לודמילה חרסונסקיה: מלחמה. היום העשירי

וְהֵם אָסְפוּ אֶת כָּל הַסְּפָרִים שֶׁכָּתְבוּ,
וְעָרְמוּ אֹתָם בַּעֲרֵמוֹת גְּבֹהוֹת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן,
וְדַחֲפוּ אוֹתָם אֶל הַזְּגוּגִית, קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים,
וְהַסְּפָרִים עָמְדוּ יַצִּיבִים וְהֵגֵנּוּ עַל הַחֶדֶר,
סְפָרִים מִפְּנֵי רָקֵטוֹת, מִפְּנֵי שְׁבָרִים,
מִפְּנֵי זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁבֶּרֶת מִפִּצּוּץ,
סְפָרִים מִפְּנֵי הָרֹעַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה
וּכְדֵי שֶׁמִּלִּים וְאוֹתִיּוֹת יִשָּׁאֲרוּ,
דּוּ-צְדָדִי, בְּיַחַד, הַתַּדְפִּיס,
סְטָלִין לֹא הָיָה, תַּדְפִּיס*, תֵּשַׁע,
יוֹמָן אוֹדֵסָה, לַצּוֹעֵד מֵעַל הַחֲפִיר,
חֵלֶק שְׁמִינִי, כֻּלָּנוּ מִשֶּׁלָּנוּ, שִׁבְרֵי צַעַר,
הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲדִישָׁה שֶׁל יְמֵי הַבֵּינַיִם...

מרוסית: גלי-דנה זינגר

* במקור שתי מילים באוקראינית

Война. День десятый

и они собрали все книги, которые написали,
и сложили их высокими стопками на подоконнике,
и прижали к окну, маленькие, и большие,
и книги крепко стояли, защищая комнату,
книги от ракет, от осколков,
от стекла, которое лопается при взрыве,
книги от зла, чтобы его не было
и чтобы остались слова и буквы,
тыльная-лицевая, вдвоем, распечатка,
сталіна не було, роздруківка, девять, 
одесский дневник, перешагнуть ров, 
восьмая доля, все свои, обломки скорбей,
новейшая история средневековья...

הצילום של ויקטור קוגן

ליודמילה חרסונסקיה (נולדה בטירספול, מולדובה, בשנת 1964) – משוררת עטורת פרסים, כותבת ברוסית ואוקראינית. פרסמה שלושה אוספי שירה. שיריה תורגמו למספר שפות, כולל גרמנית וליטאית. מתרגמת מקצועית מאנגלית, תרגמה לרוסית שירים של משוררים רבים, כולל חתן פרס נובל סימוס היני. מתגוררת באודסה, אוקראינה.

ליליה צ'רניאבסקיה: ***

מִסְפָּר הִתְרַחֲשׁוּיוֹת לֹא חֲשׁוּבוֹת אוֹ מִקְּרִיּוֹת
כְּמוֹ הָעֵצִים הַקּוֹדְרִים וְהַגְּבֹהִים הָהֵם מֵהַפַּארְק הַווִּינָאִי
שׁוּב וָשׁוּב עוֹמְדִים בַּדֶּרֶךְ
כְּמוֹ מַסְתִּירִים סוֹד
וְאִם תְּנַחֲשִׁי מָה הוּא, תַּשִּׂיגִי אֶת יִעוּדֵךְ

מאוקראינית: גלי-דנה זינגר

деякі незначні або випадкові події життя
немов ті високі темні дерева з віденського парку
знову і знову постають на шляху
наче вони приховують таємницю
розгадавши яку осягнеш свою долю

ליליה צ'רניאבסקיה (נולדה בקייב בשנת 1973) – משוררת וסופרת, כותבת ברוסית ואוקראינית. ב1994 סיימה את לימודיה במכללה למחקר גיאולוגי של קייב, בשנת 2008 – את לימודיה באוניברסיטה הלאומית של קייב ביקורת קולנוע. שיריה והפרוזה הקצרה שלה פורסמו בכתבי עת רבים.

