:

ניקולאי גוגול: נקמה נוראה

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 14:32

1.
רועשים, גועשים הם פאתיה של קייב – השליש גורובץ חוגג את חתונת הבן. אנשים רבים התייצבו לפני השליש. בימים עברו אהבו לאכול היטב, עוד יותר אהבו לשתות, ועוד פי כמה אהבו להשתעשע. גם מיקטקה מזפורז'יה הגיע על סוסו החום היישר מהילולת שיכרות בערבות פרשליאה, שם השקה במשך שבעה ימים ושבעה לילות כמה מאציליה המלכותיים של פולין ביין אדום. הגיע אף אחיו החורג של השליש, דנילו בורולבש, עם אשתו הצעירה קתרינה ובנו בן השנה. הגיע מהגדה השנייה של הדנייפר, שם עמדה נחלתו בין שני רכסים. התפלאו האורחים למראה פניה הלבנות של קתרינה וגבותיה השחורות כקטיפה גרמנית, למראה מטפחתה וחצאיתה מבד משי תכול ומגפיה בפרסותיהן הכסופות, אך התפלאו עוד יותר על שאביה הקשיש לא הגיע עמה. במשך עשרים ואחת שנים נעדר ומקום המצאו לא נודע, ורק במהלך השנה האחרונה שב אל הבת, אחרי שזו התחתנה וילדה בן, והחל להתגורר עמה בעבר הדנייפר. כמה פלאי פלאים יכול היה וודאי לספר. וכי למה לא לספר, אם ישב כל כך הרבה שנים בארץ נכר! שם הכל אינו כפי שכאן: האנשים אינם כפי שכאן וגם כנסיות ברוח ישוע אין… אלא שלא בא.
הנה הביאו לאורחים קדירה עם שזיפים וצימוקים ולחם קורוביי עגול על מגש להתכבד בו. במהרה החלו הנגנים לזלול את מילויו של הלחם על מטבעות הכסף שנאפו בתוכו, חדלו לזמן מה מנגינתם, והניחו לידם את הכינורות, את תופי המרים והמצילות. בינתיים, מתגרות, נטשו כמה עלמות חן צעירות את מקומן בשורה וניגבו את ידיהן במטפחותיהן הרקומות; הבריונים, לעומתן, ידיהם על מתניהם, שלחו מבט גאה פעם לצד זה ופעם לאחר, וכבר היו נכונים לרוץ לקראת הנערות, כשהוציא השליש הזקן שתי איקונות כדי לברכם. אותן האיקונות הגיעו אליו מסגפן ישר דרך אחד, ורפולומיי הזקן. אין בהן דבר מה יקר ערך, לא בוהק להן, לא זהב ולא כסף, אבל שום רוחות רעות לא יעזו ולו לגעת בכל המחזיק אותן בביתו. השליש הרים את האיקונות מעלה, והתכונן לשאת תפילה קטנה אך הילדים, שישבו ושיחקו על הארץ, החלו לפתע לצרוח בבהלה; בעקבותיהם החלו האנשים מסביב לסגת אחור, וכולם הצביעו בבהלה על קוזאק אחד שעמד באמצע המעגל. איש לא ידע מי היה הקוזאק, אבל הוא כבר הספיק לסיים ברוב הדר את ריקוד הקוזאצ'וק וכבר הספיק לשעשע את הקהל שהתקבץ סביבו. אלא שכאשר הניף השליש את האיקונות, השתנתה בבת אחת כל הבעתו: אפו גדל ונטה הצידה, ואשוניו, אשר החליפו צבען מחום לירוק, החלו מקפצים, שפתיו הכחילו, סנטרו התחדד ורטט, כמו כידון, מפיו התפרץ לו ניב, ומעל ראשו צמחה לה גיבנת. בן רגע נהיה הקוזאק לאיש זקן.
"הרי זה הוא! זה הוא!" צעקו מהקהל, הצטופפו והתקרבו זה לזה.
"המכשף התגלה לו שוב!" צרחו האימהות, והרימו את ילדיהן על הידיים.
ברוב סמכות והדר צעד לו השליש קדימה, העמיד את האיקונות לפניו ואמר בקול חזק:
"הסתלק, צלם השטן, אין לך מקום פה!" והנה, תוך שהוא רושף ומצקצק, כמו זאב, בשיניו, נעלם הזקן המופלא.
נעו, עברו וגעשו, כמו הים ביום סוער, דיבורים וויכוחים בין הקהל.
"מי הוא זה המכשף?" שאלו הצעירים ודלי החוויה.
"צרה מתקרבת!" אמרו הזקנים, מנענעים בראשם. ובכל מקום, בכל חלל חצרו של השליש, החלו להתקבץ חברותות שהקשיבו לעלילותיו של הקוזאק המופלא. אבל כמעט כולם סיפרו סיפורים שונים, ואיש לא ידע לומר עליו דברים ברורים.
והנה גלגלו אל החצר חבית דבש והעמידו לא מעט דליים של יין יווני. השמחה חזרה לכל. הנגנים פצחו בניגון; עלמות החן וערב הקוזאקים הנועז במעילי ז'ופן צבעוניים, נסחפו יחד. הזקנים בני התשעים והמאה, אחרי ששתו למכביר, זינקו מרקדים, בהיזכרם בשנים אשר בילו שלא לחינם.
עד שעה מאוחרת נמשך המשתה, שכמוהו אין עושים עוד בימינו. האורחים החלו להתפזר, אבל רק מעטים הלכו לדרכם: רבים נשארו ללון אצל השליש בחצרו רחבת הידיים; ורבים עוד יותר נרדמו במקומם, מבלי שהוזמנו, מתחת לספסלים, על הרצפה, ליד הסוס, ליד האסם: במקום בו צנח ראשו של הקוזאק השיכור, שם נפל תחתיו ומשם שילח את נחירותיו לכל רחבי קייב.

2
מה חלש האור הניצת על פני העולם: זהו הסהר הנגלה מעבר להר. אורו כהינומה, כאור הנוגה על הדרך לדמשק או כבד גזה לבן מעל הגדה ההררית של הדנייפר, וצלליו נמשכים עמוק אל חורשת האורנים.
סירה שטה באמצע הדנייפר. שני גברברים יושבים לפנים: כובעי הקוזאק השחורים שלהם נטויים הצידה. תחת המשוטים עפים נתזי המים לכל הכיוונים, כמו ניצוצות של אבן אש.
וכי למה אין הקוזאקים שרים? אין מדברים על הכמרים המסתובבים כבר על אדמת אוקראינה וממירים את העם הקוזאקי אל הקתוליות; וגם לא איך נלחם הלגיון המונגולי על גדות האגם המלוח במשך יומיים. ולמה לשיר, למה לדבר על עניני התהילה והעוז: האדון שלהם דנילו נהיה מהורהר ושרוול מעיל הז'ופן האדום שלו נתלה מעבר לסירה ונוטל ממימי הנהר: ואילו האדונית קתרינה מנענעת את תינוקה בשקט ולא מורידה עיניה ממנו, וטיפות המים מתנפצות כשכבת אבק אפורה אל הבגד המהודר שלה, נטול הכיסוי.
מה נעים להביט מאמצע הדנייפר אל ההרים הגבוהים, אל השדות הרחבים, היערות הירוקים! ואותם ההרים — אינם הרים: סוליות אין להם, רגליהם זהות לפסגותיהם מחודדות הצמרת, והשמיים עומדים גבוה הן תחתם והן מעליהם. אותם היערות — אינם יערות: שיערות הם, הצומחות על ראשו המקורזל של סבא יער. הזקן טובל בנהר תחת הראש, והשמיים עומדים גבוה הן מתחת לזקן והן מעל הראש. והשדות — אינם שדות: חגורה ירוקה, המתוחה סביב מתני השמיים העגולים ובחציים העליון כמו בתחתון מטייל הסהר.
האדון דנילו אינו מביט לצדדים, אלא אל אשתו הצעירה.
"על מה נעצבת, אשתי הצעירה, קתרינה זהובה שלי?"
"לא נעצבתי, אדוני דנילו! הפחידו אותי סיפורי הפלאים על המכשף. אומרים, שהוא נולד כל כך מכוער… ואף אחד מהילדים לא רצה לשחק איתו כבר מגיל קטן. שמע, אדוני דנילו, כמה נוראים הדיבורים: כאילו נדמה היה לו תמיד שכולם צוחקים עליו. קרה שפגש בעובר אורח בערב חשוך ומיד היה חש שזה פותח את פיו וחושף שיניו. וביום המחרת היו מוצאים את האדם מת. מוזר היה לי, מפחיד היה, עת שהקשבתי לסיפורים" כך היתה קתרינה אומרת, מוציאה את המטפחת ומנגבת בה את פניו הישנים של תינוקה אשר על ידיה. ועל המטפחת רקומים היו פירות יער ועלים בחוטי משי אדומים.
האדון דנילו לא הוציא הגה והתחיל להביט על הצד האפל, לעבר תל שהשחיר ממרחק, ומעבר לתל צמחה לה טירה עתיקת ימים. ועל מצחו, מעל הגבות, הופיעו בבת אחת שלושה קמטים; ידו השמאלית החלה מלטפת את שפמו הנערי.
"עוד לא נורא הדבר שמכשף הוא," אמר, " נורא הדבר שהנו אורח לא רצוי. איזו תועלת יש לו לבוא עד הנה? שמעתי שהפולנים רוצים לבנות, לכאורה, איזה מבצר בשביל לחסום לנו את הדרך אל הזפורז'יאה. ואם זה נכון… אבזוז את הקן השטני שלו אם תגיע לאזני ולו שמועה, שיש לו כאן איזה מסתור. אשרוף את המכשף הזקן, עד כדי כך שלעורבים אף לא יישאר מה לנקר. אין לו לא זהב ולא דברי טובין, כך נדמה. הנה הם מגורי השטן! אילו רק זהב יהיה לו… עכשיו נעבור דרך צלבים — זהו בית הקברות! כאן נרקבים אבותיו המושחתים. אומרים, כי היו מוכנים למכור את עצמם לשטן עם נשמותיהם במעילי ז'ופן מרוטים בעד הון בלבד. ואם יש לו זהב כאן, אז אין סיבה להתמהמה: לא תמיד ניתן להשיג במלחמה…"
" אני יודעת מה אתה זומם. שום דבר טוב לא צופן המפגש איתו. אבל אתה מתנשף בכבדות כזו, מביט בקשיחות כזו, והגבות התקדרו כל כך מעל העיניים!…"
"שתקי, אישה!" אמר דנילו מכל הלב. "מי שרק יתעסק אתכן בעצמו יהפוך לנקבה. בחורי, תן לי קצת אש אל תוך המקטרת!" הוא פנה אל אחד החותרים, אשר הוציא בדפיקה מתוך המקטרת שלו מעט אפר לוהט והחל להעביר אותו אל המקטרת של האדון. "מפחידה אותי עם מכשף!" המשיך האדון דנילו. "ברוך השם, הקוזאק אינו מפחד לא משדים ולא מכמרים. מה רבה הייתה התועלת אילו הינו מקשיבים לנשים שלנו. מה? לא נכון, בחורים? מקטרת וחרב חדה — אלה הנשים שלנו!"
קתרינה השתתקה, משפילה עיניה אל המים הרדומים: ואילו הרוח הרעידה את המים בצמרור, והדנייפר הכסיף כמו פרוות זאב באמצע הליל.
הסירה סטתה ונצמדה אל הגדה המיוערת. על שפת הנהר התגלה בית קברות: צלבים מפורקים הצטופפו יחדיו במקבץ. שום עץ מורן אינו צומח שם ואף לא דשא ירוק; רק הסהר מחמם אותם ממרום הרקיע.
"שומעים אתם, הבחורים, את הזעקות? מישהו קורא לנו לעזרה." אמר האדון דנילו ופנה אל חותריו.
"שומעים אנחנו את הזעקות ונדמה כי הן באות מעבר הגדה השנייה." ענו החותרים פה אחד והצביעו אל בית הקברות.
אבל הכל נדם. הסירה פנתה והקיפה את רצועת החוף הבולטת. לפתע הניחו החותרים את המשוטים ובהו בנקודה אחת ללא נוע. נעצר אף האדון דנילו: פחד וקור חדרו אל ורידי הקוזאק.
הצלב על הקבר נע ונד, ובשקט עלה מתוכו איש מת מיובש. זקנו עד המתניים: על האצבעות ציפורניים ארוכות-ארוכות, יותר ארוכות מהאצבעות עצמן. בשקט העלה את ידיו מעלה. פניו רעדו והתעוותו. עינוי נוראי אחז בו כנראה. "מחניק לי! מחניק" צווח בקול פראי, לא אנושי. קולו, כמו סכין, שרט את הלב, והמת נעלם בין רגע אל תוך האדמה. צלב נוסף התנועע לו ושוב יצא איש מת, מפחיד עוד יותר, גבוה עוד יותר מקודמו: כולו הצמיח שיער, הזקן עד הברכיים וציפורניו עוד יותר ארוכות וגרומות. פראית יותר משל קודמו היתה זעקתו: "מחניק לי"— וישר צנח על האדמה. התנועע הצלב השלישי, ועלה המת השלישי. נדמה היה כאילו רק עצמות התרוממו מעלה מעל הקרקע. הזקן עד העקבות: ואצבעותיו עם ציפורניהן נתקעו באדמה. הוא הרים את ידיו מעלה בצורה מחרידה, כאילו רצה לתפוס בסהר, כאילו מישהו החל לנסר את עצמותיו הצהובות…
התינוק, שישן על ידיה של קתרינה, צרח לפתע והתעורר. האדונית עצמה השמיעה זעקה. החותרים העיפו את הכובעים אל הדנייפר. ואף האדון נרעד כולו.
והנה נעלם הכל בבת אחת, כאילו ולא היה: למשך זמן רב לא נגעו עדיין הבחורים במשוטיהם.
הביט בורולבש באשתו הצעירה בדאגה; אחוזת בעתה נדנדה על ידיה את התינוק הצורח, הוא הצמיד אותה אל ליבו ונישק אותה על מצחה.
"אל תפחדי, קתרינה! ראי: אין כלום!" אמר והצביע לצדדיו. "זה המכשף רוצה להבהיל את האנשים, בשביל שאיש לא יגיע אל הקן השטני שלו. את הנקבות בלבד יצליח להבהיל בכך! תני לי את הבן אל ידיי!" באומרו זאת הרים האדון דנילו את בנו מעלה והביאו אל שפתיו. "מה איבן, אתה לא מפחד ממכשפים? –לא, תגיד, "אבא, אני קוזאק!" די לך, הפסק לבכות! נבוא הביתה! נבוא הביתה — אמא תתן לך דייסה, תשכיב אותך בערסל, תשיר:
נומה, נומה, נומה!
נומה, בני, תנומה!
צמח תצמח בהילולה!
לקוזאקים תהילה,
לאויב בתחבולה!
הקשיבי, קתרינה, נדמה כי אביך לא רוצה לחיות איתנו בשלום. הגיע קודר, קשוח, כאילו כועס על דבר מה… לא טוב לך אז למה להגיע! לא רצה להרים כוסית לחיי רצון הקוזאקים! לא הרים את הילד על הידיים! רציתי תחילה לגלות לו כל מה שעל ליבי, אבל הוא לא לוקח ובדיבורו מגמגם. לא, אין לו לב של קוזאק! לבבות הקוזאק, איך שנפגשים ישר רוצים לפרוץ מהחזה החוצה האחד לקראת השני! נו, מה, בחורים, קרוב החוף? טוב, כובעים חדשים אני כבר אתן לכם. לך, סטצקו, אני אתן כובע מכוסה קטיפה וזהב. הורדתי אותו יחד עם ראש טטרי. כל כליו עברו אליי: רק את נשמתו שחררתי לחופשי. ועכשיו, תעגון! הנה, איבן, כבר הגענו, ועדיין בוכה אתה! קחי אותו, קתרינה!"
כולם ירדו לחוף. מעברי ההר נגלה גג קש: בית סבו של האדון דנילו. מאחורה עוד הר, והלאה ממנו שדה, ושם, גם לו תעבור מאה רגל לא תמצא ולו קוזאק אחד.

