:

יעקב פיאטיגורסקי: 18 בנובמבר 2001

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:11

I. הטרוריזם

"הו! זה טוב מאד! זה טוב מאד ונכון מאד – זה שהאוטובוסים נשארים מאחורינו… אבל להביא את האוטו למוסך – זה, בטח, מעשה לא־נבון ומסוכן לחיים. השארת אוטו במוסך, לקחת אוטובוס והגעת ישר לעולם שכולו טוב! אפשרות מחורבנת שכזאת… לכן, אם כבר השארת את הרכב במוסך, יא טיפש, – מיד תקנה לך אחר!"
שרשרת־המחשבות הזאת עברה בבוקר נובמבר ההוא בראשו של יוסי קפלן, מעצב תל־אביבי צנוע, כאשר הנוסעים שישבו סביבו פתחו במחוות מוזרות משהו, בנסיון למשוך את תשומת־לבו של הנהג. תחילה הבחין יוסי בחזותם החיוורת להפליא של היושבים מסביבו, אחר־כך זיהה בעיניהם ארשת של אימת המוות. הוא חש קור בקרבו, מעיו חמרמרו, הוא נזכר באשתו ובילד…
הוא עקב במבטו אחר המחוות של הנוסעים וראה תיק־מסמכים, שהיה מונח על אחד המושבים. "ג'יזס", חשב יוסי, "מתי כבר הספיקו לשים אותו?"
האוטובוס עצר. הרחוב נהיה דומם ושומם. אף רכב לא עבר, כאילו כולם הרגישו… הנהג קם ממקומו, פנה והלך אל הקצה האחורי של האוטובוס, שם ישב יוסי. על פניו הבשרניות השזופות של הנהג ראה יוסי אותה עווית נוראה, שנמצאה על פניהם של כל הסובבים אותו. הנהג העיף מבט אל התיק ומיד נשמע משם תיק־תוק – התיק הרגיש, שהבחינו בו. עתה לא נותרו ספקות. נשארו עוד שלוש־ארבע שניות. בקול עמום, השואף להיבלע בחזרה, שאל הנהג את השאלה המקודשת:
"של מי התיק?"
"למה הם שותקים? איך זה שהם שותקים?! מה זה?!"
יוסי הקיף את הסביבה במבט. היו שם רק זקנים, נשים; נראה לו, אולי גם ילדים… כולם מסתכלים עליו, כולם! אין זמן! לחיות…
"שלי!"
התקתוק נאלם. אנחת־הרווחה של כולם חלפה ברחבי האוטובוס. במבטו של הנהג קרא יוסי תודה שאין להביעה. הלָּה אץ בחזרה למקומו ופתח את הדלתות. כמו ברוח־סערה עפו הנוסעים מהאוטובוס. בקול רועד דיבר הנהג בקשר ובד בבד אותת ליוסי נמרצוֹת בתנועות־ידיים: "קח מהר את התיק וצא מהאוטובוס!"
בצייתנות, בידיים מאובנות, לקח יוסי את התיק, הידק אותו אל חזהו ויצא החוצה. הרחוב ריק. אין איש בסביבה, הנה בורח הנהג… וכעת הוא לבדו בעולם… עם הפצצה בידיים. אי, אסור לחשוב ככה… לא לחשוב על שום דבר! על שום דבר… אין חשק לחשוב על שום דבר… עכשיו הוא יתעלף…
ניידת־החבלנים כבר הגיעה. רק חיל־האוויר מהיר מהם בארץ. הרחוב נחסם בטווח של קילומטר. יוסי לא הרגיש מעולם ניכור וריק מלאים כל כך. הוא מתחיל להיחלש, הרגליים אינן מחזיקות אותו… ג'יפ טס ונעצר לידו. מהג'יפ קופץ אליו אדם בלבוש אזרחי, מבטו קורן. על פניו חיוך רחב.
"צהרים טובים!" ממהר הוא לומר בקול רך, חודרני. "מזג האוויר מעולה היום. ואתה נראה יופי. גם החליפה שלך יפה מאד. מאד מתאימה לתיק שלך".
