:

נקודא זינגר: ארבע הבירות של השירה הרוסית בישראל

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 19:32

בניית עיר על־פי תכנית דימיונית של ירושלים־של־מעלה היא תופעה בת ימי־הביניים, שלדעת הרוב ירדה כבר מזמן לטמיון ההיסטוריה. המבקשים לשקוע בחקר העניין יכולים להתחיל, מן הסתם, בספר Praga Mysteriosa, ואילו אנו נסמוך על טקסטים חילוניים, כלומר, על טקסטים שמתגלים ככאלה במבט ראשון.
אינני יודע מה המצב כיום, אבל עוד לפני כמה שנים, כמעט כל קורא רוסי שהזדמן לירושלים נרשם תיכף ומיד לטיול מודרך באתרי האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב. הסיטואציה המתבקשת והמרגשת הזאת הצחיקה אותי לא מעט, מפני שלעניות־דעתי המתמדת, הקטעים הירושלמיים של הרומן האהוב על כולם "היו ונשארו הטובים ביותר, הכשרוניים ביותר"1 בין הנסיונות מהסוג הימי־ביניימי הנ"ל להעברת ה"ריאליוֹת" של המופשט, הנשגב והאוניברסלי משדות־העננים אל הקרקע המוצקה. ואם המחבר לא הספיק להעיף כמה עמודים לא־מוצלחים מהרומן המוסקבאי המעולה, בכל זאת, אל לנו לעשות מזה געשעפט. במלים אחרות: מוסקובים, הסתלקו למוסקבה! לכל הפחות, סעו לקִיֵיב – עכשיו גם היא חו"ל.2
יחד עם זאת, המקבילה 'מוסקבה – ירושלים' נראתה לי תמיד מרתקת, לאור (בפראדיגמה של, בהתחשב ב־ וכו') העובדה, שבהיותה מקובלת על "בירתנו העתיקה"3 האחת, על פרווריה ובכללם ירושלים חדשה4, לא קיימת כלל לגבי בירתנו השנייה, העתיקה עוד יותר. למשל, עמותת 'מוסקבה – ירושלים', העומדת מאחורי כתב־העת המכובד 22, לא זו בלבד שלא הפכה ל'ירושלים – מוסקבה' אחרי שלושת עשוֹריה בארץ, אלא התחפרה סופית בתל־אביב.
ככל שחיטטתי במורשתם של משוררינו הנעלים לא מצאתי אף מקרה של התגלות מוסקבה בירושלים, שום סימני־הכר שלה. אפילו מיכאל גֶנְדֶלֶב, שמבלה רוב זמנו במוסקבה, הזכיר אותה בכל שיריו פעם אחת בלבד, כשהכריז כי מוכן הוא "לדהור מהכותל עד למוסקבה וחזרה".
נו, אז מה? הדבר רק מקל עלינו. מה פתאם צריכה עיר אחת להידרש לרוחות של ערים אחרות? במקום להשיב על השאלה תשובה ישירה ונמרצת אני מזמין אתכם לבדוק כמה פעמים צפה אותו משורר־למופת עצמו על "סנקט־ירושלים", "עיר על שם השמים"5, פטרבורג, "הפלמירה הצפונית". בואו נספור: הרי לנו, כמובן, הדקבריסטים, אשר כתובותיהם נשמרו אצל כל בן־פטרבורג אמיתי:6

בין כה וכה לירושלים באנו
עומדים אנחנו בכיכר קרה –

ואין לסטות ממנה, לחפש
את הכתובות שנשכחו […]
("ציד החד־קרן")7

נמצא כאן גם ה"לִיקאון" של פושקין, שעבר ממקומו הטבעי בצַארְסְקוֹיֶה סֵלוֹ (כפר־הצאר) לכפר־דוד. הגיע לכאן גם "השלג האפל", שאין להפרידו מהנוף הפטרבורגי, וגם – בודאי יותר מכל דבר אחר – השייטת הרב־גונית. הנה רק שתי דוגמאות לה:

מתחת
לגשרים הנמוכים של שְחוֹר קשתות
וקימרונות
ירושלים
אוחז בזית ההרים
במינרטים וצלבים
זוחל הצי
גלרות ודוברות
("חודש אב")

ירושלים שלך
מִסְפָּנָה מִסְפָּר אחת
של עֲגִינַת כל ספינה
("דואר מקְרַאקוּב")

