:

אלכסנדר פושקין: אגדה על בת הצאר המתה ושבעת האבירים

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 15:12

מאשתו נפרד הצאר.
חיש יצא את המבצר.
והצארית בגפה
באשנב לו מצפה.
מצפה יומם וליל.
כבר מָלְאוּ עיניה צל.
על שדות שלג משגיחה
משקיעה ועד זריחה.
את דמותו היא מחפשת.
אך לשווא. סופה נפרשת
מול עיניה. שלג נע.
כל הארץ לבנה.

d_27

חודשים חלפו תשעה.
מחכה לאיש אישה.
ובליל חג המולד
למלכה נולדת בת.
ובבוקר בא אורח,
לו חיכתה לאור ירח,
לו חיכתה לאור חמה –
צאר חזר ממלחמה!
נשיקה עליו הבזיקה,
אנחה כבדה המתיקה,
ומגודל הבשורה
לעת ערב נפטרה.

התאבל הצאר שנה.
אך בסוף גם הוא נכנע.
ובתום אבלות קודרת
התחתן הוא עם אחרת.
העלמה הייתה אכן
מלכותית, כאבן חן.
בְּהִירָה וגם נָאוָה,
וחוכמה לה, כי רבה.
אך קשת-עורף, מתפארת,
קנאית ומקטרת.
קורטוב קסם לה ניתן –
היא ירשה ראי קטן.
לראי סגולה נסתרת –
מדבר הוא לתפארת.
כך זכה להתייחסות
של טוב לב ועליצות.

d_29

כל כולה בת צחוק כובשת,
כשפונה אליו, נרגשת:
"הו ראי – בבת עיני!
חיש גלה, האם אני
באמת ובתמים
היפה שבנשים?"
הראי משיב, זחוח:
"מלכתי בלא ויכוח
באמת ובתמים
היפה שבנשים."
והצארית כה עולזת,
בכתפייה מפזזת,
מפלבלת בעיניה,
מקמרת את מותניה,
מביטה בגאווה
על עצמה, כי נאווה.

בינתיים בת הצאר
התבגרה בתוך מבצר.
חיש חלף גילה הרך
ויופייה זרח-פרח.
לה פנים כה לבנות,
הליכות מעודנות.
וחתן נמצא בין ליל –
בן מלכים, שמו דניאל.
בא שדכן – הצאר הסכים
לנדוניית מלכים:
שתים עשר ערי מסחר
ומאה טירות בספר.

ערב מסיבת כלולות
צארית מחליפה שמלות
מול ראי הסוד שלה,
וזורקת לו מילה:
"אנוכי, וודאי תסכים,
היפה שבנשים!"
הראי משיב, זחוח:
"את יפה, בלא ויכוח.
בת הצאר, בלי להלין,
היפה שבנשים!"
בשומעה זאת, היא קופצת,
אגרופים כבדים קומצת,
וסוטרת בעוצמה
לראי על החוצפה.
"חתיכת זכוכית נתעבת!
כל מילה שלך כוזבת!
מי היא שעליי תגבור?
מקומה עמוק בבור!
כן, גדלה כלבה קטנה!
פלא, כי היא לבנה?
טרם, שאמה המליטה,
על השלג רק הביטה.
בוא תסביר, הייתכן,
כי עלתה עלי בחן?
התוודה, יפה ממני
אין אישה בממלכתנו!
גם לא ביקום כולו!"
הראי משיב לה: "לא,
בת הצאר, לבה תמים,
היפה שבנשים."

סוף דבר. היא מתנערת
מלאת קנאה בוערת.
משליכה אותו עתה,
וקוראת לשפחתה.
מצווה עליה כך,
בקולה הרע, הרך:
"את שדלי את בת הצאר,
צאו שתיכן את המבצר,
קחי אותה ליער עד,
והשאירי שם לבד,
עקודה, בין אורנים,
טרף קל לזאבים!"

d_30

אף שטן יחוש אימה
מול אישה מלאת חֵמה!
ועקר הוא כל ויכוח.
שפחתה שפלת הרוח
טיילה עם בת הצאר,
התרחקה מן המבצר,
אל היער העמיקה,
והנערה הסיקה,
כי הינה בסכנה,
ובבְכי התחננה:
"הו גלי לי, נשמתי,
מהי, מהי אשמתי?
חוסי על חיי, שפחה!
כי על כס המלוכה
לך אגמול טובה כפליים!"
השפחה, שבקרביים
חשה רוך ורחמים,
חיש התירה חבלים.
את הנערה הושיעה,
לבריחה אותה הניעה,
באומרה לה: "שאי ברכה",
וחזרה אל המלכה.

d_32

והצארית שעטה
זעופה על שפחתה:
"איפה היא, עלמת החן?"
– "לכודה, יצור מסכן.
לבדה כפותה ביער.
לא נחסך ממנה צער.
עקודה, בין אורנים,
מחכה לזאבים!"

