:

שהם סמיט: עוד סיפור על ניכור בעיר הגדולה, ובכל זאת. המיזם

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 17:20

עוד סיפור על ניכור בעיר הגדולה, ובכל זאת

לא כל מי שהיה שם התבונן במחזה בעין־עירונים אדישה, זו המיומנת לסנן מתוך הנוף את קבצניו. בפתח הסנטר, בתור לבידוק ביטחוני, עמדו לפחות עשרים איש, ומתוכם, בטוח שהיו עוד כמה שהביטו בכיוון כשהחתלתול ניתז מתוך שער 3, החליק מתחת למחסום ורץ צמוד לקיר חלון הראווה של GOLF, למרגלות רמי (מכנס דגמ"ח 180 ש"ח) וריטה (שמלת קיץ 270 ש"ח); בינתיים השומר המזוין, אתיופי, הספיק לחטט בעוד שנים־שלושה תיקים אישיים, התור התקדם, משב של קור ממושטר פרץ מן החלל הממוזגאוויר והפלומה על גב ידה סמרה
אולי היו עוד כמה שלקחו אותו איתם – במבטם – וריחמו רטרואקטיבית, כשנזכרו; או הרהרו באזני אחרים, ודבריהם העידו על עידון והשכלה, כי לדידם (אם הם היו מה שחשדה, סטודנטים קולים לקולנוע) הוא לא היה סתם גור מסכן, יתום, מתוק. לא, הוא היה שיבוש ענוג ופרוותי, כתם פועם של פרא על רצפתו של מקדש הצריכה (אחלה שוט פתיחה, אחי!); אבל רק היא המשיכה להביט, רק היא שכחה למה באה לכאן (מבצע מדהים ב־FOX 3 חולצות ב־100 ש"ח); רק היא הראתה לצוואר־בקבוקו של התור את גבה (תרמיל ג'אנספורט); חזרה למדרכה, עמדה שם, סתם, תקועה כמו הבלה, עם מחשבות של הבלה, איפה אמא שלו? בן כמה הוא? לאן הוא רץ…
ל־־־א
נפלט לה. גם בסרטים, מכסה את פניה אם רק מראים טיפת דם.
במקום להליט, נשאה את מבטה למעלה, אל השמיים, הגשר, האותיות העליזות של ”us’r’toys“, ואל הכביש. זה שידרוס אותו אפילו לא ירגיש, כזה זעיר, מוות מהיר, כמו בבדיחה הילדותית על שתי הצפרדעים: הנה האוטו באאאא –
אבל לא, כלומר אולי עוד לא, ואם זה מעניין את הקולנוענים הצעירים, החתולון סיפק סחורה תסריטאית סוג א', עצר על שפת המדרכה, ואז נסוג במין קפיצתריחוף נמר־דרקונית, הקשית את גבו הזעיר והסמיר –
פיספיספיס… פיספיספיס – כרעה, קראה
חייבת להרחיק אותו מכאן, פיספיס… פיספיס… אבל לאן? איך? קולות קראו בגולגולתה; אולי לכן היתה לה הרגשה שהיא פועלת בתוך שקט, שהתנועה בכביש אילמת, שאנשים עברו למוד של פנטומימה –
עד ששמעה אשה אחת אומרת לרעותה, "מגישים את זה קר", משפט אאוט אוף דה בלו שהשיב לתמונה את הסאונד שכלל:
שאון מנועים של כביש דו־נתיבי, צפירות, אנקות פניאומטיות של דלתות אוטובוסים, הקווים – 5, 14, 24, 128 – קטנועים נותנים גז, ובאמצע כל זה "וקטיושקה" קלושה.
חייבת להרחיק אותו מכאן, וגם מכאן, וגם מכאן, ורק שלא ירוץ לשם… רק לא לשם… טומטום! למה דווקא לשם –
אל המקום שבו המדרכה נגמרת, נחתכת, ולוע מלבני נפער, וכביש, עוד כביש־מפלצת שמחדיר זרוע אספלט אל תוך קרביו של הבניין, מלמטה, ובמילים ספרותיות פחות קוראים לזה "חניון תת־קרקעי, רב מפלסי", ושם חונים כל הקונים, הבליינים, בפינה משתינים –
אולי שם גח מרחמה המר של חתולת המרתפים האפורה, אמו, אל חיק הפחד שגיבנן, הסמיר, הדהיר את גופיפו, הפך אותו עצמו לפחד –
איך תשכנע אותו לא לפחד ממנה?
אל תירא… פיספיספיס
איך תשכנע אותו לצאת ממסתורו, מאחורי גלגל של סאן יאנג, לבטוח בה שתחלץ אותו מן הסיוט, ואת עצמה… תפקיד לקחה לעצמה, תפור עליה טייפ־קאסט, עכברת־כפר בעיר המנוכרת, פיספיס… פיספיס
האם היא שקופה? לא לגמרי. אחד, בודי־בילדר, המליץ לה לא להתעסק עם חתולי רחוב. אחייניתו, בת ארבע, חטפה מחתול פטרייה אלא־איסטור, אכל לה את כל הפרצוף –
ואם לה ייאכל הפרצוף, ואיש מגברי העיר לא יחפוץ בה, והיא תימק בחור שלה, בערבי קיץ, במרפסת, והתריסול יקווקוו את דמותה כמו את זוג הזקנים שראתה באחד הרחובות היורדים אל הים, יושבים אל שולחן, כל אחד בצד שלו עם העיתון, ומשם נוהמים – לה לא יהיה על מי, איש לא יהיה לה. זה במקרה הטוב, ברע יהיה עדר מסור של חתולי אשפה שיזנק עליה כשתרד עם סיר הגרוגרות
אל תירא… פיספיס
מי מלבדה ידע אם תסתלק…
ברגע זה – תקום מתנוחתה המגוחכת ותלך, תיבלע בהמון, בקניון, ולמה לא, תרכוש את ה־3 חולצות ב־100 ש"ח עד גמר המלאי, תצא, והוא כבר לא יהיה. שם או בכלל. ברחוב ינהרו אנשים אחרים, בכביש מכוניות, אולי בכלל עדיף לה לעבור במנהרה מתחת, אז תיזכר במשהו שחסר לה מן הסופר־פארם, שמפו, דאודורנט, ותתעכב לבחור מתוך שלל הריחות, תפתח פקק אחר פקק ותשאף, ותשאף, ותשכח ש־
היא, בחיים שלה לא ראתה דבר כזה, יצור שמכפיל את נפחו מרוב פחד – בדיוק הפוך מבן אדם.
פיספיס…
זהו! עכשיו!
ידה הונפה –

