:

יואל רגב: מכונות המלחמה במזרח התיכון: נקרופוליטיקה ומהפכה

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:31

(הרצאה בתערוכה "אלתשאל" של גלי-דנה ונקודא זינגר)

עקרון תחיית המתים הוא העקרון המדכא המרכזי של המצב הנוכחי. העיקרון הזה מונח ביסודה של כל המציאות אשר סובבת אותנו. אני טוען כי יש להחליף את העקרון הזה בעקרון אחר: עקרון הגלגול. ולכך תהיה מוקדשת ההרצאה הנוכחית. זה הוא הסלוגן המרכזי של מה שאני הולך להגיד: גלגול נגד תחייה.
אתחיל בשני דברים שהם אולי הכי מעניינים שקרו במזרח התיכון בזמן האחרון. הראשון הוא דעאש. ויש שתי נקודות מעניינות בתופעה זו. העניין הראשון הוא, כמובן, העובדה שהם כורתים ראשים. והנקודה השנייה קשורה לדבר מעניין שני שהופיע במזרח התיכון בזמן האחרון:משתמש פייסבוק ששמו "מנחם המשעמם". מנחם הוא דמות שהופיעה לפני כמה חודשים והמנסה – כשמה – לכתוב סטאטוסים משעממים ככל היותר. למשל, הוא כותב את הדברים הכי טריוויאליים ואחר כך מסביר אותם. (אגב, גם דאע"ש וגם מנחם דומים בכך שהם די אנונימיים: לא בדיוק יודעים מי עומד מאחורי זה, רק מנחשים). אחד הדברים שהוא עושה זה לכתוב את הבדיחה הכי פשוטה ואז להסביר אותה באריכות. ואחת הבדיחות שהוא מסביר היא בדיחה על דאע"ש – כלומר, על ISIS. הבדיחה הזו שואלת איך יקרא ISIS אחרי שאובמה ובני בריתו ישמידו אותו. והתשובה היא WASWAS. וכפי שמסביר מנחם, הבדיחה הזו בנויה סביב ה״פועל המרתק״ be to. עכשיו הוא נקרא ״isis”, ואחרי שאובמה ישמיד אותו הוא יקרא ״waswas״.
אז אני חושב שיש כאן כמה עניינים – בצירוף הזה של כריתת ראשים והטאוטולוגיה הזו של ״להיות-להיות״, להיות תקוע. ואני גם חושב שהם מצביעים על האופן אשר בו גם דאע״ש, גם מנחם המשעמם וגם רזה נגרסטני– הפילוסוף האירני שעוד אדבר עליו – מתנגדים לאידיאולוגיה השולטת, לעיקרון השולט של תחיית המתים. ודרך ההתנגדות שלהם לעקרון הזה, השולט בעולם הנוכחי, הולכת, לדעתי, בכיוון הנכון – אבל לא מספיק רחוק.
אנסה לעשות שלושה דברים. קודם כל, להסביר, למה עקרון תחיית המתים הוא אכן העקרון השולט במצב הנוכחי. שנית – אנסה להראות, כיצד העקרון של הריקבון, או של כריתת הראשים, או של הטאוטולוגיה, הם נסיונם של דאע״ש, או של מנחם המשעמם, או של רזה נגרסטני (שמנסה לפתח את הפילוסופיה של הריקבון) להתנגד לעקרון השולט הזה. שלישית– אנסה להראות, כיצד עיקרון הגלגול מצליח להפוך את ההתנגדות הזאת לרדיקלית באמת ולעזור לה לנצח – מה שהיא לא מצליחה לעשות במודוס הנוכחי שלה, במודוס של כריתת ראשים וכו'.
אז קודם כל – תחיית המתים. למה תחיית המתים מהווה, לדעתי, עקרון שולט בעולם הנוכחי, עולם שאנו חיים בתוכו? אשיב על כך שתי תשובות: התשובה האחת תהיה תשובה קיומית-אקזיסטנציאלית, והתשובה השנייה – פילוסופית. התשובה הקיומית, האקזיסטנציאלית, הפנומנולוגית, היא בסך הכל פשוטה מאוד. אנחנו כל הזמן עומדים מול איזשהו צו שאומר לנו: משהו לא הצליח, משהו נשבר, משהו מת – ועכשיו אתה צריך לעשות אותו כמו שצריך. בפעם הקודמת זה לא יצא – אבל עכשיו בטוח שזה יצא. העקרון הזה פועל בכל התחומים, אבל אני חושב שהתחום המרכזי בו העקרון הזה מפעיל את שלטונו על האדם המודרני הוא המיניות. כי המיניות כולה בנויה על העקרון הזה של ״בפעם הקודמת זה לא הצליח, לא הלך כמו שצריך – אבל בפעם הבאה זה כן יצליח״. כך שכל מגע מיני, כל אקט סקסואלי הופך לתחיית המתים – לתחייה של האקט הסקסואלי הקודם, שמת.