קליק. מזג האוויר מעולה באמת. והחליפה תואמת מאד לתיק. מההרגשה הרעה לא נותר ולו זֵכֵר. בשירות החבלנות עובדים הטובים שבמהפנטים.
"עלה בבקשה על הרכב", מזמין אותו החייכן. "אנחנו נקפיץ אותך. אל תדאג לשום דבר. אין לך מה לדאוג".
יוסי ממילא אינו דואג לכלום. הוא מתיישב במושב האחורי של הג'יפ. החייכן מתיישב לידו. "קדימה!" הוא פוקד על הנהג והג'יפ זז ממקומו.
"תניח את התיק על הברכיים. שים עליו את הידיים. תפוס מנוחה", אומר הוא ליוסי מבלי להסיט ממנו את המבט.
וזה, כמו מתוך שינה, עושה מה שאומרים לו. החייכן מסתכל על יוסי וזורק לנהג:
"תבדוק, האם הרחוב פנוי על־יד המזבלה".
הנהג עולה בקשר מול מישהו.
"פנוי", הוא מדווח.
"תמסור, שאנחנו בדרך".
"כן".
"אתה נושא בתיק הזה מסמכים חשובים מאד, לא?" חוזר החייכן אל יוסי. "לכן צריך לנהוג בו משנה זהירות…"
הג'יפ יצא לכביש הראשי והשתלב בזרם־המכוניות האינסופי. כעבור קילומטרים ספורים פנה אל כביש צר, שהוליך דרומה. מימינו ומשמאלו טסו לאחור שדות, ביעף חלפו כתמים לבנים של יישובים ועיירות. כעבור רבע שעה נראו מרחוק גבעות־המזבלה הענקיות. הדרך העוברת ליד המזבלה היתה ריקה לחלוטין, למעט מחסום משטרתי בכניסה.
"תאוצה", פקד החייכן.
"כן, תאוצה", נענה הנהג. "כוננות מלאה!" מסר בקשר, "תופסים תאוצה!"
הג'יפ הגביר מהירות. החלון היה פתוח. הם טסו לאורך המזבלה. לפתע חטף החייכן את התיק מידיו של יוסי והשליך אותו מבעד לחלון אל עבר המזבלה.
"תן גז!" צעק אל הנהג.
…מאחור נשמע פיצוץ. הג'יפ נבלם. קליק.
"איפה אני?" שאל יוסי.
"ליד המזבלה", ענה החייכן בעייפות. מחיוכו לא נשאר זכר. לעומת זאת הצטייר חיוך על פניו של הנהג. הוא עצר את הרכב והסתכל אחורה.
"אתה גאון, אמנון! גאון!" צרח.
"תפסיק, אלי" ענה אמנון בקול נמוך. "תן לי קשר".
"הכול בסדר. סיימנו. חזרה לשגרה", מסר ופנה ליוסי. "אמנון כהן, סרן ביחידת החבלנים, מחוז המרכז. אני מודה לך על שיתוף־הפעולה". הוא הוציא סיגריה. "אני מבקש את סליחתך, שנאלצתי להכניס אותך זמן־מה לטרנס היפנוטי. זה נעשה על מנת להציל את חייך וחיי אנשים אחרים".
הזכרון חזר אל יוסי בהדרגה. הוא נזכר באוטובוס, באימה שבעיני הנוסעים…
"הפנטת אותי, כדי שהתיק ירגיש, שאני בעליו?" העלה יוסי ניחוש.
"אכן. אחרת הוא היה מתפוצץ, ואני לא אוהב דברים כאלה", התבדח הסרן.
"יוסי קפלן", הציג יוסי את עצמו באיחור. "מעצב".
"נעים מאד", הסרן לחץ את ידו. "אתה גיבור, יוסי. אני גאה בך. אם לא היית אומר שאתה בעל התיק, אנשים היו נהרגים. ועכשיו כולם גאים בך", אמר בלאות ויצא מהג'יפ.
שערו היה שיבה. עשן עלה מהסיגריה שבזווית פיו. שוטרים הצטופפו סביבו והסתכלו בו בהערצה. הוא עצמו התרגל מזמן לכך, שהוא גיבור בעיני כולם.