ליליה צ'רניאבסקיה: ***

ִּקַּשְׁתִּי מִשְּׁאָלָה כְּשֶׁצִּלַּמְתִּי דְּרוֹר בְּאָבָק אָפֹר.
זֹאת הַבְּדִידוּת - הַדְּרוֹר בְּאָבָק אָפֹר.
הוּא לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר עַל בְּדִידוּת,
הוּא יָכוֹל רַק לִהְיוֹת בּוֹדֵד, לעוּף, לֶאֱסֹף פֵּרוּרִים בַּדֶּשֶׁא.
בָּאָבִיב וּבַקַּיִץ יֵשׁ הֲמוֹן יַמִּים בּוֹדְדִים,
כְּשֶׁהָרְחוֹב מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ וְשׁוֹאֵל: אַיֵּךְ?

מאוקראינית: גלי-דנה זינגר

згадала, як одного дня сфотографувала горобця                                                                   у сірій пилюці. 
Ось що таке самотність, – це горобець у сірій пилюці.
Він не вміє говорити про самотність, 
він вміє лише самотіти, летіти, підбирати кришки у траві.
Навесні та влітку багато самотніх днів, 
коли вулиця вдивляється в тебе, та питає: де ти?
 

ליליה צ'רניאבסקיה (נולדה בקייב בשנת 1973) – משוררת וסופרת, כותבת ברוסית ואוקראינית. ב1994 סיימה את לימודיה במכללה למחקר גיאולוגי של קייב, בשנת 2008 – את לימודיה באוניברסיטה הלאומית של קייב ביקורת קולנוע. שיריה והפרוזה הקצרה שלה פורסמו בכתבי עת רבים.

לֶסיה אוקראינקה: סַאפְּפוֹ

מוּל סַעַר הַיָּם, עַל הַסֶּלַע
יוֹשֶׁבֶת עַלְמָה חֲמוּדָה,
הַזֵּר שֶׁל דַּפְנָה מָה נָאֶה לָהּ,
הַנֶּבֶל רוֹנֵן בְּיָדָהּ.

הִיא שִׁיר אַחֲרוֹן שְׁטוּף הָעֶצֶב
נוֹגֶנֶת בַּנֶּבֶל שֶׁלָּהּ,
בַּנֶּפֶשׁ פּוֹעֶמֶת בְּקֶצֶב 
קִינַת תּוּגָתָהּ הַגְּדוֹלָה.

נִזְכַּר זֶה הַשִּׁיר בַּתִּפְאֶרֶת
שֶׁל שְׁמָהּ וְשִׁפְרַת הַתֵּבֵל,
בְּאֵשׁ הַתְּשׁוּקָה, עֹל הַקֶּרֶת,
הַלֵּב הַנִּבְגָּד הָאָבֵל.

תִּקְוָה וְיֵאוּשׁ... אָז הַאֵשֶׁת
קוֹרַעַת אֶת זֵר הַדַּפְנָה,
וּבְתוֹךְ הַיַּמָּה הַגּוֹעֶשֶׁת
מוֹצֵאת הִיא סִיּוּם לָרִנָּה.

 (1884)


מאוקראינית: אפרים פודוקסיק

Сафо

Над хвилями моря, на скелі,
Хороша дівчина сидить,
В лавровім вінку вона сяє,
Співецькую ліру держить.
До пісні своєї сумної
На лірі вона приграє.
І з піснею тою у серці
Велика їй туга встає.
В тій пісні згадала і славу
Величну свою, красний світ,
Лукавих людей, і кохання,
І зраду, печаль своїх літ,
Надії і розпач… Дівчина
Зірвала лавровий вінець
І в хвилях шумливого моря
Знайшла своїй пісні кінець.

