:

Archive for 2015|Yearly archive page

קרלוס דרומונד דה אנדרדה: העדרות

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:46

האהבה וזמנה

האהבה היא זכות היתר של הבשלים
השרועים על המיטה הצרה ביותר,
ההופכת ארוכה וזרועת דשא יותר,
מתחככת, בכל נקבובית, בשמי הגוף.

זהו העניין, האהבה: הרווח הלא צפוי,
הפרס התת-קרקעי והמנצנץ,
קריאה של ברק מוצפן,
…שעם פענוחו, לא קיים עוד דבר

כך שהמחיר של הארצי – כדאי,
פרט לדקת הזהב בשעון
הזעיר, הרוטט בדמדומים.

האהבה היא מה שלומדים בגבול,
לאחר שמארכבים את כל הידע
הנורש, הנשמע. האהבה מתחילה מאוחר.

Wooden door b&W for "Hahava uzmana"


היעדרות

זמן רב חשבתי שהיעדרות היא חוסר,
וכאבתי בבורותי את החוסר.
היום איני כואב.
אין חוסר בהיעדרו.
ההיעדרות היא היות-בתוכי.
ואני חש בה, לבנה, צמודה כל-כך, מכורבלת בזרועותיי,
עד שאני צוחק ורוקד וממציא קריאות שמחה,
כי את ההיעדרות, אותה היעדרות מדומה,
איש אינו גונב עוד ממני.

Looking up for "Headrut"



מפורטוגלית: יורם מלצר
הצילומים: נורית מלצר-פדון



















ילנה שווארץ: המוות סורג

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:31

***
כל מה שנשמות ביקשו לראות
הנו קיים –
אל תוך אוזניים ישירות –
נשפך מבול של דם.
חיי הפכו דקיקים יותר, נושבים יותר,
יותר בלתי אפשריים,
וכדי שלא אירא מתוהו,
עמדו סביבי הראיים,
בם השתקפו החושך והאש
במעופם מעל מצולות מתות
אך לעולם תהום לא תזהה תהום
כשם שאנשים נוטים לטעות.


***
בין קמט הזמן לקמט הזמן
החיים נעצו את התער –
וכאן מדמם עכשיו
כאן לא יתרפא עכשיו.
מה שהיה בלעדיי
מה שיהיה בלעדיי,
ובין לבין גולש, מאדים
כוחו של הלהב המסובב.


***
עננים יבשים קטנטנים
נשפכו על ההר.
במרחק (כמו כבשה אי ניראת הלכה)
הם צמחו מתוך שום דבר.
כוססת את רסיס הצפורן
המוטבע בזרתי, ראשי שמוט,
נזכרתי כי הכחול בתכלת
יקר מנוּר החורשה הקמוט.


* * *
שמעתי על אדם מוקדם:
זר הבריאה, חזיון הוא או חלום.
עכשיו נראה לי שכולו
רק פצע הוא חושב אשר נדם
נרצע, נפעם בשקט ותו לא.

בכל מקום – בשחק ובבור
הייסורים ישיגו אותו שם.
אך תשמחי, עדיין אין לקדור
אין ריח של גופרית עדיין, והדם
עוד לא מושלג במלח האפור.


המוות סורג

מה, תמותי – האומנם?
מי אימת?
אצבעות זרות תגעו
בעיני המת.
והאור לא יישפך
לא משם ולא לשם
רק תתלחש האדמה
עם הדם.
ומותך את הצעיף
ינענע על ברכיו
ויקשור אותך לכול
בדקירת הוו.
עמק החיים רחוק…
לא כואב יותר
ומותך מניע וו.
עש! הוא מקטר.


מסכת אי-התחלקות של אהבה ופחד

חירש: אם תתפוצץ פצצה
תחשוב: "התחרשתי."
(אל תיכנס לחדר אפל,
אל תדליק את האור,
יתכן שנמצא שם האל.)

עיוור: אילו דבר-מה יבער,
תחשוב: "התעוורתי."
ותהפוך פתאום
לקבר זוהר, אך סתוּם.
רק אז תיכנס לחדר,
האל כבר איננו שם,
תדליק את האור הכתום.

ועכשיו הוא כולו בפניך.
שניכם בחשֵׁכה,
בדוחק ובשכחה.


תרגמה מרוסית: גלי-דנה זינגר.



















שרון אס: ראשיתה של הטעות

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:27

*
הַסִּיד שֶׁאֲנִי מְלַקֶּקֶת מֵאֶבֶן
לַיְלָה, מַה מִּתְפּוֹרֵר

הָאֶקְסְטָזָה שֶׁבְּכוֹחָהּ קָמוֹת אַגָּדוֹת לִתְחִיָּה


*
הֵיכָן רֵאשִׁיתָהּ שֶׁל הַטָּעוּת – בְּאֵיזֶה סֵפֶר
מִי הַיָּד שֶׁבִּקְּשָׁה לְהַפְרִיד בֵּין הַדָּבָר לְעַצְמוֹ
וְהֶחְרִיבָה אֶת הַתּוֹדָעָה לְמִבְנִים נֻקְשִׁים
לְאַהֲבָה מְסֻרְבֶּלֶת, יָמִין וּשְׂמֹאל, סוּס לָבָן וְסוּס שָׁחֹר
וּמְזוֹנוֹת הָעוֹלָם, לֶחֶם ושְׁעוּעִיּוֹת הַמָּן, מֻפְרָדִים
מִי פָּשַׁע וְהָלַכְנוּ אַחֲרָיו מֻכֵּי תַּדְהֵמָה
וְלָמַדְנוּ לִהְיוֹת חֲכָמִים, בַּדֶּרֶךְ הַהוֹלֶכֶת אֶל הַמֶּלֶךְ
מְגֻבְנָנִים וּפִסְחִים מִבְּחִירוֹת – בְּעוֹד אֶרוֹס, פּוֹשֵׁט הַיָּד
נָע עַלִּיז בִּסְמַרְטוּטִים (הַאִם הָיִיתִי אֵי פַּעַם כָּזֹאת?)


*
שֶׁלֹּא כְּמוֹ פַּרְעֹה אוֹ אחשוראש שֶׁיֵּשׁ פִּתְרוֹנִים
לִנְדִידַת שְׁנָתָם הִיא יוֹדַעַת (לִפְעָמִים) כִּי
מִי-שֶׁאֵינָהּ-הִיא קַיָּם; אֲבָל לֹא אֲהוּבֶיהָ
לַמְרוֹת שֶׁדָּמָם הוּא הַיָּקָר, בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר הֵם פִיגְמֶנְטִים מִדִּמְיוֹנָהּ
וְכָעֲסָה, הוֹ אֵל אֱלֹהִים, בּוֹעֵר


*
הַמִּתְעוֹרֵר בְּקֹשִׁי גָּדוֹל
הוּא הַיְּתוֹמָה חַסְרַת דִּמּוּיִים לַיַּתְמוּת
תִּקְוָתָהּ אֵינָהּ הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים
הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי הָאַחֵר הוּא רְצוֹנָהּ

שֶׁיִּכָּנְסוּ הָעֵצִים חָזְרָה לָעֵצִים וְהָאוֹר יְרַשְׁרֵשׁ
הַנָּחָשׁ יָנוּחַ זְנָבוֹ בְּפִיו
וְהִיא תִּרְאֶה וְהִיא תִּשְׁמַע
אֶת הַלְּלֹא-נְשׂוֹא וַחֲסַר-הַנֶּחָמָה וְשֶׁאֵין-תַּבְנִית-לְלוֹכְדוֹ

(הַמָּוֶת – הִיא רָאֲתָה בְּבֵרוּר – נֶעֱלַם
מֵאֲחוֹרֵי
דֶּלֶת פְּתוּחָה -)


*
עַכְשָׁו כּוֹחִי נוֹרָא. הַמּוּזָה צוֹחֶקֶת
וְהֶרְמֶס, מוֹבִיל הַנְשָׁמוֹת וּמוֹצֵא הַמַּטְבְּעוֹת
מַפְנֶה לִי גַּב. גַּם הוּא מִצְטַחֵק, בְּמִקְטֹרֶן חוּם-זָהֹב.
בְּחֹסֶר כָּל כּוֹחִי שָׁוֶה לָאֱלֹהִי.
וְצִדּוֹ הָאַחֵר שֶׁל הַלַּיְלָה אֵינוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְגַרְגְּרֵי הַשֶּׁמֶשׁ
צִדּוֹ הָאַחֵר שֶׁל הַלַּיְלָה הוּא מִסְדְּרוֹן שָׁם אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר


*
אֵלּוּ לֹא שׁוּרוֹת שִׁיר
הַשִּׁיר שָׁרוּי בָּעֲלָטָה
זָז עַל מְסִלַּת צִדָּן הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּלִּים
וְחוֹרֵק. אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַחֲרִיקָה.

בְּשִׁבְתִּי לְיַד הַהוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם בְּהֶפְקֵרוּת הַדָּם
יָדִי הָאַחַת אָחֲזָה בַּגּוֹסֵס – (כָּל חַיַּי סְבִיב הַחוּטִים הַמְּעוּכִים, קָשֶׁה וְלַח לֹא לִשְׁמֹט)
עֵינַי מֻפְנוֹת הָלְאָה לָרוּחַ הֲקָמָה בַּמִּסְדְּרוֹן (נְחָשִׁים יָרְדוּ בְּרַגְלֵיהֶם הָעַתִּיקוֹת, טֶרֶם חֵטְא
בַּמַּדְרֵגוֹת, וְהוֹתִירוּ שֹׁבֶל שֶׁל אוֹר – מָקוֹם הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב, וַאֲנִי בַּתָּוֶךְ – מַחְזִיקָה אֶת הַגּוּף הַכִּמְעַט מֵת לֹא לְהִשָּׁמֵט אֶל הָרוּחַ שֶׁכָּל הַנְּחָשִׁים עֲזָבוּהָ –
וְרָאִיתִי אֵיךְ הַשִּׁירָה לְעוֹד רֶגַע הוֹדֶפֶת אֶת הַכֹּחַ הַמִּתְקָרֵב אֶל הַנִּטָּל מִמֶּנּוּ כֹּחַ
בְּאוֹחֲזִי בַּכִּמְעַט מֵת – כַּף אֶל כַּף, בַּעֲדִינוּת
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַמִּלִּים מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר מְחֻבָּרוֹת לְאַחֲיוֹתֵיהֶן הַנִּגְלוֹת, וְלֹא
הֵן אֵינָן דּוֹמוֹת, יְצוּרֵי כָּנָף וְזוֹחֲלִים דּוֹמִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַטּוּרִים הַנִּצְבָּרִים בַּחֹשֶׁךְ
סְבִיב הַנְּשָׁמָה שֶׁעוֹמֶדֶת לִפְרֹחַ ? (תַּכֶּה תַּכֶּה סִימַן שְׁאֵלָה
וְאוּלַי יֵצֵא חֲסַר הַגּוּף מֵאֲחוֹרֵי הַמְּאֹרָעוֹת לְסַפֵּר) (אָבִי עוֹמֵד עַכְשָׁו מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת) (הַכְּאֵב הוּא הַקִּרְבָה הַנִּתֶּנֶת לַחַי עִם הַמֵּת)


*
כָּעֵת, מִשֶּׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְהִתְגַּלְגֵּל בְּמַה שֶּׁנִּגְלָה לִי
וְלִבְנוֹתוֹ מִבִּפְנִים (הַקּוֹנְכִיָּה, הַנְּהָמָה הָעוֹלָה מֵעִוְרוֹן
הַמַּיִם, מֵהַבָּבוּאוֹת)
הַבִּיוֹגְרָפִי שָׁב, מֵעֵין צִפּוֹר חִיצוֹן שֶׁל אֵשׁ, לְהַבְעִיר אוֹתִי מֵאַהֲבָה
שֶׁלֹּא תַּבְדִּיל (וְכַמָּה נוֹרָא לָהּ שֶׁלֹּא נָחוּץ לָהּ לְהַבְדִּיל)
בֵּין הַבּוֹנֶה לְבֵיתוֹ


*
יֵשׁ יָמִים וְהַמְּחוֹגִים בַּמַּעְגָּל
תַּקִּיפִים לֵאמֹר – הַצּוּרָה מוֹלִידָה אֶת הָאָרֶץ
בָּהּ יְשַׂגְשֵׂג הַדָּבָר שֶׁנּוֹלַד מֵחֻקֵּי הַצּוּרָה
כְּמוֹ שׁוּב בַּחֲתֻנּוֹת לָשֶׁבֶת לַשֻּׁלְחָן הַלָּבָן
וְהַדְּמָעוֹת הֵן דִּמְעוֹת כְּלָלֵי הַזָּהָב – לָקַחַת חֵלֶק בַּזֹּהַר
שֶׁהוֹבִילוּ אֵלָיו שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל מְדָנִים וְרָעָב
וְיֵשׁ יָמִים – וְעִגּוּל הַשָּׁעוֹת הַמְּחַקֶּה כּוֹכָבִים
אֵין בּוֹ דַּי. אֵין בּוֹ דַּי – מַשֶּׁהוּ נוֹרָא קָרָה
וְנִפֵּץ אֶת הַיֹּפִי וְהַמֶּלַח הָפַךְ
לַחַשׁ חַלָּשׁ לַמִּדְבָּר –
וְאֵיךְ תְּזַמְּנִי אֶת הַיָּד לִלְפֹּת מַה שֶּׁנּוֹתָר
וְיֵשׁ לְגַיֵּס לָאַהֲבָה


*
וּכְבָר זָעַמְתְּ עָלַי וּבָאוּ הָאֵימָה וְהַמַּחֲלוֹת
וּמִסְדְּרוֹן אָרֹךְ שֶׁבְּסוֹפוֹ נֶפֶשׁ עֵירֻמָּה, אָנוֹנִימִית מְמַהֶרֶת
לִקְפֹּץ לִמְסִלּוֹת גְּבוֹהוֹת בִּרְקִיעִים וַאֲדָמוֹת
לֹא כִּי מִדָּתִי הִיא מִדָּתֵךְ אוֹ גּוּפִי גּוּפֵךְ
בִּלְתִּי נִתְפֶּשֶׂת עִם רֹאשׁ הָאַרְיֵה הַבּוֹעֵר עַל צִיר מִסְתּוֹבֵב
שֶׁמֶשׁ חֲרוּכָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ סְפִינְכּס – לְהַסְתִּיר אֶת הַשְּׁמָמָה
בְּמִסְתּוֹרִין – וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ חַיָּבִים קֵפֶל – אֲפִלּוּ הַשְּׁעוּעִית
זְקוּקָה לִמְעַט לַחוּת בְּצֶמֶר גֶּפֶן, רַכּוּת לְבָנָה הַהַבְטָחָה לְכָהֵנָּה
וְכָהֵנָּה – קֵפֶל – בִּלְתִּי נִתְפֶּשֶׂת וּזְהֻבָּה, מוּזָה, יֵשׁ לָנוּ בִּיוֹגְרַפְיָה
מָרָה יַחְדָּו, הַצִּרְעָה הַצְּהֻבָּה-שְׁחֹרָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי כָּל שֶׁקֶר לָבָן –
בּוֹאִי אֵלַי גַּם עַכְשָׁו וּמֵחֶרְדוֹתַי הַקָּשׁוֹת הַתִּירִינִי
וְאַתְּ בְּעַצְמֵךְ לַחֲמִי לְצִדִּי


*
פִּתְאוֹם זֶה קוֹרֶה, לְלֹא כָּל זִמּוּן – אַתְּ מִתְרוֹמֶמֶת מִכִּסֵּא
הָאוֹר בָּאֲלַכְסוֹן מְנֻמָּר – חֲצִי גּוּף בְּמֵעֵין זָהָב רוֹפֵף וָחֵצִי – בָּעֲלָטָה
אַתְּ נָסָה לַחַלּוֹן אוֹ דֶּלֶת – מִמַּחְשָׁבָה שֶׁלֹּא נֶהֶגְתָה
עַד סוֹפָהּ – וְהִנֵּה אֶת מוֹעֶדֶת לָבָן וְשׁוֹרֵק
הַהֶעְדֵּר וְחִכּוּךְ הַמְּסִלּוֹת הַמִּתְיַשְּׁרוֹת בַּקִּימָה
נֶפֶשׁ נִרְמֶסֶת תַּחַת נֶפֶשׁ מַהֵר וְיָדַיִם נִשְׁלָחוֹת – קָדִימָה
וְהוּא כְּבָר אָחוּז בִּי לְגַמְרֵי הַמֵּת
וְאֵינִי מוּכָנָה אוֹי אֵינִי מוּכָנָה לֹא שׁוּב פַּעַם
שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּעֵינַי לְהַבִּיט עוֹד פַּעַם אַחַת
עַל אֶרֶץ הַחַיִּים, לֹא אֵינִי מַסְכִּימָה לַפְּלִיאָה הַזּוֹ
יִפְעַת הַנִּדּוֹנִים הַכּוֹבֶלֶת אוֹתִי אֵלָיו
עַל הַקַּו הַדַּק שֶׁל הָאוֹר

זוֹ מַתְּנָתוֹ אֵלַי אַחֲרֵי שֶׁרוֹשֵׁשׁ בְּהִסְתַּלְּקוֹ
שֶׁאֶשָּׂא אוֹתוֹ סָבִיב כְּתִינוֹק
לְהַרְאוֹת לוֹ מַרְאוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁל אוֹר וְגַעְגּוּעָיו
כְּלֹעַ דְּרָקוֹן מְגִיחִים מִתּוֹכִי אוֹ מְקוֹנֶנֶת
וּכְבָר אֵינִי יוֹדַעַת מִי מֵנִיף זְרוֹעוֹת
וּבְאֵיזֶה אֶרֶץ הַתְּשׁוּקָה וְהַפַּחַד מַחְלִיפִים
פְּעִימוֹת אֲבָל כָּכָה אָבִי מֻכְרָח לֶאֱהֹב
אוֹתִי עַכְשָׁו, כִּי הוּא שַׁיָּךְ לַמֵּתִים, אוֹכְלֵי הַקְּרָבַיִם הַנּוֹצְצִים
מַרְעִיפִים פִּתְאוֹם



















גרי גולדשטיין: הייה אמיתי

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:16

Be True 004s



Be True 006s



Be True 007s



Be True 008s



Be True 009s
Be True 010s


Be True 011s


Be True 012



Be True 013s



Be True 014s



Be True 015s



Be True 016s



Be True 017s



Be True 018s



Be True 019s















גנדי אייגי: שקט

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:06

1
מאז שאני זוכר דבר מה
אני יודע
לפי הכאב בעיניי
איפה ובאילו מכות
צובעים את שתיקתנו
מספיק אזכור
כאן היכן שיקיצות מרעישות


2
וההם מאז שהתחילו
לראות אור עולם
החלו כעת לראשונה להבחין
בין שחור ללבן
והתלהבו וכבר ממהרים
לבשר
הנה זה – לבן
ואילו זה שחור


3
התבקעויות אחרות
מכות בראיה
ובצעקות כאילו במשך שנים
רמוסות בי
אני מחפש את הקשרים כמו נימים
כשאני הולך מכוסה בלעג
כמו בקוצים
אי שם בגיא צר
לבדי
(הו כמה שזה היה
פעם
בודד ונקי
רק אני והשדה
כמו העולם)


העזיבה

יישכחו מריבות,
עזיבות, מכתבים.

נמות ויישאר
געגוע של בני-אדם
לעקבות המורגשות במעומעם
של איזה גל שנעלם
מחלומותיהם, משמיעתם,
מעייפותם.

לעקבותיו של
מה שפעם נקרא
אנחנו.

ולמה להיעלב
מהחיים, מהאנשים, ממך, מעצמך,
כשנלך
מהאנשים ביחד
בגל אחד,

כשלא שלגים ולא פסי רכבת, אלא המוזיקה
תמדוד את החלל
בין
קברינו.


גן – עצבות

זה
(יכול להיות)
הרוח
מכופפת
את הלב
הקל כל כך
(בשביל המוות)


על עוד יער אחד

מן היער הזה,
סוף כל סוף,
לתמיד או לזמן רב,
נעלמו הפטריות.
זה הלך בהדרגה,

כשלושים שנה.
ועכשיו כשאני נזכר
בהיעלמותן, ב"עזיבתן"
היא נראית כמערכה אחת אחידה,
כמו – השתתקות
של תזמורת אחת ארוכה מאוד,
מקהלה אחת ארוכה.


