:

ירושלים – תל-אביב

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:43

"נקודתיים":
אחד הניגודים המסורתיים בתרבות רוסיה, הלא הוא הניגוד מוסקבה – סנקט־פטרבורג, מתגלגל בניגוד תל־אביב – ירושלים ומאפיין את התרבות הישראלית. שתי התרבויות האלה בולטות בהקשר הכלל־עולמי, שם שרר תמיד הניגוד בין העיר־האם – המטרופולין – ובין הפרובינציה. מציאוּת של שתי ערים יריבות, השואפות לתפוס מקום מרכזי בתרבויות ארצותיהן, הוא אחת הסגולות של שתי "ארצות־הבחירה" הללו. ירושלים השמרנית, הקופאת על שְמָרֶיהַ, המיתולוגית, הנוטה ללאומנות ולשורשים, מוּשווית לסנקט־פטרבורג למרות שמבחינה היסטורית וגיאו־פוליטית, ההיפך הוא הנכון: סנקט־פטרבורג, כמו תל־אביב, נבנתה ליד הים כעיר "מלאכותית" ו"לא־רוסית" והרוח המודרנית שנשבה בה הייתה איום על מוסקבה השמרנית, הקפואה.
האם גם לגביך משמעותי הוא המתח בין שתי "ערי־הבירה" הישראליות? אם כן, כיצד הוא משפיע על אופי העשייה התרבותית ועל עבודתך שלך?



גדעון עפרת

הבריחה מתל־אביב

לפני כשנתיים שקלנו, רעייתי ואנוכי, העתקת מקום מגורינו לתל־אביב. עיקר פרנסתי היה בתל־אביב ורעיון הנסיעה היומית, הלוך ושוב, ב"כביש הבכלל־לא־מהיר", נראה לנו מדכא. כמי שנולד וגדל בתל־אביב עד גיל 24, ניחמתי את עצמי באידיאה של "השיבה הביתה", מה גם שהובטחה לי מטעם זוגתי הרשות להדליק את מיזוג־האוויר בכל שעה של היום והלילה. התחלנו, אם כן, לפגוש במתווכים תל־אביביים למיניהם ועינינו סרקו ללא הרף שלטים ומודעות המכריזים על מכירת דירה בתל־אביב. התבייתנו על – איך לא – שדירות רוטשילד. משהו ירושלמי בשדירות הללו.
היה זה, כמדומני, בעיצומה של אחת מאותן חזרות מתישות לירושלים, לפנות ערב, בכניסה הדחוסה לדרך־איילון, כאשר הבליחה בי ההכרה העמוקה: לעזאזל, כן, אני מתגעגע לעליה על ההר! חציית שער־הגיא מזרחה הובנה לי, לפתע פתאום, כחוויה משחררת, המותירה את תל־אביב מאחור ופותחת את השער למשהו אחר, מורכב אך ממכר: קרירותו היבשה של ההר? המלנכוליה המענגת? המשקל ההיסטורי המשגב? הכובד האידיאולוגי הפנאטי והמסוכסך הקושר לעיר עטרת קוצים של שמץ טירוף? העוני והעליבות האסתטית במחיצת ההוד הנדיר? אולי אפילו מסכנות אורבנית, מסחרית ותרבותית, שירושלים נגועה בה יותר ויותר מזה שני עשורים – אפילו למסכנות הזו התחלתי מייחס את קסם ה"אנדרדוג". מאז ומתמיד קיננה בי אהדה לחלשים חזקים, כלומר לבעלי עוצמה פנימית שנעטפו – מרצון או מכורח – בארשת של חולשה. ומין הארה הציפה אותי: בתל־אביב איני רוצה לגור.
במילים אחרות: אני ירושלמי. 35 שנים של המרה עירונית הפכו אותי – דוגמת מומרים רבים – ל"נאמן ציון" (ואני משוכנע שההיסטוריה תמחל לי על רגע הפקפוק והחולשה המתואר לעיל). אמת, אני עובד בתל־אביב, אני צורך את תל־אביב ברמות אמנות וספר, אך ירושלים היא עירי, לטוב ולרע, עיר־המקלט שלי. אם בית הוא בועת שלווה וביטחון, כי אז כאן מנוחתי וכאן שלוותי ממתחי העיר הגדולה ולחציה. מתחים? נער הייתי גם זקנתי והמתח התרבותי הדו־קוטבי בין ירושלים לתל־אביב נראה לי פגר היסטורי; ולו גם הפגר הוא עירי, ירושלים; ולו גם הפגר הוא אני.

