:

ישראל מלר: לילה בחוץ ועוד סיפורים קצרצרים

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:01

מסעו של בנימין

צלחת נשמטה מידיו של המלצר ונפלה על הרצפה. סלט – צ'יפס. הבשר עף אל מתחת לשולחן. הוציאו אותו במטאטא.
"כזאתי המדינה הזאת. הכול בה שקר. אפילו המלצר", אמר איש צעיר מהשולחן הסמוך, בעוד הוא מערבב בצלחת פולים, שמן חמניות ודייסונת מרה ירוקה. "שפוט בעצמך: האם זה חומוס?"
שפטתי.
"אתן לך דוגמה. כמה זמן אתה בארץ? אני – אחת עשרה. כשבאתי אמרו שחייבים לנסוע לכותל, כדי שתבין: לקיר הבכי. הבטחתי, ומה שאני מבטיח אני משתדל לקיים. שבע שנים הייתי כל כך עסוק – ממש לא יכולתי. אבל בשנה שעברה החלטנו לנסות. בינתיים הקמתי משפחה, שני ילדים. ביום הראשון לנסיעה הלכנו לאיבוד, הגענו לצפון הארץ. משמה קפצנו לים המלח – זרקו עלינו אבנים.
אני לא כזה שבקלות נכנעולא עומד במילה. לא עבר חודש וחצי – יצאנו לדרך. אבל מה? הדרך הביאה אותנו לסיני. עשיתי רוורס במקסימום המהירות וטסנו עד הגולן. נתקענו שמה בשלג איום.
הצלחנו להגיע לירושלים בפעם הרביעית. שבועיים מסתובבים שמה בעיר הזאתי, מחליפים אוטובוסים, מנסים ברגל… היית בנווה יעקב? ואני הייתי. בגילה? אתה לא מכיר? ואני דווקא כן מכיר. והרחובות שהולכים ישר, אבל יוצאים בקצה האחר של העיר?
כך או כך, בסוף נכנסנו לירושלים המזרחית. מסגד עומר, הכנסייה הארמנית ושער שכם. ותאמין לי – אין שום קיר הבכי".
האיש הצעיר מזמז חתיכת פיתה על הצלחת. טיפה של מה שלא מזמן היה קרוי "חומוס" נפלה על מכנסיו. הוא הביט בי בצהלה.



***
על מנת שהכדור יפגע בי בלב הצטרכתי לקפוץ לגובה, כשלושים סנטים. יכול להיות שלושים וחמש.
זה לא היה לי קל. הרגליים שלי מוכות קור.



***
היא לא באה להלווייתו, ואחר כך תמיד התרגזה והצטמררה כשהיו מספרים לה איך הוא הציק לכולם בשאלות שלו איפה היא ולמה לא באה.
במיוחד מעצבנים אותה הדיבורים שלו על כך שהוא להלווייתה בטח יגיע.



***
אין שום בעיה לפתוח כל מנעול. צריך מפתח.



(רומן)

בית קברות לנודיסטים



תולדות הכפר

וביום השישי כאבה לו הבטן והוא פתח במלאכת כתיבתן של "תולדות המחלה". היה מסיים אותן תוך שבוע ימים, אלא שגילה כי כותב "תולדות הכפר".
העבודה התמשכה.
הוא נשא את כתב היד בתיק. "רומן בעל ארבע מאות עמודים". "גם אתה – פּרוּסט", אמר לו שכנו הממושקף. התולדות המשיכו להתרחב, היה עליו לרדת שתי מאות שנה ולהתקרב לזמנינו אנו.
ארקדי ארחיפיץ' היה מביא דפים חדשים של דברי הימים לעבודה ומחלק אותם בין הקולגות כדי שיכירו. הם קראו, העבירו אחד לשני והחזירו לו אותם מסודרים בערימה קטנה. המנהל תמיד סימן ב"V" את המקומות שדרשו תיקון.זה הרגיז את המתעד גל כך– איך אפשר להכניס תיקונים להיסטוריה! – עד שהוא, יחד עם בת זוגתו ואריה, החלו להתחזות ליהודים. אבל לא כדי לנסוע לישראל, אלא רק לאות מחאה.
הוא קרא לעצמו אריה ולאשתו בוריה, כי לא ידע שמות אחרים.
דרך מכריו מצא ארקדי ארחיפוביץ' שני זוגות של מילים עבריות והשתמש בהן בהתמדה בחיי היומיום שלו. "זמוק כן?" צעק. "זמוק לא", השיבה בוריה, בת זוגתו.
אבל פעם אחת הם מצאו את עצמם בעולם אחר – התגלה בפניהם הכפר. שם חלקו להם כבוד, השיבו בראש השולחן. לכבודם הרימו כוסות ברכה ונתנו מפתח משערו של הכפר. טוב היה כיכר לחם עם מלח שחור.
אחר כך החזיר להם מנהל הכפר את "תולדות הכפר" (המעוטרים בסרט משי), וכל המקומות שדרשו תיקונים היו מסומנים על ידיו ב"V".
לארקדי ארחיפוביץ' לפתע כאבה הבטן.
סוף-סוף.



