים ולשונות ונוּלֵי נהר. החלב שלה בנחל גיחון.


חלומות

בחלומו הראשון הרסו האריות כמה קומות של בית גדול. במקום שהיו רצפות ראית רק אריות והשמים נִשְקָפִים.
הבית הגדול עם חדרים להשכיר נוּקה לגמרי על ידי אריות.
בחלום הבא שלו הוא ראה אוניה על רקע ים נסוג.
נציגיה של העיר עמדו בשורה על החוף, צוות שְפַל־רוח של טוחנים, אופים וסנדלרים נוכחים בָאמת של השמש השוקעת.


צליל־העיר

הפועלים המתים של ניסן בק הדפיסו מודעות במסגרת שחורה על הסתלקותה של העיר, לגיון של קאווסים הלַם באבן של העיר. שיעול היה שָׁם ארוע גדול. בקשר הזה נגד אוזנו השניה מונטיפיורי שמע את הנוצה החורקת שלו כותבת את הצ'ק האחרון. החתימה שלו היתה קרע נייר בשמים.


ההדפֵּס הסורי

בהדפס הזה סוס רִכְבּוֹ של מוחמד, אַל־בַּרַק, היה בעל ראש אשה וכנפי טווס, ועף מן הכַּעְבָּה אל חרַם־אֶ־שָרִיף המקודש. היא היתה מלכת המקום המקודש, סִיְירָה בו, והיו לה תחנות בכעבה ובכיפת הסלע, ובצל כנפיה חסו העיר והמאמינים. היא היתה מעט רכרוכית בהדפס, מעין מלכת תופינים בעלת שפתיים עבות ושֵער מסולסל בסילסול תמידי. אין ספק שבהדפס הראשון הזה, שם בדמשק, ההדפס הסורי המקורי, דמותה המחישה את דרגת מַעֲלָתה בַּסִיפּוּר.
לסוס בעל ראש האשה היו פרסות לבעוט במגדלים שעל פניהם חלפה במעופה, לאחוז בחוט של פחד לְמִן הכעבה ועד אל הסלע.
בסבך כנפי הטווס שלה היא מילאה את ההדפס.


הלְבָנָה חוגגת

הוא לקח את תשעים ואחת שנותיו למטה, אל הגיחון. חמק מִלווֶה. לווה המסכן שנשאר לבדו עם הלכסיקון שלו! מונטיפיורי השתוקק להגיע לאן־שהוא. הבֶּקַע הצר של הגיחון הכאיב לצלעו. הוא אחז בנר, ובכל טיפה שנטפה בעיקול הדרך דימה לראות אויב.
הוא חיפש את חַיַת המַטְרוֹנִיתה המוּכֶּרֶת. המים הגיעו עד מותניו. הנִיקְבָה נעשתה מוארת קצת יותר, אך לא לקראת סוֹפה. הלְבָנָה החוגגת הצליפה בסוסים שלו לעומתו. הם צנפו כי הכירוהו. היא כיוונה אליו את המרכבה. הגלגלים שלו קשקשו בזעם בעברית. הם מחצו את כובעו. רַחֲמוּ על איש החסד הזקן שפיו נמלא מים.
אתה בגַלְגַלִים שלנו, אמרה מרכבתו. אַת בְדָמִי, אמר מונטיפיורי.

ירושלים, 1970


מאנגלית: עזה צבי


: דניס סילק (1928-1998) נולד בלונדון ובשנת 1955 התישב בירושלם. משורר, סופר, מחזאי אנגלי. פירסם שלושה ספרי שירה, שני קבצי מחזות וספר תרגומים מהשירה הישראלית. בגליון מס' 1 של "נקדתיים" פורסמה נובלה שלו "פורפירי ואסתלינה" בתרגום של עזה צבי.





































יעקב ציגלמן: במחלקת המטען של המטוס משוחחים התרנגול הצהוב והכלבה קורדליה על נדודי היהודים

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 17:40

מתוך "הרפתקאותיו של התרנגול הצהוב"

