:

ארקדי דרגומושצ'נקו: מתוך "מדעי טבע"

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 17:05

***
לאורך כל העצים השחורים הללו
נגרר תור ארוך של שמותיהם – מֵילָה, ערבה, בוקיצה,
קליפת הגזעים, עפיצות, לחות המוח, ספרים מודבקים,
סוף החורף. בפצע הבוקר של המסלול מהבהבת בקמצנות זכוכית המלח.
אחרים, כאילו דחפו את האפריון, מתלקחים בהבזקי צל
שסולם צבעיו נטול משקל לחלוטין – מצהוב לכפור –
בנקודת ההתמזגות של אריה וזהב.
רשתות הפרברים מאונכות.
אין לתאר את מידת העייפות של האדמה האביבית
ציפייה פנימית לריחות
(גרם מדרגות. נץ. מדרגות. גגות).

תחושה מוקדמת של עשן הישֵן באור פָיוּם* –
אולי, גם אוויר… כאילו ההתחלה של חישוב השנים.

מקריות שוב עדינה אליך.
בוקר של איזה ריק ילביש את שנינו?
כמה מת הדשא, ורק מדרום –
ארכיפלגים מסנוורים של עננים, איי הרקיע
ורוח מהאזור של חתך הצהריים.



* פָיוּם היא עיר במרכז מצרים בה נמצאו ציורי דיוקנאות ריאליסטים מהתקופה הרומית שצוירו על לוחות עץ או פשתן טבול בגבס. הלוחות היו מחוברים לחזית ארונות הקבורה שבתוכן נמצאו מומיות. לוחות אלה נקראים דיוקנאות המומיות מפיום.


* * *
חשבון

ספרתי אלים כחודשים על עצמות ידיי,
על נימי ירחים, באחורי פרקים, ספרתי את האבנים ברגליי,
חש אותן מתחת לסוליות וגם בפחם של כפות הרגליים.
מתגלה בעיה מוזרה
לחשב את נוכחותך על האצבעות,
כשאת בבגדים או בלעדיהם
או כשמשהו יוצא מכלל שליטה,
כמו ענן שהומת באימוץ עיניים,
כאשר שום דבר לא בא בתמורה. מה נשאר?

הצילום הנאכל על ידי הנוכחות, רוח הסיסים,
עפרורית בעיניים? רק חשבון אלים קטנים
שנפלו כזרעים לאצבעות מפולגות.


***
באיזה חפץ יהיה צורך
בפיתוח נוסף של המשפט?
מה הועדף: יתכן ספק.

כמה זמן ישמור הזיכרון
על אי-מעורבות של פלישה
בהסדרי המוות? כמה מאובקות זגוגיות החלון.
סופת שלגים בסוף הקיץ איננה קשה.
כמה כלים מלוכלכים נצברו בכיור,
כמה שקולות הן טיפות מברז המטבח.
אף כל השאר: בדלי סיגריות, סימנים מעורפלים
לך, אחות הקטה*, תקרובת פשוטה –
כדי שתעלי, תניחי את אצבעותיך על העפעפיים.
כמו ששלג מניח את לחות הלילה וקור
על דהיית הגן שעוד לא מכבר היה כל כך קרוב.



* הקטה במיתולוגיה היוונית היא אלה תלת פרצופית שהולכת ומזדקנת ככל שמעריב היום ונולדת מחדש במהלך הלילה. היא אחראית על צמתי דרכים ומקושרת, בין השאר, לכישוף, ללילה ולירח.



* * *
מים עוקפים בכל מקום – מאחורי העצים, מאחורי העורף,
מתקרבים כרצ'יטטיב מהעין אל הראייה. אבל

לא בשקיפות מדובר או בשיעורים
שמבינים בהתבוננות כיצד הגוף
בהיפרדו מהגוף מנסה לשמור על העבר
בכל מובן של המילה.

מי שהבין את האיזון,
מכיר לילות כשקווי מתאר של דברים אינם תואמים
את הדברים – הִנם מה שהם מייצגים –
אבל, טוב, מה? בְּמה? – אלו שסיימו את התדיינותם
עם הריקנות, עם המקומות שמהם הופיעו.
חלוקה, העברת תכונות, מזג אוויר,
מסכות מחוספסות של חלומות,
ששמרו את הרגעים הרקובים של הפנים
(היפים מהוצאתם להורג).

אפשר להיזכר בתלוליות –
כשהאדמה הסירה קליפה אחרי קליפה
והן צלצלו בקול דממה דקה לאין שיעור כמו חום, אובך,
כאילו אוויר הלענה
העביר חרפושיות לוהטות חלולות.

העפרוני היה לבד לגמרי בתקן השמימי
שהיה קיים
זמן רב לפני הופעתם של מספרים.
זוהי ההפסקה. ליתר דיוק – הסיום,
מכיוון ששום דבר אינו מבקש את המשכו באחר
הנתלה בקורי הביתור –
באחר שברגע זה אינו שייך לעשרה עולמות.

מה אתה רואה? רק אל תמהר, מה אתה רואה מסביב?
המים מתקרבים אל הסף. צל מסומן על ידי נשימה.
שאל וענה.

או אל תעשה דבר, לא את הראשון ולא את השני.



מרוסית: גלי-דנה זינגר



















מודעות פרסומת