:

Archive for 2015|Yearly archive page

גלי-דנה זינגר: שלושה שירי שילוט

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:49
























מודעות פרסומת

גלי-דנה זינגר, נקודא זינגר: פרויקט אלתשאל

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:43

גלי-דנה זינגר: צילום
נקודא זינגר: מיצב
(התערוכה התקיימה בגלריה בצלאל 8 בירושלים, באוקטובר 2014)

בין נקרופוליסטיקה (המדע של בתי קברות ונוהגי קבורה) לתנטולוגיה (האנליזה המדעית והפילוסופית של המוות) יש תחום הפקר שהוא קודש לאמנות.
המוות על פרטי פולחנו המגוונים מתפרק לאלמנטים מול עינינו כדי להיאסף אל עמיו בפסיפס חדש שהוא-הוא העולם הבא.
החומר והרוח מתפוררים לתאים, ובתוך התאים נוצרים חיי חומר וחיי רוח חדשים, שגם הם מתפוררים לתאי תאים. והכול נאסף בקפידה, ואין מה שנשמט מהחיים, ואין מה שנשר ממוות. סובב סבב הולך החומר ועל סביבותיו שב החומר.
קלידוסקופ הוא המארגן הנצחי. לא תשבע עין לראות.
הבא להנציח יתפזר מנוצח, ואילו המפוזר יצפה לנצח.
כמה שנשאל פחות נדע יותר.
כי דור הולך ודור בא והקרקע בורחת מתחת לרגליים.
יש דבר שיאמר: ראה זה כבר היה לעולמים! והוא חדש.
רימה ותולעה, שריצה ורחש, הבל והמולה, יגיעה ובטלה, ריק ותהו, שווא ובהו גונבים את ההצגה שהחיים מנסים לביים והמוות מנסה לעצב.
מעבר לחיי העולם הבא מסתתר המוות של העולם הבא המבשר חיי העולם שלאחר המוות של העולם הבא.
אם וכאשר.
כמה שנשאל פחות נדע יותר.

2014-09September-15 (33)bnw-s


2014-09September-15 (26)bnw-s



2014-09September-15 (29)bnw-s



2014-09September-15 (23)bnw-s



2014-09September-15 (21)l-bnw-s


השאלון של סקר דעת כהל שנערך בזמן התערוכה

האם את\אתה:
אישה         בנאדם         גבר
בת\בן 0-13         14-85         86-120
השכלה:
אין בכלל       ב"ס יסודי       ב"ס תיכון       גבוהה       אוניברסיטת החיים
מקום לידה:
ישראל   ברה"מ לשעבר   אירופה   אפריקה   אמריקה   אסיה   אוסטרליה
האם את\אתה מאמינה\ מאמין ב…
מות הנפש       מות הגוף       תחיית הנפש       תחיית הגוף
האם את\אתהה חושבת\חושב ש…
קיים העולם הבא  קיים העולם הזה  קיים קשר בין העולם הזה לבין העולם הבא
האם חווית קשר עם…
המתים         החיים



תוצאות הסקר

86% בין הנשאלים בני 14-85, כ8% בני 1-13, ונשאל אחד בן 86-120, וכ6% הסתירו את גילם.
כ60% ענו ברוסית, כ35% – בעברית, כ5% – בעברית ובאנגלית גם יחד, נשאל אחד ענה באנגלית בלבד, אחד (יליד בריה"מ לשעבר) ענה בכל שלוש השפות, ואחד נוסף בלא שפת אנוש אלא בצורה גרפית מופשטת.
כ52% נולדו בבריה"מ לשעבר, כ40% – בישראל, כ6% באסיה וכ2% באירופה.
כשליש מהנשאלים הגדירו את עצמם כגברים, אותו המספר – כבני אדם, כ20% כאישה, כ7% אחוזים ציינו שהם גבר ובנאדם, ואותו המספר – שהם אישה ובנאדם, נשאל אחד חושב שהוא לא זה, לא זה ולא זה.
השכלה גבוהה כ60%, אוניברסיטת החיים כ30%, אין בכלל כ10%, ויסודית – נשאל אחד.
נשאל אחד (דובר רוסית) סימן את כל התשובות כנכונות.
רק כ9% (6% ילידי ישראל ו3% ילידי בריה"מ, כולם בעלי השכלה גבוהה) מאמינים במוות אולטימטיבי ובכיליון מוחלט.
במות הגוף מאמינים כ80% (דוברי עברית ורוסית, גברים, נשים ובני אדם – בפרופורציה זהה, דובר האנגלית היחיד –אינו יודע).
במות הנפש מאמינים כ30%, דוברי רוסית ובני אדם מעט יותר מאחרים (בכ10%).
בתחיית הגוף אחרי מותו – כ15% בלבד, מהם כולם פרט לנשאל אחד – דוברי רוסית, ללא הבדל משמעותי בהשכלה ומין.
בתחיית הנפש מאמינים כ33% , שלושה רבעים מהם – דוברי רוסית וילידי בריה"מ. גברים, נשים ובני אדם – בפרופורציה זהה.
כ72% סבורים שקיים העולם הזה (האחוז הנמוך מהמשוער), בפרופורציה זהה יחסית אצל כל השכבות.
כ45% בלבד סבורים שקיים העולם הבא, מהם רוב מוחץ – דוברי רוסית וילידי בריה"מ – כ39% מול כ6% של דוברי עברית ו דובר האנגלית היחיד.
אבל, יחד עם זאת, כ58% מאמינים שקיים קשר כלשהו בין העולם הזה לעולם הבא. וכל השכבות בפרופורציה די זהה.
בנוסף, נשאל אחד, יליד בריה"מ ודובר רוסית, אומר שאינו יודע איזה אולם איזה, ונשאלת אחת, ילידת בריה"מ ודוברת רוסית סימנה את המילה "אור" (שברוסית היא גם מילה נרדפת למילה "עולם") בכל מקום ללא שום קשר לתוכן השאלות.
כמעט 96% מצהירים שחוו קשר כלשהו עם החיים, ורק כ40% (שגם זה לא מעט) – עם המתים, וכאן שיאור דוברי הרוסית גדול יחסית פי שלושה.
בין התשובות הלא שגרתיות בנושא הקשרים: קשר עם עדיין לא מתים, עם החיים בסימן שאלה, עם החיים למחצה, ועם שניהם, לצערי. כל התשובות האלה מביאים דוברי רוסית.
ולבסוף, תוצאות של הנשאלים בני 1-13 מעידים שהם: מאמינים בכל דבר – כשליש, לא מאמינים בשום דבר – כשליש, מאמינים במות הגוף – כשליש, כולם מאמינים שקיים העולם הזה, שני שלישים מאמינים שקיים העולם הבא, כשליש מאמינים שקיים קשר בין העולמות, כולם חוו קשר עם החיים ואף אחד לא חווה קשר עם המתים.
על סמך תוצאות הסקר ניתן להגיע, בין היתר, למסקנות הבאות:
1. ילידי בריה"מ נוטים יותר להשקפת עולם מיסטית יותר משאר האוכלוסייה
2. בני 1-13 פחות נגועים בסוליפסיזם
3. קיים שוויון מוחלט בין נשים וגברים, שהנם, בעצם, בני אדם.


מקום לידה


עולם הבא


מאמינים ב...



הגרפים: רועי כנען



















יואל רגב: מכונות המלחמה במזרח התיכון: נקרופוליטיקה ומהפכה

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:31

(הרצאה בתערוכה "אלתשאל" של גלי-דנה ונקודא זינגר)