אבל זה לא רק זה. בעצם, אנחנו כל הזמן מוקפים על ידי המתים הללו שמבקשים שנחייה אותם. ובעצם איננו אלא שורה של מתים המבקשים לקום לתחייה. סוג של דיבוק. אנחנו מתפקדים כאיזשהו סוג של מת שמבקש לקום לתחייה – איזשהו סוג של דבר שלא הצליח בפעם הקודמת, פרויקט אקזיסטנציאלי שלא הצליח בפעם הקודמת – ולא משנהמתי – ועכשיו עומד להצליח. זה אף פעם לא מצליח, ברור,אבל יש את התקווה הזו שאומרת: ״הפעם זה כן יצליח״; וזה מניע את כל המהלך כולו.
עכשיו, יש הרבה הסברים לשלטונו של העקרון הזה. אני חושב שזהו הגילוי הדומיננטי שלשלטונו של מה שאני מכנה ״הבלתי-אפשרי האימננטי״. זהו האויב המרכזי, והמנצל המרכזי, והמדכא המרכזי ששולט על עולמנו,על הקוסמוס שלנו, והשלטון הזה הוא שהופך את כל היקום שלנו למערכתה של המהפכה הבורגנית, מהפכה שנעצרה באמצע. מהו, בעצם,הבלתי-אפשרי האימננטי? דבר שנוכח ואינו נוכח בעת ובעונה אחת. הקיום שלנו בנוי בצורה כזו שאנו מרגישים שאנו קיימים בצורה המקסימאלית והכי עוצמתית ברגע שאנחנו קיימים ולא קיימים בעת ובעונה אחת. הגל נותן לזה ביטוי פילוסופי כשהוא אומר שהכל מתחיל מאיחוד ההוויה והאין. מכאן, שבכל מצב, כשאנו מגיעים ליסודו של המצב הזה, היסוד הזה אומר שכל התחיל עוד לפני שהכל התחיל.
אבל לא ארחיב על כך, זהו החלק הראשון של ביסוסה הפילוסופי של הטענה שלי, על מרכזיותו של העקרון של תחיית המתים. מכיוון שהבהרת החלק הזה דורשת התעמקות בנושאים פילוסופיים ספציפיים,אתקדם לחלק השני של הביסוס הפילוסופי. והכיוון השני – הוא הבדל בפילוסופיה של ניטשה, הבדל שבדרך כלל מתעלמים ממנו, אבל ז'יל דלז טוען בצדק כי הוא אחד מההבחנות הבסיסיות הנדרשות להבנתה של הפילוסופיה הניטשיאנית. זהו ההבדל בין האדם העליון – והעל-אדם. אלו הם שני סוגי תגובה למצב אותו מכנה ניטשה ״מות האלוהים״ או ״סוף כל הערכים״. זהו המצב בו, כפי שניטשה אומר, הערכים העליונים כבר לא מדברים אלינו. כלומר, אנחנו כבר לא מבינים מהם הערכים העליונים הללו – ״הטוב״, ״היפה״, ״האלוהים״. הדברים הללו,שהיו מובנים באופן אינטואיטיבי לאנשים שהיו בתוך ההיסטוריה(כפי שהגל היה קורה לזה)– אנחנו, שחיים מחוץ להיסטוריה, לאחר שההיסטוריה נגמרה – אנחנו כבר לא מבינים אותם. פשוט לא מבינים.
