:

נקודא זינגר: על סודות שנקברו

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:26

ב12 בספטמבר שנת 1902 על-פי לוח השנה הגרגוריאני, ביום העשרים ושישה לחודש המכובד רג'ב, כאשר המוסלמים כבר התכוננו לחוג לילת אל-מעראג' לכבוד מסעו השמימי של הנביא, לקראת השעה אחת אחר הצהריים, הרכבת הקטנה, בעלת ארבע עגלות, ירדה אט-אט ממרומי הרי ירושלים. רועשת, גועשת ומתנשמת, מפיצה ג'ינים ועפריתים מרוגזים מארובת הנחושת של הקטר שלה, עברה על פני הכפרים מלחה, בית צפאפא ובקעה, חצתה מדרום לצפון את עמק הרפאים ונכנסה בתרועה לרציף התחנה. באותה שעה בדיוק, מכיוון שייח' ג'ראח בדרך שכם נכנס לעיר הקודש קבצן נצחי הידוע באזורנו בשם ג'וחה ובמקומות רבים של חצי הירח הקדוש בשם חוג'ה נאסר א-דין, כשהוא רוכב על חמורו.
לעובדה המצערת כי המאורע השני לא זכה לקשב רב מצד האנושות, וגדודי בתולות נושאות עלי דקל, רוקדות ושרות הושיע-נא לא קיבלו את פני הזקן וחמורו האמוץ, היו סיבות שתיים. ראשית, הבדחן האלמותי נכנס עתה לאל קודס כבר בפעם המי-יודע-כמה, ואילו סופו של העולם הזה, הסובל מתסמונת אינסוף, עדיין לא הגיע. שנית, באותו יום כל תשומת ליבם של הירושלמים הייתה מופנית דווקא לתחנת הרכבת. נוכחותם בה של האחים לומייר הצרפתים עם מצלמת הראינוע המפורסמת שלהם היא זו שגרמה לעניין כה רב שכולם גילו במסילת הברזל. כל שמנת החברה של הוילאייט הנידח הייתה שם, וכולם להטו להיכנס לתוך עדשת הפלא לזיכרון עולם. אלא שהצרפתים לא מהרו לסובב את ידית המצלמה וחיכו להגעתה של הרכבת. ארכו של הסרט שצולם אז, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הוא ארבעים ושבע שניות – שלוש שניות פחות מהאורך הסטנדרטי של הסרטים בהם השתמשו באותן השנים. בתמונות הראשונות מופיעה הרכבת המתקרבת, היא נעצרת, הדלת של הקרון הקדמי נפתחת על-ידי קוואס משופם במדי שרד חגיגיים, הנוסעים שהגיעו מיפו מתחילים לרדת על הרציף. נראים גם מקבלי הפנים: אנשי צבא, אזרחים מכובדים, גברות ועלמות הדורות לבוש ואנשי דתות מלאי חשיבות.
איש מן הנוסעים אשר מהרו להיכנס לבניין התחנה לא עורר עניין מיוחדבעינירוב רובם של הצופים, שראו את הסרט כחודשיים לאחר מכן ועדיין יכולים לראותו היום. אלא שמבחינה היסטורית העיקר היה טמון בשלוש השניות ההן, בחתיכת הסרט שאורכה פחות ממטר אחד, אותה לא זכינו לראות בגרסה המשוחזרת של המכון הצרפתי לקולנוע.
אדם זריז, שקסדת השעם, אשר החליפה הפעם את כובע המצחייה המפורסם, לא הצליחה להסתיר לגמרי את צמצום עיני הנשר שלו, הצמצום המונגולי, הערמומי במקצת, אדם זריז זה ירד על הרציף אחרי איש עסקים ארמני שמנמן ופסע פסיעות מספר לעבר המזנון. שם, ליד דלפק המשקאות, כבר מעבר לתחומה של העדשה הקסומה, חיכה לו יוסקה הקטן המתולטל, בנו של המסילאי.