עקרון תחיית המתים הוא העקרון המדכא המרכזי של המצב הנוכחי. העיקרון הזה מונח ביסודה של כל המציאות אשר סובבת אותנו. אני טוען כי יש להחליף את העקרון הזה בעקרון אחר: עקרון הגלגול. ולכך תהיה מוקדשת ההרצאה הנוכחית. זה הוא הסלוגן המרכזי של מה שאני הולך להגיד: גלגול נגד תחייה.
אתחיל בשני דברים שהם אולי הכי מעניינים שקרו במזרח התיכון בזמן האחרון. הראשון הוא דעאש. ויש שתי נקודות מעניינות בתופעה זו. העניין הראשון הוא, כמובן, העובדה שהם כורתים ראשים. והנקודה השנייה קשורה לדבר מעניין שני שהופיע במזרח התיכון בזמן האחרון:משתמש פייסבוק ששמו "מנחם המשעמם". מנחם הוא דמות שהופיעה לפני כמה חודשים והמנסה – כשמה – לכתוב סטאטוסים משעממים ככל היותר. למשל, הוא כותב את הדברים הכי טריוויאליים ואחר כך מסביר אותם. (אגב, גם דאע"ש וגם מנחם דומים בכך שהם די אנונימיים: לא בדיוק יודעים מי עומד מאחורי זה, רק מנחשים). אחד הדברים שהוא עושה זה לכתוב את הבדיחה הכי פשוטה ואז להסביר אותה באריכות. ואחת הבדיחות שהוא מסביר היא בדיחה על דאע"ש – כלומר, על ISIS. הבדיחה הזו שואלת איך יקרא ISIS אחרי שאובמה ובני בריתו ישמידו אותו. והתשובה היא WASWAS. וכפי שמסביר מנחם, הבדיחה הזו בנויה סביב ה״פועל המרתק״ be to. עכשיו הוא נקרא ״isis”, ואחרי שאובמה ישמיד אותו הוא יקרא ״waswas״.
אז אני חושב שיש כאן כמה עניינים – בצירוף הזה של כריתת ראשים והטאוטולוגיה הזו של ״להיות-להיות״, להיות תקוע. ואני גם חושב שהם מצביעים על האופן אשר בו גם דאע״ש, גם מנחם המשעמם וגם רזה נגרסטני– הפילוסוף האירני שעוד אדבר עליו – מתנגדים לאידיאולוגיה השולטת, לעיקרון השולט של תחיית המתים. ודרך ההתנגדות שלהם לעקרון הזה, השולט בעולם הנוכחי, הולכת, לדעתי, בכיוון הנכון – אבל לא מספיק רחוק.
אנסה לעשות שלושה דברים. קודם כל, להסביר, למה עקרון תחיית המתים הוא אכן העקרון השולט במצב הנוכחי. שנית – אנסה להראות, כיצד העקרון של הריקבון, או של כריתת הראשים, או של הטאוטולוגיה, הם נסיונם של דאע״ש, או של מנחם המשעמם, או של רזה נגרסטני (שמנסה לפתח את הפילוסופיה של הריקבון) להתנגד לעקרון השולט הזה. שלישית– אנסה להראות, כיצד עיקרון הגלגול מצליח להפוך את ההתנגדות הזאת לרדיקלית באמת ולעזור לה לנצח – מה שהיא לא מצליחה לעשות במודוס הנוכחי שלה, במודוס של כריתת ראשים וכו'.
אז קודם כל – תחיית המתים. למה תחיית המתים מהווה, לדעתי, עקרון שולט בעולם הנוכחי, עולם שאנו חיים בתוכו? אשיב על כך שתי תשובות: התשובה האחת תהיה תשובה קיומית-אקזיסטנציאלית, והתשובה השנייה – פילוסופית. התשובה הקיומית, האקזיסטנציאלית, הפנומנולוגית, היא בסך הכל פשוטה מאוד. אנחנו כל הזמן עומדים מול איזשהו צו שאומר לנו: משהו לא הצליח, משהו נשבר, משהו מת – ועכשיו אתה צריך לעשות אותו כמו שצריך. בפעם הקודמת זה לא יצא – אבל עכשיו בטוח שזה יצא. העקרון הזה פועל בכל התחומים, אבל אני חושב שהתחום המרכזי בו העקרון הזה מפעיל את שלטונו על האדם המודרני הוא המיניות. כי המיניות כולה בנויה על העקרון הזה של ״בפעם הקודמת זה לא הצליח, לא הלך כמו שצריך – אבל בפעם הבאה זה כן יצליח״. כך שכל מגע מיני, כל אקט סקסואלי הופך לתחיית המתים – לתחייה של האקט הסקסואלי הקודם, שמת.
אבל זה לא רק זה. בעצם, אנחנו כל הזמן מוקפים על ידי המתים הללו שמבקשים שנחייה אותם. ובעצם איננו אלא שורה של מתים המבקשים לקום לתחייה. סוג של דיבוק. אנחנו מתפקדים כאיזשהו סוג של מת שמבקש לקום לתחייה – איזשהו סוג של דבר שלא הצליח בפעם הקודמת, פרויקט אקזיסטנציאלי שלא הצליח בפעם הקודמת – ולא משנהמתי – ועכשיו עומד להצליח. זה אף פעם לא מצליח, ברור,אבל יש את התקווה הזו שאומרת: ״הפעם זה כן יצליח״; וזה מניע את כל המהלך כולו.
עכשיו, יש הרבה הסברים לשלטונו של העקרון הזה. אני חושב שזהו הגילוי הדומיננטי שלשלטונו של מה שאני מכנה ״הבלתי-אפשרי האימננטי״. זהו האויב המרכזי, והמנצל המרכזי, והמדכא המרכזי ששולט על עולמנו,על הקוסמוס שלנו, והשלטון הזה הוא שהופך את כל היקום שלנו למערכתה של המהפכה הבורגנית, מהפכה שנעצרה באמצע. מהו, בעצם,הבלתי-אפשרי האימננטי? דבר שנוכח ואינו נוכח בעת ובעונה אחת. הקיום שלנו בנוי בצורה כזו שאנו מרגישים שאנו קיימים בצורה המקסימאלית והכי עוצמתית ברגע שאנחנו קיימים ולא קיימים בעת ובעונה אחת. הגל נותן לזה ביטוי פילוסופי כשהוא אומר שהכל מתחיל מאיחוד ההוויה והאין. מכאן, שבכל מצב, כשאנו מגיעים ליסודו של המצב הזה, היסוד הזה אומר שכל התחיל עוד לפני שהכל התחיל.
אבל לא ארחיב על כך, זהו החלק הראשון של ביסוסה הפילוסופי של הטענה שלי, על מרכזיותו של העקרון של תחיית המתים. מכיוון שהבהרת החלק הזה דורשת התעמקות בנושאים פילוסופיים ספציפיים,אתקדם לחלק השני של הביסוס הפילוסופי. והכיוון השני – הוא הבדל בפילוסופיה של ניטשה, הבדל שבדרך כלל מתעלמים ממנו, אבל ז'יל דלז טוען בצדק כי הוא אחד מההבחנות הבסיסיות הנדרשות להבנתה של הפילוסופיה הניטשיאנית. זהו ההבדל בין האדם העליון – והעל-אדם. אלו הם שני סוגי תגובה למצב אותו מכנה ניטשה ״מות האלוהים״ או ״סוף כל הערכים״. זהו המצב בו, כפי שניטשה אומר, הערכים העליונים כבר לא מדברים אלינו. כלומר, אנחנו כבר לא מבינים מהם הערכים העליונים הללו – ״הטוב״, ״היפה״, ״האלוהים״. הדברים הללו,שהיו מובנים באופן אינטואיטיבי לאנשים שהיו בתוך ההיסטוריה(כפי שהגל היה קורה לזה)– אנחנו, שחיים מחוץ להיסטוריה, לאחר שההיסטוריה נגמרה – אנחנו כבר לא מבינים אותם. פשוט לא מבינים.
יש שתי דרכים בסיסיות להתמודד עם המצב הזה. אפשר לנסות לשאת את המשא, להרים את הנופל – כלומר, להגיד: ״זה נכון שכל הדברים הללו התדרדרו במהלך ההיסטוריה. זה נכון שהאלהים כפי שהוא הופיע בתוך ההיסטוריה זו כנסיה, והמערכת המודחת. וזה נכון שהטוב כפי שהא הופיע בתוך ההיסטוריה זה שורה של אמירות נדושות שאיש כבר לא מסוגל לשמוע אותם. אבל צריך לנסות ולחזור לאיך שזה היה בהתחלה. לחזור למקור. צריך לחזור אל האלוהים האמיתי של ההתגלות. או שצריך לחזור אל הטוב האמיתי, לטוב שעוד לא קולקל על ידי כל מיני פרודיות עליו. או צריך לחזור אל האמנות האמיתית, שעדיין לא הושחתה על ידי המודרניות – אומנות יוונית למשל״. זה תמיד איזשהו סוג של חזרה למקור. וניטשה כידוע אומר על זה שהנופל – צריך לדחוק אותו ולא להחזיק בו. כי הבעיה היא שהנופל הזה נבנה מלכתחילה כך שיפול. כלומר, כבר בנקודה הכי גבוהה, הכי התחלתית, הכי אותנטית של הדברים הללו – האלוהים, הטוב, האומנות – הם כבר היו בדרכם ליפול. הגעתם למקום הנמוך הזה שאנו מוצאים אותם בו – היא רק המשך של המסלול שבו היו מלכתחילה.
והאדם העליון הוא סוג של ניסיון בתחיית המתים. הוא שקוע בתחיות הללו של המוסר, של הדת ושל האמנות. והאדם העליון לוקח על עצמו את המשא: הוא מנסה להרים את הדבר שנפל ולהחזיר אותו למקום שבו היה. וניטשה אומר שהוא עושה את זה מכיוון שהוא חלש. מי שמנסה להרים את המשא הוא חלש. כי צריך לדחוק. להפסיק את המעגל האין-סופי הזה של ניסיונות החייאה של מה שמת – שהיה מת בעצם כבר מהתחלה – ולהחליף את זה במשהו אחר. והמשהו האחר הזה – אותו עושה על-אדם. השאלה הגדולה היא, כמובן,– מה עושה על-אדם?לדעתי הוא מתגלגל. ניטשה גם אומר שעל-אדם הוא כמו ילד שמשחק בגלגל.
ואני אעבור עכשיו לחלק הזה של הגלגול – לעומת התחייה. אבל בשביל לעבור אליו – אעבור דרך הריקבון. וכריתת הראשים.