1884

לסיה אוקראינקה (לריסה קוסאץ'-קביטק, 1871-1913) - משוררת אוקראינית קלאסית, נולדה במחוז וולהין שבמערב אוקראינה, במשפחת אצולה. במשפחתה דיברו אוקראיני. לסיה קיבלה השכלה טובה, היא שלטה, מלבד אוקראינית ורוסית, גם בשפות אירופאיות רבות, כולל שפות סלאביות, וגם ביוונית עתיקה ולטינית. התחילה לכתוב שירה בגיל 13, מילדותה עסקה גם באמנות ובמוזיקה. סבלה ממחלה קשה, ממנה נפטרה בגאורגיה  בגיל 42.

אולגה ברגינה: ***

אֵין לְאָן לָצֵאת מִכָּאן כִּי טְוָח הַיֶּרִי קָצַר מִדַּי   מִלְחָמָה אַחֲרֵי שָׁלוֹם   הַגּוּף שֶׁלָּךְ בַּגִּשּׁוּשׁ 

לְחַפֵּשׂ בֵּין הֲדוֹמִים לָנוּ שֶׁגֹּרְשׁוּ מִכָּל הָאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת שֶׁל הָאֱמֶת הַהִיסְטוֹרִית שֶׁנִּתְחַשְּׁלוּ בַּאֲפָר הַמַּשְׁמָעוּיוֹת    קְחִי אֶת הַלֵּב הַזֶּה כְּהוֹכָחָה שֶׁהַחַיִּים אֵינָם חוֹלְפִים כָּכָה סְתָם 

אֵין לְאָן לָצֵאת מִכָּאן כִּי הַיְלָדִים מְצַיְּרִים פֵּרוֹת סְתָיו עַל הַקִּירוֹת הַמְּסֻיָּדִים בְּלָבָן   יְרִיעוֹת הַמַּחֲשָׁבוֹת הַזּוֹהֲרוֹת   בִּנְיַן עָל וּבָסִיס   וְהִנֵּה בְּדִיּוּק לְכָאן יִפּוֹל פָּגָז הָאוֹר   קַרְנָיו חַמּוֹת כְּאִלּוּ עוֹד אָבִיב   כָּךְ הָיָה

אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת מִכָּאן כִּי הָעוֹלָם צָבוּעַ בְּדָם וּבָשָׂר שֶׁל צְלָלִים   הַמִּלְחָמָה תִּסְתַּיֵּם מָתַיְשֶׁהוּ וּלְאָן אַתְּ אָז

הַשָּׁלוֹם אֵינוֹ קַיָּם   מָה זֶה   זֶה חֶלְמִיּוֹת   אֶת הַגְּלוּלָה הַזּוֹ הֵינִיקָה זְאֵבָה   הָרֶקַע רָעִיל   כָּאן תִּהְיֶה עִיר אַחֶרֶת

אֲנָשִׁים מְאֻשָּׁרִים יַעַזְבוּ אֶת בָּתֵּיהֶם וַיַּעֲשׂוּ חֶשְׁבּוֹן עַל בַּדִּים כַּמָּה מֵאִתָּנוּ עוֹד נִשְׁאֲרוּ

זֹאת כִּמְעַט אַהֲבָה לְכָל דָּבָר שֶׁנֶּעֱלַם   לְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רַק לְיוֹם אֶחָד כְּמוֹ פַּרְפַּר הַנְּשָׁמָה

אֵין לְאָן לָצֵאת מִכָּאן   הָעוֹלָם צַד אוֹתִי וְלָכַד אוֹתִי* וּבוֹחֵן בְּמִיקְרוֹסְקוֹפּ הֵיכָן לִנְעֹץ אֶת הַסִּכָּה הַזֹּאת

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מְעַנְיֵן לְהִשְׁתַּכְשֵׁךְ בַּתְּמִסָּה   הַגּוּף שׂוֹחֶה אַחֲרֵי הַמַּיִם   הַנְּשָׁמָה אוֹסֶפֶת אֶת הָרִשּׁוּמִים הָאֵלֶּה כִּי הִיא קְטַנָּה מִכְּדֵי לְהָגֵן עַל הָעוֹלָם   זוֹ מִלְחָמָה עִם עַצְמֵנוּ כִּי נֶחְצֵנוּ לִשְׁנַיִם