"היהודים אינם זקוקים לחלל משלהם", אמר התרנגול הצהוב והציץ דרך הפירצה שבמזוודה. "אלֹהי היהודים – נווד. לכן הם גורשו מארצם, שאותה אפשר היה לתרבּת ולהרחיב".
"אבל עכשו הם חוזרים!" טענה קורדליה. היא ישבה בכלוב והוציאה את אפה מבין הסורגים.
"אי־פעם, היהודים ידעו לתייר לא רק לפי קו מאוזן אלא גם לפי קו ניצב… 'המקום' – כך היהודים קוראים לאלהים שלהם – 'המקום', החלל. המילה הזאת היא מאותו שורש של 'קיום' ושל 'לקום', זאת אומרת, לקום ממקום. הכול, כפי שגבירתי מיטיבה לראות, לא כל כך פשוט… ומה תגיד על כך הגברת?"
"מה יש כאן להגיד", הרהרה קורדליה בקול, "אלא אם כן: יהודי, כל מקום עלי אדמות אינו מקומו?"
"אופן החשיבה שלָך קונסטרוקטיבי מאוד, יקירתי! התרשה גבירתי לקרוא לה כך?" התעניין התרנגול הצהוב. קורדליה, שההכרות החמיאה לה, חייכה, והתרנגול הצהוב המשיך: "היהודים רואים את עצמם בכל מקום כאילו היו תושבי עיר־הבירה שהוּגלו לפרובינציה. תושבי הבירות זרים בכל מקום, ובכל מקום הם שייכים".
"ותושבי המקום מְשַלְחים את היהודים: 'הסתלקו מכאן לירושלים שלכם!..' משונה, הלא כן?"
"תמיד היהודים הולכים לירושלים!" צהל התרנגול הצהוב. "למילה העברית 'דרך' משמעויות שונות: דרך, מסע, נתיב, מסלול, התנהגות, נֹהג, מצב, אמצעי עוצמה, כֹח, תבנית, צורה, מעשה־אלֹהים, צו־אלֹהים, אופן עשיה, אורח־חיים".
"כמה רבות הן, אמנם, משמעויותיה של מילה אחת!" אמרה קורדליה. "האם אי־אפשר היה להמציא מילים אחרות?"
"עכשיו אסביר לך הכל", אמר התרנגול הצהוב והתרווח לו במזוודה. "עוד לפני הגירוש הסופי ראו החכמים היהודים את הנולד והחלו לפתח את שיטת החיים המיטלטלים. הם ידעו את תולדות העם. אברהם הלך לארץ כנען מתוך זלזול בתענוגות הציוויליזציה של הכשדים. היהודים נדדו עם עדריהם בכנען וגם אחרי שירדו למצרים הם הוסיפו ונדדו עם עדריהם בארץ גושן. פרעה פגע בהם והכריח אותם לבנות ערים ולחיות באותן ערים. לכן, יציאת מצרים היתה לא רק יציאה לחופשי מהשבי המצרי ומהעבדות אלא גם חזרה לאורח־החיים הקדום, הנוודי. דוקא זה למעשה היה השיחרור האמיתי".
"קין היה חקלאי והבל – רועה", הירהרה קורדליה בקול.
"סליחה, לא שמעתי היטב… מה אמרה הגברת?"
"אמרתי שהצדיק מבין השניים הוא הבל…"
"נכון בהחלט… אז כך: רק בנדודיהם הצליחו היהודים לקבל את התורה ורק בנדודיהם הצליחו להשתחרר מהעבדות שבאורח־חייהם של העמים, היושבים קבע על אדמותיהם. אבל אצל העמים הללו גילו היהודים בקנאה את סירי־הבשר שמובטחים להם יום יום. אין ספק, שאלו הם אחת ההנאות הלא־מבוטלות של הציוויליזציה העירונית…"
"סירי־בשר?" חזרה קורדליה בנימת שאלה: "סירי־בשר… הרבה?" והיא השליכה עצמה על סורגי־כלובה. "זה נה־הד־ר!" התפעלה. "ואיזה בשר?"
"נו, ואם זה עוף?" חייך התרנגול הצהוב בערמומיות.
"עוף?" שאלה קורדליה. "עוף… כן… זה לא כל כך נחוץ… עוף!"
"גבירתי נדיבה מאוד", קד התרנגול הצהוב; הוא רצה גם להקיש בעקביו אך מכסה המזוודה הפריע לו. "אמשיך: המסורת היהודית מזכירה בקביעות שהיהודים נודדים תמיד. אני כבר לא מדבר על מנהגי הפסח. הנפנוף בארבעת הצמחים האלו בסוכות מסמל את השאיפה לחיי החקלאים, אבל דווקא באותו חג חייבים היהודים לחיות בסוכות, בדירות ארעי, במשכנות של נוודים, עוברי אורח! ועוד בסוכות מחוררות, כדי שייראו השמים, כדי שלא ישכחו את חובתם האקזיסטנציאלית לנדוד. חג הפורים מבהיר כיצד בדיוק צריכים היהודים לחיות בין עמים אחרים, כיצד עליהם להינצל מעוינות של עמים אחרים, כיצד להפטר מהאויבים. ביום כפור הם משלחים שׂעיר לעזאזל, השעיר הזה הוא, בין השאר, סמל לחיי כנען, זאת אומרת, לחיי־הקבע. שילוח השעיר סימן את הנסיון לפייס את ההתנחלות, את החיים המיושבים, ואורח־החיים היהודי נוצר על ידי חכמים למען השיטוט במרחב…"
"נו, נפלא! אז מדוע הם לא משוטטים?" שאלה קרודליה.
"סירי־בשר!"
"הו, כן!" קראה קורדליה. "כמה אני מבינה אותם!"
"היהודים התגעגעו תמיד לסירי־הבשר ובאורח החיים המיטלטלים של תושבי־הבירה הנודדים נכללו יסודות של הזמן הזר, מרכּיבי ההווי הקרתני. הנדודים בפרובינציה היו ממושכים עד מאוד. החרם נמשך. היהודים קיוו לאיש שיחזיר אותם לבירתם ויחדש את ימיהם כקדם, אך אורח־חייהם הבירתי הפך לאורח־חיים קרתני ובעודם סוחפים איתם את אורח־החיים הזה ממקום למקום, הופכים היהודים גם את המרחב לקרתני".
"אז למה הם עושים את זה?"
"הם תמיד בסכסוך איתו", לחש התרנגול הצהוב, "והם מתנקמים בו".
"מה אתה שח?" נבהלה קורדליה.
"כן, כן, ואני חושש, שהם אפילו לא חשים בזה".
"כשהיהודים שוהים זמן רב במקום כלשהו, הם קוראים למקום הזה בשמות יהודיים", אמרה קורדליה והסבירה: "ברסט ביהודית – בריסק; קייב – יהופיץ…"
"זו היא אחת הדרכים להשתלט על המרחב. כך הם כוללים את המרחב באורח־חייהם. אבל הם לא שמים לב, שאורח־החיים שלהם איבד את ברק־הבירה שהיה לו פעם. בטלטוליהם הם החליפו את הבירתיות בנוחיות של הווי קרתני… היהודים מתנקמים בחלל גם כך, שבכל מקום שיגורו בו הם ידמיינו להם שהם גרים בארץ־ישראל. מתפללים לגשם כשהשלג עודנו בשדות. מברכים על הטל בארצות בעלות אקלים גשום. קוראים למקומות־מגוריהם בשמות של מקומות בארץ־ישראל".
"רק לחשוב על זה!" התקוממה קורדליה. "לעיר רוסית מאז ומעולם הם קראו טבר! כאילו היא טבריה שעל שפת האגם שלהם! וכולם סובלים ושותקים!"
"אל תגזימי, יקירתי", עצר בעדה התרנגול הצהוב. "איפה מצאת את כל זה? אבל מה שנכון – נכון. מקום נוח להם הם מכנים בשם שכולל בתוכו את שם הבירה: 'ירושלים ד־ליטא'. את השם 'פולין' הם יוצרים ממילים עבריות – 'פה' ו'לין' – מקום ללון בו. ללון ולא לחיות!"
"ועכשיו הם חוזרים לירושלים!" אמרה קורדליה.
"הם חוזרים!" קרא התרנגול הצהוב. "ואת בטוחה שהחרם כבר הוסר? מי אמר לך שהנדודים לא צריכים להימשך? אילוּ אותות וסימנים היו?"
"נו, ובכל זאת… " אמרה קורדליה.
"הם ימצאו כאן את הפרובינציה של האימפריה העותומנית, שנעשתה לפרובינציה של האימפריה הבריטית. הם יראו עצמם כפרובינציאלים והעמים, שביניהם טולטלו ושבפרובינציאליות שלהם זילזלו, ייראו להם כתושבי הבירה. הם יגלו שירושלים היא קרתנית".
"נו, באמת! כבר היא פרובינציאלית!"
"כן!" אמר התרנגול הצהוב כקורא תיגר. "כך החלל מתנקם ביהודים!"
לקורדליה לא היה מה לומר והיא שתקה. התרנגול דיבר:
"מִקַּדְמַת דְּנַא, העמים התרגלו לרעיון שירושלים היא יפה. ירושלים היתה בירה שהפיצה את קרני הבירתיות הנאורה שלה וכך ניצחה את העולם. אולי ירושלים תהיה שוב לבירה? אולי היהודים יִצרו רעיון חדש שישתלט על העולם? אם לא יבוא בעקבותיו הגירוש… עמים אחרים השתדלו לקשור את הרעיון היהודי לסביבה שלהם וכתוצאה מכך, הרעיון היהודי ששבה את לב העולם עבר פרובינציאליזציה. סיגלו אותו להתנחלות המסוגרת לחיי־הקבע. האופי הנוודי של החיים היהודיים עזר ליהודים לשמר את עצמם כלאום".
"ועכשיו הם מניחים שהחזירו לעצמם את החלל!" פיתחה קורדליה את הרעיון שלו.
"הם הכריזו על החזרת השטח כעל רעיון לאומי", תיקן אותה התרנגול הצהוב. "אם הם לא טעו… את חושבת שהם יצליחו להשיב לירושלים את ברק הבירה?"
"היהודים יכולים הכל", ענתה קורדליה בבטחון. "הם יעלו שוב רעיון שישבה את לב העולם כולו! כן!"
"ולא יחקו פרובינציות שמעמידות פנים של בירות!"
"החומה מגינה עליהם והיא גם מפריעה להם לצאת מגבולותיה! היהודים יעשו כך שהלאומנות שלהם תתאים לעולם כולו, כפי שהייתה בעבר!" הכריזה קורדליה.
"כמה את, אמנם, מבינה עניין… וגם טולרנטית!" אמר התרנגול הצהוב.
"ואתה כל כך חכם ועדין! בעל נפש רגישה!" אמרה קורדליה. "אבל אתה ציני", נזפה בו בתנועת כפה, "אני רואה!"
"הגברת רוצה לשמוע בדיחה?" שאל התרנגול הצהוב. "יהודי מברדיצ'ב נוסע לפריס. שואלים אותו: 'פריס רחוקה מברדיצ'ב?' – 'אלף קילומטר'. – 'אלהים, איזה מקום נידח!' "
קרודליה ציחקקה: "חִי־חִי! הקרתנים!"
התרנגול הצהוב אמר: "אל תעמיד עצמך, בן־תמותה, בסכנות ובמצוקות של חיי־הנדודים!"


