:

סבטלנה שנברון: אוצרות בית המקדש

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 16:06

1. דניאל בן־גיורא

דניאל ואלאבּ, בחור כבן עשרים, או עשרים וחמש, הגיע לישראל מארצות הברית ביולי 1967, היינו מיד בתום מלחמת ששת הימים. במשרד־הפנים השתמרה בקשתו (מיום 19 באוגוסט 1968) לשינוי שם־משפחתו וכן מכתב־הבהרה, שצורף אליה – מכתב ארוך ביותר, ובעצם, מיותר לחלוטין – כי בימים ההם, עִברות שם־המשפחה לא נחשב מגונה, אדרבא, הוא היה מומלץ לכל יהודי שהתאזרח בישראל. ספק אם מי מפקידי המשרד טרח לעיין בו. אך ככל דבר־דואר נכנס, הוא שקע במצולות הביורוקרטיה ומשם נדד לתיק משטרתי: תיק מס' 26/456 על היעלמות האזרח דניאל בן־גיורא (ואלאבּ־ואלאבְּרֵג), ת.ז. 1193216.
"אבי יוסף ואלאברג", כתב דניאל, "הגיע לארה"ב מאירופה בשנת 1936. על־פי בקשתו הנחרצת של פקיד־ההגירה הוא נאלץ לקצר את שם משפחתו ל'ואלאב', הערֵב יותר לאוזן האמריקאית, ושם זה ירשתי אף אני, יליד 1942. פקיד־ההגירה הנבער לא שמע, כנראה, מימיו על התעודה הלטינית, אשר בה נזכר רוּטֵלוּס מוואלאברג, שחי בסוף המאה הי"ג ובתחילת המאה הי"ד בטאראסקון, לא על ישראל מוואלאברג, תלמידו של רבי עמנואל טאראסקוני, ולא על שורה שלמה של רופאים, משפטנים, מדקדקים, פייטנים, מחזאים ופובליציסטים, אשר נשאו שם זה והעטירו אותו בתהילה במאות מאוחרות יותר. הגנרל אמיץ־הלב, מרדכי־ג'ורג' ואלאברג, היה בן־דודו של אבי־סבי. על אבותי נמנה אף אשר בן אשל ואלאברג הנודע, רופא ובלשן עברי, אך יותר מכל – תיאורטיקן של המוזיקה. שיטת־הקומפוזיציה, שהוא פיתח, מושכת עד היום את תשומת־לבם של מומחים בתחום זה. למרבה הצער אין השמות האלה נחלת רבים באמריקה.
בעלותי אשתקד אל ארץ־הקודש, סברתי, כי עתה, כאשר ברצון ה', ברוך הוא וברוך שמו, מתיישרות דרכים רבות ומתבהרות דעות מוטעות היסטוריות ואחרות, שומה אף עלי לשוב אל שם־ייחוסנו ואלאברג. בקשתי זו נתמלאה.
אולם כפי שהתברר, הרי באותם הימים, דהיינו לפני שנה, גופי חזר אמנם אל ארץ־האבות, אבל רגשותי והגיגי־לבי נותרו – במידה לא־מבוטלת – בגולה. זוהר ישראל האמיתי עתיק־יומין הוא בהרבה משהותנו בצרפת, תהי השהות הזו מהוללת ומקולסת ככל שתהא. אגב, אמי, אשר הוקירה אף יותר מאבי את מסורותינו המשפחתיות (אף כי מוצאה ממחוז ליפלנדיה שברוסיה, שם נתפרנסו סבא וסבא־רבא שלה ממלאכת החייטות) – אמי טענה, שהייחוס שלנו בא מן הריטור צציליוס, אשר, לדבָריה, צאצאיו עברו לצרפת בין המאות הה' והו'. את הידיעה הזאת שאבה היא, כך טענה, מכתב־יד עתיק, מאוצרות המשפחה, אשר לא עלה ביד אביה, לצערו העצום, להוציא מאירופה; הכל מראה על כך, שכתב היד הזה, יקר־המציאות, אבד בימי הכיבוש הנאצי.
ובכל זאת אני חוזר ואומר, שכל תהילת הגלות היא כאין וכאפס לעומת אותם ימים רחוקים, שבהם חיינו כאן, על אדמתנו, במדינתנו אנו, בהיותנו עם של בני־חורין, בלתי־תלויים בדעותיהם, בהערכותיהם, בטעמם ובנטיות־לבם של נכרים ולא היינו קרויים 'ישראל מטאראסקון', או 'אברהם מאלברגן', אלא 'ישראל מבית־אל' ו'אברהם מבית לחם'. דווקא התחושה הזאת, החדשה והמשמחת ביותר את רוחי, תחושת הקִרְבה לעֲברנו הגדול, דוחפתני שוב לפנות למשרדכם בבקשה לשנות את שם־משפחתי…"
אגרת זו, הכתובה עברית צחה, אף מהוקצעת – שהינה, כפי שכותבים בספרים נושנים, נסוכת רגש בלתי־מעושה – מעידה, בכל זאת, על משוא־פנים ידוע של מחברהּ ועל גישתו החד־צדדית קמעא אל המאה העשרים השוטפת. טבעי הוא, אם כן, שאיש מפקידי משרד־הפנים לא נתן דעתו למכתב, וכי זה האחרון לא נגע ללב איש, לא הפליא, לא שעשע ולא ריגש אף אחד.