M-2

(איורו של וולדימיר מקובסקיי, 1874)

3.
משקו של האדון דנילו היה בין שני רכסים, בוואדי צר, אשר אץ לו אל הדנייפר. בקתתו אינה מן הגבוהות: דומה היא במראה לבית רגיל של קוזאק, ומבואה אחת בה: אבל יש שם מקום הן בשבילו ובשביל אשתו, הן בשביל משרתת זקנה והן בשביל עשרה בחורים רבי און. מסביב לקירות למעלה תפוסים מדפים מעץ אלון. בצפיפות נערמים שם קערות וכדים לארוחה. ביניהם יש גם גביעי כסף וצלוחיות מצופות זהב, כאלה שניתנו במתנה וכאלה שנלקחו כשלל. למטה יותר תלויים מושקטים יקרי ערך, חרבות, אקדחונים, כידונים. הם מהטטארים הגיעו הנה, מהטורקים או הפולנים אם מרצון ואם באונס לעדיו: ועם זאת רובם כבר הוקהו. כאשר הביט בהם נזכר האדון דנילו, כמו על פי סמליהם, בכל אחד מהקרבות שהיו לו קרב וקרב שהיה לו. בתחתית הקיר, למטה, עומדים ספסלים חלקים, מגולפים מעץ אלון. לידם, לפני המחצלת, על חבלים אשר הושחלו אל תוך טבעת מוברגת לתקרה, תלוי היה הערסל. בכל חדר המבואה טויחה הרצפה בשכבת בוץ חלקה. על הספסלים שוכב האדון דנילו יחד עם אשתו. על המחצלת המשרתת הזקנה. בתוך הערסל משתעשע ונרגע מעצמו התינוק הקטן. ועל הרצפה לנים הבחורים, שטוחים זה ליד זה. ככלל, יעדיף הקוזאק לישון על אדמה שטוחה תחת שמיים פתוחים, אין הוא צריך לא פוך ולא אפיריון, הוא עורם קש טרי מתחת לראשו ומותח רגליו בחופשיות. הוא שמח להתעורר באמצע הלילה ולראות מעל ראשו שמיים גבוהים זרועי כוכבים ולרעוד קלות בגלל הקור הלילי, המרענן את עצמות הקוזאק. הוא מתמתח וממלמל מתוך שינה, אחר מדליק את מקטרתו ומתחפר עמוק יותר בתוך מעיל העור החם.
בורולבש התעורר מאוחר אחרי החגיגה של ליל אמש ולאחר שהתעורר, התיישב בפינה על הספסל והחל להשחיז את החרב הטורקית החדשה, בה זכה בהחלפה. ואילו האדונית קתרינה החלה לרקום בזהב מגבת-רושניק עשוית משי. לפתע נכנס אביה של קתרינה, כעוס, פניו זועפות, עם מקטרת נוכרייה בין שיניו, ניגש אל הבת והחל לדרוש בנוקשות לפשר חזרתה המאוחרת.
"על עניינים אלה לא אותה אתה אמור לשאול, אלא אותי, חמי! לא האשה, אלא הבעל עונה. ככה נהוג אצלנו, אל נא תכעס!" אמר דנילו, מבלי לפרוש מעיסוקו. "ייתכן, ובארצות קלוקלות אחרות זה לא קורה — איני יודע."
פניו הקשוחים של החם הסמיקו, והעיניים נצנצו לרגע בפראות.
"מי, אם לא האב, אמור לשמור על בתו!" מלמל לעצמו. "נו, אני שואל אותך, איפה הסתובבת עד מאוחר בלילה?"
"עכשיו אתה מדבר, חמי היקר! ועל זה יש לי לומר, שמזמן יצאתי מחיקן של נקבות מחתלות אלה. יודע אני לשבת על סוס. יודע גם להחזיק בידי חרב חדה. ועוד כמה דברים יודע… ויודע גם לא להשיב על מה עשיתי ומה לא…"
"רואה אני, דנילו, יודע אני, שאתה מחפש מדון! מי שמתחבא — הרי לזה, וודאי, מזימות בראשו."
"חשוב מה שבא לך," אמר דנילו "וגם לי מחשבות. ברוך האל, טרם מצאתי עצמי עושה מעשה רע: כל העת עמדתי על אמונתי הפרבוסלבית שעל ברכיה חונכתי— שלא כמו מיני נוודים אשר מסתובבים להם אלוהים יודע איפה, בזמן שהפרבוסלבים נלחמים עד אין קץ, ואחר כך צצים ללקט את שזרעו אחרים. לא דומים הם אף לאוניאטים: לא מבקרים בכנסיית האל. אלה, אותם צריך עוד לחקור על פי הסדר היכן הם מטיילים."
"היי, קוזאק! יודע מה… אין אני צלף טוב: ממאה רגל, בסך הכל, מפלח הקליע שלי את הלב. וגם אין מה לקנא בכישורי הסיף שלי: חתיכות קטנות יותר מגרגירי סולת, אשר ממנה מבשלים דייסה, יישארו מאותו הנועז."
"אני מוכן" אמר האדון דנילו, עשה תנועת צלב עם חרבו, כאילו ניחש לשם מה השחיזה.
"דנילו!" זעקה בקול קתרינה, תופסת בזרועו ונתלית עליה. "היזכר, איש מטורף, הסתכל, על מי אתה מרים את ידך! אבא, השיער שלך לבן כמו שלג ואתה נדלק כמו בחור חסר בינה!"
"אישה!" צעק האדון דנילו בזעם "יודעת את שאינני אוהב זאת. דעי מה מקומה של האישה."
החרבות הצטלצלו באופן מפחיד: ברזל היכה בברזל, והקוזאקים התיזו סביבם ניצוצות, כמו היו אבק. בוכייה רצה קתרינה אל חדר שינה, זרקה עצמה על המיטה ואטמה את אוזניה, על מנת שלא לשמוע את חבטות החרבות. אך לא כה גרוע נלחמו הקוזאקים, שיכולת שלא לשמוע את מכות חרבם. לבה ביקש להתפוצץ לחתיכות. בכל גופה חשה כיצד עוברות החבטות: טוק, טוק. "לא, לא אסבול, לא אסבול. אולי כבר פרץ דם ארגמן כמעיים מתוך הגוף הלבן. ואולי כבר נאנק אהובי ואני שוכבת כאן!" וחיוורת כולה, אחרי שבקושי הסדירה את נשימתה, נכנסה אל הבית.
נאבקו הקוזאקים באיתנות ובאימה. זה אינו גובר ואף לא האחר. הנה מתקיף אבא של קתרינה — האדון דנילו נסוג. תוקף האדון דנילו — נסוג האב הקשוח, ושוב כוחותיהם מתאזנים. לוהטים. מניפים… אח! החרבות השתקשקו… והנה, ברעם, עפו לצד החרבות.
"תודה, לך, אלי!" אמרה קתרינה ונזדעקה בשנית כאשר ראתה שהקוזאקים תפסו במושקטים. הסיטו את המצתים, דרכו את הנצרה.
ירה האדון דנילו… לא פגע. כיוון האב… הוא זקן; אין הוא רואה בחדות, כמו בחור צעיר, ובכל זאת היד אינה רועדת. נשמעה ירייה… נרעד האדון דנילו. דם ארגמן צבע את השרוול השמאלי של מעיל הז'ופן.
"לא!" זעק "לא אמכור את עצמי בזול. לא יד שמאל אלא יד ימין היא המפקדת. תלוי על הקיר אקדח טורקי: עוד לא קרה שבגד בי. רד מהקיר, ידידי הוותיק! היה לרע לעזר!" דנילו אחז באקדח.
"דנילו!" זעקה בייאוש, תפסה בידו וזרקה עצמה קתרינה לרגליו. "לא על עצמי אני מתחננת. סופי אחד הוא: בוגדנית היא האישה החיה אחרי מות בעלה: דנייפר, הדנייפר הקר יהיה לי לקבר… אבל הבט על הבן, דנילו, הבט על הבן! מי יחמם את גופו המסכן? מי ידאג לו? מי ילמד אותו לדהור על הסוס שצבעו כצבע העורב, ללחום למען חירות ואמונה, לשתות ולחגוג כמנהג הקוזאקים? אל האבדון, בני, אל האבדון! אביך לא רוצה להכיר בך! ראה, איך הוא מסב ממך את פניו. הו! עכשיו יודעת אני מי אתה! חיה אתה, ולא אדם! לב של זאב יש לך, ונפשך כשל נחש ערמומי. חשבתי, כי יש בך טיפת חמלה, שבלב האבן שלך רגש אנושי בוער. הוניתי בלא דעת! רק שמחה זה יביא לך, עצמותיך ירקדו בארון מרוב אושר, כאשר תשמע, איך הבהמות הרעות ,הפולנים, יזרקו את בנך אל תוך האש, כאשר יזעק בנך תחת סכינים ולבה בוערת. הו, אני מכירה אותך! שמח היית גם לקום מארון הקבורה, לנופף בכובעך וללבות את האש, המיתמרת מעליו."
"הפסיקי, קתרינה! גש, איבן שלי מחמלי, ואנשק לך! לא, ילדי, איש לא יגע בשערה משערות ראשך. אתה תגדל לתפארת המולדת — כרוח סערה תנשב לפני הקוזאקים, כובע קטיפה לראשך, חרב מושחזת בידך. תן, אבי, את ידך! נשכח את שעבר בינינו. מה שעשיתי לפנייך שלא כשורה — מודה באשמה. למה אינך נותן את היד?" אמר דנילו לאביה של קתרינה, אשר עמד במקומו, ופניו אינן מביעות לא כעס ולא השלמה.
"אבא!" צעקה קתרינה, חיבקה ונישקה אותו. "אל תהיה עקשן, סלח לדנילו, הוא לא יעציב אותך יותר."
"אך ורק למענך, בתי, אני סולח!" ענה, נישק אותה ונצנוץ תמוה עבר בעיניו. היא נשענה אל השולחן, אשר עליו חבש האדון דנילו את ידו הפצועה, ובליבו חזר בו מבקשת ההתנצלות, שכן אין זה מנוהג הקוזאקים לעשות כן כל עודו ליבם לא שלם עם מעשיהם.