הכאב היה חד, מעליב. היא נאלצה לקרוא לעזרה. ובא גבר אחד, שלא נראה כמו קולנוען, ועזר לה – שלף את הציפורן של החתלתול מתוך שלה. למשך כמה שבועות היה לה שם בבוהן חור קטן. אחר כך הוא נסתם.


המיזם

לא, זה ממש לא מה שהייתם מצפים מאחת כמו פוזה, מזכירת מערכת ומבקרת קפאין ב־TA מגזין לתרבות תל־אביבית (ויש כזו, ימותו המקטרגים), רווקה מצויה ברגע הקריטי בקריירה (באוקטובר סוגרת שנתיים) ובגיל (עשרים ותשע!!!), רגע שבו מתחיל להישבר לך מלחפש דימוי חדש לקצף חלב במקיאטו המיליון, את מתחילה לחשוב מה הלאה, בגדול, ואיך את יוצאת – אם לא עם גבר בר־קיימא, אז לפחות מתוך מרוץ העכברים – הן זהו השלב שבו כל מי שפוזה מכירה נוסע להודו, עובר למושב, מתחיל להניח תפילין, מתרבה בטכנולוגיה זו או אחרת, מעצב בשצף־קצף את חלל המגורים־חיזורים שלו בטאץ'־אישי־אורבני; ומשם קצרה הדרך לחדר משלך, או בר או אספרסו בר או ביסטרונון –
אז איך קרה שדווקא היא, שכה טבעי היה שתעבור – כמו שאומרים – לעבר השני של הדלפק – מצאה עצמה נסחפת לתוך, תצחקו, תצחקו, מעורבות הומניטארית.
איך? – זו בטח תהיה השאלה הראשונה שהתחקירנית תשאל אותה.
למען האמת די במקרה.