שנים ארוכות של תועפות כתיבה הקדשתי לתיאור, אולי גם לטיפוח המתח הזה. האמנתי בו. מאז סוף שנות השבעים לא חדלתי לתור אחר ביטויי המתח הזה בדרמה, בשירה ובאמנות הישראליים, ואם תרצו, "עשיתי קריירה" מהמתח הזה.
תל־אביב וירושלים – ניגוד כה מתבקש, ניגוד כה ברור, מתח תרבותי הגובר על כל מתחי מוסקבה – פטרבורג, וורשה – קרקוב, קהיר – אלכסנדריה, מדריד – ברצלונה וכו'. עיר־הנצח מול עיר־העכשיו, עיר־הקודש מול עיר־חילונית, עיר העקידה והצליבה מול עיר־ה"סטוצים", מזרח מול מערב, הר מול ים, ארכאיזם מול מודרנה, עיר בירה מול עיר מסחר ובידור; ועוד. מה צפוי יותר ומה ראוי יותר מניגוד תהומי בין היצירה שם ליצירה כאן?! ובינינו לבין עצמנו, כלום אין אפילו אורחות־הנהיגה נבדלים ביותר בין כיכר דיזנגוף לכיכר ציון? עולם אחר. כוכב אחר.
ואף־על־פי־כן, באיזשהו שלב, בשלהי שנות השמונים, החלפתי הילוך. האם היה זה "הכביש המהיר", שקיצר לפתע את הדרך האינסופית בין ההר לחוף וביטל, לכאורה, את הדיאלקטיקה? האם היה זה הפלורליזם המבורך/הארור שבלבל את היוצרות הדיאלקטיות וכפה על 'בצלאל' ועל 'המדרשה' אותם מורים, פחות או יותר, ואותו ריבוי סגנוני נטול אפיון מאחד? שמא היו אלה המוני בתי־ספר לאמנות שהנצו בין תל־חי לבין באר־שבע וערערו על הדואליזם ההיסטורי האמנותי של תל־אביב וירושלים? האם המדרחובים, מועדוני־הלילה והבארים, המסעדות ובתי־הקפה, שנבטו כפטריות בירושלים (לא, לעולם לא יתקרבו במספרם לאלה של תל־אביב), כמו גם החנויות לממכר מזון, הפתוחות בירושלים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, האם גם הם טשטשו הבדלים עירוניים? ומה בדבר האוניברסיטאות והמכללות הרבות, שנוסדו בתל־אביב, בחיפה, בשער־הנגב, בעמק־יזרעאל וכיו"ב – האם הם נטלו מירושלים את כתר "העיר האוניברסיטאית", כתר שניפח את מפרשי שכונת רחביה לאורך שנים ארוכות? והמקומונים, שפרחו בערים השונות בישראל ה"ניו־ג'ורנליסטית" והעניקו לכל עיר אשליה של אוטונומיה תרבותית זחוחה – כלום גם הם ספקו תדמית של שוויוניות בין־עירונית?
כך או אחרת, משהו קרה בשנות השמונים לעימות ההיסטורי התרבותי הגדול בין תל־אביב וירושלים. משהו הותירו כזיכרון, גם אם תבוסתה התרבותית של ירושלים מעולם לא נראתה כה מוחצת: היעדרן הכמעט־מוחלט של גלריות לאמנות (לימים, גם את 'זמן לאמנות' אעזור להקים בתל־אביב, בוגד שכמוני), והיעדרן של חנויות ספרים איכותיות (ויחיו 'בית־הלל', 'תמיר' ו'לודביג מאייר'), ושאר היעדרויות (לא, אינני נימנה על מעריצי תיאטרון 'החאן'). מה לעשות, אפילו האזוטריקה חדלה להיות מונופול ירושלמי מהרגע שמהפכת ה"קבלה" התנחלה לה בסמוך לכיכר דיזנגוף התל־אביבית.
אלה מבינינו שמסתובבים בתערוכות סופשנה בבתי־ספר לאמנות בתל־אביב ובירושלים יודעים, ששום הבדל מהותי כבר אינו מפריד בין הבינוניות של כאן לזו של שם. דגש ירושלמי על 'תיאטרון חזותי' (אובייקטים, גוף, בובות וכיו"ב)? והרי את המוצרים של בוגרי ירושלים מפיצים בין במות תל־אביב ועכו, הלא כן? והשירה ה"ירושלמית", מבית־מדרשם של עמיחי – הרולד שימל – אריה זקס? לא עוד: פייטנים "מטאפיזיים" יאותרו כיום גם בין התנחלויות שי"ע לאוניברסיטאות בר־אילן ובאר־שבע. יצירה אינטימיסטית מתפייטת, שאפיינה את ירושלים בעבר? ראו כיצד ניכסה תל־אביב (נווה־צדק, הירושלים של תל־אביב) את 'מחולות־החדר', שהיו פעם תקן ירושלמי למהדרין ממטבחו של עמוס חץ. וראו כיצד האינטימיזם הפיוטי של אריה ארוך הירושלמי הפך לתקן תל־אביבי צרוף ממטבחו של רפי לביא ונאמניו. אני מבקש לטעון: ברובד האמנותי, הרובד ה"גבוה", המתח התרבותי הבין־עירוני התפוגג ואבד.
אך, מה בדבר מתחים תרבותיים "נמוכים" יותר? מה, למשל, בנושא התחרדותה של ירושלים? מה שנכון נכון: הכיפות כבשו את מדרחובי ירושלים; עליה דתית אמריקאית־צרפתית מתנחלת בהמוניה במושבה הגרמנית ובשולי רחביה; העירייה בידי החרדים. וכך, לא מעט חילוניים מבוהלים תמצאו בירושלים דהיום, וחלקם כבר מתאקלם בתל־אביב הצוהלת בחילוניותה. באשר לי, לא רק שאיני מבוהל, אלא משהו בי אף מברך על המתחולל. וכי מניין הבהלה: מעולם לא הייתה ירושלים כה חילונית בשבתותיה כפי שהיא בשנים האחרונות. מעולם לא הציעה העיר בסופי־שבוע חנויות־מזון, מסעדות ובתי־קפה כפי שמציעה כיום. מעולם לא פתחה ירושלים לצעיריה מועדונים בערבי־שבת כפי שפותחת בתקופה הנוכחית. גם איני רואה את הרחובות החדשים שנסגרים לתנועה בשבת. אז אל תבהילו אותי. ובכל הנוגע לנוף האנושי המתחרד והולך? מה לעשות, אני חש אהדה, אפילו תודת־מה, לאנשים האלה בקפוטות ובשטריימלים, שמבלים זמנם בלימוד תורה ותלמוד. לא, קומץ הפרזיטים אינו מקפיץ אותי (כמה מנוולים מושחתים הצמיחו החילוניים?!), להיפך: נוכח ההתבהמות הגדולה של החברה הישראלית מול עגל הטופז, אני מודה לאלה שעדיין מצדיקים את המושג 'עם הספר'. אני גאה בשייכותי אליהם, ולו גם שייכות זרה.
אז הנה הוא המתח האמיתי, הרלוונטי, החי, בין תל־אביב וירושלים. הוא שוכן כיום ברובד הקיומי, גובה הרחוב, ולא עוד בגובה הייצוגים. כי המתח הבין־עירוני שורר בין החגיגה ללא הפסקה של העיר הגדולה לבין ההתכנסות הירושלמית הפורקת את עצמה רק במוצ"ש. הוא שורר בשוני המהותי בין עיר ה"קוויקים" המזדמנים לבין עיר שהיא איטית יותר בהורדת תחתוניה. עסקינן בשוני שבין עיר שבסימן הדוניסטי לבין עיר הנושאת על גבה את צלב הסופר־אגו (הקב"ה, דוד המלך, ח"כ יהלום). שָם העיר הקלה, כאן העיר הכבדה, שחוחה תחת עול מתחיה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים, שלא לומר תחת עול עָבָרה וייעודה הלאומי. זהו הגובה של המתח הבין־עירוני, הגובה הקיומי הפרוזאי. תאתרו אותו בפער בין מגמת ה"טֶהֶרָניזציה" (חנויות ירושלים ההופכות יותר ויותר לבזארים פרסיים מכוערים ודלים) של העיר השנייה בעונייה בישראל לבין תנוחת "ניו־יורק" של תל־אביב (על ה"מנהאטן" הגורד שחקים בשולי רמת־גן). תמצאו אותו בתהום שבין חלונות־הראווה המפתים של תל־אביב לבין דלות־החומר של חלון־הראווה הירושלמי המדכדך. תגלו אותו בסתירה בין תנופת בניית הגובה השרירית של תל־אביב לבין עוד ועוד שיכוני לוויין פוליטיים וחסרי השראה מסביב לירושלים (בנייה בתוך העיר? כן, מטרדים וזוהמה של מנהרות הרכבת הקלה והחורבה הנצחית של ממילה – ההשלמה האופטימלית לתפאורת הרפאים של "כפר דוד". ו – אה, כן – הבנייה הממלכתית של קריית הממשלה).
יש דיבורים על שיבה לעיר העתיקה, חזרה לימי הזוהר של סוף שנות השישים. נדמה לי, שמדובר בהתעוררות חוץ־ירושלמית של בלייני־שבת שפלתיים. ירושלמים כמעט שאינם דורכים בעיר האחרת, העיר האסורה. אם תשאלו אותי, נדמה לי שירושלים חוזרת אט־אט לימיה הטובים שבטרם מלחמת ששת הימים: כן, היא נסגרת בתוך עצמה כעיר חומה וירטואלית, היא חוזרת לתנומה ההיא, לאינטימיות ההיא, לעוני ההוא, לעליבות ההיא, לתמימות דאז, למיכאל שלי. וכאן אני מאתר את הסיכוי הגדול של ירושלים ואת הטעם הטוב של הישארותי בה כתושב: איני חפץ בזהרורי הזוהר המדומה של תל־אביב; איני מעוניין בידועניה המפוקפקים (משום מה, פחות ופחות אני מצליח, או רוצה, להכיר את ה"כוכבים" הללו ממחוזות הדוגמנות והטלנובלה); איני רוצה את ה"חופש" ואת ה"קלות" של תל־אביב. אדרבה, הבו לי את משוגעי ירושלים, את דעתניה הטוטליסטיים, את עננת יום־הדין התלויה עליה, את הסודות של שכונותיה הפיקטורסקיות והמתעקשות על זיכרונותיהן, את מסיבות ה"אנדרגראונד" שלה, העולות בדמיון היצירתי שלהן על מסיבות תל־אביב (בירושלים, אפילו מוזיקת ה"טכנו" מינימליסטית יותר), את יוצריה (גם הפחות נוצצים שבהם קוסמים לי כבני־שיח כבדי משקל וכטיפוסים מרתקים). תנו לי – "אסיר ציון" – את האזיקים הכבדים של ירושלים.
אודה על האמת: ירושלים חוטפת "נוק־אאוט" מתמשך בשנים האחרונות: עוד ועוד ממיטב אישיה, ברמות היצירה והאינטלקט, פרשו ופורשים אל "העיר הלבנה". התנועה נמשכת והיא מאיימת על שורדי ירושלים בשממה חברתית רוחנית. ואף־על־פי־כן אין לי ספק: לא רחוק הזמן והתנועה תחליף כיוון. עיקרון הנדנדה. ערכה הסגולי של ירושלים – לא הספקטקל ה"טדי קולקי" משנות השבעים, אלא דווקא המופע המעט־פאתטי של לופוליאנסקי – יהפוך לאבן־שואבת. אינני בטוח עד כמה אני מייחל לשאיבה הזו, אבל היא בוא־תבוא. נכון לעכשיו, אני רווה נחת מנמיכות קומתה של עירי הנשגבה, מאזין בשלוות־נפש יהירה לכל משמיצי ירושלים, חווה את חרדת הקיום בה על סף הקטסטרופה (פצצה בהר הבית) והישועה (של משיחי־שקר למיניהם), יונק מפרדוקס הצניעות והמגלומניה של ירושלים – ובקצרה, חי אחדות ניגודים שאין כדוגמתה בשום עיר שבעולם. תל־אביב? כן, פעם־פעמיים בשבוע, כמה שעות, ירידה צורך עליה, אופציה חביבה, למה לא, אבל אופציה קלה מדי.
ועוד משהו, לסיום, בענייני אמנות ועיר. סברתי ועודני סובר, שתרבות איכותית נדרשת לדו־קוטביות של מיתוס ואנטי־מיתוס, של שגב וארציות, של עושר ועוני, מטאפיזיות ופרוזאיות, לדיאלוג של ניגודים בין הפנמה והחצנה, בין מהותנות לתופעתיות, וכיו"ב. זו הסיבה, שמעולם לא ראיתי ב"דלות החומר" את חזות הכל. בשעתי, שמחתי לאתר את הדו־קוטביות הנדונה של "עושר" ו"עוני" בין ירושלים לבין תל־אביב. האמנתי, שהגירוי ההדדי של שתי התרבויות האורבניות השונות הצמיח, מצמיח ויצמיח תרבות ישראלית עשירה. נקפו השנים, ונוכח התרופפות המתח הבין־עירוני ברמה האמנותית, ולמעשה – התפגרותו – מצאתי את הדואליות מתקיימת בדרכה ובכמויותיה היחסיות בתוך כל עיר כשלעצמה. ורק אז הבנתי מה שהבינו פילוסופים גדולים מאז ומעולם – שהדואליות מתקיימת בכל יוצר ובכל יצירה הראויים לשמם. קראו לזה 'הסופי והאינסופי' (פלוטינוס), קראו לזה 'הפשטה וקונקרטיות' (היגל), קראו לזה 'דיוניסי ואפולוני' (ניטשה), או 'תת־הכרה קולקטיבית והכרה פרטית' (יונג), או 'סטרוקטורה ואירוע' (קלוד לוי-שטראוס) וכו' וכו' – כל הדואליזמים הללו, שבחלקם חופפים, יימַצאו בעומקה של כל יצירה איכותית ובנפשו של כל יוצר משובח. בכל עיר ובכל שכונה, על ההר ובשפלת־החוף, על גבול המדבר או על שפת הים.
אז, אל תגידו לי "אמנות תל־אביב" ו"אמנות ירושלים". בקשו את ירושלים באמנות תל־אביב, ואת תל־אביב בקשו באמנות ירושלים. ובא לציון גואל, וגם לתל־אביב.



