:

יעקב ציגלמן: במחלקת המטען של המטוס משוחחים התרנגול הצהוב והכלבה קורדליה על נדודי היהודים

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 17:40

מתוך "הרפתקאותיו של התרנגול הצהוב"

"היהודים אינם זקוקים לחלל משלהם", אמר התרנגול הצהוב והציץ דרך הפירצה שבמזוודה. "אלֹהי היהודים – נווד. לכן הם גורשו מארצם, שאותה אפשר היה לתרבּת ולהרחיב".
"אבל עכשו הם חוזרים!" טענה קורדליה. היא ישבה בכלוב והוציאה את אפה מבין הסורגים.
"אי־פעם, היהודים ידעו לתייר לא רק לפי קו מאוזן אלא גם לפי קו ניצב… 'המקום' – כך היהודים קוראים לאלהים שלהם – 'המקום', החלל. המילה הזאת היא מאותו שורש של 'קיום' ושל 'לקום', זאת אומרת, לקום ממקום. הכול, כפי שגבירתי מיטיבה לראות, לא כל כך פשוט… ומה תגיד על כך הגברת?"
"מה יש כאן להגיד", הרהרה קורדליה בקול, "אלא אם כן: יהודי, כל מקום עלי אדמות אינו מקומו?"
"אופן החשיבה שלָך קונסטרוקטיבי מאוד, יקירתי! התרשה גבירתי לקרוא לה כך?" התעניין התרנגול הצהוב. קורדליה, שההכרות החמיאה לה, חייכה, והתרנגול הצהוב המשיך: "היהודים רואים את עצמם בכל מקום כאילו היו תושבי עיר־הבירה שהוּגלו לפרובינציה. תושבי הבירות זרים בכל מקום, ובכל מקום הם שייכים".
"ותושבי המקום מְשַלְחים את היהודים: 'הסתלקו מכאן לירושלים שלכם!..' משונה, הלא כן?"
"תמיד היהודים הולכים לירושלים!" צהל התרנגול הצהוב. "למילה העברית 'דרך' משמעויות שונות: דרך, מסע, נתיב, מסלול, התנהגות, נֹהג, מצב, אמצעי עוצמה, כֹח, תבנית, צורה, מעשה־אלֹהים, צו־אלֹהים, אופן עשיה, אורח־חיים".
"כמה רבות הן, אמנם, משמעויותיה של מילה אחת!" אמרה קורדליה. "האם אי־אפשר היה להמציא מילים אחרות?"
"עכשיו אסביר לך הכל", אמר התרנגול הצהוב והתרווח לו במזוודה. "עוד לפני הגירוש הסופי ראו החכמים היהודים את הנולד והחלו לפתח את שיטת החיים המיטלטלים. הם ידעו את תולדות העם. אברהם הלך לארץ כנען מתוך זלזול בתענוגות הציוויליזציה של הכשדים. היהודים נדדו עם עדריהם בכנען וגם אחרי שירדו למצרים הם הוסיפו ונדדו עם עדריהם בארץ גושן. פרעה פגע בהם והכריח אותם לבנות ערים ולחיות באותן ערים. לכן, יציאת מצרים היתה לא רק יציאה לחופשי מהשבי המצרי ומהעבדות אלא גם חזרה לאורח־החיים הקדום, הנוודי. דוקא זה למעשה היה השיחרור האמיתי".
"קין היה חקלאי והבל – רועה", הירהרה קורדליה בקול.
"סליחה, לא שמעתי היטב… מה אמרה הגברת?"
"אמרתי שהצדיק מבין השניים הוא הבל…"
"נכון בהחלט… אז כך: רק בנדודיהם הצליחו היהודים לקבל את התורה ורק בנדודיהם הצליחו להשתחרר מהעבדות שבאורח־חייהם של העמים, היושבים קבע על אדמותיהם. אבל אצל העמים הללו גילו היהודים בקנאה את סירי־הבשר שמובטחים להם יום יום. אין ספק, שאלו הם אחת ההנאות הלא־מבוטלות של הציוויליזציה העירונית…"