אבל קודם כל – עוד דבר, אולי בסוגריים. הפילוסופיה של קוונטין מיאסו, אחד מהמייסדים של הזרם המרכזי בפילוסופיה העכשווית שנקרא ״ריאליזם ספקולטיבי״, היא פילוסופיה מטריאליסטית לגמרי, ששמה במרכזה את תחיית המתים – דווקא מנקודת מבט מטריאליסטית. הפילוסופיה הזו – בגלל אותם ההיבטים שהזכרתי – היא לדעתי הניסוח הכי בהיר והכי מדויק של האידיאולוגיה השלטת הזו של תחיית המתים. היא מעמידה פנים שהיא רוצה לערער על המצב הקיים – אך לאמתו של דבר היא רק מחזקת אותו. כי המצב הקיים לא מודה בכך שהוא מצב של תחייתהמתים. הוא מסתיר את מהות התחייה הזו של מעבר לשלטים או אמצעי מסווה אחרים. מיאסודווקא מנסח את הכלכלה הזו של התחייה בצורה מאוד ברורה. ועל כן אני חושב שהפילוסופיה שלו מעניינת: למרות שהיא מחזקת את המצב הקיים. היא אוספת את הגרעין הפנימי של המצב הקיים.
הגרעין הזה הוא תחיית המתים – שלפי מיאסו תבוא בפתאומיות, וזהו החידוש האמיתי. שהרי חדש– הוא פשוט שם אחר לתחיית המתים. גם את זה מיאסו מבהיר בצורה מאוד ברורה. כל חדש הוא מת הקם לתחייה – במצב הנוכחי.ובכך, החדש על פי הגדרתו הוא כזה. ובגלל זה הוא בכלל לא חדש – בצורה המהותית. כי למרות שתחיית המתים היא לכאורה ניצחונו של העתיד על העבר – העבר לא הצליח והעתיד לוקח אותו ומשנה אותו – לאמתו של דבר, העבר מנצח את העתיד. כי העבר לוקח את העתיד ומגדיר אותו. בתור מתקנו של העבר, העתיד ממשיך להיות מוגדר על ידו.
לא נשאר הרבה זמן – אז, כפי שהבטחתי, אדבר קצת על הריקבון ואעבור לגלגול.נגרסטני מאפיין את הריקבון כיסוד החיים הפוליטיים במזרח התיכון. צריך להבין שהריקבון שנגרסטני מדבר עליו – הוא ריקבון שאף פעם לא נגמר. ריקבון זה נמצא,מבחינתו,מעבר לחיים ולמוות. יש מצבים סטטיים שבהם הדבר הוא או חי או מת. ואזהוא שוב חוזר בתחייה, ושוב מת, וכך נמשך המעגל האין-סופי של תחיית המתים. הריקבון הוא בדיוק הניסיון לעצור את המעגל הזה. הריקבון, לפי נגרסטני, בא אחרי המוות– אבל המוות הזה איננו סופי: בגוף הנרקב יש כל מיני תהליכים מוזרים.
הריקבון מפוצץ את השלמות מבפנים, יש את המוגמרות השלמה – בין שהיא מוגמרות של החיים או של המוות, ובסופו של דבר זו היא המוגמרות של ההחלפה ההדדית של החיים ושל המוות – והריקבון הוא דרך לקרוע אותה מבפנים. כך גם לגבי כריתת הראש: כריתת הראש היא פגיעה, באופן אולטימטיבי, בשלמותו של הגוף, והפיכתהגוף לבלתי מוגמר. לגופניות חסרה כאן סיומת כלשהי שהופכת אותה לגמורה.
בשביל נגרסטני, הריקבון מגדיר את כל התהליכים הפוליטיים כאן במזרח התיכון: כי מצד אחד הכל נרקב, ואין שום מבנה שלם, שום מערכת מוגמרת;ומצד שני – איכשהו בכל המרחב הזה של שחיתות, של התנוונות שלטונית, הכל ממשיך לתפקד, ומתנהלים חיים מוזרים כאלו – חיי הריקבון של הארגונים החמושים. כמו דעאש או כמו אל-קעידה– שלא בדיוק ברור, כיצד הם מאורגנים או מתפקדים. זה כך לא בגלל שיש איזה מבנה מוסתר שאיננו מודעים אליו – אלא בגלל שכך זה פועל. זה פועל באופן של לא להיות שלם, לא להיות מוגמר.
נגרסטני הוא פילוסוף איראני שכתב ספר שנקרא ״ציקלונופדיה״ – שילוב של מסכת פילוסופית, טרקטט על דמונולוגיה, רומן אימה ועוד כמה דברים. שם הוא מפתח את כל הנושאים הללו. גם לנפט יש מעמד חשוב בתפקודו של המזרח התיכון כישות נרקבת, אבל גם חשה – כי הנפט הוא יסוד שמקשר בין הנקודות השונות של ה-holey space הזה, כפי שנגרסטני קורא לו, של המרחב שאיננו שלם, אלא מחורר. החורים השונים מקושרים על ידי הנפט – וזה הופך את המרחב כולו ללא נזיל ולא קשיח אלא סמיך– כמו הנפט עצמו.
ובכן, זוהי הדרך העיקרית והאולטימטיבית במאות הנוכחיות כדי להתנגד למעגל הזה של תחיית המתים:או שאתה חי, או שאתה מת, או (אם אתה רוצה להתנגד לזה)שאתה נרקב. זוהי הבחירה שהמצב הנוכחי מציב מולנו. ולדעתי כל שלוש הבחירות הללו אינן מספיקות. אני חושב שצריך לעבור מאופציית הריקבון לאופציית הגלגול – אופציה שעכשיו אנסה לתאר אותה בקצרה ובזאת אסיים.
האופציה של הגלגול היא האופציה שמאפשרת לנו לצאת מהסתימות שאנו נמצאים בתוכה. ככלל, הגלגול הוא ידע מיוחד איך לפתוח סתימות. כך לפחות הוא מתואר בקבלה הלוריאנית– וכשאני מדבר על הגלגול, אני מדבר על הוורסיה הלוריאנית שלו. אחד העקרונות המרכזיים שלה הוא שהגלגול נעשה בתוך החיים – בעיקר. ולפי התורה הלוריאנית של הגלגול, כפי שחיים ויטאל מנסח אותה בספרו ״שער הגלגולים״, השאלה המרכזי של הגלגול היא הבנת שורש הנשמה. להבין את שורש הנשמה פירושו להבין את הקונפליקט המרכזי שבו הנשמה משתתפת. זהו הקונפליקט של קין והבל, הקובע את מהלכה של ההיסטוריה האנושית. להבין את שורש הנשמה פירושו להבין באיזה מקום בדיוק במערכה או בקונפליקט המרכזי הנשמה נמצאת.
במילים אחרות:יש לי שתי אופציות להגיב על בעיות שבהם אני נתקל בחיי היום-יום שלי. או שאני אומר: אלו דברים חשובים, אני מניח להם למשוך אותי לתוכם, אני כל הזמן עסוק בהם, אלה דברים חשובים באמת. או שאני אומר: כל הדברים הללו – אני לא עוסק בהם,זה לא חשוב,זה הבל,אני רוצה להשתחרר מכל זה, לנוח מזה, פשוט שיניחו אותי בשלום, אני לא רוצה את כל זה. אבל אז אני נמצא מחוץ למציאות. אזאני שם את עצמי באיזה מקום שוליים, כי המציאות – היא הבעיות הללו, וברגע שאני מוותר עליהן, אני מוותר גם על המציאות. אני חושב שתורת הגלגול הלוריאנית מאפשרת לא להשאיר את המציאות עם הבעיות היום-יומיות הללו – אבל גם לא לקבל אותן כפי שהמציאות כופה, אלא לחשוף את מובנן האמיתי. תורת הגלגול היא הדרך לגילוי משמעותן האמיתית של הבעיות. גם אם היא עושה את זה בצורה חצי-מיתולוגית. בצורה הכי פשוטה – מה היא אומרת? היא אומרת שאם יש לך קונפליקט – נניח, עם המנהל שלך בעבודה – אז סיבות הקונפליקט מצויות לא בשכבות כאלו או אחרות של הפסיכולוגיה האישית שלך או שלו. הסיבות מצויות בכך, שהמנהל שלך הוא גלגול של קין, ואתה – גלגול של הבל. זה יכול להיות נכון גם לגבי מערכת יחסים, לגבי יחסי הורים-בנים – לכל דבר.
אני חושב שלא קשה לראות, כשמתארים זאת כך, את הקרבה בין הגישה הזו לבין הגישה של הדיאלקטיקה המטריאליסטית – בצורתה המרקסיסטית הקלאסית, שאומרת: אם יש לך קונפליקט עם מי שמנצל אותך, מקור הקונפליקט אינו בתכונות הרעות של המנצל, אלא במערכת הכלכלית שאתם שניהם מצויים בה. ועל כן אני חושב שהדיאלקטיקה המטריאליסטית בצורתה המרקסיסטית הקלאסית היא אחד מהמקרים הפרטיים ופיתוח – ופיתוח חשוב אומנם – של התיאוריה הכללית של הגלגול. התיאוריה הזו היא ידע אודות הצירוף של הבעיות שבהן אנו נתקלים, של דה-טריטוריאליזציה, כפי שדלז וגואטרי מכנים זאת, של הבעיות הללו, שמאפשרת להציב את הבעיות הללו בצורה לא פסיכולוגית ולא פתולוגית, ועל ידי כך גם לפתור אותן. אז, כשמצד אחד אנחנו שומרים על צורתן של הבעיות ומצד שני מטהרים אותן מכל הממד הפתולוגי אשר בדרך כלל מלווה אותן בחיי היום-יום, אנחנו גם יכולים לפתור אותן – בדרך כלל, על ידי הפיכתה של המלחמה האימפריאליסטית בין שני הצדדים למלחמת האזרחים. כי אם אנחנו מציגים את שני הצדדים של הקונפליקט הראשי בצורתם הטהורה אנחנו יכולים גם לפצל אותם– ולאחד את האלמנטים המהפכניים של כל אחד מהצדדים נגד האלמנטים השמרניים.
על ידי כך אנחנו פותחים את סתימותיה של הסיטואציה שאנחנו נמצאים בתוכה – וגם נמנעים מהחזרה הנצחית הזו של תחיית המתים.כי תחיית המתים היא בעצם להט החרב המתהפכת של המלאך ששומר את הדרך לעץ החיים,החרב שמכריחה אותנו לבחור תמיד באחד משני הצדדים – של החיים או של המוות – המגדירים את המצב שלנו. ביכולתנו להשתחרר מזה רק אם,על ידי תורת הגלגול, אנחנו משחררים תחילה את שני הצדדים הללו ונותנים להם לעמוד זה מול זה במלוא העוצמה בצורתם האמתית – ואז מפצלים כל אחד מהם והופכים את המלחמה האימפריאליסטית למלחמת אזרחים.וכך הגלגול – ורק הגלגול – יכול להציל אותנו מתחייה– . בזאת אסיים.



