"מה השעה?" שאל הילד ברוסית.
"הגיע זמן לשנות לשון", ענה הנוסע בקול קונספירטיבי מעומעם, אך בכל זאת חמים.
"אבא ביקש שאלווה אותך. דירתנו נמצאת ממש כאן, מאחורי המסילה".
ביד ימין החזיק הנוסע מזוודה קטנה וביד שמאל תוף צבאי טורקי גדול, הקשור במצולב – מזכרת מוזרה שקנה לו בשוק המצרי בקושטא.
כשהמסילאי, שחי עם אשתו ושני ילדיו בבקתת בוץ מאחורי תחנת הרכבת, חזר הביתה, שתה האורח תה מספל פח גדול והאזין לסיפורי בעלת הבית: על גידול תרנגולות רזות, "שמטילות ביצים באופן ממש לא סדיר", על מלחמתם בחתולים ירושלמיים חצופים, "שביום הכיפורים שעבר עשו כאן כפרה מהתרנגול היחיד", על הלימודים של בנם הקטן, דובצ'יק,שלומד עברית לא מהסידור, אלאמן "המניפסט" של קרל מרקס בתרגומו שלפלוני-אלמוני, "שמצוות התרגום תעמוד לזכותו ביום הדין".ולמען האמת יש לציין שלא הייתה תחנה רחוקהשבה לא שתה תה,נווד בלתי נלאה זה, בחברתם החמה של פועלי כל הארצות. ואף פעם לא ויתר ולדימיר איליץ' על שיחה רצינית, כנה ולבבית.
"מעריך אני, החבר כ"ץ", אמר האורח ולחץ את ידו המיובלת של בעל הבית, "את פועלי הרכבת עד מאוד. אנשי פלדה הם! יליזרוב, אלילוייב!"
"זהו זה, ולדימיר איליץ'", השיב לו כ"ץ בביישנות. "אלא ש… מה שמעניין, בעצם… מה, הייתי שואל אותך, למשל, משמעות השם אלילוייב? ברשותך, ולדימיר איליץ', משמעות השם הזה: הללו יה! הללו יה, ולדימיר איליץ'! ככה זה… או, נגיד, יליזרוב? אל עזר, תרשה לי לומר, אל עזר! אנא ממך, אל תמחה! אינני מאמין באגדות האלה על אלוהים! אבל,למען הפרולטריון העולמי, לא אתן לכם לפגוע בשפה הזאת, בעלת השורשים העתיקים! הואל-נא, ולדימיר איליץ', להסתכל בחלון הזה! מה אתה רואה בו בצד ימין?"
"אי-אלה גבעות, החבר כ"ץ", חייך האורח בערמומיות בחושבו אגב כך שכאשר יתפוס הפרולטריון את השלטון במדינה נפרדת אחת, צריך בהחלט להוציא את השפה ההיא מעבר לחוק במדינה מאושרת זאת, כדי שלא תעורר בדובריה אסוציאציות מיותרות.
"נכון מאוד", המשיך בעל הבית."אבל מה הן הגבעות הללו? זה, למשל, הר ציון, ושם, הלאה, הר הזיתים. הרי זה איננו צחוק! בדיוק כאן חייבים להתחיל את המהפכה הפרולטרית העולמית, במקום בו קטרגו הנביאים את בני האצולה, הממון והכהונה!"
ולדימיר איליץ' לא נכנס לויכוח. הוא הביט אל מחוץ לחלון בנוף ההררי הנפתח מול עיניו מעבר לדרך חברון, ואמר,"לא אני האיש הנכון לראות כל זה. אילו הוא היה רואה… אבל,משום-מה, אני נכנס כאן למצב רוח אלגי, בזמן שהדיכוי הטורקי הפיאודלי אינו מרפה מכם, והרי אינו קל מהשעבוד הבורגני, וגם בארצכם הקדושה, לכאורה, לא כדאי להתפייט, רחימאי. הגד-נא לי, האם מסתמן אצלכם שיתוף פעולה כלשהו עם הפרולטריון הערבי?"
