:

גנדי אייגי: שקט

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:06

1
מאז שאני זוכר דבר מה
אני יודע
לפי הכאב בעיניי
איפה ובאילו מכות
צובעים את שתיקתנו
מספיק אזכור
כאן היכן שיקיצות מרעישות


2
וההם מאז שהתחילו
לראות אור עולם
החלו כעת לראשונה להבחין
בין שחור ללבן
והתלהבו וכבר ממהרים
לבשר
הנה זה – לבן
ואילו זה שחור


3
התבקעויות אחרות
מכות בראיה
ובצעקות כאילו במשך שנים
רמוסות בי
אני מחפש את הקשרים כמו נימים
כשאני הולך מכוסה בלעג
כמו בקוצים
אי שם בגיא צר
לבדי
(הו כמה שזה היה
פעם
בודד ונקי
רק אני והשדה
כמו העולם)


העזיבה

יישכחו מריבות,
עזיבות, מכתבים.

נמות ויישאר
געגוע של בני-אדם
לעקבות המורגשות במעומעם
של איזה גל שנעלם
מחלומותיהם, משמיעתם,
מעייפותם.

לעקבותיו של
מה שפעם נקרא
אנחנו.

ולמה להיעלב
מהחיים, מהאנשים, ממך, מעצמך,
כשנלך
מהאנשים ביחד
בגל אחד,

כשלא שלגים ולא פסי רכבת, אלא המוזיקה
תמדוד את החלל
בין
קברינו.


גן – עצבות

זה
(יכול להיות)
הרוח
מכופפת
את הלב
הקל כל כך
(בשביל המוות)


על עוד יער אחד

מן היער הזה,
סוף כל סוף,
לתמיד או לזמן רב,
נעלמו הפטריות.
זה הלך בהדרגה,

כשלושים שנה.
ועכשיו כשאני נזכר
בהיעלמותן, ב"עזיבתן"
היא נראית כמערכה אחת אחידה,
כמו – השתתקות
של תזמורת אחת ארוכה מאוד,
מקהלה אחת ארוכה.


ללא כותרת

והאדם הולך בשדה
כמו הקול וכמו הנשימה
בין העצים שכאילו מחכים
לראשונה לשמותיהם.

מרוסית: אלכס אוורבוך



















מודעות פרסומת