מרוסית: גלי-דנה זינגר


: יעקב ציגלמן נולד בשנת 1935 בסנקט־פטרבורג. עלה ארצה בשנת 1974. היה חבר מערכת בכתבי־עת "ציון" ו־"22", עורך וכותב תוכניות בקול ישראל. מחבר הרומנים "הלווייתו של משה דורפר", "רצח בשדרות בן־מימון", "שבתל הנגן" ו"הרפתקה של התרנגול הצהוב". מתגורר בירושלים.





































מריה סטפנובה: מול הליריקה

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 17:34

* * *

כְּמוֹ אֶת בֶּגֶד הָאֹשֶׁר בְּשׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים
אֲנִי מְגַלָּה עַצְמִי: אַח! מַה יָּפֶה!
פַּעַם אֶתְמַתֵּחַ, פַּעַם אֶתְכַּוֵּץ כְּאַקּוֹרְדְּיוֹן,
פַּעַם אֶפְרוֹץ בִּבְכִי: הַכֹּל אֲנִי יְכוֹלָה!

וְאָז לִקְרָאתִי אֲנִי עָפָה, לֹא יוֹדַעַת בַּמֶּה לִשְׂמֹחַ,
תּוֹפֶסֶת, שׁוֹמֶטֶת, מִתְיַשֶּׁבֶת וְשׁוּב קוֹפֶצֶת,
כְּאַלּוֹן הַצָּאר מֵאֲחוֹרֵי הַסּוֹרֵג עוֹמֶדֶת,
אַח! בַּמִּרְוָח הַמָּתוֹק שֶׁל בֵּין הַתְּשׁוּקוֹת.


* * *

אַף מַגְעִיל לְהַבִּיט: בָּרְאִי הַקָּטָן
עַל תָּוֵי הַפָּנִים הַלֹּא אֲהוּבוֹת.
עָדִיף שֶׁנִצְבַּע אוֹתוֹ אוֹ נַחְבִּיא
כְּדֵי שֶׁלֹא נִסְתַּכֵּל בִּכְלָל
עַל עַצְמְ אוֹ עַל עַצְמִי.
אִם יָשִׂימוּ עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּקֵּף
יֵשׁ לִבְזוֹק פּוּדְרָה עַל הַפָּנִים
הַחִוְּרוֹת, הַהֲפוּכוֹת כְּמוֹ בַּאֲרוֹן קְבוּרָה.


* * *

זֶה כָּחוֹל יוֹתֵר מִמִּרְצְפוֹת שֵׁרוּתִים,
זֶה לָבָן יוֹתֵר מִכִּיֹּרִים יְשָׁנִים,
זֶה אָרוֹ יוֹתֵר מִגְּלִילֵי נְיָר שֶׁלֹּא נִפְרְשׂוּ,
זֶה שָׁקֵט יוֹתֵר מִן הַמַּיִם הָרוֹחֲצִים.

הַדֶּרֶ לַבְּרֵכוֹת הָרֵיקוֹת
בַּבֹּקֶר בִּפְרוֹזְדוֹר הַמָּלוֹן,
בַּמַעֲלִיּוֹת הַמְּהִירוֹת וּבַזֹּהַר הַמְלַטֵּף
וּבְשַׁרְווּלֵי הַנִּקָּיּוֹן.

זֶה מַזְכִּיר לִי דְּבַר־מָה?
זֶה מַזְכִּיר לִי דְּבַר־מָה.
אֵין אִישׁ וּכְמוֹ בְּכַדּוּר פּוֹרֵחַ
וּבְקוֹשִׁי חֲצִי מֶטֶר מֵעַל הָאֲדָמָה


* * *

מוּל הַלִּירִיקָה, מֵעֵבֶר
לַמִּפְרָץ שֶׁשּׁוֹכֵב שָׁטוּחַ
יֶשְׁנוֹ בַּחֲשֵׁכָה הַחוֹף הַבִּלְתִּי נִרְאֶה
שָׁם־שָׁם אֲנִי נִמְצֵאת בַּמַּאֲרָב

בָּעֵינַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת־הָאַחֲרוֹנוֹת
כְּמוֹ מַדְרִי שֶׁל חֵיל הָרַגְלִים הַיַּמִּי
מְחַפֶּשֶׂת תְּנוּעָה,קוֹרֵאת שִׂרְטוֹנִים
מְצַיֶּנֶת אֶת נְקוּדוֹת הָאֵשׁ

כַּמָּה טוֹב אֲנִי מַכִּירָה, לְפִי כָּל סֶנְטִימֶטֶר,
אֶת מַפַּת הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ,
צִלוּמֵי אֲוִיר, נְתוּנֵי הַמּוֹדִיעִין,
סִפּוּרֵי תַּיָּרִים.

אַפְרִיקָה הַזֹּאת תִּהְיֶה שֶׁלָּנוּ!
וְחוֹזֶרֶת בַּזִכָּרוֹן הָאַחֶרֶת, הַקְּרוֹבָה,
עִם נְשִׁימוֹת חַמּוֹת, עִם חֲפָצִים
עֲנָקִיּים שֶׁרַק עַכְשָׁו נוֹצְרוּ.


* * *

לְלֹא כָּל תְּנַאי, עֵת לְהַפְסִיק
אֶת גִּלְגּוּלֵי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ
עֶגְלָה לְדוֹדָה, יַלְדָּה לְעֵץ
שֶׁלֶג לְמַפִּית וְכַדּוֹמֶה

מַה לִּיזֹם לְשֵׁם הַהַתְחָלָה
לְהַגְבִּיל עַצְמִי בְּעַצְמִי
סַחֲטִי חֲרוּזִים, בַּטְּלִי דִּימּוּיִים
עִזְבִי אֶת הַמְאַהֵב, אַל תָּשִׁירִי בַּשֵּׁרוּתִים

מִי בַּלּיְלָה מְדַבֵּר אִתִּי
אֲנַחְנוּ בַּיּוֹם מְדַבְּרִים אִתָּ
מִי עוֹנֶה עַל הַשְּׁאֵלָה
עוֹנִים, אָז שַׁאֲלִי אֶת הַשְּׁאֵלָה הַבָּאָה