חמש־עשרה השנים, שדניאל בן־גיורא חי בישראל, הצטמצמו בנקל לחמש־עשרה שורות של דו"ח משטרתי צנוע: למד בישיבת "אור הנצח" (שם גילה חריצות ואף שקידת־יתר בלימודיו); לדברי חבריו דאז, הוא הכין עצמו לסמיכה לרבנות. בגיל 26 נשא אשה ובעזרת אביו, שנשאר באמריקה, מיסטר ג'וזף ואלאב, קנה דירה בשכונה הירושלמית החדשה רמת־אשכול. עד מהֵרה ילדה האשה הצעירה בן בכור. מסיבה לא־ברורה עזב את לימודיו בישיבה, קנה אופניים ומדי יום, בעלות השחר, החל לרכב עליהם לעֵבר העיר העתיקה. בהסתמך על אמירות אחדות של בעלה – אמירות די מעורפלות – סברה אשתו, ברוריה לאה, כי הוא עבר לישיבה אחרת, שהתאימה יותר לדרישותיו, וכי למד שם תורת־הנסתר.
כפי שהתברר, היא טעתה. בעלה, דניאל בן־גיורא, רכש בית ערבי בודד והרוס למחצה בעמק, שמתחת להר־הזיתים, וממרתפו של בית זה החל חופר מחילה אל הר־הבית. הבית נרכש בכספיו של ידיד, שנשאר באמריקה (ציוני חם, אשר רק נסיבות מעציבות במשך חייו מנעוהו מלעלות לארץ־ישראל), אך נרשם על שם האזרח הישראלי דניאל בן־גיורא. הידיד לא ידע, כנראה, מאום על עבודות החפירה, המתבצעות במרתף הבית. אין זה מן־הנמנע, שבחיפושיו אחר הוכחות לקרבתו אל הריטור צציליוס ובחדרו עוד ועוד לעומק הסבך של הכרוניקה המשפחתית, דניאל גילה, אכן, אי־אילו שרטוטים או כתבים ישנים, שהנחוהו במלאכת החפירה; אך קרוב יותר לוודאי, כי היתה זו אבנתא דלבא גרידא, אחת מאותן "הוראות משם", אשר נשמות חרדות קולטות פעם בחלום ופעם בהקיץ.
בתחילת מלאכת ה"גאולה" של אוצרות בית־המקדש, כלומר חציבת הסלע מתחת להר, הרשה לעצמו בן־גיורא לשכור פועל או שניים, אבל אחר־כך מצא לנכון לוותר גם על העזרה הזאת. הרי אין לתת אמון באיש. לוּ חשפו הפועלים את סודו מתוך קלות ראש, או במזיד, היו השלטונות עלולים, רחמנא לצלן, לעצרו ולהעמידו לדין באשמת חפירות ללא־היתר; אך הוא היה חייב להגיע למרתפי בית־המקדש בכל מחיר. אם תשיג ידם של מהנדסים, או של ארכיאולוגים סקרנים, את האוצרות – כה איומה המחשבה הזאת! – מה יעשו האווילים הללו בתשמישי־הקדושה ולְמה ייעדום. הרי על־פי החוק שייך כל מטמון למדינה. ברם, אף בכך אי אתה עשוי להיות בטוח; הלא אין זה מן הנמנע, שלפי החוקים המתקדמים והדמוקרטיים החדשים ייאלצו החושפים למסור את אוצרות בית־המקדש – משום דרכי־שלום ולמען השכנות הטובה – לאיזו מועצה מוסלמית, או למלך חוסיין. מממשלה, אשר ויתרה בנקל על לב־לבה של ארץ־ישראל, על הר־הבית, לארחי־פרחי יוצאי מדבריות־ערב – מממשלה כזו אין לצפות לדבר טוב. אנשים רדודים וטיפשים. רועים גרועים, שאינם ראויים לנס הגדול, אשר נעשה לנגד עיניהם לצאן־מרעיתם. מתרפסים עלובים, שלעולם יעדיפו ותרנות של מקופאי על חסדו של אל עליון. כן, לדניאל בן־גיורא, העסוק במלאכת־הכרייה הקשה, היתה שהות רבה להרהורים.