ללא כותרת

והאדם הולך בשדה
כמו הקול וכמו הנשימה
בין העצים שכאילו מחכים
לראשונה לשמותיהם.

מרוסית: אלכס אוורבוך



















ישראל מלר: לילה בחוץ ועוד סיפורים קצרצרים

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:01

מסעו של בנימין

צלחת נשמטה מידיו של המלצר ונפלה על הרצפה. סלט – צ'יפס. הבשר עף אל מתחת לשולחן. הוציאו אותו במטאטא.
"כזאתי המדינה הזאת. הכול בה שקר. אפילו המלצר", אמר איש צעיר מהשולחן הסמוך, בעוד הוא מערבב בצלחת פולים, שמן חמניות ודייסונת מרה ירוקה. "שפוט בעצמך: האם זה חומוס?"
שפטתי.
"אתן לך דוגמה. כמה זמן אתה בארץ? אני – אחת עשרה. כשבאתי אמרו שחייבים לנסוע לכותל, כדי שתבין: לקיר הבכי. הבטחתי, ומה שאני מבטיח אני משתדל לקיים. שבע שנים הייתי כל כך עסוק – ממש לא יכולתי. אבל בשנה שעברה החלטנו לנסות. בינתיים הקמתי משפחה, שני ילדים. ביום הראשון לנסיעה הלכנו לאיבוד, הגענו לצפון הארץ. משמה קפצנו לים המלח – זרקו עלינו אבנים.
אני לא כזה שבקלות נכנעולא עומד במילה. לא עבר חודש וחצי – יצאנו לדרך. אבל מה? הדרך הביאה אותנו לסיני. עשיתי רוורס במקסימום המהירות וטסנו עד הגולן. נתקענו שמה בשלג איום.
הצלחנו להגיע לירושלים בפעם הרביעית. שבועיים מסתובבים שמה בעיר הזאתי, מחליפים אוטובוסים, מנסים ברגל… היית בנווה יעקב? ואני הייתי. בגילה? אתה לא מכיר? ואני דווקא כן מכיר. והרחובות שהולכים ישר, אבל יוצאים בקצה האחר של העיר?
כך או כך, בסוף נכנסנו לירושלים המזרחית. מסגד עומר, הכנסייה הארמנית ושער שכם. ותאמין לי – אין שום קיר הבכי".
האיש הצעיר מזמז חתיכת פיתה על הצלחת. טיפה של מה שלא מזמן היה קרוי "חומוס" נפלה על מכנסיו. הוא הביט בי בצהלה.



***
על מנת שהכדור יפגע בי בלב הצטרכתי לקפוץ לגובה, כשלושים סנטים. יכול להיות שלושים וחמש.
זה לא היה לי קל. הרגליים שלי מוכות קור.



***
היא לא באה להלווייתו, ואחר כך תמיד התרגזה והצטמררה כשהיו מספרים לה איך הוא הציק לכולם בשאלות שלו איפה היא ולמה לא באה.
במיוחד מעצבנים אותה הדיבורים שלו על כך שהוא להלווייתה בטח יגיע.



***
אין שום בעיה לפתוח כל מנעול. צריך מפתח.



(רומן)

בית קברות לנודיסטים



תולדות הכפר

וביום השישי כאבה לו הבטן והוא פתח במלאכת כתיבתן של "תולדות המחלה". היה מסיים אותן תוך שבוע ימים, אלא שגילה כי כותב "תולדות הכפר".
העבודה התמשכה.
הוא נשא את כתב היד בתיק. "רומן בעל ארבע מאות עמודים". "גם אתה – פּרוּסט", אמר לו שכנו הממושקף. התולדות המשיכו להתרחב, היה עליו לרדת שתי מאות שנה ולהתקרב לזמנינו אנו.
ארקדי ארחיפיץ' היה מביא דפים חדשים של דברי הימים לעבודה ומחלק אותם בין הקולגות כדי שיכירו. הם קראו, העבירו אחד לשני והחזירו לו אותם מסודרים בערימה קטנה. המנהל תמיד סימן ב"V" את המקומות שדרשו תיקון.זה הרגיז את המתעד גל כך– איך אפשר להכניס תיקונים להיסטוריה! – עד שהוא, יחד עם בת זוגתו ואריה, החלו להתחזות ליהודים. אבל לא כדי לנסוע לישראל, אלא רק לאות מחאה.
הוא קרא לעצמו אריה ולאשתו בוריה, כי לא ידע שמות אחרים.
דרך מכריו מצא ארקדי ארחיפוביץ' שני זוגות של מילים עבריות והשתמש בהן בהתמדה בחיי היומיום שלו. "זמוק כן?" צעק. "זמוק לא", השיבה בוריה, בת זוגתו.
אבל פעם אחת הם מצאו את עצמם בעולם אחר – התגלה בפניהם הכפר. שם חלקו להם כבוד, השיבו בראש השולחן. לכבודם הרימו כוסות ברכה ונתנו מפתח משערו של הכפר. טוב היה כיכר לחם עם מלח שחור.
אחר כך החזיר להם מנהל הכפר את "תולדות הכפר" (המעוטרים בסרט משי), וכל המקומות שדרשו תיקונים היו מסומנים על ידיו ב"V".
לארקדי ארחיפוביץ' לפתע כאבה הבטן.
סוף-סוף.



לילה בחוץ

בשנת 1761 בפריז היה אוקטובר.
בינואר 1967 שכנעתי את עצמי שלא לכתוב שירה פולנית.
כל מחבר חייב להזכיר את שייקספיר. עדיף את המלט. מילטון, על פי השמועות, היה אילם.
ציפור רחפה מעבר לחלון. אפשר שזו היית את. אפשר שאני.
אבל – הצידה. אני כותב סיפור על הצדדים הבהירים של טבע האדם. בחירת הגיבור עדיין לא ממש הושלמה. אני מתלבט בין הגננת בגן הילדים (זכור לי הצבע האפור של החלוק שלה), השוטר שעצר אותי בגין החזקת זקן ושימוש בו? קוזיה או שלבוק שטפלו בי בצבא, גיבור כלשהו של יוון העתיקה, הסופר אודוייבסקי, הטבחית שהאכילה אותי בסתר וקיבלה אותי על ערימת הסמרטוטים מאחורי המטבח, דוד המלך ועוד מישהו.
דבר לא קל הוא לכתוב על הצדדים הבהירים של טבע האדם. בשביל זה עדיף לזוז טיפה הצידה מהאנושות, להתיישב על גבעה ולהביט ארוכות באלה שמהם התרחקת. אבל אני עושה רק חצי צעד הצידה – והאנושות כבר מושיטה לי חשבונות, תזכורות, התרעות.
וגם זה לא היה מפחיד כל כך, אילו לא היו עושים את זה בשיא הרצינות, מאיימים ומנופפים בידיים חופשיות.
פעם אחת ראיתי מעוף של קליע. הוא הסתובב וזמזם, עשה את עצמו. זה כלל לא דמה לפרחים שנשאתי לאישה אהובה.
גג רעפים סתום.
קרינה חודרת.
עיר ריקה למחצה בארץ חצי ריקה.
שיר אהבה של בחורה כפרית פשוטה לבחור כפרי בשם מרטין. "הי, מרטין", אומרת לו הבחורה, "כשתלך על הבוקר לשאוב מים, שים לב שלא לשפוך אותם".
אלפי שנים בנות מאות שנה.
אוטובוס דחוס בעיר חצי ריקה.
כמה קילומטרים מרובעים לנפשיש לנו? משקה חריף רותח בצנצנת מושחרת על חוט ברזל חרוך. עכשיו יתחילו למזוג אותו לספל פח. עכשיו ינוע הספל במעגל – לכל אחד לגימה, יניקה. יירטבו שפתיים במעיל מוך ספוג עשן. פתאום תנשוף המדורה, יעוף נצוץ דרך העשן ויכבה בשלג, נקודה שחורה.
ארץ חצי ריקה של מובילי העצים. ארץ שתיינים מבולבלים.
סיפרו על הטרפת אנייה. על אולר פיני. על דוב משוטט שטרף אישה על גבעה. ג'וני המלח הגיע בשחייה אל האי, שוטט יום שלם, שוטט יומיים, ביום השלישי ראה אדם שנתלה. "תודה לאל, ציויליזציה!" קרא ג'וני.
מְשנה חצר משנה גג. יונה שנולדה באורווה אינה אלא סוסה. כלה למופת, רק חסרון אחד לה – בעצב יולדת. אמנו כומר, אבינו קצין משטרה.
"אילו יהוה אלהים רצה שנענוד עגילים היה עושינו עם חרירים באוזניים". "אילו יהוה אלהים רצה שיצלבו אותנו היה עושינו עם חורים בכפות הידיים".
הצועני מכר לנו סוסים גנובים.
"שמא גנובים הם?"
"גנובים. על אחרים לא תגיעו לשם".
הליכתם הייתה קלה. פניתי לאחור וראיתי זריחה אפלולית.
הבטחתי לחיות עד למוות. נשבעתי – עד קריאת הגבר.
הגברים ישנו, ראשים תחת כנפיים.



על שפתו של לוויתן

משהו השתנה בעולם הזה.
אנקורים עקרו והפליגו דרומה. אוויר זולג בזגוגית החלון. דליות…
הכול נשאר כמו שהוא, אבל משהו היה לא בסדר. הרחובות נעשו ארוכים יותר. קרונות החשמלית נעלמו. נשארו רק פסי ברזל בין האבנים…
אז חלמתי שאני עומד על סף תהום. מאחורי גבי משתרע מדבר סלעי. ואילו מתחתי – יערות ירוקים, שם, לאורך נהרות שאננים, שוכנים ג'ירפות ואריות, פילים וזיקיות, כלבות וזאבים.
ונפילתי אל גן העדן הייתה מפחידה.



***
וכאשר נתמלא השאול דיבר שר השאול אל הקונה לאמור: עצור-נא את העולמות כי מלא השאול! אלא שהקונה היה עסוק במשחקיו ויען: אל תשפטו אותם בחומרה, פתחו לרווחה את שערי גן העדן! והיה גן העדן דחוס עד אפס מקום ויקרא מנהל גן העדן אל הקונה לאמור: עצור-נא את העולמות כי דחוס גן העדן! אלא שהקונה היה עסוק בעיסוקיו ויען: שחרר אותם כי יישארו בין החיים! והחל עולמנו להתמלא מתים.



מרוסית: נקודא זינגר



















נורית זרחי: אני יכולה לדבר על זה?

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 15:55

***
אני יכולה לדבר על זה?
לא, איך פני התקמטו כשעזבת
כאילו גנבתי אהבה בסתר ונתפסתי לאור יום אני דוחה את זה
כמו שגוף דוחה אבר זר
הייתכן שחתמתי באות הראשונה של שמה
אריאדנה חזקה עד לעולל זאת בעצמה לעצמה ואני לשם כך נזקקתי לך השליח של עבודת הגורל
המיתולוגיה היא מפלט שקרי
אבל המקרה האם הוא אמיתי ממנה
היית הקינוח המר של חיי האהבה שלי


בגשם הבית בוער כבועה מבפנים

בגשם נותר הבית מהבהב כבועה
קירותיו נמחקו במים
חומר ארכאי מזמזם בין השמים לארץ
חוצץ חוסם סותם את מהלכי האוויר,
מבטיח ששום תפילה לא תגיע

מכים באפלת החלון גגות נעלמים
בתי השכנים אספלטי מדרכה גם
יצורי החתול הציפור הזבוב נדחקו אל
שולי הקיום אי העולם טובע בגשם
הגשם טובע בתוך הגשם

קורסים קשרי העכביש
צולל הדיבור ומסתחרר זה העצמי
הפיקוס הלימון משוכת הבוגנביל

ניטשטשו את עקבותיהם עד אי ניחוש

הרוזמרין הנענע הוורדים נרחצים
בזעם גזעים ענפים גבעולים
הכל נרחץ חוץ מבדידותי


אבל זכרי קודם היתה ארטמיס

אבל זכרי קודם הייתה איזיס
לפני שהייתה ארטמיס
זו שאהבה אלים
זו שעייפה מגברים
זו שאהבה מכל את ממלכת הרוחות

נושאת על זקיפותה שמש
זו הבנויה לפי מידת כשלוני
להיות מאושרת
את פני המתרחקים מפנים
לשאת

ובכניעת אין סוף
להניח לחיי על צוואר הצביה

ששלחה לעצמה ארטמיס
כשכל המקדשים האחרים כזבו


***
שכחתי את עורב האלבינו
את תיבת המוח שביכולתה לחצות מבול.
חשבתי כבר שאין לי ארץ מלבד האי הבודד של העולם ,ושהגעתי בעידן שלפני או אחרי המשפחות. שכחתי את גבירת הטורקיז ואחיותיה שבחשו בקלדרון את קומתו השנייה יחד עם חצות ועשבי רופא, חשבתי שאלו הלוצינציות כשל אלו הנשים שניתלו במהופך על ענף. או כשל הפיתיות שטבלו עקבן בסמי נהר האורקל , ולא כללתי אותן בפנקס החשבונות, כאילו הן דמיון או רקמה על דש. זה עונשה של השירה שהופכת כזהב מידאס הכל שפה, ומרוקנת את העולם מפלא, מי יחזיר לי אותו עכשיו שאחלוב את העולם במהופך אוותר על הדרך שהופכת חיים אפשריים לאפשר חיים.


***
אז שתיתי היישר מגביע העולם
שאפתי אוויר מהראות הנמסות של הגנים
ובכל זאת רקדתי בנעל מסומרת על לוח הלב

זה מה שהאהבה הניפה את הבתים
מה שאפילו ורד הפלסטיק נבט
לא מנע אז את דובי הקוטב מלרעוב
את מלתעות הגלים מלבלוע כפר או יותר

האהבה החזקה הייתה חלשה
אפילו לחרוט בי את פניך
וכגשם שלג לא ניתן לתפוס בה

אם מפנימיותי נבעו שרידי ארמונותיה
מדוע לא יכולתי לבצר אותם?
אם גאו כמבול מדוע לא שלחתי תיבה
ואם מן האלים
האם התקנאו בי לרגע על חלופיותם,
או שרצו להציג בפני את דוגמת המלאכים שנפלו.


***
הפרחים הלכו ודיברו
והארמון התהפך בתוך המים
המלאכים אם ישנם
קינחו את הטרומבונים שלהם מלחלוחית העננים, ואני חשבתי אולי זה
לא נורא לחיות או למות
כי אם מקרבים את הפנים למוזיקה
אפשר אולי להיכנס לשם
דרך המצח



















אלכסנדר אלטשולר: מה אחרינו?

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 15:51

***
עצבות וייאוש נשזרו בפרחים,
ואת עדיין אינך;
הקיץ נעלם בים, אבל את עדיין אינך;
החיים חלפו, ועדיין אינך;
מי יענה לי, אייך?
חגב עף ברחבי העולם, ועדיין אינך,
והים הולך אל מעבר לקו האופק, ועדיין אינך,
אווזים מגעגעים השכם בבוקר, ועדיין אינך,
השמים לבשו עננים, ועדיין אינך,
החיים כבר לא יחזרו, ועדיין אינך,
הרכבת מגיעה, על הרציף מקבלים את פניה,
ואת עדיין אינך,
מישהו אוהב מישהו, ועדיין אינך,
שקענו אל הלא נודע, ועדיין אינך,
ואת לא תבואי, למרות שפרחי תפוח ינשרו
ואת לא תבואי, למרות שתרזות שכחו את עצמן
בשיחתן הרועשת,
ולבן יאבק בשחור, צף משם לזרם אחר,
ולא לזרם, אלא לריח של הלחם הפנימי,
לחלונות, לאורות ללא שְׁאָר,
וְיָנֵץ כפרח, ישרוף את החלל;
וכל חי ייכרך למאורות, ומכוסה בשלג
לא יתפעם מטיפת החיים, ורק קו האופק
יספר על שלו, יקרב את הריחוק
בטיול ימי בהשתקפויות טבעיות.


***
היא לא מופיעה.
בשום מקום, אבל כאן. אף פעם, אבל עכשיו. לא בתוך עצמה ולא דרך אחרים.
לא לבושה ולא בעירום. לא בדירה ולא בעיר. וגם לא באדמה ולא מעל האדמה.
לא במעל ולא מתחת-בהבזקים ריקים. בהתמשכות מהירה
ומואטת, בזרימה ובדליפה. בזינוק חותמת, גושפנקה,
פטפוט. מילים נשכחות. קרוב ויקר, הקצב והזיכרון – רשרוש.
מגוללת, מסובבת, מציצה – מבפנים החוצה
פועמת באלמוניות חשאית – ללא מחסה
ולבסוף יוצאת, מי מגרש אותה ומה, מי מפתה בה, והופ!
בנדנדה שאיש לא עצר.


***
מה אחרינו?
מה?
מה עומד מאחורי המילים?
מה?
מי מוליך אותנו?
מי?
וחושב בנו – מי?
מי ישן בנו?
מי?
מי כאן?
מי?
מה איתנו?
מה?
מה כאן?
מה?
מה שם?
שום ד-בר.
וחוזר?
אה … לאו.
– ובלי מילותיו?
הנה התשובה.
לאו


***
המרחב מוליד אדם ומתפתה בו.
הנחש שלי מזדחל החוצה – יום, יומיים, שלושה.
חזור בך! אייך?
עשבים במים, מים בשמים, השמים באלוהים, האלוהים בעצמו.
קיץ זה פרחים, פרחים זה סתיו.
מנקי רחובות מגרדים.
לשכיחות יש נטייה להידבק לכל דבר.
צא לשדה – אתה בודד, צא לבדידות – ואתה בשדה.


***
נהר חלק כל כך, הלואי,
ובית בן שתי קומות מואר כל כך הלואי,
אבל הפחד נמתח בתלת-קומתי הלואי,
ושם בקרבת מקום יש מישהו רץ פתאום הלואי,
ורחוק כל כך עד למבט האמיתי בסורגי הנהר
הנקרא הלואי,
הדרגתיותו תעבור בשקט, הלואי שתעבור באיטיות;
שוב מופיע הרץ בטשטוש, אבל הלואי, הלואי,
ואי שם אי אפשר להימשך מעבר לחייך הלואי;
אבל השקט הוא המקרה, כנראה, הלואי,
והרשרוש איתך והעץ משונה בפניו
הלואי רק
ואינך יכול להתחבא בציפור רחוקה;
ושנתך תעבור אחרי העייפות האם יש שם הלואי,
זרימה אל היער הערירי, אבל הלואי, הלואי,
הכול ממהר, רק השכל עושה חשבון ואין שם הלואי;
גם כך אין לשכוח שהמילים מסובבות לפעמים הלואי.



מרוסית: גלי-דנה זינגר



















אלכסנדר פושקין: אגדה על בת הצאר המתה ושבעת האבירים

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 15:12

מאשתו נפרד הצאר.
חיש יצא את המבצר.
והצארית בגפה
באשנב לו מצפה.
מצפה יומם וליל.
כבר מָלְאוּ עיניה צל.
על שדות שלג משגיחה
משקיעה ועד זריחה.
את דמותו היא מחפשת.
אך לשווא. סופה נפרשת
מול עיניה. שלג נע.
כל הארץ לבנה.

d_27

חודשים חלפו תשעה.
מחכה לאיש אישה.
ובליל חג המולד
למלכה נולדת בת.
ובבוקר בא אורח,
לו חיכתה לאור ירח,
לו חיכתה לאור חמה –
צאר חזר ממלחמה!
נשיקה עליו הבזיקה,
אנחה כבדה המתיקה,
ומגודל הבשורה
לעת ערב נפטרה.

התאבל הצאר שנה.
אך בסוף גם הוא נכנע.
ובתום אבלות קודרת
התחתן הוא עם אחרת.
העלמה הייתה אכן
מלכותית, כאבן חן.
בְּהִירָה וגם נָאוָה,
וחוכמה לה, כי רבה.
אך קשת-עורף, מתפארת,
קנאית ומקטרת.
קורטוב קסם לה ניתן –
היא ירשה ראי קטן.
לראי סגולה נסתרת –
מדבר הוא לתפארת.
כך זכה להתייחסות
של טוב לב ועליצות.

d_29

כל כולה בת צחוק כובשת,
כשפונה אליו, נרגשת:
"הו ראי – בבת עיני!
חיש גלה, האם אני
באמת ובתמים
היפה שבנשים?"
הראי משיב, זחוח:
"מלכתי בלא ויכוח
באמת ובתמים
היפה שבנשים."
והצארית כה עולזת,
בכתפייה מפזזת,
מפלבלת בעיניה,
מקמרת את מותניה,
מביטה בגאווה
על עצמה, כי נאווה.