* * *

מֵעֵין שַׁיָּרָה מַשֶּׁהוּ נִסְתָּר
נָע מִתַּחַת לָעַפְעַפַּיִם הַלֹּא עֲצוּמִים
אֲפִלּוּ מַפְרִיעַ לְהֵרָדֵם, נִדְמֶה לִי,
זֹהַר הָאַלְפּים הַפְּנִימִיִּים
וּכְמוֹ סְטוּדֶנְט גֶרְמָנִי בְּחֻפְשָׁה
בְּפָנים רְטֻבּוֹת לְאֹרֶ גִּזְעוֹ שֶׁל הַזַּיִת
אֲנִי מַחֲלִיקָה מַטָּה, בְּמִדְרוֹן הַכָּרִית
כְּדֵי שֶׁמְּעַט צֵל


* * *

בְּעֵינַי חָשׁוּ וְגַם בְּפִי יָבֵשׁ
מֵאֲחוֹרֵי אָזְנַי – זִיקִים וְהָאֶצְבָּעוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת לְעָפָר
הִנֵּה, אִתִּי – מַה שֶּׁאִם כֻּלָּם אוֹ
מַשֶּׁהוּ אַחֵר,
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת בְּלִבִּי, מַבִּיטָה מִפִּסְגַּת
הָרֵי דְּרוֹר עַל עֶצֶם הַמַּחְשָׁבָה –
בְּעַלְוַת תִּרְזָה, בַּאְרֻבּוֹת בָּתֵּי חֲרֹשֶת
נוֹשֶׁמֶת? אֵינָהּ נוֹשֶׁמֶת?
אֲנִי עוֹשָׂה תְּנוּעָה, מַשְׁמִיעָה שְׁבוּעָה
שׁוֹנָה אֶת הַשְּׁבוּעָה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁמֵר בַּזִּכָּרוֹן
וְיוֹרֶדֶת מֵהָהָר: בַּפֶּה
אוֹתִיּוֹת חֲדָשׁוֹת


* * *

בּוֹאוּ הֵנָּה! הֶעֱלֶיבוּ אֶתְכֶם – הִתְלוֹנְנוּ
וְאִם יְפַנְּקוּ – הִתְפָּאֲרוּ
עִם שָׂפָה חוֹלָה, עִם מְכוֹנַת גִּלּוּחַ מְקֻלְקֶלֶת
אֵלּוּ־שֶׁדָּרְכוּ־עַל־רַגְלָם
בְּזוּיִים, שֶׁנָּסְעוּ בְּעוֹד חֲשֵׁכָה
בְּחַשְׁמַלִּית־אוֹטוֹבּוּס
הַנְּשׁוּכִים וְהַזְּרוּקִים כְּמוֹ כָּרִי
וְהָרְמוּסִים כְּמוֹ דֶּשֶׁא
בְּרֹחַב לֵב מְסֻדָּרִים בְּתוֹר
בְּיָדֵינוּ שַׂקִּים עִם מַחֲלוֹת
אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים כְּמוֹ בַּמִּרְפָּאָה
דּוֹאֲגִים, מִתְנַעְנְעִים
וְאִם פִּתְאוֹם יַכֶּה הָאוֹר הַמַּשְׁמִיד
בְּכָל הַפִּנּוֹת וְהַמִּשְׁקָעִים
וְזוּטוֹת, כַּנָּהוּג, תִּוָּתַרְנָה
עַל הַסֻּלָּם הַבַּהֲמִי הַזֶּה
גַּרְבַּיִם, גַּרְבִּיּוֹנִים, כִּתְרֵי זָהָב, נַרְתִּיקֵי מִשְׁקָפַיִם
נֶעֱרָמִים בַּעֲרֵמָה קְטַנָּה
תִּקְוָה אַחַת – שֶׁזֶּה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
וְעוֹד אַחַת – שֶׁנִּפָּגֵשׁ


* * *

לְהִתְנַגֵּד – זֶה עֶצֶם הַדָּבָר
לֹא מְשַׁנֶּה שֶׁטִּרְטְרוּ בָּרוּחַ
הַמִּפְרָשִׂים הַמְרֻשָּׁעִים
שֶׁל אֹהֶל הַמִּסְעָדָה

שֶׁיִּתְנַפְּחוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיִם הַמַּשְׁחִירִים
בַּקְּרִיאָה לְפִנּוּי הַמָּקוֹם
הָאֲגַם מְנֻּקָּר, הַמַּגָּשׁ רֵיק
וְאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּאַף שׁוּרָה בַּתַּפְרִיט

רִשְׁמִי, עֲשִׂי בְּעַצְמֵ:
סְקַנְדָל מְכֹעָר, הַמַּפָּה מַחֲלִיקָה
וּמִתְבַּיְּשׁוֹת מִקִּרְבָה
כָּל אַרְבַּע הַפִּנּוֹת שֶׁל הַשֻּׁלְחָן הֶעָרֹם


* * *

שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר עוֹלָה בַּבֹּקֶר
מָה רַבּוֹת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַמְפַתּוֹת לְפָנֵינוּ!
אָז לָמָּה אַתְּ, רִיבָה, בַּדִּירָה פּוֹסַעַת
מַקִּישָׁה בָּאַנְפִילָאוֹת, מַדְפִּיסָה אֶת עִקְּבוֹתַיִ

מַה לָּ יוֹנָתִי־בַּרְבּוּרָתִי
הִסְתּוֹבְבִי־נָא, אֶת כְּסוּתֵ הָאַחֲרוֹנָה הָסִירִי
בָּרְאִי הַזָּהֹב זוּנִי אֶת עֵינַיִ
אֶת זֶה וְאֶת זֶה מְזִיזָה קָדִימָה

וְהַס! אֲנִי שׁוֹמַעַת פְּעִימָה חֵרֶשֶׁת
חַם לִירֵכַי וְצַוָּארִי מִתְאָרֵ כְּבָר
רַגְלַי אֵינָן מְשַׂמְּחוֹת אַ בְּנוֹצוֹת הַלֹּבֶן
רֹב הַיְדִידוֹת שֶׁלּי תְּקַנֶּאנָה

מַסְפִּיקָה לְהָנִיעַ כָּנָף וּמִיָּד מִתְאַנֵּחַ בַּבֶּטֶן
רִצְפַּת הַפַּרְקֶט נוֹתֶרֶת רָחוֹק לְמַטָּה
סִלְחוּ לִי, קְרוֹבַי,
בְּדֹאַר רָשׁוּם שִׁלְחוּ לִי אִגֶּרֶת

בַּת־אַלְמָוֶת אֲנִי, לְעוֹלָם בַּת־אַלְמָוֶת
וּנְהַר הַסְּטִיקְס לֹא יִהְיֶה לְמַחְסוֹם לִי


* * *

בְּפֶּה עֲדַיִן נִשְׁאַר "אֲבוֹי"
וּכְבָר נִמְצָא מֶרְחָב לְכָל מַמְתָּק
וְהָיָה שֶׁאֲוִיר כָּמוּס
בְּקֹשִי יָדַע לְהִתְמַקֵּם בַּגּוּף

הֲרֵי אִי־אֶפְשָׁר לְהָבִין מַה יֵּשׁ שָׁם
וּבְכָל זֹאת לְהִשָּׁאֵר הֶגְיוֹנִית
וְלֹא לָשֵׂאת בְּקֻפְסַת הַגֻּלְגֹּלֶת
אֶת עַצְמִי אִתְּ כְּמוֹ זוּג נַעֲלַיִם