II. התרופה

…לאחר ברכות ממושכות, בקשות סליחה, בדיקות רפואיות וגביית עדות, הביאו את יוסי הביתה, לתל־אביב. הוא ביקש להסיעו למרכז־העיר. יצא מהמכונית ומוחו, מוח של מעצב, ציין כהרגלו, כי זהו המקום הצבעוני ביותר בישראל. היו ליוסי ידידים מחוץ לארץ, שטענו כי המון־האדם שברחוב התל־אביבי יפה יותר מאשר בכל עיר אחרת. אמסטרדם ופרג מלאות בהמוני תיירים מכל העולם ואילו כאן – כולם משלנו, וכה שונים זה מזה!
תל־אביב יפה להפליא בנובמבר. בני־מזל, שיש להם זמן וכח לשים לב לריחות ולצבעים, אינם מתייסרים במחשבות על הצורך לנסוע לחו"ל. "אצלנו גרוע יותר?" תוהים הם, "איפה?! אפילו יותר טוב מהרבה מקומות!" כשאתה מטייל ברחובות תל־אביב תכופות נדמה לך, כי הנה – בעוד רגע תפנה בקרן־רחוב ותראה עץ־דובדבן יפני פורח, או פרח לוטוס בלבלובו. תחושה כזאת לעולם לא תפקוד אותך אפילו בירושלים, ושם הרי יופי כזה – די והותר.
אך ליוסי לא היה עכשיו ראש לטיולים. הוא הרגיש רע מאוד. הוא היה צריך להגיע עכשיו לעבודה.
תפס מונית.
"לבורסה", אמר לנהג.
על פניהם, בשרשרת אינסופית החלו לחלוף בתי־קפה תל־אביביים. מתוך רמקולים נשמע שיר פופולארי. "…נראה, שלדור שלנו שום דבר לא מזיז…" הנהג הביט ביוסי במראה הקדמית ושאל:
"שמעת? היום שוב ניסו לפוצץ אוטובוס. ברחוב הסמוך", נופף בידו אל החלון.
"כן, שמעתי", נענה לו יוסי.
"…תזכור, שהדי־ג'יי הזה לא שם…"
"ושוב עם פצצה מסוג חדש!" המשיך הנהג. "אתה יודע, כזאת שמגיבה לבעל שלה, משהו בסגנון".
"כן", הנהן יוסי.
"…לשבת בבתי קפה מסביב לשעון…" המונית זינקה ועלתה על הגשר, המקשר בין הבורסה לשאר חלקיה של תל־אביב.
"בנאדם אחד אמר, שהתיק שלו!" כמעט צעק הנהג. "איזה גבר! ממש גיבור! אני לא הייתי מסוגל! בכלל, זה פשוט סיוט עם אלה… עם הטכנולוגיות החדישות. אתה לא יודע מה הם ימציאו בפעם הבאה. אי אפשר לחיות כבר. פצצות, ועוד המיתון… חבל על המדינה האומללה. רוצחים אותנו וגם אנחנו רוצחים את עצמנו! תגיד, לא?" הנהג המשיך במניין התְּלָאוֹת: "ועוד גונבים מכוניות! במספר המכוניות הגנובות ישראל כבר במקום הראשון בעולם! לי גנבו כבר פעמיים! או, למשל… אתה יודע , ששלושים אחוז מתושבי תל־אביב הם כבר ערפדים? כמעט כל הנוער".
"שלושים?" פקפק יוסי.
"כן, כן!" הניע הנהג חם־המזג את ראשו בכל כוחותיו. "והמספרים רק נהיים יותר גדולים! הדם היום הוא המוצר הכי מבוקש. בבורסה התורמים עומדים בכל פינה. אני כל הזמן מסיע לשם אנשים… או למשל, בכל מסיבה, דבר ראשון יציעו לך לשתות דם…"
"כן, זה נכון", הסכים יוסי.