בינתיים בת הצאר
התבגרה בתוך מבצר.
חיש חלף גילה הרך
ויופייה זרח-פרח.
לה פנים כה לבנות,
הליכות מעודנות.
וחתן נמצא בין ליל –
בן מלכים, שמו דניאל.
בא שדכן – הצאר הסכים
לנדוניית מלכים:
שתים עשר ערי מסחר
ומאה טירות בספר.

ערב מסיבת כלולות
צארית מחליפה שמלות
מול ראי הסוד שלה,
וזורקת לו מילה:
"אנוכי, וודאי תסכים,
היפה שבנשים!"
הראי משיב, זחוח:
"את יפה, בלא ויכוח.
בת הצאר, בלי להלין,
היפה שבנשים!"
בשומעה זאת, היא קופצת,
אגרופים כבדים קומצת,
וסוטרת בעוצמה
לראי על החוצפה.
"חתיכת זכוכית נתעבת!
כל מילה שלך כוזבת!
מי היא שעליי תגבור?
מקומה עמוק בבור!
כן, גדלה כלבה קטנה!
פלא, כי היא לבנה?
טרם, שאמה המליטה,
על השלג רק הביטה.
בוא תסביר, הייתכן,
כי עלתה עלי בחן?
התוודה, יפה ממני
אין אישה בממלכתנו!
גם לא ביקום כולו!"
הראי משיב לה: "לא,
בת הצאר, לבה תמים,
היפה שבנשים."

סוף דבר. היא מתנערת
מלאת קנאה בוערת.
משליכה אותו עתה,
וקוראת לשפחתה.
מצווה עליה כך,
בקולה הרע, הרך:
"את שדלי את בת הצאר,
צאו שתיכן את המבצר,
קחי אותה ליער עד,
והשאירי שם לבד,
עקודה, בין אורנים,
טרף קל לזאבים!"

d_30

אף שטן יחוש אימה
מול אישה מלאת חֵמה!
ועקר הוא כל ויכוח.
שפחתה שפלת הרוח
טיילה עם בת הצאר,
התרחקה מן המבצר,
אל היער העמיקה,
והנערה הסיקה,
כי הינה בסכנה,
ובבְכי התחננה:
"הו גלי לי, נשמתי,
מהי, מהי אשמתי?
חוסי על חיי, שפחה!
כי על כס המלוכה
לך אגמול טובה כפליים!"
השפחה, שבקרביים
חשה רוך ורחמים,
חיש התירה חבלים.
את הנערה הושיעה,
לבריחה אותה הניעה,
באומרה לה: "שאי ברכה",
וחזרה אל המלכה.

d_32

והצארית שעטה
זעופה על שפחתה:
"איפה היא, עלמת החן?"
– "לכודה, יצור מסכן.
לבדה כפותה ביער.
לא נחסך ממנה צער.
עקודה, בין אורנים,
מחכה לזאבים!"

חיש נפוצה השמועה:
בת הצאר הלכה, אינה!
צאר עליה מתאבל.
הנסיך, שמו דניאל,
תפילתו לאל נשא
ויצא אל המסע
של חיפוש האהובה –
כלתו הנאווה.

בינתיים העלמה
תעתה עד צאת חמה.
כברת דרך היא עברה,
והגיעה לטירה.
כלב רץ בשביל, נובח,
כמזהיר מבוא אורח.
אך בראות הנסיכה
חיש משתיק הוא נביחה.
כבר בשער היא חולפת.
קול דממה חצר אופפת.
והכלב לידה,
מתלטף בכף ידה.
מדרגות רבות גומעת,
בידית קלות נוגעת,
אט-אט דלת נפתחה,
ולפני הנסיכה
מתגלה אולם שטוף אור,
מכוסה שטיחים אינספור.
מול איקונות של קדושים
שולחנות ודרגשים
עשויים מעץ אלון,
ותנור בתוך קיטון.
זה בכל המובנים
בית אישים מהוגנים!
כאן לא יאונה לה רע.
אך אין איש בתוך טירה.
בעוברה בין חדרים
בת הצאר עשתה סדרים:
נר לאלוהים הדליקה,
בתנור האש הסיקה,
על דרגש עץ התמקמה
ובשקט נרדמה.

עת הארוחה הגיעה,
שאון פרסות חצר הפתיע:
אבירים רוכבים שבעה –
קומתם נאה, גבוהה.
אח בכור שח: "ראו זה פלא!
חדרים יפים כאלה,
כה נאים ונקיים
לא ראיתי זה שנים.
מישהו עמל, ניקה,
ולאדונים חיכה.
מי זה? צא מן הפרגוד.
נתיידד עמך מאד.
אם הִנְּךָ איש מבוגר,
הֱיֵה לנו דוד יקר.
אם הִנְּךָ בחור צעיר,
הֱיֵה לנו אח-אביר.
אם אישה רבת ימים –
אֵם תִּהְיִי נא לבנים.
אם עלמה במחיצתנו –
נאהבך כאחותנו."

בת הצאר יצאה עתה,
לשלום השתחוותה.
התנצלה בהוקרה,
כי הגיעה לא קרואה.
האחים מיד הֵעִירוּ,
כי את בת הצאר הכירו.
לשולחן אותה החישו,
מאפים טובים הגישו.
יין מלוא הכוס יצקו,
ולשתות עמה חיכו.
אך ליין היא סירבה,
רק מעט עוגה קירבה
אל שפתיה וביקשה
לנמנם על דרגשה.
הם ליוו את העלמה,
העלוה עוד קומה,
ובתוך חדר אירוח
הותירוה, ותנוח.

יום עובר ולילה בא.
בת הצאר הנאווה
עם שבעת האבירים
גרה בטירת סתרים.

עת הטל מרווה דשאים
מתכנסים יחדיו אחים
ויוצאים לסור ביער,
לתת דרור לחץ ותער,
מסוסו זר להפיל,
עת דוהר הוא על השביל.
ראש טטארי מכתפיו
להתיז בשדה הקרב,
לגרש ביד קשה
כל צ'רקסי מחורשה.

בת הצאר בעת קרבות
עמלה שעות רבות –
מבשלת, מנקה.
וכולה טובה, רכה.
האחים טובים אליה.
כך עוברים-חולפים ימיה.

האחים התאהבו
בעלמה. יחדיו קבעו
לחדרה השכם לָשׂוּחַ,
ולגדוע כל ויכוח.
הבכור מקדים לפנות:
"לכולנו את אחות.
אוהבים אותך כולנו,
והלוואי תהיי את לנו
אשת חוק. אך אי אפשר.
אז תאמרי, מי הנבחר.
נכבד את אחותנו!
אך מדוע מילותינו
מעלות בך ניד סירוב?
לא מצאת לך כאן אהוב?"
– "אבירים בלא רבב,
ואחיי טובי לבב,
אם אומר מילה של שקר,
יהפכני אל לאפר!
אין מנוס לומר זאת, כי
מאורסת אנוכי.
בשבילי כולכם שווים,
חכמים וגם נאווים,
חביבים – זאת לא אכחיש.
אך הובטחתי כבר לאיש.
אהובי בפני האל
הוא נסיך, שמו דניאל."
האחים עמדו דומם.
אז גילו הסכמתם:
"אין כל חטא בלנסות.
נא סלחי לנו, אחות." –
הבכור קד באומרו,
"סוף פסוק, כי לא זה לא".
היא עונה: "אין כעס בי –
אין אשם בסרובי."
חתנים החוו קידה,
ויחדיו יצאו חדרה.
אזי שבו החיים
של שמחה ונעימים.


מרוסית: ריטה קוגן

האיורים: ב.א.דגטיארב


נקודא זינגר: חציה השני של "אגדה על בת הצאר המתה ושבעת האבירים"
(קיצור התוכן לתלמידים מתקדמים כמתקשים)

בינתיים נזכרת הצארית המרושעת בראי הפלא המוחרם שלה, ושוב מתחילה להתיפייף מולו ולשאול שאלות פרובוקטיביות על מקומה בסולם היופי העולמי. לתדהמתה, מספר לה הראי כי בת הצאר, שעולה עליה בחן ובחמד, עדיין חיה "ללאשום פרסום", בתוך היער הבתולי, אצל שבעת האבירים. הצארית אחוזת החמה מתנפלת על שפחתה, ובאיומי מוות ברוגטקה דורשת ממנה להמיט כליה על בת הצאר.
יום אחד ישבה גיבורתנו הצעירה לבדה בטירה, טוותה חוט וחכתה לאחים החביבים. הכלב נבח, ובת הצאר ראתה בחלון קבצנית זקנה שניסתה להבריח בעזרת מקל את בעל החיים הנבון. בת הצאר מבקשת ממנה, דרך החלון,שתחכה, יוצאת מהחדר ומנסה להתקרב אליה עם כיכר לחם. אבל הכלב לא מרשה ומתנפל על הזקנה, "אכזרי מחיית יער". בלית ברירה היא זורקת לישישה את הלחם וזאת מברכת אותה בשם אלוהים. "הנה, חטפי ואכלי!" – ותפוח עסיסי וזהוב עף ישר לידי העלמה. הכלב מילל וקופץ, אבל בת הצאר זריזה יותר. "אכלי מתוך שעמום!" – ו"הסבתונת" קדה קידה ונעלמה. הכלב מביט בה בעיניים כמתחנן, "מייבב באיום", כמו אומר "השליכי!". אבל העלמה לא מבינה מה קרה לכלב, ששמו, דרך אגב,"סוֹקוֹלְקוֹ" (בז). היא מלטפת אותו וחוזרת לחדר. התפוח, מלא מיץ התפוחים, דבש טהור ממש, כה שקוף עד שגרעיניו נראים דרך הקליפה, מפתה אותה. היא רצתה לחכות עד ארוכת הצהריים, אבל לא התאפקה. היא נגסה בו ובלעה ביס קטן… כצפוי, היא מיד נופלת ללא רוח חיים, אישוניה מגולגלים, ידיה הלבנות שמוטות, ראשה על האצטבה, "מתחת לאיקונה".
באותה עת חזרו הביתה מ"חמס נועז" שבעת הז'לובים האצילים, שמשמשים תחליף רוסי לשבעת הגמדים האירופאים. הכלב מקבל אתפניהם "ביבבה מאיימת", נובח, ומול עיניהם מתנפל על התפוח, בולע אותו, נופל ומת גם הוא. כאן מבינים כבר כולם, אפילו האחים האמיצים והתלמיד הכי גרוע שנשאר בכיתה לשנה נוספת,שהפרי המקולל הורעל. האחים כפפו ראשיהם בפני בת הצאר המתה "ובתפילה קדושה" הרימו אותה מהאצטבה, הלבישו אותה ורצו לקוברה. אלא שברגע האחרון התעשתו- היא הייתה כל כך רעננה "תחת כנפה של שנתה", אלא שלא נשמה! כנהוג אצל הגויים, הם חיכו שלושה ימים, אך היא לא קמה משנתה. לאחר טקס האבל שמו האחים את גווייתה של בת הצאר הצעירה ב"ארון בדולח" והביאו אותו אל "הר ריק", שם, לעת חצות, "בזהירות הבריגו" את הארון אל שישה עמודים ב"שרשראות-יצקת",*והקיפוהו בסורגים. הם השתחוו בפני אחותם המתה ומול המיצב המוזיאוני הזה ספד לה האח הגדול. מנאומו הנרגש יש להזכיר במיוחד את הנחת היסוד שאת רוחה יקבלו השמיים, ואילו אותה עצמה, שהייתה קודש לאהבתה, לא קיבל אף אחד, פרט לארון.
באותו יום ממש, נטלה הצארית המרושעת את הראי וחזרה על שאלתה הקונצפטואלית. אלא שהפעם ענתה לה הזכוכית בעלת האוב בחיוב. סוף פסוק? הרי אנחנו מכירים לפחות את סרטו של וולט דיסני. מצד שני, מי יודע מה יכול לעלות בדעתם של הרוסים…
בינתיים בן המלכים (ושמו במקור לאו דווקא דניאל, אלא יְלִיסֵי, כלומר, אלישע, אבל למי יש מספיק הכרה עצמית ובטחון עצמי כדי להבדיל בוודאות בין שני הנביאים הקדומים!) דוהר מסביב לעולם בעקבות האהובה האבודה. כשהוא שואל על ארוסתו ומזיל דמעות, כולם עושים ממנו צחוק, עד שהוא מגיע אל "השמש היפֶה",וזה אומר לו שלא ראה אותה, ואם לא מתה,מי שאולי ראה אותה הוא הירח, שכנו.
יליסי מחכה ללילה, וכשהחשיך והירח עולה, הוא רודף אחריו, מכנה אותו "ידידי, קרנון מוזהב, עגול פנים, בהיר עיניים" ומפציר בפניו לספר לו, אם במקרה ראה את בת הצאר הצעירה. הירח עונה לו כי הוא עומד על המשמר רק בתורו, ואילו בת הצאר, כנראה, עברה במרוצה בזמן אחר. "כמה חבל!" קורא בן המלכים, אבל הירח מציע לו לא לאבד תקווה ולפנות לרוח.
יליסי קורא לרוח במילים שאחר כך נכנסו בחלקן לשיר החסידי בשפה הרוסית "ניֶה בּוֹיוּס יָה נִיקוֹגוֹ, קְרוֹמֶה בּוֹגָה אוֹדְנוֹגוֹ" ("אינני פוחד מאיש פרט לה' לבדו"): "רוח, רוח, אתה כביר, אתה מריץ עדרי עבים, אינך פוחד מאיש פרט לאל לבדו", וכן הלאה… הרוח נזכר שמעבר לנחל "שקט הזרם" יש הר גבוה ובו מאורה עמוקה, שם "באפלה עגומה מתנדנד בין העמודים ארון הבדולח", "וכלתך באותו ארון".
הרוח רץ קדימה, ובן המלכים פרץ בבכי. בקיצור, יליסי מגיע למקום ו"מתנגף בכל כוחו בארונה של כלתו החביבה". זהו, כנראה, התחליף הרוסי לנשיקה. מעוצמת המכה הארון נשבר, הבתולה קמה לפתע לתחייה, מביטה סביבה, מתנדנדת על משכבה ואומרת: "ישנתי כל כך הרבה זמן!" ואז היא יורדת מהנדנדה – "אח! ושניהם מתייפחים". הוא נושא אותה בזרועותיו אל אור היום, הם "משוחחים בנעימות", וכבר מתפשטת השמועה על היותה בין החיים.
מיד אחר כך חוזר על עצמו הדו-שיח השגור בין הצארית לראי שלה, וכתוצאה מהמענה הלא מעודד שוברת בת-הבליעל גם היא את מוצר הזכוכית, רצה אל מחוץ לארמון, נתקלת בבת הצאר ומתה מרוב אכזבה. אותה דווקא קוברים מיד ובלי לחכות הרבה עורכים את החתונה.
גם אני שם הייתי, ברוב שמחה עמלתי,
יין דבש שתיתי, אבל רק שפמי בו טבלתי.
אפשר היה לקרוא לנרטיב השירי המאלף והמעלף הזה "אגדה על שלוש בנות המלוכה המתות וקרברוס".**
אבל מי אמר, בעצם, שהסיפור נגמר באמת ובתמים היכן שהוא נגמר? הרי כתיבתו של פושקין מתאפיינת בנטייה לעלילות בלתי נשלמות. יתכן מאוד שמצפות לנו תחיות נוספות – של הצארית הראשונה והשנייה, ואז יש מקום לפניות חדות בהמשך המעשה. ואולי גם סוקולקו, הכלב מחרף הנפש, עוד לא סיים את תפקידו, ועוד תמצא נפש חיה שתהיה מוכנה לטפל בפגרו.
גם גורלם של שבעת השודדים אינו ידוע לנו, אבל הוא, כמו גם גורלם של שבריהם של הזכוכית המלוטשת כאספקלריה ושל הבדולח, מתגמד מול הלקח המרכזי של האגדה, שהוא היכולת של גבר מאוהב להחזיר במכה אחת את אהובתו לחיים, הכוח החיוני הגדול שבעתיים מגישתם האסתטית-דקדנטית של האחים המסתוריים.

*המצטיינים שבתלמידים הבעייתיים זוכרים את שרשראות-היצקת בגלגולן העברי מהפואמה של גלי-דנה זינגר "מה שצריך להגיד" (צורף מקרים, אבן חושן, 2012, עמ' 7).
** קרברוס (ביוונית: Κέρϐερος, "שד מהתהום", ידוע בעברית גם כסרברוס וצרברוס) הוא מפלצת אגדית מן המיתולוגיה היוונית, כלב הציד של אל השאול היווני האדס, ושומר שער ממלכתו.



А.Земцов-гравер Шюблер-s



(איורו של א.זמצוב)



















ניקולאי גוגול: נקמה נוראה

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 14:32

1.
רועשים, גועשים הם פאתיה של קייב – השליש גורובץ חוגג את חתונת הבן. אנשים רבים התייצבו לפני השליש. בימים עברו אהבו לאכול היטב, עוד יותר אהבו לשתות, ועוד פי כמה אהבו להשתעשע. גם מיקטקה מזפורז'יה הגיע על סוסו החום היישר מהילולת שיכרות בערבות פרשליאה, שם השקה במשך שבעה ימים ושבעה לילות כמה מאציליה המלכותיים של פולין ביין אדום. הגיע אף אחיו החורג של השליש, דנילו בורולבש, עם אשתו הצעירה קתרינה ובנו בן השנה. הגיע מהגדה השנייה של הדנייפר, שם עמדה נחלתו בין שני רכסים. התפלאו האורחים למראה פניה הלבנות של קתרינה וגבותיה השחורות כקטיפה גרמנית, למראה מטפחתה וחצאיתה מבד משי תכול ומגפיה בפרסותיהן הכסופות, אך התפלאו עוד יותר על שאביה הקשיש לא הגיע עמה. במשך עשרים ואחת שנים נעדר ומקום המצאו לא נודע, ורק במהלך השנה האחרונה שב אל הבת, אחרי שזו התחתנה וילדה בן, והחל להתגורר עמה בעבר הדנייפר. כמה פלאי פלאים יכול היה וודאי לספר. וכי למה לא לספר, אם ישב כל כך הרבה שנים בארץ נכר! שם הכל אינו כפי שכאן: האנשים אינם כפי שכאן וגם כנסיות ברוח ישוע אין… אלא שלא בא.
הנה הביאו לאורחים קדירה עם שזיפים וצימוקים ולחם קורוביי עגול על מגש להתכבד בו. במהרה החלו הנגנים לזלול את מילויו של הלחם על מטבעות הכסף שנאפו בתוכו, חדלו לזמן מה מנגינתם, והניחו לידם את הכינורות, את תופי המרים והמצילות. בינתיים, מתגרות, נטשו כמה עלמות חן צעירות את מקומן בשורה וניגבו את ידיהן במטפחותיהן הרקומות; הבריונים, לעומתן, ידיהם על מתניהם, שלחו מבט גאה פעם לצד זה ופעם לאחר, וכבר היו נכונים לרוץ לקראת הנערות, כשהוציא השליש הזקן שתי איקונות כדי לברכם. אותן האיקונות הגיעו אליו מסגפן ישר דרך אחד, ורפולומיי הזקן. אין בהן דבר מה יקר ערך, לא בוהק להן, לא זהב ולא כסף, אבל שום רוחות רעות לא יעזו ולו לגעת בכל המחזיק אותן בביתו. השליש הרים את האיקונות מעלה, והתכונן לשאת תפילה קטנה אך הילדים, שישבו ושיחקו על הארץ, החלו לפתע לצרוח בבהלה; בעקבותיהם החלו האנשים מסביב לסגת אחור, וכולם הצביעו בבהלה על קוזאק אחד שעמד באמצע המעגל. איש לא ידע מי היה הקוזאק, אבל הוא כבר הספיק לסיים ברוב הדר את ריקוד הקוזאצ'וק וכבר הספיק לשעשע את הקהל שהתקבץ סביבו. אלא שכאשר הניף השליש את האיקונות, השתנתה בבת אחת כל הבעתו: אפו גדל ונטה הצידה, ואשוניו, אשר החליפו צבען מחום לירוק, החלו מקפצים, שפתיו הכחילו, סנטרו התחדד ורטט, כמו כידון, מפיו התפרץ לו ניב, ומעל ראשו צמחה לה גיבנת. בן רגע נהיה הקוזאק לאיש זקן.
"הרי זה הוא! זה הוא!" צעקו מהקהל, הצטופפו והתקרבו זה לזה.
"המכשף התגלה לו שוב!" צרחו האימהות, והרימו את ילדיהן על הידיים.
ברוב סמכות והדר צעד לו השליש קדימה, העמיד את האיקונות לפניו ואמר בקול חזק:
"הסתלק, צלם השטן, אין לך מקום פה!" והנה, תוך שהוא רושף ומצקצק, כמו זאב, בשיניו, נעלם הזקן המופלא.
נעו, עברו וגעשו, כמו הים ביום סוער, דיבורים וויכוחים בין הקהל.
"מי הוא זה המכשף?" שאלו הצעירים ודלי החוויה.
"צרה מתקרבת!" אמרו הזקנים, מנענעים בראשם. ובכל מקום, בכל חלל חצרו של השליש, החלו להתקבץ חברותות שהקשיבו לעלילותיו של הקוזאק המופלא. אבל כמעט כולם סיפרו סיפורים שונים, ואיש לא ידע לומר עליו דברים ברורים.
והנה גלגלו אל החצר חבית דבש והעמידו לא מעט דליים של יין יווני. השמחה חזרה לכל. הנגנים פצחו בניגון; עלמות החן וערב הקוזאקים הנועז במעילי ז'ופן צבעוניים, נסחפו יחד. הזקנים בני התשעים והמאה, אחרי ששתו למכביר, זינקו מרקדים, בהיזכרם בשנים אשר בילו שלא לחינם.
עד שעה מאוחרת נמשך המשתה, שכמוהו אין עושים עוד בימינו. האורחים החלו להתפזר, אבל רק מעטים הלכו לדרכם: רבים נשארו ללון אצל השליש בחצרו רחבת הידיים; ורבים עוד יותר נרדמו במקומם, מבלי שהוזמנו, מתחת לספסלים, על הרצפה, ליד הסוס, ליד האסם: במקום בו צנח ראשו של הקוזאק השיכור, שם נפל תחתיו ומשם שילח את נחירותיו לכל רחבי קייב.