נקודא זינגר: על סודות שנקברו

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:26

ב12 בספטמבר שנת 1902 על-פי לוח השנה הגרגוריאני, ביום העשרים ושישה לחודש המכובד רג'ב, כאשר המוסלמים כבר התכוננו לחוג לילת אל-מעראג' לכבוד מסעו השמימי של הנביא, לקראת השעה אחת אחר הצהריים, הרכבת הקטנה, בעלת ארבע עגלות, ירדה אט-אט ממרומי הרי ירושלים. רועשת, גועשת ומתנשמת, מפיצה ג'ינים ועפריתים מרוגזים מארובת הנחושת של הקטר שלה, עברה על פני הכפרים מלחה, בית צפאפא ובקעה, חצתה מדרום לצפון את עמק הרפאים ונכנסה בתרועה לרציף התחנה. באותה שעה בדיוק, מכיוון שייח' ג'ראח בדרך שכם נכנס לעיר הקודש קבצן נצחי הידוע באזורנו בשם ג'וחה ובמקומות רבים של חצי הירח הקדוש בשם חוג'ה נאסר א-דין, כשהוא רוכב על חמורו.
לעובדה המצערת כי המאורע השני לא זכה לקשב רב מצד האנושות, וגדודי בתולות נושאות עלי דקל, רוקדות ושרות הושיע-נא לא קיבלו את פני הזקן וחמורו האמוץ, היו סיבות שתיים. ראשית, הבדחן האלמותי נכנס עתה לאל קודס כבר בפעם המי-יודע-כמה, ואילו סופו של העולם הזה, הסובל מתסמונת אינסוף, עדיין לא הגיע. שנית, באותו יום כל תשומת ליבם של הירושלמים הייתה מופנית דווקא לתחנת הרכבת. נוכחותם בה של האחים לומייר הצרפתים עם מצלמת הראינוע המפורסמת שלהם היא זו שגרמה לעניין כה רב שכולם גילו במסילת הברזל. כל שמנת החברה של הוילאייט הנידח הייתה שם, וכולם להטו להיכנס לתוך עדשת הפלא לזיכרון עולם. אלא שהצרפתים לא מהרו לסובב את ידית המצלמה וחיכו להגעתה של הרכבת. ארכו של הסרט שצולם אז, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הוא ארבעים ושבע שניות – שלוש שניות פחות מהאורך הסטנדרטי של הסרטים בהם השתמשו באותן השנים. בתמונות הראשונות מופיעה הרכבת המתקרבת, היא נעצרת, הדלת של הקרון הקדמי נפתחת על-ידי קוואס משופם במדי שרד חגיגיים, הנוסעים שהגיעו מיפו מתחילים לרדת על הרציף. נראים גם מקבלי הפנים: אנשי צבא, אזרחים מכובדים, גברות ועלמות הדורות לבוש ואנשי דתות מלאי חשיבות.
איש מן הנוסעים אשר מהרו להיכנס לבניין התחנה לא עורר עניין מיוחדבעינירוב רובם של הצופים, שראו את הסרט כחודשיים לאחר מכן ועדיין יכולים לראותו היום. אלא שמבחינה היסטורית העיקר היה טמון בשלוש השניות ההן, בחתיכת הסרט שאורכה פחות ממטר אחד, אותה לא זכינו לראות בגרסה המשוחזרת של המכון הצרפתי לקולנוע.
אדם זריז, שקסדת השעם, אשר החליפה הפעם את כובע המצחייה המפורסם, לא הצליחה להסתיר לגמרי את צמצום עיני הנשר שלו, הצמצום המונגולי, הערמומי במקצת, אדם זריז זה ירד על הרציף אחרי איש עסקים ארמני שמנמן ופסע פסיעות מספר לעבר המזנון. שם, ליד דלפק המשקאות, כבר מעבר לתחומה של העדשה הקסומה, חיכה לו יוסקה הקטן המתולטל, בנו של המסילאי.
"מה השעה?" שאל הילד ברוסית.
"הגיע זמן לשנות לשון", ענה הנוסע בקול קונספירטיבי מעומעם, אך בכל זאת חמים.
"אבא ביקש שאלווה אותך. דירתנו נמצאת ממש כאן, מאחורי המסילה".
ביד ימין החזיק הנוסע מזוודה קטנה וביד שמאל תוף צבאי טורקי גדול, הקשור במצולב – מזכרת מוזרה שקנה לו בשוק המצרי בקושטא.
כשהמסילאי, שחי עם אשתו ושני ילדיו בבקתת בוץ מאחורי תחנת הרכבת, חזר הביתה, שתה האורח תה מספל פח גדול והאזין לסיפורי בעלת הבית: על גידול תרנגולות רזות, "שמטילות ביצים באופן ממש לא סדיר", על מלחמתם בחתולים ירושלמיים חצופים, "שביום הכיפורים שעבר עשו כאן כפרה מהתרנגול היחיד", על הלימודים של בנם הקטן, דובצ'יק,שלומד עברית לא מהסידור, אלאמן "המניפסט" של קרל מרקס בתרגומו שלפלוני-אלמוני, "שמצוות התרגום תעמוד לזכותו ביום הדין".ולמען האמת יש לציין שלא הייתה תחנה רחוקהשבה לא שתה תה,נווד בלתי נלאה זה, בחברתם החמה של פועלי כל הארצות. ואף פעם לא ויתר ולדימיר איליץ' על שיחה רצינית, כנה ולבבית.
"מעריך אני, החבר כ"ץ", אמר האורח ולחץ את ידו המיובלת של בעל הבית, "את פועלי הרכבת עד מאוד. אנשי פלדה הם! יליזרוב, אלילוייב!"
"זהו זה, ולדימיר איליץ'", השיב לו כ"ץ בביישנות. "אלא ש… מה שמעניין, בעצם… מה, הייתי שואל אותך, למשל, משמעות השם אלילוייב? ברשותך, ולדימיר איליץ', משמעות השם הזה: הללו יה! הללו יה, ולדימיר איליץ'! ככה זה… או, נגיד, יליזרוב? אל עזר, תרשה לי לומר, אל עזר! אנא ממך, אל תמחה! אינני מאמין באגדות האלה על אלוהים! אבל,למען הפרולטריון העולמי, לא אתן לכם לפגוע בשפה הזאת, בעלת השורשים העתיקים! הואל-נא, ולדימיר איליץ', להסתכל בחלון הזה! מה אתה רואה בו בצד ימין?"
"אי-אלה גבעות, החבר כ"ץ", חייך האורח בערמומיות בחושבו אגב כך שכאשר יתפוס הפרולטריון את השלטון במדינה נפרדת אחת, צריך בהחלט להוציא את השפה ההיא מעבר לחוק במדינה מאושרת זאת, כדי שלא תעורר בדובריה אסוציאציות מיותרות.
"נכון מאוד", המשיך בעל הבית."אבל מה הן הגבעות הללו? זה, למשל, הר ציון, ושם, הלאה, הר הזיתים. הרי זה איננו צחוק! בדיוק כאן חייבים להתחיל את המהפכה הפרולטרית העולמית, במקום בו קטרגו הנביאים את בני האצולה, הממון והכהונה!"
ולדימיר איליץ' לא נכנס לויכוח. הוא הביט אל מחוץ לחלון בנוף ההררי הנפתח מול עיניו מעבר לדרך חברון, ואמר,"לא אני האיש הנכון לראות כל זה. אילו הוא היה רואה… אבל,משום-מה, אני נכנס כאן למצב רוח אלגי, בזמן שהדיכוי הטורקי הפיאודלי אינו מרפה מכם, והרי אינו קל מהשעבוד הבורגני, וגם בארצכם הקדושה, לכאורה, לא כדאי להתפייט, רחימאי. הגד-נא לי, האם מסתמן אצלכם שיתוף פעולה כלשהו עם הפרולטריון הערבי?"
"הרי זאת בעיה אמיתית, ולדימיר איליץ'", נאנח המסילאי.
"כל כך למה?"
"הרי אופיום להמונים בשימוש נרחב אצלם".