…המונית הגיעה לאזור של גורדי־השחקים. זוהי הבורסה, מרכז־העסקים של העיר. כאן התנהלו בדו־קיום שני עולמות: עולם־של־יום – משרדים ועסקים – והעולם הלילי, עולם של מקומות־בילוי, של מוסדות חצי־חוקיים.
יוסי יצא מהמונית. בזמן הנסיעה הורע לו. הוא הרגיש בחילה, הראש התפוצץ מהכאב. "כן", אמר בלבו והסתכל לצדדים, "אי אפשר בלי זה. אני פשוט לא אוכל לעבוד…"
ניגש אליו אדם שחרחר, דומה לקוף.
"אדוני אולי רוצה?" הוא שאל את יוסי.
"סרסור. איכס, איזה גועל נפש! בחיים לא חשבתי, שאני אזדקק לשירותים שלהם. מסיבה זה דבר אחד, אבל כאן… אבל אין ברירה…"
"נקי, מחוטא?" שאל יוסי.
"מה?" זעם הסרסור. "חצי המדינה באים אצלי".
"נו, טוב…" אמר יוסי.
הוא ניגש אל מאחורי הצריף. שם עמדו אי־אלו יצורים חיוורים, תשושים לפי חזותם, עיגולים שחורים מתחת לעיניהם.
"איכס, איזה גועל נפש…" חשב יוסי.
הוא בחר ב"תורם", שנראה הגון יותר, והתקרב אליו. הלָּה הרכין את ראשו בכניעה. יוסי ניגב את צווארו של ה"תורם" במפית ספוגת־כוהל, שנתן לו הסרסור, נשך את הצוואר והחל שותה נוזל חם ומר. עם הנוזל חזרו כוחותיו של יוסי. הראש התבהר, גל צמרמורת נעימה עבר בגופו. הוא השמיע אנקה חלושה.
כששבע מדם, שחרר את צווארו של היצור הכחוש וקינח את שפתיו בממחטה. "תודה", אמר ויצא מאחורי הצריף.
"נו, איך?" שאל אותו הסרסור.
"טוב", אמר יוסי בקול צרוד ונתן לו שבעים שקל. די ביוקר.
בצאתו מהחניון הדליק סיגריה.
"טוב… כן, לפעמים אתה פשוט צריך את זה ואין מה לעשות, זה ידוע לכולם…"
הוא נזכר במכּרה שלו, מורה בבית־ספר יסודי, שאוהבת לדבר על זה.
"אני", היתה אומרת, "ניסיתי פעם־פעמיים. שום דבר מעניין. אני לא מצאתי בזה כלום. זה לא הקטע שלי…"
משקרת לפי איך שהיא נראית – היא לא יכולה לחיות בלי זה… למה זה כולם מתחסדים מסביבי? לעתים אף נוצרת תחושה לא נוחה, שהעולם שלנו בנוי על שקר, ואם אנשים יפסיקו לשקר, הוא פשוט יקרוס. בעצם, מה תחושה – זוהי אמת לאמיתה…
יוסי ישב על ספסל־אבן ליד פתחו של אחד מגורדי־השחקים ונאנח עמוקות. בעיני־רוחו חלף נחשול־תמונות, כמו בכל פעם שלאחר מנת־דם הגונה…
אזוריה הדרומיים של תל־אביב. אנשים רזים עם שפתיים דקות ופנים מפודרות, הדומים לבובות־ענק מסרט־אימה, שקמו לתחייה. אלה ה"תורמים"… והרוב אפילו אינו חושד… אלוהים אדירים, מה רבות השיטות – כך מתברר – לשאוב דם מבן אדם…
מרכז תל־אביב. הבוהמה. בני־נוער הולכים הלוֹך וטָפוֹף, אישונים ענקיים, שיניים תותבות, גיחוך מבשר־רע… אלה כבר לא זקוקים לכלום מלבד הדם… לפרוש לאיזה קיבוץ ולשכוח…
הוקל לו במקצת. "התפיסה" הסתיימה. "אוף…" יוסי הביט בשעון. אוהו, כבר ארבע וחצי! היום הוא כבר לא יספיק להגיע ירושלים… יוסי שלף מכיס הז'קט את הנייד שלו וחייג את מספר־הטלפון של אביו.