יש שתי דרכים בסיסיות להתמודד עם המצב הזה. אפשר לנסות לשאת את המשא, להרים את הנופל – כלומר, להגיד: ״זה נכון שכל הדברים הללו התדרדרו במהלך ההיסטוריה. זה נכון שהאלהים כפי שהוא הופיע בתוך ההיסטוריה זו כנסיה, והמערכת המודחת. וזה נכון שהטוב כפי שהא הופיע בתוך ההיסטוריה זה שורה של אמירות נדושות שאיש כבר לא מסוגל לשמוע אותם. אבל צריך לנסות ולחזור לאיך שזה היה בהתחלה. לחזור למקור. צריך לחזור אל האלוהים האמיתי של ההתגלות. או שצריך לחזור אל הטוב האמיתי, לטוב שעוד לא קולקל על ידי כל מיני פרודיות עליו. או צריך לחזור אל האמנות האמיתית, שעדיין לא הושחתה על ידי המודרניות – אומנות יוונית למשל״. זה תמיד איזשהו סוג של חזרה למקור. וניטשה כידוע אומר על זה שהנופל – צריך לדחוק אותו ולא להחזיק בו. כי הבעיה היא שהנופל הזה נבנה מלכתחילה כך שיפול. כלומר, כבר בנקודה הכי גבוהה, הכי התחלתית, הכי אותנטית של הדברים הללו – האלוהים, הטוב, האומנות – הם כבר היו בדרכם ליפול. הגעתם למקום הנמוך הזה שאנו מוצאים אותם בו – היא רק המשך של המסלול שבו היו מלכתחילה.
והאדם העליון הוא סוג של ניסיון בתחיית המתים. הוא שקוע בתחיות הללו של המוסר, של הדת ושל האמנות. והאדם העליון לוקח על עצמו את המשא: הוא מנסה להרים את הדבר שנפל ולהחזיר אותו למקום שבו היה. וניטשה אומר שהוא עושה את זה מכיוון שהוא חלש. מי שמנסה להרים את המשא הוא חלש. כי צריך לדחוק. להפסיק את המעגל האין-סופי הזה של ניסיונות החייאה של מה שמת – שהיה מת בעצם כבר מהתחלה – ולהחליף את זה במשהו אחר. והמשהו האחר הזה – אותו עושה על-אדם. השאלה הגדולה היא, כמובן,– מה עושה על-אדם?לדעתי הוא מתגלגל. ניטשה גם אומר שעל-אדם הוא כמו ילד שמשחק בגלגל.
ואני אעבור עכשיו לחלק הזה של הגלגול – לעומת התחייה. אבל בשביל לעבור אליו – אעבור דרך הריקבון. וכריתת הראשים.
אבל קודם כל – עוד דבר, אולי בסוגריים. הפילוסופיה של קוונטין מיאסו, אחד מהמייסדים של הזרם המרכזי בפילוסופיה העכשווית שנקרא ״ריאליזם ספקולטיבי״, היא פילוסופיה מטריאליסטית לגמרי, ששמה במרכזה את תחיית המתים – דווקא מנקודת מבט מטריאליסטית. הפילוסופיה הזו – בגלל אותם ההיבטים שהזכרתי – היא לדעתי הניסוח הכי בהיר והכי מדויק של האידיאולוגיה השלטת הזו של תחיית המתים. היא מעמידה פנים שהיא רוצה לערער על המצב הקיים – אך לאמתו של דבר היא רק מחזקת אותו. כי המצב הקיים לא מודה בכך שהוא מצב של תחייתהמתים. הוא מסתיר את מהות התחייה הזו של מעבר לשלטים או אמצעי מסווה אחרים. מיאסודווקא מנסח את הכלכלה הזו של התחייה בצורה מאוד ברורה. ועל כן אני חושב שהפילוסופיה שלו מעניינת: למרות שהיא מחזקת את המצב הקיים. היא אוספת את הגרעין הפנימי של המצב הקיים.
הגרעין הזה הוא תחיית המתים – שלפי מיאסו תבוא בפתאומיות, וזהו החידוש האמיתי. שהרי חדש– הוא פשוט שם אחר לתחיית המתים. גם את זה מיאסו מבהיר בצורה מאוד ברורה. כל חדש הוא מת הקם לתחייה – במצב הנוכחי.ובכך, החדש על פי הגדרתו הוא כזה. ובגלל זה הוא בכלל לא חדש – בצורה המהותית. כי למרות שתחיית המתים היא לכאורה ניצחונו של העתיד על העבר – העבר לא הצליח והעתיד לוקח אותו ומשנה אותו – לאמתו של דבר, העבר מנצח את העתיד. כי העבר לוקח את העתיד ומגדיר אותו. בתור מתקנו של העבר, העתיד ממשיך להיות מוגדר על ידו.