4.
היום הבהיק, אבל שמש אינה נראית: השמים התקדרו וגשם דליל נזרע על השדות, היערות, על הדנייפר רחב הידיים. התעוררה האדונית קתרינה, אבל אין היא שמחה: עיניה בוכות, וכל כולה מפוזרת וטרודה ולא רגועה.
"בעלי היקר, בעלי הנחמד, חלום-פלא חלמתי."
"איזה חלום, אהובה שלי קתרינה?"
"חלמתי, כמה מתמיה באופן תמוה, באמת, כל כך חיוני, כאילו מתממש הדבר — חלמתי שאבי הוא אכן אותה המפלצת, אשר ראינו אצל השליש. אבל אני מתחננת בפנייך, אל תאמין לחלום זה. בכמה שטויות אפשר להזות! כאילו עמדתי מולו, רעדתי כולי, פחדתי, ומכל מילה שלו נאנקו אצלי הגידים. אילו רק שמעת על מה דיבר."
"ובכן על מה דיבר, קתרינה זהובה שלי?"
"הוא אמר: הסתכלי עליי, קתרינה, יפה אני! שקר אומרים האנשים, שאני מכוער. אני אהיה לך לבעל ראוי. הביטי אל עיניי הבוהקות! וכאשר כיוון אליי את עיני האש שלו, פרצה ממני צעקה והתעוררתי."
"כן, אמת רבה מלמדים אותנו החלומות… אבל יודעת את, מעבר לרכס לא רגוע כל כך! נדמה כאילו הפולנים שוב מגיחים ומציצים. גורובץ ביקש למסור לי שלא אירדם. רק לשווא הוא דואג: גם כך איני ישן. הבחורים שלי פרצו תריסר מכשולי אויב הלילה. יתכבדו אדוני פולין וליטא בשזיפי עופרת, ירקדו אציליהם לקצב האלות שלנו. "
"ואבי יודע מזה?"
"אביך על צווארי יושב! עוד לא הצלחתי לפענח את כוונותיו. חטאים רבים שחטא, ככל הנראה, בארץ ניכר. אחרת איך ניתן להסביר שכבר חודש הוא מתגורר ולא הלעיז ולו פעם, כמו קוזאק ישר-דרך! לא רצה לשתות מן הדבש! שמעת, קתרינה, דבש, אשר פילחתי לז'ידים מברסט, לא רצה לשתות. היי, בחורי!", צעק האדון דנילו, "רוץ, צעירי, אל המרתף והבא את הדבש היהודוני! לא שתה אף מהמפולפלת! צרה צרורה! נדמה לי, האדונית קתרינה, שהוא כבר אינו מאמין באדוננו ישוע. הא? מה את אומרת?"
"ישמור האל מדבריך, האדון דנילו!"
"פלאי פלאים, אדונית!" המשיך דנילו, בעודו מושך את כוס החרס מהקוזאק, "אפילו הקתולים המנוולים נופלים בפח הוודקה: ורק הטורקים אינם שותים. אז מה, סטצקו, הרבה דבש טעמת במרתף?"
"טעימה קטנה, אדון!"
"משקר אתה, בן כלבה! תראה כמה זבובים אורבים על השפם! בעיניים שלך אני רואה, שלגמת עד למחצית הדלי. אוח, הקוזאקים! איזה עם נועז! הכל מוכנים לתת אחד למען השני, אבל את השיכר ייבשו בכוחות עצמם. אני, האדונית קתרינה, זה זמן רב לא השתכרתי."
"זמן רב אתה אומר! ומה אם לפני…"
"יותר מכוס אחת לא אשתה, בל יהיו דאגה ופחד בליבך! והנה, כבוד הנזיר הטורקי מזדחל אל דלתנו!" סינן מבעד לשיניו, בראותו את חמו מתכופף בשביל להיכנס בדלת.
"מה קרה, בתי?" אמר האב, הוריד את כובעו מראשו וסידר את החגורה, בה נתלתה חרב משובצת אבנים מופלאות. "השמש כבר גבוהה, ואצלך הארוחה טרם מוכנה."
"מוכנה הארוחה, אדוני אבי, תיכף נגיש! הוציאי את הקערה עם הכיסונים!" אמרה האדונית קתרינה אל המשרתת הזקנה, אשר מיינה את כלי העץ. "עצרי, עדיף שאני אוציא בעצמי" המשיכה קתרינה, "ואת תקראי לבחורים."
כולם התיישבו על הרצפה במעגל: אבא התיישב מול פינת החדר, מצד השמאלי האדון דנילו, מימינו האדונית קתרינה וכן עשרת הבחורים הנאמנים במעילי ז'ולפן כחולים וצהובים.
" אין לי חשק לאכול את הכיסונים האלה!" אמר האדון האב, באוכלו מעט ובהניחו את הכף, "אין להם שום טעם!"
"יודע אני כי מעדיף אתה אטריות של יהודונים." חשב לעצמו דנילו.
"וכי למה, חמי, " הוסיף בקול רם, "אתה אומר שאין שום טעם לכיסונים? אין הם מבושלים בדרך הנכונה? קתרינה שלי מכינה כאלה כיסונים, כמותם בקושי השרים טועמים. ואין לך מה להסב פנייך מהם. זהו מאכל של נוצרי! כל האנשים הקדושים ונאמני האל אכלו כיסונים."
האב — שום מילה: השתתק אף האדון דנילו.
הביאו חזיר-בר צלוי עם שזיפים וכרוב.
"אני לא אוהב בשר-חזיר!" אמר אביה של קתרינה, והחל לגרוף כרוב בכפו.
"על מה ולמה לא לאהוב חזיר?" אמר דנילו "רק הטורקים והז'ידים לא אוכלים חזיר."
ביתר שאת עוד התקדרו פני האב.
רק פשטידת כוסמת אחד בחלב אכל האבא הזקן ובמקום וודקה לגם איזה נוזל שחור מהמימייה, אשר שמר באמתחתו.
אחרי ששבע, נרדם דנילו וישן שנת ישרים ורק לקראת הערב התעורר. התיישב והחל לכתוב דפים אל צבאות הקוזאקים, ואילו האדונית החלה לנדנד ברגלה את העריסה, ביושבה על המחצלת. יושב האדון דנילו, בעינו השמאלית מביט על הכתוב ובימנית אל החלון. ומהחלון מנצנצים ההרים והדנייפר ומאחורי הדנייפר מכחילים היערות. מבהיקים מעלה שמי הלילה נקודות-נקודות. אבל לא השמיים הרחוקים ולא היער הכחול הם מושא מבטו של האדון דנילו: מביט הוא אל הגבעה שעליה משחירה טירה עתיקת ימין. נדמה היה לו כי מבעד לחלונה הצר של הטירה הבזיק לרגע ניצוץ של אש. אבל שקט הכל. כפי הנראה, היה זה רק חיזיון. רק הדנייפר הדהד מלמטה, מכה בגליו שלפתע ניעורו, זה אחר זה, ונשמעו משלושה כיוונים שונים. אינו מתמרד. כמוהו כזקן רוטן ומרשרש; הכל אינו נאה בעיניו, הכל השתנה סביבו. בשקט הוא מתעמת עם הרי החוף, יערות, שדות וסוחף את תלונתו אל הים השחור.
והנה נראה על הדנייפר צל של סירה, ונדמה כי בטירה הבזיק דבר מה בשנית. בשקט שרק דנילו, ולשריקתו נענה בחורו הנאמן.
"קח עימך, סטצקו, חרב חדה ורובה ולך אחריי!"
"אתה הולך?" שאלה האדונית קתרינה.
'הולך… צריך לסייר באזור, לראות אם הכל כשורה."
" אני פוחדת להישאר לבד. השינה אינה מרפה ממני. ומה אם אחלום אותו החלום? איני בטוחה עדיין, אם היה זה רק חלום… הכל נראה חיוני כל כך."
"הזקנה נשארת איתך ובאסם ובחצר ישנים הקוזאקים."
"הזקנה כבר ישנה ואילו על הקוזאקים, איני סומכת יתר על המידה. הקשב, האדון דנילו, נעל אותי בחדר ואת המפתח קח עמך. ואילו הקוזאקים, ישכבו נא לפני הדלת ואז לא אפחד כלל."
"יהי כך!" אמר דנילו, הוריד שכבת אבק מהרובה ופיזר על המדף את אבק השריפה.
נאמן לאדונו, כבר עמד סטצקו מוכן, נושא על גופו את מיטב חומרי הלחימה של הקוזאקים. דנילו חבש את כובע הטלאים שלו, סגר את החלון, הזיז את בריחי הדלת, נעל, יצא בשקט אל החצר, דילג מעל הקוזאקים הישנים שלו ופנה אל ההרים.
השמיים כמעט והתבהרו. רוח רעננה עלתה מעט מעט מהדנייפר. אילולא נשמעו גניחות השחף ממרחק, היה אפשר לחשוב שהעולם כולו בתרדמה. אבל לפתע נשמע רחש… בורולבש עם משרתו הנאמן התחבאו בשקט מאחורי גזע האטד, אשר הסתיר מאחוריו חלקה כרותת עצים. מישהו במעיל ז'ופן אדום, עם שני אקדחים וחרב על הירך, ירד מההר.
"זה חמי!" אמר האדון דנילו, וסקר אותו מאחורי השיח, "מה יש לו ללכת בשעה כזו ולאן? סטצקו! אל תפהק, הבט בו בשתי העיניים, לאיזו דרך יפנה." האדם במעיל הז'ופן האדום ירד עד שפת הנהר ופנה אל המפרץ הנישא. "אהה! הנה! לשם!" אמר אדון דנילו. "מה, סטצקו, הנה הוא גורר עצמו הישר אל מאורת המכשף."
"אכן נכון, לא לשום מקום אחר, אדון דנילו! אם לא כן, הינו רואים אותו בצד השני. אבל הוא נעלם ליד הטירה."
"חכה, נצא מכאן, ואחר כך נלך בעקבותיו. יש פה משהו חשוד. לא, קתרינה, אמרתי לך, שאביך אדם רע, ועושה הכל לא כפי הנדרש, כפי שנהוג אצל הפרובוסלבי."
הגיעו כבר אדון דנילו ובחורו הנאמן אל המפרץ. והנה כבר נעלמו מן העין. יער עבות, אשר הקיף את הטירה, הסתיר אותם בתוכו. החלון העליון הואר לאיטו. למטה עומדים הקוזאקים ותוהים כיצד יעלו. לא שער ולא דלתות אינם נראים. ככל הנראה מהחצר ישנה כניסה: אבל כיצד ניתן להגיע לשם? מרחוק נשמע כיצד מרשרשות השרשראות ומתרוצצים הכלבים.
"מה אני חושב כל כך הרבה!" אמר האדון דנילו כאשר ראה עץ אלון גבוה לפני החלון. "עמוד כאן, בחור צעיר! אני אטפס על האלון, ממנו ניתן להסתכל אל תוך החלון."
הוריד ישר את החגורה, זרק מטה את החרב, בשביל שלא תצלצל ובהיאחזו בענפים, טיפס מעלה. התיישב על ענף, ממש ליד החלון, אחז בעץ והביט: בחדר לא נמצא ולו נר אחד ועדיין מואר הכל. ועל הקירות סימנים משונים. תלויים כלי נשק, אבל מוזרים למראה הם: כאלה אין נושאים לא טורקים, לא קוזאקים מקרים, לא פולנים, לא הנוצרים ולא בני העם השבדי הנועז. מתחת לתקרה הלוך ושוב סבים העטלפים, והצל שלהם מרצד על הקירות, על הדלת ועל הפרקט. הנה נפתחה הדלת ללא חריקה. הנה נכנס מישהו במעיל ז'ופן אדום וישר פנה אל השולחן, המכוסה במפה לבנה. "זה הוא, זה החם!" אדון דנילו, התכופף קצת למטה ונצמד עוד יותר אל העץ.
אבל אין לו, לחם, זמן לשים לב באם מציץ אליו מישהו מהחלון. הוא נכנס קודר, במצב רוח רע, תלש את המפה מהשולחן — ופתאום כל החדר נשטף באור תכלת-שקוף. וגלי הצבע הקודם, הזהוב-חיוור, היו ואינם, נבלעו בתוך הצבע החדש, צללו, כאילו בתוך ים כחול, ונמרחו שכבות-שכבות, כמו הונחו על גבי שיש. הוא העמיד על השולחן קערה והחל לזרוק לתוכה עשבים משונים.
אדון דנילו סקר אותו ולפתע לא ראה עליו את הז'ופן האדום ובמקומו נדמה כי לבש מכנסיים רחבות, כמו של הטורקים, על החגורה אקדחים, ועל הראש כובע משונה מאוד, ועליו כתובות בשפה שרישומה לא כשל הדקדוק הפולני ולא כשל הרוסי. הביט בפניו — וגם הפנים השתנו: האף גדל ונתלה מעל השפתיים, שן בצבצה מתוך הפה, נטתה הצידה והנה לפניו אותו המכשף, שהופיע בחתונה אצל השליש. "אמת בחלומך, קתרינה!" חשב בורולבש לעצמו.
המכשף החל להתהלך סביב השולחן, הסימנים שעל הקיר השתנו במהירות הולכת וגוברת , והעטלפים החלו לעוף מהר יותר מטה-מעלה, קדימה-אחורה. האור התכול נחלש יותר ויותר עד שלבסוף כבה. החדר נצבע עכשיו באור ורדרד. בין רגע, נדחק הצבע החדש אל הפינות עד שכבה ונהיה חושך. רק רעש נשמע, כאילו הרוח מהתלת בשעת ערב שקטה, סובבת על המשטח המשתקף של המים, מכופפת מטה את ערבות בבל הכסופות אל תוך המים. ונראה לו לאדון דנילו, שבתוך החדר בוהקת הלבנה, מתהלכים הכוכבים, מרצדים השמיים התכולים-כהים ללא בוהק, וצינת הערב נושבת אל פניו. ואף נדמה היה לאדון דנילו (כאן אף התחיל למשש את שפמו, לראות אם הוא ישן), שאין השמיים בתוך החדר, אלא חדר השינה שלו עצמו, תלויים על הקיר חרבותיו הטטריות והטורקיות, ליד הקיר המדפים, על המדפים כלי הבית והאוכל, על השולחן לחם ומלח, הערסל תלוי… אבל במקום פני הקדושים על האיקונות מציצים פנים מכוערות, ועל המחצלת… אבל הערפל הסמיך כיסה את הכל ושוב נהיה חושך. ושוב, בהדהוד מופלא, נצבע החדר באור ורוד, ושוב עומד המכשף ללא ניע בכיסוי הראש המופלא שלו. הצלילים נעשו חזקים ועמוקים יותר, האור הוורוד הדקיק נהיה בוהק ומשהו לבן, כאילו היה ענן, החל מעופף באמצע הבית, ונדמה לאדון דנילו, שהענן הוא כלל לא ענן, שזו אישה עומדת, אבל ממה היא עשויה: האם באוויר רקמוה? ומדוע היא עומדת ואינה נוגעת באדמה, ואינה נשענת על דבר ואור ורוד חודר דרכה והסימנים מרצדים על הקיר? הנה היא מזיזה איכשהו את ראשה השקוף, עיניה התכולות-חיוור בוהקות חלושות, השיער מתקרזל ונופל על כתפיה, כאילו היו ערפל אפור בהיר, השפתיים מאדימות בחיוורון, כאילו מבעד ללובן השקוף של שמי הבוקר נשפך האור האדמדם של הזריחה, הגבות משחירות ודוהות… אהה! זאת קתרינה! לפתע הרגיש דנילו שאיבריו קפאו במקומם, הוא התאמץ לדבר, אך השפתיים זעו ללא קול.
ללא ניע עמד המכשף במקומו.
"היכן היית?" שאל וזאת שעמדה מולו נרעדה.
"אוי! למה קראת לי?" בשקט החלה לגנוח. "כה מאושרת הייתי. הייתי באותו המקום, שם נולדתי וגרתי במשך חמש עשרה שנים. הו, כמה טוב היה שם! כמה ירוק וריחני השדה, שבו שיחקתי עוד בילדותי: ופרחי הבר היו כמקודם, והבית שלנו והגינה. הו, כיצד חיבקה אותי אמי הטובה! התכרבלתי בתוכה, היא נישקה אותי על הפה והלחיים, סירקה את צמתי הלבנה עם המסרק הצפוף… אבי!" היא נעצה במכשף את עיניה החיוורות, "למה רצחת את אמי?"
המכשף איים באצבעו.
"האם ביקשתי ממך לדבר על כך?" והיפיפייה האוורירית נרעדה. "היכן האדונית שלך עכשיו?"
"האדונית שלי, קתרינה, נרדמה כעת, ואני שמחתי על כך, המראתי לי ועפתי. מזמן רציתי לראות את אמי. נהייתי לפתע בת חמש עשרה שוב. נהייתי קלה כציפור. למה קראת לי?"
"זוכרת את כל מה שאמרתי לך אמש?" שאל המכשף בקול שקט כל כך, שבקושי ניתן היה לשמעו.
"זוכרת, זוכרת: אבל הייתי נותנת הכל בשביל לשכוח זאת! קתרינה המסכנה! היא כלל לא יודעת את שגלוי לנשמתה."
"זוהי נשמתה של קתרינה," חשב לעצמו דנילו: אבל עדיין לא יכול היה עוד להזיז את איבריו.
"התוודה, אבי! אינך מפחד שאחרי כל רצח שאתה מבצע, המתים קמים מן הקברים?"
"שוב את מתחילה!" הפסיק אותה המכשף באימה. " אני אעמוד על שלי, אני אכריח אותך לעשות, כל שחפצה נפשי. קתרינה תאהב אותי!"
"הו, מפלצת אתה, ולא אבי!" גנחה "לא, לא יהיה כרצונך! נכון הוא כי בכשפייך הנכלוליים השתלטת על נפשי ועל ייסוריה: אבל רק האל יכול להכריח אותה לעשות את רצונו. כל עוד אני אמשול בגופה לא תסכים קתרינה בשום אופן לעניין זה, המנוגד לחוק האל. אבי, מתקרב יום הדין! גם אם לא היית אבי, גם אז לא היית יכול להכריח אותי לבגוד בבעלי האהוב, הנאמן. גם לו היה בעלי בוגד בי ולא מתייחס אליי בכבוד, גם אז לא הייתי בוגדת בו, כיוון שהאל אינו אוהב את הנשמות מפרות השבועה והבוגדניות."
או אז נעצה את עיניה החיוורות בחלון, שמתחתיו הסתתר היה האדון דנילו, ונעצרה ללא ניע.
"לאן את מביטה? את מי את רואה שם?" צעק המכשף.
קתרינה האוורירית נרעדה. אבל האדון דנילו כבר מזמן היה על האדמה ופילס דרכו עם סטצקו איש-אמונו אל ההרים. "פחד, פחד!" אמר לעצמו, וכמעין הססנות ניצתה בתוך הלב הקוזאקי. מהר חלף על פני חצר הבית שלו, שלרוחבו ישנו הקוזאקים. רק חד ישב על המשמר ועישן מקטרת. השמיים היו פזורי כוכבים.