"הרי זאת בעיה אמיתית, ולדימיר איליץ'", נאנח המסילאי.
"כל כך למה?"
"הרי אופיום להמונים בשימוש נרחב אצלם".

*****
כל אמצעי הזהירות ננקטו. איליץ' לא סמך על היהודים המקומיים, המסוגלים להפיץ שמועות בכל רחבי העולםבמהירות הקול. לכן נשכרו לצורך הפעולה רק שני פלאחים ממורמרים שהסתובבו ליד שער האריות. הם באו העירהבבוקר, אבל נזרקו החוצה על-ידי שוער טורקי אימתני. כשלא קיבל מהקבצנים הללו אף פרוטת בקשיש, הוא נטפל לריח השום שהפיצו, הסרחון הטמא הפוגע ביראת הקודש של אנשי העיר המכובדים.
ג'וחה הקשיש כבר הספיק עד אז להכעיס בשוק את טבחו של המופתי, כשהשווה את שיטת בחירת הפירות שלו לריסוק פשפשים בחאן, וכתוצאה מכך גם הוא מצא את עצמו מעבר לשער העיר. הוא סקר את מעשה העסקה, בזמן שהזקיף המפחיד סימן ברובהו לכל עושי הצרות האומללים לסגת, להתפזר ולא לחסום את המעבר.
המסילאי הראה לפלאחים את כף ידו המפושקת, הצביע לעבר הר הזיתים ופעם אחר פעם חזר על המילה הערבית הכמעט יחידה שידע: "חמסה! חמסה!"
בתגובה השמיעו הפרולטרים הכפריים צעקות ביידיש גרונית משונה: "זיבציק! פירציק! צוואנציק!"
ולדימיר איליץ' עמד עם התוף שלו מעט בצד.
"הסכימו, הו עובדי המעדר והמכוש!" פנה ג'וחא לפלאחים. "קבלו את חמשת הקורושים בטרם יהיה מאוחר מדי, כי כפי שרודאקי, שאין דומה לו, אמר: "רק אתמול היפהפייה הפנתה עורף לשייח', וכבר היום חמורו הפנה לה עורף" … רק אל תחשבו שאני משחק לידיו של הפרנק המזוקן הערמומי הזה. אך שימו לב לתוף שהוא מחזיק בידו בעדינות כה רבה. המכירים אתם את משל התוף? מספרים על סולימאן אבן דאוד, שלום על שניהם, שהחליט פעם לשים מלך על כלֵי הנגינה שלו והחל להרהר, איזה כלי ראוי לתפקיד חשוב שכזה. העוד האצילי, למרות שהיה יפה תואר וקולו מתוק לאין ערוך, לא התאים להיות מלך, כי לא מסוגל היה להקשיב לקולו של מישהו אחר. הזורנה העליזה, גם היא לא התאימה,מפני שלקולה הצוהל עזבו הכול מייד את עבודתם ויצאו במחול. לצלילי הדודוק הקווקזי החלו הכול להזיל דמעות.הנבל הטעה את העם, בלבל את ראשיהן, החלשים ממילא,של הבריות והרדימן. צלצולן של המצלתיים הזכיר לעניים שאין להם פרוטה לפרטה, והדבר עלול היה להביא לידי מהומות במדינה. ואז החליט החכם מכל החכמים כי ימליך על כלי הנגינה את התוף, שכן רק זה שמידי יום ביומו מקבל מכות מוות מסוגל להבין את חלקו של האדם הפשוט, ולא לענות אותו בהטלת מסים וקנסות חמורים. עצתי לכם, המכובדים, לכו אחרי התוף המהולל הזה וברכו את הנביא, עליו השלום וברכת אללה,השולח לכם ביום החג את חמשת הקורושים האלה. אלא שאני, בין אם תקבלו את התשלום שלכם היום בין אם לאו, כמו שאומרים בבירות, לא אוכל את מנת החלבה לחג…"

*****
מסע ההלוויה הקטן המשיך משער האריות בדרך יריחו לבית העלמין היהודי בהר הזיתים. זוג הפלאחים סחב אלונקה מכוסה בטלית. המסילאי שלמה כ"ץ נשא תחת בית שחיו לוח אבן קטן ומלמל במשיכת קול מתהילים צ"א: "על-כפים ישאונך פן-תגף באבן רגלך…" התוף הטורקי היה תלוי על כתפו של ולדימיר איליץ'. מפעם לפעם נפנף הלז במקוש, אבל רק לאחיזת עיניים, בלי להכות, אפילו בעדינות יתרה, על בטנו המתוחה של הכלי המגושם.