לא נשאר הרבה זמן – אז, כפי שהבטחתי, אדבר קצת על הריקבון ואעבור לגלגול.נגרסטני מאפיין את הריקבון כיסוד החיים הפוליטיים במזרח התיכון. צריך להבין שהריקבון שנגרסטני מדבר עליו – הוא ריקבון שאף פעם לא נגמר. ריקבון זה נמצא,מבחינתו,מעבר לחיים ולמוות. יש מצבים סטטיים שבהם הדבר הוא או חי או מת. ואזהוא שוב חוזר בתחייה, ושוב מת, וכך נמשך המעגל האין-סופי של תחיית המתים. הריקבון הוא בדיוק הניסיון לעצור את המעגל הזה. הריקבון, לפי נגרסטני, בא אחרי המוות– אבל המוות הזה איננו סופי: בגוף הנרקב יש כל מיני תהליכים מוזרים.
הריקבון מפוצץ את השלמות מבפנים, יש את המוגמרות השלמה – בין שהיא מוגמרות של החיים או של המוות, ובסופו של דבר זו היא המוגמרות של ההחלפה ההדדית של החיים ושל המוות – והריקבון הוא דרך לקרוע אותה מבפנים. כך גם לגבי כריתת הראש: כריתת הראש היא פגיעה, באופן אולטימטיבי, בשלמותו של הגוף, והפיכתהגוף לבלתי מוגמר. לגופניות חסרה כאן סיומת כלשהי שהופכת אותה לגמורה.
בשביל נגרסטני, הריקבון מגדיר את כל התהליכים הפוליטיים כאן במזרח התיכון: כי מצד אחד הכל נרקב, ואין שום מבנה שלם, שום מערכת מוגמרת;ומצד שני – איכשהו בכל המרחב הזה של שחיתות, של התנוונות שלטונית, הכל ממשיך לתפקד, ומתנהלים חיים מוזרים כאלו – חיי הריקבון של הארגונים החמושים. כמו דעאש או כמו אל-קעידה– שלא בדיוק ברור, כיצד הם מאורגנים או מתפקדים. זה כך לא בגלל שיש איזה מבנה מוסתר שאיננו מודעים אליו – אלא בגלל שכך זה פועל. זה פועל באופן של לא להיות שלם, לא להיות מוגמר.
נגרסטני הוא פילוסוף איראני שכתב ספר שנקרא ״ציקלונופדיה״ – שילוב של מסכת פילוסופית, טרקטט על דמונולוגיה, רומן אימה ועוד כמה דברים. שם הוא מפתח את כל הנושאים הללו. גם לנפט יש מעמד חשוב בתפקודו של המזרח התיכון כישות נרקבת, אבל גם חשה – כי הנפט הוא יסוד שמקשר בין הנקודות השונות של ה-holey space הזה, כפי שנגרסטני קורא לו, של המרחב שאיננו שלם, אלא מחורר. החורים השונים מקושרים על ידי הנפט – וזה הופך את המרחב כולו ללא נזיל ולא קשיח אלא סמיך– כמו הנפט עצמו.
ובכן, זוהי הדרך העיקרית והאולטימטיבית במאות הנוכחיות כדי להתנגד למעגל הזה של תחיית המתים:או שאתה חי, או שאתה מת, או (אם אתה רוצה להתנגד לזה)שאתה נרקב. זוהי הבחירה שהמצב הנוכחי מציב מולנו. ולדעתי כל שלוש הבחירות הללו אינן מספיקות. אני חושב שצריך לעבור מאופציית הריקבון לאופציית הגלגול – אופציה שעכשיו אנסה לתאר אותה בקצרה ובזאת אסיים.
האופציה של הגלגול היא האופציה שמאפשרת לנו לצאת מהסתימות שאנו נמצאים בתוכה. ככלל, הגלגול הוא ידע מיוחד איך לפתוח סתימות. כך לפחות הוא מתואר בקבלה הלוריאנית– וכשאני מדבר על הגלגול, אני מדבר על הוורסיה הלוריאנית שלו. אחד העקרונות המרכזיים שלה הוא שהגלגול נעשה בתוך החיים – בעיקר. ולפי התורה הלוריאנית של הגלגול, כפי שחיים ויטאל מנסח אותה בספרו ״שער הגלגולים״, השאלה המרכזי של הגלגול היא הבנת שורש הנשמה. להבין את שורש הנשמה פירושו להבין את הקונפליקט המרכזי שבו הנשמה משתתפת. זהו הקונפליקט של קין והבל, הקובע את מהלכה של ההיסטוריה האנושית. להבין את שורש הנשמה פירושו להבין באיזה מקום בדיוק במערכה או בקונפליקט המרכזי הנשמה נמצאת.