M-4

(איורו של וולדימיר מקובסקיי, 1874)

5.
"כמה טוב עשית שהערת אותי!" אמרה קתרינה, ניגבה את עיניה בשרוול הרקום של כותנתה וסרקה מכף רגל ועד ראש את בעלה אשר עמד מולה. "איזה חלום נורא חלמתי! באיזו כבדות נשם החזה שלי! אוי! היה נדמה לי שאני מתה…".
"האם לא זה היה החלום אשר חלמת?" ובורולבש החל לספר לאשתו כל מה שראו עיניו.
"כיצד נודע לך הדבר, בעלי?" שאלה קתרינה בתדהמה. "אך לא… איני זוכרת את רוב הדברים אשר סיפרת. לא, לא חלמתי שאבי רצח את אמי, גם לא על המתים, על כל אלה לא חלמתי. לא, דנילו, אתה שוגה בדבריך! אח, כמה מפחיד היה אבי!"
"לא פלא, שהרבה מזה לא ראית. אינך יודעת אפילו עשירית ממה שיודעת נשמתך. האם יודעת את שאביך הוא האנטיכריסט? בשנה שעברה, כאשר התכוננתי לצאת להילחם כנגד תושבי קרים ביחד עם הפולנים (אז עוד אחזתי בידי את ידו של העם הבוגדני הזה), אמר לי הכומר של מנזר ברטסק — והוא, דעי לך, איש קדוש — שבכוחו של האנטיכריסט לזמן את נשמתו של כל אדם, ואילו הנשמה פונה ללכת אליו שלא מרצונה, כאשר האדם נרדם, ומרחפת לה יחד עם המלאכים במבואות השמיים. כבר מהרגע הראשון לא מצאו חן בעיני פני אביך. אילו ידעתי שיש לך אבא כזה, לא הייתי מתחתן עמך, הייתי זורק אותך ולא הייתי לוקח על עצמי חטא, אשר קשר אותי בקשרי משפחה עם האנטיכריסט."
"דנילו!" אמרה קתרינה, כיסתה את פניה ובכתה "במה אשמתי אני לפנייך? האם בגדתי בך, בעלי האהוב? במה הבאתי עליי את זעמך? האם לא שירתי אותך נאמנה? האם אמרתי מילה רעה, כאשר היית חוזר שתוי ממשתה נעורים? האם לא ילדתי לך בן שחור-גבות?"
"אל תבכי, קתרינה, היום אני מכיר אותך ולא אעזוב אותך בעד כל הון. כל החטאים – חטאי אביך הם."
"לא, אל תקרא לו אבי! אין הוא אבי. אלוהים עדי, אני כופרת בו, כופרת באבי! הוא אנטיכריסט, סוטה מדרכי האל! לו יאבד, לו יטבע — לא אושיט את ידי להצילו. לו יגווע בצמא בגלל עשב רע — לא אגיש לו מים לשתות. אתה הוא אבי!"

6.
במרתף עמוק בבית האדון דנילו, מאחורי שלושה בריחים, יושב המכשף, כבול בשלשלאות ברזל; הרחק יותר, מעל הדנייפר, בוערת טירתו השטנית, וגלים בצבע ארגמן שוצפים ומציפים את הקירות העתיקים. לא בשל כישוף ולא בשל מעשי כפירה יושב המכשף במרתף העמוק: על אלה דן האל; יושב הוא על זימת בגידה, על הסכמים חשאים שכרת עם אויבי כנסייתו הפרובוסלבית לבגוד בארצו — למכור לקתולים את העם האוקראיני ולשרוף את כנסיות ישוע. קודר המכשף: מחשבה שחורה, כמו הלילה, מקוננת בראשו. רק יום אחד נותר לו לחיות, ומחר יגיע העת להיפרד מן העולם. מחר מחכה לו ההוצאה להורג. לא תהיה זו סתם הוצאה להורג — חסד יעשה עמו, אילו יבשלו אותו חי בתוך סיר או שיפשטו ממנו את עור הכופר שלו. קודר המכשף, צנח ראשו. יתכן שהוא מתחרט לפני שעת המוות, אבל על חטאים כמו שלו אין האל סולח. מולו, מלמעלה, חלון צר, שסוֹרגים לו ממוטות ברזל. בקרקוש שרשראותיו ניגש הוא אל החלון, לבדוק האם תעבור שם בתו. כנועה היא, אינה נוטרת טינה, כמו היתה יונה, אולי תחמול על אביה… אבל אין איש. למטה משתרעת הדרך; איש לא יעבור בה. למטה ממנה מטייל הדנייפר; אין הוא חושב על איש: גועש הוא וגעשו החדגוני מר לאסיר כלענה!
אדם כלשהו נראה בדרך — זהו קוזאק! כבדה נשמת האסיר. ושוב אין איש. הנה דמות כלשהי יורדת שם למטה… מעילה הירוק מתנופף לו… כובע–סירה בצבע זהב בוהק על ראשה… זו היא! הוא מתקרב ונצמד יותר אל החלון. והיא מתקרבת יותר…
"קתרינה! בתי! חמלי עליי, הראי חסדך!…"
אילמת היא, אינה מוכנה לשמוע, אפילו לא מטה עינה אל הכלא, והנה חלפה ונעלמה. העולם כולו התרוקן לפתע. במרירות גועש הדנייפר. העצב טובע בלב. אבל מה בליבו של המכשף?
והיום הלך והעריב. השמש שקעה ואינה נראית. והגיע הערב: רעננות; אי שם במרחק גועה השור; מהיכן-שהוא נשמעים קולות — נראה כי אי-שם חוזרים מעבודתם אנשים מאושרים: על הדנייפר סירה מבצבצת… ואין איש שהאסיר נחוץ לו! הבהיק בשמיים המגל הכסוף. הנה שוב דמות מגיחה בצדי הדרך. קשה להבחין בחושך. זוהי קתרינה השבה אל ביתה.
"בתי, בשם ישוע! אפילו גורי זאבים אכזרים לא יעזו לקרוע לגזרים את אימם, בתי, לפחות הביטי על אביך החוטא!" היא אינה שומעת והולכת. "בתי, למען אמך המסכנה!…" נעצרה "בואי לקבל את מילתי האחרונה!"
"מדוע אתה קורא לי, כופר-האל? אל תקרא לי בתי! אין בינינו שום קשר-דם. למה אתה פונה אליי בשם אמי המסכנה?"
"קתרינה! סופי קרב: יודע אני, שבעלך רוצה לקשור אותי לזנב סוס ולשלוח על פני השדה, ואף יתכן וימצא לי מוות נוראי מזה…"
"וכי יש בעולם מוות המשתווה לחטאיך? המתן לו בסבלנות: איש לא ירצה בטובתך."
"קתרינה! אין המוות מפחיד, אלא הייסורים בעולם הבא… תמה את, קתרינה, נשמתך תחוג בגן העדן לצד האל; ואילו נשמתו של אביך הכופר תבער באש תמיד, לרגע לא תיכבה האש: חזק יותר ויותר תבער: ואף טיפה של טל לא תיפול עליה, והרוח לא תגיח…"
"גזירה זו אין ביכולתי למתן!" אמרה קתרינה, והסתובבה ממנו.
"קתרינה! המתיני לשמוע את מילתי האחת: יכולה את להציל את נפשי. אינך יודעת, כמה חנון ורחום האל. הלא שמעת על פאולוס השליח, כיצד היה איש כופר, אבל אחר-כך חזר בו ונהיה לקדוש."
"מה יכולה אני לעשות, על מנת להציל את נפשך?" אמרה קתרינה "האם אוכל לעשות כן בכוחותיי הנשיים החלשים!"
"אילו רק יכולתי לצאת מכאן, הייתי נוטש את הכל. אתוודה: אלך אל המערות, אשים על גופי כותנת גסה, יומם וליל אתפלל לשמיים. אפילו דג לא יבוא אל פי! לא אציע סדינים לעצמי כשאלך לישון! ורק אתפלל ושוב אתפלל! וכאשר לא יסיר ממני חסד האל אפילו מאית ממנת עוונותיי, אתחפר עד צווארי בתוך האדמה או שמא אכלא את עצמי בתוך קיר אבנים: לא אטעם אוכל, לא אשתה ואמות: ואת כל נכסיי אתן לנזירים, למען יקוננו עליי ארבעים יום וארבעים לילה."
עלו הרהורים בלב קתרינה.
"גם לו אפתח הבריח, אין בי כוח לשבור את השלשלאות."
"איני פוחד מהשלשלאות" אמר "חושבת את, שהם כבלו את ידיי ואת רגליי? לא, פיזרתי ערפל בעינם, במקום היד הושטתי ענף עץ מיובש. הנה, הביטי, אין עליי ולו שלשלת אחת!" אמר וצעד אל אמצע החדר. "אילולא הייתי חושש מהקירות הללו הייתי עובר דרכם, אבל אפילו בעלך אינו יודע, מה כוחם של קירות אלו. בנה אותם נזיר קדוש, ושום כוח רע לא יוכל להוציא מפה את הכלוא, אלא רק באמצעות המפתח שעמו נעל הקדוש את המרתף. מרתף דומה אחפור לעצמי, הכופר הבלתי נלאה, כאשר אצא לחופשי."
"שמע לי, אשחרר אותך: אבל אם תרמה אותי" אמרה קתרינה ונעצרה ליד הדלת "ובמקום להתוודות, תהיה שוב לאחי השטן?"
"לא, קתרינה, לא נשאר לי הרבה זמן לחיות. קרוב סופי גם לולא ההוצאה להורג. האם את חושבת, שאמסור את עצמי לייסורי-עד?"
הצטלצלו הבריחים.
"היי שלום! ישמור אותך האל החסוד, ילדתי!" אמר המכשף ונישק אותה.
"אל תגע בי, כופר חסר גבולות, המלט מהר!" אמרה קתרינה. אבל הוא כבר לא היה שם.
"שחררתי אותו," אמרה מבוהלת והביטה בפראות בקירות "איזו תשובה אשיב לבעלי? אבודה אני! עדיף לי להתחפר בתוך קבר בעודי בחיים." ובוכייה כמעט ונפלה על גדם העץ, עליו ישב המכשף. "אבל הצלתי נשמה," אמרה בשקט "עשיתי מעשה אצילי. אבל בעלי… בפעם הראשונה רימיתי אותו. הו, כמה קשה יהיה, כמה מפחיד יהיה לשקר בפניו. מישהו מתקרב! זה הוא! הבעל!" מיואשת זעקה וחסרת תחושה נפלה ארצה.