"סירי־בשר?" חזרה קורדליה בנימת שאלה: "סירי־בשר… הרבה?" והיא השליכה עצמה על סורגי־כלובה. "זה נה־הד־ר!" התפעלה. "ואיזה בשר?"
"נו, ואם זה עוף?" חייך התרנגול הצהוב בערמומיות.
"עוף?" שאלה קורדליה. "עוף… כן… זה לא כל כך נחוץ… עוף!"
"גבירתי נדיבה מאוד", קד התרנגול הצהוב; הוא רצה גם להקיש בעקביו אך מכסה המזוודה הפריע לו. "אמשיך: המסורת היהודית מזכירה בקביעות שהיהודים נודדים תמיד. אני כבר לא מדבר על מנהגי הפסח. הנפנוף בארבעת הצמחים האלו בסוכות מסמל את השאיפה לחיי החקלאים, אבל דווקא באותו חג חייבים היהודים לחיות בסוכות, בדירות ארעי, במשכנות של נוודים, עוברי אורח! ועוד בסוכות מחוררות, כדי שייראו השמים, כדי שלא ישכחו את חובתם האקזיסטנציאלית לנדוד. חג הפורים מבהיר כיצד בדיוק צריכים היהודים לחיות בין עמים אחרים, כיצד עליהם להינצל מעוינות של עמים אחרים, כיצד להפטר מהאויבים. ביום כפור הם משלחים שׂעיר לעזאזל, השעיר הזה הוא, בין השאר, סמל לחיי כנען, זאת אומרת, לחיי־הקבע. שילוח השעיר סימן את הנסיון לפייס את ההתנחלות, את החיים המיושבים, ואורח־החיים היהודי נוצר על ידי חכמים למען השיטוט במרחב…"
"נו, נפלא! אז מדוע הם לא משוטטים?" שאלה קרודליה.
"סירי־בשר!"
"הו, כן!" קראה קורדליה. "כמה אני מבינה אותם!"
"היהודים התגעגעו תמיד לסירי־הבשר ובאורח החיים המיטלטלים של תושבי־הבירה הנודדים נכללו יסודות של הזמן הזר, מרכּיבי ההווי הקרתני. הנדודים בפרובינציה היו ממושכים עד מאוד. החרם נמשך. היהודים קיוו לאיש שיחזיר אותם לבירתם ויחדש את ימיהם כקדם, אך אורח־חייהם הבירתי הפך לאורח־חיים קרתני ובעודם סוחפים איתם את אורח־החיים הזה ממקום למקום, הופכים היהודים גם את המרחב לקרתני".
"אז למה הם עושים את זה?"
"הם תמיד בסכסוך איתו", לחש התרנגול הצהוב, "והם מתנקמים בו".
"מה אתה שח?" נבהלה קורדליה.
"כן, כן, ואני חושש, שהם אפילו לא חשים בזה".
"כשהיהודים שוהים זמן רב במקום כלשהו, הם קוראים למקום הזה בשמות יהודיים", אמרה קורדליה והסבירה: "ברסט ביהודית – בריסק; קייב – יהופיץ…"
"זו היא אחת הדרכים להשתלט על המרחב. כך הם כוללים את המרחב באורח־חייהם. אבל הם לא שמים לב, שאורח־החיים שלהם איבד את ברק־הבירה שהיה לו פעם. בטלטוליהם הם החליפו את הבירתיות בנוחיות של הווי קרתני… היהודים מתנקמים בחלל גם כך, שבכל מקום שיגורו בו הם ידמיינו להם שהם גרים בארץ־ישראל. מתפללים לגשם כשהשלג עודנו בשדות. מברכים על הטל בארצות בעלות אקלים גשום. קוראים למקומות־מגוריהם בשמות של מקומות בארץ־ישראל".
"רק לחשוב על זה!" התקוממה קורדליה. "לעיר רוסית מאז ומעולם הם קראו טבר! כאילו היא טבריה שעל שפת האגם שלהם! וכולם סובלים ושותקים!"