אֲנַחְנוּ לֹא מְזַהוֹת יוֹתֵר אֶת הָעִיר הַזֹּאת וְאֵין לְהַבִּיט בְּעֵינַיִךְ   הַמַּרְאָה הַזֹּאת מִשֶּׁקֶּרֶת שֶׁהָיִית קַיֶּמֶת שֶׁשָּׁם מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד יֶשְׁנוֹ עוֹלָם חַם אוֹקְטוֹבֶּר שֶׁל אָבִיב

מַשֶּׁהוּ פּוֹעֵם מִתַּחַת לָעוֹר   מָה זֶה אִם לֹא הַמַּגָּע   כְּמוֹ הַדָּם מִן הַלֵּב שֶׁעוֹד חַיָּב לִהְיוֹת חַי   אַחֶרֶת לְאָן אַתְּ עַכְשָׁו אַחֲרֵי הַשָּׁלוֹם

אֲנִי עוֹד אֶלְמַד לְצַיֵּר כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְגַּשֵּׁם




* פרפרזה של אפיטף עצמי של הריגורי סקובורודה: "העולם צד אתי אך לא לכד אותי"

***

звідси не вийти нікуди бо відстань для пострілу надто коротка війна після миру навпомацки тіло своє

шукати поміж схожих нас відрахували з усіх вишів історичної правди вигартували в попілі сенсів візьми це серце як доказ життя не минає ось так

звідси не вийти нікуди бо діти малюють осінні плоди на білених стінах осяйні простирадла думок надбудова та базис сюди ось і влучить снаряд світла промені теплі немов ще весна так було

звідси не вийти бо світ намальований кров'ю та плоттю тіней війна закнічиться колись і куди ти потім

миру не існує що це таке це мальви ось цю пігулку вигодувала вовчиця отруйне тло тут буде інше місто

щасливі люди будуть виходити з будинків на холстині рахувати скільки нас ще залишилося

це майже кохання до всього що зникнути має до всього що тільки на день мов метелик душі

звідси не вийти нікуди світ спіймав роздивляється під мікроскопом куди цю голку вштрикнути щоб цікавіше було 

щоб у розчині борсатись тіло пливе за водою душа ці малюнки збирає бо мала вона що залишити мир це війна із собою бо навпіл розрізали нас

ми не впізнаємо більше це місто і в очі твої не дивитись це дзеркало бреше що ти існувала що там за фіранкою світ теплий жовтень весни

що пульсує під шкірою що це як доторк як кров із серця що має бути живим ще інакше куди ти тепер після миру

я ще навчусь малювати щоб справдилось все

הצילום של פבל טורקביץ'

אולגה ברגינה נולדה בשנת 1982 בקייב. בוגרת הפקולטה לתרגום של האוניברסיטה הבלשנית הלאומית של קייב. עד כה פרסמה ארבעה אוספי שירה ושני ספרי פרוזה. כותבת באוקראינית וברוסית. מתרגמת מאוקראינית ומאנגלית לרוסית, עד כה ראו אור שלושה ספרים בתרגומה.

אולג לישהה: ***

... וְעַל פָּנַיִךְ
הָרוֹטְטוֹת צִיַּרְתִּי אֶת צֵל הֶעָנָן –
הִטְבַּעְתִּי אֶת הֶדְפֵּסוֹ...

בְּנִתְזֵי קֶצֶף לָבָן 
בֵּיתִי הוּא גֵּאוּת
(סַאפְּפוֹ רוֹחֶצֶת שָׁם בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ.)
בַּצֹּהַר שֶׁל גַּג הַפַּח,
מִישֶׁהוּ יֵרָאֶה עַד לַכְּתֵפַיִם (אַתְּ יוֹדַעַת מִי זֶה).
יָסִיר מֵעָלָיו אֶת גַּל הַתַּפּוּחִים – 
תִּפְסִי אוֹתוֹ בְּגַל שֶׁל תַּפּוּחִים..!


