:

זלמה מרבאום-אייזינגר: פואמה

In נקודתיים: 15 on 13 ביוני 2022 at 13:35

הָעֵצִים שְׁטוּפִים בְּאוֹר רַךְ, 
כָּל עָלֶה נוֹצֵץ וְרוֹעֵד בָּרוּחַ.
הַשָּׁמַיִם כְּמוֹ מֶשִׁי כָּחֹל וְחֵָלֶָק, 
נִשְׁפָּכִים כְּמוֹ טִפּוֹת טַל בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
עֲצֵי אַשּׁוּחַ סְגוּרִים בְּסֹמֶק רַךְ 
מִשְׁתְּחֲוִים לִפְנֵי הוֹד מַלְכוּתָהּ, הָרוּחַ.
מֵאֲחוֹרֵי עֲצֵי הַצַּפְצָפָה הַיָּרֵחַ קוֹרֵץ לְיֶלֶד חַיְכָן,
שֶׁכְּבָר מְנוֹפֵף אֵלָיו בְּיָדוֹ, שָׁלוֹם. 

הַסְּבָכִים נִפְלָאִים בָּרוּחַ:
רֶגַע אֶחָד הֵם כְּסוּפִים וּמִיָּד יְרֻקִּים מַבְרִיקִים
וּפִתְאוֹם הֵם כְּמוֹ אוֹר הַיָּרֵחַ עַל שֵׂעָר זָהֹב 
וְאָז הֵם כְּאִלּוּ פּוֹרְחִים מֵחָדָשׁ.

אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. 
תִּרְאֶה, הַחַיִּים מְלֵאֵים צְבָעִים רַבִּים כָּל-כָּךְ.
יֵשׁ לָהֶם סְפֵרוֹת רַבּוֹת כָּל-כָּךְ . 
וּפִיּוֹת רַבִּים שֶׁמְּחַכִּים, צוֹחֲקִים, זוֹהֲרִים 
וּמַבִּיעִים שִׂמְחָה.
רַק תִּרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ הַעוֹלָה:
כָּל-כָּךְ רְחָבָה וּמוּאֶרֶת כְּאִלּוּ הִיא מְחַכָּה לִי.
וְאֵי-שָׁם רָחוֹק מְיַבֶּבֶת עֶרְגָּה חַסְרַת מְנוּחָה
שֶׁזּוֹרֶמֶת בִּי וּבְךָ.
הָרוּחַ שׁוֹעֶטֶת בַּיַּעַר,
הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהַחַיִּים יוֹדְעִים לָשִׁיר.
הָאֲוִיר רַךְ, עָדִין וְקַר,
עֲצֵי הַצַּפְצָפָה מְנוֹפְפִים וּמְנוֹפְפִים מֵרָחוֹק.

אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת.
רוֹצָה לִצְחֹק וְלָשֵׂאת אֶת כָּל מַשֵָּׂאִי
רוֹצָה לְהִלָּחֵם, לֶאֱהֹב וְלִשְׂנֹא
רוֹצָה לְהַנִּיחַ אֶת יָדַי עַל הַשָּׁמַיִם
רוֹצָה לִהְיוֹת חָפְשִׁיָּה, לִנְשֹׁם וְלִצְעֹק.
אֲנִי לֹא רוֹצָה לָמוּת. לֹא!
הַחַיִּים הֵם אֲדֻמִּים.
הַחַיִּים הֵם שֶׁלִּי.
שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ.
שֶׁלִּי.
לָמָּה הַתּוֹתָחִים שׁוֹאֲגִים?
לָמָּה הַחַיִּים חַיָּבִים לָמוּת
לְמַעַן כְּתָרִים נוֹצְצִים?

הִנֵּה הַיָּרֵחַ.
הוּא שָׁם.
קָרוֹב.
יוֹתֵר קָרוֹב.
אֲנִי חַיֶּבֶת לְחַכּוֹת.
אַךְ לָמָּה?
עֲרֵמוֹת עַל גַּבֵּי עֲרֵמוֹת
הֵם מֵתִים.
לְעוֹלָם לֹא קָמִים.
לְעוֹלָם לְעוֹלָם.
אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת.
אָחִי, גַּם אַתָּה.
נְשִׁימָה
יוֹצֵאת מֵהַפֶּה שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ.
הַחַיִּים מְלֵאֵים צְבָעִים.
אַתָּה רוֹצֶה לַהֲרֹג אוֹתִי.
לָמָּה?
מֵאֶלֶף חֲלִילִים
בּוֹכֶה הַיַּעַר.