III. האל

"הלו… יוסל'ה! שלום. שוב לא תוכל לבוא… שוב עבודה דחופה, כפי שאני מבין. חבל מאד. אמא הכינה ארוחה חגיגית…"
"הי, אבא. מה לעשות, אתה צודק, כמו תמיד. עבודה דחופה (איזה מזל, שהם לא רואים טלוויזיה ועוד לא סיפרו להם). אבל לפחות אני בריא ושלם".
"רק אל תגיד לי, שמחבלים איימו על חייך (החושים המחודדים של אבא הפחידו אותו לפעמים, אם כי יכול היה להתרגל כבר לזה). אני חושב, תבוא אחרי שבת – ביום שני, קרוב לוודאי".
"בדיוק. יום שני זה פנוי אצלי. איך ידעת?!"
"מה זאת אומרת איך! הרי אתה הבן שלי! זה טוב, שתבוא סוף־סוף. הנה, לא מזמן הסתכלנו בתמונות באלבום ואחיך, דוד הקטן, מצביע עליך ושואל: 'אבא, מי זה?' עכשיו כולם צוחקים עליו. ואני רציתי לתת לו עונש…"
"תן לו נשיקה. וגם לכולם".
"לכולם – לא יעמדו לי הכוחות. יוסל'ה, אנחנו מאד דואגים לך. כל כך הרבה שנים אתה כבר גר בעיר האיומה הזאת… אני לא מבין, למה אתה צריך את כל זה. עוד לא נמאס לך מכל הגועל נפש שם? מה שלא יהיה, אני מבקש ממך, תשתה רק מים. מים הם החיים. מים, ולא דם".
"אבא, בירושלים הכול אותו דבר, תאמין לי".
"אני יודע".
"לא, רק אל תחשוב שום דבר! ירושלים עיר נפלאה".
"בן, אתה לא דוד המלך, שתקרא לירושלים 'נפלאה' כמו ב'תהילים'. לא אתה ולא אני לא מבינים בזה כלום".
"המ־מ, מכל מקום, אני מאד אוהב את ירושלים. האוויר שם ספוג ויטמינים. וכל החוטאים שם צדיקים. אני יודע. מעריך. אולי אף מתפעל. אבל לחיות בה אני לא יכול".
"למה?"
"חש בחילה".
"אהה… נו… אני מבין. לומר את האמת, גם אני לפעמים. אבל בשכונה שלנו קצת יותר קל. אתה יודע, מה קורה כאן אצלנו? נו, למשל, בערב שבת, כל פעם יש הפסקת חשמל. לדעתי, זה כבר יותר מדי. אבל מי אני שאשפוט".
"אז מה, כל השבת אתם יושבים בחושך?"
"אנחנו לא סובלים. וחוץ מזה… איך אני אסביר לך… דברים כאלה בהכרח מביאים לך השראה. לא יודע אם אפשר לקרוא לזה נס, אבל אות מהשמים – בזה אין לי שום ספק".
"באופן כללי, גם לי".
"אנו חיים בתקופה חשובה מאד! רואים את האותות כל הזמן. הרי אתה בעצמך רואה, איך הכול החריף. תסתכל מסביב – ערפדים, אנדרוגינים, רוחות־רפאים, והמטענים הנוראים האלה…"
"אבא, אצלי הכול בסדר! ובכלל, הכול נורמלי, לא קורה שום דבר נורא".
"אני מקווה, בני… השגתי ספר־תורה בשבילך. אני אתן לך, תבטיח לקרוא בו מדי פעם".
"אבא, כמה פעמים כבר לקחתי ממך תורה! הרי אתה יודע – היא הולכת לאיבוד בערב־שבת. פשוט נעלמת. לא מסוגלת להימצא בשבת בבית חילוני – חוששת שיחללו אותה".
"לא, לא. הפעם אני השגתי בשבילך תורה במהדורה עתיקה. זאת לא תיעלם. יש לה סבלנות".
"טוב, אבא. אז עד יום שני…"