ולהלן הסיפור המלא:
היה זה בוקר אוגוסט מיוזע, סוחט, מאותם בקרים שאפילו אושו, כלבלבה המיתי של פוזה, מאבד בהם קורטוב נמרצות וצועד לצדה, צייתני ומלחית, בנתיב צרכיו ברחוב גולדברג. אגב, מי שסבור שהרחוב קרוא על שמה של לאה טועה טעות מרה, הרחוב קרוא על שמו של הנדיב הלא ידוע א"ד גולדברג. לא שזה מזיז לפוזה. היסטוריה, עוד מימי בית־ספר, ממיטה עליה שעמום.
גם עמודי החדשות, שנים שאין בהם חידוש. המציאות סביב לעיר קפואה כמרגריטה ופוזה משתמשת בה – כלומר בעיתון היומי שמשליך הזקן מקומה ב' – לתכלית של איסוף הגללים (במקרה הסימפטי). עם זאת, כשהיא צועדת עם כלבה הנאמן על המדרכת בשדרה, או במחילה גוהרת לאסוף, קורה שמבטה נופל – וזה בדיוק מה שקרה הפעם, פוזה נפלה על כתבה של המבאס ההוא, זה שתמיד כותב על פלסטינים מסכנים. כאילו אין לנו די מסכנים תוצרת־בית (פוזה נתכרכמה בהיזכרה איך פעם היא דרכה, בלי כוונה, על גדם של קבצן בבן יהודה).
אם התחקירנית תקשה, היא תענה לה בכנות; היא לא קראה מילה מעבר לכותרת, וגם אותה היא שכחה.
אלא שאז – האם זה הגורל או תפוצתו הרחבה של העיתון? – עברו יומיים והיא נחשפה לכתבה בפעם השנייה, גם כן במקריות. היא נשלחה לסקר מקום חדש, קטן, נשי, בבעלות זוג לסביות. עוד היא דוגמת את עסקית הבוקר (קפה + קרואסון בוטיק) מה היא רואה, על הדלפק? את העיתון, פתוח בדיוק בכתבה של המבאס. הפעם היה משהו – קארמה? – שהביא אותה לרפרף על המילים ואחר־כך, לצלול אל הסיפור המצמרר, על ילד מג'באלייה, או דהיישה? שנורה על מדרגות ביתו באמצע אכילת סנדוויץ' –
הקרואסון, שכאמור היה מזן מובחר, נתקע לה בגרון.
ובאותה שנייה היא החליטה שככה אי אפשר יותר; רגע אחרי כבר התקשרה ליוגה, חברתה לג'וגינג (מגורדון עד לדולפינריום). שתיהן, כך טענה, חייבות לעשות מעשה, כאילו.

קשה להאשים את יוגה שלא ירדה, תחילה, לסוף דעתה של חברתה – היא בדיוק היתה, פיזית וגם מנטאלית, בדרך לבריכת האוניברסיטה, כבר ארוזה בבגד־ים שחור. הרעיון שהן, שתיהן, ייסעו לשם – סליחה, לאן בדיוק? – נראה לה מטורף, קפריזי, מיותר, ובמחשבה שנייה: ואי-נוט? מדוע היא עומדת פעורת פה? הרי גם היא אוחזת באותן דעות, פלוס־מינוס, ואינה מחמיצה הפגנות בכיכר, ששוררת בהן אווירה נהדרת של כפר, של ארץ ישראל הישנה והטובה, קיבוץ גדול – לב תל־אביב, כולם באים ברגל או באופניים, הופעת רוק חינם, מפגשים של אקראי (ובשבילה, כמו בשביל פוזה – וזהו פרט שהתחקירנית לא מוכרחה לדעת – גם הזדמנות לפגוש גברים איכותיים).
– אז נתארגן באיזה יום?
– כ… כן… בטח… באיזה יום… ורק לא השבוע. יוגה עדיין לא הספיקה לספר לפוזה, אבל בדיוק הוצע לה למסז' בסרט קצר, שבוע עבודה, כסף של חודש, לא משהו שאומרים לו לא…
ברור. פוזה לא התכוונה שהן ייסעו לשם במיידי…
אז אימתי?
מתישהו.
ועוד דבר: לדעת יוגה, שהיא טיפוס פרקטי עוד יותר מפוזה, לא מוכרחים להגיע ממש עד לשם, מספיק עד לאחד המחסומים. במחסומים האלה יש אקשן ועוולות, במרוכז: בשעה־שעתיים רואים שם המון. ופוזה, שתדע לה, אינה המתעניינת היחידה. במקומון יש ראיון נוקב עם סופרת אחת שמצאה במחסום חומרים לרומן. אולי כדאי שפוזה תעלעל –
– בספר?
– לא, לא צריך להיסחף, בכתבה.