אה, באיזו צפיפות שוכבים כאן היהודים הטובים, אשר בחרו ללון באכסניה הזאת עד סוף כל הזמנים! בקצה מסעם הארצי הגיעו הנה מכל רחבי העולם, כדי להיות קרובים במיוחד לקודש הקודשים בזמן בו יתקע אדון העולם בשופר גדול, והעצמות היבשות תעמודנה על רגליהן. לאורך כל חייהם האומללים אגרו הון מצוות כדי להיות כשרים לתחייה, ובו בזמן אספו גרושים כדי לקנות להם פיסת אדמה זו, שאין לה ערך בכלל וערך מוסף בפרט. לכן מצטופפים בתיהם הזמניים על הגבעה הזאת, שאין בה מקום להניף חתול. אבל תמיד יימצא מקום ליהודי. גם אם לא חי את חייו על פי דברי חכמינו ז"ל, גם אם נזכר בירושלים רק כאשר שכחה ימינו – לא נורא. ישמע שומר ישראל את קריאתו האחרונה, יסמן להם ליהודים, ויצטמצמו היהודים, כשם שהוא ידע לצמצם את עצמו בשעת הצורך.
המסילאי בחר מקום לקבר, שנחפר יום קודם,במדרון המערבי, בין ארבעה מתים בעלי ותק. על הדירה הקונספירטיבית לטווח ארוך שילמה הפעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית.
הפלאחים,הקורושים החמים בידיהם המזיעות,רצו לכיוון שער האריות, כדי להספיק להיכנס העירה לפני רדת החשכה. הטלית הוסר המעל האלונקה הריקה, ואז חתך ולדימיר איליץ' באולרו השוויצרי את עורו החיוור של התוף והחל להוציא ולהעביר לכ"ץ, שעמד על ברכיו ליד שפת הקבר, את עצמותיו היבשות של קרל היינריך מרקס, העטופות בדפי "פאנץ'". רק שבועיים קודם לכן הן הוצאו בסתר מהקבר הישן בבית הקברות הייגייט שבלונדון. אחרונה הונחה על הקרקעית גולגולתו הקטנה והנקייה של האיש הגדול.שרידי הפילוסוף הגרמני כוסו בטלית,וולדימיר איליץ' היה הראשון שהשליך רגב חרב וקל של אדמת ירושלים לתוך קבר מורהו,שאת צוואתו גמר אומר למלא בכול מחיר שיידרש. מייסדו של האינטרנציונל הקומוניסטי שכב בין שני רבנים, חנווני ואשת רוקח. בהעדר מניין לא קראו קדיש.בניגוד מוחלט למסורת היהודית, גילה ולדימיר איליץ' את ראשו העגול, המכוסה חרוזי זיעה במחנק של חודש אב,ופצח בשיר האהוב עליו:
מעונה בכליאה מיגעת
נפטרתָ במות גיבורים,
הקרבתָ חייךָ בלהט
בקְרב על דבר הפועלים…
ביד אחת המשיך להחזיק את התוף המיותר,שסוע הבטן, ובידו השנייה אימץ את קסדת השעם אל חזהו, ושר בבריטון נעים:
אויביךָ נסוגו מלעג,
נקברתָ בידי חברים.