מאוקראינית: גלי-דנה זינגר

...i на твоїм тремкiм
лицi я промалював тiнь хмари –
я зняв її видбиток...

...у бiлопiнних бризках
мiй дiм – прибiй
(лiтнiми ночами там купається Сапфо...)
в бляшанiм даху люк,
по плече вигулькне хтось (ти знаєш хто).
вiдгорне хвилю яблок над собою –
пiймай його у хвилi яблук!..

הצילום של ולדמרט קליוזקו

אולג לישהה (1949 – 2014) – משורר, מחזאי, מתרגם אוקראיני. בשנת 1968, במהלך שנת לימודיו האחרונה באוניברסיטת לביב, סולק ממנה בשל השתתפותו בחוג הספרותי לא רשמי "בוהמה של לביב", וגויס לצבא הסובייטי. יצירותיו לא פורסמו רשמית עד שנת 1989, כשראה אור קובץ שיריו הראשון. בשנת 1999, בהוצאת ספרים של אוניברסיטת הרוורד, ראה אור אוסף שיריו בתרגום לאנגלית שנעשה על ידי ג'יימס ברספילד בשיתוף עם המשורר. לספרים אלה נוסף עוד קובץ שירים (2002) וספר פרוזה (2010). בשנת 2000 הוא זכה בפרס PEN לשירה בתרגום. 

אולג לישהה: שיר 55

שְׁנִי, חֲבִיבָתִי, הַכֹּל נִרְדָּם,
אַחֲרֵי שֶׁשָּׁתִית חָלָב מֵהַנָּהָר...
פָּן שֶׁל הַשָּׁעוֹן הַמְעוֹרֵר
הִתְכַּסָּה בִּקְנֵי סוּף יְבֵשִׁים וְנָם...
עֲרִיסָתֵךְ הִתְנַדְנְדָה בָּרוּחַ
נִפְרֶדֶת בְּחִיּוּךְ לָבָן כַּשֶּׁלֶג,
תְּלוּיָה בַּשָּׁמַיִם בַּחֲלוֹמוֹת...
אֶקְלַע אֶת צַמּוֹתַיִךְ עַד מָחָר,
בַּבֹּקֶר אֶתְכּוֹפֵף מֵעָלַיִךְ עָטוּף כְּפוֹר
סְרָטִים בְּהִירִים, אַרְגְּמָנִיִּים...
שְׁנִי, חֲבִיבָתִי, נֵר דּוֹלֵק בְּבֵית הַקָּנִים,
שֶׁהֻדְלַק עַל יָדַי, עַל יְדֵי מְחֻסַּר הַבַּיִת...
קֶרַח מֵעָלַיִךְ, קֶרַח מִתַּחְתַּיִךְ...
הַלֶּהָבָה תְּחַמֵּם אֶת הַזִּכָּרוֹן...


מאוקראינית: גלי-דנה זינגר

пісня 55

Спи, моя люба, усе засинає,
Попивши на ніч з ріки молока..
Циферблат будильника
Поріс сухим очеретом, дрімає..
Колиска твоя, всміхнувшись прощально
Білосніжним сміхом,
Загойдалась на вітрі,
Підвішена до неба снами..
Я заплету твої коси до завтра,
Ранком нахилюсь над тобою в інеї —
Стрічки яскраві, багряні..
Спи, моя люба, в домі очерету горить свічка,
Запалена мною, бездомним..
Крига над тобою, крига під тобою..
Полум'я відігріє пам'ять..

אולג לישהה (1949 – 2014) – משורר, מחזאי, מתרגם אוקראיני. בשנת 1968, במהלך שנת לימודיו האחרונה באוניברסיטת לביב, סולק ממנה בשל השתתפותו בחוג הספרותי הלא רשמי "הבוהמה של לביב", וגויס לצבא הסובייטי. יצירותיו לא פורסמו רשמית עד שנת 1989, כשראה אור קובץ שיריו הראשון. בשנת 1999, בהוצאת ספרים של אוניברסיטת הרוורד, ראה אור אוסף שיריו בתרגום לאנגלית שנעשה על ידי ג'יימס ברספילד בשיתוף עם המשורר. לספרים אלה נוסף עוד קובץ שירים (2002) וספר פרוזה (2010). בשנת 2000 הוא זכה בפרס PEN לשירה בתרגום. 