עכשיו תחזיקו טוב ותשמעו עוד פרט שייחסך מן התחקירנית וגם מיוגה:
האמת היא שפוזה כבר – לא, לא קראה – אך ראתה את הסופרת בתכנית אירוח, שם המראיין שאב ממנה את סיפור הקרואסון – כלומר, למי שלא קלט את הפלגיאט, המאפה המקורי נתקע לא בגרונה של פוזה, אלא בגרונה של הסופרת.
על כל פנים – מאז מהווה לה הסופרת הזאת מודל.
במקום מירי בלקין.
חבל ששמה פרח לה מהראש. לייטלי בורחים לה המוני שמות, ואפילו שמות של בתי־קפה, אולי זו התחלה של אמנזיה או סניליות, כמו אצל סבתה; דווקא אצל הסבתא זה פעל לטובה, מבית"רית שרופה הפכה לגרופית של שולה אלוני. חבל חבל שהיא לא מסוגלת לצאת קצת מקברה ולהיות גאה בפוזה'לה שלה שמרימה מיזם הומניטארי, וגם – אם היא כבר מגיחה – לראות מה היא עשתה מהדירונת שירשה ממנה, איזה מרחב! אמנם היא תתלונן שלא מתרוצצים בו בעל ונכדים, ומה חדש? תמיד התלוננה ובשביל פוזה, וסבתא מצדה שתצקצק עד מחרתיים, אושו הוא ילד. ככל שהיא מעמיקה לחשוב, ברור שהחלטתה החדשה נעוצה ומעוגנת באימהותה – האימהות שינתה אותה! אתמול הגתה בזה כשצפתה בטלוויזיה בפרופסור… גם את שמו שכחה, אבל לא את התואר המפוצץ "נציג הדורות הבאים בכנסת". עכשיו גם היא חושבת עליהם.
נכון שבקטן.
וגם נכון שבינתיים המיזם עודו בחיתוליו. למה בדיוק היא מחכה?

ובכן, בהתחלה יוגה, שמיסז'ה בסרט, אחר־כך אחותה של פוזה התגרשה ונדרשה תמיכה רגשית ופוזה הקדישה אחר־צהריים שלם לאחיינה, לקחה אותו לסרט מדובב בעזריאלי! ודווקא נהנתה; אחר־כך חטפה יוגה וירוס־בטן של יומיים ופוזה נדבקה כמו חצי־עיר! אחר כך? איזו בעיה שהתנפחה עם מע"מ, והיא נאלצה לרוץ לשם ולבזבז חצי יום בתורים ולבכות מול פקידים, וכל דקה לומר את המספר־זהות; בקיצור, הושפלה עד עפר –
וכמו שזה סודר –
וחוץ מזה להיות עיתונאית זו עבודה בלחצים, לא כל שכן בתפקידה, בעיר שמתפוצצת מבתי־קפה וממקומות בדרך להיות בתי־קפה, על חורבות בתי־קפה.
ואם לא די בכך – סליחה, מה התחקירנית רוצה, אליבי?! – היא רווקה ואיש לא מסייע לה בענייני הבית, ללכת לקניות בסופר ולסדר את מה שהיא קונה במקרר, וניקיונות, לשאוב את השערות של אושו מהכריות, ולסרק אותו! רק זה גוזל עשר דקות ביום. וטיולי הבוקר והערב, וכל זה בתנאי מזג־האוויר הקשים מנשוא של השפלה – עשר דקות בחוץ וכבר צריך להתקלח; יש ימים שיוצא לה ארבע מקלחות ביממה – היא משתדלת לצמצם, בעצתה של הקוסמטיקאית, זה הרסני לעור דק כמו שלה, וכמובן לברוח מן השמש כמו מאש –

כשהקיץ יגווע, או־אז תיכנסנה פוזה ויוגה להילוך גבוה. כאילו, הרי כל מה שצריך הוא לצלוח את חדר המדרגות, לרדת לרחוב, להיכנס למכונית, להתניע, ואז, כמו תלמה ולואיז, לדהור על איילון דרום – ברור, צריך להימנע משעת הראשאוור; אם הן תצאנה בשעת עומס, בחיים הן לא תגענה, בחיים –
רגע אחד! ומה עם המיגון לחלונות? והביטוח? מה הן ממהרות לרוץ בראש המחנה, אולי קודם רצוי שיוגה תרים טלפון אל הסוכן שלה –
– הוא יהיה רק אחרי החגים…
אם כן, הן תחכינה. חיכו עד כה, לא יאונה להן כל רע אם תתאזרנה בסבלנות, עוד כמה שבועות. הן פה אין מדובר בדקדוקי פוליסות אלא בחיים ומוות. הן תחכינה. גם התחקירנית תשהה את התחקיר. כלום לא בוער.


: שהם סמיט גרה בתל־אביב. היא פירסמה שלושה קובצי סיפורים: "ליבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר, 1996), ,"טייק אווי" (זמורה ביתן, 2002), "הוםסנטר" (ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2002), וגם שלושה ספרי־ילדים.





































מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s