הִנֵּה הַקּוֹף, הַצָּרְפָתִי* וּמִי עוֹד
הִתְחַבְּרוּ בְּהַצְלָחָה לַפֶּסֶל
אֲבָל עִם שֵׁם רוּסִי וּבְכוֹבַע פַּרְוָה
כְּפִי שֶׁהִזְמִינוּ, כְּפִי שֶׁהִזְמִינוּ

וְאַתְּ? וְאַתְּ? תִּגְּעִי בְּעַצְמֵ
קֹדֶם בָאֶצְבַּע, אַחַר־כָּ בַּכַּפַּיִם
בִּדְקִי, הַאִם הַמֵּצַח וְהַשֵּׂעָר שְׁרוּיִים בִּמְקוֹמָם
תִּוָּכְחִי שֶׁאַתְּ נָחָה

הַסּוּסִים נֶעֶצְרוּ לְיַד הַפֻּנְדָּק
הָרַכֶּבֶת בָּעֲרָפֶל מִתְקָרֶבֶת לָתַּחֲנָה
הַיָּם שָׁקֵט, הֶהָרִים מֻחְלָטִים
וְהַצִּפּוֹר, הַצִּפּוֹר עָפָה


מרוסית: גלי-דנה זינגר


* הַקּוֹף, הַצָּרְפָתִי – כנויי נעורים של המשורר הלאומי אלכסנדר סרגייביץ' פושקין.



: מריה סטפנובה נולדה וגרה במוסקבה. פירסמה עד כה ארבעה ספרי שירה. בשנת 2003 השתתפה בפסטיבל המשוררים הבינלאימי השישי בירושלים.





































שהם סמיט: עוד סיפור על ניכור בעיר הגדולה, ובכל זאת. המיזם

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 17:20

עוד סיפור על ניכור בעיר הגדולה, ובכל זאת

לא כל מי שהיה שם התבונן במחזה בעין־עירונים אדישה, זו המיומנת לסנן מתוך הנוף את קבצניו. בפתח הסנטר, בתור לבידוק ביטחוני, עמדו לפחות עשרים איש, ומתוכם, בטוח שהיו עוד כמה שהביטו בכיוון כשהחתלתול ניתז מתוך שער 3, החליק מתחת למחסום ורץ צמוד לקיר חלון הראווה של GOLF, למרגלות רמי (מכנס דגמ"ח 180 ש"ח) וריטה (שמלת קיץ 270 ש"ח); בינתיים השומר המזוין, אתיופי, הספיק לחטט בעוד שנים־שלושה תיקים אישיים, התור התקדם, משב של קור ממושטר פרץ מן החלל הממוזגאוויר והפלומה על גב ידה סמרה
אולי היו עוד כמה שלקחו אותו איתם – במבטם – וריחמו רטרואקטיבית, כשנזכרו; או הרהרו באזני אחרים, ודבריהם העידו על עידון והשכלה, כי לדידם (אם הם היו מה שחשדה, סטודנטים קולים לקולנוע) הוא לא היה סתם גור מסכן, יתום, מתוק. לא, הוא היה שיבוש ענוג ופרוותי, כתם פועם של פרא על רצפתו של מקדש הצריכה (אחלה שוט פתיחה, אחי!); אבל רק היא המשיכה להביט, רק היא שכחה למה באה לכאן (מבצע מדהים ב־FOX 3 חולצות ב־100 ש"ח); רק היא הראתה לצוואר־בקבוקו של התור את גבה (תרמיל ג'אנספורט); חזרה למדרכה, עמדה שם, סתם, תקועה כמו הבלה, עם מחשבות של הבלה, איפה אמא שלו? בן כמה הוא? לאן הוא רץ…
ל־־־א
נפלט לה. גם בסרטים, מכסה את פניה אם רק מראים טיפת דם.
במקום להליט, נשאה את מבטה למעלה, אל השמיים, הגשר, האותיות העליזות של ”us’r’toys“, ואל הכביש. זה שידרוס אותו אפילו לא ירגיש, כזה זעיר, מוות מהיר, כמו בבדיחה הילדותית על שתי הצפרדעים: הנה האוטו באאאא –
אבל לא, כלומר אולי עוד לא, ואם זה מעניין את הקולנוענים הצעירים, החתולון סיפק סחורה תסריטאית סוג א', עצר על שפת המדרכה, ואז נסוג במין קפיצתריחוף נמר־דרקונית, הקשית את גבו הזעיר והסמיר –
פיספיספיס… פיספיספיס – כרעה, קראה
חייבת להרחיק אותו מכאן, פיספיס… פיספיס… אבל לאן? איך? קולות קראו בגולגולתה; אולי לכן היתה לה הרגשה שהיא פועלת בתוך שקט, שהתנועה בכביש אילמת, שאנשים עברו למוד של פנטומימה –
עד ששמעה אשה אחת אומרת לרעותה, "מגישים את זה קר", משפט אאוט אוף דה בלו שהשיב לתמונה את הסאונד שכלל:
שאון מנועים של כביש דו־נתיבי, צפירות, אנקות פניאומטיות של דלתות אוטובוסים, הקווים – 5, 14, 24, 128 – קטנועים נותנים גז, ובאמצע כל זה "וקטיושקה" קלושה.
חייבת להרחיק אותו מכאן, וגם מכאן, וגם מכאן, ורק שלא ירוץ לשם… רק לא לשם… טומטום! למה דווקא לשם –
אל המקום שבו המדרכה נגמרת, נחתכת, ולוע מלבני נפער, וכביש, עוד כביש־מפלצת שמחדיר זרוע אספלט אל תוך קרביו של הבניין, מלמטה, ובמילים ספרותיות פחות קוראים לזה "חניון תת־קרקעי, רב מפלסי", ושם חונים כל הקונים, הבליינים, בפינה משתינים –
אולי שם גח מרחמה המר של חתולת המרתפים האפורה, אמו, אל חיק הפחד שגיבנן, הסמיר, הדהיר את גופיפו, הפך אותו עצמו לפחד –
איך תשכנע אותו לא לפחד ממנה?
אל תירא… פיספיספיס
איך תשכנע אותו לצאת ממסתורו, מאחורי גלגל של סאן יאנג, לבטוח בה שתחלץ אותו מן הסיוט, ואת עצמה… תפקיד לקחה לעצמה, תפור עליה טייפ־קאסט, עכברת־כפר בעיר המנוכרת, פיספיס… פיספיס
האם היא שקופה? לא לגמרי. אחד, בודי־בילדר, המליץ לה לא להתעסק עם חתולי רחוב. אחייניתו, בת ארבע, חטפה מחתול פטרייה אלא־איסטור, אכל לה את כל הפרצוף –
ואם לה ייאכל הפרצוף, ואיש מגברי העיר לא יחפוץ בה, והיא תימק בחור שלה, בערבי קיץ, במרפסת, והתריסול יקווקוו את דמותה כמו את זוג הזקנים שראתה באחד הרחובות היורדים אל הים, יושבים אל שולחן, כל אחד בצד שלו עם העיתון, ומשם נוהמים – לה לא יהיה על מי, איש לא יהיה לה. זה במקרה הטוב, ברע יהיה עדר מסור של חתולי אשפה שיזנק עליה כשתרד עם סיר הגרוגרות
אל תירא… פיספיס
מי מלבדה ידע אם תסתלק…
ברגע זה – תקום מתנוחתה המגוחכת ותלך, תיבלע בהמון, בקניון, ולמה לא, תרכוש את ה־3 חולצות ב־100 ש"ח עד גמר המלאי, תצא, והוא כבר לא יהיה. שם או בכלל. ברחוב ינהרו אנשים אחרים, בכביש מכוניות, אולי בכלל עדיף לה לעבור במנהרה מתחת, אז תיזכר במשהו שחסר לה מן הסופר־פארם, שמפו, דאודורנט, ותתעכב לבחור מתוך שלל הריחות, תפתח פקק אחר פקק ותשאף, ותשאף, ותשכח ש־
היא, בחיים שלה לא ראתה דבר כזה, יצור שמכפיל את נפחו מרוב פחד – בדיוק הפוך מבן אדם.
פיספיס…
זהו! עכשיו!
ידה הונפה –

הכאב היה חד, מעליב. היא נאלצה לקרוא לעזרה. ובא גבר אחד, שלא נראה כמו קולנוען, ועזר לה – שלף את הציפורן של החתלתול מתוך שלה. למשך כמה שבועות היה לה שם בבוהן חור קטן. אחר כך הוא נסתם.