IV. העבודה

"…האמת – יותר מדי זמן אני גר בתל־אביב הזאת וכבר לגמרי הפכתי ל־ איך זה?.. אידיוט… מאוהב בעצמו… צר־אופק… עז־מצח. אני אפילו חושב בסלנג תל־אביבי. יש לכל זה קסם משלו, אבל הלא הגיע הזמן לחשוב ברצינות על המעבר?"
יוסי עלה לקומה הארבע־עשרה. יצא מהמעלית אל הפרוזדור והתקרב לדלת זכוכית עמומה, שעליה הכתובת "ישראלב". לחץ על מתג־הפעמון.
"מי שם?" שאלו באינטרקום.
"קפלן", ענה יוסי.
הדלת השמיעה ציוץ דק, נפתחה, ויוסי נכנס פנימה. במסדרון, שנמצא בו, גברו גוני־הפסטל. על הקירות היו שעתוקים של ציורים יקרי־ערך. הרצפה היתה מכוסה בשטיחי־תכלת מקיר לקיר ובהם מקובעות מנורות.
יוסי עבר על פני דלתות אחדות, נעצר לפני זו שעליה היה כתוב "א. פרידמן, מנכ"ל" והקיש. הדלת נפתחה.
"הי, יוסי", אמר פרידמן בהושיטו יד.
"הי, אבי", אמר יוסי ולחץ את היד.
"כנס".
יוסי נכנס ללשכת־המנכ"ל. באמצע החדר עמדו שולחן וכורסה בצורה ובצבע שלא־ייאמנו. על השולחן עמד מחשב ענקי.
המראה, שנתגלה ליוסי, הזכיר תא של חללית מהעתיד הרחוק, שדוּמיין בסרט מדע בדיוני. חברות היי־טק ידועות בעיצוב־פנים שכזה. "ישראלב" היתה אחת המשגשגות שבהן.
"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאל יוסי.
"איזה?"
"זה שבאתי אליך ישר לעבודה. אולי, היה יותר טוב כמו תמיד, בבית?"
"שטויות. בשעות האלה אין כאן אף אחד, ולי יש המון עבודה; בימים האחרונים אני לא מוציא מכאן את האף. קפה? תה?"
"יש תה עם לימון?"
"בטח. אולי אזמין פיצה?"
"לא, לא צריך".
בזמן שפרידמן הכין את התה, יוסי התבונן בו. הוא היה גבר יציב, משמין קמעא, בשנות החמישים לחייו, עם תלתלי־שיבה ושפם־שיבה מטופח בגנדרנות – טיפוס גברתני, אף ברוטאלי במקצת; תנועות ברורות, מחוות־גוף כבדות, קוצר נשימה. כך בדיוק צריך להיראות איש־עסקים ישראלי מהדור הישן, סיכם יוסי בהנאה את תוצאות התבוננותו.
"מזמן לא היית בחו"ל?" שאל פתאום פרידמן מהכוך, שבו שקד על התה.
"שנתיים בערך", ענה יוסי.
"מה קרה לך? השתגעת?" התפלא פרידמן.
"אה, אתה מבין… הילד היה חולה כל הזמן".
"או־הו־הו", פרידמן הניד ראשו. "לפחות עכשיו הכול בסדר?"
"כאילו, כן, ברוך השם".
מהחלון נפתח מבט היקפי נפלא. תל־אביב היתה מונחת לפניהם כמו על כף־היד. מרחוק נראתה רצועה של הים. יוסי נזכר, שקרא בספר רוסי אחד, שהחושך בא מהים אל ירושלים. "מכאן הוא בא… יפה נֶאמר. אפילו חבל, שבמציאות זה לא קורה", חשב.
"…העצה שלי, סע לאמסטרדם", סח פרידמן. "החבר שלי חזר משם לא מזמן. מבסוט עד הגג. אתה יודע מה הוא מספר? בהולנד, מסתבר, הכול מותר. אז ברחובות משוטטים ערפדים, אמיתיים, כמו בסרטים, עם ניבים, עם עיניים צהובות, עם עור של קלף, ועם שמשיות ענקיות, כי קרני־השמש צורבות להם. וואללה! ובערבים אפשר לראות גם מעופפים. בהתחלה, אומרים, מפחיד מאד, אחר כך מתרגלים. שמה, בכל זאת, אירופה, וכולם, גם הערפדים, שומרי־חוק, בלתי־מזיקים. החבר שלי רק שתה דם כל הזמן – שמה יש את הדבר הזה כמה שאתה רוצה, בכל בית־קפה, מכל סוג. הוא אומר, אחרי יומיים כאלה אתה יכול לשכב עם הראש למטה חופשי ולראות חלומות מאד משעשעים. תופעות פסיכודליות. בכלל, הוא מאד אהב. רק, הוא אומר, שאי אפשר הרבה זמן ככה. יומיים־שלושה מקסימום, אחר כך מתחילות תופעות בלתי־הפיכות…"
"מעניין", יוסי שתק רגע קט. "למה הזמנת אותי?"
פניו של פרידמן קדרו בן רגע.
"איכשהו קשה לי בזמן האחרון", אמר.
"מה?" נדרך יוסי.
"העדר מין", אמר פרידמן בנימת־תחנונים. "זה… נהיה אצלי… גלוי לעין…"
"באמת?" התפלא יוסי. "אני לא הבחנתי. ה־מ. אתה נראה לא־רע. אני בטוח שיותר ממתכנת אחד של 'ישראלב' מקנא במראֶה שלך".
"כן…" הניד פרידמן בראשו. "יש אפילו כמה נשים ששמות עלי עין… הכול נכון, אבל – אתה מבין – בזמן האחרון אני שם לב, שאני לא מסוגל לשלוט בעצמי. מאבד בקרה. לא מזמן ישבתי בלשכה, חלמתי על משהו, במקרה העפתי על עצמי מבט במראה – ממש אנדרוגין. אם מישהו היה נכנס באותו רגע – סוף הדרך. ובכלל, באמצע יום עבודה, כל מיני מחשבות שלא לעניין צצות בראש, המצב רוח גם איכשהו… לא זה. בעבר לא קרו לי דברים כאלה. אולי אני מזדקן?"