שרון אס

ההר והים

בירושלים ראיתי את המדבר. פלנטה גבוהה ורחוקה תלויה באוויר מתפתלת לעברינו בצורת ערוץ גיא בן הינום החום הנורא מהשיִש השבור בהר הזיתים או מטה מטה עד ים המלח, פראי וריק ובוהק כמו האל הקנא השוכן מעבר ולא מניח לכאן; אלוהים הוא שם המשחק בירושלים – ואין דרך להעיף את הכדור מחוץ לחוקים – המדבר, זעם המותך לאבן, יקיא אותו פנימה חזרה.
יופיה של ירושלים גורם לחמדנות ורוע ואת תאוות הבעלות לא ניתן להשביע בְּשמים, הקשת הגבוהה הפרוצה עד תחתית מדרונות המדבר, ועל כן כל תושביה חסרי בית (אפילו יושבי ארמונות טלבייה) כי בירושלים אין איש המחבב את הזר והמוזר – הכל נרגשים מהדומה להם, ובאקסטזה של הקדושה, השומרוני של כל אחד גווע.
במשך השנה שלמדתי בירושלים עברתי יום יום על פני בית המצורעים והפשפש היה פתוח – לילה אחד נכנסתי והתיישבתי בפינה מרוחקת ופנימית בגן. הייתי עיפה וחולה ורציתי באהבת הטמא. במה שלא תהיה ממנו דרך חזרה. אבל כולם ישנו וחזרתי למיטה שלי, כפי שעגנון חזר למיטתו, ושנינו לא ידענו מה יהיה בסופנו.
בירושלים גרתי בבית של אספני אמנות ושמרתי על הכלבה שלהם. גיליתי שאיני יכולה לקרוא בריכוז ספרים של אחרים כבספרים שלי, ואיני אוהבת תמונות־תלויות־על־קיר שלא בחרתי. גם לכלבה נתתי אוכל באדישות והוצאתי לטייל ללא שמחה. ופחות ופחות יצאתי מהבית.
פעם כשנהגתי לאוניברסיטה נכנסה בי מכונית מאחור. שני אנשי עסקים ערביים מכפר x היו אדיבים ועדינים למרות שהיו אשמים. זה היה הרגע בו גמלה בי החלטה לשוב לחיות בעיר שלי, בתל־אביב, בפרובינציה על הים שם איש לא יסכן את חיי: לא יגרום לי להיות חלשה מעדנה מבויישת מנדיבות.
כל זמן שירושלים ותל־אביב קיימות, ארץ ישראל יכולה להפתח כמו פרח נייר במים – זערורי ומלא קפלים ומתרחב לכל עבר בדמיון. שתי ערים שני סוגי מוות – על ההר המתים מחכים להיוולד; על הים, היכן שהגעגועים אינם הולכים פנימה חזרה אל העיר, אלא משתוקקים למקום אחר, כולנו מתאמצים לא לפחד מהאושר הסתמי, הנורא, של העובדה המתגלה בחטף: הקיום – אין תנועה בה נוכל לתת עצמנו בשלמות, ללא שיור. רק במוות. אך מי רוצה למות כשאפשר לחיות. הכתיבה והסכס – שני המקומות בהם יכולתי להתקרב לשתיקה של האושר, להיותי מַתָּת. שתי פעולות בסימן הים – הכובד והמעמקים מסתירים קרקעית קשה וקרה. אין מפתים ממים – אך אין אהוב מעפר. מה שישא את משקלי.
אבל אולי המחשבה על שְנַיִים היא הטעות העגומה ביותר שלנו. כי בין השניים מצוי תמיד תווך ההופך את המישור לספירלי. בין ירושלים לתל־אביב מצויה עין כרם. ובעין כרם המנזר של האחיות ציון, שלפני כמאתיים שנה היה בית יתומים והיום אכסניה. אכסניה מובדלת בחומה ועל החומה אבטיחים ישנים בשמש, שומרי סף עצומי עין, יונקי זמן לאדום ומתוק. בצלצול פעמון נפתח שער הגן. והגן הוא הארץ המובטחת, הנוף הבראשיתי הקדום ביותר: זה שיש לעובדו ולשומרו. ובגן המנזר פגשתי את אלוהויות העצים, ופעם, אי שם בין יולי לאוגוסט, מזוית העין ראיתי עז גדולה ולבנה שרועה תחת צפצפות ותאנים מחללת בחליל. אז האבנים המסו את לבי. ונמלאתי יִרְאָה: אם השער נפתח למעני, הוא יכול להפתח לכל אחד.