המיזם

לא, זה ממש לא מה שהייתם מצפים מאחת כמו פוזה, מזכירת מערכת ומבקרת קפאין ב־TA מגזין לתרבות תל־אביבית (ויש כזו, ימותו המקטרגים), רווקה מצויה ברגע הקריטי בקריירה (באוקטובר סוגרת שנתיים) ובגיל (עשרים ותשע!!!), רגע שבו מתחיל להישבר לך מלחפש דימוי חדש לקצף חלב במקיאטו המיליון, את מתחילה לחשוב מה הלאה, בגדול, ואיך את יוצאת – אם לא עם גבר בר־קיימא, אז לפחות מתוך מרוץ העכברים – הן זהו השלב שבו כל מי שפוזה מכירה נוסע להודו, עובר למושב, מתחיל להניח תפילין, מתרבה בטכנולוגיה זו או אחרת, מעצב בשצף־קצף את חלל המגורים־חיזורים שלו בטאץ'־אישי־אורבני; ומשם קצרה הדרך לחדר משלך, או בר או אספרסו בר או ביסטרונון –
אז איך קרה שדווקא היא, שכה טבעי היה שתעבור – כמו שאומרים – לעבר השני של הדלפק – מצאה עצמה נסחפת לתוך, תצחקו, תצחקו, מעורבות הומניטארית.
איך? – זו בטח תהיה השאלה הראשונה שהתחקירנית תשאל אותה.
למען האמת די במקרה.

ולהלן הסיפור המלא:
היה זה בוקר אוגוסט מיוזע, סוחט, מאותם בקרים שאפילו אושו, כלבלבה המיתי של פוזה, מאבד בהם קורטוב נמרצות וצועד לצדה, צייתני ומלחית, בנתיב צרכיו ברחוב גולדברג. אגב, מי שסבור שהרחוב קרוא על שמה של לאה טועה טעות מרה, הרחוב קרוא על שמו של הנדיב הלא ידוע א"ד גולדברג. לא שזה מזיז לפוזה. היסטוריה, עוד מימי בית־ספר, ממיטה עליה שעמום.
גם עמודי החדשות, שנים שאין בהם חידוש. המציאות סביב לעיר קפואה כמרגריטה ופוזה משתמשת בה – כלומר בעיתון היומי שמשליך הזקן מקומה ב' – לתכלית של איסוף הגללים (במקרה הסימפטי). עם זאת, כשהיא צועדת עם כלבה הנאמן על המדרכת בשדרה, או במחילה גוהרת לאסוף, קורה שמבטה נופל – וזה בדיוק מה שקרה הפעם, פוזה נפלה על כתבה של המבאס ההוא, זה שתמיד כותב על פלסטינים מסכנים. כאילו אין לנו די מסכנים תוצרת־בית (פוזה נתכרכמה בהיזכרה איך פעם היא דרכה, בלי כוונה, על גדם של קבצן בבן יהודה).
אם התחקירנית תקשה, היא תענה לה בכנות; היא לא קראה מילה מעבר לכותרת, וגם אותה היא שכחה.
אלא שאז – האם זה הגורל או תפוצתו הרחבה של העיתון? – עברו יומיים והיא נחשפה לכתבה בפעם השנייה, גם כן במקריות. היא נשלחה לסקר מקום חדש, קטן, נשי, בבעלות זוג לסביות. עוד היא דוגמת את עסקית הבוקר (קפה + קרואסון בוטיק) מה היא רואה, על הדלפק? את העיתון, פתוח בדיוק בכתבה של המבאס. הפעם היה משהו – קארמה? – שהביא אותה לרפרף על המילים ואחר־כך, לצלול אל הסיפור המצמרר, על ילד מג'באלייה, או דהיישה? שנורה על מדרגות ביתו באמצע אכילת סנדוויץ' –
הקרואסון, שכאמור היה מזן מובחר, נתקע לה בגרון.
ובאותה שנייה היא החליטה שככה אי אפשר יותר; רגע אחרי כבר התקשרה ליוגה, חברתה לג'וגינג (מגורדון עד לדולפינריום). שתיהן, כך טענה, חייבות לעשות מעשה, כאילו.

קשה להאשים את יוגה שלא ירדה, תחילה, לסוף דעתה של חברתה – היא בדיוק היתה, פיזית וגם מנטאלית, בדרך לבריכת האוניברסיטה, כבר ארוזה בבגד־ים שחור. הרעיון שהן, שתיהן, ייסעו לשם – סליחה, לאן בדיוק? – נראה לה מטורף, קפריזי, מיותר, ובמחשבה שנייה: ואי-נוט? מדוע היא עומדת פעורת פה? הרי גם היא אוחזת באותן דעות, פלוס־מינוס, ואינה מחמיצה הפגנות בכיכר, ששוררת בהן אווירה נהדרת של כפר, של ארץ ישראל הישנה והטובה, קיבוץ גדול – לב תל־אביב, כולם באים ברגל או באופניים, הופעת רוק חינם, מפגשים של אקראי (ובשבילה, כמו בשביל פוזה – וזהו פרט שהתחקירנית לא מוכרחה לדעת – גם הזדמנות לפגוש גברים איכותיים).
– אז נתארגן באיזה יום?
– כ… כן… בטח… באיזה יום… ורק לא השבוע. יוגה עדיין לא הספיקה לספר לפוזה, אבל בדיוק הוצע לה למסז' בסרט קצר, שבוע עבודה, כסף של חודש, לא משהו שאומרים לו לא…
ברור. פוזה לא התכוונה שהן ייסעו לשם במיידי…
אז אימתי?
מתישהו.
ועוד דבר: לדעת יוגה, שהיא טיפוס פרקטי עוד יותר מפוזה, לא מוכרחים להגיע ממש עד לשם, מספיק עד לאחד המחסומים. במחסומים האלה יש אקשן ועוולות, במרוכז: בשעה־שעתיים רואים שם המון. ופוזה, שתדע לה, אינה המתעניינת היחידה. במקומון יש ראיון נוקב עם סופרת אחת שמצאה במחסום חומרים לרומן. אולי כדאי שפוזה תעלעל –
– בספר?
– לא, לא צריך להיסחף, בכתבה.