חיש נפוצה השמועה:
בת הצאר הלכה, אינה!
צאר עליה מתאבל.
הנסיך, שמו דניאל,
תפילתו לאל נשא
ויצא אל המסע
של חיפוש האהובה –
כלתו הנאווה.

בינתיים העלמה
תעתה עד צאת חמה.
כברת דרך היא עברה,
והגיעה לטירה.
כלב רץ בשביל, נובח,
כמזהיר מבוא אורח.
אך בראות הנסיכה
חיש משתיק הוא נביחה.
כבר בשער היא חולפת.
קול דממה חצר אופפת.
והכלב לידה,
מתלטף בכף ידה.
מדרגות רבות גומעת,
בידית קלות נוגעת,
אט-אט דלת נפתחה,
ולפני הנסיכה
מתגלה אולם שטוף אור,
מכוסה שטיחים אינספור.
מול איקונות של קדושים
שולחנות ודרגשים
עשויים מעץ אלון,
ותנור בתוך קיטון.
זה בכל המובנים
בית אישים מהוגנים!
כאן לא יאונה לה רע.
אך אין איש בתוך טירה.
בעוברה בין חדרים
בת הצאר עשתה סדרים:
נר לאלוהים הדליקה,
בתנור האש הסיקה,
על דרגש עץ התמקמה
ובשקט נרדמה.

עת הארוחה הגיעה,
שאון פרסות חצר הפתיע:
אבירים רוכבים שבעה –
קומתם נאה, גבוהה.
אח בכור שח: "ראו זה פלא!
חדרים יפים כאלה,
כה נאים ונקיים
לא ראיתי זה שנים.
מישהו עמל, ניקה,
ולאדונים חיכה.
מי זה? צא מן הפרגוד.
נתיידד עמך מאד.
אם הִנְּךָ איש מבוגר,
הֱיֵה לנו דוד יקר.
אם הִנְּךָ בחור צעיר,
הֱיֵה לנו אח-אביר.
אם אישה רבת ימים –
אֵם תִּהְיִי נא לבנים.
אם עלמה במחיצתנו –
נאהבך כאחותנו."

בת הצאר יצאה עתה,
לשלום השתחוותה.
התנצלה בהוקרה,
כי הגיעה לא קרואה.
האחים מיד הֵעִירוּ,
כי את בת הצאר הכירו.
לשולחן אותה החישו,
מאפים טובים הגישו.
יין מלוא הכוס יצקו,
ולשתות עמה חיכו.
אך ליין היא סירבה,
רק מעט עוגה קירבה
אל שפתיה וביקשה
לנמנם על דרגשה.
הם ליוו את העלמה,
העלוה עוד קומה,
ובתוך חדר אירוח
הותירוה, ותנוח.

יום עובר ולילה בא.
בת הצאר הנאווה
עם שבעת האבירים
גרה בטירת סתרים.

עת הטל מרווה דשאים
מתכנסים יחדיו אחים
ויוצאים לסור ביער,
לתת דרור לחץ ותער,
מסוסו זר להפיל,
עת דוהר הוא על השביל.
ראש טטארי מכתפיו
להתיז בשדה הקרב,
לגרש ביד קשה
כל צ'רקסי מחורשה.

בת הצאר בעת קרבות
עמלה שעות רבות –
מבשלת, מנקה.
וכולה טובה, רכה.
האחים טובים אליה.
כך עוברים-חולפים ימיה.

האחים התאהבו
בעלמה. יחדיו קבעו
לחדרה השכם לָשׂוּחַ,
ולגדוע כל ויכוח.
הבכור מקדים לפנות:
"לכולנו את אחות.
אוהבים אותך כולנו,
והלוואי תהיי את לנו
אשת חוק. אך אי אפשר.
אז תאמרי, מי הנבחר.
נכבד את אחותנו!
אך מדוע מילותינו
מעלות בך ניד סירוב?
לא מצאת לך כאן אהוב?"
– "אבירים בלא רבב,
ואחיי טובי לבב,
אם אומר מילה של שקר,
יהפכני אל לאפר!
אין מנוס לומר זאת, כי
מאורסת אנוכי.
בשבילי כולכם שווים,
חכמים וגם נאווים,
חביבים – זאת לא אכחיש.
אך הובטחתי כבר לאיש.
אהובי בפני האל
הוא נסיך, שמו דניאל."
האחים עמדו דומם.
אז גילו הסכמתם:
"אין כל חטא בלנסות.
נא סלחי לנו, אחות." –
הבכור קד באומרו,
"סוף פסוק, כי לא זה לא".
היא עונה: "אין כעס בי –
אין אשם בסרובי."
חתנים החוו קידה,
ויחדיו יצאו חדרה.
אזי שבו החיים
של שמחה ונעימים.