נסים קלדרון

רק לא לחזור על עצמנו

לפני שלושים שנה בערך כתבתי רשימת ביקורת על כמה משוררים ירושלמיים והתחלתי אותה במשפט "בירושלים, עיר שיש בה שפע אפלולית ושפע תפאורה ואין בה שום דבר מיידי וישיר, כותב כעת הסנוב הישראלי שירים". אני לא אוהב את עצמי עד כדי כך, שאזכור משפט שכתבתי לפני שלושים שנה, אבל משום מה, המשפט הזה צוטט בידי אחרים יותר ממשפטים אחרים שכתבתי, ולכן הוא חזר אלי שוב ושוב במשך השנים.
היום לא הייתי כותב משפט כזה. קודם כל, העניין מוצה ונסחט עד הטיפה האחרונה בשנים האחרונות. למי שחי בתוך העברית בשלושים השנים האחרונות אין מה לחדש היום בעניין ירושלים. ועוד פחות אפשר לחדש באשר למתח ירושלים – תל־אביב. בשנות השבעים היה מה לחדש. גם אם היינו דור שני לעיסוק במתח בין תל־אביב לירושלים, ובשנות השלושים קדם לנו אלתרמן בחידוד ההבדלים המנטליים שבין שתי הערים, עדיין היה לנו מה לחדש אחרי אלתרמן. אנחנו יצאנו למלחמה כועסת ואילו הטון של אלתרמן היה אחר: הוא ביקש לעשות מקום לתל־אביב ליד ירושלים באמצעות החן והקסם הארוטי: "אומרים אנשי ירושלים:/ כן, תל־אביב זה סתם גלגל…/ אין פרופסורים בה כזית/ ונביאים אין בה בכלל. […] נכון מאוד אדון וגברת,/ לא, אין בה כלום… לא כלום… אבל…/ בכל זאת יש בה משהו…". כך אלתרמן; אבל זה לא היה הטון שלנו. מה שהיה אלגנציה בשנות השלושים הפך לכעס בשנות השבעים. תל־אביבים מושבעים כמוני הגדירו לעצמם את זהותם התל־אביבית באמצעות רתיעה מכל מה שנראה בעינינו כירושלמי: מקום קדוש מדי, או מקום עמוס מדי בשנאות קמאיות (יהודים מול ערבים, חילונים מול דתיים), או מקום גס־לב כלפי זעקת 'הפנתרים השחורים' האותנטית, או מקום מנופח מדי מחשיבות עצמית (אקדמית, או שלטונית), או מקום מסוגנן מדי (כמו חזיתות־האבן המעצבנות בכל הבתים), או מטפורי מדי (כמו עמיחי), או מקום שחסר את הדינמיות של מקומות חדשים (מקום בלי ים ובלי חוף־ים ובלי אופק פתוח), או מקום צדיק מדי (צדיקות "שלהם", של גוש־אמונים, או צדיקות "שלי", של מצפן).
כל זה היה אתמול, אפילו שלשום. מאז עברו כמה שנים טובות ופחות טובות. מה עוד אפשר להגיד היום, שלא אמרנו אתמול? מה עוד אפשר לחדש? אני קורא היום השוואות בין ירושלים לתל־אביב ואני שומע בהן לא רק בנאליות של מחשבה, שכבר חשבו אותה וכבר טחנו אותה; אני שומע בהן גם את הסנוביות שהחליפה כסאות מוסיקאליים. במקום הסנוביות של ירושלים, שהוכתה קשות בשנים האחרונות (אין משכיל ישראלי שאין לו חבר, שמכר דירה בירושלים ועבר עם משפחתו וילדיו לתל־אביב), הופיעה סנוביות חדשה: הסנוביות של תל־אביב, של שיינקין, של היאפי שהוא פוסטמודרניסט, זאת אומרת אנרכיסט של בתי־קפה ושל מלים "חתרניות" מגונדרות.
אין זה מיקרה, לדעתי, שברומן האחרון, והנפלא, של א. ב. יהושע, שליחותו של הממונה על יחסי אנוש, האדם הירושלמי המעניין ביותר הוא עובדת זרה. בחושים טובים תפס יהושע (ירושלמי מדורי דורות, שברח מירושלים לחיפה) שנושא ירושלים מוצה ככל הנוגע לישראלים ותיקים. מוצה וכבר מתחיל לגלות סימני ריקבון. אם רוצים לרענן את הנושא הזה צריך לא לשאול עליו ישראלים ותיקים. צריך ללכת אל ישראלים חדשים – עולים ממוסקבה ומטשקנט, אתיופים, עובדים זרים. להם יש משהו רענן לומר. לכן – לפחות בעניין הזה – שידברו הם; ואנחנו, הוותיקים, נשתוק.