עכשיו תחזיקו טוב ותשמעו עוד פרט שייחסך מן התחקירנית וגם מיוגה:
האמת היא שפוזה כבר – לא, לא קראה – אך ראתה את הסופרת בתכנית אירוח, שם המראיין שאב ממנה את סיפור הקרואסון – כלומר, למי שלא קלט את הפלגיאט, המאפה המקורי נתקע לא בגרונה של פוזה, אלא בגרונה של הסופרת.
על כל פנים – מאז מהווה לה הסופרת הזאת מודל.
במקום מירי בלקין.
חבל ששמה פרח לה מהראש. לייטלי בורחים לה המוני שמות, ואפילו שמות של בתי־קפה, אולי זו התחלה של אמנזיה או סניליות, כמו אצל סבתה; דווקא אצל הסבתא זה פעל לטובה, מבית"רית שרופה הפכה לגרופית של שולה אלוני. חבל חבל שהיא לא מסוגלת לצאת קצת מקברה ולהיות גאה בפוזה'לה שלה שמרימה מיזם הומניטארי, וגם – אם היא כבר מגיחה – לראות מה היא עשתה מהדירונת שירשה ממנה, איזה מרחב! אמנם היא תתלונן שלא מתרוצצים בו בעל ונכדים, ומה חדש? תמיד התלוננה ובשביל פוזה, וסבתא מצדה שתצקצק עד מחרתיים, אושו הוא ילד. ככל שהיא מעמיקה לחשוב, ברור שהחלטתה החדשה נעוצה ומעוגנת באימהותה – האימהות שינתה אותה! אתמול הגתה בזה כשצפתה בטלוויזיה בפרופסור… גם את שמו שכחה, אבל לא את התואר המפוצץ "נציג הדורות הבאים בכנסת". עכשיו גם היא חושבת עליהם.
נכון שבקטן.
וגם נכון שבינתיים המיזם עודו בחיתוליו. למה בדיוק היא מחכה?

ובכן, בהתחלה יוגה, שמיסז'ה בסרט, אחר־כך אחותה של פוזה התגרשה ונדרשה תמיכה רגשית ופוזה הקדישה אחר־צהריים שלם לאחיינה, לקחה אותו לסרט מדובב בעזריאלי! ודווקא נהנתה; אחר־כך חטפה יוגה וירוס־בטן של יומיים ופוזה נדבקה כמו חצי־עיר! אחר כך? איזו בעיה שהתנפחה עם מע"מ, והיא נאלצה לרוץ לשם ולבזבז חצי יום בתורים ולבכות מול פקידים, וכל דקה לומר את המספר־זהות; בקיצור, הושפלה עד עפר –
וכמו שזה סודר –
וחוץ מזה להיות עיתונאית זו עבודה בלחצים, לא כל שכן בתפקידה, בעיר שמתפוצצת מבתי־קפה וממקומות בדרך להיות בתי־קפה, על חורבות בתי־קפה.
ואם לא די בכך – סליחה, מה התחקירנית רוצה, אליבי?! – היא רווקה ואיש לא מסייע לה בענייני הבית, ללכת לקניות בסופר ולסדר את מה שהיא קונה במקרר, וניקיונות, לשאוב את השערות של אושו מהכריות, ולסרק אותו! רק זה גוזל עשר דקות ביום. וטיולי הבוקר והערב, וכל זה בתנאי מזג־האוויר הקשים מנשוא של השפלה – עשר דקות בחוץ וכבר צריך להתקלח; יש ימים שיוצא לה ארבע מקלחות ביממה – היא משתדלת לצמצם, בעצתה של הקוסמטיקאית, זה הרסני לעור דק כמו שלה, וכמובן לברוח מן השמש כמו מאש –

כשהקיץ יגווע, או־אז תיכנסנה פוזה ויוגה להילוך גבוה. כאילו, הרי כל מה שצריך הוא לצלוח את חדר המדרגות, לרדת לרחוב, להיכנס למכונית, להתניע, ואז, כמו תלמה ולואיז, לדהור על איילון דרום – ברור, צריך להימנע משעת הראשאוור; אם הן תצאנה בשעת עומס, בחיים הן לא תגענה, בחיים –
רגע אחד! ומה עם המיגון לחלונות? והביטוח? מה הן ממהרות לרוץ בראש המחנה, אולי קודם רצוי שיוגה תרים טלפון אל הסוכן שלה –
– הוא יהיה רק אחרי החגים…
אם כן, הן תחכינה. חיכו עד כה, לא יאונה להן כל רע אם תתאזרנה בסבלנות, עוד כמה שבועות. הן פה אין מדובר בדקדוקי פוליסות אלא בחיים ומוות. הן תחכינה. גם התחקירנית תשהה את התחקיר. כלום לא בוער.


: שהם סמיט גרה בתל־אביב. היא פירסמה שלושה קובצי סיפורים: "ליבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר, 1996), ,"טייק אווי" (זמורה ביתן, 2002), "הוםסנטר" (ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2002), וגם שלושה ספרי־ילדים.





































ולדימיר טראסוב: הלילה המאיר של אחשורוש, היהודי הנודד

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 17:14

נִמְשָׁ אַחַר נִסוּחַ, אֶתְנַדֵּב
לְמַשֶׁהוּ פָּשׁוּט הַרְבֶּה יוֹתֵר,
לְמַשֶׁהוּ
בְּ"נִיב גַּן עֵדֶן".

חוֹפֵנוּ שֶׁל נוֹפֵי הַלַּיְלָה
נִפְצַח לִרְוָחָה
בְּעַד עַדְשַׁת רְאִיָּה:
פַּעַם, שְׁמֵי לִינְקְס
חוֹשְׂפִים שִׁנַיּם מֵעַל רֹאשִׁי,
פַּעַם, מַחֲנֵה לִגְיוֹן בְּמַעְגָל רוֹגֵשׁ
שֶׁל מְדוּרוֹת
שְׁמִירָה שֶׁלוֹהֲטוֹת…

וְחֹשֶׁ זֶה
חַג בְּרִקוּד יָרֹק –
כָּל כָּ טָרַחְתִי לְיָרֵק תַ'קַו
(כָּאן בְּסוֹגְרַיִם הֶעָרַת־אֵין־קֵץ) –
לַיְלָה אַצוֹת הַיָּם.
סוֹף הַמֵאָה.

בִּטְעִמַת שַׁלְוָה
הַמַּחְשָׁבָה
זוֹהֶרֶת, קְצוּבָה יוֹתֵר –
אֵי שָׁם, עַל סַף, אֲנִי קוֹלֵט:
לִבְרֹחַ?..
עוֹד עֲלִילָה אַחַת.
הִנֵּה, אֲנִי נִזְכָּר
בְּקֶטַע הַבְּרִיחָה הַמְשֻבָּח.

– מֵעֵבֶר לַפִּנָה. מַהֵר! מַהֵר!
– מָה אַתָּה שָׂח! נִדְמֶה, כָּאן הַכְּנִיסָה.
– מָה הִשְׁתַּגַּעְתָּ כְּבָר! נָרוּץ! אֵין לָנוּ זְמָן.
– רְאֵה, כְּתַב־הַחַרְטֻמִים. וְהַגֻּשְׁפַּנְקָה.
– אָבַד בִּקְרִיאָתוֹ. הַכֹּל אָבוּד.