מרוסית: ריטה קוגן

האיורים: ב.א.דגטיארב


נקודא זינגר: חציה השני של "אגדה על בת הצאר המתה ושבעת האבירים"
(קיצור התוכן לתלמידים מתקדמים כמתקשים)

בינתיים נזכרת הצארית המרושעת בראי הפלא המוחרם שלה, ושוב מתחילה להתיפייף מולו ולשאול שאלות פרובוקטיביות על מקומה בסולם היופי העולמי. לתדהמתה, מספר לה הראי כי בת הצאר, שעולה עליה בחן ובחמד, עדיין חיה "ללאשום פרסום", בתוך היער הבתולי, אצל שבעת האבירים. הצארית אחוזת החמה מתנפלת על שפחתה, ובאיומי מוות ברוגטקה דורשת ממנה להמיט כליה על בת הצאר.
יום אחד ישבה גיבורתנו הצעירה לבדה בטירה, טוותה חוט וחכתה לאחים החביבים. הכלב נבח, ובת הצאר ראתה בחלון קבצנית זקנה שניסתה להבריח בעזרת מקל את בעל החיים הנבון. בת הצאר מבקשת ממנה, דרך החלון,שתחכה, יוצאת מהחדר ומנסה להתקרב אליה עם כיכר לחם. אבל הכלב לא מרשה ומתנפל על הזקנה, "אכזרי מחיית יער". בלית ברירה היא זורקת לישישה את הלחם וזאת מברכת אותה בשם אלוהים. "הנה, חטפי ואכלי!" – ותפוח עסיסי וזהוב עף ישר לידי העלמה. הכלב מילל וקופץ, אבל בת הצאר זריזה יותר. "אכלי מתוך שעמום!" – ו"הסבתונת" קדה קידה ונעלמה. הכלב מביט בה בעיניים כמתחנן, "מייבב באיום", כמו אומר "השליכי!". אבל העלמה לא מבינה מה קרה לכלב, ששמו, דרך אגב,"סוֹקוֹלְקוֹ" (בז). היא מלטפת אותו וחוזרת לחדר. התפוח, מלא מיץ התפוחים, דבש טהור ממש, כה שקוף עד שגרעיניו נראים דרך הקליפה, מפתה אותה. היא רצתה לחכות עד ארוכת הצהריים, אבל לא התאפקה. היא נגסה בו ובלעה ביס קטן… כצפוי, היא מיד נופלת ללא רוח חיים, אישוניה מגולגלים, ידיה הלבנות שמוטות, ראשה על האצטבה, "מתחת לאיקונה".
באותה עת חזרו הביתה מ"חמס נועז" שבעת הז'לובים האצילים, שמשמשים תחליף רוסי לשבעת הגמדים האירופאים. הכלב מקבל אתפניהם "ביבבה מאיימת", נובח, ומול עיניהם מתנפל על התפוח, בולע אותו, נופל ומת גם הוא. כאן מבינים כבר כולם, אפילו האחים האמיצים והתלמיד הכי גרוע שנשאר בכיתה לשנה נוספת,שהפרי המקולל הורעל. האחים כפפו ראשיהם בפני בת הצאר המתה "ובתפילה קדושה" הרימו אותה מהאצטבה, הלבישו אותה ורצו לקוברה. אלא שברגע האחרון התעשתו- היא הייתה כל כך רעננה "תחת כנפה של שנתה", אלא שלא נשמה! כנהוג אצל הגויים, הם חיכו שלושה ימים, אך היא לא קמה משנתה. לאחר טקס האבל שמו האחים את גווייתה של בת הצאר הצעירה ב"ארון בדולח" והביאו אותו אל "הר ריק", שם, לעת חצות, "בזהירות הבריגו" את הארון אל שישה עמודים ב"שרשראות-יצקת",*והקיפוהו בסורגים. הם השתחוו בפני אחותם המתה ומול המיצב המוזיאוני הזה ספד לה האח הגדול. מנאומו הנרגש יש להזכיר במיוחד את הנחת היסוד שאת רוחה יקבלו השמיים, ואילו אותה עצמה, שהייתה קודש לאהבתה, לא קיבל אף אחד, פרט לארון.
באותו יום ממש, נטלה הצארית המרושעת את הראי וחזרה על שאלתה הקונצפטואלית. אלא שהפעם ענתה לה הזכוכית בעלת האוב בחיוב. סוף פסוק? הרי אנחנו מכירים לפחות את סרטו של וולט דיסני. מצד שני, מי יודע מה יכול לעלות בדעתם של הרוסים…