7.
"זו אני, בתי היקרה! זו אני, חמדתי!" שמעה קתרינה משהתעוררה, וראתה אל מולה את המשרתת הזקנה. האישה התכופפה, נִדְמֶה שלחשה משהו, ואחר הושיטה את ידה המיובשת מעל ראשה של קתרינה והשפריצה עליה מים קרים.
"איפה אני?" אמרה קתרינה, קמה והביטה סביבה. "לפניי רועש הדנייפר ומאחורי ההרים… לאן הכנסת אותי, אישה?"
"אני לא הכנסתי אותך אלא הוצאתי, על ידיי סחבתי אותך החוצה מן המרתף המחניק. ונעלתי אותך במפתח, שמא תחטפי מנה הגונה מאדון דנילו."
"איפה המפתח?" אמרה קתרינה, ובהביטה אל חגורתה. "אני לא רואה אותו."
"בעלך הוציא את המפתח , לראות את המכשף, ילדתי."
"לראות?…אישה, אני אבודה!" זעקה קתרינה.
"הלוואי והאל ישמור אותנו מכך, ילדתי! רק שמרי על פיך, אדונית שלי, אף אחד לא ידע מזה!"
"הוא ברח, האנטיכריסט הארור! שמעת, קתרינה? הוא ברח!" אמר האדון דנילו בהתקרבו אל אשתו. עיניו יקדו אש; החרב צלצלה והתנדנדה לצד גופו.
האישה החווירה.
"מישהו שיחרר אותו, בעלי האהוב?" הצליחה לבסוף לפלוט, ותיכף נרעדה.
"שיחרר, אמת בפיך; אבל שיחרר השטן. ראי, במקומו עץ כבול בברזלים. כך עשה האל, שאין השטן מפחד מכפות העז! אילו העז רק אחד מהקוזאקים שלי ולו לחשוב על המעשה והיה נודע לי… אף גזר-דין הולם לא הייתי מוצא לו!"
"ואילו הייתי זאת אני?" מלמלה קתרינה בלא דעת ועצרה עצמה בבהלה.
"אילו העזת את, אז לא היית כבר אשתי. הייתי תופר אותך אל תוך שק ומטביע ממש באמצע הדנייפר!…"
הנשמה נעתקה מקתרינה ונדמה היה לה, שהשיער החל לנשור מראשה.

8.
על דרך הגבול, בבית מרזח, נאספו פולנים והיו סובאים עצמם לדעת כבר למעלה מיומיים. לא מעטים כלל בני הנבלה משום מה. נאספו לקראת איזו פלישה, כפי הנראה. לחלקם מושקטים, חלקם משיקים דורבנות, ואחרים מצלצלים בחרבות. אדונים שמחים ומתגאים, מספרים סיפורי בדים, צוחקים על הפרובוסלבים, מכנים את האוקראינים "צמיתים" — וברוב הוד והדר מסלסלים את השפמים, ומלאי כבוד, מסבים על ספסלים ומרימים אפם מעלה. גם הכומר שלהם איתם. אבל גם הכומר דומה להם, ובמראהו אינו דומה כלל לאיש כמורה נוצרי: שותה ומבלה איתם ואומר דברי זימה בלשונו הטמאה. וגם משרתיהם לא שונים מהם בכלום: העיפו את שרוולי המעילים הקרועים שלהם לאחור ומתהלכים כחתנים, כאילו בעלי ערך המה. משחקים בקלפים ומכים איש את רעהו עם הקלפים באפים. אספו וליקטו נשים אחרות. צעקות, קטטה!… האדונים משתוללים ועושים מעשי קונדס: תופסים את הז'יד בזקן, מציירים לו על מצחו הכופר צלב; יורים בנשים בכדורי סרק ורוקדים את הקרקוביק, יחד עם הכומר המושחת שלהם. נראה, כי מרוב חטא בגלל חטאינו החליט האל לסבול את כל הביזיון הזה! ונשמע בסדום זו, שמדברים על משקו של האדון דנילו, אשר מעבר לדנייפר, ועל אשתו היפיפייה… לא לענייני קדושה נאספה כל החבורה הזו…!

9.
יושב האדון דנילו אל השולחן בחדרו, נשען על המרפק, וחושב. יושבת על המחצלת האדונית קתרינה ושרה שיר.
"עצוב לי משום מה, אשתי!" אמר האדון דנילו. "וגם הראש כואב לי, וגם הלב כואב. כבד לי על שום מה! נראה, כי היכן שהוא קרוב מטייל לו המוות שלי."
"הו בעלי היפה! הצמד את ראשך אליי! למה אתה מחבק אל חיקך מחשבות שחורות" חשבה קתרינה, אבל לא העזה לומר. מר היה לה, הרגישה אשמה לקבל את מגע בעלה.
"הקשיבי, אשתי!" אמר דנילו "אל תזנחי את הבן, כאשר כבר לא אהיה. לא תזכי לאושר אלוהי, אם תזנחי אותו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. קשה יהיה לעצמותיי להירקב באדמה הלחה; ויותר קשה יהיה לנפשי."
"מה הם דברייך, בעלי! לא אתה הוא שקיללת אותנו, את הנשים? ואילו עכשיו אתה מדבר כמו איזה פתייה. זמן רב עוד צריך אתה לחיות."
"לא, קתרינה, נפשי חשה במותי המתקרב. עצוב נהיה על פני הארץ. זמנים אכזריים מתקרבים. הו, זוכר אני שנים עברו; והן, כבר נראה כי לא ישובו! עוד היה חי סמל הכבוד והתהילה של הצבא שלנו, קונשביץ' הזקן! הנה אני רואה את גדודי הקוזאקים חולפים לנגד עיניי! תור זהב היה אז, קתרינה! המנהיג הזקן ישב על הסוס השחור. הבריקה בידו האלה; מסביב עמדו שכירי החרב; ובצדדים געש ים אדום של בני הזפורזיאה. החל לדבר המנהיג וכולם קפאו על מקומם. החל לבכות הזקן, כאשר נזכר בימים עברו אשר לא ישוב עוד. הו, אילו היית יודעת איך נלחמנו אז בטורקים! על ראשי עדיין נשאר הפצע. ארבעה כדורים עברו דרכי בארבעה מקומות שונים. ואף אחד מהפצעים טרם החלים לגמרי. כמה זהב השגנו אז! אבנים יקרות בכובעים גרפו הקוזאקים. איזה סוסים, אילו ידעת, קתרינה, איזה סוסים היינו מבריחים! לא, לא אלחם עוד כבימים ההם! נדמה, כי איני זקן עוד, וגופי עודו נמרץ; אבל החרב הקוזאקית נופלת לי מהידיים, חיי ללא עניין, ובעצמי איני יודע לשם מה הם. אין סדר באוקראינה: האלופים נובחים על רבי הפרשים, כמו הכלבים, בינם לבין עצמם. אין ראש אחד ועליון לכולנו. האצילים שלנו כולם שינו מנהגם לפי הנוהג הפולני, קיבלו על עצמם את השיעבוד … מכרו הנפש, קיבלו אונקיה. האופי הז'ידי רודה בעם הפשוט. הו, איזה זמנים, איזו עת! לאן נעלמו שנותיי? לך, נערי, אל המרתף, והבא לי גביע דבש! אשתה לחיי מנת חלקנו פעם ולשנים עברו!"
"עם מה נקבל את האורחים? מכיוון השדה באים הפולנים!"-אמר סטצקו שנס אל הבית.
"יודע אני לשם מה הם באים" אמר דנילו, וקם ממקומו. "הכינו, משרתיי הנאמנים, את סוסיי! עטו שריון! לשלוף חרבות! ואל תשכחו לקחת חופן עופרת. במלוא הכבוד צריך לפגוש את האורחים!"
אבל הקוזאקים טרם הספיקו לשבת על סוסיהם ולטעון את המושקטים, וכבר כיסו הפולנים את ההר, כמו עלי שלכת בסתיו.
"היי, יש פה עם מי להשוות כוחות!" אמר דנילו, והביט על האדונים השמנים, אשר התנדנדו מלאי חשיבות ועטויי שריוני זהב על סוסיהם. "נדמה כי שוב יזדמן לנו לערוך חגיגה! התבדרי, נפש קוזאקית, בפעם האחרונה! הלאה, בחורים, הגיעה החגיגה אלינו!"
והתגלגלה שמחה על פני ההרים ונערך משתה: מטיילות החרבות, עפים הכדורים, צוהלים ורוקעים הסוסים. מרוב צעקות נטרף הראש: מהעשן מסתנוורות העיניים. הכל התערבב. אבל הקוזאק מריח, איפה הידידים ואיפה האויבים: ואין זה משנה אם היה הקליע מקור הרעש או שמא פרש נועז אשר נפל מסוס וראשו התגלגל על פני האדמה, ממלמל בלשונו דיבורים חסרי בינה.
אבל בתוך ההמון בלט יותר מכל קודקודו האדום של כובע הקוזאק של האדון דנילו; בולטת לעין חגורת הזהב על מעיל הז'ופן הכחול; כסערה מסתלסלת רעמת סוסו השחור. כמו ציפור, מציץ הוא מפה ומשם; צועק לרגעים ומניף חרב דמשקאית וגודם פעם מכתף ימין ופעם משמאל. גדום קוזאק! טייל, קוזאק! בדר את לבבך הצעיר; אבל אל נא תביט אל מעילי ושריונות הזהב! דרוס מתחת לרגלייך זהב ואבני חן! דקור, קוזאק! טייל, קוזאק! אך הבט אחורה: הפולנים הטמאים מבעירים כבר את הבתים ומבריחים את הצאן המפוחד! וכמו סערה, הסתובב האדון דנילו אחורה, והכובע אדום הקודקוד כבר נראה ליד הבתים, ופוחתים והולכים סביבו האנשים.
לא שעה אחת ולא שניה נלחמים הפולנים והקוזאקים. מעט נשארו הן מאלה והן מאלה. אבל האדון דנילו אינו מתעייף: מוריד מאוכפים ברומחו הארוך, דורס עם סוסו הנועז את חיל הרגלים. והנה מתרוקנת החצר, כבר החלו להימלט הפולנים; כבר החלו הקוזאקים להסיר מהמתים את המעילים הזהובים ואת השריון רב הפאר; הנה האדון דנילו כבר מתכונן לצאת אל המרדף, ומביט על מנת לקרוא לנאמניו… ולפתע רתח מזעם: אביה של קתרינה הופיע לנגד עיניו. הנה הוא, עודנו על ההר, ומכוון אליו את המושקט. דנילו האיץ את סוסו הישר אליו… קוזאק, אל מותך אתה בא!… רועם המושקט, והמכשף נעלם מעבר ההר. רק סטצקו הנאמן ראה, איך הבזיקו המעיל האדום והכובע המופלא. התנדנד הקוזאק ונפל ארצה. זינק סטצקו איש-אמונו אל האדון שלו, שוכב האדון, נמתח על הארץ ועוצם את עיניו הבהירות. דם ארגמן מבעבע על החזה. אבל נראה כי זיהה את משרתו הנאמן. לאט הרים את ריסיו, הבהיק בעיניו: "היה שלום, סטצקו! אמור לקתרינה, שלא תזנח את הבן! אל תעזבו גם אתם אותו, משרתיי הנאמנים!" והשתתק. נפלטה הנשמה הקוזאקית מהגוף האצילי; הכחילו השפתיים. ישן הקוזאק וכבר לא ניתן להעירו.
החל המשרת הנאמן לבכות ומנופף בידו אל קתרינה: "לכי, אדונית, לכי: הפריז קצת האדון שלך. שוכב הוא שיכור על האדמה הלחה. במשך זמן רב לא יתפכח."
הניפה ידיה קתרינה ונפלה ארצה, כתבן, על הגוף המת. "בעלי, אתה שוכב כאן, עוצם עיניים? קום, ניצי המלהיב, הושט את ידך! תתרומם! הבט ולו פעם אחת על קתרינה שלך, הזז את השפתיים, הוצא ולו מילה אחת… אבל אתה שותק, שותק, אדוני הטהור! הכחלת, כים השחור. לבך אינו פועם! למה קר אתה כל כך, אדוני? כנראה שאין דמעותיי מרות, אין בכוחן לחמם אותך! כנראה שבכיי אינו חזק מספיק, אין בכוחו להעיר אותך! מי יוביל עתה את הגדודים שלך? מי ידהר על סוסך השחור, יהלל בקול רם וינופף את חרבו אל על בראש הקוזאקים? קוזאקים, קוזאקים! איפה סמל כבודכם ותהילתכם? שוכב הוא, עוצם עין, על האדמה הלחה. קברו אותי, אם כן, קברו אותי יחד עמו! כסו את עיניי בעפר! הכבידו על חזי הלבן בקרשי עץ האדר! איני זקוקה עוד ליופיי!"
בוכייה ומתענה קתרינה: והמרחקים מתכסים באבק: רוכב השליש הזקן גורובצ ובא לעזרה.