הַיָּרֵחַ זוֹהֵר כָּסוּף עַל כָּחֹל.
עֵץ הַצַּפְצָפָה אָפֹר.
הָרוּחַ זוֹעֶפֶת בִּי.
וְהָרְחוֹב מוּאָר.
וְאָז
אָז הֵם בָּאִים
וְחוֹנְקִים אוֹתִי.
אֲנִי וְאַתָּה
מֵתִים.
הַחַיִּים הֵם אֲדֻמִּים.
הַחַיִּים שׁוֹאֲגִים וְצוֹחֲקִים. 
בִּן לַיְלָה
אֲנִי
מֵתָה.

צֵל הָעֵץ
רוֹדֵף אֶת הַיָּרֵחַ.
בְּקֹשִׁי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתוֹ.
הָעֵץ.
הָעֵץ.
הַחַיִּים יְכוֹלִים לְהַטִּיל צְלָלִים
עַל פְּנֵי 
הַיָּרֵחַ.
הַחַיִּים.
עֲרֵמוֹת עַל גַּבֵּי עֲרֵמוֹת
הֵם מֵתִים.
לְעוֹלָם לֹא יָקוּמוּ.
לְעוֹלָם לֹא
וְ...
לְעוֹלָם לֹא.

7/7/1941

מגרמנית: דיאנה שפירא

Selma Meerbaum-Eisinger: Poem Die Bäume sind von weichem Lichte übergossen, im Winde zitternd glitzert jedes Blatt. Der Himmel, seidig-blau und glatt, ist wie ein Tropfen Tau vom Morgenwind vergossen. Die Tannen sind in sanfte Röte eingeschlossen und beugen sich vor seiner Majestät, dem Wind. Hinter den Pappeln blickt der Mond aufs Kind, das ihm den Gruß schon zugelächelt hat. Im Winde sind die Büsche wunderbar: bald sind sie Silber und bald leuchtend grün und bald wie Mondschein auf lichtblondem Haar und dann, als würden sie aufs neue blühn. Ich möchte leben. Schau, das Leben ist so bunt. Es sind so viele schöne Bälle drin. Und viele Lippen warten, lachen, glühn und tuen ihre Freude kund. Sieh nur die Straße, wie sie steigt: so breit und hell, als warte sie auf mich. Und ferne, irgendwo, da schluchzt und geigt die Sehnsucht, die sich zieht durch mich und dich. Der Wind rauscht rufend durch den Wald, er sagt mir, daß das Leben singt. Die Luft ist leise, zart und kalt, die ferne Pappel winkt und winkt. Ich möchte leben. Ich möchte lachen und Lasten heben und möchte kämpfen und lieben und hassen und möchte den Himmel mit Händen fassen und möchte frei sein und atmen und schrein. Ich will nicht sterben. Nein! Nein. Das Leben ist rot, Das Leben ist mein. Mein und dein. Mein. Warum brüllen die Kanonen? Warum stirbt das Leben für glitzernde Kronen? Dort ist der Mond. Er ist da. Nah. Ganz nah. Ich muß warten. Worauf? Hauf um Hauf sterben sie. Stehn nie auf. Nie und nie. Ich will leben. Bruder, du auch. Atemhauch geht von meinem und deinem Mund. Das Leben ist bunt. Du willst mich töten. Weshalb? Aus tausend Flöten weint Wald. Der Mond ist lichtes Silber im Blau. Die Pappeln sind grau. Und Wind braust mich an. Die Straße ist hell. Dann... Sie kommen dann und würgen mich. Mich und dich tot. Das Leben ist rot, braust und lacht. Über Nacht bin ich tot. Ein Schatten von einem Baum geistert über den Mond. Man sieht ihn kaum. Ein Baum. Ein Baum. Ein Leben kann Schatten werfen über den Mond. Ein Leben. Hauf um Hauf sterben sie. Stehn nie auf. Nie und nie. 7.7.1941

זלמה מרבאום-אייזינגר (ילידת צ'רנוביץ 1924) – מתרגמת ומשוררת יהודייה שכתבה גרמנית. אביה מקס מרבאום היה סוחר, אייזינגר היה שם המשפחה של אביה החורג. המשפחה התגוררה בצ'רנוביץ עד לפלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ביולי 1941. 
החלה ללמוד ספרות בגיל צעיר מאוד. יצירתה הושפעה מהיינריך היינה, ריינר מריה רילקה, אלפרד הנשקה, פול ורלן ורבינדרנת טאגור. בשנת 1939 החלה לכתוב שירה. יצירתה של מרבאום-אייזינגר כוללת 57 שירים שנכתבו בעפרון וצורפו בכתב יד לכרך Blütenlese ("קציר הפריחה"). הכרך של המשוררת הצעירה הוקדש בעיקר לאהובה שהיה מבוגר ממנה בשנה. 
החל משנת 1941 המשפחה שהתה בגטו צ'רנוביץ ובשנת 1942 גורשה למחנה העבודה מיכאילובקה בטרנסניסטריה (היום אוקראינה) שם נפטרה מטיפוס.