מיום ליום התקדם אל אותם אולמות ומחילות עצומות, על תקרותיהם המקומרות והאכסדראות שלצדם, אשר בהם ביקרו במאה שעברה דה סוסי, וורן ווילסון. בן־גיורא לא ניסה לרכוש לו תומכים אף בקרב נאמני הר־הבית, כפי שהם נקראים, שכן פעילותם הרעשנית והשערורייתית הנחילה לו מפח־נפש קשה. דרכם לא עלתה כלל בקנה אחד עם דרכו. זו היתה הסיבה הראשונה והעיקרית לפרידתו מהפועלים. טעם אחר לויתורו של דניאל על הפועלים היה זה, שמשפחתו גדלה מדי שנה, מה שלא ניתן לומר על הכנסותיו: אלה הסתכמו בתמיכה הצנועה, אם־כי קבועה, אשר הגיעה מהאב האוהב (ועכשיו גם הסב) שבאמריקה, ג'וזף ואלאב, ובאותן פרוטות עלובות, שהמוסד לביטוח לאומי שילם לו ולברוריה לאה בעבור שבעת ילדיהם ושרק הדוחק הקיצוני הכריח את דניאל בן־גיורא לקבל מהמדינה, אשר היתה כה בזויה בעיניו. כלום יכול היה למנוע את הפרוטות הזעומות האלה מאשתו העדינה, רק כדי להקל על עצמו בעמלו? לא, לא יכול! מה גם שברוריה לאה כשלעצמה לא היתה אלא ראָיה להסברת הפנים האלוהית שזכה בה בייעודו – הרי לא לכל אחד שולחת ההשגחה העליונה רעיה כזאת, שקטה וענווה להפליא. אף לא תלונה מפיה. אף לא שאלה מיותרת. וכמה אור, כמה זוהר קורן מעיניה החינניות… "הו רחל שלי", מלמל בעודו מזיע ונחנק בבטנו האפלה של ההר ולבו מלא געגועים לרעייתו הלבבית – "אני אתן לך ירושלים־של־זהב במתנה! עוד תראי, יונתי, ירושלים־של־זהב אתן לך…"
בכל זאת היה לו עוזר אחד, נאמן ושונא־בצע. היה זה בחור־ישיבה ושמו עזרא, שלא היה זקוק לשכר, כי מילדותו היה בודד ומסתפק במועט, מוכן לישון על מזרון דק, שהושלך לגל־האשפה, ולהיזון כל ימיו בלחם ובזיתים. למען הזכות לעמוד, ולו רגע קט, למרגלות בית המקדש – במהרה בימינו, אם ירצה ה', ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד… אם בו, בעזרא, תלוי הדבר – לקרב ולו בשבריר־השנייה את ביאת המשיח – הרי הוא, בענווה ובשמחה, יכַלה את חייו במהלומות־האזמל ובטרטור־המקדחה.
בזה המקום ממש – מעל לראשיהם! – בנה שלמה המלך את בית ה'. טוק־טוק, טוק־טוק, השומעים אתם, בני־אדם, כיצד חוזר בית־המקדש ונובט – מילימטר אחר מילימטר, אמה אחר אמה, דרך כפת־הסלע ומסגד אל־אקצה – כיצד פורחת צמרתו ויסודותיו מכים שורש אל תוך המחילות והאולמות הריקים? אט־אט מתגשמות הבטחות ה', הוא השָׂהֵד במרומים לשקידתם, יהי רצונו…
מה, בעצם, קיוו למצוא?
יחדיו, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר "חזק", החליפו זה את זה במשמרות מזריחת החמה ועד שקיעתה. דניאל, דרוך וחשדני, פיתח שיטה משלו לכתוש חרישית את הסלע. כמה חומר סלעי אפשר להוציא בארבע ידיים? תארו לעצמכם, לא מעט – אם הדעת לא תוּסח והמלאכה תיעשה בלי ליאות, יום יום ושעה שעה; מה גם שסלעי ירושלים אינם בלתי־חדירים: אין הם בזלת ולא גרניט, אלא אבן־גיר וקירטון שביר הניח אדוני בשתיית העולם.