סְטֵפָּן מִיקוֹלָאיוֹבִיץ' צַ'רְנֶצְקִי: שָׁם בָּאָחוּ

שָׁם בָּאָחוּ אֶת רֹאשָׁם הִרְכִּינוּ, הוֹי, בַּדֵּי מוֹרָן.
מָה לָךְ, תִּפְאַרְתֵּנוּ־אוּקְרָאִינָה, כִּי רוּחֵךְ קָדְרָה?
אַךְ אֲנַחְנוּ אֶת מוֹרַן־הָאֹדֶם נְקוֹמֵמָה,
אַךְ אֶת רוּחַ אִמָּא־אוּקְרָאִינָה – הֵי! הֵי! – אַף נְרוֹמְמָה!

צוֹעֲדִים כָּל אִישׁ לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ, הוֹי, לִמְחֹל־דָּמִים,
לְמַלֵּט לַחֹפֶשׁ אֶת אַחֵינוּ מִכַּבְלֵי קָמִים.
אַךְ אֲנַחְנוּ נְנַתְּקָה, אַחֵינוּ, מוֹסְרוֹתֵימוֹ,
אַךְ אֶת רוּחַ אִמָּא־אוּקְרָאִינָה – הֵי! הֵי! – אַף נְרוֹמְמָה!

הוֹי מוֹרְנֵנוּ, אַל רֹאשְׁךָ תַּרְכִּינָה, פְּרִיחָתְךָ – צְחוֹרִים.
אַל יִפְּלוּ פָּנַיִךְ, אוּקְרָאִינָה, אָנוּ – בְּנֵי חֹרִין.
אַךְ אֲנַחְנוּ אֶת מוֹרַן־הָאֹדֶם נְקוֹמֵמָה,
אַךְ אֶת רוּחַ אִמָּא־אוּקְרָאִינָה – הֵי! הֵי! – אַף נְרוֹמְמָה!

הַחִטָּה תַּזְהִיב בִּשְׂדוֹת אַרְצֵנוּ, בַּשְּׁדֵמוֹת – קָמָה.
קָמוּ מִתְנַדְּבַיִךְ, אוּקְרָאִינָה, הוֹי, לְמִלְחָמָה!
אַךְ אֲנַחְנוּ אֶת גְּדִישֵׁי שְׂדוֹתֵינוּ נְעָרֵמָה,
אַךְ אֶת רוּחַ אִמָּא־אוּקְרָאִינָה – הֵי! הֵי! – אַף נְרוֹמְמָה!

רוּחַ גֵּא יִשֹּׁב בְּכָל הָאָרֶץ מִן הַמֶּרְחָבִים,
לְפָאֵר עַל־פְּנֵי כָּל אוּקְרָאִינָה אֶת הַמִּתְנַדְּבִים.
אַךְ אֲנַחְנוּ תְּהִלָּתָם לָעַד לֹא נְעַמֵּמָה,
אַךְ אֶת רוּחַ אִמָּא־אוּקְרָאִינָה – הֵי! הֵי! – אַף נְרוֹמְמָה!

Степан Миколайович Чарнецький: Ой у лузі

Ой у лузі червона калина похилилася,
Чогось наша славна Україна зажурилася.
А ми тую червону калину підіймемо,
А ми нашу славну Україну, гей, гей, розвеселимо!

Марширують наші добровольці у кривавий тан
Визволяти братів-українців з ворожих кайдан.
А ми наших братів-українців визволимо,
А ми нашу славну Україну, гей, гей, розвеселимо!

Не хилися, червона калино, маєш білий цвіт.
Не журися, славна Україно, маєш вільний рід.
А ми тую червону калину підіймемо,
А ми нашу славну Україну, гей, гей, розвеселимо!