2
מה חלש האור הניצת על פני העולם: זהו הסהר הנגלה מעבר להר. אורו כהינומה, כאור הנוגה על הדרך לדמשק או כבד גזה לבן מעל הגדה ההררית של הדנייפר, וצלליו נמשכים עמוק אל חורשת האורנים.
סירה שטה באמצע הדנייפר. שני גברברים יושבים לפנים: כובעי הקוזאק השחורים שלהם נטויים הצידה. תחת המשוטים עפים נתזי המים לכל הכיוונים, כמו ניצוצות של אבן אש.
וכי למה אין הקוזאקים שרים? אין מדברים על הכמרים המסתובבים כבר על אדמת אוקראינה וממירים את העם הקוזאקי אל הקתוליות; וגם לא איך נלחם הלגיון המונגולי על גדות האגם המלוח במשך יומיים. ולמה לשיר, למה לדבר על עניני התהילה והעוז: האדון שלהם דנילו נהיה מהורהר ושרוול מעיל הז'ופן האדום שלו נתלה מעבר לסירה ונוטל ממימי הנהר: ואילו האדונית קתרינה מנענעת את תינוקה בשקט ולא מורידה עיניה ממנו, וטיפות המים מתנפצות כשכבת אבק אפורה אל הבגד המהודר שלה, נטול הכיסוי.
מה נעים להביט מאמצע הדנייפר אל ההרים הגבוהים, אל השדות הרחבים, היערות הירוקים! ואותם ההרים — אינם הרים: סוליות אין להם, רגליהם זהות לפסגותיהם מחודדות הצמרת, והשמיים עומדים גבוה הן תחתם והן מעליהם. אותם היערות — אינם יערות: שיערות הם, הצומחות על ראשו המקורזל של סבא יער. הזקן טובל בנהר תחת הראש, והשמיים עומדים גבוה הן מתחת לזקן והן מעל הראש. והשדות — אינם שדות: חגורה ירוקה, המתוחה סביב מתני השמיים העגולים ובחציים העליון כמו בתחתון מטייל הסהר.
האדון דנילו אינו מביט לצדדים, אלא אל אשתו הצעירה.
"על מה נעצבת, אשתי הצעירה, קתרינה זהובה שלי?"
"לא נעצבתי, אדוני דנילו! הפחידו אותי סיפורי הפלאים על המכשף. אומרים, שהוא נולד כל כך מכוער… ואף אחד מהילדים לא רצה לשחק איתו כבר מגיל קטן. שמע, אדוני דנילו, כמה נוראים הדיבורים: כאילו נדמה היה לו תמיד שכולם צוחקים עליו. קרה שפגש בעובר אורח בערב חשוך ומיד היה חש שזה פותח את פיו וחושף שיניו. וביום המחרת היו מוצאים את האדם מת. מוזר היה לי, מפחיד היה, עת שהקשבתי לסיפורים" כך היתה קתרינה אומרת, מוציאה את המטפחת ומנגבת בה את פניו הישנים של תינוקה אשר על ידיה. ועל המטפחת רקומים היו פירות יער ועלים בחוטי משי אדומים.
האדון דנילו לא הוציא הגה והתחיל להביט על הצד האפל, לעבר תל שהשחיר ממרחק, ומעבר לתל צמחה לה טירה עתיקת ימים. ועל מצחו, מעל הגבות, הופיעו בבת אחת שלושה קמטים; ידו השמאלית החלה מלטפת את שפמו הנערי.
"עוד לא נורא הדבר שמכשף הוא," אמר, " נורא הדבר שהנו אורח לא רצוי. איזו תועלת יש לו לבוא עד הנה? שמעתי שהפולנים רוצים לבנות, לכאורה, איזה מבצר בשביל לחסום לנו את הדרך אל הזפורז'יאה. ואם זה נכון… אבזוז את הקן השטני שלו אם תגיע לאזני ולו שמועה, שיש לו כאן איזה מסתור. אשרוף את המכשף הזקן, עד כדי כך שלעורבים אף לא יישאר מה לנקר. אין לו לא זהב ולא דברי טובין, כך נדמה. הנה הם מגורי השטן! אילו רק זהב יהיה לו… עכשיו נעבור דרך צלבים — זהו בית הקברות! כאן נרקבים אבותיו המושחתים. אומרים, כי היו מוכנים למכור את עצמם לשטן עם נשמותיהם במעילי ז'ופן מרוטים בעד הון בלבד. ואם יש לו זהב כאן, אז אין סיבה להתמהמה: לא תמיד ניתן להשיג במלחמה…"
" אני יודעת מה אתה זומם. שום דבר טוב לא צופן המפגש איתו. אבל אתה מתנשף בכבדות כזו, מביט בקשיחות כזו, והגבות התקדרו כל כך מעל העיניים!…"
"שתקי, אישה!" אמר דנילו מכל הלב. "מי שרק יתעסק אתכן בעצמו יהפוך לנקבה. בחורי, תן לי קצת אש אל תוך המקטרת!" הוא פנה אל אחד החותרים, אשר הוציא בדפיקה מתוך המקטרת שלו מעט אפר לוהט והחל להעביר אותו אל המקטרת של האדון. "מפחידה אותי עם מכשף!" המשיך האדון דנילו. "ברוך השם, הקוזאק אינו מפחד לא משדים ולא מכמרים. מה רבה הייתה התועלת אילו הינו מקשיבים לנשים שלנו. מה? לא נכון, בחורים? מקטרת וחרב חדה — אלה הנשים שלנו!"
קתרינה השתתקה, משפילה עיניה אל המים הרדומים: ואילו הרוח הרעידה את המים בצמרור, והדנייפר הכסיף כמו פרוות זאב באמצע הליל.
הסירה סטתה ונצמדה אל הגדה המיוערת. על שפת הנהר התגלה בית קברות: צלבים מפורקים הצטופפו יחדיו במקבץ. שום עץ מורן אינו צומח שם ואף לא דשא ירוק; רק הסהר מחמם אותם ממרום הרקיע.
"שומעים אתם, הבחורים, את הזעקות? מישהו קורא לנו לעזרה." אמר האדון דנילו ופנה אל חותריו.
"שומעים אנחנו את הזעקות ונדמה כי הן באות מעבר הגדה השנייה." ענו החותרים פה אחד והצביעו אל בית הקברות.
אבל הכל נדם. הסירה פנתה והקיפה את רצועת החוף הבולטת. לפתע הניחו החותרים את המשוטים ובהו בנקודה אחת ללא נוע. נעצר אף האדון דנילו: פחד וקור חדרו אל ורידי הקוזאק.
הצלב על הקבר נע ונד, ובשקט עלה מתוכו איש מת מיובש. זקנו עד המתניים: על האצבעות ציפורניים ארוכות-ארוכות, יותר ארוכות מהאצבעות עצמן. בשקט העלה את ידיו מעלה. פניו רעדו והתעוותו. עינוי נוראי אחז בו כנראה. "מחניק לי! מחניק" צווח בקול פראי, לא אנושי. קולו, כמו סכין, שרט את הלב, והמת נעלם בין רגע אל תוך האדמה. צלב נוסף התנועע לו ושוב יצא איש מת, מפחיד עוד יותר, גבוה עוד יותר מקודמו: כולו הצמיח שיער, הזקן עד הברכיים וציפורניו עוד יותר ארוכות וגרומות. פראית יותר משל קודמו היתה זעקתו: "מחניק לי"— וישר צנח על האדמה. התנועע הצלב השלישי, ועלה המת השלישי. נדמה היה כאילו רק עצמות התרוממו מעלה מעל הקרקע. הזקן עד העקבות: ואצבעותיו עם ציפורניהן נתקעו באדמה. הוא הרים את ידיו מעלה בצורה מחרידה, כאילו רצה לתפוס בסהר, כאילו מישהו החל לנסר את עצמותיו הצהובות…
התינוק, שישן על ידיה של קתרינה, צרח לפתע והתעורר. האדונית עצמה השמיעה זעקה. החותרים העיפו את הכובעים אל הדנייפר. ואף האדון נרעד כולו.
והנה נעלם הכל בבת אחת, כאילו ולא היה: למשך זמן רב לא נגעו עדיין הבחורים במשוטיהם.
הביט בורולבש באשתו הצעירה בדאגה; אחוזת בעתה נדנדה על ידיה את התינוק הצורח, הוא הצמיד אותה אל ליבו ונישק אותה על מצחה.
"אל תפחדי, קתרינה! ראי: אין כלום!" אמר והצביע לצדדיו. "זה המכשף רוצה להבהיל את האנשים, בשביל שאיש לא יגיע אל הקן השטני שלו. את הנקבות בלבד יצליח להבהיל בכך! תני לי את הבן אל ידיי!" באומרו זאת הרים האדון דנילו את בנו מעלה והביאו אל שפתיו. "מה איבן, אתה לא מפחד ממכשפים? –לא, תגיד, "אבא, אני קוזאק!" די לך, הפסק לבכות! נבוא הביתה! נבוא הביתה — אמא תתן לך דייסה, תשכיב אותך בערסל, תשיר:
נומה, נומה, נומה!
נומה, בני, תנומה!
צמח תצמח בהילולה!
לקוזאקים תהילה,
לאויב בתחבולה!
הקשיבי, קתרינה, נדמה כי אביך לא רוצה לחיות איתנו בשלום. הגיע קודר, קשוח, כאילו כועס על דבר מה… לא טוב לך אז למה להגיע! לא רצה להרים כוסית לחיי רצון הקוזאקים! לא הרים את הילד על הידיים! רציתי תחילה לגלות לו כל מה שעל ליבי, אבל הוא לא לוקח ובדיבורו מגמגם. לא, אין לו לב של קוזאק! לבבות הקוזאק, איך שנפגשים ישר רוצים לפרוץ מהחזה החוצה האחד לקראת השני! נו, מה, בחורים, קרוב החוף? טוב, כובעים חדשים אני כבר אתן לכם. לך, סטצקו, אני אתן כובע מכוסה קטיפה וזהב. הורדתי אותו יחד עם ראש טטרי. כל כליו עברו אליי: רק את נשמתו שחררתי לחופשי. ועכשיו, תעגון! הנה, איבן, כבר הגענו, ועדיין בוכה אתה! קחי אותו, קתרינה!"
כולם ירדו לחוף. מעברי ההר נגלה גג קש: בית סבו של האדון דנילו. מאחורה עוד הר, והלאה ממנו שדה, ושם, גם לו תעבור מאה רגל לא תמצא ולו קוזאק אחד.

M-2

(איורו של וולדימיר מקובסקיי, 1874)

3.
משקו של האדון דנילו היה בין שני רכסים, בוואדי צר, אשר אץ לו אל הדנייפר. בקתתו אינה מן הגבוהות: דומה היא במראה לבית רגיל של קוזאק, ומבואה אחת בה: אבל יש שם מקום הן בשבילו ובשביל אשתו, הן בשביל משרתת זקנה והן בשביל עשרה בחורים רבי און. מסביב לקירות למעלה תפוסים מדפים מעץ אלון. בצפיפות נערמים שם קערות וכדים לארוחה. ביניהם יש גם גביעי כסף וצלוחיות מצופות זהב, כאלה שניתנו במתנה וכאלה שנלקחו כשלל. למטה יותר תלויים מושקטים יקרי ערך, חרבות, אקדחונים, כידונים. הם מהטטארים הגיעו הנה, מהטורקים או הפולנים אם מרצון ואם באונס לעדיו: ועם זאת רובם כבר הוקהו. כאשר הביט בהם נזכר האדון דנילו, כמו על פי סמליהם, בכל אחד מהקרבות שהיו לו קרב וקרב שהיה לו. בתחתית הקיר, למטה, עומדים ספסלים חלקים, מגולפים מעץ אלון. לידם, לפני המחצלת, על חבלים אשר הושחלו אל תוך טבעת מוברגת לתקרה, תלוי היה הערסל. בכל חדר המבואה טויחה הרצפה בשכבת בוץ חלקה. על הספסלים שוכב האדון דנילו יחד עם אשתו. על המחצלת המשרתת הזקנה. בתוך הערסל משתעשע ונרגע מעצמו התינוק הקטן. ועל הרצפה לנים הבחורים, שטוחים זה ליד זה. ככלל, יעדיף הקוזאק לישון על אדמה שטוחה תחת שמיים פתוחים, אין הוא צריך לא פוך ולא אפיריון, הוא עורם קש טרי מתחת לראשו ומותח רגליו בחופשיות. הוא שמח להתעורר באמצע הלילה ולראות מעל ראשו שמיים גבוהים זרועי כוכבים ולרעוד קלות בגלל הקור הלילי, המרענן את עצמות הקוזאק. הוא מתמתח וממלמל מתוך שינה, אחר מדליק את מקטרתו ומתחפר עמוק יותר בתוך מעיל העור החם.
בורולבש התעורר מאוחר אחרי החגיגה של ליל אמש ולאחר שהתעורר, התיישב בפינה על הספסל והחל להשחיז את החרב הטורקית החדשה, בה זכה בהחלפה. ואילו האדונית קתרינה החלה לרקום בזהב מגבת-רושניק עשוית משי. לפתע נכנס אביה של קתרינה, כעוס, פניו זועפות, עם מקטרת נוכרייה בין שיניו, ניגש אל הבת והחל לדרוש בנוקשות לפשר חזרתה המאוחרת.
"על עניינים אלה לא אותה אתה אמור לשאול, אלא אותי, חמי! לא האשה, אלא הבעל עונה. ככה נהוג אצלנו, אל נא תכעס!" אמר דנילו, מבלי לפרוש מעיסוקו. "ייתכן, ובארצות קלוקלות אחרות זה לא קורה — איני יודע."
פניו הקשוחים של החם הסמיקו, והעיניים נצנצו לרגע בפראות.
"מי, אם לא האב, אמור לשמור על בתו!" מלמל לעצמו. "נו, אני שואל אותך, איפה הסתובבת עד מאוחר בלילה?"
"עכשיו אתה מדבר, חמי היקר! ועל זה יש לי לומר, שמזמן יצאתי מחיקן של נקבות מחתלות אלה. יודע אני לשבת על סוס. יודע גם להחזיק בידי חרב חדה. ועוד כמה דברים יודע… ויודע גם לא להשיב על מה עשיתי ומה לא…"
"רואה אני, דנילו, יודע אני, שאתה מחפש מדון! מי שמתחבא — הרי לזה, וודאי, מזימות בראשו."
"חשוב מה שבא לך," אמר דנילו "וגם לי מחשבות. ברוך האל, טרם מצאתי עצמי עושה מעשה רע: כל העת עמדתי על אמונתי הפרבוסלבית שעל ברכיה חונכתי— שלא כמו מיני נוודים אשר מסתובבים להם אלוהים יודע איפה, בזמן שהפרבוסלבים נלחמים עד אין קץ, ואחר כך צצים ללקט את שזרעו אחרים. לא דומים הם אף לאוניאטים: לא מבקרים בכנסיית האל. אלה, אותם צריך עוד לחקור על פי הסדר היכן הם מטיילים."
"היי, קוזאק! יודע מה… אין אני צלף טוב: ממאה רגל, בסך הכל, מפלח הקליע שלי את הלב. וגם אין מה לקנא בכישורי הסיף שלי: חתיכות קטנות יותר מגרגירי סולת, אשר ממנה מבשלים דייסה, יישארו מאותו הנועז."
"אני מוכן" אמר האדון דנילו, עשה תנועת צלב עם חרבו, כאילו ניחש לשם מה השחיזה.
"דנילו!" זעקה בקול קתרינה, תופסת בזרועו ונתלית עליה. "היזכר, איש מטורף, הסתכל, על מי אתה מרים את ידך! אבא, השיער שלך לבן כמו שלג ואתה נדלק כמו בחור חסר בינה!"
"אישה!" צעק האדון דנילו בזעם "יודעת את שאינני אוהב זאת. דעי מה מקומה של האישה."
החרבות הצטלצלו באופן מפחיד: ברזל היכה בברזל, והקוזאקים התיזו סביבם ניצוצות, כמו היו אבק. בוכייה רצה קתרינה אל חדר שינה, זרקה עצמה על המיטה ואטמה את אוזניה, על מנת שלא לשמוע את חבטות החרבות. אך לא כה גרוע נלחמו הקוזאקים, שיכולת שלא לשמוע את מכות חרבם. לבה ביקש להתפוצץ לחתיכות. בכל גופה חשה כיצד עוברות החבטות: טוק, טוק. "לא, לא אסבול, לא אסבול. אולי כבר פרץ דם ארגמן כמעיים מתוך הגוף הלבן. ואולי כבר נאנק אהובי ואני שוכבת כאן!" וחיוורת כולה, אחרי שבקושי הסדירה את נשימתה, נכנסה אל הבית.
נאבקו הקוזאקים באיתנות ובאימה. זה אינו גובר ואף לא האחר. הנה מתקיף אבא של קתרינה — האדון דנילו נסוג. תוקף האדון דנילו — נסוג האב הקשוח, ושוב כוחותיהם מתאזנים. לוהטים. מניפים… אח! החרבות השתקשקו… והנה, ברעם, עפו לצד החרבות.
"תודה, לך, אלי!" אמרה קתרינה ונזדעקה בשנית כאשר ראתה שהקוזאקים תפסו במושקטים. הסיטו את המצתים, דרכו את הנצרה.
ירה האדון דנילו… לא פגע. כיוון האב… הוא זקן; אין הוא רואה בחדות, כמו בחור צעיר, ובכל זאת היד אינה רועדת. נשמעה ירייה… נרעד האדון דנילו. דם ארגמן צבע את השרוול השמאלי של מעיל הז'ופן.
"לא!" זעק "לא אמכור את עצמי בזול. לא יד שמאל אלא יד ימין היא המפקדת. תלוי על הקיר אקדח טורקי: עוד לא קרה שבגד בי. רד מהקיר, ידידי הוותיק! היה לרע לעזר!" דנילו אחז באקדח.
"דנילו!" זעקה בייאוש, תפסה בידו וזרקה עצמה קתרינה לרגליו. "לא על עצמי אני מתחננת. סופי אחד הוא: בוגדנית היא האישה החיה אחרי מות בעלה: דנייפר, הדנייפר הקר יהיה לי לקבר… אבל הבט על הבן, דנילו, הבט על הבן! מי יחמם את גופו המסכן? מי ידאג לו? מי ילמד אותו לדהור על הסוס שצבעו כצבע העורב, ללחום למען חירות ואמונה, לשתות ולחגוג כמנהג הקוזאקים? אל האבדון, בני, אל האבדון! אביך לא רוצה להכיר בך! ראה, איך הוא מסב ממך את פניו. הו! עכשיו יודעת אני מי אתה! חיה אתה, ולא אדם! לב של זאב יש לך, ונפשך כשל נחש ערמומי. חשבתי, כי יש בך טיפת חמלה, שבלב האבן שלך רגש אנושי בוער. הוניתי בלא דעת! רק שמחה זה יביא לך, עצמותיך ירקדו בארון מרוב אושר, כאשר תשמע, איך הבהמות הרעות ,הפולנים, יזרקו את בנך אל תוך האש, כאשר יזעק בנך תחת סכינים ולבה בוערת. הו, אני מכירה אותך! שמח היית גם לקום מארון הקבורה, לנופף בכובעך וללבות את האש, המיתמרת מעליו."
"הפסיקי, קתרינה! גש, איבן שלי מחמלי, ואנשק לך! לא, ילדי, איש לא יגע בשערה משערות ראשך. אתה תגדל לתפארת המולדת — כרוח סערה תנשב לפני הקוזאקים, כובע קטיפה לראשך, חרב מושחזת בידך. תן, אבי, את ידך! נשכח את שעבר בינינו. מה שעשיתי לפנייך שלא כשורה — מודה באשמה. למה אינך נותן את היד?" אמר דנילו לאביה של קתרינה, אשר עמד במקומו, ופניו אינן מביעות לא כעס ולא השלמה.
"אבא!" צעקה קתרינה, חיבקה ונישקה אותו. "אל תהיה עקשן, סלח לדנילו, הוא לא יעציב אותך יותר."
"אך ורק למענך, בתי, אני סולח!" ענה, נישק אותה ונצנוץ תמוה עבר בעיניו. היא נשענה אל השולחן, אשר עליו חבש האדון דנילו את ידו הפצועה, ובליבו חזר בו מבקשת ההתנצלות, שכן אין זה מנוהג הקוזאקים לעשות כן כל עודו ליבם לא שלם עם מעשיהם.