הקושי העיקרי, כפי שהתברר במהרה, היה אי־יכולתם לנשום במחילה הצרה, שחפרו. אדם יכול לרעוב חודש ימים, לשרוד יממות שלמות ללא מים, אך לנשום הוא צריך כל הזמן. תחילה קנה דניאל מכל־חמצן, אבל זה, אף בצריכה הצנועה ביותר, לא הספיק אף לשלושה ימים. החמצן, התברר, היה מעבר להישג ידם. הם ניסו לחקות את האמודאים שבמעמקי־הים ולחבוש מסכות־מגן, שצינורות־פלסטיק חוברו אליהן במקום מַסנני־האוויר ונמשכו עד לאוויר הצח שבפתח המנהרה, אבל ההתקנים הללו הקשו על העבודה ולא הקלו על הנשימה. הם עבדו עתה לסירוגין, כי בשעה שהאחד חצב, נח האחר ואזר כח למאמץ חדש. גלגל אחורי של האופניים, ששימשו ככלי־תחבורה את דניאל, הועלה על חמור־חרשים והוכשר לדחיסת האוויר אל החפיר פנימה: להבי־פלסטיק, שחוברו לגלגל והפכוהו למדחף, הונעו במנוע קטנטן. אולם אף־על־פי שהלהבים הסתובבו מהר למדי, הם לא הזרימו אל המחילה כמות מספקת של האוויר הירושלמי הצח, שכן זה, בהיתקלו באדים הסמיכים והכבדים של נבכי ההר, לא יכול לחדור לעומק.
הם ניסו להרחיב את המחילה, וזמן יקר בוזבז על כך! על דעתו של דניאל אף עלה לפנות לשיטת היוגים, המסוגלים כביכול להימנע מנשימה ככל שיחפצו, אך במהרה התברר לו, כי ראשית, יידרשו לו עשרים שנות לימוד ותרגול להגיע לדרגה זו של שליטה עצמית ושנית, במצב זה, שכמוהו כשינה עמוקה, אין אדם מסוגל לעסוק בעבודה כלשהי.
עם כל זאת, בשנה האחת־עשרה למסירת נפשם על המלאכה הבקיעו השניים אל תוך המנהרה המתוארת לעיל, מנהרת־הקימורים. תחילה שמעו בהלמות־הפטישים צליל של חלל ריק; ניקבו שם חור, הרחיבוהו וראו לאור מנורת־הכורים כתלים חלקים ולבנים להפליא.
התמזל מזלם: כבדרך מקרה יצאו לאותו כוך לא־גדול, שלא היו בו סחף ואבני־מפולת; ואילו מרבית המנהרה, כפי שנוכחו במהרה לדעת, היתה גדושה באדמה, באבנים ובשברי־סלעים. אך התברר, שהחפירה בחומר המשני הזה היתה קלה מהחציבה בסלע הקמאי. המנהרה היתה הוכחה ברורה ובלתי־מעורערת לכך, שהם הולכים בדרך הנכונה: יד־האלהים כיוונה אותם למחוז־חפצם!
זאת ועוד: בזמנים עברו, המנהרה היתה מיושבת. גרו בה, כנראה, יהודים שנמלטו על נפשם מנכרים: מהבבלים, מהיוונים, מהרומאים. דניאל ועזרא נתקלו בשברי־כלים, בציורי מנורה ושופר, במכיתוֹת כלי־עבודה , אך מר מכל – בגולגולות־אדם ובעצמות. ודאי, ראוי היה לקרוא מיד לממונים על כך ולקבור את השרידים כדין, אבל הזהירות אילצה אותם לשמור על שתיקה. הם הניחו את העצמות בסלים, הוציאו אותן אל מרתף הבית ההרוס למחצה והאמינו, כי ימלאו את חובתם מאוחר יותר; לאחר שימצאו את מבוקשם אפשר יהיה לדאוג לעצמות.
מה ציפו למצוא? זר־זהב וארבע טבעות־זהב? בדים מצופים זהב? שני כרובים עשויים זהב מִקְשָה פורשים כנפיים למעלה? השולחן ללחם־הפנים מצופה זהב טהור? וקערותיו, וכפותיו, ומנקיותיו, והקשׂוות אשר יוסך בהן זהב טהור? מזבח העולה? ומלקחיו ומחתותיו זהב טהור? והמנורה הגדולה העשויה כיכר זהב טהור? שתי עבותות הזהב? תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש וגז עזים? עורות אילים מואדמים? חושן הכהן הגדול את שתים־עשרה אבניו? או שתי האבנים של כתפות האפוד? ארבעים אדנים כסף? הן לא בכדי נאמר: בָּזּו את בית קדשו וחיללוהו בזימת זנות, אך ככל שהרבו לבוֹז, גדלה תפארתו…
בכל האוצרות האלה שהוריש דוד המלך לשלמה בנו, היה כדי לסלק את החוב הלאומי של מדינת ישראל בימינו – די והותר! נוסיף לזאת את מה שנתנו המלכים המאוחרים ובייחוד הורדוס, אשר אף לקרקסאות ולתיאטראות – על אחת כמה וכמה לארמונו ולמקדש – הקצה כסף וזהב ביד רחבה… עשר מנורות־זהב היו במקדש־שלמה, מאה נברשות־זהב האירו את ארמונו של הורדוס. ואשכול ענבים, קומת־אדם קומתו וכל עינב ועלה בו עשוי זהב, עיטר את פרוזדור האולם הגדול. לא בכדי מצינו בכתובים, כי הֵלֶך שהיה עולה ומתקרב לירושלים, ממרחקים הסתנוורו עיניו מן הזוהר…
ברוריה לאה היתה עסוקה בילדים ובבית מכדי להבחין כיצד דעך מיום ליום בעלה האהוב. הכסיפו ודלו תלתליו הערמוניים, לחייו העדינות נעשו נפולות וחיוורות חיוורון־מוות ואף עיניו איבדו את ברק החיים, אדמומית עלתה בהן, הן התנפחו והחלו דומעות ללא־הרף. אך גם כשהבחינה בתמורות העגומות האלה לא החלה לייסר אותו ואת עצמה בשאלות למכביר. הכל בידי שמים, החיים והמוות בידי אדוני. אבל כאשר בעלה, שהיה תמיד כה רך וטוב־לב, רגז פתאום וצעק: "אם תגידי עוד מלה אחת, לעולם לא תראי אותי שוב!" – ברוריה איבדה את עשתונותיה ופרצה בבכי.