אנחנו סגרנו ברעד
עיניךָ, עיני נשרים.
המסילאי הקשיב בכבוד, אך לא שר.אולי לא למדוהו את מילות השיר הזה, או שבראשו מתחת לכובעו הדהד ניגון שונה לחלוטין.
מעבר לנקיק, בבית הקברות המוסלמי שנדבק לחומה ליד שער הרחמים הסתום, הכין ג'וחא הקשיש, אשר לא מצא בחג קורת גג, מיטת לילה לעצמו באחת ממערות הקברים הריקות.
"צא ולמד, הו אימאם של חמורים", אמר בזמן שקשר את חברו הנאמן לאחת המצבות,"לא קבר מפואר מקנה כבוד לאדם, אלא אדם, נזר הבריאה, מביא כבוד לקבר. קבר שנבנה עבור איזה מלווה בריבית שפל, יכול לשמש מקום מפלט לצדיק להעניק מנוחה לעצמות החכם, הרועדות מטלטולי הדרך,לפחות ללילה אחד…"
המאור הכתום של היום העובר נישק לגולגולת הזהב הקירחת של מסגד עומר והתגלגל לאיטו אל מעבר לקו גגות העיר. החמור חזר בהתלהבות בקולו הצרוד אחרי קריאות המואזינים.
******

באותו סתיו הראו האחים לומייר בכמה אולמות בפריז את הסרטים שהביאו מפלשתינה. זה שצולם בתחנת הרכבת בירושלים הוקרן בשלמותו רק פעם אחת. הבולשביק שניאורסון ("אלמן"), אותו איש שמסר לאיליץ' את צוואתו הסודית של מרקס,זיהה את לנין בקהל יורדי הרכבת. בו בלילה שחד את שומרו של תיאטרון ה"אודאון", התגנב לחדר בו הוחזקו הסרטים של האחים לומייר, גזר ושרף בנר את פיסת הסרט, אשר חשפה לעיני העולם את הופעתו הסודית של המנהיג בירושלים, כדי שלא תיפול לידי המשטרה החשאית של הצאר. לדרישתו של לנין, אשר השמיד במו ידיו את מכתבו של מייסד הקומוניזם המדעי שנאחז לפני מותו בסנטימנט לאומי מוזר, לא הזכירו שני המעורבים את הפרשה לעולם, ולא פצו פה באשר למה שקרה אז בירושלים בלילת אל-מעראג'. למרות זאת, היה גורלם של שניהם מר. פעיל תנועת פועלי ציון שמואל כ"ץ מת באותו חורף בנסיבות לא ברורות תחת גלגלי הרכבת, ומיד אחריו טבע הבולשביק "אלמן" בתעלת סן מרטין. איליץ' עצמו, רק פעם אחת בלבד, לקראת סוף חייו, כשהיה כבר חולה מאוד ומרותק למיטתו, פנה לאשתו במשפט מוזר: "איך אני, נדינקה! גם מלאתי את רצונו של מרקס, וגם לא נתתי לכמרים ורבנים לבלבל את הפרולטריון … זו הדרך!" ואז השמיע צחקוק דקיק ושר בקול חלש, כמעט בלתי נשמע:
כה שמם הוא הים שלנו,
הוא תמוה ומחריד.
על סודות שנקברו בו
מצולותיו שומרות תמיד…
אלא שנדז'דה קונסטנטינובנה כבר התרגלה להתבטאויותיו המשונות של בן זוגה, ולכן לא שמה לב למילים אלה.
מרקסיסטים תמימים ממשיכים עד עצם היום הזה לבקר בבית הקברות הייגייט כדי לחלק כבוד לכלכלן הגדול, אשר עצמותיו מצאו את מנוחתן על הר הזיתים, תחת לוח אבן קטן ללא תאריכים עם כתובת מעוקמת: "פ"נ כלב הענעך בן הערשעל מרדכי ענגעלס".



















מודעות פרסומת