Гей, у полі ярої пшениці золотистий лан,
Розпочали стрільці українські з ворогами тан!
А ми тую ярую пшеницю ізберемо,
А ми нашу славну Україну, гей, гей, розвеселимо!

Як повіє буйнесенький вітер з широких степів,
Та й прославить по всій Україні січових стрільців.
А ми тую стрілецькую славу збережемо,
А ми нашу славну Україну, гей, гей, розвеселимо!

אולג לישהה: כלב

הוּא שָׁכַב בַּיַּעַר כְּמוֹ סֶלַע,
מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ –
אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת הַלְּכוּדָה בְּקוּרֵי גִּידִים.
שְׂעָרוֹ הַמֵּת הוּעַף בָּרוּחַ וְשׁוּב נָפַל.
מֵעֹמֶק שֶׁל עָלִים רְקוּבִים,
כְּמוֹ מֵאַמְבַּטְיַת תִּינוֹק, מַבָּטוֹ מִתְחַנֵּן:
"אַל תִּגְּשׁוּ אֵלַי... תְּנוּ לִי לִהְיוֹת לְבַדִּי..."
בַּיַּעַר שֶׁרַק עַתָּה הִתְעוֹרֵר
יַגְלִידוּ פְּצָעִים יְשֵׁנִים.
יְרַפְּאוּ מִפְרָקִים שְׁחוּקִים.
יִתְחַזְּקוּ שְׁרִירִים כְּמוֹ עֵצִים.
עֵינַיִם צְהֻבּוֹת מִכְּפוֹר,
תַּעֲלֶנָּה מֵהַכַּפּוֹת הַקִּדְמִיּוֹת,
שׁוּב רוֹאִים בָּאֹפֶק אַרְנָב עֲנָק.
שְׁמַע, סִרְפַּד צָעִיר – רַחֵם עָלָיו, 
לִבּוֹ לֹא יַעֲמֹד בִּזְרִיזוּתְךָ.
וְלֹא בְּנֵטֶל שֶׁלָּכֶם, נְמָלִים רִאשׁוֹנוֹת,
שֶׁמְּטַפְּסוֹת בְּחָפְזָה כָּזֹאת 
עַל הַאֶבֶן שֶׁבְּקֹשִׁי הִתְחַמְּמָה.
הוּא עֲדַיִן יָכוֹל לָקוּם וּלְהִתְנַעֵר.
אוֹ לְהִתְכַּסּוֹת בְּסִרְפַּד,
כְּמוֹ גּוּשׁ שֶׁלֶג מֻשְׁחָר.


מאוקראינית: גלי-דנה זינגר

Собака

Він лежав у лісі, як валун,
І голову так підвів –
Череп оплутаний павутинкою жилок.
У вітрі звіялась і лягла відмерла шерсть.
З глибокого прілого листя,
Як з дитячої купелі, його погляд благає:
Не підходь... дай побути самому...
У щойно розбудженому лісі
Гояться задавнені рани.
Потрощені суглоби зростаються.
М’язи набрякають, як дерева.
Пожовклі від морозів очі,
Одірвавшись від передніх лап,
Знов на обрії бачать великого зайця.
Молода кропиво, - змилуйся над ним, чуєш –
Його серце не витримує твоїх скоків.
Ані вашого тягару, перші мурашки,
Що так живо видряпуєтесь
На цей ледь нагрітий валун.
Він ще може встати і обтруситись.
Або ж зарости кропивою,
Як сгусток почорнілого снігу.

הצילום של אולכסנדר לסקין

אולג לישהה (1949 – 2014) – משורר, מחזאי, מתרגם אוקראיני. בשנת 1968, במהלך שנת לימודיו האחרונה באוניברסיטת לביב, סולק ממנה בשל השתתפותו בחוג הספרותי לא רשמי "בוהמה של לביב", וגויס לצבא הסובייטי. יצירותיו לא פורסמו רשמית עד שנת 1989, כשראה אור קובץ שיריו הראשון. בשנת 1999, בהוצאת ספרים של אוניברסיטת הרוורד, ראה אור אוסף שיריו בתרגום לאנגלית שנעשה על ידי ג'יימס ברספילד בשיתוף עם המשורר. לספרים אלה נוסף עוד קובץ שירים (2002) וספר פרוזה (2010). בשנת 2000 הוא זכה בפרס PEN לשירה בתרגום. 