4.
היום הבהיק, אבל שמש אינה נראית: השמים התקדרו וגשם דליל נזרע על השדות, היערות, על הדנייפר רחב הידיים. התעוררה האדונית קתרינה, אבל אין היא שמחה: עיניה בוכות, וכל כולה מפוזרת וטרודה ולא רגועה.
"בעלי היקר, בעלי הנחמד, חלום-פלא חלמתי."
"איזה חלום, אהובה שלי קתרינה?"
"חלמתי, כמה מתמיה באופן תמוה, באמת, כל כך חיוני, כאילו מתממש הדבר — חלמתי שאבי הוא אכן אותה המפלצת, אשר ראינו אצל השליש. אבל אני מתחננת בפנייך, אל תאמין לחלום זה. בכמה שטויות אפשר להזות! כאילו עמדתי מולו, רעדתי כולי, פחדתי, ומכל מילה שלו נאנקו אצלי הגידים. אילו רק שמעת על מה דיבר."
"ובכן על מה דיבר, קתרינה זהובה שלי?"
"הוא אמר: הסתכלי עליי, קתרינה, יפה אני! שקר אומרים האנשים, שאני מכוער. אני אהיה לך לבעל ראוי. הביטי אל עיניי הבוהקות! וכאשר כיוון אליי את עיני האש שלו, פרצה ממני צעקה והתעוררתי."
"כן, אמת רבה מלמדים אותנו החלומות… אבל יודעת את, מעבר לרכס לא רגוע כל כך! נדמה כאילו הפולנים שוב מגיחים ומציצים. גורובץ ביקש למסור לי שלא אירדם. רק לשווא הוא דואג: גם כך איני ישן. הבחורים שלי פרצו תריסר מכשולי אויב הלילה. יתכבדו אדוני פולין וליטא בשזיפי עופרת, ירקדו אציליהם לקצב האלות שלנו. "
"ואבי יודע מזה?"
"אביך על צווארי יושב! עוד לא הצלחתי לפענח את כוונותיו. חטאים רבים שחטא, ככל הנראה, בארץ ניכר. אחרת איך ניתן להסביר שכבר חודש הוא מתגורר ולא הלעיז ולו פעם, כמו קוזאק ישר-דרך! לא רצה לשתות מן הדבש! שמעת, קתרינה, דבש, אשר פילחתי לז'ידים מברסט, לא רצה לשתות. היי, בחורי!", צעק האדון דנילו, "רוץ, צעירי, אל המרתף והבא את הדבש היהודוני! לא שתה אף מהמפולפלת! צרה צרורה! נדמה לי, האדונית קתרינה, שהוא כבר אינו מאמין באדוננו ישוע. הא? מה את אומרת?"
"ישמור האל מדבריך, האדון דנילו!"
"פלאי פלאים, אדונית!" המשיך דנילו, בעודו מושך את כוס החרס מהקוזאק, "אפילו הקתולים המנוולים נופלים בפח הוודקה: ורק הטורקים אינם שותים. אז מה, סטצקו, הרבה דבש טעמת במרתף?"
"טעימה קטנה, אדון!"
"משקר אתה, בן כלבה! תראה כמה זבובים אורבים על השפם! בעיניים שלך אני רואה, שלגמת עד למחצית הדלי. אוח, הקוזאקים! איזה עם נועז! הכל מוכנים לתת אחד למען השני, אבל את השיכר ייבשו בכוחות עצמם. אני, האדונית קתרינה, זה זמן רב לא השתכרתי."
"זמן רב אתה אומר! ומה אם לפני…"
"יותר מכוס אחת לא אשתה, בל יהיו דאגה ופחד בליבך! והנה, כבוד הנזיר הטורקי מזדחל אל דלתנו!" סינן מבעד לשיניו, בראותו את חמו מתכופף בשביל להיכנס בדלת.
"מה קרה, בתי?" אמר האב, הוריד את כובעו מראשו וסידר את החגורה, בה נתלתה חרב משובצת אבנים מופלאות. "השמש כבר גבוהה, ואצלך הארוחה טרם מוכנה."
"מוכנה הארוחה, אדוני אבי, תיכף נגיש! הוציאי את הקערה עם הכיסונים!" אמרה האדונית קתרינה אל המשרתת הזקנה, אשר מיינה את כלי העץ. "עצרי, עדיף שאני אוציא בעצמי" המשיכה קתרינה, "ואת תקראי לבחורים."
כולם התיישבו על הרצפה במעגל: אבא התיישב מול פינת החדר, מצד השמאלי האדון דנילו, מימינו האדונית קתרינה וכן עשרת הבחורים הנאמנים במעילי ז'ולפן כחולים וצהובים.
" אין לי חשק לאכול את הכיסונים האלה!" אמר האדון האב, באוכלו מעט ובהניחו את הכף, "אין להם שום טעם!"
"יודע אני כי מעדיף אתה אטריות של יהודונים." חשב לעצמו דנילו.
"וכי למה, חמי, " הוסיף בקול רם, "אתה אומר שאין שום טעם לכיסונים? אין הם מבושלים בדרך הנכונה? קתרינה שלי מכינה כאלה כיסונים, כמותם בקושי השרים טועמים. ואין לך מה להסב פנייך מהם. זהו מאכל של נוצרי! כל האנשים הקדושים ונאמני האל אכלו כיסונים."
האב — שום מילה: השתתק אף האדון דנילו.
הביאו חזיר-בר צלוי עם שזיפים וכרוב.
"אני לא אוהב בשר-חזיר!" אמר אביה של קתרינה, והחל לגרוף כרוב בכפו.
"על מה ולמה לא לאהוב חזיר?" אמר דנילו "רק הטורקים והז'ידים לא אוכלים חזיר."
ביתר שאת עוד התקדרו פני האב.
רק פשטידת כוסמת אחד בחלב אכל האבא הזקן ובמקום וודקה לגם איזה נוזל שחור מהמימייה, אשר שמר באמתחתו.
אחרי ששבע, נרדם דנילו וישן שנת ישרים ורק לקראת הערב התעורר. התיישב והחל לכתוב דפים אל צבאות הקוזאקים, ואילו האדונית החלה לנדנד ברגלה את העריסה, ביושבה על המחצלת. יושב האדון דנילו, בעינו השמאלית מביט על הכתוב ובימנית אל החלון. ומהחלון מנצנצים ההרים והדנייפר ומאחורי הדנייפר מכחילים היערות. מבהיקים מעלה שמי הלילה נקודות-נקודות. אבל לא השמיים הרחוקים ולא היער הכחול הם מושא מבטו של האדון דנילו: מביט הוא אל הגבעה שעליה משחירה טירה עתיקת ימין. נדמה היה לו כי מבעד לחלונה הצר של הטירה הבזיק לרגע ניצוץ של אש. אבל שקט הכל. כפי הנראה, היה זה רק חיזיון. רק הדנייפר הדהד מלמטה, מכה בגליו שלפתע ניעורו, זה אחר זה, ונשמעו משלושה כיוונים שונים. אינו מתמרד. כמוהו כזקן רוטן ומרשרש; הכל אינו נאה בעיניו, הכל השתנה סביבו. בשקט הוא מתעמת עם הרי החוף, יערות, שדות וסוחף את תלונתו אל הים השחור.
והנה נראה על הדנייפר צל של סירה, ונדמה כי בטירה הבזיק דבר מה בשנית. בשקט שרק דנילו, ולשריקתו נענה בחורו הנאמן.
"קח עימך, סטצקו, חרב חדה ורובה ולך אחריי!"
"אתה הולך?" שאלה האדונית קתרינה.
'הולך… צריך לסייר באזור, לראות אם הכל כשורה."
" אני פוחדת להישאר לבד. השינה אינה מרפה ממני. ומה אם אחלום אותו החלום? איני בטוחה עדיין, אם היה זה רק חלום… הכל נראה חיוני כל כך."
"הזקנה נשארת איתך ובאסם ובחצר ישנים הקוזאקים."
"הזקנה כבר ישנה ואילו על הקוזאקים, איני סומכת יתר על המידה. הקשב, האדון דנילו, נעל אותי בחדר ואת המפתח קח עמך. ואילו הקוזאקים, ישכבו נא לפני הדלת ואז לא אפחד כלל."
"יהי כך!" אמר דנילו, הוריד שכבת אבק מהרובה ופיזר על המדף את אבק השריפה.
נאמן לאדונו, כבר עמד סטצקו מוכן, נושא על גופו את מיטב חומרי הלחימה של הקוזאקים. דנילו חבש את כובע הטלאים שלו, סגר את החלון, הזיז את בריחי הדלת, נעל, יצא בשקט אל החצר, דילג מעל הקוזאקים הישנים שלו ופנה אל ההרים.
השמיים כמעט והתבהרו. רוח רעננה עלתה מעט מעט מהדנייפר. אילולא נשמעו גניחות השחף ממרחק, היה אפשר לחשוב שהעולם כולו בתרדמה. אבל לפתע נשמע רחש… בורולבש עם משרתו הנאמן התחבאו בשקט מאחורי גזע האטד, אשר הסתיר מאחוריו חלקה כרותת עצים. מישהו במעיל ז'ופן אדום, עם שני אקדחים וחרב על הירך, ירד מההר.
"זה חמי!" אמר האדון דנילו, וסקר אותו מאחורי השיח, "מה יש לו ללכת בשעה כזו ולאן? סטצקו! אל תפהק, הבט בו בשתי העיניים, לאיזו דרך יפנה." האדם במעיל הז'ופן האדום ירד עד שפת הנהר ופנה אל המפרץ הנישא. "אהה! הנה! לשם!" אמר אדון דנילו. "מה, סטצקו, הנה הוא גורר עצמו הישר אל מאורת המכשף."
"אכן נכון, לא לשום מקום אחר, אדון דנילו! אם לא כן, הינו רואים אותו בצד השני. אבל הוא נעלם ליד הטירה."
"חכה, נצא מכאן, ואחר כך נלך בעקבותיו. יש פה משהו חשוד. לא, קתרינה, אמרתי לך, שאביך אדם רע, ועושה הכל לא כפי הנדרש, כפי שנהוג אצל הפרובוסלבי."
הגיעו כבר אדון דנילו ובחורו הנאמן אל המפרץ. והנה כבר נעלמו מן העין. יער עבות, אשר הקיף את הטירה, הסתיר אותם בתוכו. החלון העליון הואר לאיטו. למטה עומדים הקוזאקים ותוהים כיצד יעלו. לא שער ולא דלתות אינם נראים. ככל הנראה מהחצר ישנה כניסה: אבל כיצד ניתן להגיע לשם? מרחוק נשמע כיצד מרשרשות השרשראות ומתרוצצים הכלבים.
"מה אני חושב כל כך הרבה!" אמר האדון דנילו כאשר ראה עץ אלון גבוה לפני החלון. "עמוד כאן, בחור צעיר! אני אטפס על האלון, ממנו ניתן להסתכל אל תוך החלון."
הוריד ישר את החגורה, זרק מטה את החרב, בשביל שלא תצלצל ובהיאחזו בענפים, טיפס מעלה. התיישב על ענף, ממש ליד החלון, אחז בעץ והביט: בחדר לא נמצא ולו נר אחד ועדיין מואר הכל. ועל הקירות סימנים משונים. תלויים כלי נשק, אבל מוזרים למראה הם: כאלה אין נושאים לא טורקים, לא קוזאקים מקרים, לא פולנים, לא הנוצרים ולא בני העם השבדי הנועז. מתחת לתקרה הלוך ושוב סבים העטלפים, והצל שלהם מרצד על הקירות, על הדלת ועל הפרקט. הנה נפתחה הדלת ללא חריקה. הנה נכנס מישהו במעיל ז'ופן אדום וישר פנה אל השולחן, המכוסה במפה לבנה. "זה הוא, זה החם!" אדון דנילו, התכופף קצת למטה ונצמד עוד יותר אל העץ.
אבל אין לו, לחם, זמן לשים לב באם מציץ אליו מישהו מהחלון. הוא נכנס קודר, במצב רוח רע, תלש את המפה מהשולחן — ופתאום כל החדר נשטף באור תכלת-שקוף. וגלי הצבע הקודם, הזהוב-חיוור, היו ואינם, נבלעו בתוך הצבע החדש, צללו, כאילו בתוך ים כחול, ונמרחו שכבות-שכבות, כמו הונחו על גבי שיש. הוא העמיד על השולחן קערה והחל לזרוק לתוכה עשבים משונים.
אדון דנילו סקר אותו ולפתע לא ראה עליו את הז'ופן האדום ובמקומו נדמה כי לבש מכנסיים רחבות, כמו של הטורקים, על החגורה אקדחים, ועל הראש כובע משונה מאוד, ועליו כתובות בשפה שרישומה לא כשל הדקדוק הפולני ולא כשל הרוסי. הביט בפניו — וגם הפנים השתנו: האף גדל ונתלה מעל השפתיים, שן בצבצה מתוך הפה, נטתה הצידה והנה לפניו אותו המכשף, שהופיע בחתונה אצל השליש. "אמת בחלומך, קתרינה!" חשב בורולבש לעצמו.
המכשף החל להתהלך סביב השולחן, הסימנים שעל הקיר השתנו במהירות הולכת וגוברת , והעטלפים החלו לעוף מהר יותר מטה-מעלה, קדימה-אחורה. האור התכול נחלש יותר ויותר עד שלבסוף כבה. החדר נצבע עכשיו באור ורדרד. בין רגע, נדחק הצבע החדש אל הפינות עד שכבה ונהיה חושך. רק רעש נשמע, כאילו הרוח מהתלת בשעת ערב שקטה, סובבת על המשטח המשתקף של המים, מכופפת מטה את ערבות בבל הכסופות אל תוך המים. ונראה לו לאדון דנילו, שבתוך החדר בוהקת הלבנה, מתהלכים הכוכבים, מרצדים השמיים התכולים-כהים ללא בוהק, וצינת הערב נושבת אל פניו. ואף נדמה היה לאדון דנילו (כאן אף התחיל למשש את שפמו, לראות אם הוא ישן), שאין השמיים בתוך החדר, אלא חדר השינה שלו עצמו, תלויים על הקיר חרבותיו הטטריות והטורקיות, ליד הקיר המדפים, על המדפים כלי הבית והאוכל, על השולחן לחם ומלח, הערסל תלוי… אבל במקום פני הקדושים על האיקונות מציצים פנים מכוערות, ועל המחצלת… אבל הערפל הסמיך כיסה את הכל ושוב נהיה חושך. ושוב, בהדהוד מופלא, נצבע החדר באור ורוד, ושוב עומד המכשף ללא ניע בכיסוי הראש המופלא שלו. הצלילים נעשו חזקים ועמוקים יותר, האור הוורוד הדקיק נהיה בוהק ומשהו לבן, כאילו היה ענן, החל מעופף באמצע הבית, ונדמה לאדון דנילו, שהענן הוא כלל לא ענן, שזו אישה עומדת, אבל ממה היא עשויה: האם באוויר רקמוה? ומדוע היא עומדת ואינה נוגעת באדמה, ואינה נשענת על דבר ואור ורוד חודר דרכה והסימנים מרצדים על הקיר? הנה היא מזיזה איכשהו את ראשה השקוף, עיניה התכולות-חיוור בוהקות חלושות, השיער מתקרזל ונופל על כתפיה, כאילו היו ערפל אפור בהיר, השפתיים מאדימות בחיוורון, כאילו מבעד ללובן השקוף של שמי הבוקר נשפך האור האדמדם של הזריחה, הגבות משחירות ודוהות… אהה! זאת קתרינה! לפתע הרגיש דנילו שאיבריו קפאו במקומם, הוא התאמץ לדבר, אך השפתיים זעו ללא קול.
ללא ניע עמד המכשף במקומו.
"היכן היית?" שאל וזאת שעמדה מולו נרעדה.
"אוי! למה קראת לי?" בשקט החלה לגנוח. "כה מאושרת הייתי. הייתי באותו המקום, שם נולדתי וגרתי במשך חמש עשרה שנים. הו, כמה טוב היה שם! כמה ירוק וריחני השדה, שבו שיחקתי עוד בילדותי: ופרחי הבר היו כמקודם, והבית שלנו והגינה. הו, כיצד חיבקה אותי אמי הטובה! התכרבלתי בתוכה, היא נישקה אותי על הפה והלחיים, סירקה את צמתי הלבנה עם המסרק הצפוף… אבי!" היא נעצה במכשף את עיניה החיוורות, "למה רצחת את אמי?"
המכשף איים באצבעו.
"האם ביקשתי ממך לדבר על כך?" והיפיפייה האוורירית נרעדה. "היכן האדונית שלך עכשיו?"
"האדונית שלי, קתרינה, נרדמה כעת, ואני שמחתי על כך, המראתי לי ועפתי. מזמן רציתי לראות את אמי. נהייתי לפתע בת חמש עשרה שוב. נהייתי קלה כציפור. למה קראת לי?"
"זוכרת את כל מה שאמרתי לך אמש?" שאל המכשף בקול שקט כל כך, שבקושי ניתן היה לשמעו.
"זוכרת, זוכרת: אבל הייתי נותנת הכל בשביל לשכוח זאת! קתרינה המסכנה! היא כלל לא יודעת את שגלוי לנשמתה."
"זוהי נשמתה של קתרינה," חשב לעצמו דנילו: אבל עדיין לא יכול היה עוד להזיז את איבריו.
"התוודה, אבי! אינך מפחד שאחרי כל רצח שאתה מבצע, המתים קמים מן הקברים?"
"שוב את מתחילה!" הפסיק אותה המכשף באימה. " אני אעמוד על שלי, אני אכריח אותך לעשות, כל שחפצה נפשי. קתרינה תאהב אותי!"
"הו, מפלצת אתה, ולא אבי!" גנחה "לא, לא יהיה כרצונך! נכון הוא כי בכשפייך הנכלוליים השתלטת על נפשי ועל ייסוריה: אבל רק האל יכול להכריח אותה לעשות את רצונו. כל עוד אני אמשול בגופה לא תסכים קתרינה בשום אופן לעניין זה, המנוגד לחוק האל. אבי, מתקרב יום הדין! גם אם לא היית אבי, גם אז לא היית יכול להכריח אותי לבגוד בבעלי האהוב, הנאמן. גם לו היה בעלי בוגד בי ולא מתייחס אליי בכבוד, גם אז לא הייתי בוגדת בו, כיוון שהאל אינו אוהב את הנשמות מפרות השבועה והבוגדניות."
או אז נעצה את עיניה החיוורות בחלון, שמתחתיו הסתתר היה האדון דנילו, ונעצרה ללא ניע.
"לאן את מביטה? את מי את רואה שם?" צעק המכשף.
קתרינה האוורירית נרעדה. אבל האדון דנילו כבר מזמן היה על האדמה ופילס דרכו עם סטצקו איש-אמונו אל ההרים. "פחד, פחד!" אמר לעצמו, וכמעין הססנות ניצתה בתוך הלב הקוזאקי. מהר חלף על פני חצר הבית שלו, שלרוחבו ישנו הקוזאקים. רק חד ישב על המשמר ועישן מקטרת. השמיים היו פזורי כוכבים.