לילה בחוץ

בשנת 1761 בפריז היה אוקטובר.
בינואר 1967 שכנעתי את עצמי שלא לכתוב שירה פולנית.
כל מחבר חייב להזכיר את שייקספיר. עדיף את המלט. מילטון, על פי השמועות, היה אילם.
ציפור רחפה מעבר לחלון. אפשר שזו היית את. אפשר שאני.
אבל – הצידה. אני כותב סיפור על הצדדים הבהירים של טבע האדם. בחירת הגיבור עדיין לא ממש הושלמה. אני מתלבט בין הגננת בגן הילדים (זכור לי הצבע האפור של החלוק שלה), השוטר שעצר אותי בגין החזקת זקן ושימוש בו? קוזיה או שלבוק שטפלו בי בצבא, גיבור כלשהו של יוון העתיקה, הסופר אודוייבסקי, הטבחית שהאכילה אותי בסתר וקיבלה אותי על ערימת הסמרטוטים מאחורי המטבח, דוד המלך ועוד מישהו.
דבר לא קל הוא לכתוב על הצדדים הבהירים של טבע האדם. בשביל זה עדיף לזוז טיפה הצידה מהאנושות, להתיישב על גבעה ולהביט ארוכות באלה שמהם התרחקת. אבל אני עושה רק חצי צעד הצידה – והאנושות כבר מושיטה לי חשבונות, תזכורות, התרעות.
וגם זה לא היה מפחיד כל כך, אילו לא היו עושים את זה בשיא הרצינות, מאיימים ומנופפים בידיים חופשיות.
פעם אחת ראיתי מעוף של קליע. הוא הסתובב וזמזם, עשה את עצמו. זה כלל לא דמה לפרחים שנשאתי לאישה אהובה.
גג רעפים סתום.
קרינה חודרת.
עיר ריקה למחצה בארץ חצי ריקה.
שיר אהבה של בחורה כפרית פשוטה לבחור כפרי בשם מרטין. "הי, מרטין", אומרת לו הבחורה, "כשתלך על הבוקר לשאוב מים, שים לב שלא לשפוך אותם".
אלפי שנים בנות מאות שנה.
אוטובוס דחוס בעיר חצי ריקה.
כמה קילומטרים מרובעים לנפשיש לנו? משקה חריף רותח בצנצנת מושחרת על חוט ברזל חרוך. עכשיו יתחילו למזוג אותו לספל פח. עכשיו ינוע הספל במעגל – לכל אחד לגימה, יניקה. יירטבו שפתיים במעיל מוך ספוג עשן. פתאום תנשוף המדורה, יעוף נצוץ דרך העשן ויכבה בשלג, נקודה שחורה.
ארץ חצי ריקה של מובילי העצים. ארץ שתיינים מבולבלים.
סיפרו על הטרפת אנייה. על אולר פיני. על דוב משוטט שטרף אישה על גבעה. ג'וני המלח הגיע בשחייה אל האי, שוטט יום שלם, שוטט יומיים, ביום השלישי ראה אדם שנתלה. "תודה לאל, ציויליזציה!" קרא ג'וני.
מְשנה חצר משנה גג. יונה שנולדה באורווה אינה אלא סוסה. כלה למופת, רק חסרון אחד לה – בעצב יולדת. אמנו כומר, אבינו קצין משטרה.
"אילו יהוה אלהים רצה שנענוד עגילים היה עושינו עם חרירים באוזניים". "אילו יהוה אלהים רצה שיצלבו אותנו היה עושינו עם חורים בכפות הידיים".
הצועני מכר לנו סוסים גנובים.
"שמא גנובים הם?"
"גנובים. על אחרים לא תגיעו לשם".
הליכתם הייתה קלה. פניתי לאחור וראיתי זריחה אפלולית.
הבטחתי לחיות עד למוות. נשבעתי – עד קריאת הגבר.
הגברים ישנו, ראשים תחת כנפיים.



על שפתו של לוויתן

משהו השתנה בעולם הזה.
אנקורים עקרו והפליגו דרומה. אוויר זולג בזגוגית החלון. דליות…
הכול נשאר כמו שהוא, אבל משהו היה לא בסדר. הרחובות נעשו ארוכים יותר. קרונות החשמלית נעלמו. נשארו רק פסי ברזל בין האבנים…
אז חלמתי שאני עומד על סף תהום. מאחורי גבי משתרע מדבר סלעי. ואילו מתחתי – יערות ירוקים, שם, לאורך נהרות שאננים, שוכנים ג'ירפות ואריות, פילים וזיקיות, כלבות וזאבים.
ונפילתי אל גן העדן הייתה מפחידה.



***
וכאשר נתמלא השאול דיבר שר השאול אל הקונה לאמור: עצור-נא את העולמות כי מלא השאול! אלא שהקונה היה עסוק במשחקיו ויען: אל תשפטו אותם בחומרה, פתחו לרווחה את שערי גן העדן! והיה גן העדן דחוס עד אפס מקום ויקרא מנהל גן העדן אל הקונה לאמור: עצור-נא את העולמות כי דחוס גן העדן! אלא שהקונה היה עסוק בעיסוקיו ויען: שחרר אותם כי יישארו בין החיים! והחל עולמנו להתמלא מתים.



מרוסית: נקודא זינגר



















מודעות פרסומת