*****
כל אמצעי הזהירות ננקטו. איליץ' לא סמך על היהודים המקומיים, המסוגלים להפיץ שמועות בכל רחבי העולםבמהירות הקול. לכן נשכרו לצורך הפעולה רק שני פלאחים ממורמרים שהסתובבו ליד שער האריות. הם באו העירהבבוקר, אבל נזרקו החוצה על-ידי שוער טורקי אימתני. כשלא קיבל מהקבצנים הללו אף פרוטת בקשיש, הוא נטפל לריח השום שהפיצו, הסרחון הטמא הפוגע ביראת הקודש של אנשי העיר המכובדים.
ג'וחה הקשיש כבר הספיק עד אז להכעיס בשוק את טבחו של המופתי, כשהשווה את שיטת בחירת הפירות שלו לריסוק פשפשים בחאן, וכתוצאה מכך גם הוא מצא את עצמו מעבר לשער העיר. הוא סקר את מעשה העסקה, בזמן שהזקיף המפחיד סימן ברובהו לכל עושי הצרות האומללים לסגת, להתפזר ולא לחסום את המעבר.
המסילאי הראה לפלאחים את כף ידו המפושקת, הצביע לעבר הר הזיתים ופעם אחר פעם חזר על המילה הערבית הכמעט יחידה שידע: "חמסה! חמסה!"
בתגובה השמיעו הפרולטרים הכפריים צעקות ביידיש גרונית משונה: "זיבציק! פירציק! צוואנציק!"
ולדימיר איליץ' עמד עם התוף שלו מעט בצד.
"הסכימו, הו עובדי המעדר והמכוש!" פנה ג'וחא לפלאחים. "קבלו את חמשת הקורושים בטרם יהיה מאוחר מדי, כי כפי שרודאקי, שאין דומה לו, אמר: "רק אתמול היפהפייה הפנתה עורף לשייח', וכבר היום חמורו הפנה לה עורף" … רק אל תחשבו שאני משחק לידיו של הפרנק המזוקן הערמומי הזה. אך שימו לב לתוף שהוא מחזיק בידו בעדינות כה רבה. המכירים אתם את משל התוף? מספרים על סולימאן אבן דאוד, שלום על שניהם, שהחליט פעם לשים מלך על כלֵי הנגינה שלו והחל להרהר, איזה כלי ראוי לתפקיד חשוב שכזה. העוד האצילי, למרות שהיה יפה תואר וקולו מתוק לאין ערוך, לא התאים להיות מלך, כי לא מסוגל היה להקשיב לקולו של מישהו אחר. הזורנה העליזה, גם היא לא התאימה,מפני שלקולה הצוהל עזבו הכול מייד את עבודתם ויצאו במחול. לצלילי הדודוק הקווקזי החלו הכול להזיל דמעות.הנבל הטעה את העם, בלבל את ראשיהן, החלשים ממילא,של הבריות והרדימן. צלצולן של המצלתיים הזכיר לעניים שאין להם פרוטה לפרטה, והדבר עלול היה להביא לידי מהומות במדינה. ואז החליט החכם מכל החכמים כי ימליך על כלי הנגינה את התוף, שכן רק זה שמידי יום ביומו מקבל מכות מוות מסוגל להבין את חלקו של האדם הפשוט, ולא לענות אותו בהטלת מסים וקנסות חמורים. עצתי לכם, המכובדים, לכו אחרי התוף המהולל הזה וברכו את הנביא, עליו השלום וברכת אללה,השולח לכם ביום החג את חמשת הקורושים האלה. אלא שאני, בין אם תקבלו את התשלום שלכם היום בין אם לאו, כמו שאומרים בבירות, לא אוכל את מנת החלבה לחג…"

*****
מסע ההלוויה הקטן המשיך משער האריות בדרך יריחו לבית העלמין היהודי בהר הזיתים. זוג הפלאחים סחב אלונקה מכוסה בטלית. המסילאי שלמה כ"ץ נשא תחת בית שחיו לוח אבן קטן ומלמל במשיכת קול מתהילים צ"א: "על-כפים ישאונך פן-תגף באבן רגלך…" התוף הטורקי היה תלוי על כתפו של ולדימיר איליץ'. מפעם לפעם נפנף הלז במקוש, אבל רק לאחיזת עיניים, בלי להכות, אפילו בעדינות יתרה, על בטנו המתוחה של הכלי המגושם.
אה, באיזו צפיפות שוכבים כאן היהודים הטובים, אשר בחרו ללון באכסניה הזאת עד סוף כל הזמנים! בקצה מסעם הארצי הגיעו הנה מכל רחבי העולם, כדי להיות קרובים במיוחד לקודש הקודשים בזמן בו יתקע אדון העולם בשופר גדול, והעצמות היבשות תעמודנה על רגליהן. לאורך כל חייהם האומללים אגרו הון מצוות כדי להיות כשרים לתחייה, ובו בזמן אספו גרושים כדי לקנות להם פיסת אדמה זו, שאין לה ערך בכלל וערך מוסף בפרט. לכן מצטופפים בתיהם הזמניים על הגבעה הזאת, שאין בה מקום להניף חתול. אבל תמיד יימצא מקום ליהודי. גם אם לא חי את חייו על פי דברי חכמינו ז"ל, גם אם נזכר בירושלים רק כאשר שכחה ימינו – לא נורא. ישמע שומר ישראל את קריאתו האחרונה, יסמן להם ליהודים, ויצטמצמו היהודים, כשם שהוא ידע לצמצם את עצמו בשעת הצורך.
המסילאי בחר מקום לקבר, שנחפר יום קודם,במדרון המערבי, בין ארבעה מתים בעלי ותק. על הדירה הקונספירטיבית לטווח ארוך שילמה הפעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית.
הפלאחים,הקורושים החמים בידיהם המזיעות,רצו לכיוון שער האריות, כדי להספיק להיכנס העירה לפני רדת החשכה. הטלית הוסר המעל האלונקה הריקה, ואז חתך ולדימיר איליץ' באולרו השוויצרי את עורו החיוור של התוף והחל להוציא ולהעביר לכ"ץ, שעמד על ברכיו ליד שפת הקבר, את עצמותיו היבשות של קרל היינריך מרקס, העטופות בדפי "פאנץ'". רק שבועיים קודם לכן הן הוצאו בסתר מהקבר הישן בבית הקברות הייגייט שבלונדון. אחרונה הונחה על הקרקעית גולגולתו הקטנה והנקייה של האיש הגדול.שרידי הפילוסוף הגרמני כוסו בטלית,וולדימיר איליץ' היה הראשון שהשליך רגב חרב וקל של אדמת ירושלים לתוך קבר מורהו,שאת צוואתו גמר אומר למלא בכול מחיר שיידרש. מייסדו של האינטרנציונל הקומוניסטי שכב בין שני רבנים, חנווני ואשת רוקח. בהעדר מניין לא קראו קדיש.בניגוד מוחלט למסורת היהודית, גילה ולדימיר איליץ' את ראשו העגול, המכוסה חרוזי זיעה במחנק של חודש אב,ופצח בשיר האהוב עליו:
מעונה בכליאה מיגעת
נפטרתָ במות גיבורים,
הקרבתָ חייךָ בלהט
בקְרב על דבר הפועלים…
ביד אחת המשיך להחזיק את התוף המיותר,שסוע הבטן, ובידו השנייה אימץ את קסדת השעם אל חזהו, ושר בבריטון נעים:
אויביךָ נסוגו מלעג,
נקברתָ בידי חברים.
אנחנו סגרנו ברעד
עיניךָ, עיני נשרים.
המסילאי הקשיב בכבוד, אך לא שר.אולי לא למדוהו את מילות השיר הזה, או שבראשו מתחת לכובעו הדהד ניגון שונה לחלוטין.
מעבר לנקיק, בבית הקברות המוסלמי שנדבק לחומה ליד שער הרחמים הסתום, הכין ג'וחא הקשיש, אשר לא מצא בחג קורת גג, מיטת לילה לעצמו באחת ממערות הקברים הריקות.
"צא ולמד, הו אימאם של חמורים", אמר בזמן שקשר את חברו הנאמן לאחת המצבות,"לא קבר מפואר מקנה כבוד לאדם, אלא אדם, נזר הבריאה, מביא כבוד לקבר. קבר שנבנה עבור איזה מלווה בריבית שפל, יכול לשמש מקום מפלט לצדיק להעניק מנוחה לעצמות החכם, הרועדות מטלטולי הדרך,לפחות ללילה אחד…"
המאור הכתום של היום העובר נישק לגולגולת הזהב הקירחת של מסגד עומר והתגלגל לאיטו אל מעבר לקו גגות העיר. החמור חזר בהתלהבות בקולו הצרוד אחרי קריאות המואזינים.
******