M-4

(איורו של וולדימיר מקובסקיי, 1874)

5.
"כמה טוב עשית שהערת אותי!" אמרה קתרינה, ניגבה את עיניה בשרוול הרקום של כותנתה וסרקה מכף רגל ועד ראש את בעלה אשר עמד מולה. "איזה חלום נורא חלמתי! באיזו כבדות נשם החזה שלי! אוי! היה נדמה לי שאני מתה…".
"האם לא זה היה החלום אשר חלמת?" ובורולבש החל לספר לאשתו כל מה שראו עיניו.
"כיצד נודע לך הדבר, בעלי?" שאלה קתרינה בתדהמה. "אך לא… איני זוכרת את רוב הדברים אשר סיפרת. לא, לא חלמתי שאבי רצח את אמי, גם לא על המתים, על כל אלה לא חלמתי. לא, דנילו, אתה שוגה בדבריך! אח, כמה מפחיד היה אבי!"
"לא פלא, שהרבה מזה לא ראית. אינך יודעת אפילו עשירית ממה שיודעת נשמתך. האם יודעת את שאביך הוא האנטיכריסט? בשנה שעברה, כאשר התכוננתי לצאת להילחם כנגד תושבי קרים ביחד עם הפולנים (אז עוד אחזתי בידי את ידו של העם הבוגדני הזה), אמר לי הכומר של מנזר ברטסק — והוא, דעי לך, איש קדוש — שבכוחו של האנטיכריסט לזמן את נשמתו של כל אדם, ואילו הנשמה פונה ללכת אליו שלא מרצונה, כאשר האדם נרדם, ומרחפת לה יחד עם המלאכים במבואות השמיים. כבר מהרגע הראשון לא מצאו חן בעיני פני אביך. אילו ידעתי שיש לך אבא כזה, לא הייתי מתחתן עמך, הייתי זורק אותך ולא הייתי לוקח על עצמי חטא, אשר קשר אותי בקשרי משפחה עם האנטיכריסט."
"דנילו!" אמרה קתרינה, כיסתה את פניה ובכתה "במה אשמתי אני לפנייך? האם בגדתי בך, בעלי האהוב? במה הבאתי עליי את זעמך? האם לא שירתי אותך נאמנה? האם אמרתי מילה רעה, כאשר היית חוזר שתוי ממשתה נעורים? האם לא ילדתי לך בן שחור-גבות?"
"אל תבכי, קתרינה, היום אני מכיר אותך ולא אעזוב אותך בעד כל הון. כל החטאים – חטאי אביך הם."
"לא, אל תקרא לו אבי! אין הוא אבי. אלוהים עדי, אני כופרת בו, כופרת באבי! הוא אנטיכריסט, סוטה מדרכי האל! לו יאבד, לו יטבע — לא אושיט את ידי להצילו. לו יגווע בצמא בגלל עשב רע — לא אגיש לו מים לשתות. אתה הוא אבי!"

6.
במרתף עמוק בבית האדון דנילו, מאחורי שלושה בריחים, יושב המכשף, כבול בשלשלאות ברזל; הרחק יותר, מעל הדנייפר, בוערת טירתו השטנית, וגלים בצבע ארגמן שוצפים ומציפים את הקירות העתיקים. לא בשל כישוף ולא בשל מעשי כפירה יושב המכשף במרתף העמוק: על אלה דן האל; יושב הוא על זימת בגידה, על הסכמים חשאים שכרת עם אויבי כנסייתו הפרובוסלבית לבגוד בארצו — למכור לקתולים את העם האוקראיני ולשרוף את כנסיות ישוע. קודר המכשף: מחשבה שחורה, כמו הלילה, מקוננת בראשו. רק יום אחד נותר לו לחיות, ומחר יגיע העת להיפרד מן העולם. מחר מחכה לו ההוצאה להורג. לא תהיה זו סתם הוצאה להורג — חסד יעשה עמו, אילו יבשלו אותו חי בתוך סיר או שיפשטו ממנו את עור הכופר שלו. קודר המכשף, צנח ראשו. יתכן שהוא מתחרט לפני שעת המוות, אבל על חטאים כמו שלו אין האל סולח. מולו, מלמעלה, חלון צר, שסוֹרגים לו ממוטות ברזל. בקרקוש שרשראותיו ניגש הוא אל החלון, לבדוק האם תעבור שם בתו. כנועה היא, אינה נוטרת טינה, כמו היתה יונה, אולי תחמול על אביה… אבל אין איש. למטה משתרעת הדרך; איש לא יעבור בה. למטה ממנה מטייל הדנייפר; אין הוא חושב על איש: גועש הוא וגעשו החדגוני מר לאסיר כלענה!
אדם כלשהו נראה בדרך — זהו קוזאק! כבדה נשמת האסיר. ושוב אין איש. הנה דמות כלשהי יורדת שם למטה… מעילה הירוק מתנופף לו… כובע–סירה בצבע זהב בוהק על ראשה… זו היא! הוא מתקרב ונצמד יותר אל החלון. והיא מתקרבת יותר…
"קתרינה! בתי! חמלי עליי, הראי חסדך!…"
אילמת היא, אינה מוכנה לשמוע, אפילו לא מטה עינה אל הכלא, והנה חלפה ונעלמה. העולם כולו התרוקן לפתע. במרירות גועש הדנייפר. העצב טובע בלב. אבל מה בליבו של המכשף?
והיום הלך והעריב. השמש שקעה ואינה נראית. והגיע הערב: רעננות; אי שם במרחק גועה השור; מהיכן-שהוא נשמעים קולות — נראה כי אי-שם חוזרים מעבודתם אנשים מאושרים: על הדנייפר סירה מבצבצת… ואין איש שהאסיר נחוץ לו! הבהיק בשמיים המגל הכסוף. הנה שוב דמות מגיחה בצדי הדרך. קשה להבחין בחושך. זוהי קתרינה השבה אל ביתה.
"בתי, בשם ישוע! אפילו גורי זאבים אכזרים לא יעזו לקרוע לגזרים את אימם, בתי, לפחות הביטי על אביך החוטא!" היא אינה שומעת והולכת. "בתי, למען אמך המסכנה!…" נעצרה "בואי לקבל את מילתי האחרונה!"
"מדוע אתה קורא לי, כופר-האל? אל תקרא לי בתי! אין בינינו שום קשר-דם. למה אתה פונה אליי בשם אמי המסכנה?"
"קתרינה! סופי קרב: יודע אני, שבעלך רוצה לקשור אותי לזנב סוס ולשלוח על פני השדה, ואף יתכן וימצא לי מוות נוראי מזה…"
"וכי יש בעולם מוות המשתווה לחטאיך? המתן לו בסבלנות: איש לא ירצה בטובתך."
"קתרינה! אין המוות מפחיד, אלא הייסורים בעולם הבא… תמה את, קתרינה, נשמתך תחוג בגן העדן לצד האל; ואילו נשמתו של אביך הכופר תבער באש תמיד, לרגע לא תיכבה האש: חזק יותר ויותר תבער: ואף טיפה של טל לא תיפול עליה, והרוח לא תגיח…"
"גזירה זו אין ביכולתי למתן!" אמרה קתרינה, והסתובבה ממנו.
"קתרינה! המתיני לשמוע את מילתי האחת: יכולה את להציל את נפשי. אינך יודעת, כמה חנון ורחום האל. הלא שמעת על פאולוס השליח, כיצד היה איש כופר, אבל אחר-כך חזר בו ונהיה לקדוש."
"מה יכולה אני לעשות, על מנת להציל את נפשך?" אמרה קתרינה "האם אוכל לעשות כן בכוחותיי הנשיים החלשים!"
"אילו רק יכולתי לצאת מכאן, הייתי נוטש את הכל. אתוודה: אלך אל המערות, אשים על גופי כותנת גסה, יומם וליל אתפלל לשמיים. אפילו דג לא יבוא אל פי! לא אציע סדינים לעצמי כשאלך לישון! ורק אתפלל ושוב אתפלל! וכאשר לא יסיר ממני חסד האל אפילו מאית ממנת עוונותיי, אתחפר עד צווארי בתוך האדמה או שמא אכלא את עצמי בתוך קיר אבנים: לא אטעם אוכל, לא אשתה ואמות: ואת כל נכסיי אתן לנזירים, למען יקוננו עליי ארבעים יום וארבעים לילה."
עלו הרהורים בלב קתרינה.
"גם לו אפתח הבריח, אין בי כוח לשבור את השלשלאות."
"איני פוחד מהשלשלאות" אמר "חושבת את, שהם כבלו את ידיי ואת רגליי? לא, פיזרתי ערפל בעינם, במקום היד הושטתי ענף עץ מיובש. הנה, הביטי, אין עליי ולו שלשלת אחת!" אמר וצעד אל אמצע החדר. "אילולא הייתי חושש מהקירות הללו הייתי עובר דרכם, אבל אפילו בעלך אינו יודע, מה כוחם של קירות אלו. בנה אותם נזיר קדוש, ושום כוח רע לא יוכל להוציא מפה את הכלוא, אלא רק באמצעות המפתח שעמו נעל הקדוש את המרתף. מרתף דומה אחפור לעצמי, הכופר הבלתי נלאה, כאשר אצא לחופשי."
"שמע לי, אשחרר אותך: אבל אם תרמה אותי" אמרה קתרינה ונעצרה ליד הדלת "ובמקום להתוודות, תהיה שוב לאחי השטן?"
"לא, קתרינה, לא נשאר לי הרבה זמן לחיות. קרוב סופי גם לולא ההוצאה להורג. האם את חושבת, שאמסור את עצמי לייסורי-עד?"
הצטלצלו הבריחים.
"היי שלום! ישמור אותך האל החסוד, ילדתי!" אמר המכשף ונישק אותה.
"אל תגע בי, כופר חסר גבולות, המלט מהר!" אמרה קתרינה. אבל הוא כבר לא היה שם.
"שחררתי אותו," אמרה מבוהלת והביטה בפראות בקירות "איזו תשובה אשיב לבעלי? אבודה אני! עדיף לי להתחפר בתוך קבר בעודי בחיים." ובוכייה כמעט ונפלה על גדם העץ, עליו ישב המכשף. "אבל הצלתי נשמה," אמרה בשקט "עשיתי מעשה אצילי. אבל בעלי… בפעם הראשונה רימיתי אותו. הו, כמה קשה יהיה, כמה מפחיד יהיה לשקר בפניו. מישהו מתקרב! זה הוא! הבעל!" מיואשת זעקה וחסרת תחושה נפלה ארצה.

7.
"זו אני, בתי היקרה! זו אני, חמדתי!" שמעה קתרינה משהתעוררה, וראתה אל מולה את המשרתת הזקנה. האישה התכופפה, נִדְמֶה שלחשה משהו, ואחר הושיטה את ידה המיובשת מעל ראשה של קתרינה והשפריצה עליה מים קרים.
"איפה אני?" אמרה קתרינה, קמה והביטה סביבה. "לפניי רועש הדנייפר ומאחורי ההרים… לאן הכנסת אותי, אישה?"
"אני לא הכנסתי אותך אלא הוצאתי, על ידיי סחבתי אותך החוצה מן המרתף המחניק. ונעלתי אותך במפתח, שמא תחטפי מנה הגונה מאדון דנילו."
"איפה המפתח?" אמרה קתרינה, ובהביטה אל חגורתה. "אני לא רואה אותו."
"בעלך הוציא את המפתח , לראות את המכשף, ילדתי."
"לראות?…אישה, אני אבודה!" זעקה קתרינה.
"הלוואי והאל ישמור אותנו מכך, ילדתי! רק שמרי על פיך, אדונית שלי, אף אחד לא ידע מזה!"
"הוא ברח, האנטיכריסט הארור! שמעת, קתרינה? הוא ברח!" אמר האדון דנילו בהתקרבו אל אשתו. עיניו יקדו אש; החרב צלצלה והתנדנדה לצד גופו.
האישה החווירה.
"מישהו שיחרר אותו, בעלי האהוב?" הצליחה לבסוף לפלוט, ותיכף נרעדה.
"שיחרר, אמת בפיך; אבל שיחרר השטן. ראי, במקומו עץ כבול בברזלים. כך עשה האל, שאין השטן מפחד מכפות העז! אילו העז רק אחד מהקוזאקים שלי ולו לחשוב על המעשה והיה נודע לי… אף גזר-דין הולם לא הייתי מוצא לו!"
"ואילו הייתי זאת אני?" מלמלה קתרינה בלא דעת ועצרה עצמה בבהלה.
"אילו העזת את, אז לא היית כבר אשתי. הייתי תופר אותך אל תוך שק ומטביע ממש באמצע הדנייפר!…"
הנשמה נעתקה מקתרינה ונדמה היה לה, שהשיער החל לנשור מראשה.

8.
על דרך הגבול, בבית מרזח, נאספו פולנים והיו סובאים עצמם לדעת כבר למעלה מיומיים. לא מעטים כלל בני הנבלה משום מה. נאספו לקראת איזו פלישה, כפי הנראה. לחלקם מושקטים, חלקם משיקים דורבנות, ואחרים מצלצלים בחרבות. אדונים שמחים ומתגאים, מספרים סיפורי בדים, צוחקים על הפרובוסלבים, מכנים את האוקראינים "צמיתים" — וברוב הוד והדר מסלסלים את השפמים, ומלאי כבוד, מסבים על ספסלים ומרימים אפם מעלה. גם הכומר שלהם איתם. אבל גם הכומר דומה להם, ובמראהו אינו דומה כלל לאיש כמורה נוצרי: שותה ומבלה איתם ואומר דברי זימה בלשונו הטמאה. וגם משרתיהם לא שונים מהם בכלום: העיפו את שרוולי המעילים הקרועים שלהם לאחור ומתהלכים כחתנים, כאילו בעלי ערך המה. משחקים בקלפים ומכים איש את רעהו עם הקלפים באפים. אספו וליקטו נשים אחרות. צעקות, קטטה!… האדונים משתוללים ועושים מעשי קונדס: תופסים את הז'יד בזקן, מציירים לו על מצחו הכופר צלב; יורים בנשים בכדורי סרק ורוקדים את הקרקוביק, יחד עם הכומר המושחת שלהם. נראה, כי מרוב חטא בגלל חטאינו החליט האל לסבול את כל הביזיון הזה! ונשמע בסדום זו, שמדברים על משקו של האדון דנילו, אשר מעבר לדנייפר, ועל אשתו היפיפייה… לא לענייני קדושה נאספה כל החבורה הזו…!

9.
יושב האדון דנילו אל השולחן בחדרו, נשען על המרפק, וחושב. יושבת על המחצלת האדונית קתרינה ושרה שיר.
"עצוב לי משום מה, אשתי!" אמר האדון דנילו. "וגם הראש כואב לי, וגם הלב כואב. כבד לי על שום מה! נראה, כי היכן שהוא קרוב מטייל לו המוות שלי."
"הו בעלי היפה! הצמד את ראשך אליי! למה אתה מחבק אל חיקך מחשבות שחורות" חשבה קתרינה, אבל לא העזה לומר. מר היה לה, הרגישה אשמה לקבל את מגע בעלה.
"הקשיבי, אשתי!" אמר דנילו "אל תזנחי את הבן, כאשר כבר לא אהיה. לא תזכי לאושר אלוהי, אם תזנחי אותו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. קשה יהיה לעצמותיי להירקב באדמה הלחה; ויותר קשה יהיה לנפשי."
"מה הם דברייך, בעלי! לא אתה הוא שקיללת אותנו, את הנשים? ואילו עכשיו אתה מדבר כמו איזה פתייה. זמן רב עוד צריך אתה לחיות."
"לא, קתרינה, נפשי חשה במותי המתקרב. עצוב נהיה על פני הארץ. זמנים אכזריים מתקרבים. הו, זוכר אני שנים עברו; והן, כבר נראה כי לא ישובו! עוד היה חי סמל הכבוד והתהילה של הצבא שלנו, קונשביץ' הזקן! הנה אני רואה את גדודי הקוזאקים חולפים לנגד עיניי! תור זהב היה אז, קתרינה! המנהיג הזקן ישב על הסוס השחור. הבריקה בידו האלה; מסביב עמדו שכירי החרב; ובצדדים געש ים אדום של בני הזפורזיאה. החל לדבר המנהיג וכולם קפאו על מקומם. החל לבכות הזקן, כאשר נזכר בימים עברו אשר לא ישוב עוד. הו, אילו היית יודעת איך נלחמנו אז בטורקים! על ראשי עדיין נשאר הפצע. ארבעה כדורים עברו דרכי בארבעה מקומות שונים. ואף אחד מהפצעים טרם החלים לגמרי. כמה זהב השגנו אז! אבנים יקרות בכובעים גרפו הקוזאקים. איזה סוסים, אילו ידעת, קתרינה, איזה סוסים היינו מבריחים! לא, לא אלחם עוד כבימים ההם! נדמה, כי איני זקן עוד, וגופי עודו נמרץ; אבל החרב הקוזאקית נופלת לי מהידיים, חיי ללא עניין, ובעצמי איני יודע לשם מה הם. אין סדר באוקראינה: האלופים נובחים על רבי הפרשים, כמו הכלבים, בינם לבין עצמם. אין ראש אחד ועליון לכולנו. האצילים שלנו כולם שינו מנהגם לפי הנוהג הפולני, קיבלו על עצמם את השיעבוד … מכרו הנפש, קיבלו אונקיה. האופי הז'ידי רודה בעם הפשוט. הו, איזה זמנים, איזו עת! לאן נעלמו שנותיי? לך, נערי, אל המרתף, והבא לי גביע דבש! אשתה לחיי מנת חלקנו פעם ולשנים עברו!"
"עם מה נקבל את האורחים? מכיוון השדה באים הפולנים!"-אמר סטצקו שנס אל הבית.
"יודע אני לשם מה הם באים" אמר דנילו, וקם ממקומו. "הכינו, משרתיי הנאמנים, את סוסיי! עטו שריון! לשלוף חרבות! ואל תשכחו לקחת חופן עופרת. במלוא הכבוד צריך לפגוש את האורחים!"
אבל הקוזאקים טרם הספיקו לשבת על סוסיהם ולטעון את המושקטים, וכבר כיסו הפולנים את ההר, כמו עלי שלכת בסתיו.
"היי, יש פה עם מי להשוות כוחות!" אמר דנילו, והביט על האדונים השמנים, אשר התנדנדו מלאי חשיבות ועטויי שריוני זהב על סוסיהם. "נדמה כי שוב יזדמן לנו לערוך חגיגה! התבדרי, נפש קוזאקית, בפעם האחרונה! הלאה, בחורים, הגיעה החגיגה אלינו!"
והתגלגלה שמחה על פני ההרים ונערך משתה: מטיילות החרבות, עפים הכדורים, צוהלים ורוקעים הסוסים. מרוב צעקות נטרף הראש: מהעשן מסתנוורות העיניים. הכל התערבב. אבל הקוזאק מריח, איפה הידידים ואיפה האויבים: ואין זה משנה אם היה הקליע מקור הרעש או שמא פרש נועז אשר נפל מסוס וראשו התגלגל על פני האדמה, ממלמל בלשונו דיבורים חסרי בינה.
אבל בתוך ההמון בלט יותר מכל קודקודו האדום של כובע הקוזאק של האדון דנילו; בולטת לעין חגורת הזהב על מעיל הז'ופן הכחול; כסערה מסתלסלת רעמת סוסו השחור. כמו ציפור, מציץ הוא מפה ומשם; צועק לרגעים ומניף חרב דמשקאית וגודם פעם מכתף ימין ופעם משמאל. גדום קוזאק! טייל, קוזאק! בדר את לבבך הצעיר; אבל אל נא תביט אל מעילי ושריונות הזהב! דרוס מתחת לרגלייך זהב ואבני חן! דקור, קוזאק! טייל, קוזאק! אך הבט אחורה: הפולנים הטמאים מבעירים כבר את הבתים ומבריחים את הצאן המפוחד! וכמו סערה, הסתובב האדון דנילו אחורה, והכובע אדום הקודקוד כבר נראה ליד הבתים, ופוחתים והולכים סביבו האנשים.
לא שעה אחת ולא שניה נלחמים הפולנים והקוזאקים. מעט נשארו הן מאלה והן מאלה. אבל האדון דנילו אינו מתעייף: מוריד מאוכפים ברומחו הארוך, דורס עם סוסו הנועז את חיל הרגלים. והנה מתרוקנת החצר, כבר החלו להימלט הפולנים; כבר החלו הקוזאקים להסיר מהמתים את המעילים הזהובים ואת השריון רב הפאר; הנה האדון דנילו כבר מתכונן לצאת אל המרדף, ומביט על מנת לקרוא לנאמניו… ולפתע רתח מזעם: אביה של קתרינה הופיע לנגד עיניו. הנה הוא, עודנו על ההר, ומכוון אליו את המושקט. דנילו האיץ את סוסו הישר אליו… קוזאק, אל מותך אתה בא!… רועם המושקט, והמכשף נעלם מעבר ההר. רק סטצקו הנאמן ראה, איך הבזיקו המעיל האדום והכובע המופלא. התנדנד הקוזאק ונפל ארצה. זינק סטצקו איש-אמונו אל האדון שלו, שוכב האדון, נמתח על הארץ ועוצם את עיניו הבהירות. דם ארגמן מבעבע על החזה. אבל נראה כי זיהה את משרתו הנאמן. לאט הרים את ריסיו, הבהיק בעיניו: "היה שלום, סטצקו! אמור לקתרינה, שלא תזנח את הבן! אל תעזבו גם אתם אותו, משרתיי הנאמנים!" והשתתק. נפלטה הנשמה הקוזאקית מהגוף האצילי; הכחילו השפתיים. ישן הקוזאק וכבר לא ניתן להעירו.
החל המשרת הנאמן לבכות ומנופף בידו אל קתרינה: "לכי, אדונית, לכי: הפריז קצת האדון שלך. שוכב הוא שיכור על האדמה הלחה. במשך זמן רב לא יתפכח."
הניפה ידיה קתרינה ונפלה ארצה, כתבן, על הגוף המת. "בעלי, אתה שוכב כאן, עוצם עיניים? קום, ניצי המלהיב, הושט את ידך! תתרומם! הבט ולו פעם אחת על קתרינה שלך, הזז את השפתיים, הוצא ולו מילה אחת… אבל אתה שותק, שותק, אדוני הטהור! הכחלת, כים השחור. לבך אינו פועם! למה קר אתה כל כך, אדוני? כנראה שאין דמעותיי מרות, אין בכוחן לחמם אותך! כנראה שבכיי אינו חזק מספיק, אין בכוחו להעיר אותך! מי יוביל עתה את הגדודים שלך? מי ידהר על סוסך השחור, יהלל בקול רם וינופף את חרבו אל על בראש הקוזאקים? קוזאקים, קוזאקים! איפה סמל כבודכם ותהילתכם? שוכב הוא, עוצם עין, על האדמה הלחה. קברו אותי, אם כן, קברו אותי יחד עמו! כסו את עיניי בעפר! הכבידו על חזי הלבן בקרשי עץ האדר! איני זקוקה עוד ליופיי!"
בוכייה ומתענה קתרינה: והמרחקים מתכסים באבק: רוכב השליש הזקן גורובצ ובא לעזרה.