בינתיים בן המלכים (ושמו במקור לאו דווקא דניאל, אלא יְלִיסֵי, כלומר, אלישע, אבל למי יש מספיק הכרה עצמית ובטחון עצמי כדי להבדיל בוודאות בין שני הנביאים הקדומים!) דוהר מסביב לעולם בעקבות האהובה האבודה. כשהוא שואל על ארוסתו ומזיל דמעות, כולם עושים ממנו צחוק, עד שהוא מגיע אל "השמש היפֶה",וזה אומר לו שלא ראה אותה, ואם לא מתה,מי שאולי ראה אותה הוא הירח, שכנו.
יליסי מחכה ללילה, וכשהחשיך והירח עולה, הוא רודף אחריו, מכנה אותו "ידידי, קרנון מוזהב, עגול פנים, בהיר עיניים" ומפציר בפניו לספר לו, אם במקרה ראה את בת הצאר הצעירה. הירח עונה לו כי הוא עומד על המשמר רק בתורו, ואילו בת הצאר, כנראה, עברה במרוצה בזמן אחר. "כמה חבל!" קורא בן המלכים, אבל הירח מציע לו לא לאבד תקווה ולפנות לרוח.
יליסי קורא לרוח במילים שאחר כך נכנסו בחלקן לשיר החסידי בשפה הרוסית "ניֶה בּוֹיוּס יָה נִיקוֹגוֹ, קְרוֹמֶה בּוֹגָה אוֹדְנוֹגוֹ" ("אינני פוחד מאיש פרט לה' לבדו"): "רוח, רוח, אתה כביר, אתה מריץ עדרי עבים, אינך פוחד מאיש פרט לאל לבדו", וכן הלאה… הרוח נזכר שמעבר לנחל "שקט הזרם" יש הר גבוה ובו מאורה עמוקה, שם "באפלה עגומה מתנדנד בין העמודים ארון הבדולח", "וכלתך באותו ארון".
הרוח רץ קדימה, ובן המלכים פרץ בבכי. בקיצור, יליסי מגיע למקום ו"מתנגף בכל כוחו בארונה של כלתו החביבה". זהו, כנראה, התחליף הרוסי לנשיקה. מעוצמת המכה הארון נשבר, הבתולה קמה לפתע לתחייה, מביטה סביבה, מתנדנדת על משכבה ואומרת: "ישנתי כל כך הרבה זמן!" ואז היא יורדת מהנדנדה – "אח! ושניהם מתייפחים". הוא נושא אותה בזרועותיו אל אור היום, הם "משוחחים בנעימות", וכבר מתפשטת השמועה על היותה בין החיים.
מיד אחר כך חוזר על עצמו הדו-שיח השגור בין הצארית לראי שלה, וכתוצאה מהמענה הלא מעודד שוברת בת-הבליעל גם היא את מוצר הזכוכית, רצה אל מחוץ לארמון, נתקלת בבת הצאר ומתה מרוב אכזבה. אותה דווקא קוברים מיד ובלי לחכות הרבה עורכים את החתונה.
גם אני שם הייתי, ברוב שמחה עמלתי,
יין דבש שתיתי, אבל רק שפמי בו טבלתי.
אפשר היה לקרוא לנרטיב השירי המאלף והמעלף הזה "אגדה על שלוש בנות המלוכה המתות וקרברוס".**
אבל מי אמר, בעצם, שהסיפור נגמר באמת ובתמים היכן שהוא נגמר? הרי כתיבתו של פושקין מתאפיינת בנטייה לעלילות בלתי נשלמות. יתכן מאוד שמצפות לנו תחיות נוספות – של הצארית הראשונה והשנייה, ואז יש מקום לפניות חדות בהמשך המעשה. ואולי גם סוקולקו, הכלב מחרף הנפש, עוד לא סיים את תפקידו, ועוד תמצא נפש חיה שתהיה מוכנה לטפל בפגרו.
גם גורלם של שבעת השודדים אינו ידוע לנו, אבל הוא, כמו גם גורלם של שבריהם של הזכוכית המלוטשת כאספקלריה ושל הבדולח, מתגמד מול הלקח המרכזי של האגדה, שהוא היכולת של גבר מאוהב להחזיר במכה אחת את אהובתו לחיים, הכוח החיוני הגדול שבעתיים מגישתם האסתטית-דקדנטית של האחים המסתוריים.

*המצטיינים שבתלמידים הבעייתיים זוכרים את שרשראות-היצקת בגלגולן העברי מהפואמה של גלי-דנה זינגר "מה שצריך להגיד" (צורף מקרים, אבן חושן, 2012, עמ' 7).
** קרברוס (ביוונית: Κέρϐερος, "שד מהתהום", ידוע בעברית גם כסרברוס וצרברוס) הוא מפלצת אגדית מן המיתולוגיה היוונית, כלב הציד של אל השאול היווני האדס, ושומר שער ממלכתו.



А.Земцов-гравер Шюблер-s



(איורו של א.זמצוב)



















מודעות פרסומת