באותו יום מצאו הוא ועזרא לגין. לגין־כסף. הכיצד? כלום לא היו כל כליו של בית־המקדש עשויים זהב טהור? או שמא אותו פך, אשר הכיל את האוצר הבלום – השמן, הספיק על דרך־הנס לשמונה ימים במנורת המקדש – אותו פך דווקא הוא היה עשוי מכסף? אולי, דווקא בשל כך לא הבחינו בו היוונים החמדנים בני־הבליעל? מכל מקום, היה זה אות גלוי, שעורר שמחה גדולה. דניאל לא התאפק והביא את האוצר הביתה, וכשהתחילו הילדים לשאול מה זה ומנין זה, גילה להם את האמת כולה; היינו, לא אמר, כמובן, מלה על חיפושיו, אלא זאת, כי אוחז הוא בידיו את הכד מבית־המקדש – ממש אותו כד עצמו! אולם מיד נבעת מפטפטנותם ומתשוקתם לרהבתנות והפך הכל להלצה.
וברוריה לאה, לאחר שהרהרה בנעשה, כתבה אל חמיה באמריקה, כי חרדה היא למצבו של דניאל, כי בזמן האחרון אין הוא דומה לעצמו בכלל – שמא חולה הוא – וכי עקב זאת היא מבקשת ממיסטר ואלאב היקר שיבוא לישראל מהר ככל האפשר, כדי לפעול להצלת בנו. כן, שייתן את דעתו, המצב חמור.
אך מיסטר ואלאב לא הצליח לבוא מיד, הן בשל מצב בריאותו והן מפאת עסקיו. וכאשר הגיע סוף־כל־סוף לישראל…
הַפּך היה להם לסימן־דרך. אך מדוע מציאה זו נותרה יחידה? כעבור זמן קצר נתקלו השניים בכותל סתום. הפרוזדור הסתיים בחלל עגול קטן. מכאן לא היה מעבר. יתכן שפסחו מחמת החיפזון על הסתעפות במנהרה. חזרו על עקבותיהם והחלו למשש ולהקיש, שעל אחר שעל, בכתלים הלבנים; שכחו את השינה ואת המנוחה, מיששו והקישו, קרצפו אבני־גזית, נשפו מפיהם על ה"תפרים" שבין האבנים, ניסו להרים ולהזיז אבנים מהודקות, אך לא גילו מאומה. אם היה כאן אי־פעם מעבר אל בית המקדש, אזי הוא נסתם במיומנות רבה, או נמצא בצד האחר, אשר ממנו התרחקו בהיכנסם אל המנהרה הזו.
מיסטר ואלאב שלח מכתב־תשובה ובו יעץ לכלתו שלא תמתין לבואו אלא תפנה לרבני המקום, מאחר שבנו רחש תמיד יראת־כבוד לחכמי־הדור. ברוריה לאה נמנעה מלפנות אל הרבנים, כיוון שחששה, בצדק, מזעמו של בעלה. בשנים האחרונות הדיר דניאל בן־גיורא את רגליו מבית־הכנסת וכאשר העירה לו על כך פעם אחת, רטן: "התפילה שלי במקום אחר!" חוץ מזה, לא הרֵי אדם, שבא לבקר את בניו ואת נכדיו, כהרי רב שמתייצב בביתך ונטפל אליך בשאלות ובגערות. חסר רק, שיתעורר בדניאל חשד, שהיא, ברוריה לאה, מהלכת בין הבריות ומתלוננת על־אף איסוריו!
באחרונה ראתה את בעלה ערב יום־העצמאות תשמ"ה, 1985. הוא בא הביתה עייף ודרוך יותר מתמיד ולא אבה לדבר לא אתה ולא עם הילדים. אכל קמעה ונרדם, וכעבור שעה קם ויצא. ונעלם לצמיתות.
