:

ריטה קוגן: אורבניקא

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:01

הערב נשען על העיר

הערב הזה, לא יורד,
נשען על העיר.
הוא נשען ברכות מהוסה,
כמו שיכור על בר זר.
הערב אלבש לגופי
בגד רך, צבעו כעשן,
כצלו השקט של הערב,
שנשען, לא יורד, על העיר.


קוים לדמותה # רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ

אֵין לְהַכְבִּיד בַּמִּלִּים, בַּמִּבְנִים!
פַּשְׁטוּת הִיא הַפְּשָׁט וְהַדְּרָשׁ:
רָבִיד מִרְפָּסוֹת עַל חֲזוֹת בִּנְיָנִים.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
עֵין הָרָקִיעַ, כְּחֻלָּה בְּלֹא עָב,
נִפְקַחַת אֶל יָם מְרֻפָּשׁ,
וְסֹב-מִסְתּוֹבֶבֶת, אוֹמֶדֶת מֶרְחָב.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
הָעַיִן בּוֹחֶנֶת סְמַרְטוּט פּוֹעֲלִים,
אָדֹם, מְרֻבָּע, מְפֹרָשׁ,
מוּנָף-מִתְגָּרֶה בַּשְּׁוָרִים-עֲגָלִים.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
פַּרְסָה מְשֻׁלֶּשֶׁת לָעֵגֶל זָהָב –
תִּדְרֹס כֹּל עָמֵל וְחַלָּשׁ…
חַמָּה מַבְזִיקָה בַּפַּס אוֹר מְקֻוְקָו.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
קָלֵידוֹסְקוֹפּ נָע, מְקַרְקֵשׁ, מִטַּלְטֵל
מוּל עֵין הַשְּׁחָקִים הַלֵּאָה.
בּוֹלֵל הוּא הָעִיר – הָאָבִיב וְהַתֵּל –
לִכְדֵי לִוְיָתָן-מְצֻלָּע.



בלדה לנחל איילון

מַיִם, שֶׁצֶף, בֹּץ עָכוּר!
אַיָּלוֹן, אוֹתוֹ בָּחוּר,
שֶׁנּוֹהֵג לָשֵׂאת מֵימָיו
בִּמְתִינוּת כִּמְעֻנָּב,
בְּתֹם לֵיל גְּשָׁמִים נָאֶה,
הִתְמַלֵּא. וְהוּא גּוֹאֶה!
נְתִיבֵי הָעִיר הֵצִיף הוּא,
וְעַל תּוֹשָׁבָיו הִרְעִיף הוּא
פְּקָק תְּנוּעָה מֵאֵין כְּמוֹתוֹ.
הוּא תּוֹבֵעַ אֶת זְכוּתוֹ
לְתִפְאֶרֶת הַזְּרִימָה.
הוּא נָהָר, בְּלֹא כְּלִמָּה!
בֵּן דְּמוּתָם שֶׁל סֵין ושְפְּרֵה…
רַק הַבֹּקֶר. בְּמִקְרֶה.



דרום תל אביב ביום חורף

שְׁתִּי הָעֵינַיִם לָה תְּלוּיוֹת עַל פָּנָס –
אִישׁוֹנִים רְחָבִים
וְקַשְׁתִּית מֻכְתֶּמֶת.
מִסְתַּכְּלוֹת בַּשִּׁוְיוֹן עַל עֲנָק – נַנָּס,
חֲתוּלִים – כְּלָבִים,
לְבָנָה מֻקְדֶּמֶת.
פְּעוּרוֹת לָרֹב, שׁוֹפְכוֹת אוֹר צָהֹב.
בַּקַּמְצוּץ מִצְמוּץ
חוֹל- אָבָק יָסִירוּ.
לֹא רוֹאוֹת רָחוֹק, לֹא רוֹאוֹת קָרוֹב,
מִבָּצָל קָצוּץ
דֶּמַע מַר יַגִּירוּ.
הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ זוֹלְגוֹת אֱלֵי בִּיב,
אֶל אִשָּׁה וְאִישׁ
בַּמְּעִיל וְכוֹבַע.
וְשׁוֹטְפוֹת הַגּוּף שֶׁל דְּרוֹם תֵּל אָבִיב,
בְּשָׁכְבָהּ עַל כְּבִישׁ
בְּיַרְכְּתֵי הָרֹבַע.


סקיצת שכונה צפון-מזרח תל אביבית # מחווה ליבגני אונייגין

שכונה בצל של מגדלים,
ירקרקה וממורקת.
שכנה זקנה ומהודקת,
תריסי פניה נעולים,
אינה אומרת בוקר טוב.
כי מה כבר טוב בזה הבוקר?
קפה, אף הוא עולה ביוקר!
וכבר היא מעלה באוב
ימי פאר – ימים עברו,
בהם הכול היה נגיש,
בהם עוד אחזה באיש,
והם בריב ונחת גרו
בלא מגדל מעל הראש.
טוב, הוא ידע מתי לפרוש!


אורבניקא #1

לפתע תל אביב שבתוכי
לובשת דמות שגויה של עיר אחרת –
אורחת מסתורית ונהדרת,
בבת עיני זכה ובת שיחי.

מדרכותיה מתנקות מכל,
מוחות מעליהן בוצת עסיס.
שלל שדרותיה לועטות הקול
של אספסוף כָּמֵהַּ ורגיז.

מרפסותיה מתקמרות אל-על
בלובן חמוקים, באור צהוב, רוגע.
אך דבר מה בתוכי רוחש, מתגעגע
לאפלולית לחה, לפת אוויר אומלל.


אורבניקא ‎#2

יונה פרושת גוו מחבקת אוויר אפרפר,
וברז רחוב משתעל, מנוזל-חלודה,
לועו של ביוב תחתיות על פני אספלט נפער,
זרזיף מזגנים מקודד מחשבות נדידה.


אורבניקא #3

מחנק של טרום סופה. עטלפים. ירח.
מקצב מהיר ולח קוצבים שני עקביי.
תיקי פעור. ידיי מגששות מפתח.
טיפת יורה דשנה עוקצת את קרביי.


אורבניקא #4 תום חג

עירי פושטת יום חג בקלילות מושכלת:
נחיל אופניים קוטע נתיב אסור,
ערוות מרפסות מתכסה בוילון, וילד
מציץ לרחוב מבעד לחריץ פעור.

עירי מנערת קרעים של חג ממותניה,
כמו איזו גברת זקנה מנערת מפה.
שוב בכי או קול נביחה לא יחדור את אוזניה,
שוב השתעלות מנועים תחרחר באפה.

אני כמו עירי משיבה לעצמי אי-שקט,
פושטת שמלה, חזייה, תחתונים ועור,
ונעה הביתה – עם סדק קט במפרקת –
לבלוע קצת חושך ולהקיא קצת אור.


אבן, נייר ומספריים

אני יושבת במגדל,
שיער ארוך ומדובלל,
ובידיים מספריים,
ודף נייר, שמקופל.

וכשתבוא אל מגדלי,
תשרוק בשקט: "אל תפלי".
את שיערי אפיל אפיים,
ותטפס אליי. שלי.

וכשגופך יטעם דממה,
שבין ענן לאדמה,
אפגיש שיער עם מספריים,
ואשחרר את הצמה.

ומהנייר המקופל
אבנה מטוס זריז וקל.
במי בישום אטול ידיים,
ואמלט מן המגדל.



















מודעות פרסומת