10.
נפלא הדנייפר במזג אוויר שקט, חופשי וחלק הוא מריץ מבעד ליערות ולהרים את מימיו הרבים. לא יפצה קול, לא ירעים. הבט בו ולא תבחין באם זורמים אם לאו מרחביו מלאי הפאר, ונדמה, כאילו כולו עשוי זכוכית ודומה הוא לדרך בעלת בבואה בצבע תכלת, ללא שוליים לרוחבה, ללא סוף באורכה, מתפתלת ומתלפפת על פני העולם הירוק. גם השמש הבוערת שמחה אז להציץ מלמעלה ולטבול את קרניה בקור מימי הזכוכית והיערות אשר לאורך החופים שמחים להשתקף במים מוארים. ירוקי תלתלים הם נוהרים עם פרחי השדה אל המים וקדים, מביטים בעצמם בהם ואינם שבעים מהמראה, ולא די להם לראות את הנגלה לעין, ומגחכים אליו, ומברכים אותו, ומנופפים בענפיהם. אל אמצע הדנייפר, עם זאת, אינם מעיזים להביט: אף אחד, מלבד השמיים הכחולים והשמש, אינו מביט לשם. ציפור נדירה תצלח במעופה את מחצית הדנייפר! רך ורם הוא! אין עוד נהר בעולם שישתווה לו. נפלא הדנייפר גם בליל קיץ חמים, כאשר כולם נרדמו — הנהר, החיה והציפור; והאל לבדו סוקר ברוב הדר את השמיים והארץ ומרעיד את כותנתו המפוארת מלוא התפארת. ממנה מתפזרים הכוכבים. הכוכבים מאירים ומנצנצים מעל העולם ומשתקפים יחדיו בתוך הדנייפר. הדנייפר מחזיק בכולם בתוך אמתחתו האפלה. אף לא אחד לא יברח ממנו, אלא אם ידעך בשמיים. היער השחור, השזור בעורבים ישנים, וההרים הסדוקים מימים עתיקים, נטויים, מנסים בכל כוחם לכסותו בצלליתם הענקית, אך לשווא! אין בעולם דבר שיוכל לכסות את הדנייפר. כחול, כחול, מהלך הוא בזרימה מתונה גם באמצע הלילה, כמו באמצע היום; נראה הוא ככל שתראה עין אנוש. מתכרבל ונצמד קרוב יותר לגדותיו מפאת קור הלילה, מעביר דרכו זרם כסוף, המבהיק כאילו פס של חרב דמשקאית היה, ואילו הנהר שב ונרדם. מפליא הדנייפר גם בשנתו, ואין בעולם נהר אשר ישתווה אליו! וכשיהלכו העננים על פני השמיים כהרים, היער השחור יתנדנד עד שורשיו, האלונים יחרקו והברק יתעקם מבעד העננים ובבת אחת יעיר את העולם כולו – או אז איום הוא הדנייפר! פסגות המים רועשות בהיחבטן בהרים, ובנצנוץ וגניחה הן חוזרות על עקבותיהן, ובוכות ומייבבות במרחק. כך מקוננת גם אמו הזקנה של הקוזאק, המשלחת את בנה אל הצבא. מלא רוח החופש ומעודד רוכב הוא על הסוס השחור, מעט בהסבה וכובעו מעוך ברוח אופנת הנעורים. ואילו היא, בוכייה, רצה אחריו, אוחזת במושכות, מנסה לתפוס ברצועות, פוכרת מעליו את ידיה, שופכת דמעות מרירות.
גדמי עצים שרופים וסלעים על רצועת החוף משחירים פרא מבין הגלים המרדנים. וסירה עוגנת בועטת בגדה, ועולה מעלה ויורדת מטה. מי מבין הקוזאקים העז לטייל בסירה בשעה בה זועף הדנייפר? נראה שאינו יודע כי נוהג הנהר לבלוע את בני האדם כמו היו זבובים.
הסירה השיקה לחוף ויצא ממנה המכשף. קודר הוא: מר לו אחר טקס האשכבה המפואר אשר ערכו הקוזאקים לזכר האדון שלהם. וגם הפולנים שילמו מחיר לא מועט: ארבעים וארבעה אדונים שלהם על כל שריונם ועל מעילי הז'ופן שלהם, ועמם שלושים ושלושה מפשוטי העם, נחתכו לגזרים: ואילו האחרים על סוסיהם נתפסו כשבויים ועתידים להיות סחורה לטטרים.
הוא ירד במדרגות האבן בין גדמי העץ השרופים, למטה, למחפורתו התת-קרקעית. בשקט נכנס, מבלי שתחרוק הדלת, העמיד על השולחן סיר מכוסה במפה ובידיו הארוכות החל להכניס פנימה עשבים מזן לא ידוע; לקח מצקת מגולפת מעץ מופלא, גרף מים והחל לצקת, במלמול שפתיים וביצירת מיני לחשים. אור ורוד הופיע בחדר: מבהיל היה להביט אז בפניו: אלה שתתו דם, קמטים עמוקים השחירו עליהן והעיניים כאילו בערו. כופר מושחת! הזָקָן כבר האפיר מזמן, והפנים כבר חפורות קמטים, ויבש כולו, ובכל זאת זומם את מזימותיו השטניות. באמצע המאורה הופיע לפתע ענן לבן, ומשהו שדומה לזיק שמחה התנוצץ בפניו. אבל למה נאלם הוא לפתע ולמה הסתמר שיער ראשו כזיפים? בענן שלפניו צצו פניו של אדם מופלא. בלתי רצוי, בלתי קרוי, הגיח אליו להתארח — וככל שנקף הזמן כך הלכו והתבהרו עיניו הדוממות. תווי פניו, גבותיו, עיניים, שפתיים — הכל לא מוכר היה. אף פעם בחייו לא ראה אותו. לא היה בו דבר מה מפחיד ובכל זאת אחזה אותו אימה. והראש המופלא והלא מוכר הביט בו בדממה מבעד לענן. וגם הענן נעלם: ואילו תווי פניו בלטו בחדותן, ועיניו החודרות לא פסקו מלהביט במכשף. הוא החוויר כמו בד. ובקול פראי, שנשמע לו לעצמו זר, פלט צעקה, הפיל את הסיר…. הכל נעלם.

11.
"משלי בעצמך, אחותי היקרה," אמר רב-הפרשים הזקן גורובץ "נדיר שחלומות אמת ידברו".
"שכבי," אמרה כלתו הצעירה "אקרא לזקנה, למכשפת: שום כוח לא יעמוד כנגדה. היא תשכך עבורך את כל תעתועי החרדה."
"אל תפחדי מכלום!" אמר בנו, ואחז בחרב. "איש לא יפגע בך."
מתוך עננה, בעיניים עכורות, הביטה עליהם קתרינה ולא מצאה מה להגיד. "בעצמי ארגנתי סידרתי לי את מותי. שחררתי אותו." ולבסוף אמרה:
"אין לי שקט ממנו. כבר עשרה ימים אני אצלכם בקייב: והצער אינו נגרע ולו בטיפה. חשבתי, לפחות, אוכל לחנך בשקט את בני לנקמה… נורא, כה נורא הוא נגלה אליי בחלום! האל ישמור פן תראו אותו גם אתם! הלב שלי פועם בחוזקה עד עכשיו. "אני אכה את הילד שלך, קתרינה!"-הוא צעק "אם לא תינשאי לי!…". בוכייה זינקה אל עבר העריסה, והתינוק המפוחד שלח את ידיו ובכה.
זעם בנו של השליש והבזיק מבטו, בשומעו דיבורים אלה.
השליש החל גם הוא להתחמם:
"רק שיעז, אנטיכריסט ארור, לבוא הנה: אז יגלה מה רב כוח זרועו של קוזאק זקן. אלוהים עדי"אמר, בנושאו את עיניו החדות כלפי מעלה "האם לא טסתי להושיט ידי לאחי דנילו? אך נגזר כבר הדין! מצאתי אותו והוא כבר שכוב על מיטה קרה, עליה נשכבו רבים מהעם הקוזאקי. אבל הלא מפוארת היתה אשכבתו? האם שחררו ולו פולני חי אחד? הרגעי נא, בתי! איש לא יעז לפגוע בך כל עוד אני או בני כאן לידך."
משסיים את דבריו ניגש השליש הזקן אל העריסה, והתינוק, אשר הבחין במקטרת אדומה אשר היתה תלויה בתוך מסגרת כסופה בחגורתו ובמצת עם אבן אש מבריקה, הושיט אליו את ידיו וצחק.
"ילך בדרכי האב," אמר השליש הזקן והוריד את המקטרת והושיטה לו "טרם נפרד מהעריסה וכבר חושב לעשן מקטרת."
בשקט נאנחה קתרינה והחלה לנדנד את העריסה. נדברו להעביר את הלילה יחדיו, אך במהרה נרדמו כולם. נרדמה גם קתרינה.
בחצר ובבית הכל שקט היה: רק הקוזאקים אשר היו על המשמר לא ישנו. לפתע התעוררה קתרינה בזעקה ואחריה כל היתר. "הרוג הוא! נקרע לגזרים!" פלטה צעקה ורצה אל העריסה.
כולם הצטופפו סביבה והתאבנו מרוב אימה, כאשר ראו והנה התינוק שוכב מת בתוכה. איש לא הוציא אף לא הגה אחד. וכי מה אפשר לחשוב על מעשה נפשע שלא נשמע כמותו?

12.
הרחק מערבות אוקראינה, מעבר לפולין, מעבר ללמברג העיר הומת האדם, משתרעים הרים רמי פסגה. הר אחרי הר, כאילו היו לשרשרת עשוית אבנים, מעבירים הם זה לזה את הארץ ומחזיקים אותה במעבה האבנים, על מנת שלא יזלוג אליה הים הסוער והרועש. שרשראות ההרים נמשכות אל ולאכיה ואל אזור סמיגרד שם הם ניצבות, אדירות ממדים, כפרסה המפרידה בין העמים הגאליצים וההונגריים. אצלנו אין הרים שכאלה. העין לא תעז לסקור אותם ועל פסגותיהם לא דרכה רגל אדם. מופלא הוא מראם: אולי היה זה הים המשתובב אשר יצא מגדותיו הרחבות בעת סערה, העיף בחוזקה את הגלים חסרי הצורה והם התאבנו ונשארו עומדים באוויר? אולי עננים כבדים איבדו אחיזה בשמיים ונערמו על האדמה? הלוא גם הם בצבע אפור, וגם להם פסגה לבנה מנצנצת ומבהיקה אל מול השמש. ממש עד הרי הקרפטים תשמע השפה הרוסית, ואפילו אחריהם עוד אפשר למצוא מישהו שיענה לשומעה: אבל הלאה משם האמונה כבר אחרת וכך גם השפה. שם חי לו ערב רב הונגרי: רוכב על סוסים, נלחם ושותה לא פחות טוב מהקוזאק: ובעבור שריון לסוס ומקטורן משובח לא יחסוך ויוציא יתקמצן להוציא מכיסו מטבעות. גדולים ורחבים הם האגמים בין ההרים. כמו זכוכית, דוממים הם וכמראה, משתקפות בהם פסגות ההרים ועקביהם הירוקים.
אך מי הוא הרוכב על סוסו השחור באמצע הליל, בשעת נצנוץ הכוכבים ואף בהיעדרם? איזהו הגיבור שקומתו גבוהה מקומת אדם והוא רוכב מתחת להרים, מעל האגמים, וצלו האדיר מרצד באימה על פני ההרים? מבצבץ תבליט שריונו: על כתפו רומח: מצלצלת החרב על האוכף: מגינו מכסהו: השפם משחיר; עיניו עצומות ; הריסים עצומים — הוא ישן. ומתוך שינה הוא מחזיק במושכות: ומאחוריו ישוב על אותו הסוס ילדון-אדון וכמוהו ישן ומחזיק מתוך שינה, בגיבור. מיהו, לאן הוא רוכב ומדוע? מי ידע. לא יום ולא יומיים עובר הוא במעבר ההררי. היום יגיח, תצא השמש, אין רואים אותו: לעתים נדירות הבחינו תושבי ההרים רק לכך, שעל פני ההרים מרצד צל ארוך, אף שהשמיים בהירים ואין בהם ענן אף ענן. ועת הלילה מֶזמן את החושך — שוב הוא נראה ומשתקף באגמים, ומאחוריו, נרעד, רוכב צילו. כבר חלף על פני הרים רבים ועלה על הקריבן. אין הר גבוה יותר בכל הקרפטים: כמו מלך מתרומם הוא מעל האחרים. פה נעצרו הרוכב וסוסו, והוא העמיק לצלול אל שנתו, והעננים ירדו מטה וכיסוהו.

13.
"שש…. שקט, אישה! אל תדפקי כל כך חזק, הילד שלי נרדם. הרבה זמן בכה בני וכעת נרדם. אני אצא אל היער, אישה! מה את מביטה בי כך? את מפחידה: מעינייך נמתחים מלקחי ברזל… או, כמה ארוכים! ובוערים כמו היו אש! דומני שאת מכשפה! הו, אם מכשפה את, היעלמי מכאן! את תגנבי לי את הילד. איזה רב-שכל השליש הזה!לדעתו שמחה אני לגור בקייב: לא, כאן הרי בעלי וילדי, אז מי ישמור על הבית? הלכתי כל כך בשקט, לא חתול ולא כלב שמעו אותי. רוצה, את, אישה, להיות לצעירה — אין הדבר קשה כלל: צריך רק לרקוד: ראי איך אני רוקדת…" ובאומרה את כל הדברים חסרי הקשר הללו, פצחה קתרינה בריקוד, מביטה במבט מטורף לכל הצדדים וידיה שעונות על מתניה. בשריקה רקעה ברגליה: חסרי מידה, חסרי טאקט צלצלו עקביה הכסופים. צמותיה השחורות והמפוזרות התדפקו על צווארה הלבן. כמו ציפור, חסרת מעצורים, עפה, נופפה בידיה והנהנה בראשה ונדמה היה כאילו עלולה היא להתרסק על האדמה או להעיף עצמה אל מחוץ לעולם.
עצובה עמדה המטפלת הזקנה ודמעות מילאו את קמטיה העמוקים; אבן כבדה רבצה על ליבם של הבחורים הנאמנים, אשר הביטו באדונית. כבר נחלשה לגמרי ועוד רקעה ברגליה בעצלות במקום אחד, כאילו רוקדת את ריקוד הגורליצה במחשבתה. "ולי שרשרת יש, נערים!" אמרה, כאשר עצרה לבסוף. "ולכם אין…! איפה בעלי?" צעקה לפתע, ושלפה פגיון טורקי מתוך חגורתה. "לא, לא זה הסכין, אותו אני צריכה." באותה שעה השתקפו בפניה דמעות ויגון. "לב אבן לאבי טמון עמוק בגופו; זה לא יגיע עד אליו. לבו מברזל עשוי. מכשפה אחת נפחה אותו באש תנור. ולמה עוד לא בא אבי? וכי אינו יודע שהגיעה השעה לדקור אותו? נדמה, כי רוצה הוא שאבוא בעצמי…" ובטרם סיימה, צחקקה תמוהות. "צץ בראשי סיפור משעשע: נזכרתי כיצד קברו את בעלי. הרי בעודו בחיים קברוהו… איזה צחוק אחז בי… הקשיבו…הקשיבו" ובמקום מילים החלה לשיר שיר:
אצה לה עגלה עקמומית,
בעגלה שוכב קוזאק,
מחורר וגם ירוי,
ימינו בחץ אוחזה,
מהחץ הדם אץ רץ,
אץ נהר כולו מדמם
מעל נהר שקמה עומדת,
מעל שקמה עורב גונח,
אחר קוזאק האם בוכה.
אל תבכי, האם, אל צער!
בנך הרי כבר התחתן,
לקח אישה להיות לגברת,
בשדה בנה בקתה,
בלי דלתות וחלונות,
וזהו סוף לשיר שלנו,
רקדה דגיגה עם הסרטן
ומי שלא אוהב אותי- שתקדח אז הורתו!
וכך התערבבו אצלה כל השירים. כבר יום ויומיים מתגוררת היא בביתה ואינה רוצה לשמוע על קייב, ואינה מתפללת ובורחת מפני אנשים, מבוקר ועד ערב משוטטת בחורשות אפלות. ענפים חדים שורטים את פניה הלבנות ואת כתפייה: הרוח מפזרת את צמותיה שאינן קלועות, עלים עתיקי יומין מרשרשים מתחת לרגליה — אינה מביטה בדבר. בשעה, בה דמדומי הערב כבים, עוד לא מופיעים הכוכבים, אין הלבנה זורחת, וכבר מפחיד להלך ביער: על העצים מטפסים רוחות של ילדים אשר טרם הוטבלו, בוכים, מלגלגים, מתגלגלים בתוך שיחי הסרפד הגבוהים כמו כדורים: מתוך הדנייפר יוצאות בזו אחר זו נערות אשר אבדה נשמתן: השיער נוטף מהראש הירוק אל הכתפיים, המים הומים בקול וזולגים על השיער הארוך אל האדמה, וכל אחת מהנערות מוארת מבעד למים, כאילו מבעד כתונת זכוכית; השפתיים מצחקקות עד להתמיה, הלחיים בוערות, העיניים מפתות את הנשמה… היא יכולה לשרוף במגע אהבתה, במגע נשיקותיה… הימלט, נוצרי! שפתיה-קרח, מיטתה – מים קרים; היא תדגדג אותך ותסחוב לנהר. קתרינה אינה מביטה על איש, אינה פוחדת, אחוזת טירוף מכוחן של הסירנות, רצה מאוחר בערב עם סכינה ומחפשת אחר אביה.
מוקדם בבוקר הגיע איזה אורח, יציבה טובה, מעיל ז'ופן אדום, ורוצה לדעת אודות האדון דנילו: שומע הכול, מנגב בשרוולו את העיניים הבוכיות ומושך בכתפיו. לכאורה נלחם עם בורולבש המנוח; יחד נלחמו בטטרים מקרים ובטורקים; היכול היה לדעת שכזה יהיה סופו של האדון דנילו? מספר עוד האורח על דברים רבים אחרים ומבקש לראות את האדונית קתרינה.
תחילה לא שמעה קתרינה מאומה מדבריו של האורח: לבסוף החלה, כמו מפוכחת, להקשיב ביתר שאת לדבריו. הוא סיפר איך חיו הוא ודנילו, כאילו היו לאחים; איך הסתתרו פעם מתחת סירה מפני אנשי קרים… קתרינה הקשיבה לכל ולא יכלה להסיר ממנו את עיניה.
"יעבור לה!" חשבו הבחורים, בהביטם אליה. "האורח ירפא אותה! היא כבר מאזינה, כמו מפוכחת".
ואילו האורח החל בינתיים מספר איך אמר לו האדון דנילו, בשעת שיחה כנה: "הבט, אחי קופריאן: כאשר יהי רצון האל ולא אהיה עוד בין החיים, קח לך את האישה שלי, ויהיה זה לרצונו שתהיה היא לאשתך…"
באימה נעצה בו קתרינה את עיניה. "אה!" פלטה צעקה. "זה הוא! זה אבי!" — זינקה עליו עם הסכין.
זמן רב נאבק בה בניסיון לחטוף ממנה את הסכין. לבסוף חטף, הניף — ודבר נורא התרחש: האב הרג את בתו טרופת הדעת.
הקוזאקים הנדהמים ניסו לתפוס אותו; אך המכשף הספיק לעלות על סוסו ולהיעלם מהעין.