10.
נפלא הדנייפר במזג אוויר שקט, חופשי וחלק הוא מריץ מבעד ליערות ולהרים את מימיו הרבים. לא יפצה קול, לא ירעים. הבט בו ולא תבחין באם זורמים אם לאו מרחביו מלאי הפאר, ונדמה, כאילו כולו עשוי זכוכית ודומה הוא לדרך בעלת בבואה בצבע תכלת, ללא שוליים לרוחבה, ללא סוף באורכה, מתפתלת ומתלפפת על פני העולם הירוק. גם השמש הבוערת שמחה אז להציץ מלמעלה ולטבול את קרניה בקור מימי הזכוכית והיערות אשר לאורך החופים שמחים להשתקף במים מוארים. ירוקי תלתלים הם נוהרים עם פרחי השדה אל המים וקדים, מביטים בעצמם בהם ואינם שבעים מהמראה, ולא די להם לראות את הנגלה לעין, ומגחכים אליו, ומברכים אותו, ומנופפים בענפיהם. אל אמצע הדנייפר, עם זאת, אינם מעיזים להביט: אף אחד, מלבד השמיים הכחולים והשמש, אינו מביט לשם. ציפור נדירה תצלח במעופה את מחצית הדנייפר! רך ורם הוא! אין עוד נהר בעולם שישתווה לו. נפלא הדנייפר גם בליל קיץ חמים, כאשר כולם נרדמו — הנהר, החיה והציפור; והאל לבדו סוקר ברוב הדר את השמיים והארץ ומרעיד את כותנתו המפוארת מלוא התפארת. ממנה מתפזרים הכוכבים. הכוכבים מאירים ומנצנצים מעל העולם ומשתקפים יחדיו בתוך הדנייפר. הדנייפר מחזיק בכולם בתוך אמתחתו האפלה. אף לא אחד לא יברח ממנו, אלא אם ידעך בשמיים. היער השחור, השזור בעורבים ישנים, וההרים הסדוקים מימים עתיקים, נטויים, מנסים בכל כוחם לכסותו בצלליתם הענקית, אך לשווא! אין בעולם דבר שיוכל לכסות את הדנייפר. כחול, כחול, מהלך הוא בזרימה מתונה גם באמצע הלילה, כמו באמצע היום; נראה הוא ככל שתראה עין אנוש. מתכרבל ונצמד קרוב יותר לגדותיו מפאת קור הלילה, מעביר דרכו זרם כסוף, המבהיק כאילו פס של חרב דמשקאית היה, ואילו הנהר שב ונרדם. מפליא הדנייפר גם בשנתו, ואין בעולם נהר אשר ישתווה אליו! וכשיהלכו העננים על פני השמיים כהרים, היער השחור יתנדנד עד שורשיו, האלונים יחרקו והברק יתעקם מבעד העננים ובבת אחת יעיר את העולם כולו – או אז איום הוא הדנייפר! פסגות המים רועשות בהיחבטן בהרים, ובנצנוץ וגניחה הן חוזרות על עקבותיהן, ובוכות ומייבבות במרחק. כך מקוננת גם אמו הזקנה של הקוזאק, המשלחת את בנה אל הצבא. מלא רוח החופש ומעודד רוכב הוא על הסוס השחור, מעט בהסבה וכובעו מעוך ברוח אופנת הנעורים. ואילו היא, בוכייה, רצה אחריו, אוחזת במושכות, מנסה לתפוס ברצועות, פוכרת מעליו את ידיה, שופכת דמעות מרירות.
גדמי עצים שרופים וסלעים על רצועת החוף משחירים פרא מבין הגלים המרדנים. וסירה עוגנת בועטת בגדה, ועולה מעלה ויורדת מטה. מי מבין הקוזאקים העז לטייל בסירה בשעה בה זועף הדנייפר? נראה שאינו יודע כי נוהג הנהר לבלוע את בני האדם כמו היו זבובים.
הסירה השיקה לחוף ויצא ממנה המכשף. קודר הוא: מר לו אחר טקס האשכבה המפואר אשר ערכו הקוזאקים לזכר האדון שלהם. וגם הפולנים שילמו מחיר לא מועט: ארבעים וארבעה אדונים שלהם על כל שריונם ועל מעילי הז'ופן שלהם, ועמם שלושים ושלושה מפשוטי העם, נחתכו לגזרים: ואילו האחרים על סוסיהם נתפסו כשבויים ועתידים להיות סחורה לטטרים.
הוא ירד במדרגות האבן בין גדמי העץ השרופים, למטה, למחפורתו התת-קרקעית. בשקט נכנס, מבלי שתחרוק הדלת, העמיד על השולחן סיר מכוסה במפה ובידיו הארוכות החל להכניס פנימה עשבים מזן לא ידוע; לקח מצקת מגולפת מעץ מופלא, גרף מים והחל לצקת, במלמול שפתיים וביצירת מיני לחשים. אור ורוד הופיע בחדר: מבהיל היה להביט אז בפניו: אלה שתתו דם, קמטים עמוקים השחירו עליהן והעיניים כאילו בערו. כופר מושחת! הזָקָן כבר האפיר מזמן, והפנים כבר חפורות קמטים, ויבש כולו, ובכל זאת זומם את מזימותיו השטניות. באמצע המאורה הופיע לפתע ענן לבן, ומשהו שדומה לזיק שמחה התנוצץ בפניו. אבל למה נאלם הוא לפתע ולמה הסתמר שיער ראשו כזיפים? בענן שלפניו צצו פניו של אדם מופלא. בלתי רצוי, בלתי קרוי, הגיח אליו להתארח — וככל שנקף הזמן כך הלכו והתבהרו עיניו הדוממות. תווי פניו, גבותיו, עיניים, שפתיים — הכל לא מוכר היה. אף פעם בחייו לא ראה אותו. לא היה בו דבר מה מפחיד ובכל זאת אחזה אותו אימה. והראש המופלא והלא מוכר הביט בו בדממה מבעד לענן. וגם הענן נעלם: ואילו תווי פניו בלטו בחדותן, ועיניו החודרות לא פסקו מלהביט במכשף. הוא החוויר כמו בד. ובקול פראי, שנשמע לו לעצמו זר, פלט צעקה, הפיל את הסיר…. הכל נעלם.

11.
"משלי בעצמך, אחותי היקרה," אמר רב-הפרשים הזקן גורובץ "נדיר שחלומות אמת ידברו".
"שכבי," אמרה כלתו הצעירה "אקרא לזקנה, למכשפת: שום כוח לא יעמוד כנגדה. היא תשכך עבורך את כל תעתועי החרדה."
"אל תפחדי מכלום!" אמר בנו, ואחז בחרב. "איש לא יפגע בך."
מתוך עננה, בעיניים עכורות, הביטה עליהם קתרינה ולא מצאה מה להגיד. "בעצמי ארגנתי סידרתי לי את מותי. שחררתי אותו." ולבסוף אמרה:
"אין לי שקט ממנו. כבר עשרה ימים אני אצלכם בקייב: והצער אינו נגרע ולו בטיפה. חשבתי, לפחות, אוכל לחנך בשקט את בני לנקמה… נורא, כה נורא הוא נגלה אליי בחלום! האל ישמור פן תראו אותו גם אתם! הלב שלי פועם בחוזקה עד עכשיו. "אני אכה את הילד שלך, קתרינה!"-הוא צעק "אם לא תינשאי לי!…". בוכייה זינקה אל עבר העריסה, והתינוק המפוחד שלח את ידיו ובכה.
זעם בנו של השליש והבזיק מבטו, בשומעו דיבורים אלה.
השליש החל גם הוא להתחמם:
"רק שיעז, אנטיכריסט ארור, לבוא הנה: אז יגלה מה רב כוח זרועו של קוזאק זקן. אלוהים עדי"אמר, בנושאו את עיניו החדות כלפי מעלה "האם לא טסתי להושיט ידי לאחי דנילו? אך נגזר כבר הדין! מצאתי אותו והוא כבר שכוב על מיטה קרה, עליה נשכבו רבים מהעם הקוזאקי. אבל הלא מפוארת היתה אשכבתו? האם שחררו ולו פולני חי אחד? הרגעי נא, בתי! איש לא יעז לפגוע בך כל עוד אני או בני כאן לידך."
משסיים את דבריו ניגש השליש הזקן אל העריסה, והתינוק, אשר הבחין במקטרת אדומה אשר היתה תלויה בתוך מסגרת כסופה בחגורתו ובמצת עם אבן אש מבריקה, הושיט אליו את ידיו וצחק.
"ילך בדרכי האב," אמר השליש הזקן והוריד את המקטרת והושיטה לו "טרם נפרד מהעריסה וכבר חושב לעשן מקטרת."
בשקט נאנחה קתרינה והחלה לנדנד את העריסה. נדברו להעביר את הלילה יחדיו, אך במהרה נרדמו כולם. נרדמה גם קתרינה.
בחצר ובבית הכל שקט היה: רק הקוזאקים אשר היו על המשמר לא ישנו. לפתע התעוררה קתרינה בזעקה ואחריה כל היתר. "הרוג הוא! נקרע לגזרים!" פלטה צעקה ורצה אל העריסה.
כולם הצטופפו סביבה והתאבנו מרוב אימה, כאשר ראו והנה התינוק שוכב מת בתוכה. איש לא הוציא אף לא הגה אחד. וכי מה אפשר לחשוב על מעשה נפשע שלא נשמע כמותו?