בזמן שפרידמן דיבר, הקמטים בפניו – ששיוו לו ארשת כה גברית – התיישרו לחלוטין, העיניים נהיו דומות לכפתורים, תנועות הידיים נהיו בּוּבּתיוֹת. ישבה לפני יוסי בובה חיה.
"הלו, אבי", צעק יוסי. "תתרכז! אל תשתגע!"
"אוי, סליחה".
פרידמן שב ולבש צורה גברית.
"אתה נוטל תרופות הורמונליות?" שאל יוסי.
"מובן מאליו!"
"יאללה, קצת היאבקות ידיים".
הם נשענו על השולחן והצליבו את ידיהם. כעבור שתי דקות, אשר בהן נשמעה בלשכה רק התנשפות כבדה, ידו של יוסי כופפה למטה בזרועו העצומה של פרידמן.
"כל הכבוד", שיבח יוסי את פרידמן וטפח על שכמו. "תענה לי".
פרידמן טפח על שכמו של יוסי. מרוצים, שניהם פרצו בצחוק.
"נו, גבר־גבר!" אמר יוסי בעליזות. אחר כך הרהר ושאל: "אתה עושה תרגילי פסיכוטרֵנינג?"
"באופן כללי, כן".
"מסתכל על נשים ברחוב?"
"בדרך כלל אני נוהג באוטו, אבל אם אני יוצא לטייל, אני מסתכל".
"לעתים קרובות? כל הזמן? אתה זוכר שאמרתי לך, שאתה צריך לעשות את זה לעתים כל כך קרובות, שזה יפריע לך בחיים?"
"אני משתדל. זה מפריע".
"אתה מחייך תוך כדי?"
"אופס. נראה לי שאת זה אני שוכח".
"צריך לחייך, אבי! ולא סתם, אלא לחייך כמו טיפש. הרי אתה מאצ'ו מזרח־תיכוני המום־מין… הלאה. אתה עובד על המבט הקשוח?"
"קצת".
"לא קצת; כל יום חצי שעה לפני הראי. מה יש לנו עוד? דרך אגב, בחרתי בשבילך דאודורנטים חדשים לגבר. גם כמה בגדים כמו שצריך, ויש לי עוד כמה רעיונות בנוגע לתדמית שלך. אני חושב שכדאי שאני אקפוץ אליך הביתה בשבת, לעבוד קצת".
"מה הייתי עושה בלעדיך, יוסי?"
"עזוב", יוסי שקע שוב בהרהורים, ופתאום הקיש באצבעותיו. "אני יודע למה זה ככה אצלך! נו, תגיד, היית עם האלה שלך יותר מדי זמן?"
פרידמן השיב לו בהינף־יד: "כן, כן, ניחשת נכון. החברים מהתיאטרון…"
"מה'אנדרוס'?" יוסי נעץ אצבע בכתף של פרידמן.
"כן, כן… הם חזרו מההופעות בגרמניה, צלצלו אלי… התיאטרון עובר למשכן חדש, ביפו… הזמינו אותי לחנוכת הבית… ולא התאפקתי…"
"ה־מ", הפשיר קולו של יוסי. "אתה יודע, הייתי בהצגה האחרונה שלהם… שמע, אני חייב להגיד לך – זה ממש מדהים!"
"כן?" חייך אבי.
"אני לא יכול להבין", פתח יוסי במחשבה, "מדוע דווקא אמנות של חסרי־מין היא הכי רוחנית… אני, למשל, לא ראיתי דבר אנין־טעם יותר מהתיאטראות של האנדרוגינים… המממ…"
"הו, איך לא!" נענה פרידמן. "אנדרוגינים הם האסתטים הגדולים! זה מהכאב".
"מה אתה אומר?" התפלא יוסי. "איזה כאב?"
"אל תעשה את עצמך כאילו אתה לא מבין… הכאב, יש כל כך הרבה כאב! ברור, שיותר ממה שצריך. האסתטיקה של הכאב היא… אני אפילו לא יודע, איך לומר את זה … היא הכי צובטנית! וחוץ מזה, אין יותר הרמוניה, מאשר זו שבבדידות. ומי יותר בודד בעולם, אם לא האנדרוגינים, הה?"
"איזה מלים…" בעיניים עגולות מהשתוממות הסתכל יוסי על חברו החכם. אחר כך, קולו נהיה קשוח שוב: "מ־ממ… אבי, תקשיב… הרי אמרתי לך – חוץ מהחופשות, תצמצם את הקשר עם האלה שלך למינימום. אתה רואה במה זה נגמר?"
"כן, אני יודע", פרידמן ניגב דמעה. "אלוהים, כמה קשה לי לפעמים, אתה לא יכול לתאר לעצמך. יש לנו שבעים אלף אנדרוגינים, וכמעט כולם חיים בתל־אביב, וחיים יופי, אף אחד לא מתחבא… למה לא הלכתי לעבוד בטלוויזיה, או בתיאטרון! שם כמעט כולם משלנו. מַפיה. הא־הא… תביט – טובי הסַפּרים, המעצבים – כולם משלנו. האנשים מעדיפים ללכת למסז'יסטים ללא מין, אתה יכול להאמין לי".
"כן, אני יודע. אבל אתה בחרת בעצמך".
"אבל מה אני יכול לעשות! אני לא יכול בלי כל האלקטרוניקה הזאת, בלי החברה הזאת! הרי אני, בכל זאת, מומחה בתחום הטכני, יוסי, ואי אפשר לברוח מזה! מהילדות אני עוסק בזה! ומה אני יכול לעשות, אם הם כולם כאלה שמרנים!"
"כן, אבי, אין מה לעשות. הטכנוקרטים שמרנים. ואתה, כל הכבוד לך, אבי, אתה מחזיק מעמד יפה מאד".
"הייתי צריך לעבור לסן־פרנציסקו. העיר הכי בלי־מין בעולם. למה לא עשיתי את זה?"
"כי אתה פטריוט, אבי… נו, סגרנו? בשבת אני אצלך. אגב, מה קורה עם 'אשתך'?"
"הו, היא עולה לי ביוקר!"
"הא־הא! אבי, גם לאנשים רגילים, נשים לא עולות בזול לפעמים! תגיד לה, שגם היא תהיה אצלך בשבת, אני צריך להדריך אותה…"
"רק לחשוב על זה!" הרהר יוסי בדרכו הביתה. "וזה קצין קרבי, גיבור מלחמת יום כיפור! ה־מ, כמה מהר משתנה הכול בעולם שלנו!"