חביבה פדיה

אם לא תהיה תל־אביב

סיפרתי לדוד על כך שקיבלתי את השאלה מכתב־העת 'נקודותיים' על ירושלים ותל־אביב, ועל שאלה קודמת לה, שהעלה דן מירון: "אם לא תהיה ירושלים". הוא זרק בפני אתגר: השאלה היא, כך אמר, לא מה יהיה אם לא תהיה ירושלים, אלא מה יהיה אם לא תהיה תל־אביב.
מירון תוך כדי העלאת ההגדרה טען, שתרבות־החיים ושהספרות העברית מחפשות להן תמיד "איזה 'לוקוס', מקום מוגדר במרחב ובזמן, שבו נחשפים כביכול פניה האותנטיים של המציאות" וקבע כי "בנדודים אלה של ה'לוקוס' במשך מאה השנים שמראשית הישוב החדש ועד ימינו מילאה תפקיד מכריע התחרות בין ירושלים לתל־אביב"…*
מה שמירון מתאר כטיפולוגיה של שני המקומות, אשר אותה הוא בונה בריטוריקה מופלאה של הצבת דיכוטומיות, מהווה התשתית למונולוגים ארוכים על דפי עיתון הארץ מפי ירושלמים־לשעבר, העוברים לתל־אביב, דוגמת נרי ליבנה. בצדקנות מפליאה הם מפרטים את שבחי תל־אביב ומגנים את ירושלים.
ירושלים ותל־אביב הם שני צדדים של אותה מטבע. לא ניתן לנתק את ה"כיעור", שרואים אזרחי־העולם אלה בירושלים, מן ה"נקיון" שהם רואים בתל־אביב – אותה תל־אביב, הנקייה גם מערבים.** "בין שתי ערים" נמתחת הדרת "פניה האותנטיים של המציאות". שתי הערים גם יחד בונות את מושג ה'ישראליות', שתיהן גם יחד דוחות מעליהן את המקום האחר: הפריפריה.
מירון (אם לא תהיה ירושלים, עמ' 234-235) קובע, כי "הספרות הישראלית עדיין 'שייכת' לתל־אביב במובן זה, שהיא כל כולה אינסטיטוציה הטבועה בחותם תרבות החיים שלפני 1967. לתרבות החיים הישראלית החדשה אין צורך בה ואף אין לה זיקה אליה. הספרות הישראלית הינה הביטוי הרוחני של 'הישוב הישן' הישראלי והיא לו מה שהיתה הגמרא לישוב הישן החרדי. בין שהיא נוקטת עמדה אופוזיציונית, ובין שהיא נוקטת עמדה שאינה אופוזיציונית, היא – מבחינתה של תרבות החיים העכשווית, הירושלמית – פשוט בלתי־רלוואנטית. היא אינה נובעת מן הכוחות הדינאמיים המעצבים את פני האומה, ואינה משקפת אותם. כל כמה שהיא מתאמצת להיות חדשנית יותר טבוע בה תו ברור יותר של יושן ואי־שייכות מבחינת הקונטקסט החברתי־התרבותי העכשווי שלנו".
מירון אינו היחיד, השבוי בטיפולוגיה הניגודית שיצר בין ירושלים ובין תל־אביב, וזאת למרות ההבלטה שהבליט את 1967 כאירוע חוצה. בכל זאת הוא מתאר את הציבור התל־אביבי דווקא כ"ישוב הישן": "היישוב הישן של היום הוא אותו יישוב ישראלי ותיק, השומר עדיין על רבים מדפוסי המחשבה וההתנהגות שמלפני 1967. בירושלים דפוסים אלה הם בחינת היסטוריה שאבד עליה הכלח, ואילו בתל־אביב עדיין הם אופיינים לא רק לשכבה גדולה של אוכלוסיה בוגרת…"
התיאור הסוציולוגי־הספרותי הזה, הגישה הטהרנית והמטהרת, המציגה את תל־אביב כשמורת־טבע שלפני הכיבוש, מתעלמים לחלוטין מכך, ש"שמורת־הטבע" הזאת היא היא שאיפשרה – ובזחיחות־דעת לא־מבוטלת – לכל מהלכי הכיבוש להתארע. בשנת 2004 מתפעלים מכך, שבתל־אביב אפשר לשבת בבית־קפה בלי לספור חרדים, או ערבים, בכניסה,* וההתפעלות הזאת עומדת ברצף עם הטיפולוגיה, שהעמיד מירון. השאננות של המרכז השבע מתאפיינת תמיד באשליה, שמה שלא רואים במרכז אינו קיים. מהו מחיר, שלא רואים "את זה" פה "אצלנו" ב"מרכז"? את זה לא שואלים; זו היא שאלה מגונה.
מירון ממשיך להעמיד (בעמ' 230) את הטיפולוגיה בקיצוניותה: "ירושלים מייצגת את הלך הרוח הלאומי ההיסטורי־ההסטריוני**, כנגד תיאטרליות מדינית חסרת גיבוי, כנגד גראנדומאניה ופאשיזם. בעוד שהנאמנות התל־אביבית היתה חלק מן המאבק בעד פוליטיקה של איפוק והגבלה עצמית, פשרה וחתירה להסדר פראגמאטי".
יצירת נקיון־הדעת התל־אביבי, המעוגן כולו בהוויה הישראלית שמלפני הכיבוש, הוא, כמובן יצירה שבדיעבד. נעים ליצור את הניקיון הזה בעיר שלא רואים בה ערבים, בעיר שלא רואים בה כל מיני דברים לא־נעימים אחרים, בעיר שניתוקה מכל הבעיות הקיימות בארץ שב ויוצר בעיות אלה ביתר־שאת. לשון אחר: המרכז מהווה מובלעת של נאורות, של שאננות, של איפוק, של פתיחות, של נקיון ושובע – ובו־בזמן הוא לוקח חלק במנגנון־הייצור של הפריפריה הרעבה וגם במנגנון הייצור של ההיסטריה הלאומית. יש מחיר לנקיון. המחיר הוא הזבל, שנמצא במקום אחר.
הדיכוטומיה הזאת משרתת עוד דיכוטומיות ומתעלמת מן הדיאלקטיקה של הקשר הסימביוטי המהותי בין ה'מצב' הירושלמי ל'מצב' התל־אביבי. הקשר הזה מלופּף סביב ייצור הלאומיות – זו החילונית וזו הדתית.
הקוסמופוליטיות של תל־אביב עשויה להיות מסווה ל"שום מקום". מקום שהוא לא־מקום, מקום ש אין בו אחיזה באמת, במורכבות, בכאב, בפציעה הגדולה של הקיום כאן ועכשיו.
ה"לוקוס" הזה בספרות הישראלית, שהיא התלמוד של התל־אביבים אליבא דמירון, היא לא יצירה רב־קולית, פוליפונית, כפי שבאמת היה התלמוד, אלא היא יצירה של הסוביקט הממוקם בתוך החדר הריק, הממוקם בתוך האוניברסלי שאינו אלא דימוי של ה"אוניברסלי", שהוא עצמו אינו, בעצם, אלא המערב.
אל ה(לא־)מקום הזה, שיש בו הרבה מן ההתכחשות לסבל, לכאב; הרבה מן ההתכחשות לאחריות הקולקטיבית לכיבוש, להרס הארץ בבנייה מיותרת ולדירדור השכבות החלשות; לתוך ליבו של המקום הזה חותרים להגיע רבים, עולים לרגל, המבקשים להגיע אל משאת הנפש הנכספת של להיות במרכז: מרכז החלל והזמן, מרכז־האמנות, מרכז־הבילויים, מרכז חיי־הרוח, מרכז השובע והנקיון. במרכז הזה נמצאים החיים הטובים, המזון, הקפה, הבגדים, המוזיקה, הקולנוע והספרים. כל האפשרויות שסגורות בבאר־שבע, למשל, ופתוחות בעיר הגדולה ללא־הפסקה.
גם לתל־אביב יש מיתוס. המיתוס של החדש הוא מיתוס לא פחות אכזרי מן המיתוס של הישן. המיתוס של ההתחלה בריקוּת. בחולות. במקום שלא היה בו כלום לפני־כן. קביעת נקודה שרירותית בזמן. החדש והנקיון הולכים ביחד. המיתוס של המחיקה. מיתוס השאננות והשכחה. מתוך ההרגל למחוק, תל־אביב מוחקת לעיתים גם את חלקה המהותי ב"מצב הכיבוש". אם הקוסמופוליטיות הזאת היא מסתדרת יפה ב פריז וב ניו יורק, בישראל היא – במקרים רבים – דילוג על המחויבות והאחריות כלפי כל מה שנמצא מחוץ לעיר ומחוץ למסיבה.
אם לא תהיה תל־אביב מה יהיה? לא יהיה מיתוס הסוביקט הקוסמופוליטי, היוצר במשבצת ריקה כביכול, המשובצת באוניברסלי־כביכול, שאינו אלא המערב.
יהיה קצת קשה אז לעיתון ארצי, שנראה כמקומון תל־אביבי, להקדיש שלושה עמודים לסוליות־הנעליים של התל־אביבים, המתלכלכות מפרי־הפיקוס הנושר על המדרכה בשל צירעה, שהגיעה מאוסטרליה, ולהימנע – אם אציין רק דוגמא אחת הידועה לי – מלפרסם מאמרים על הכריתה העקבית של כל הגנים בבאר־שבע – גני־עצים וגני־שעשועים.
ואם נדבר בשפה של טיפולוגיות, הרי המורכבות שבתל־אביב החדשה הולכת ופוחתת; היא נהיית יותר ויותר שטוחה כמו החול כשהוא חזות הכל. המורכבות שבירושלים, עיר־העבר, הולכת ופוחתת גם היא ונהיית שטוחה כמו הקודש, כשהוא חזות הכל.
בירושלים עדיין מתערבבים זה בזה דתיים וחילונים, ערבים ויהודים. ירושלים היא המזרח. אבל ככל שתל־אביב הופכת לפלאקט, ירושלים נעשית סיסמא.
הנקודה הזאת של האנאלוגיה בריקוּת, המשותפת לשני המרכזים, והאופן בו הם משרתים שניהם אותה התעלמות משני מקום [מקומות?] חשובים בארץ – הפריפריה וההתנחלויות – מקרבת כרגע מאוד חתכי – את ירושלים ותל־אביב זו לזו.
לא מקדש המוזיאונים ובתי־הקפה של תל־אביב, לא המקדש בהר־הבית, המנותק מאידיאות של קדושה; לא אדמת־ההתנחלויות – המייצרת מערכות של קדושה, שמתעלמות ממערכות אחרות של חיים נואשים – רק מה שאינו כרגע במרכז, אינו משתתף במחול־העיוועים של ההדחקה התרבותית, רק הפריפריה יכולה להיות מרכז אמיתי.
בלי ספק, רק הפריפריה כיום היא ה"לוקוס", מקום מוגדר בחלל ובזמן, שבו נחשפים פניה האותנטיים של המציאות.
אם לא תהיה תל־אביב ולא יהיה לאן לעלות לרגל. אם סופרים צעירים יכתבו מהמקום המסויים מאוד, שהם נמצאים בו. אם יתבוננו לשוליים השולִיים יותר, כגון הכתיבה הפלשתינאית והערבית.
אם יזכרו מהי ה כתיבה מתוך הפציעה.
אם לא תהיה תל־אביב… אם לא תהיה העמדת־הפנים של השפיות, שכולם משוגעים חוץ ממנה – העמדת־הפנים החיונית לעצם קיומה המשכיח, המנתק, המכרית…
אם לא תהפוך המדינה הקטנה הזאת לעיר־מדינה ששמה 'תל־אביב', אשר מחוזותיה הם הפרברים…
ולסיום, תשובה ישירה: המתח בין שתי הערים אינו משמעותי לי. השאלה הזאת מקרינה שובע. משמעותי בעיני המתח בין מרכז ריק ובין שוליים מלאים ומודחקים. הפריזמה שלי להסתכלות על הדברים היא חוסר ההזדהות עם ירושלים וחוסר ההזדהות עם תל־אביב. שתיהן קפואות בעיני. הכוח האמיתי נמצא כרגע בשוליים.