הריהורי סקובורודה: השיר השישה עשר

מתוך "גן השירים האלוהיים אשר נבט מגרעיני המקרא הקדוש"

על פי "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן"
 
חָלְפוּ הָעֲנָנִים. זוֹרַחַת קֶשֶׁת מְשַׂמַּחַת.
כָּל הָעֶצֶב נֶעֱלָם. עוֹלָמֵנוּ זוֹהֵר בְּנַחַת.
שִׂמְחַת הַלֵּב הִיא אוֹר טָהוֹר שֶׁל חֶסֶד עֶלְיוֹן.
אִם חָלְפוּ הַחֹשֶׁךְ וּשְׁאוֹן הָרוּחַ שֶׁל יוֹם יוֹם.
הוֹ, הָעוֹלָם הַמְּפַתֶּה! אַתָּה הָאוֹקְיָאנוֹס שֶׁלִּי, הַתְּהוֹם.
אַתָּה הַחֹשֶׁךְ, הֶעָנָן, הַמְּעַרְבֹּלֶת, הַתּוּגָה, הַדְּאָבוֹן
הִנֵּה, הַקֶּשֶׁת הַיָּפָה זוֹרַחַת לִי בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן.
כְּמוֹ יוֹנָה לְבָבִית מַגֶּדֶת לִי שָׁלוֹם.
הֱיֵה שָׁלוֹם, הוֹ עֶצֶב! הֱיֵה שָׁלוֹם, הֲֶרֶחֶם הָרָע!
קַמְתִּי עַל רַגְלַי, קַמְתִּי מֵאֲפֵלַת הַקֶּבֶר הַשְּׁחֹרָה.
הוֹ, מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד! אַתָּה הַסֶּלַע עֲבוּרִי, הַחוֹף, הַבַּיִת,
הַקֶּשֶׁת, הַחַיִּים, הָאוֹר, הַחֶסֶד, עֲלֵה הַזַּיִת.


תרגום: גלי-דנה זינגר

В сію силу: Дугу мою полагаю во облацЂ.

Пройшли облака. Радостна дуга сіяет.
Пройшла вся тоска. СвЂт наш блистает.
Веселіе сердечное есть чистый свЂт ведра,
Если миновал мрак и шум мірскаго вЂтра.

О прелестный мір! Ты мнЂ — окіан, пучина.
Ты — мрак, облак, вихр, тоска, кручина.
Се радуга прекрасная мнЂ ведро блистает,
Сердечная голубочка мнЂ мир вЂщает.

Прощай, о печаль! Прощай, прощай, зла утроба!
Я на ноги встал, воскрес от гроба.
О отрасле Давидовска! Ты брег мнЂ и кифа,
Ты радуга, жизнь, ведро мнЂ, свЂт, мир, олива.

הריגורי (גריגורי) סביץ' סקובורודה (1722, העיירה צ'רנוכי, מחוז קייב – 1794, אחוזת איוונובקה, מחוז חרקוב) – פילוסוף נודד, משורר, כותב משלים ומחנך אוקראיני. נחשב לפילוסוף המקורי הראשון של האימפריה הרוסית, אבי הפילוסופיה הדתית.
הריגורי היה ילד שני במשפחתו של קוזאק אוקראיני ובתו של צאצא הטטרים של קרים. בין מקומות מגוריו הרבים – סנקט פטרבורג, קייב, חרקיב, מוסקבה, ערי מזרח ומרכז אירופה וערי מחוז רוסיות.
שפתו הספרותית היא תופעה מיוחדת במינה. הוא ביקש ליצור לשון אחת, מזרח סלאבית, ל"רוּס'" כולה – עם יסודות אוקראינים, רוסיים וסלאביים משותפים.