V. הבית

הוא יצא ממונית באחד הרחובות החביבים של צפון תל־אביב, הטובלים בירק ובפרחים, ומיד השתקף בעשרות שמשות של מכוניות, שחנו לאורך אבני־השפה. יוסי עצם עיניים. פסח על חתולות חצופות ובעקפו בזהירות את פח־האשפה העשוי פלסטיק ירוק נכנס לחדר־הכניסה. עלה לקומה השנייה, צלצל בדלת. אשתו הצעירה פתחה לו. יוסי חיבק ונשק אותה.
"מה העניינים?" שאל.
"בסדר".
"מה עם שי?"
"בסדר. הוא ישן".
"הוא נסע על האופניים?"
היא הנהנה בראשה. הוא נתן בה מבט חודר.
"למה את עצובה? הרוח הזאת שוב באה?"
היא הנידה בראשה עוד פעם.
"אלוהים!" השמיע הוא אנקה. "שי ראה אותה?"
היא הנידה ראשה בשלילה. יוסי נאנח עמוקות.
"איפה היא?" שאל הוא.
"במטבח".
"מחכה לי?"
שוב מנוד־ראש. יוסי חיבק את האשה.
"אני אוהב אותך", לחש.
"גם אני אותך."
יוסי נכנס למטבח. מתחת למנורה ריחף ענן עכור, שהמִתְאר שלו עשוי היה להיראות כצדודית גוף־אדם. הענן החל להתנועע למראהו של יוסי.
"הי, סבא", אנפף הענן.
"הי", ענה יוסי בקול עייף והתיישב על שרפרף. "אתה עוד בשלך?"
"אל תשתטה", ענה הענן. "אני לא ארפה ממך ככה סתם".
יוסי הביט בענן בעיון.
"ואתה בטוח, שאני סבך?" שאל הוא. "אולי, אתה טועה, בכל זאת?"
"מה? השתגעת?" נעלב הענן. "אני רוח! ורוחות אינן טועות בדברים כאלה. כך שאתה סבי. שלא יהיה לך כל ספק. ואשתך, אינה סבתי! לא!"
"ואתה בטוח", שאל יוסי בקול נמוך, "שאותה אשה, שאתה סחבת אל ביתי, היא סבתא שלך?"
"בטוח. ולא ארפה ממך, עד שהיא לא תהרה באבי".
"וכאשר היא תיכנס להריון – תרפה ממני?"
"הרי הבטחתי. ומלה של רוח זו מלה".
"הנה אתה אומר, שהיא סבתא שלך. אז מדוע לא יוצא לי שום דבר אִתה?"
"כי אתה לא אוהב את סבתי!" בקול נזעם גמגם הענן. "אלא אוהב דפנה. אבל אין דבר. דפנה קנתה 'ויאגרה'", הודיע הענן בשמחה.
"מה?!" נחנק יוסי. "דפנה!" קרא.
אשתו של יוסי נכנסה למטבח. למראה הרוח עבר בה רטט.
"דפנה! קנית 'ויאגרה'?" שאל יוסי. היא הנהנה בראשה. יוסי הסתכל עליה בשתיקה.
"ה־מ. מובן", מלמל הוא חרישית. אחר כך אחז את ראשו בידיו ונאנק: "מאיפה אתם באים אלינו?"
"רוחותיהם של בני אדם שטרם נולדו ", נענה הענן מיד, "נתהוו בעולם בעטיו של חוסר־איזון דמוגרפי, שפגע בחלקים אחדים של כדור הארץ".
"שתוק, אתה!" הניף יוסי יד כלפי הענן. "טוב. אני אלך. רק אני מאד מבקש ממך, תתחפף מכאן, אל תרחף לי במטבח, אני לא יכול לראות אותך!"
"הה, אי אפשר לומר, שאתה נוהג נימוס רב בנכדך!"
"מה עוד? אה, זה! כשתיוולד, אבקש את סליחתך, אני מבטיח! ועכשיו – לך! אנא ממך".
הענן נעלם. יוסי הביט באשתו.
"דפנה, היא אצלנו בבית?" שאל הוא.
"כן".
"איזו מסכנה. הנכד הזה שלי ממש הטיל עליה אימה. טוב, שהיא לפחות לא נשואה… מ־מ… איפה היא, בחדר שינה?"
"כן, יקירי".
יוסי כמעט פרץ בבכי של יאוש.
"דפנה… אני לא יכול".
אשתו שמה לפניו את ה"ויאגרה".
"תשתה".
"'ויאגרה'! אלוהים! אבל למה!.. איזה סיוט זה, דפנה!"
"יקירי, רק בך תלוי, כמה זמן הסיוט הזה יימשך".
"כן, כן, את צודקת… אני אלך…"
"שתה ולך".
"אני אשתדל כמה שיותר מהר. אני אבוא עוד מעט. תסלחי לי".
"נו, מה אתך, טיפשון שלי. אני מבינה הכול. אחכה לך פה".
יוסי חיבק את אשתו ויצא אל המסדרון. פתח את דלת חדר־השינה, נאנח עמוקות ונכנס פנימה.


מרוסית: סרגי גויזמן


: יעקב פיאטיגורסקי נולד במוסקבה ב־1969. בישראל מ־1988, גר בירושלים. פירסום ראשון.





































מודעות פרסומת