אריאל הירשפלד

ירושלים – תל אביב

אני חי בירושלים. בה אני מגדל את ילדי, אני מלמד בה, כותב בה וחוזר אליה, נושם לרווחה, מנסיעות לתל־אביב או רחוק יותר. נולדתי וגדלתי בפרדס־חנה, מושבה בשרון. עד לפני כעשר שנים, כשהייתי משרבט את שמי בבלי־משים, על פתקים או דפי כתיבה, בזמן הרצאות משעממות או בתורים ארוכים, הייתי כותב "אריאל – פרדס־חנה". רק בשנים האחרונות, אחרי כמעט עשרים שנה בירושלים, התחלתי לשרבט "אריאל הירשפלד – ירושלים". אני שם לב שאינני יכול לכתוב "אריאל – ירושלים". כנראה שהפסוק הנודע מישעיהו כ"ט, הקורא אל עבר ירושלים "הוי אריאל אריאל קריית חנה דוד", אינו מאפשר לי לכתוב כך. השם האירופי "הירשפלד" עוזר לי להגן על עצמיותי הנבדלת בתוך הסחף הגורף של הזיכרון הירושלמי, שבו שמה של העיר בולע אותי לחלוטין.
בחרתי בירושלים. כבר מנעורי היה ברור לי, שאחרי שאשתחרר מהצבא אבוא לירושלים ללמוד בה. הדבר הברור מכל – דמותה של המשוררת לאה גולדברג. ידעתי שלאה גולדברג מלמדת באוניברסיטה העברית ספרות השוואתית. שמעתי ממורתי האהובה, רבקה גורפיין, שהיתה ידידתה של המשוררת הנערצת עלי, שגולדברג מלמדת את דנטה באוניברסיטה. חלומי היה ללמוד את הקומדיה האלוהית מפיה של המשוררת הגדולה הזאת, שכתבה את על הפריחה, את משירי הבן האובד ואת מביתי הישן, וששירתה היתה לגבי, בנעורי (ועלי להודות – כך היא עד היום הזה), ההתגלמות השלמה של רוח נאצלה בפעולתה. אבל בשנה הראשונה להיותי חייל מתה לאה גולדברג. היא היתה בת שישים במותה. לא יכולתי שלא לראות בכך דמיון רב למותו של אבי, שנפטר באותו גיל עצמו שלוש שנים קודם לכן. לכל אורך שירותי הצבאי (ומלחמת יום־הכיפורים בכלל זה) קראתי בשיריה ובתרגומי־פטררקה שלה, ועוד לפני שהשתחררתי באתי לירושלים להירשם ללימודי ספרות השוואתית ומוסיקה. דמותה של לאה גולדברג כמו נקבעה בירושלים, וגם בלעדיה באתי אליה. המורים, שנותרו אז בתחום הספרות ההשוואתית, אכזבו אותי ולאחר שנה התחלתי ללמוד ספרות עברית. היום אני חוקר ומלמד את שירתה באוניברסיטה העברית.
אני אוהב את ירושלים. היא חסרה אמנם את פיתוייה התרבותיים וההדוניסטיים של תל־אביב והיא רוויה איבות ומתחים דתיים ופוליטיים, הצובעים את החיים היומיומיים שלה בצבעים אפוקליפטיים. אבל היא מדברת אלי. הקדוש והעתיק שבה מדבר אלי. לא באופן הדתי המקובל. הדת הפורמאלית – היהודית, הנוצרית והמוסלמית – נראית לי בה עבודת־אלילים ממש בפטישיזם הגס, באיבון ובניוון הגמור של צורות הפולחן והתפילה ובפירוש הדל והאכזרי של הזיקה אל המקום. ירושלים היא התרבות שהתקבצה סביב מקומה של העקדה, שהיא, לגבי, הסיפור העמוק והרציני ביותר שמצאתי בתולדות־האדם, על הזיקה בין האדם לבין מה שלמעלה ממנו. בירושלים נמצא עדיין, בדרך מוזרה, הקשר החי אל העבר ההווה הזה של סיפור העקדה. הוא נמצא בכותל המערבי – האיקון הדתי היפה והחמור מכל האיקונים הדתיים שבעולם: איקון שאיננו איקון, אלא הוא קיר; קיר חוסם ומסתיר (שלא היה, כמובן, דבר קדוש כלל במקורו), שלגבי האדם העומד מולו – הוא המוליך אל מה שמעבר לו דווקא בהיותו חוסם ומסתיר. הוא המוליך אל הקדוש הנעלם, העתיק והנצחי, העומד מעבר לו. הוא המסמל את החורבן הנצחי המתרחש בחיי האדם (בכלל) ואת ההישרדות הפלאית של הרוח בתוכו, הרוח המסומלת בצורה המופשטת – אך היעילה מכל – של מבנה, קיר, ראשיתו של בית, אבן על אבן, רצון, תנועה כנגד הגראוויטציה.
ירושלים היא, למרות כל האירוניות, סיבת מציאותה של מדינת־היהודים החדשה במקום הזה, ואני – למרות מראות הפחד, האיבה, האי־צדק המשווע הצומח סביבה – שייך ורוצה להיות שייך לה. כי החוכמה האצורה בסמל, העומד במרכזה, עמוקה וחזקה מכל אלה.
ועוד שני דברים: האור של ירושלים בין־ערביים, שהוא סגול ואין יפה ממנו, והאוויר שלה בשעות הערב, שהוא הנעים והשקוף שבכל אווירי העולם.


רמי סערי

לא רק ברוסיה ובישראל קיימת תחרות – לפעמים מחויכת ולפעמים מדממת – בין הבירה לבין העיר, שרבים היו רוצים לראותה בירה במקום הבירה הנוכחית. קיום תחרות זאת תקֵף בכל הארצות הקרובות ללבי, אשר מהספרויות שלהן אני מתרגם: ביוון בין אתונה לסלוניקי, בפינלנד בין הלסינקי לטורקו ובספרד בין מדריד לברצלונה.
האם המתח בין שתי "ערי הבירה" הישראליות משמעותי בעיניי? כן ולא. לא משום שלדעתי יש לישראל בירה אחת ויחידה – ירושלים. עיר זאת היא גם הבירה המדינית וגם בירת היצירה התרבותית של העם העברי. כן, משום שכל מתח מעצם טבעו מעורר למחשבה, מַפְרֶה ומעשיר.
ההשפעה העיקרית שיש להבדל (לא ל"מתח" – יש לנו די והותר מתחים גם בלי התוספת הזאת) בין שתי הערים (לא "ערי בירה" – גם בגוף יש רק מוח אחד ולב אחד) על יצירתי באה לידי ביטוי בשיריי עצמם: כתבתי רבות על ירושלים, עיר שלא נולדתי בה ושלמרות זאת היא המקום שאני חש כלפיו שייכות עזה יותר מכול, כאשר אני נתבע לחשוב מהו פירושה של שייכות האדם למקום.
תל־אביב היא מבחינתי עיר נוספת באטלס. יש לה, בלי ספק, החן שלה והחשיבות שלה, אבל בעצם הידיעה הזאת מסתכמת לדידי משמעותה. יש רק עיר אחת בישראל שאוכל לגור בה – ירושלים. אם וכאשר חיי בירושלים נעשים בלתי־אפשריים (זה קורה, לצערי, לפעמים) – תל־אביב איננה אז ברֵרת־מחדל: אני מעדיף על פניה את אתונה, את הלסינקי או את מדריד.