"אל תגזימי, יקירתי", עצר בעדה התרנגול הצהוב. "איפה מצאת את כל זה? אבל מה שנכון – נכון. מקום נוח להם הם מכנים בשם שכולל בתוכו את שם הבירה: 'ירושלים ד־ליטא'. את השם 'פולין' הם יוצרים ממילים עבריות – 'פה' ו'לין' – מקום ללון בו. ללון ולא לחיות!"
"ועכשיו הם חוזרים לירושלים!" אמרה קורדליה.
"הם חוזרים!" קרא התרנגול הצהוב. "ואת בטוחה שהחרם כבר הוסר? מי אמר לך שהנדודים לא צריכים להימשך? אילוּ אותות וסימנים היו?"
"נו, ובכל זאת… " אמרה קורדליה.
"הם ימצאו כאן את הפרובינציה של האימפריה העותומנית, שנעשתה לפרובינציה של האימפריה הבריטית. הם יראו עצמם כפרובינציאלים והעמים, שביניהם טולטלו ושבפרובינציאליות שלהם זילזלו, ייראו להם כתושבי הבירה. הם יגלו שירושלים היא קרתנית".
"נו, באמת! כבר היא פרובינציאלית!"
"כן!" אמר התרנגול הצהוב כקורא תיגר. "כך החלל מתנקם ביהודים!"
לקורדליה לא היה מה לומר והיא שתקה. התרנגול דיבר:
"מִקַּדְמַת דְּנַא, העמים התרגלו לרעיון שירושלים היא יפה. ירושלים היתה בירה שהפיצה את קרני הבירתיות הנאורה שלה וכך ניצחה את העולם. אולי ירושלים תהיה שוב לבירה? אולי היהודים יִצרו רעיון חדש שישתלט על העולם? אם לא יבוא בעקבותיו הגירוש… עמים אחרים השתדלו לקשור את הרעיון היהודי לסביבה שלהם וכתוצאה מכך, הרעיון היהודי ששבה את לב העולם עבר פרובינציאליזציה. סיגלו אותו להתנחלות המסוגרת לחיי־הקבע. האופי הנוודי של החיים היהודיים עזר ליהודים לשמר את עצמם כלאום".
"ועכשיו הם מניחים שהחזירו לעצמם את החלל!" פיתחה קורדליה את הרעיון שלו.
"הם הכריזו על החזרת השטח כעל רעיון לאומי", תיקן אותה התרנגול הצהוב. "אם הם לא טעו… את חושבת שהם יצליחו להשיב לירושלים את ברק הבירה?"
"היהודים יכולים הכל", ענתה קורדליה בבטחון. "הם יעלו שוב רעיון שישבה את לב העולם כולו! כן!"
"ולא יחקו פרובינציות שמעמידות פנים של בירות!"
"החומה מגינה עליהם והיא גם מפריעה להם לצאת מגבולותיה! היהודים יעשו כך שהלאומנות שלהם תתאים לעולם כולו, כפי שהייתה בעבר!" הכריזה קורדליה.
"כמה את, אמנם, מבינה עניין… וגם טולרנטית!" אמר התרנגול הצהוב.
"ואתה כל כך חכם ועדין! בעל נפש רגישה!" אמרה קורדליה. "אבל אתה ציני", נזפה בו בתנועת כפה, "אני רואה!"
"הגברת רוצה לשמוע בדיחה?" שאל התרנגול הצהוב. "יהודי מברדיצ'ב נוסע לפריס. שואלים אותו: 'פריס רחוקה מברדיצ'ב?' – 'אלף קילומטר'. – 'אלהים, איזה מקום נידח!' "
קרודליה ציחקקה: "חִי־חִי! הקרתנים!"
התרנגול הצהוב אמר: "אל תעמיד עצמך, בן־תמותה, בסכנות ובמצוקות של חיי־הנדודים!"


מרוסית: גלי-דנה זינגר


: יעקב ציגלמן נולד בשנת 1935 בסנקט־פטרבורג. עלה ארצה בשנת 1974. היה חבר מערכת בכתבי־עת "ציון" ו־"22", עורך וכותב תוכניות בקול ישראל. מחבר הרומנים "הלווייתו של משה דורפר", "רצח בשדרות בן־מימון", "שבתל הנגן" ו"הרפתקה של התרנגול הצהוב". מתגורר בירושלים.





































מודעות פרסומת