עזרא עמד והביט בשמים וחשב, מה נאה עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. אז עלו בסערה השמימה זיקוקין־די־נור; מכל עבריו פיזזו תפזורות של כוכבים מלאכותיים, איווששו והתנפצו וכל אחד מהם כיוון עצמו לפגוע בו, בעזרא, והכריחו לסגת אל מתחת לקימוריו של הבית ההרוס למחצה. עם כל מטח נוסף נתמלאה נשמתו הרותתת התפעלות ויראה. האם ראוי ורצוי – פקפק לפתע בלבו – לכלות שנים כה רבות כמו חפרפרת מתחת לאדמה? ואז, כעונש על הרהור־כפירה זה, עבר בעמק רטט קליל. ברם רעידות־אדמה בירושלים הן דבר שבשגרה, אם כי לא הכל מבחינים בהן בכל פעם. וכאשר שב העמק ושקע בדממה ובחושך התעשת עזרא וביקש לחזור לעבודה, אך שוב לא מצא כל מחילה תת־קרקעית: נותרה רק מערה קטנטנה, מעין נקרה, סתומה בשברי אבנים וטרשים.
הוא כרע על ברכיו והחל גורפם בידיו – כלי־העבודה נמצאו, כמובן, בחובו של ההר, קבורים תחת עיי־המפולת. שגעון, שגעון – למפולת לא היה קץ! הוא קפץ על רגליו ורץ למעלה, אל הכביש. שלושה ערבים, שהלכו לכפר סילוון, לא הבינו את דבריו. הוא זינק לעבר הכותל המערבי. הכיכר, שהיתה זה־עתה מלאה וגדושה בהמוני חוגגים, עמדה ריקה מאדם. שוטרים עצרו את התמהוני, שצרח כאחוז־תזזית בבקשו עזרה. מה לעשות – עוד אחד מהמשוגעים הירושלמיים – לא הראשון, גם לא האחרון…
הממונים על השוטרים, אף הם סירבו להאמין לטענותיו ההיסטריות של בחור־ישיבה לשעבר, שחברוֹ נשאר בבטן־ההר, במחפורת שקרסה לה במִסתרים. הסיפור על המחילה, שנכרתה כביכול במשך חמש עשרה שנה מתחת להר־הבית אגב העלמת־עין בלתי־מוסברת מצד כוחות־הבטחון הישראליים עלול היה לגלוש לכלל שערורייה בינלאומית, שקשה לשער את ממדיה. ודאי, אין זה סוד, שרבים חופרים כאן: לפי אומדנים אחדים, מדי שנה נחשפים ומוברחים לחוץ־לארץ דברי־ערך ארכיאולוגיים בשווי כולל של עשרה מיליארדי דולרים. אכן, יש להודות, חופרים יהודים, חופרים ערבים, חופרים בעלי־תושייה בני לאומים אחרים. צבא הבוזזים את קניינה הלאומי של ישראל מונה – שוב, על־פי האומדנים – כמאה אלף איש. תארו לעצמכם מאה אלף איש עוסקים מבוקר עד ערב אך ורק בחיפוש אחר העתיקות, שאפשר למכרן לאספנים ולסוחרים מעבר לים: חופרים, חוצבים, קודחים, מפוצצים, מזדחלים על פני אדמת־המדינה עם גלאי־מוקשים – ומוצאים. ומדוע לא ימצאו, אם הקרקע פה זרוּעה באוצרות כצימוקים בעוגה ליום גנוסיא! ומי יוכל לעמוד בפניהם? המשטרה, כאילו אין לה משימות חשובות יותר כגון מאבק בכייסים, בגנבי־מכוניות, בפקידים נוכלים ובעברייני־תנועה, הלא השוטרים טרודים עד למעלה ראש במקומות־בילוי ובבתי־הימורים בלתי־חוקיים, בפשיעה המאורגנת, בטרוריסטים בינלאומיים ובחתרנים חובבנים, בפועלים זרים ובשאר חולאים רעים? והלא חייבת המשטרה, בסופו של דבר, לדאוג גם לצרכי מחייתה היא? ובנוסף לכל אלה מובן מאליו, לא הרי החופר במרתף של קוטג' משפחתי, או בגינה שבחזית מתנ"ס, כהרי החופר מתחת להר־הבית. על־כן, הפתרון המוצלח ביותר שהעלה הדרג הפיקודי לבעיה של עזרא המתייפח והמתמוטט מרוב ייאוש, היה הפנייתו לטיפול בבית־חולים טוב לחולי־נפש, רצוי אי־שם באזור באר־שבע, או חיפה.