באותו סתיו הראו האחים לומייר בכמה אולמות בפריז את הסרטים שהביאו מפלשתינה. זה שצולם בתחנת הרכבת בירושלים הוקרן בשלמותו רק פעם אחת. הבולשביק שניאורסון ("אלמן"), אותו איש שמסר לאיליץ' את צוואתו הסודית של מרקס,זיהה את לנין בקהל יורדי הרכבת. בו בלילה שחד את שומרו של תיאטרון ה"אודאון", התגנב לחדר בו הוחזקו הסרטים של האחים לומייר, גזר ושרף בנר את פיסת הסרט, אשר חשפה לעיני העולם את הופעתו הסודית של המנהיג בירושלים, כדי שלא תיפול לידי המשטרה החשאית של הצאר. לדרישתו של לנין, אשר השמיד במו ידיו את מכתבו של מייסד הקומוניזם המדעי שנאחז לפני מותו בסנטימנט לאומי מוזר, לא הזכירו שני המעורבים את הפרשה לעולם, ולא פצו פה באשר למה שקרה אז בירושלים בלילת אל-מעראג'. למרות זאת, היה גורלם של שניהם מר. פעיל תנועת פועלי ציון שמואל כ"ץ מת באותו חורף בנסיבות לא ברורות תחת גלגלי הרכבת, ומיד אחריו טבע הבולשביק "אלמן" בתעלת סן מרטין. איליץ' עצמו, רק פעם אחת בלבד, לקראת סוף חייו, כשהיה כבר חולה מאוד ומרותק למיטתו, פנה לאשתו במשפט מוזר: "איך אני, נדינקה! גם מלאתי את רצונו של מרקס, וגם לא נתתי לכמרים ורבנים לבלבל את הפרולטריון … זו הדרך!" ואז השמיע צחקוק דקיק ושר בקול חלש, כמעט בלתי נשמע:
כה שמם הוא הים שלנו,
הוא תמוה ומחריד.
על סודות שנקברו בו
מצולותיו שומרות תמיד…
אלא שנדז'דה קונסטנטינובנה כבר התרגלה להתבטאויותיו המשונות של בן זוגה, ולכן לא שמה לב למילים אלה.
מרקסיסטים תמימים ממשיכים עד עצם היום הזה לבקר בבית הקברות הייגייט כדי לחלק כבוד לכלכלן הגדול, אשר עצמותיו מצאו את מנוחתן על הר הזיתים, תחת לוח אבן קטן ללא תאריכים עם כתובת מעוקמת: "פ"נ כלב הענעך בן הערשעל מרדכי ענגעלס".



















גרי גולדשטיין: JA HABER

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:20

goldstein-29s


goldstein-5s


goldstein-19s


goldstein-7s



YRM_8060JA HABERs



goldstein-69JA HABER2s


YRM_8080JA HABERs


YRM_8084JA HABERs



YRM_7989JA HABERs



YRM_8090JA HABERs


YRM_8025JA HABERs


YRM_8022JA HABERs


YRM_8010JA HABERs



YRM_7988JA HABERs



YRM_8001JA HABERs


goldstein-67JA HABERs


goldstein-68JA HABERs


goldstein-99JA HABERs


goldstein-1JA HABERs


goldstein-25JA HABERs



הצלם: יאיר מיוחס


















ריטה קוגן: אורבניקא

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 18:01

הערב נשען על העיר

הערב הזה, לא יורד,
נשען על העיר.
הוא נשען ברכות מהוסה,
כמו שיכור על בר זר.
הערב אלבש לגופי
בגד רך, צבעו כעשן,
כצלו השקט של הערב,
שנשען, לא יורד, על העיר.


קוים לדמותה # רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ

אֵין לְהַכְבִּיד בַּמִּלִּים, בַּמִּבְנִים!
פַּשְׁטוּת הִיא הַפְּשָׁט וְהַדְּרָשׁ:
רָבִיד מִרְפָּסוֹת עַל חֲזוֹת בִּנְיָנִים.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
עֵין הָרָקִיעַ, כְּחֻלָּה בְּלֹא עָב,
נִפְקַחַת אֶל יָם מְרֻפָּשׁ,
וְסֹב-מִסְתּוֹבֶבֶת, אוֹמֶדֶת מֶרְחָב.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
הָעַיִן בּוֹחֶנֶת סְמַרְטוּט פּוֹעֲלִים,
אָדֹם, מְרֻבָּע, מְפֹרָשׁ,
מוּנָף-מִתְגָּרֶה בַּשְּׁוָרִים-עֲגָלִים.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
פַּרְסָה מְשֻׁלֶּשֶׁת לָעֵגֶל זָהָב –
תִּדְרֹס כֹּל עָמֵל וְחַלָּשׁ…
חַמָּה מַבְזִיקָה בַּפַּס אוֹר מְקֻוְקָו.
רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.
קָלֵידוֹסְקוֹפּ נָע, מְקַרְקֵשׁ, מִטַּלְטֵל
מוּל עֵין הַשְּׁחָקִים הַלֵּאָה.
בּוֹלֵל הוּא הָעִיר – הָאָבִיב וְהַתֵּל –
לִכְדֵי לִוְיָתָן-מְצֻלָּע.



בלדה לנחל איילון

מַיִם, שֶׁצֶף, בֹּץ עָכוּר!
אַיָּלוֹן, אוֹתוֹ בָּחוּר,
שֶׁנּוֹהֵג לָשֵׂאת מֵימָיו
בִּמְתִינוּת כִּמְעֻנָּב,
בְּתֹם לֵיל גְּשָׁמִים נָאֶה,
הִתְמַלֵּא. וְהוּא גּוֹאֶה!
נְתִיבֵי הָעִיר הֵצִיף הוּא,
וְעַל תּוֹשָׁבָיו הִרְעִיף הוּא
פְּקָק תְּנוּעָה מֵאֵין כְּמוֹתוֹ.
הוּא תּוֹבֵעַ אֶת זְכוּתוֹ
לְתִפְאֶרֶת הַזְּרִימָה.
הוּא נָהָר, בְּלֹא כְּלִמָּה!
בֵּן דְּמוּתָם שֶׁל סֵין ושְפְּרֵה…
רַק הַבֹּקֶר. בְּמִקְרֶה.



דרום תל אביב ביום חורף

שְׁתִּי הָעֵינַיִם לָה תְּלוּיוֹת עַל פָּנָס –
אִישׁוֹנִים רְחָבִים
וְקַשְׁתִּית מֻכְתֶּמֶת.
מִסְתַּכְּלוֹת בַּשִּׁוְיוֹן עַל עֲנָק – נַנָּס,
חֲתוּלִים – כְּלָבִים,
לְבָנָה מֻקְדֶּמֶת.
פְּעוּרוֹת לָרֹב, שׁוֹפְכוֹת אוֹר צָהֹב.
בַּקַּמְצוּץ מִצְמוּץ
חוֹל- אָבָק יָסִירוּ.
לֹא רוֹאוֹת רָחוֹק, לֹא רוֹאוֹת קָרוֹב,
מִבָּצָל קָצוּץ
דֶּמַע מַר יַגִּירוּ.
הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ זוֹלְגוֹת אֱלֵי בִּיב,
אֶל אִשָּׁה וְאִישׁ
בַּמְּעִיל וְכוֹבַע.
וְשׁוֹטְפוֹת הַגּוּף שֶׁל דְּרוֹם תֵּל אָבִיב,
בְּשָׁכְבָהּ עַל כְּבִישׁ
בְּיַרְכְּתֵי הָרֹבַע.


סקיצת שכונה צפון-מזרח תל אביבית # מחווה ליבגני אונייגין

שכונה בצל של מגדלים,
ירקרקה וממורקת.
שכנה זקנה ומהודקת,
תריסי פניה נעולים,
אינה אומרת בוקר טוב.
כי מה כבר טוב בזה הבוקר?
קפה, אף הוא עולה ביוקר!
וכבר היא מעלה באוב
ימי פאר – ימים עברו,
בהם הכול היה נגיש,
בהם עוד אחזה באיש,
והם בריב ונחת גרו
בלא מגדל מעל הראש.
טוב, הוא ידע מתי לפרוש!


אורבניקא #1

לפתע תל אביב שבתוכי
לובשת דמות שגויה של עיר אחרת –
אורחת מסתורית ונהדרת,
בבת עיני זכה ובת שיחי.

מדרכותיה מתנקות מכל,
מוחות מעליהן בוצת עסיס.
שלל שדרותיה לועטות הקול
של אספסוף כָּמֵהַּ ורגיז.

מרפסותיה מתקמרות אל-על
בלובן חמוקים, באור צהוב, רוגע.
אך דבר מה בתוכי רוחש, מתגעגע
לאפלולית לחה, לפת אוויר אומלל.


אורבניקא ‎#2

יונה פרושת גוו מחבקת אוויר אפרפר,
וברז רחוב משתעל, מנוזל-חלודה,
לועו של ביוב תחתיות על פני אספלט נפער,
זרזיף מזגנים מקודד מחשבות נדידה.


אורבניקא #3

מחנק של טרום סופה. עטלפים. ירח.
מקצב מהיר ולח קוצבים שני עקביי.
תיקי פעור. ידיי מגששות מפתח.
טיפת יורה דשנה עוקצת את קרביי.


אורבניקא #4 תום חג

עירי פושטת יום חג בקלילות מושכלת:
נחיל אופניים קוטע נתיב אסור,
ערוות מרפסות מתכסה בוילון, וילד
מציץ לרחוב מבעד לחריץ פעור.

עירי מנערת קרעים של חג ממותניה,
כמו איזו גברת זקנה מנערת מפה.
שוב בכי או קול נביחה לא יחדור את אוזניה,
שוב השתעלות מנועים תחרחר באפה.

אני כמו עירי משיבה לעצמי אי-שקט,
פושטת שמלה, חזייה, תחתונים ועור,
ונעה הביתה – עם סדק קט במפרקת –
לבלוע קצת חושך ולהקיא קצת אור.