זֶה זֶה.
תָּמִיד מֵעֵבֶר לַפִּנָה
(מַכָּר שֶׁלִּי, שְׁאוֹן רוּחַ הַבַּרְזֶל
perpetuum mobile
הַמְשַׁסֶּה בַּשֵּׂכֶל אֶת חֶזְיוֹנוֹת הַחֲלוֹמוֹת הַנוֹדְדִים,
חַיַּת דִמְיוֹן נִצְחִית
תּוֹעָה
וּמַקְנִיטָה־נִיטָה־נִיטָה בִּזְהָבָהּ שֶׁל אַשְׁלָיָה אַחַת וְיָחִידָה) –
וְזֶה בַּגֹּבָה הַמַּלֵא…
וְעוֹד אַתֶּם בְּהַמְתָּנָה, עֲדַיִן מְחַכִּים –
מִיָּד אַתְחִיל לְהִתְחַבֵּט-לְהִתְרוֹנֵן
בִּשְׁמוֹ לִשְׁמוֹ שֶל סוֹד הַשִׁעַמוּם?
וְכָּל זֶה בְּמַבַּט עֵינַיִם עֲרוּמוֹת?!
כְּשֶׁבְּעַצְמוֹ דָּוִד הַמֶּלֶ הַמָּשִׁיחַ
כִּרְכֵּר בְּכָל עֻזוֹ לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹדֶשׁ כְּמוֹ פַּגַנִי,
וְזֶה שֶׁלִי נָשַׁף בַּחֲצוֹצְרָה!..

.. .. .. .. .. .. ..

אֲנִי הַשֵׂכֶל הַנִּרְדָּף
וּמַשְׁמָעוּת הַצְּלִיל.
אֲנִי שַׁקְרָן שׁוֹפֵעַ דְּבַש
וּשְׁבִיל נִסְתָּר.
אֲני, הַמְאֹהָב בִּיסוֹד הָאַהֲבָה,
קָלַעְתִּי אֲרֻכּוֹת אֶת מִצְלוֹלֵי הַיְצִירוֹת הָאֲהוּבוֹת.
לְשׁוֹר הַהִגָֹּון יָכוֹל לְהֵירָאוֹת
שֶׁפֹּה מַחְסָן שֶׁל רִיק הָאֲבָנִים.
אַ פֹּה הִיא שְׂפַת הַטֶּבַע.
וְגַרְעִיִנֵי זָהָב
בְּזוֹ הַתְּכֵלֶת –
גַּם הַפִּתּוּי וְגַם הַמַּתָּנָה.
בַּמְּעַרְבֹּלֶת שֶׁל הַמּוֹנוֹלוֹג –
נִשְׁקָע
עוֹלַם הַשְּׂחוֹק הַתּוֹבְעָנִי –
וְשׁוּב עַל הַשְּׁחָקִים חָלַמְתִּי –
צָף מִמְצוּלוֹת אֶל פְּנֵי הַפַּרְצוּפִים:
"הַאִם הִכְּחִיל דָּמָם שֶׁל צְעִירִים?"
נוֹשְׁכִים שְׂפָתַיִם.
"וּמָה עִם תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָׁה? שׁוּב בָּאֹפְנָה?"
"הוֹ־הוֹוֹוֹ!"
הוֹ הַטַּבּוּר שֶׁל הַתִּקְווֹת!
מְחוֹז הַמָּשִׁיחַ!
הֲוַי כָּפוּף לַטֶקֶס. מְחַכִּים.
עוֹד רֶגַע וְיוֹפִיעַ.
עַל הַחֲמוֹר בְּקֶצֶף זֵעָתוֹ.
נֶגֶד הָעֲוִיתוֹת הָאֵלֶּה מֻמְלֶצֶת הַתְּחִיָּה
בְּסֵפֶר־מִרְשָׁמִים
כְּסַם־מַרְפֵּא לַכֹּל.
כֻּלַם יִלָּחֲמוּ עַל הָאֲוִיר
בְּאֶלְעֲזָרִים.
וּבְכֹל אֹפֶן
כְּדֵי לְהַנְעִים לְאַשְׁלָיַת הַצֶּדֶק,
וּבְכֹל אֹפֶן נְצַיֵּן אֶת זְרִיזוּתָהּ
שֶׁבָּהּ הַנֶּפֶשׁ מוּכָנָה לִזְכּוֹת בַּנֶּצַח,
עֵינֶיהָ מַשְׁפִּילָה בִּשְׁאִיפָה לְנֵס.
Ecce homo.
מִשְׂחַק הַטֶּבַע הָאַחֵר.
אֲבָל בַּמֶּה יָפִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת
בְּמַעֲלוֹת שֶׁל קֹר הָאֱמוֹנָה?
אֲנִי הָעֵד לַשֶּׁמֶש.
אֲפַעְנֵחַ.
בְּמַאֲמַץ חַיִּים מַתְוִים אֶת הַגּוֹרָל
אֵין לְזָכְרוֹ וְאֵין לְזַכּוֹתוֹ (דְהֵיְנוּ: אֵין לְהִתְחַשְּׁבֵּן אִתּוֹ)
אֶלָּא לִקְרֹא,
לִקְרֹעַ מִן הָאֲפֵלָה אֶת פֵּרוּרֵי הָאוֹר.
הָאֲפֵלָה הִיא תֹּהוּ,
פִּיהָ הַפָּעוּר
הוּא נַחְתּוֹמָר עָפָר וָאֵפֶר.
הַזֹהַר שֶׁל הַמְזֻהֶה – הָאוֹר.
הִנֵה הָאַפִּוֹקְרִיף.
אֵין אַף מִלָּה בִּכְתַב הַיָּד,
בְּקֶשֶׁר לִפְרָסֵי הַהַבְטָחוֹת –
כְּלוּמַר, מַר דְּבַשׁ הַנִּצָחוֹן,
וְגַם דַּיְסָה אוֹתוּ דָּבָר.
אֲבָל!
אַשְׁלִים אֶת הַפְרַגְמֶנְט בִּפְרָט אֶחָד –
חַמְסָה.
חֲמֵשֶת הַכְּלָלִים מְאֻלָּפִים בִּידֵי הַשֵּׂכֶל:
הַנֶּפֶשׁ הַכְּלוּאָה בְּשִׁרְיוֹנָהּ,
אָפִיק הָרְאִיָּה,
עֵמֶק הָרְפָאִים –
צִלְלֵי־מִלִים חַיִּים
דֻּגְמַת הַהַשְׁרָאוֹת
וְ… אִי הַוַּדָּאוּת.
וְשֶׁיַּכְתִּיב לָכֶם הַזִכָּרוֹן
לְפֶתַע.
עַל מַדְרֵגַת הָאֶבֶן, בְּאַקְרַאי,
כּוֹס מַיִם נִשְׁכְּחָה,
פְּלִיטַת פִּיו שֶׁל הָעֶרֶב.
דְּמָמָה בַּרְרָנִית…
מְקוֹר הַהַנְדָּסוֹת הָעֲדִינוֹת…


מרוסית: ג.-ד. זינגר


: ולדימיר טראסוב נולד במוסקבה בשנת 1954. בישראל משנת 1974, חי בירושלים. פירסם שלושה ספרי שירה בשפה הרוסית. מספר שיריו בתרגום לעברית של ג.-ד. זינגר פורסמו בכתב־העת "דימוי" ובאנתולוגיה "שיח משוררים" (הקיבוץ המאוחד, 1999).