14.
בפאתי קייב התרחש פלא שלא היה עוד כמותו. כל האדונים והאלופים התפעלו ממנו: לפתע אפשר היה להביט ממרחק לכל קצוות העולם. מרחוק הכחיל הלימאן, ומעבר ללימאן נשפך הים השחור. אנשים יודעי דבר זיהו אף את קרים, אשר עלתה כמו הר מן הים, ואת סיבש הביצתי. מצד שמאל אפשר היה לראות את אדמת גאליה.
"ומה זה שם?" חקרו המתכנסים את הזקנים, והצביעו על נקודות מרוחקות שריצדו בשמיים ושדמו לעננים אפורים ולפסגות לבנות.
"אלו הם הרי הקרפטים!" ענו הזקנים, "עליהם לא נמס השלג במשך זמן רב, ועננים עוגנים ולנים שם."
ואז צץ לו פלא חדש: העננים התפזרו על פני ההר הגבוה ביותר, ועל פסגתו הופיע פרש אביר עוטה שריון, עיניו עצומות, וראו אותו כה טוב כאילו עמד קרוב.
לפתע, בין המוני העם המתפעלים מתוך אימה, קפץ פלוני על סוסו, מביט בפראות לצדדים, כאילו חיפש בעיניו, האם רודף אחריו מישהו ואז החל לגעור בסוסו בחופזה, בכל כוחו. היה זה המכשף. אבל ממה נבהל כל כך? באימה הביט באביר המופלא וזיהה בו את הפנים אשר נגלו אליו כאשר לחששכשעשה לחשים. בעצמו לא יכול היה להבין, למה נבוך כל כך למראה החיזיון. בעודו מפנה את ראשו לאחור בזהירות, דהר על הסוס, עד אשר לא השיג אותו הערב ולא הציצו הכוכבים. אז חזר אל ביתו, שמא יוכל לחקור את כוחות האופל מה פשר הפלא הזה. וכבר מוכן היה לנתר עם סוסו במעבר נחל צר, אשר בלט כשרוול באמצע הדרך, כאשר לפתע נעצר הסוס תוך כדי ניתור, סובב אליו את פרצופו וראו זה פלא – החל לצחוק! שתי שורות שיניים לבנות הבזיקו באימה מתוך החשיכה. ושיער ראשו של המכשף סמר. הוא פלט צעקה פראית והחל לבכות, אחוז טירוף כיוון סוסו אל קייב. נדמה היה לו כי מכל כיוון באים לתפוס אותו: העצים סגרו עליו כיער שחור ונדמה כי אנושיים היו, כמו הנידו בזקניהם השחורים ומתחו ענפים ארוכים בניסיון לחנוק אותו: הכוכבים נראו כאילו רצו לפניו והצביעו על הכופר; הדרך עצמה כאילו רדפה בעקבותיו. המכשף המיואש רכב אל קייב, אל המקומות הקדושים.

15.
בדד ישב לו נזיר במערתו לפני המנורה ולא גרע עיניו מספר הקודש. כבר עברו שנים רבות מאז הסתגר במערתו. כבר עשה לעצמו ארון קבורה עשוי קרשים, אשר בו ישן במקום במיטה. סגר הזקן הקדוש את ספרו והחל להתפלל…. לפתע חדר פנימה אדם בעל מראה מוזר, מפחיד. התפלא הנזיר הקדוש ונסוג, שכן מעולם לא ראה אדם שכזה. כולו רעד, כמו עלה צפצפה; העיניים פזלו בפראות; אש נוראה מעוררת פחד רשפה מהן; פניו הכעורים זרעו רעד בנפשו.
"האב! התפלל! התפלל" צעק בייאוש "התפלל למען נפש מיוסרת!" ונפל ארצה.
הנזיר הקדוש הצטלב, הוציא את הספר, פתח — ואחוז אימה זינק לאחור והפיל את הספר.
"לא, כופר חסר תקנה! אין לך כפרה! ברח מפה! איני יכול להתפלל עלייך.'
"לא?" צעק החוטא כמשוגע.
"הבט: האותיות הקדושות בספר נמלאו דם. מעולם לא היה כופר כזה בתבל."
"אבי, אתה צוחק עליי!"
"לך, כופר ארור! איני צוחק עלייך. לא טוב להימצא בחברתך."
"לא, לא! אתה צוחק, אל תאמר… אני רואה איך נפער הפה שלך ואיך מלבינות שינייך הזקנות שורות-שורות."
וכאחוז טירוף זינק והרג את הנזיר הקדוש.
ומלוא הכובד נשמעה אנחה כלשהי, שעברה דרך שדה ויער. מתוך היער עלו ידיים מיובשות, רזות, עם עצמות ארוכות: נרעדו ונעלמו.
וכבר לא חש בכלום, כבר איבד כל תחושה. חיזיון עכור עולה מולו. רעש באוזניים, רעש בראש, כמו אחר שיכר: ומה מול עיניו הכל מתכסה במעין קורי עכביש. קיפץ על סוסו, רכב הישר לקנב, וחישב איך יוכל לפלס דרכו אל הטטרים, אל קרים, ובעצמו לא ידע לשם מה. רוכב הוא יום, יומיים, וקניב אינה נראית. ממרחק נצנצו ראשי הכנסיות. אבל אין זו קניב, זוהי שומסק. התפלא המכשף בראותו והנה הגיע למקום אחר. כיוון סוסו לשוב אל קייב, ואחר יום נגלתה עיר: אבל לא קייב אלא גליץ', עיר שהנה רחוקה מקייב עוד יותר משומסק, ולא רחוקה כל כך מההונגרים. מבלי לדעת מה עליו לעשות, שב וסובב את סוסו כדי לחזור, אבל הרגיש שהוא רוכב בכיוון הנגדי וכל הזמן ישר. אין איש בעולם שיכול לספר מה היה אז בנפשו של המכשף: ואילו היה מציץ ורואה מה התרחש שם, לא יכול היה להשלים את תנומת הלילה שלו ולא היה צוחק יותר ולו פעם אחת. לא היה זה כעס, לא פחד ולא אכזבה אכזרית. אין מילה בעולם שאפשר לכנות בה רגש זה. כמכת אש בער בו, רצה לדרוס עם סוסו את העולם כולו, לקחת את כל האדמה שבין קייב וגליץ' על אנשיה, על הכל ולהטביע אותה בים השחור. אבל לא מתוך כעס רצה לעשות כן: לא, הוא בעצמו לא ידע מדוע. כולו נרעד, כאשר נגלו, קרובים אליו, הרי הקרפטים והקריבן הגבוה, אשר ענן אפור כיסה את פסגתו כאילו היה כובע,: והסוס כבר דהר וסבב בהרים. העננים התפזרו באחת ולפניו נגלה ברום הדרו הנורא הרוכב… הוא התאמץ לבלום, מותח בחוזקה את המושכות: הסוס צהל בפראות, מרים את רעמתו, ורץ אל האביר. ואז נדמה למכשף, שהכול דמם אצלו, שהרוכב שאינו נע זע ונע ובאחת פקח את עיניו: ראה את המכשף הדוהר לעברו והחל צוחק. כמו רעם; התפזר הצחוק הפראי בהרים והדהד בליבו של המכשף, מרעיד כל מה שבתוכו. נדמה היה לו כאילו נכנס מישהו רב און אל תוכו והתהלך אצלו בפנים והכה במקבות בלב, בעורקים… כה נורא הדהד בפנים אצלו אותו הצחוק!
תפס הרוכב בידו הנוראה את המכשף והרימו באוויר. המכשף מת מיד ואחר מותו פקח את עיניו. אבל כבר היה מת והביט במבט של מת. לאף יצור חי או קם לתחייה אין מבט כה נורא. הזיז לצדדים את עיניו המתות וראה את המתים הקמים מקייב, מאדמת גליץ' ומהקרפטים, והם דומים לו בָּפָּנים כשתי טיפות מים.
חיוורים היו וכל אחד מהם גבוה מחברו, גרום ממנו, ונעמדו סביב הרוכב, אשר אחז בידו את הניצוד האיום. עוד פעם אחת צחק האביר והעיף את קורבנו אל התהום. וכל המתים קפצו אל התהום, תפסוהו ונעצו בו את שיניהם. אחד נוסף, גבוה מכולם, נורא מכולם, רצה לקום מהאדמה: אבל לא יכול היה, לא היו לו הכוחות לעשות כן, כל כך חזק ועמוק נטמע באדמה: ואילו היה קם, אזי היה הופך את הקרפטים, ואת האדמה הסמיגרדית והטורקית: הרי רק נע במקצת, ומיד החלה רעידה בכל עברי העולם. ובתים רבים התהפכו בכל מקום. והמון רב נדחס תחתיהם.
תדיר נשמעת שריקה בקרפטים ובכל סביבותיהם, כאילו אלפי טחנות מכות בגלגליהן על המים. בתוך התהום החסומה, אותה טרם ראה איש, מרוב פחד לעבור על פניה — נוגסים המתים במת. חזרו ונשנו בעולם מקרים בהם רעדה האדמה מקצה אחד לאחר: הרי זה משום כך, אומרים המלומדים, שיש איפשהו הר הקרוב אל הים, שאש ונהרות בוערים זורמים ממנו. אבל הזקנים הגרים בהונגריה ובאדמת גליציה יודעים את האמת ואומרים: המת הענק, האדיר בגודלו, זה אשר נטמע חזק באדמה, רוצה משום מה לקום.

Крамской1874-15

(איורו של איוון קרמסקוי, 1874)

16.
בעיר גלוחוב התאסף ההמון ליד נגן בנדורה זקן וכבר כשעה הוא מאזין איך האיש העיוור מנגן על הבנדורה. שירים כה נפלאים וכה נוגים טרם שר איש מנגני הבנדורה. תחילה שר על האלופים של פעם, לזכר סגידנצי וחמלניצקי. היו אז זמנים אחרים: הקוזאקים ידעו תהילה; דרסו בסוסיהם את האויב, ואיש לא העז לצחוק עליהם. שר הוא אף שירים שמחים ונשא עיניו אל הקהל כאילו היה אדם רואה: ואצבעותיו, שעליהן תוספות עצם מיוחדות, עפו כזבובים על פני המיתרים, ונדמה היה כאילו המיתרים לבד מתנגנים: והעם סביב, אנשים זקנים הרכינו ראשם ואילו הנוער הרימו את עיניהם אל הזקן ולא פצו פה מתוך כבוד והערכה.
"חכו"- אמר הזקן "אני אשיר לכם על מקרה מימים עברו."
הצטופפו האנשים עוד יותר והזקן פתח בשירו:
בזמנים ההם היה האדון סטפן, הרוזן מטרנסילבניה, מלך פולין, ובקרב הפולנים חיו להם שני קוזאקים: איבן ופטרו. כמו אחים היו. "ראה, איבן, כל מה שתשיג נתחלק בו חצי-חצי: כאשר לאחד שמחה – שמחה תהיה גם לאחר: כאשר האחד שלל משיג – יחולק השלל שווה בשווה: כאשר ישבה האחד בידי האויב — ימכור השני הכל וייתן הכופר, ולא, ילך אל השבי בעצמו." ואכן כך היה, כל מה שהשיגו הקוזאקים, הכל התחלק שווה בשווה: שדדו צאן או סוסים — הכול חילקו ביניהם.

****
נלחם המלך סטפן עם הטורקי. כבר שלושה שבועות נלחם בטורקי, ולא הצליח לסלק אותו. ולטורקים היה פחה כזה, שיכול היה בעצמו להרוג גדוד שלם. הנה הכריז המלך סטפן, שאם יימצא איש אמיץ שיביא אליו את הפחה, חי או מת, יביא לו שכר כזה, כמו עבור צבא שלם. "בוא, אחי, נלך לתפוס את הפחה!" אמר איבן לפטרו. ורכבו הקוזאקים, האחד לימין והשני לשמאל.
יתכן ופטרו היה מצליח במשימתו, אלא שאיבן הקדים אותו וכבר הוביל את הפחה כבול בצווארו הישר אל המלך. "בחור כארז!" אמר המלך סטפן ופקד להביא לו לבדו שכר כמו לכל הצבא: ופקד להקצות לו אדמה איפה שירצה וצאן ככל שיבקש. מיד כשקיבל איבן את שכרו מהמלך, מיד באותו היום חילק הכול שווה בשווה בינו לבין פטרו. לקח פטרו את מחצית השכר המלכותי, אבל לא יכול היה לשאת את המחשבה שאיבן הוא שזכה לכבוד הגדול מהמלך, והרגשת נקם קוננה בליבו.
רכבו שני האבירים אל האדמה אשר הוקצתה להם מהמלך, מעבר הרי הקרפטים. הושיב הקוזאק איבן את בנו על סוסו, וקשר אותו אליו. כבר ירדו הדמדומים — והם רוכבים. התינוק נרדם, גם איבן החל להירדם. אל תירדם, קוזאק, הדרכים בהרים מסוכנות!… אבל סוסו של הקוזאק יכיר בכל מקום את הדרך, לא ימעד ולא יפול. והנה תהום בין ההרים, ואין רואים תחתית לתהום — כמו בין ארץ לשמיים, כך הוא המרחק עד לתחתית התהום. ובמעבר התהום שניים עוד יכולים לעבור אבל השלישי בשום אופן לא. החל הסוס למעוד בזהירות עם הקוזאק הרדום. פטרו רכב ליד, כולו רעד מרוב אושר, וציפה ציפייה דרוכה. הביט לאחוריו ודחף את האיש שקרא לו "אחי" אל התהום. והסוס עם הקוזאק והתינוק החלו ליפול אל התהום.
אלא שהקוזאק נתפס בענף, ורק הסוס צנח מטה אל תחתית התהום. החל מטפס, עם התינוק על כתפיו, עולה: כבר כמעט והגיע, הרים עיניו וראה שפטרו כיוון אליו את כידונו בשביל להפילו שוב מטה. "אלי שלי, מוטב שלא הייתי נושא את מבטי, ולא הייתי רואה את אחי היקר מכוון כידון להפיל אותי מטה…. אחי האהוב! דקור אותי בכידון, אם כך רצה הגורל, אבל קח עמך את הבן! מה חטא הילד הצדיק שדנת אותו למוות נורא שכזה?" צחק פטרו ודחף אותו בכידונו, הקוזאק ותינוקו עפו מטה. לקח לעצמו פטרו את כל הרכוש והחל לחיות כמו פחה. לא היה עדר סוסים כמו שהיה לפטרו. לאיש לא היו כל כך הרבה כבשים. ומת פטרו.

כאשר מת פטרו, זימן האל את נשמות שני האחים, של פטרו ושל איבן, אל הדין. "חוטא נורא הוא אדם זה!" אמר האל. "איבן! קשה לי לחשוב על גזר הדין: בחר לו אתה עצמך את גזר הדין!" רבות חשב איבן והרהר ולבסוף אמר: "פגיעה גדולה פגע בי אדם זה: בגד באחיו, כמו יהודה, וגזל ממני את מורשתי ואת צאצאיי על פני הארץ. ואדם ללא צאצאים חוקיים וללא מורשת, כאילו זרע זרע חיטה אשר הועף אל האדמה ואבד לשווא. באין נביטה — לא ידע איש, שנשתל הזרע.
עשה, אם כן, אלוהים, כך שגם כל צאצאיו לא ידעו אושר על פני האדמה! ושהאחרון בשושלת יהיה רשע כזה, אשר לא היה כמותו בעולם! ומכל רשעותו שכל סביו וסבי-סביו לא יוכלו למצוא מנוחה בקבריהם ובגלל סבל הייסורים, אשר עוד לא נראו כמותם, קום יקומו מקבריהם! ואילו פטרו איש הקריות, שלא יהיה בכוחו לעמוד ושידע בשל כך ייסורים מרים עוד פי כמה: אחוז טירוף יאכל את האדמה תחת רגליו ויתעוות תחתיה.
וכאשר תגיע שעה בה תגדוש מידת רשעותו של אדם זה את הסאה, העלה אותי, האל, מתוך אותה התהום על הסוס אל ההר הגבוה ביותר, ושיבוא הוא אליי, ואני אשליך אותו מההר אל התהום העמוקה ביותר, וכל המתים, הסבים וסבי הסבים, יגורו בחייהם היכן שיגורו, שיימשכו כולם מכל קצוות העולם לטרוף את גופתו בשל כל אותם ייסורים שהביא עליהם, ושלכל אורך הדורות יאכלהו, ואני אשתעשע בהביטי על ייסוריו! ופטרו איש הקריות, שלא יוכל לקום מהאדמה, שירצה לנגוס ברשע אבל במקום זאת ינגוס בעצמו, ואילו עצמותיו יגדלו, ארוכות יותר ויותר, ובשל כך יהיה כאבו חזק עוד יותר. ייסורים אלה יהיו הנוראים ביותר עבורו: שכן אין לאדם ייסורים גדולים יותר, מאשר לבקש נקם באין יכולת."
"נורא הדין אשר המצאת, בן אנוש!" אמר האל. "יהי הכול כך, כמו שאמרת, אבל גם אתה תשב לך על סוסך ולא תהיה לך מלכות שמיים, כל עוד תשב לך על סוסך שם!" והכל נהיה כדברו, כמו שנאמר: ועד היום רוכב האביר המופלא בקרפטים על סוסו ומביט, איך בתוך תהום ללא תחתית טורפים המתים את המת, וחש כיצד המת השוכב מתחת לאדמה גדל, מוצץ בייסורים רבים את עצמותיו ומרעיד את כל האדמה באימתו…".
העיוור כבר סיים לשיר את שירו: כבר שב לדלג על מיתריו: כבר החל לשיר משלים עליזים על חומה וייריומה, על סטקליאר סטוקוז… אך דעתם של הזקנים והצעירים עוד הייתה הלומה והרבה זמן עמדו, מרכינים ראשם, והרהרו על המקרה הנורא אשר קרה בימים עברו.

מרוסית: דניאל ברוק