עד שהגיע ג'וזף ואלאב לישראל הוכרז דניאל בן־גיורא רשמית כנעדר. לעגונה נשאר, בנוסף לדירה שברמת־אשכול, הבית – בית ערבי הרוס למחצה, שעל דבר קיומו, דרך אגב, היא לא ידעה כלל ועיקר, וכשנודע לה הדבר, תמהה עד מאד. בתוך הבית נתגלו לגין־כסף ואופניים, שהאופַן האחורי הוסר מהם משום־מה.
בעלים אחדים, העיר על כך שוטר בכיר, מוכנים להשֵּד־יודע־אילו תחבולות ותכסיסים כדי לברוח מאשה ומשבעה ילדים. ואכן, אפילו אמת לאמיתה היה מעשה המחילה התת־קרקעית, שסיפר עזרא, לא ניתן להוכיח, שבעת המפולת נמצא דניאל בן־גיורא, תעודת־זהות 1193216, בתוך ההר ולא במקום אחר כלשהו, וכי היות שהעלה חרס בידו ככלות כל חפירותיו המשוגעות, לא שם פניו, מרוב ייאוש, ליערות ברזיל, או לאי קוטלין.


2. גיורא בן־יוסף

אחסנו את הזהב במרתפי הארמון ובגומחות שבאמת־המים הבאה מעין־עֵיטָם, במכמנים מעל תא מוקד־האש ובמנהרות תת־קרקעיות נידחות. את הכסף מאוצר־המלך טמנו בשבעה מקומות בהר־הבית. ארבעים מטילי־זהב סחבו אל בור־המים הגדול וקברום בקרבת המקום. את כלי־הזהב של בית־המקדש, היקרים ביותר, ואת אבני־החן, הפקידו למשמרת בידי זקן־הכהנים, מתתיהו בן־שמואל. ועתה, גיורא בן־יוסף ועמו אחד הלויים ועוד שני שומרים ממשמר בית־המקדש, משאם בידיהם, עשו את דרכם לאורך הכותל הדרומי כדי לפנות משם אל הרחבה ולרדת בבאר, אך רק עד כמחצית עומקה: עד אותה בליטה, שהמנהרה יצאה ממנה. לאחר שמנו ארבעים צעד במנהרה הסיטו אבן־גזית אפורה – זו שמונחת בין שתי אבנים ורודות. וכשנפער בפניהם פיר מעוגל אנכי, ירדו עד קרקעיתו. פירים רבים, מחילות ומנהרות רבות ומרובות נחפרו מתחת להר בתקופות שונות ובייחוד בזמנו של המלך הורדוס. המלך הסָּר והזעף, הנוקם והנוטר, הטיל אימה ופחד על אנשי חצרו, אך הוא עצמו פחד מזולתו, ויותר מכל – משארי־בשרן של נשותיו, מאבותיהן, מאחיהן, מילדיהן. מכל טרקלין ומכל אולם ציווה להתקין דלת־סתרים, כדי להופיע בלאט ולהיעלם חרש.
כעבור עוד כמאתיים פסיעות עצרו גיורא בן־יוסף ועמו לוי אחד ועוד שני שומרים ממשמר בית־המקדש, כי המנהרה נִפלגה כאן לשתים. מכאן נאלץ השומר נחמיה לפנות אחורה. עזרתו היתה נחוצה – שהרי מפאת כוחו העצום אשר לא ייאמן אמרו עליו, כי הוא לבדו מסוגל להזיז את שערי בית־המקדש, שמאתיים איש נדרשו כדי לפתוח אותם, אך גופו היה כביר ורחב מכדי להשתחל במנהרה המזרחית הצרה. על־כן שלחו את נחמיה בחזרה לירושלים ואילו גיורא בן־יוסף ועמו לוי ושמו אחימלך, כמדומה, ואיש־המשמר השני, נעו הלאה. כעבור שעה או שעתיים, או אף יותר מזה, הם עלו על פני האדמה. במרחק של כמאה פסיעות מהם נראתה הדרך לבית־לחם. אלון בודד עמד בשולי הדרך, ומשמאלם היתַמֵר המגדל של יעקב אבינו.
פה ראוי היה להם לשבת ולפוש, אך קצרים הם לילות־הקיץ ושעות מעטות נותרו עד עלות השחר. וכך, בלי שהות צעדו אפוא אל חקלא אוכמא – השדה השחור. במקום שם מתרחב אפיק־הנחל החליק הלוי אחימלך על החומר השחור, שטרם יבש בחום הקיץ, והשמיט את משאו לרפש; אך הוא קם מיד, נטל את משאו והצטרף אל חבריו. זה אחר זה הגיעו השלושה למערת־קבורה שלמרגלות הגבעה, ועל סף המערה שמעו קול אשה.