12.
הרחק מערבות אוקראינה, מעבר לפולין, מעבר ללמברג העיר הומת האדם, משתרעים הרים רמי פסגה. הר אחרי הר, כאילו היו לשרשרת עשוית אבנים, מעבירים הם זה לזה את הארץ ומחזיקים אותה במעבה האבנים, על מנת שלא יזלוג אליה הים הסוער והרועש. שרשראות ההרים נמשכות אל ולאכיה ואל אזור סמיגרד שם הם ניצבות, אדירות ממדים, כפרסה המפרידה בין העמים הגאליצים וההונגריים. אצלנו אין הרים שכאלה. העין לא תעז לסקור אותם ועל פסגותיהם לא דרכה רגל אדם. מופלא הוא מראם: אולי היה זה הים המשתובב אשר יצא מגדותיו הרחבות בעת סערה, העיף בחוזקה את הגלים חסרי הצורה והם התאבנו ונשארו עומדים באוויר? אולי עננים כבדים איבדו אחיזה בשמיים ונערמו על האדמה? הלוא גם הם בצבע אפור, וגם להם פסגה לבנה מנצנצת ומבהיקה אל מול השמש. ממש עד הרי הקרפטים תשמע השפה הרוסית, ואפילו אחריהם עוד אפשר למצוא מישהו שיענה לשומעה: אבל הלאה משם האמונה כבר אחרת וכך גם השפה. שם חי לו ערב רב הונגרי: רוכב על סוסים, נלחם ושותה לא פחות טוב מהקוזאק: ובעבור שריון לסוס ומקטורן משובח לא יחסוך ויוציא יתקמצן להוציא מכיסו מטבעות. גדולים ורחבים הם האגמים בין ההרים. כמו זכוכית, דוממים הם וכמראה, משתקפות בהם פסגות ההרים ועקביהם הירוקים.
אך מי הוא הרוכב על סוסו השחור באמצע הליל, בשעת נצנוץ הכוכבים ואף בהיעדרם? איזהו הגיבור שקומתו גבוהה מקומת אדם והוא רוכב מתחת להרים, מעל האגמים, וצלו האדיר מרצד באימה על פני ההרים? מבצבץ תבליט שריונו: על כתפו רומח: מצלצלת החרב על האוכף: מגינו מכסהו: השפם משחיר; עיניו עצומות ; הריסים עצומים — הוא ישן. ומתוך שינה הוא מחזיק במושכות: ומאחוריו ישוב על אותו הסוס ילדון-אדון וכמוהו ישן ומחזיק מתוך שינה, בגיבור. מיהו, לאן הוא רוכב ומדוע? מי ידע. לא יום ולא יומיים עובר הוא במעבר ההררי. היום יגיח, תצא השמש, אין רואים אותו: לעתים נדירות הבחינו תושבי ההרים רק לכך, שעל פני ההרים מרצד צל ארוך, אף שהשמיים בהירים ואין בהם ענן אף ענן. ועת הלילה מֶזמן את החושך — שוב הוא נראה ומשתקף באגמים, ומאחוריו, נרעד, רוכב צילו. כבר חלף על פני הרים רבים ועלה על הקריבן. אין הר גבוה יותר בכל הקרפטים: כמו מלך מתרומם הוא מעל האחרים. פה נעצרו הרוכב וסוסו, והוא העמיק לצלול אל שנתו, והעננים ירדו מטה וכיסוהו.

13.
"שש…. שקט, אישה! אל תדפקי כל כך חזק, הילד שלי נרדם. הרבה זמן בכה בני וכעת נרדם. אני אצא אל היער, אישה! מה את מביטה בי כך? את מפחידה: מעינייך נמתחים מלקחי ברזל… או, כמה ארוכים! ובוערים כמו היו אש! דומני שאת מכשפה! הו, אם מכשפה את, היעלמי מכאן! את תגנבי לי את הילד. איזה רב-שכל השליש הזה!לדעתו שמחה אני לגור בקייב: לא, כאן הרי בעלי וילדי, אז מי ישמור על הבית? הלכתי כל כך בשקט, לא חתול ולא כלב שמעו אותי. רוצה, את, אישה, להיות לצעירה — אין הדבר קשה כלל: צריך רק לרקוד: ראי איך אני רוקדת…" ובאומרה את כל הדברים חסרי הקשר הללו, פצחה קתרינה בריקוד, מביטה במבט מטורף לכל הצדדים וידיה שעונות על מתניה. בשריקה רקעה ברגליה: חסרי מידה, חסרי טאקט צלצלו עקביה הכסופים. צמותיה השחורות והמפוזרות התדפקו על צווארה הלבן. כמו ציפור, חסרת מעצורים, עפה, נופפה בידיה והנהנה בראשה ונדמה היה כאילו עלולה היא להתרסק על האדמה או להעיף עצמה אל מחוץ לעולם.
עצובה עמדה המטפלת הזקנה ודמעות מילאו את קמטיה העמוקים; אבן כבדה רבצה על ליבם של הבחורים הנאמנים, אשר הביטו באדונית. כבר נחלשה לגמרי ועוד רקעה ברגליה בעצלות במקום אחד, כאילו רוקדת את ריקוד הגורליצה במחשבתה. "ולי שרשרת יש, נערים!" אמרה, כאשר עצרה לבסוף. "ולכם אין…! איפה בעלי?" צעקה לפתע, ושלפה פגיון טורקי מתוך חגורתה. "לא, לא זה הסכין, אותו אני צריכה." באותה שעה השתקפו בפניה דמעות ויגון. "לב אבן לאבי טמון עמוק בגופו; זה לא יגיע עד אליו. לבו מברזל עשוי. מכשפה אחת נפחה אותו באש תנור. ולמה עוד לא בא אבי? וכי אינו יודע שהגיעה השעה לדקור אותו? נדמה, כי רוצה הוא שאבוא בעצמי…" ובטרם סיימה, צחקקה תמוהות. "צץ בראשי סיפור משעשע: נזכרתי כיצד קברו את בעלי. הרי בעודו בחיים קברוהו… איזה צחוק אחז בי… הקשיבו…הקשיבו" ובמקום מילים החלה לשיר שיר:
אצה לה עגלה עקמומית,
בעגלה שוכב קוזאק,
מחורר וגם ירוי,
ימינו בחץ אוחזה,
מהחץ הדם אץ רץ,
אץ נהר כולו מדמם
מעל נהר שקמה עומדת,
מעל שקמה עורב גונח,
אחר קוזאק האם בוכה.
אל תבכי, האם, אל צער!
בנך הרי כבר התחתן,
לקח אישה להיות לגברת,
בשדה בנה בקתה,
בלי דלתות וחלונות,
וזהו סוף לשיר שלנו,
רקדה דגיגה עם הסרטן
ומי שלא אוהב אותי- שתקדח אז הורתו!
וכך התערבבו אצלה כל השירים. כבר יום ויומיים מתגוררת היא בביתה ואינה רוצה לשמוע על קייב, ואינה מתפללת ובורחת מפני אנשים, מבוקר ועד ערב משוטטת בחורשות אפלות. ענפים חדים שורטים את פניה הלבנות ואת כתפייה: הרוח מפזרת את צמותיה שאינן קלועות, עלים עתיקי יומין מרשרשים מתחת לרגליה — אינה מביטה בדבר. בשעה, בה דמדומי הערב כבים, עוד לא מופיעים הכוכבים, אין הלבנה זורחת, וכבר מפחיד להלך ביער: על העצים מטפסים רוחות של ילדים אשר טרם הוטבלו, בוכים, מלגלגים, מתגלגלים בתוך שיחי הסרפד הגבוהים כמו כדורים: מתוך הדנייפר יוצאות בזו אחר זו נערות אשר אבדה נשמתן: השיער נוטף מהראש הירוק אל הכתפיים, המים הומים בקול וזולגים על השיער הארוך אל האדמה, וכל אחת מהנערות מוארת מבעד למים, כאילו מבעד כתונת זכוכית; השפתיים מצחקקות עד להתמיה, הלחיים בוערות, העיניים מפתות את הנשמה… היא יכולה לשרוף במגע אהבתה, במגע נשיקותיה… הימלט, נוצרי! שפתיה-קרח, מיטתה – מים קרים; היא תדגדג אותך ותסחוב לנהר. קתרינה אינה מביטה על איש, אינה פוחדת, אחוזת טירוף מכוחן של הסירנות, רצה מאוחר בערב עם סכינה ומחפשת אחר אביה.
מוקדם בבוקר הגיע איזה אורח, יציבה טובה, מעיל ז'ופן אדום, ורוצה לדעת אודות האדון דנילו: שומע הכול, מנגב בשרוולו את העיניים הבוכיות ומושך בכתפיו. לכאורה נלחם עם בורולבש המנוח; יחד נלחמו בטטרים מקרים ובטורקים; היכול היה לדעת שכזה יהיה סופו של האדון דנילו? מספר עוד האורח על דברים רבים אחרים ומבקש לראות את האדונית קתרינה.
תחילה לא שמעה קתרינה מאומה מדבריו של האורח: לבסוף החלה, כמו מפוכחת, להקשיב ביתר שאת לדבריו. הוא סיפר איך חיו הוא ודנילו, כאילו היו לאחים; איך הסתתרו פעם מתחת סירה מפני אנשי קרים… קתרינה הקשיבה לכל ולא יכלה להסיר ממנו את עיניה.
"יעבור לה!" חשבו הבחורים, בהביטם אליה. "האורח ירפא אותה! היא כבר מאזינה, כמו מפוכחת".
ואילו האורח החל בינתיים מספר איך אמר לו האדון דנילו, בשעת שיחה כנה: "הבט, אחי קופריאן: כאשר יהי רצון האל ולא אהיה עוד בין החיים, קח לך את האישה שלי, ויהיה זה לרצונו שתהיה היא לאשתך…"
באימה נעצה בו קתרינה את עיניה. "אה!" פלטה צעקה. "זה הוא! זה אבי!" — זינקה עליו עם הסכין.
זמן רב נאבק בה בניסיון לחטוף ממנה את הסכין. לבסוף חטף, הניף — ודבר נורא התרחש: האב הרג את בתו טרופת הדעת.
הקוזאקים הנדהמים ניסו לתפוס אותו; אך המכשף הספיק לעלות על סוסו ולהיעלם מהעין.

14.
בפאתי קייב התרחש פלא שלא היה עוד כמותו. כל האדונים והאלופים התפעלו ממנו: לפתע אפשר היה להביט ממרחק לכל קצוות העולם. מרחוק הכחיל הלימאן, ומעבר ללימאן נשפך הים השחור. אנשים יודעי דבר זיהו אף את קרים, אשר עלתה כמו הר מן הים, ואת סיבש הביצתי. מצד שמאל אפשר היה לראות את אדמת גאליה.
"ומה זה שם?" חקרו המתכנסים את הזקנים, והצביעו על נקודות מרוחקות שריצדו בשמיים ושדמו לעננים אפורים ולפסגות לבנות.
"אלו הם הרי הקרפטים!" ענו הזקנים, "עליהם לא נמס השלג במשך זמן רב, ועננים עוגנים ולנים שם."
ואז צץ לו פלא חדש: העננים התפזרו על פני ההר הגבוה ביותר, ועל פסגתו הופיע פרש אביר עוטה שריון, עיניו עצומות, וראו אותו כה טוב כאילו עמד קרוב.
לפתע, בין המוני העם המתפעלים מתוך אימה, קפץ פלוני על סוסו, מביט בפראות לצדדים, כאילו חיפש בעיניו, האם רודף אחריו מישהו ואז החל לגעור בסוסו בחופזה, בכל כוחו. היה זה המכשף. אבל ממה נבהל כל כך? באימה הביט באביר המופלא וזיהה בו את הפנים אשר נגלו אליו כאשר לחששכשעשה לחשים. בעצמו לא יכול היה להבין, למה נבוך כל כך למראה החיזיון. בעודו מפנה את ראשו לאחור בזהירות, דהר על הסוס, עד אשר לא השיג אותו הערב ולא הציצו הכוכבים. אז חזר אל ביתו, שמא יוכל לחקור את כוחות האופל מה פשר הפלא הזה. וכבר מוכן היה לנתר עם סוסו במעבר נחל צר, אשר בלט כשרוול באמצע הדרך, כאשר לפתע נעצר הסוס תוך כדי ניתור, סובב אליו את פרצופו וראו זה פלא – החל לצחוק! שתי שורות שיניים לבנות הבזיקו באימה מתוך החשיכה. ושיער ראשו של המכשף סמר. הוא פלט צעקה פראית והחל לבכות, אחוז טירוף כיוון סוסו אל קייב. נדמה היה לו כי מכל כיוון באים לתפוס אותו: העצים סגרו עליו כיער שחור ונדמה כי אנושיים היו, כמו הנידו בזקניהם השחורים ומתחו ענפים ארוכים בניסיון לחנוק אותו: הכוכבים נראו כאילו רצו לפניו והצביעו על הכופר; הדרך עצמה כאילו רדפה בעקבותיו. המכשף המיואש רכב אל קייב, אל המקומות הקדושים.