במילים אחרות:יש לי שתי אופציות להגיב על בעיות שבהם אני נתקל בחיי היום-יום שלי. או שאני אומר: אלו דברים חשובים, אני מניח להם למשוך אותי לתוכם, אני כל הזמן עסוק בהם, אלה דברים חשובים באמת. או שאני אומר: כל הדברים הללו – אני לא עוסק בהם,זה לא חשוב,זה הבל,אני רוצה להשתחרר מכל זה, לנוח מזה, פשוט שיניחו אותי בשלום, אני לא רוצה את כל זה. אבל אז אני נמצא מחוץ למציאות. אזאני שם את עצמי באיזה מקום שוליים, כי המציאות – היא הבעיות הללו, וברגע שאני מוותר עליהן, אני מוותר גם על המציאות. אני חושב שתורת הגלגול הלוריאנית מאפשרת לא להשאיר את המציאות עם הבעיות היום-יומיות הללו – אבל גם לא לקבל אותן כפי שהמציאות כופה, אלא לחשוף את מובנן האמיתי. תורת הגלגול היא הדרך לגילוי משמעותן האמיתית של הבעיות. גם אם היא עושה את זה בצורה חצי-מיתולוגית. בצורה הכי פשוטה – מה היא אומרת? היא אומרת שאם יש לך קונפליקט – נניח, עם המנהל שלך בעבודה – אז סיבות הקונפליקט מצויות לא בשכבות כאלו או אחרות של הפסיכולוגיה האישית שלך או שלו. הסיבות מצויות בכך, שהמנהל שלך הוא גלגול של קין, ואתה – גלגול של הבל. זה יכול להיות נכון גם לגבי מערכת יחסים, לגבי יחסי הורים-בנים – לכל דבר.
אני חושב שלא קשה לראות, כשמתארים זאת כך, את הקרבה בין הגישה הזו לבין הגישה של הדיאלקטיקה המטריאליסטית – בצורתה המרקסיסטית הקלאסית, שאומרת: אם יש לך קונפליקט עם מי שמנצל אותך, מקור הקונפליקט אינו בתכונות הרעות של המנצל, אלא במערכת הכלכלית שאתם שניהם מצויים בה. ועל כן אני חושב שהדיאלקטיקה המטריאליסטית בצורתה המרקסיסטית הקלאסית היא אחד מהמקרים הפרטיים ופיתוח – ופיתוח חשוב אומנם – של התיאוריה הכללית של הגלגול. התיאוריה הזו היא ידע אודות הצירוף של הבעיות שבהן אנו נתקלים, של דה-טריטוריאליזציה, כפי שדלז וגואטרי מכנים זאת, של הבעיות הללו, שמאפשרת להציב את הבעיות הללו בצורה לא פסיכולוגית ולא פתולוגית, ועל ידי כך גם לפתור אותן. אז, כשמצד אחד אנחנו שומרים על צורתן של הבעיות ומצד שני מטהרים אותן מכל הממד הפתולוגי אשר בדרך כלל מלווה אותן בחיי היום-יום, אנחנו גם יכולים לפתור אותן – בדרך כלל, על ידי הפיכתה של המלחמה האימפריאליסטית בין שני הצדדים למלחמת האזרחים. כי אם אנחנו מציגים את שני הצדדים של הקונפליקט הראשי בצורתם הטהורה אנחנו יכולים גם לפצל אותם– ולאחד את האלמנטים המהפכניים של כל אחד מהצדדים נגד האלמנטים השמרניים.
על ידי כך אנחנו פותחים את סתימותיה של הסיטואציה שאנחנו נמצאים בתוכה – וגם נמנעים מהחזרה הנצחית הזו של תחיית המתים.כי תחיית המתים היא בעצם להט החרב המתהפכת של המלאך ששומר את הדרך לעץ החיים,החרב שמכריחה אותנו לבחור תמיד באחד משני הצדדים – של החיים או של המוות – המגדירים את המצב שלנו. ביכולתנו להשתחרר מזה רק אם,על ידי תורת הגלגול, אנחנו משחררים תחילה את שני הצדדים הללו ונותנים להם לעמוד זה מול זה במלוא העוצמה בצורתם האמתית – ואז מפצלים כל אחד מהם והופכים את המלחמה האימפריאליסטית למלחמת אזרחים.וכך הגלגול – ורק הגלגול – יכול להציל אותנו מתחייה– . בזאת אסיים.



















מודעות פרסומת