המשורר כמו לוקח על עצמו את תפקידו של פטר הגדול, העריץ, המחשל את הפלאחים לכדי מלחים.
אך אל תחשבו שהתרגיל הזה שייך לגנדלב בלבד. כאן זרחה על הכל השקפת־עולם "פֶּטֶרְבּוּרְגוֹפֶּטַלִית, מוֹסְקְבוֹפוּגַלִית", על־פי סביילי גרינברג. רבים מאוד מחפשים את פטרבורג בירושלים. מה פשר הדבר? האם זו תסמונת־פטרבורג של דמיאן קוּדְרִיַבְצֶב:

אבל העין
הופכת
מינרטים
לחֻדֵּי צריחים
ומחפשת
את אלה שנשכחו
או
שאינם

ושמא זו היא "איזה סוג של בַּרְקִית –/ התפצלות החמה/ מחלון ומסורגי החלון/ ומהררי הגיר"8?
באותו מחזור־שירים עצמו, הראשון שכתבה המשוררת בירושלים, היא מוצאת לנכון להכריז:

וכל עוד הפסיפלורות משוות את עדונן
לכל מעקה המתמשך בעזרתן
אני נשבעת לך שאשכח אפילו לחשוב על לנינגרד –
זוכרת רק את הבתים וחושבת רק על האח
ועל כך שגְּרָד כבר איננה עיר ברוסית אלא בָּרָד
("מכתבים לאוֹנָה, II")

המשורר מיכאל קוֹרוֹל מתוודה:

ברצון או באונס, כך או כך על גביך יורד אני
אל "תעלות החורף" ואל "גני הקיץ" המעודנים,9
מתחבא שם בכיף מנופי אבנים מולבנות,
אלהים שם שומר חמתו לעצמו
(”Rem verba sequentur“)

ואילו ברטה דוֹרִיזוֹ, בטרם חזרה לפרוורי עיר־הולדתה, התלוצצה:

לנינגרדוּשוֹת קטנטונצ'יקות שלי,
יציקוּתִי־גבס זעירות –
יחידה, סְפּוֹרָדִיקוֹס ויוונית,
כל־כולן בפסֽיקים־עלוקות.
[…]
ואותן אני סוחבת אחרַי,
כמו עדת כלות עיוורות מהמוסד,
יתכן מאוד שעוד אטביע אותן
במבול הממשמש ובא, בס"ד

סיעתא דשמיא נחוצה במקומותינו לכל דבר. שָם גם המים מים רבים בשמי־ירושלים, שכן בצדק כתב סביילי גרינברג על "האוקינוס הסגול־כהה" שמעלינו, ובו

סערות נושפות בפרושׂ מפרשׂים מעל
ירכתי ספינות קורעות גל
ׁ("ברושים")10

האם באמת קיים דמיון בין "בירת שלוש הדתות" ל"עריסת שלוש המהפיכות"? הדמיון הוא מיתולוגי בלבד; מובן שאינו חזותי. אלה מהמשוררים, שמתגוררים בסמוך לשוק מחנה־יהודה – כגון ולדימיר טַרָאסוֹב, שמבעד לחלון דירתו בוקעות, לדבריו, יום־יום קריאות של סוחרים במקדש ה': "בננות של מֶטֶר! בשקל! בשקל!" (טבעת העשן), או יבגני סושקין, שקרא לסביבתו "עיר מלוכלכת של שינת־סוס" – ככל שיהיו פטריוטים מסורים, מצליחים לשרוד שם אך ורק מפני שאינם בני פטרבורג.
אפשר, כמובן, להתפלפל ולקרא את St. Peter כמו 'האבן הקדושה' ולהסיק מכך, שבזאת, דווקא, טמונה קירבת־הערים האמיתית, כי שתיהן משופעות באבנים. אפשר אפילו להניח, שפסוקי גנדלב הבאות –

מעִמקי האדמה
עדרי אבנים
איטיים
היו עולים ירושלימה

עניינן המוני עולים חדשים, שנהרו מסנקט־פטרבורג אל הר־הקודש.
אבל אבן־חול וגיר אינם גרניט, בניין־הכנסת אינו ארמון־החורף, מגדל־דוד אינו דומה למבצר פטר ופאול, ונחל־קדרון שבצינור איננו אפילו נייֶבְקָה הקטנה11.נאמר בכנות עם אנה גוֹרֶנְקוֹ:

הקיץ הקר מחליף את הקיץ החם
אך פטרבורג עדיין לא נראית לא נראית מאחורי השלטים לא נראית