רוני סומק

שלוש הערות בכביש מספר 1

1.
חותמת הדרכון של תל־אביב היא חותמת מים. הכול זורם. זוהי עיר על הסכין. גן־עדן של שותים. האינפוזיה שלה היא בירה ואת מספרי־הטלפון כותבים על קופסאות־גפרורים. הכול בוער. הבחורות עם צבעי־המלחמה על השיער ומכנסי־הג'ינס עם הכפתורים המצטמצמים הן בסך־הכול ילדות טובות הגזורות מז'ורנלי אופנה. את עשן הסיגריה הן משאירות מחוץ לריאות. מי שמחפש נוסטלגיה יכול להגיע בקושי עד הסוס של מאיר דיזנגוף, ראש־העיר הראשון שלא חלם על חניות כפולות מול מדרכות צרות. אבל סוס הוא סוס ומושכות העיר מדהירות אותה לכיוון ניו־יורק. יותר מדי אנגלית רואים על שלטי בתי־הקפה. ובכל זאת, אם לצטט שורה משיר של רוד סטיוארט, "אם לאהוב אותה זו טעות, אני לא רוצה להיות צודק".

2.
תל־אביב בלילה
תורידי את הראש ונראה לך את העורף,
תדליקי את התנור ונתחיל שוב את החורף.
גהצי סדיני אספלט מקמטי הנסיעה,
את כבר ריהטת רחובות בצעקה.

תלשי את הכפתור מחולצת הדימויים,
זכרי שהמטפורה היא
גם קרטון מלא ביצים.

תראי את החלמון מצהיב
כשמש בגבעון,
אחיו, אדון חלבון, מלבין את הירח
על דרך איילון.

אז בואי ונחליק ריקוד
אל תוך אותו מחבת
ועל טיפות השמן נרתיח עוד משפט.

3.
ירושלים רוקדת בחתונה אחרת. טונות של היסטוריה מונחים על כתפיה. ישו דרך על אדמתה המיוסרת, דוד המלך רקד בה עם בת־שבע ושלמה המלך כתב שירים בארמונותיה. מרוב חומות קשה לראות לה את צבע העיניים, קשה לחוש כמה וודקה יש לה בשפתיים. ובכלל, איך אפשר, למשל, לחבק בחורה ברחוב ששמו "עמק רפאים"?


דן צלקה

השניות הסמלית הזאת לא היתה בעצם קיימת. תמיד היתה משל מעורפל מאוד. כשדובר עליה (והדיבור, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הסתיים לפני כחצי יובל שנים) די היה בכמה דקות של שיחה, כדי שהמושגים ירושלים ותל־אביב יתמסמסו בספק ויחסיות. השניות היתה אולי דומה יותר לזו הידועה בהולנד בין האג ואמסטרדם. האג הסגורה, הסנובית, המרובעת, המופנמת, עיר הבירה הרשמית; אמסטרדם הפתוחה, החופשית, המתירנית, העממית, עיר הבירה האמיתית. עם זאת, גם כמטפורה קלושה היתה לשניות הזאת חשיבות מסוימת, כי התבלט ביחס אליה פטריוטיזם מקומי, לא נעדר רתיעה מהעיר האחרת.
אני תל־אביבי. אני מגיע לתחנת האוטובוסים של ארלוזורוב ומסתכל בבתים, בעצים, בשלטים. שום דבר מיוחד, אבל אני אומר לעצמי: סוף־סוף חזרתי לעיר. לירושלים ההררית, השוכנת על גבול המדבר, נשמר בדמיון אופי של מצודה בעלת עבר עמוק. היותה עיר של שכונות דתיות, עיר שבארכיטקטורה שלה ניכר הרצון להיראות "עתיקה", "אבנית", עם גוון ימי־ביניימי, עיר הנצרות והאסלם, הרצון שהפך אותה לניגוד של תל־אביב, עיר חדשה שעוד לפני זמן לא רב כמה סוחרים הונצחו בצלמניה על החול הבתולי שלה וחילקו ביניהם את הדיונות. אפילו השם שלה, הלקוח מהתרגום של סוקולוב להרצל (היתה פעם עיר עתיקה בנכר עם שם דומה, אבל קראו לה, נדמה לי, תל־אבּוּבּוּ) התאים לאלתור, למשהו חדש, בלי היסטוריה ושגב, למעין פתח־תקווה, מעין ראשון לציון מטרופוליטנית, עיר של סוחרים, של תעשייה קלה, של אינטליגנציה עובדת, עיר בעלת אופי סוציאל־דמוקרטי וזעיר בורגני, עם גוון אוטופי: עיר־גנים לבנה, נישאת על עמודים, שטוחת גגות (גג מוגבה ומסוגנן הוא כמו כסות־ראש מסורתית).
בגלל היחסים המיוחדים של יהודי רוסיה, פולין וגרמניה עם אידיאת התרבות של ארצותיהם והגאווה של החוזרים להיסטוריה, התעורר בתל־אביב צמאון ליצירה מקורית וחדשנית. ואין ספק שחופי הים השפיעו השפעה מגנטית על העיר וקבעו את אופיה הים־תיכוני.
ברומנים ובסיפורים שלי ניצלתי בסתר את קיומן הדמיוני של שתי הערים. בז'אנרים אחרים הייתי בוטה יותר. פתחתי רשימה ציורית במשפט: "מי שגר בירושלים דעתו נטרפת עליו אט־אט; בתל־אביב – היא נעשית נדושה יותר ויותר". כתבתי פזמון של שיר: "ירושלים לב־אבן/ טיח נקלף תל־אביב".
עם הזמן, גם ההדים הסמליים נמוגו. הדתי והחילוני, הימני והשמאלני, העתיק והחדש, המתון והנהנתני, עברו שינוי בישראל החדשה, ממלכת ווּלגריה המפתיעה. לא שאין שעות ומקומות ובני־אדם בשתי הערים, האפופות עדיין באווירה המשוערת של אופיין המיתולוגי. בשינוי מלה אפשר להביע צער – צער על משהו שכמעט לא היה קיים? – באמצעות שתי שורות, החותמות את הסונט קד של שקספיר בתרגומו של ש. שלום:
הו, דור העתידות, לבי חרד:
כי מת המיתוס טרם תיוולד.



חוה פנחס-כהן

על הדרך בין תל־אביב לירושלים

"ובקצה השני, הרחוק של הנבואה
בגד ים פרוש ליבוש"
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, עמ' 84)

פרדוקס. אחד הנושאים הבנאליים ביותר בתרבות הישראלית, מטאפורה שחוקה*; אבל הוא גלוי ומכוסה בכל, בבחינת נייר־לקמוס ותעודת־זהות של הישראלי. במובן מסויים, עצם קיומו נותן את הממד הדיכוטומי שקיים בתוכנו. מול כל אפשרות גיאוגרפית, או תרבותית, מתקיימת תמיד האופוזיציה שלה. ה"כנגד". אין לדעת מה הקדים את מה: המציאות הגיאוגרפית למציאות התרבותית, או המציאות הנפשית זיהתה במצב הגיאוגרפי את הפוטנציאל להביע את עצמה. אבל ללא־ספק יש במציאות הגיאוגרפית וההיסטורית של המקום הזמנה להתנגשות, להעמדה דיכוטומית.
הדרך. הכביש, כביש מספר אחד. בעיני הוא סוג של חוט, קו מוליך ומפריד בין הים להר. וזו ההפשטה היותר גדולה של מה שבין תל־אביב לירושלים: בין היסוד המימי, החולי, לבין היסוד המוצק, הסלעי; בין הגלוי לעין השמש לבין הנסתר מפני הרוח והקור. על הכביש הזה מתרחשת הדרמה של המעבר. של התודעה הישראלית. שאלת המקום האישי של כל אחד תלויה על החוט הדק הזה. איפה הוא בתוך הסיפור. ומה הסיפור שלו.
איני יכולה לראות עצמי ללא שני הקטבים האלה מתרוצצים בתוכי ואולי גם מרוצצים אותי. מתח קבוע, שאינו מפסיק לחפש את הפורקן שלו בתוך ההתהוות הביוגרפית היצירתית והיצרית. ולו היו משאירים לי את חיי עם תל־אביב ללא ירושלים, הייתי חשה חוסר עד כדי מחנק. עד כדי חיפוש אחר האיבר החסר. הייתי מאבדת את העוגן שבחיי האישיים ושבאלה, אשר מעבר לאישי.
ואילו היו משאירים לי את ירושלים בלבד ללא תל־אביב, יש להניח שהייתי מאבדת את שפיות־דעתי. את יכולתי לשרוד את היומיומי. את התקווה לכוח המנחם של החוף ושל החלוף.
יש קטבים גיאוגרפיים־היסטוריים נוספים בחיינו. הגליל והנגב, המדבר והים, הבקעה והשפלה. אך אלה מעומעמים ביחס לכוחן של שתיים אלה. ואולי אפילו ים־המלח, המופלא בימים, מסתתר מאחורי גווה והוא רק אחד הסימנים בדרך אל העיר, שמתנשאת מעליו. ובין העיר לים נמצא המדבר, שהיה השומר הנאמן ביותר לספרייה היהודית הגדולה ביותר מהתקופה שלפני החורבן – הספרייה הטמונה בכדים. ומול שער־יפו, שער הכניסה מהשפלה, ההומה בשווקיו, נמצא שער־הרחמים, כפול־גַפִּים וסגור, מיועד למשיחים בלבד: לא לסוחרים, לא לעולים לרגל, אלא למי שרואים למרחקי הנצח ותחיית המתים.



