:

מאיה זקס: שיר טבע

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 17:07

למה איש לא כותב שירי טבע?
זה לא מוזר שאיוונטים של וואי-נט הפכו למוזה?
זה לא מוזר לשורר דבר שנגמר מחר בלי שנשם!
דבר שהוא מת מאליו, דבר כקליפת השום…
והשורות השרות אותו –מראש עצובות
יופי של קופי למצבות!!
זה לא מוזר שהשיט האישי מופרש לשיר?
מה יש להומואים לכתוב על גאווה?
מה יש לרוסים לכתוב על רוסיוּת?
אז עברתם סיוט! מי ישמע?
לכו לתא שירותי פסיכיאטר!
לכו לתא הווידוי של הקלפי!
תראו שיוקל לכם באותה המידה!
הרי האדם, הרי האדם…
יש לו דבר מה מעל הקליפה!
מעבר לאור החוזר בכל דור!
דבר שאף-פם לא נגמר!
אז שימו לכם פיצוחים בצלוחית
והקשיבו אחים למשהו נצחי!
טבע! טבע…. טבע….
אני אוהבת טבע…
עץ…
אני עוצרת ליד כל עץ,
כמו חתולה מחליקה לחי על עליו,
נכרכת כמו כלבלב על רגל בעליו.
כמו נקר – נועצת גופה עייפה
בגזע שלו, בקצב שלו.
נרדמת עליו במאונך
והוא מצפר לי בציפורים
תסביך "עציפוס" אם תרצו…
נהר…
אני נוהרת אל הנהר…
צוללת ועולה צלולה לעוד ועוד טבילה
מתכסה עד קצה, ולא יודעת אם בכלל אצא…
איך זה שבפנים חם יותר מבחוץ? איך זה?
חצי יום אני רובצת במזגן הנוזלי חמישה כוכבים
עלו מעלי…
כולי כלה קרפדית במקווה – רחוצה מרוצה…
ונהרי זורם זורם זורם
לש לי ת'שרירים לכדיי דייסת בוץ
ואני משוחחת בשפה קדמונית – "שפת החזק שחרר"
והפישתונה יוצאת מעצמה, מתאחה עם הזרם, שוחה עם הטונה…
אני שמחה בשבילה! יהיה לה עתיד טוב יותר, אולי תשוב לכוסי עם הגשם…
אבן…
אני מבינה אבן…
אבן גדולה, שחורה, חמה
אבן בינה – פורצת אדמה,
שריר ענק – רמקול רם!
אני מצמידה אוזן לרמקול ענק
והוא עונה – מנגן את הנשימה שלי
והזמן נדחס בין נשימות עד שאני מתאבנת…
איך זה שכותבים: "חזק כמו אבן" ?
או "יש לך לב אבן" ?
איך כותבים את זה בלי ever, ever להיות אבן?
בלי לדעת שיש לאבן מים בבטן?
אני מצמידה לשון לאבן,
רק כדי להבין את הלשון שלה…
לא, לא לקחתי כלום, זה היה לגמרי מובן מאליו!
הכל טבעי בטבע!
יש לעץ נפש, יש לאבן לב
ואני אשתחווה לכל עץ ואבן…
מי חמוד? טבע!
מי מתוק? טבע!….
עם כל הירוקים והחרקים…!
זזזזזזזזזז
הא! מי זה זה? יתוש?!
יתושביץ’! יבחושובסקי! דם מדמי!
תרגע! אני לא בורחת! אני לא מורחת אותך
קח! תאכל מה שתאכל! מאחור! מקדים!
כולה כמה גירודים – אתה לא פיראניה!
אדמה…
אני המומה מהאדמה
משילה עול נעל,
שיח הפטל בוער לי ברגל
מלמד להרגיש זוויות
בלי לרמוס, לרחף כמו פיות…
הרגליים שלי הקרושות, מדשדשות חופשי,
מנשקות כל גבשושית,
הרגליים קוראות ברייל של אותיות אדמתיות,
הופכות לשפתיים!
ואז!
באמצע העונג הזה,
עוקצת אותי מחשבה על שוויון זכויות:
כן! גם לכפות הידיים מגיע העונג הזה!
ואני הולכת על ארבע…
גם הגב מגיע לו! גם למאחורי הברך!
ואני מתחילה להתפלש על האדמה…
מתפלשת בפוליש פילינג פלאי
מזדככת לכדי גרעין – מעיפה קליפות…
לכל הרוחות מוטס המחוך
אגורות ניגרות מהכיסים
ספרות זהות נושרות מהחוט
והתוכנה של אהבת הטבע נפלטת בזץ לעזאזל אל מלתעות הבאגים …
לא! לא! טבע לא!
אל תלך טבעל'ה!
אהיה טובה אליך!
אבל מתכנת בחולצה משובצת
מוריד מסך שקיות על הטבע
מתכנת משובץ החולצה מתקרב לעברי
ממלא את המסך במשבצות….
משבצות של שדרות ורחובות
משבצות של חולדת חלודות בקיוביקלס
משבצות הפסאדה של עזריאלי
אבל זה לא עוזר לי…
כי העיר חוזרת אלי, סוגרת עלי, מתחת לבין הרגליים
כאילו אני העץ שלה…
העיר מלחשת לך דיבורי בדולח בדיבורית:
"שם, שם בטבע, חמישים אחוזים תמותת עוברים
את יש לך אינטרס, לנפוש להתאפס..!"
את אוהבת טבע מסורס, דיאט קק"ל, נטול טרנטולות! עם אולטראסול וסלולרי!"
אני מטבעי מעולם לא תיעבתי עיר
אני אוהבת עיר
את הביטים הבוטים שלה
קיר קיר, פנס קיר
תנו לי! תנו לי! שפיץ נעליים
להתרוצץ על אספלט נוצץ!
תנו מכסה ביוב – מעגל מושלם- להיות לי תליון עגילים!
תנו עצות משובצות הגיוניות
יש לעיר שיר, יש טון לבטון!….
אני אוהבת עיר…



















מודעות פרסומת