אבן, נייר ומספריים

אני יושבת במגדל,
שיער ארוך ומדובלל,
ובידיים מספריים,
ודף נייר, שמקופל.

וכשתבוא אל מגדלי,
תשרוק בשקט: "אל תפלי".
את שיערי אפיל אפיים,
ותטפס אליי. שלי.

וכשגופך יטעם דממה,
שבין ענן לאדמה,
אפגיש שיער עם מספריים,
ואשחרר את הצמה.

ומהנייר המקופל
אבנה מטוס זריז וקל.
במי בישום אטול ידיים,
ואמלט מן המגדל.



















מאיה זקס: שיר טבע

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 17:07

למה איש לא כותב שירי טבע?
זה לא מוזר שאיוונטים של וואי-נט הפכו למוזה?
זה לא מוזר לשורר דבר שנגמר מחר בלי שנשם!
דבר שהוא מת מאליו, דבר כקליפת השום…
והשורות השרות אותו –מראש עצובות
יופי של קופי למצבות!!
זה לא מוזר שהשיט האישי מופרש לשיר?
מה יש להומואים לכתוב על גאווה?
מה יש לרוסים לכתוב על רוסיוּת?
אז עברתם סיוט! מי ישמע?
לכו לתא שירותי פסיכיאטר!
לכו לתא הווידוי של הקלפי!
תראו שיוקל לכם באותה המידה!
הרי האדם, הרי האדם…
יש לו דבר מה מעל הקליפה!
מעבר לאור החוזר בכל דור!
דבר שאף-פם לא נגמר!
אז שימו לכם פיצוחים בצלוחית
והקשיבו אחים למשהו נצחי!
טבע! טבע…. טבע….
אני אוהבת טבע…
עץ…
אני עוצרת ליד כל עץ,
כמו חתולה מחליקה לחי על עליו,
נכרכת כמו כלבלב על רגל בעליו.
כמו נקר – נועצת גופה עייפה
בגזע שלו, בקצב שלו.
נרדמת עליו במאונך
והוא מצפר לי בציפורים
תסביך "עציפוס" אם תרצו…
נהר…
אני נוהרת אל הנהר…
צוללת ועולה צלולה לעוד ועוד טבילה
מתכסה עד קצה, ולא יודעת אם בכלל אצא…
איך זה שבפנים חם יותר מבחוץ? איך זה?
חצי יום אני רובצת במזגן הנוזלי חמישה כוכבים
עלו מעלי…
כולי כלה קרפדית במקווה – רחוצה מרוצה…
ונהרי זורם זורם זורם
לש לי ת'שרירים לכדיי דייסת בוץ
ואני משוחחת בשפה קדמונית – "שפת החזק שחרר"
והפישתונה יוצאת מעצמה, מתאחה עם הזרם, שוחה עם הטונה…
אני שמחה בשבילה! יהיה לה עתיד טוב יותר, אולי תשוב לכוסי עם הגשם…
אבן…
אני מבינה אבן…
אבן גדולה, שחורה, חמה
אבן בינה – פורצת אדמה,
שריר ענק – רמקול רם!
אני מצמידה אוזן לרמקול ענק
והוא עונה – מנגן את הנשימה שלי
והזמן נדחס בין נשימות עד שאני מתאבנת…
איך זה שכותבים: "חזק כמו אבן" ?
או "יש לך לב אבן" ?
איך כותבים את זה בלי ever, ever להיות אבן?
בלי לדעת שיש לאבן מים בבטן?
אני מצמידה לשון לאבן,
רק כדי להבין את הלשון שלה…
לא, לא לקחתי כלום, זה היה לגמרי מובן מאליו!
הכל טבעי בטבע!
יש לעץ נפש, יש לאבן לב
ואני אשתחווה לכל עץ ואבן…
מי חמוד? טבע!
מי מתוק? טבע!….
עם כל הירוקים והחרקים…!
זזזזזזזזזז
הא! מי זה זה? יתוש?!
יתושביץ’! יבחושובסקי! דם מדמי!
תרגע! אני לא בורחת! אני לא מורחת אותך
קח! תאכל מה שתאכל! מאחור! מקדים!
כולה כמה גירודים – אתה לא פיראניה!
אדמה…
אני המומה מהאדמה
משילה עול נעל,
שיח הפטל בוער לי ברגל
מלמד להרגיש זוויות
בלי לרמוס, לרחף כמו פיות…
הרגליים שלי הקרושות, מדשדשות חופשי,
מנשקות כל גבשושית,
הרגליים קוראות ברייל של אותיות אדמתיות,
הופכות לשפתיים!
ואז!
באמצע העונג הזה,
עוקצת אותי מחשבה על שוויון זכויות:
כן! גם לכפות הידיים מגיע העונג הזה!
ואני הולכת על ארבע…
גם הגב מגיע לו! גם למאחורי הברך!
ואני מתחילה להתפלש על האדמה…
מתפלשת בפוליש פילינג פלאי
מזדככת לכדי גרעין – מעיפה קליפות…
לכל הרוחות מוטס המחוך
אגורות ניגרות מהכיסים
ספרות זהות נושרות מהחוט
והתוכנה של אהבת הטבע נפלטת בזץ לעזאזל אל מלתעות הבאגים …
לא! לא! טבע לא!
אל תלך טבעל'ה!
אהיה טובה אליך!
אבל מתכנת בחולצה משובצת
מוריד מסך שקיות על הטבע
מתכנת משובץ החולצה מתקרב לעברי
ממלא את המסך במשבצות….
משבצות של שדרות ורחובות
משבצות של חולדת חלודות בקיוביקלס
משבצות הפסאדה של עזריאלי
אבל זה לא עוזר לי…
כי העיר חוזרת אלי, סוגרת עלי, מתחת לבין הרגליים
כאילו אני העץ שלה…
העיר מלחשת לך דיבורי בדולח בדיבורית:
"שם, שם בטבע, חמישים אחוזים תמותת עוברים
את יש לך אינטרס, לנפוש להתאפס..!"
את אוהבת טבע מסורס, דיאט קק"ל, נטול טרנטולות! עם אולטראסול וסלולרי!"
אני מטבעי מעולם לא תיעבתי עיר
אני אוהבת עיר
את הביטים הבוטים שלה
קיר קיר, פנס קיר
תנו לי! תנו לי! שפיץ נעליים
להתרוצץ על אספלט נוצץ!
תנו מכסה ביוב – מעגל מושלם- להיות לי תליון עגילים!
תנו עצות משובצות הגיוניות
יש לעיר שיר, יש טון לבטון!….
אני אוהבת עיר…



















ארקדי דרגומושצ'נקו: מתוך "מדעי טבע"

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 17:05

***
לאורך כל העצים השחורים הללו
נגרר תור ארוך של שמותיהם – מֵילָה, ערבה, בוקיצה,
קליפת הגזעים, עפיצות, לחות המוח, ספרים מודבקים,
סוף החורף. בפצע הבוקר של המסלול מהבהבת בקמצנות זכוכית המלח.
אחרים, כאילו דחפו את האפריון, מתלקחים בהבזקי צל
שסולם צבעיו נטול משקל לחלוטין – מצהוב לכפור –
בנקודת ההתמזגות של אריה וזהב.
רשתות הפרברים מאונכות.
אין לתאר את מידת העייפות של האדמה האביבית
ציפייה פנימית לריחות
(גרם מדרגות. נץ. מדרגות. גגות).

תחושה מוקדמת של עשן הישֵן באור פָיוּם* –
אולי, גם אוויר… כאילו ההתחלה של חישוב השנים.

מקריות שוב עדינה אליך.
בוקר של איזה ריק ילביש את שנינו?
כמה מת הדשא, ורק מדרום –
ארכיפלגים מסנוורים של עננים, איי הרקיע
ורוח מהאזור של חתך הצהריים.



* פָיוּם היא עיר במרכז מצרים בה נמצאו ציורי דיוקנאות ריאליסטים מהתקופה הרומית שצוירו על לוחות עץ או פשתן טבול בגבס. הלוחות היו מחוברים לחזית ארונות הקבורה שבתוכן נמצאו מומיות. לוחות אלה נקראים דיוקנאות המומיות מפיום.


* * *
חשבון

ספרתי אלים כחודשים על עצמות ידיי,
על נימי ירחים, באחורי פרקים, ספרתי את האבנים ברגליי,
חש אותן מתחת לסוליות וגם בפחם של כפות הרגליים.
מתגלה בעיה מוזרה
לחשב את נוכחותך על האצבעות,
כשאת בבגדים או בלעדיהם
או כשמשהו יוצא מכלל שליטה,
כמו ענן שהומת באימוץ עיניים,
כאשר שום דבר לא בא בתמורה. מה נשאר?

הצילום הנאכל על ידי הנוכחות, רוח הסיסים,
עפרורית בעיניים? רק חשבון אלים קטנים
שנפלו כזרעים לאצבעות מפולגות.


***
באיזה חפץ יהיה צורך
בפיתוח נוסף של המשפט?
מה הועדף: יתכן ספק.

כמה זמן ישמור הזיכרון
על אי-מעורבות של פלישה
בהסדרי המוות? כמה מאובקות זגוגיות החלון.
סופת שלגים בסוף הקיץ איננה קשה.
כמה כלים מלוכלכים נצברו בכיור,
כמה שקולות הן טיפות מברז המטבח.
אף כל השאר: בדלי סיגריות, סימנים מעורפלים
לך, אחות הקטה*, תקרובת פשוטה –
כדי שתעלי, תניחי את אצבעותיך על העפעפיים.
כמו ששלג מניח את לחות הלילה וקור
על דהיית הגן שעוד לא מכבר היה כל כך קרוב.