כל איש מאנשי ירושלים הכיר את האשה הזאת. היתה זו בתו של בן־חנניה, מגדולי העשירים שבירושלים, ואשתו של בן־אַרְזה, לוחם מן הנועזים ביותר. על־כן תמה גיורא בן־יוסף על הימצאותה כאן, בפאתי השדה השחור, בגפה, בלילה. נזכר אף בשמה, ברוריה, ואמר בלבו: לא טוב הדבר, שראתנו. אבל הוא זנח מיד את המחשבה, גחן ונכנס אל המערה.
והאשה שבחוץ צרחה ובכתה:
"לא רומאים, לא רומאים עוללו זאת!"
באותו רגע נזכר גיורא בן־יוסף, כי היתה לברוריה זו אחות ושמה רחל, רחל העדינה היפהפייה, שראה פעם ברחוב. בשמלה קלה, צחורה, עמדה רחל לנגד עיניו, לצווארה מחרוזת אבני־חן ועל ידיה צמידי־זהב נוצצים. מובן היה בעיניו, לוּ התייפחה רחל העדינה על קצהו של חקלא אוכמא הזרוי סלעים ודרדרים – לוּ ביכתה היא כאן על ביתה החרב, על אחיה האבודים ועל ירושלים, שנחרץ גורלה המר – ולא ברוריה הגאה והקשוחה, כמוה כבעלה בן־ארזה. הלָּה היה עשוי ללא חת, אך עקשן יותר מדי, כפי שהתברר.
שמלה מאריג לבן ושכמייה כבדה משֵׁשׁ עליה, אבל שולי הכסוּת היפה השחימו מדם: היום, למראה בעלה השרוע על מרצפת האבן הירושלמית, מעדה והחליקה בדמו. לא רומאים, לא רומאים עוללו זאת!..
הם הורידו את השקים למחתרת, הניחו אבני־גזית מעליה, גיבבו עליהן אדמה וכבשוה מלמעלה בשבר של סלע.
והאשה בחוץ עדיין בכתה בדמעות־שליש וקראה אי־למי ללא הרף. הם נאלצו לעבור על־פניה, כמְטַחֲווי יד, כי כבר הפציע השחר ולא עמד להם כוחם לחפש משעול אחר. הם חלפו לידה, אבל היא לא הביטה בהם.
לפני רדתם אל מעמקי האדמה הם ישבו לרגע על־יד הפתח. זהרורי־החמה הראשונים האירו את בית־המקדש, המתנשא על ההר. אמש פרצו הרומאים את חומתה החיצונית של העֲזרה; עתה נדמה לגיורא בן־יוסף, כי אף מכאן רואה הוא את הפרצה המשחירה.
"לא אלך ירושלימה", אמר הלוי קדורנית. שמו היה, כמדומה, אחיצדק. "אלך לי, אולי, ליבנה…"
משנתלש גלגל־החמה מקצה חקלא אוכמא, גיורא בן־יוסף אמר:
"ובכן, לך ליבנה".
"וכיצד יידעו היכן לחפש?" שאל השומר.
"לפי האלון הזה", הסביר גיורא. "לפי אפיק הנחל. לפי המגדל של יעקב אבינו. הכל סומן ונרשם".
למען האמת, הכהן בן־יוסף קיווה בעומק לבו, כי לא יהיה צורך ברשומות כלשהן. הרי לא יהיה צורך להמתין שבעים שנה לחנוכת המקדש מחדש! הוא, הוא עצמו יביא – אם לא את בניו, כי אז את נכדיו – אל המכמנים, ביום ההוא. הרי לא יכול היה להעלות על דעתו, כי בחמת־אפם יהרסו הרומאים את ירושלים כליל ויחרשוה. ירושלים, משוש־תבל… הרי אין הם פראים, אין הם כלוחמי בבל. הייתכן כדבר הזה – חורבן הבית?..

האלון? זה מכבר אין אותו אלון עומד על אם־הדרך מירושלים לבית־לחם. גדֵלים אלונים בארץ־ישראל, אלונים אחרים במקומות אחרים. הנחל יבש ואין לראות את אפיקו על פני האדמה. גשמים ורוחות פיזרו, הפיצו לכל עבר את החומר ואת האבנים השחורות. את המגדל של יעקב אבינו, או ליתר־דיוק, את מה שנותר ממנו, עוד ראו הולכי־רגל במאה הי"ז, אך מזה שלוש מאות שנה אין מכל אלה ולוּ שריד… איה לחפש? מה אפוא נותר?
האשה. האשה יושבת ומשוועת. שחה אפיים וראשה על האדמה, מתחבטת באבנים נוקשות, מזדקפת, קופאת לרגע ושוב נופלת ונאנקת. מאנה להינחם!.. קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים בבית־לחם.


מרוסית: סרגי גויזמן





































מודעות פרסומת