15.
בדד ישב לו נזיר במערתו לפני המנורה ולא גרע עיניו מספר הקודש. כבר עברו שנים רבות מאז הסתגר במערתו. כבר עשה לעצמו ארון קבורה עשוי קרשים, אשר בו ישן במקום במיטה. סגר הזקן הקדוש את ספרו והחל להתפלל…. לפתע חדר פנימה אדם בעל מראה מוזר, מפחיד. התפלא הנזיר הקדוש ונסוג, שכן מעולם לא ראה אדם שכזה. כולו רעד, כמו עלה צפצפה; העיניים פזלו בפראות; אש נוראה מעוררת פחד רשפה מהן; פניו הכעורים זרעו רעד בנפשו.
"האב! התפלל! התפלל" צעק בייאוש "התפלל למען נפש מיוסרת!" ונפל ארצה.
הנזיר הקדוש הצטלב, הוציא את הספר, פתח — ואחוז אימה זינק לאחור והפיל את הספר.
"לא, כופר חסר תקנה! אין לך כפרה! ברח מפה! איני יכול להתפלל עלייך.'
"לא?" צעק החוטא כמשוגע.
"הבט: האותיות הקדושות בספר נמלאו דם. מעולם לא היה כופר כזה בתבל."
"אבי, אתה צוחק עליי!"
"לך, כופר ארור! איני צוחק עלייך. לא טוב להימצא בחברתך."
"לא, לא! אתה צוחק, אל תאמר… אני רואה איך נפער הפה שלך ואיך מלבינות שינייך הזקנות שורות-שורות."
וכאחוז טירוף זינק והרג את הנזיר הקדוש.
ומלוא הכובד נשמעה אנחה כלשהי, שעברה דרך שדה ויער. מתוך היער עלו ידיים מיובשות, רזות, עם עצמות ארוכות: נרעדו ונעלמו.
וכבר לא חש בכלום, כבר איבד כל תחושה. חיזיון עכור עולה מולו. רעש באוזניים, רעש בראש, כמו אחר שיכר: ומה מול עיניו הכל מתכסה במעין קורי עכביש. קיפץ על סוסו, רכב הישר לקנב, וחישב איך יוכל לפלס דרכו אל הטטרים, אל קרים, ובעצמו לא ידע לשם מה. רוכב הוא יום, יומיים, וקניב אינה נראית. ממרחק נצנצו ראשי הכנסיות. אבל אין זו קניב, זוהי שומסק. התפלא המכשף בראותו והנה הגיע למקום אחר. כיוון סוסו לשוב אל קייב, ואחר יום נגלתה עיר: אבל לא קייב אלא גליץ', עיר שהנה רחוקה מקייב עוד יותר משומסק, ולא רחוקה כל כך מההונגרים. מבלי לדעת מה עליו לעשות, שב וסובב את סוסו כדי לחזור, אבל הרגיש שהוא רוכב בכיוון הנגדי וכל הזמן ישר. אין איש בעולם שיכול לספר מה היה אז בנפשו של המכשף: ואילו היה מציץ ורואה מה התרחש שם, לא יכול היה להשלים את תנומת הלילה שלו ולא היה צוחק יותר ולו פעם אחת. לא היה זה כעס, לא פחד ולא אכזבה אכזרית. אין מילה בעולם שאפשר לכנות בה רגש זה. כמכת אש בער בו, רצה לדרוס עם סוסו את העולם כולו, לקחת את כל האדמה שבין קייב וגליץ' על אנשיה, על הכל ולהטביע אותה בים השחור. אבל לא מתוך כעס רצה לעשות כן: לא, הוא בעצמו לא ידע מדוע. כולו נרעד, כאשר נגלו, קרובים אליו, הרי הקרפטים והקריבן הגבוה, אשר ענן אפור כיסה את פסגתו כאילו היה כובע,: והסוס כבר דהר וסבב בהרים. העננים התפזרו באחת ולפניו נגלה ברום הדרו הנורא הרוכב… הוא התאמץ לבלום, מותח בחוזקה את המושכות: הסוס צהל בפראות, מרים את רעמתו, ורץ אל האביר. ואז נדמה למכשף, שהכול דמם אצלו, שהרוכב שאינו נע זע ונע ובאחת פקח את עיניו: ראה את המכשף הדוהר לעברו והחל צוחק. כמו רעם; התפזר הצחוק הפראי בהרים והדהד בליבו של המכשף, מרעיד כל מה שבתוכו. נדמה היה לו כאילו נכנס מישהו רב און אל תוכו והתהלך אצלו בפנים והכה במקבות בלב, בעורקים… כה נורא הדהד בפנים אצלו אותו הצחוק!
תפס הרוכב בידו הנוראה את המכשף והרימו באוויר. המכשף מת מיד ואחר מותו פקח את עיניו. אבל כבר היה מת והביט במבט של מת. לאף יצור חי או קם לתחייה אין מבט כה נורא. הזיז לצדדים את עיניו המתות וראה את המתים הקמים מקייב, מאדמת גליץ' ומהקרפטים, והם דומים לו בָּפָּנים כשתי טיפות מים.
חיוורים היו וכל אחד מהם גבוה מחברו, גרום ממנו, ונעמדו סביב הרוכב, אשר אחז בידו את הניצוד האיום. עוד פעם אחת צחק האביר והעיף את קורבנו אל התהום. וכל המתים קפצו אל התהום, תפסוהו ונעצו בו את שיניהם. אחד נוסף, גבוה מכולם, נורא מכולם, רצה לקום מהאדמה: אבל לא יכול היה, לא היו לו הכוחות לעשות כן, כל כך חזק ועמוק נטמע באדמה: ואילו היה קם, אזי היה הופך את הקרפטים, ואת האדמה הסמיגרדית והטורקית: הרי רק נע במקצת, ומיד החלה רעידה בכל עברי העולם. ובתים רבים התהפכו בכל מקום. והמון רב נדחס תחתיהם.
תדיר נשמעת שריקה בקרפטים ובכל סביבותיהם, כאילו אלפי טחנות מכות בגלגליהן על המים. בתוך התהום החסומה, אותה טרם ראה איש, מרוב פחד לעבור על פניה — נוגסים המתים במת. חזרו ונשנו בעולם מקרים בהם רעדה האדמה מקצה אחד לאחר: הרי זה משום כך, אומרים המלומדים, שיש איפשהו הר הקרוב אל הים, שאש ונהרות בוערים זורמים ממנו. אבל הזקנים הגרים בהונגריה ובאדמת גליציה יודעים את האמת ואומרים: המת הענק, האדיר בגודלו, זה אשר נטמע חזק באדמה, רוצה משום מה לקום.

Крамской1874-15

(איורו של איוון קרמסקוי, 1874)

16.
בעיר גלוחוב התאסף ההמון ליד נגן בנדורה זקן וכבר כשעה הוא מאזין איך האיש העיוור מנגן על הבנדורה. שירים כה נפלאים וכה נוגים טרם שר איש מנגני הבנדורה. תחילה שר על האלופים של פעם, לזכר סגידנצי וחמלניצקי. היו אז זמנים אחרים: הקוזאקים ידעו תהילה; דרסו בסוסיהם את האויב, ואיש לא העז לצחוק עליהם. שר הוא אף שירים שמחים ונשא עיניו אל הקהל כאילו היה אדם רואה: ואצבעותיו, שעליהן תוספות עצם מיוחדות, עפו כזבובים על פני המיתרים, ונדמה היה כאילו המיתרים לבד מתנגנים: והעם סביב, אנשים זקנים הרכינו ראשם ואילו הנוער הרימו את עיניהם אל הזקן ולא פצו פה מתוך כבוד והערכה.
"חכו"- אמר הזקן "אני אשיר לכם על מקרה מימים עברו."
הצטופפו האנשים עוד יותר והזקן פתח בשירו:
בזמנים ההם היה האדון סטפן, הרוזן מטרנסילבניה, מלך פולין, ובקרב הפולנים חיו להם שני קוזאקים: איבן ופטרו. כמו אחים היו. "ראה, איבן, כל מה שתשיג נתחלק בו חצי-חצי: כאשר לאחד שמחה – שמחה תהיה גם לאחר: כאשר האחד שלל משיג – יחולק השלל שווה בשווה: כאשר ישבה האחד בידי האויב — ימכור השני הכל וייתן הכופר, ולא, ילך אל השבי בעצמו." ואכן כך היה, כל מה שהשיגו הקוזאקים, הכל התחלק שווה בשווה: שדדו צאן או סוסים — הכול חילקו ביניהם.

****
נלחם המלך סטפן עם הטורקי. כבר שלושה שבועות נלחם בטורקי, ולא הצליח לסלק אותו. ולטורקים היה פחה כזה, שיכול היה בעצמו להרוג גדוד שלם. הנה הכריז המלך סטפן, שאם יימצא איש אמיץ שיביא אליו את הפחה, חי או מת, יביא לו שכר כזה, כמו עבור צבא שלם. "בוא, אחי, נלך לתפוס את הפחה!" אמר איבן לפטרו. ורכבו הקוזאקים, האחד לימין והשני לשמאל.
יתכן ופטרו היה מצליח במשימתו, אלא שאיבן הקדים אותו וכבר הוביל את הפחה כבול בצווארו הישר אל המלך. "בחור כארז!" אמר המלך סטפן ופקד להביא לו לבדו שכר כמו לכל הצבא: ופקד להקצות לו אדמה איפה שירצה וצאן ככל שיבקש. מיד כשקיבל איבן את שכרו מהמלך, מיד באותו היום חילק הכול שווה בשווה בינו לבין פטרו. לקח פטרו את מחצית השכר המלכותי, אבל לא יכול היה לשאת את המחשבה שאיבן הוא שזכה לכבוד הגדול מהמלך, והרגשת נקם קוננה בליבו.
רכבו שני האבירים אל האדמה אשר הוקצתה להם מהמלך, מעבר הרי הקרפטים. הושיב הקוזאק איבן את בנו על סוסו, וקשר אותו אליו. כבר ירדו הדמדומים — והם רוכבים. התינוק נרדם, גם איבן החל להירדם. אל תירדם, קוזאק, הדרכים בהרים מסוכנות!… אבל סוסו של הקוזאק יכיר בכל מקום את הדרך, לא ימעד ולא יפול. והנה תהום בין ההרים, ואין רואים תחתית לתהום — כמו בין ארץ לשמיים, כך הוא המרחק עד לתחתית התהום. ובמעבר התהום שניים עוד יכולים לעבור אבל השלישי בשום אופן לא. החל הסוס למעוד בזהירות עם הקוזאק הרדום. פטרו רכב ליד, כולו רעד מרוב אושר, וציפה ציפייה דרוכה. הביט לאחוריו ודחף את האיש שקרא לו "אחי" אל התהום. והסוס עם הקוזאק והתינוק החלו ליפול אל התהום.
אלא שהקוזאק נתפס בענף, ורק הסוס צנח מטה אל תחתית התהום. החל מטפס, עם התינוק על כתפיו, עולה: כבר כמעט והגיע, הרים עיניו וראה שפטרו כיוון אליו את כידונו בשביל להפילו שוב מטה. "אלי שלי, מוטב שלא הייתי נושא את מבטי, ולא הייתי רואה את אחי היקר מכוון כידון להפיל אותי מטה…. אחי האהוב! דקור אותי בכידון, אם כך רצה הגורל, אבל קח עמך את הבן! מה חטא הילד הצדיק שדנת אותו למוות נורא שכזה?" צחק פטרו ודחף אותו בכידונו, הקוזאק ותינוקו עפו מטה. לקח לעצמו פטרו את כל הרכוש והחל לחיות כמו פחה. לא היה עדר סוסים כמו שהיה לפטרו. לאיש לא היו כל כך הרבה כבשים. ומת פטרו.

כאשר מת פטרו, זימן האל את נשמות שני האחים, של פטרו ושל איבן, אל הדין. "חוטא נורא הוא אדם זה!" אמר האל. "איבן! קשה לי לחשוב על גזר הדין: בחר לו אתה עצמך את גזר הדין!" רבות חשב איבן והרהר ולבסוף אמר: "פגיעה גדולה פגע בי אדם זה: בגד באחיו, כמו יהודה, וגזל ממני את מורשתי ואת צאצאיי על פני הארץ. ואדם ללא צאצאים חוקיים וללא מורשת, כאילו זרע זרע חיטה אשר הועף אל האדמה ואבד לשווא. באין נביטה — לא ידע איש, שנשתל הזרע.
עשה, אם כן, אלוהים, כך שגם כל צאצאיו לא ידעו אושר על פני האדמה! ושהאחרון בשושלת יהיה רשע כזה, אשר לא היה כמותו בעולם! ומכל רשעותו שכל סביו וסבי-סביו לא יוכלו למצוא מנוחה בקבריהם ובגלל סבל הייסורים, אשר עוד לא נראו כמותם, קום יקומו מקבריהם! ואילו פטרו איש הקריות, שלא יהיה בכוחו לעמוד ושידע בשל כך ייסורים מרים עוד פי כמה: אחוז טירוף יאכל את האדמה תחת רגליו ויתעוות תחתיה.
וכאשר תגיע שעה בה תגדוש מידת רשעותו של אדם זה את הסאה, העלה אותי, האל, מתוך אותה התהום על הסוס אל ההר הגבוה ביותר, ושיבוא הוא אליי, ואני אשליך אותו מההר אל התהום העמוקה ביותר, וכל המתים, הסבים וסבי הסבים, יגורו בחייהם היכן שיגורו, שיימשכו כולם מכל קצוות העולם לטרוף את גופתו בשל כל אותם ייסורים שהביא עליהם, ושלכל אורך הדורות יאכלהו, ואני אשתעשע בהביטי על ייסוריו! ופטרו איש הקריות, שלא יוכל לקום מהאדמה, שירצה לנגוס ברשע אבל במקום זאת ינגוס בעצמו, ואילו עצמותיו יגדלו, ארוכות יותר ויותר, ובשל כך יהיה כאבו חזק עוד יותר. ייסורים אלה יהיו הנוראים ביותר עבורו: שכן אין לאדם ייסורים גדולים יותר, מאשר לבקש נקם באין יכולת."
"נורא הדין אשר המצאת, בן אנוש!" אמר האל. "יהי הכול כך, כמו שאמרת, אבל גם אתה תשב לך על סוסך ולא תהיה לך מלכות שמיים, כל עוד תשב לך על סוסך שם!" והכל נהיה כדברו, כמו שנאמר: ועד היום רוכב האביר המופלא בקרפטים על סוסו ומביט, איך בתוך תהום ללא תחתית טורפים המתים את המת, וחש כיצד המת השוכב מתחת לאדמה גדל, מוצץ בייסורים רבים את עצמותיו ומרעיד את כל האדמה באימתו…".
העיוור כבר סיים לשיר את שירו: כבר שב לדלג על מיתריו: כבר החל לשיר משלים עליזים על חומה וייריומה, על סטקליאר סטוקוז… אך דעתם של הזקנים והצעירים עוד הייתה הלומה והרבה זמן עמדו, מרכינים ראשם, והרהרו על המקרה הנורא אשר קרה בימים עברו.

מרוסית: דניאל ברוק



















מודעות פרסומת