נסים על גופה

בשירתו של עמיחי, שחי בירושלים רוב ימיו – ואם בירושלים הרי ביתו וחדר־הכתיבה שלו, היו בימין־משה, שכונה היסטורית שחלונותיה פונים להר־ציון. מתוך מוּדעות גבוהה הוא ביטא את המתח הקיומי, שחוֹוה כל מי שחי בירושלים – המתח בין חייו הפרטיים, האינטימיים והבנליים, לבין עטיפת העיר, ואת המתח הקיומי המודע מול החיים בתל־אביב. ובאחד השירים היותר אינטימיים, שכתב –

לא, לא אמרת.
ובעד החלון עשה האור
נסים על גופך,
גדולים מאלה שקרו לי במדבר.

לא, לא, אמרת.
והיית יפה בזמן המבוזבז
ובתשעה באב נשרפה
ירושלים לעינינו.
ובשנה שאחריה
נשרפנו אנחנו
לעיני העיר הלבנה.
(שירים, 1948-1962, עמ' 291)

החוויה, שמביע עמיחי, היא חוויה מורכבת בתוך השפה העברית, בתוך החוויה הישראלית המקומית, הרב־קוטבית. לו אתרגם את השיר מילולית לשפה זרה, הוא יישאר בתחום האינטימי. "ובעד החלון עשה האור/ נסים על גופך,/ גדולים מאלה שקרו לי במדבר". זו היא, לכאורה, חוויה אימפרסיוניסטית בתחום הגלוי, הנראֶה: חוויה של התפעלות ממשחקי האור והצל על גופה של אישה אהובה ברגעים אינטימיים; אבל יהודה עמיחי מפקיע את התמונה מהממד האימפרסיוניסטי שלה לממד שמעבר לזמן ולמקום, אשר בו הזיכרון הפרטי, האינטימי, נפגש עם הזיכרון המיתי של המילים. וכך המילים "נסים" ו"קרו לי במדבר" מרחיקות את הרגע האינטימי היחידאי, הקטן, אל הממד אינטימי של העם.
בבית השני, בתוך החיים הפרטיים, חיי־האהבה של הזוג, כמעט ללא מעברים משתלבים אירועים היסטוריים, הקושרים את גורל הפרט עם גורל העיר ועם גורל העם: "והיית יפה בזמן המבוזבז./ ובתשעה באב נשרפה/ ירושלים לעינינו". יופיה של האישה האהובה ושרפת ירושלים הן אנלוגִיות, כמעט. המצב הפרטי והמצב המיתי אחד הם בעיני המתבונן השר. בשתי השורות הבאות, כעניין טריביאלי לגמרי "ובשנה שאחריה/ נשרפנו אנחנו/ לעיני העיר הלבנה". המלה "נשרפנו" עומדת מול שרפת העיר וחורבנה הנורא; האירוע ההיסטורי, שקובע את יום חורבן ירושלים ויציאת העם לגלות, עומד מול הלשון המדוברת, הסלנג: "נשרפנו" מכווית־שמש, בהקשר של קיץ, של חופש, "לעיני העיר הלבנה", שהינה – כמוסכמה תרבותית ישראלית – תל־אביב הלבנה הקיצית, על חוף־הים, לעיני השמש, מנגד לעיר השרופה, השחורה והמכבידה.
אבל מערכת־הניגודים האסוציאטיבית, המיתית, אינה בתחום העלילה של השיר אלא רק בתחום השפה; והייתי אף מציינת את הפלא אשר במילים בודדות, המכילות רבדים שאינם רק לשוניים אלא בעלי זיכרון היסטורי וגיאוגרפי, שטוען את השיר במתח, החורג הרחק אל מעבר לשפה.



קרית־ענבים

בערב יום־הזיכרון האחרון, תשס"ה, הצטרפתי לטיול בעקבות לוחמים בדרך לירושלים. הסיור עקב אחר הקרבות בדרך לירושלים. ועדיין יש בינינו לוחמים מזדקנים, הנושאים את זכר הקרבות ובשבילם הדרך לירושלים פתוחה אמנם, אך עודנה זוכרת את הקולות של העולים בה. הדרך אינה זוכרת רק את הקרבות. הדרך לירושלים היא ממהותה של ירושלים, כי העיר אינה אלא מקום תלוי בין החלק הירוק, המערבי, של הארץ, לבין חלקה המדברי, שאליו בורחים ממנה. והיא נחלקת בין עיר־של־מעלה לעיר־של־מטה ובין יפו, השער הימי, לבין שער־יפו, העיקרי שבשערי החומה אל תוככי העיר.
עלינו לבית־הקברות המרשים של חטיבת 'הראל', הצבאי של קרית־ענבים. בית־קברות צנוע כמו אגם של כאב בין ההרים.
בין הדוברים אותו יום היה הסופר יורם קניוק, שסיפר מסיפורי הקרבות על ירושלים – זכרונות מהיותו לוחם צעיר בשנות־העשרה לחייו. ילד. הוא עמד בקצהו העליון של בית־הקברות הקטן, מתחת לאנדרטה מעשה ידיו של הפסל יחיאל שמי ולמרגלותיו שדה מצבות קטנות בתוך גינון מטופח. המעבר ממצבה למצבה קורע את הלב. אלה אנשים צעירים ביותר, בסוף שנות העשרה ובתחילת שנות העשרים לחייהם, שנולדו במקומות רחוקים כדי לבוא ולהיהרג בדרך לירושלים. בית־קברות שמספר את הסיפור של העם היהודי במאה העשרים – סיפור של נדודים בין שואה לישועה, בין נטישת העולם הישן לבניית בית חדש בדמם. הם נפלו על הדרך, בין הדרכים, וכל הדרכים הובילו לעיר, שמנגד ראו ואליה לא באו.
יורם קניוק פתח דבריו בספרו על יצחק רבין המפקד – המפקד הצעיר והנאמן של הצעירים הקבורים כאן, על הדרך לירושלים. ולדעתו, רבין היה צריך להיקבר בין פיקודיו, שנהרגו על ההרים האלה ושנקברו כאן.
מאז אני הולכת עם הרגשה, שירושלים היא עיר של צליינים, של עולים לרגל. באים אליה והולכים ממנה. היא אי של מקום בתוך תנועה אין סופית. היא דרך שאחריה עיר. דרך מנמל־ים, מחוף, אל ההרים ואל הר אחד בין הרים. וצריך היה, לוּ ניתן, לעצור בכל עליה לרגל – לעצור בבית־הקברות הקטן של קרית־ענבים כדי להבין משהו על הדרך בין לבין ואל.





































מודעות פרסומת