* הקטה במיתולוגיה היוונית היא אלה תלת פרצופית שהולכת ומזדקנת ככל שמעריב היום ונולדת מחדש במהלך הלילה. היא אחראית על צמתי דרכים ומקושרת, בין השאר, לכישוף, ללילה ולירח.



* * *
מים עוקפים בכל מקום – מאחורי העצים, מאחורי העורף,
מתקרבים כרצ'יטטיב מהעין אל הראייה. אבל

לא בשקיפות מדובר או בשיעורים
שמבינים בהתבוננות כיצד הגוף
בהיפרדו מהגוף מנסה לשמור על העבר
בכל מובן של המילה.

מי שהבין את האיזון,
מכיר לילות כשקווי מתאר של דברים אינם תואמים
את הדברים – הִנם מה שהם מייצגים –
אבל, טוב, מה? בְּמה? – אלו שסיימו את התדיינותם
עם הריקנות, עם המקומות שמהם הופיעו.
חלוקה, העברת תכונות, מזג אוויר,
מסכות מחוספסות של חלומות,
ששמרו את הרגעים הרקובים של הפנים
(היפים מהוצאתם להורג).

אפשר להיזכר בתלוליות –
כשהאדמה הסירה קליפה אחרי קליפה
והן צלצלו בקול דממה דקה לאין שיעור כמו חום, אובך,
כאילו אוויר הלענה
העביר חרפושיות לוהטות חלולות.

העפרוני היה לבד לגמרי בתקן השמימי
שהיה קיים
זמן רב לפני הופעתם של מספרים.
זוהי ההפסקה. ליתר דיוק – הסיום,
מכיוון ששום דבר אינו מבקש את המשכו באחר
הנתלה בקורי הביתור –
באחר שברגע זה אינו שייך לעשרה עולמות.

מה אתה רואה? רק אל תמהר, מה אתה רואה מסביב?
המים מתקרבים אל הסף. צל מסומן על ידי נשימה.
שאל וענה.

או אל תעשה דבר, לא את הראשון ולא את השני.



מרוסית: גלי-דנה זינגר



















מיא קואוטו: בלי אחר-כך

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:57

מלה שאני מפשיט

בין הכנף והמעוף
אנו מתחלפים
כמו המתיקות והפרי
אנו מתאחדים
בגוף אחד של אפר
אנו מתכלים
ולכן
כשאני נזכר בך
אני הולך לאורך הגבול
הלא מוחש של גופי
ואני מדמם
על צלעותייך הכאובות
אַת הצד הנסתר
של המלה שאני מפשיט.

Tunnel with wooden toof for "Mila sheani Mafshit"


זהות

אני צריך להיות מישהו אחר
כדי להיות אני עצמי.

אני גרגר של סלע,
אני הרוח השוחקת אותו.

אני אבקת פרחים ללא חרק.

אני חול התומך
במין של העצים.

אני קיים היכן שאיני מכיר את עצמי,
ממתין לעברי
כּמֶהָ לתקוות העתיד.

בעולם שאני לוחם, אני מת –
בעולם שאני נאבק, אני נולד.

in/out window B&W for "Zehut"


בלי אחר-כך

את כל פרקי החיים בזבזתי
כדי למות איתך.
וכעת
הזמן התפוגג
ואיבדתי את צעדך
מעבר לעיקול בנהר.

קרעתי את המכתבים.
לשווא: הנייר נותר שלם.
רק אצבעותיי נבלו, קצוצות.

שרפתי את התצלומים.
לשווא: התמונות נותרו ללא פגע
ורק עיניי
התפרקו, פיסות עגולות של אפר.

באילו בגדים
אלביש את נפשי
כעת כשאין עוד ימי ראשון?

אני רוצה למות, ואיני מצליח.
לאחר שחייתי אותך
אין שקיעה
גם לא בסוף-סוף של סוף.

את כל המיתות בזבזתי
כדי לחיות איתך.

Shored Boat for "Bli Ahar Kah"


שעת הסוף

מת לא-כלום
כשמגיע הרגע

הוא רק מהמורה
ברחוב שאיננו הולכים בו עוד

מת הכול
כשאין זה הרגע הנכון

ולעולם אין זה
הרגע הזה.

Flower, Ceiling Beam , Door for "Sheat Hassof"


לכתוב(לראות) את עצמי

מעולם לא כתבתי

…אני
בסך-הכל מתרגם של דממות

החיים
קעקעו בעיניי
חלונות
שבהם אני מתעתק ומכבה את עצמי

אני חייל
שמתאהב
באויב שהוא עומד להרוג.

Dead End Alley for "Lihtov (lirot) et azmi"


זריעה

המשורר
עוסק בחקלאות הפוכה:
בזרע בודד
הוא זורע את כל האדמה.

בלהב המעדר
המלה פוצעת את הזמן:
היא מנתקת את חבל הטבור
של מה שיכול להיות קרקע נולדת.

בסוף מחזור העיבוד
אין למשורר חשבון לסגור:
יש בידו רק
מה שאי-אפשר לאסוף.

לבסוף,
לא המלה היא שחסרה לו.

היו אלו החיים שהוא, בתוכו, לא הכיר.

Flowers on Wall B&W for Zri'a


הרחובות

בזמנים…
שהיו רחובות,
בסוף אחר-הצהריים
אמי הייתה קוראת לנו:
הייתה זאת שעת החזרה.
והרחוב היה נכנס
איתנו הביתה.
הזמן כל-כך
חי בנו
שלא היה לנו צורך בעתיד.
אסופה בחדרי,
העיר הייתה נרדמת
באותו ערסול של אמי.
עם הכניסה למיטה,
הייתי מנער את החול מהחלומות
ומעורר חיים שמעבר.
בין הבית והעולם
לא היה מקום לשום דלת:
איזה בריח סוגר
את שני צדדיו של האינסוף?

alcove bed b&W for "Harehovot"


המראה

ההוא שמזדקן בי
ניגש למראה
מנסה להראות שאני אני.

האחרים שלי,
מעמידים פנים שהם אינם מכירים את הדמות,
הותירו אותי לבדי, נבוך,
עם השתקפותי הפתאומית.

הגיל הוא זאת: משקל האור
שבו אנו רואים את עצמנו.

Amudim bepassim for "Hamara"


מפורטוגלית: יורם מלצר
הצילומים: נורית מלצר-פדון



















אלשנדרה או' ניל: תירוצים כדי להימלט מהמציאותי

In נקודתיים: 13-14 on 20 בינואר 2015 at 16:49

לטובתי
יש לי הירוק הסודי של עינייך
מלים אחדות של שנאה ומלים אחדות של אהבה
השטיח שייצא אל האינסוף
הלילה או באיזשהו לילה שיהיה

לטובתי
הקירות המקללים לאטם
מקלט מסוים מעל למלמול
שפוחד לבוא מן החיים השוטפים
הספינה המוסתרת בעלווה
הגן שבו ההרפתקאה שוב מתחילה.

לטובתי יש לי רחוב בטרנס
שריפה נישאה בשמנו כולנו.

keshet veananim meal vemetahat for "Letovati"


-*-
יש מלים שנושקות לנו
כאילו שיש להן פה.
מלים של אהבה, של תקווה,…
של אהבה עצומה, של תקווה מטורפת.

מלים עירומות שאתה נושק להן
כשהלילה מאבד את פניו;
מלים שמתנגדות
לחומות של מורת הרוח שלך.

צבעוניות לפתע
בין מלים ללא צבע,
צפויות לא צפויות
כמו השירה או האהבה.

(שמו של מי שאנו אוהבים
המתגלה אות אחר אות
בשיש מוסח הדעת
בנייר שננטש.)

מלים שמעבירות אותנו
למקום שבו הלילה עז יותר,
לדממת הנאהבים
החבוקים נגד המוות.

Pillows with SOS for "Yesh Milim"


-*-

תירוצים כדי להימלט מהמציאותי
באור מסוכן כמו המים
משינה ומבהלה
בעודי עולה לגופך הממשי
אני זוכר אותך
ואת אותה
הרכות שכמעט בלתי-אפשרי
לסבול אותה
לכן אני עוצם את עיניי
(האהבה גורמת לי להשיב לעצמי ללא הרף את יכולת
הפרובוקציה. וכך אני גורם לך לבעור בניצחון
בכל מקום ובכל זמן שאני רוצה. די לי לעצום את עיניי)
לכן אני עוצם את עיניי
ומזמין את הלילה למיטתי
מזמין אותו להפוך עצמו לנוגע
מוכר, קונקרטי
כמו גוף מפוענח של אישה
ובדמות הצורה הנכספת
הלילה שוכב איתי
והוא היעדרך
עירום בין זרועותיי.

אני חווה צעקה
כנגד דממתך
אני חווה דממה
אני נכנס ויוצא
ידיים חיוורת בכיסים.

towels on the wall b&w for "teruzim"


מפורטוגלית: יורם מלצר
הצילומים: נורית מלצר-פדון