רק גלי-דנה זינגר גילתה בים־המטפיזיקה הירושלמי פטרבורג מוחשית בדמות בניין אחד במחנה 'שנלר', מאלה שנבנו בירושלים לפני כמאה שנים בכספם של פרוטסטנטים מרחבי תבל. אבל על התגלית שלה היא כתבה בעברית בלבד:

פעם מצאתי אותך כשלא חפשתי,
פעם חפשתי ולא מצאתי.
דיירי בנין מינכן לא ידעו על קיומך,
פטרבורג על אדמת ירושלים.
אבל אני מבלבלת דברים
זה כבר היה בפעם השלישית
כשמצאתי לאחר שחפשתי
בסביבות שְטוּטְגַרְט והָאלֶה על זָלֶה12

נראה, שתסמונת־פטרבורג חוסמת כל אפשרות קיום מוחשי של העיר ברוסית, כך שזו משתקפת אך ורק בהזיות ובחלומות. בסגנון מליצי נשגב מופיעה פטרבורג בחלומותיה של גורנקו. בצורת פארסה מתגודדים חלומות על פטרבורג ב"מורפאוס ונשמה" מאת ג.-ד. זינגר, וכדרך הפארסות והחלומות הם מבלבלים דברים, מסלפים נופים, מעותים תמונות. אחת הקושיות שעולות בפלפולי השוטים שבפארסה: האם היתה שם גדר, בעיר החלומות? גדר היא בלתי־נמנעת בתוך כל אחד ואחת מאתנו, באשר נימָצא – הרי היא הרקיע המבדיל בין מים למים, בין עבר לעתיד. הגדר חותכת את בשרנו, "מפרידה בין פה ושם בהקפדה מירבית", "הגוף כואב את כאב המֶצֶר בין פה וכאן".13 גם אני עסקתי ברעיון זה בתערוכתי "סביב הגדר" בבית־האמנים הירושלמי, וגם שם – בצורה של פארסה. העניין, כמובן, לא רק מצחיק, אבל לא כדאי לראות בו אפילו שמץ של רמז על תסבוכת החומה (הגדר, הכותל) הברלינאית־הירושלמית. הזכרון שואף לתחוֹם כל חלל וכך נוצר המקום הטבעי לנו, אשר גרינברג קרא לו "דו־עיר" או "קו־בורג". אפשר, לפעמים, לעקוף את הגדר, אפשר לטפס בחומה ולעבור מגיזרה לגיזרה, אבל מהלכים אלה כאובים הם ומסובכים. יתכן, שדווקא בגלל זה חולם סושקין "לחתום לעיר חד־פעמית/ לתחנת דלק עם גפרור מוצת". צ'יק־צ'ק. בלי בעיות. בירושלים קל הדבר ומיידי יותר מאשר בתל־אביב, אף־על־פי שהכל חושבים את זו האחרונה לגן־עדן של קלות־הדעת. כתוצאה מטיפול־בהלם שכזה מוצא הלקוח את עצמו בן־רגע ב"גן־עדן" המפורסם של אַנְרִי ווֹלוֹכוֹנְסְקִי:

מעל שמי התכלת
יש עיר של זהב
שעריה שקופים
חומתה מבריקה…

הלחן של פראנצ'סקו קַנוֹבָה דָה מילנו מהמאה ה־XVI. בוריס גְרֶבֶּנְשִיקוֹב, הכוכב הגדול של פופ־פטרבורג בשנות ה־80' וה־90', שהדביק באותו שיר את המוני הפריקים שלו שם, בעיר הצפונית, התכוון, כמובן, לסנקט־לנינגרד, וההמונים הבינו אותו אל־נכון. ואילו לריסה גרשטיין – באמצעות אותו שיר עצמו ובעזרת גיטרה – נטעה בעדת העולים החדשים אהבה לבירת־ישראל לנצח נצחים; והעולים למדו אותו בעל־פה, יחד עם ירושלים של זהב מאת נעמי שמר, ולעתים בלבלו בין שני ההימנונים. העיר, אשר בגדד… sorry, אשר בלגרד חושבת, ובליבה… התבלבלתי, סליחה.
אבל אנרי המיסטיקאי חומק תמיד מידיהם של קלי־האמון המסכנים, שמנסים – אם לא להתגדר ו להתגנדר, אזי, לפחות, להאחז בדבר־מה שורשי ואמין.הרבה פעמים, לא רק בלב הקורא הנאיבי אלא גם אצל המבקר המתוחכם, נוצר הרושם, שהמשורר פשוט לועג לו:

עוּף־עוּף
עוּף־נא, דַצְזִיבַּאוֹ ירוק שלי,
עד לכותל המערבי עצמו,
שם מתנדנדים אוזים אוסטרליים חסידיים
עם ספירלות בקצות ראשם…
("שממה")

הקיר הנ"ל מסרב להתקבל כמחיצה פרטיקוּלרית ונוטה לשמש סמל של הלא־מודע הקולקטיבי – קולקטיבי כל־כך ולא־מודע כל־כך, שאותם משוררים, אשר כותבים דברי־טעם, אינם רואים אותו היום, ואין טעם להתיחס לרבים אחרים, שכותבים בריר ליבם. ובכל זאת, כל אחד צריך להשען על איזה קיר, או להיתקל באיזו חומה. הנה אחת החומות מתוצרת המשורר ולדימיר טראסוב:

ערפל־ערפל. חומת בטון.
צבע גם אתה את תקרתך
בצבע סגרירי,
תאר גשם־זרזיף ושלישית השיכורים
המבוֹססים לקראת השלט 'מַסְננת־מכוֹרה'
("קובעת הרוח")

לדעתי, הסצנה כאן היא פטרבורגאית במאת האחוזים, וגם הערפל הוא בלתי־נמנע. הוא מגלה בבירור את העיקר ומעלים את הפרטים המאוסים, "השלטים" שמסתירים את המהות. הו, sfumatto המבורך! אנחנו מבחינים סוף־סוף בהעדר דרך חזרה, בחוסר האפשרות לשוב לדברים שנעלמו בערפלית הזמן והחלל.
טוב מאוד. אז מה לא בסדר עם תל־אביב? יש בה גם ערפל, גם מוצא אל הים, גם גדרות בשפע. ובכל זאת, העובדות מעידות על כך, שלמרות הכמות העצומה של שירים רוסיים שחוברו בה ועל אודותיה, לא נוצרה בעיר הזאת כל מטפיזיקה עירונית. ומה הסיבה לכך? ננסה לחפש תשובה אצל איליה בּוֹקְשְטיין המנוח, שבילה שם את הרבע האחרון של המאה הקודמת. הוא כתב:

פרוזאיקון גדול
יתכן גם בפרובינציה,
אך לא משורר, אם אינו טֶלֶפָּת.
שירה היא אמנות הבירות…
("Venan I")

בוקשטיין דווקא היה טֶלֶפָּת ולכן יכול היה לדור בפרובינציה על שפת הים – לא במרכז תל־אביב הרברבנית, אלא ביפו. יפו היא עיר־שדה כנה וגלויה, בעלת עבר היסטורי. היא זכתה להתיחסויות לא מעטות בשירה, כולל "ביליארד ביפו" מאת גנדלב, הפואמה שתורגמה בשלמותה בידי פטר קריקסונוב. יפו היא פרובינציה שאינה מנסה להוליך שולל; תל־אביב היא עניין אחר לגמרי. רק לפני פחות ממאה שנה נולדה דיזנגופבורג ומיד החלה, בחוצפת־תינוקות, "להבקיע חלון לאירופה" כדוגמת פטר הגדול. רומנטיקנית, הרפתקנית, חובבת־המערב, מוכנה היתה להיות לבבל חדשה, לרומא מחודשת, ואפילו ל־New Jerusalem, תוך מודעות לשקיעתה של הבירה העתיקה. היום היא בטוחה, שכבר השיגה את מבוקשה, אבל בינתיים קרה דבר שאין לו תקנה: ברדיפתה אחרי האוניברסליות, בפְנוֹתה אל מעבר לים, מערבה, היא כמעט איבדה את פניה הפרובינציאליות החמודות ואת שפתה האותנטית. היא צועקת ברמקול, אבל מתוך השופר שלה – עתון הארץ מלפני שבוע, מגולגל כאפרכסת – יוצאות מלים מתורגמות ברישול משפה זרה. הפרובינציה העגומה מכולן – זו שמשחקת את המטרופולין. לכן, לצערנו, לא מקבילים את תל־אביב לאחותה ההיסטורית, פטרבורג, ולא למוסקבה, בירת המזרח.
בזמן שמעצמות־העל מנסות לקבוע את עתידו של המזרח התיכון, לא תל־אביב ולא בגדד, אלא מוסקבה הייתה לבבל החדשה. בבל משיגה את שלה ברוחב התנופה, היא משחקת בגדול. איזו תל־אביב?! עיירה נושנה כזו הייתה בימי הנביא יחזקאל, בסביבת בבל, על־נהר־כבר. אם לרכוב על חמור – ימים אחדים עד לעיר הבירה, אבל אם להסתדר, ס'תומרת, במראות־אלהים, אז אפשר לעוף בשליפה גם לבבל, גם לירושלים עיר־קדשנו…
אכן אני חוזר למוסקבה. גם מבפנים היא מתוארת כבבל – כך נקרא גם אתר־האינטרנט המרכזי לשירה הרוסית. היא גם נראית כעיר אולטרה־מודרנית של המזרח הקדום. כשמצאתי את עצמי בפסטיבל־המשוררים הבינלאומי במוסקבה נזכרתי מיד בשורות השיר "בבל" מאת גנדלב:

הביטה על בבל
מעל חומות ירושלים:
זימזום פעמונים זמירות עובדי האלילים
השחרית, מעל האופק האפל

של המתים, תסיע ירכתי שמים
לעמק בו קמים14

עובדי־האלילים מכל העולם המשיכו לזמזם משיריהם בלי לשים לב לכך, שבעמק כולם כבר קמים. אין ספק, שאלה פסוקי נבואה, מה גם שהמשורר עצמו היה נוכח במחזה האפוקליפטי הזה בתור היהודי הנודד בעל הכתובת הירושלמית.
אבל במזרח, שהוא אתני כל־כך, העיניים אינן שבעות מֵראוֹת, והכול מתנמר בהן מהססגוניות האקזוטית וכתוצאה מכך לוקים הרישומים האנתרופולוגיים בשטחיות. בואו נחזור לאוניברסליות, כלומר לבוקשטיין. ב"קטעי המטפיזיקה" הוא כותב:

אז מה היא טרגדיית תודעתו
של האמן הכלל־עולמי ביותר,
שאותה נשווה מהבחינה הפילוסופית
ליסורי הצלב ולתחייתו של אִימְרָן-ישו?
זה שהוא בורא את העולם כולו,
בעוד שבעצמו הוא שוכן בפרובינציה שלו,
באיזו פַּרִיס.
(קטע XII)

הבירות הפרובינציאליות מתרבות ועושות את טרגדיית־התודעה לטרגדיית־הגורל של כל אמן שהוא. גם אם יוצא־רוסיה בארץ־הקודש יתגדר מכל העולם, בכל זאת ירדפו אותו רוחות רעות של ארבע ערי־בירה, לפחות, של אימפריה תת־תרבותית אחת. אנה גורנקו כתבה על "הארץ השממה בין ארבע הבירות". וכמה ערי־שדה יש באימפריה הזאת? כל הגיאוגרפיה הזו נעוצה בגוף חולה אחד, שלפי מרינה צבטייבה אינו אלא נשמת המשורר. המשורר נמשך אל המקום המרכזי, אבל מסלולו מוזר תמיד, מסולף, מעוקל. והדבר מעורר חששות. עוד לפני הַגיעה ארצה כתבה גלי-דנה זינגר:

אבל התיק נתפר, התיק נתפר:
"חיזור על הפתחים בתואנת עליה לרגל לירושלים".

וכיצד יכולה לנוד נשמת המשורר בעולם הגדול? בוקשטיין, שכתב "רציתי לברוח לארצות גדולות", כמעט שלא זז בחלל והיה מתקשר עם העולם באופן טלפתי. גלי-דנה קבעה את מקומה בעולם בלי אופטימיות כוזבת:

[אני נמצאת בנקודת הֵעלמות האני]
[אני קיימת בנקודת ההעלמות שלי]
הימצאותי בה הסתיימה [נגמרה] מזמן,
ואילו העלמותי בה תמשך שנים.
אני אמתח בתוך הזמן של העלמותי
("סונטה, תרגום משפה זרה. I – תוכן מלולי")

האם נקודת ריכוז־ההעלמות הזו היא מטרת העליה לרגל? ומה בקשר לאוניברסליות, לתבל, לאין־סוף?

איך אפשר להצטער על תפקידך
אם אינך יודע מה היה קורה
במקרה הנגדי?
כמובן, עדיף למות
על זירת הקולוסיאום, הגדול
על פי מידות שלנו
ושל היום,

במלונות־הכלבים שלו – ברומא,
כדי לשעשע ליצנים
כמונו…
(איליה בוקשטיין)

עוד נחזור לרומא ולקולוסיאום. אין לנו מנוס לא מבבל, לא מרומא, אבל בוקשטיין היה היחיד, כמעט, שידע למצוא תפקיד גם לתל־אביב:

וִילַמִיזָה – ארץ דיזנגוף,
אמנם, מעט מדי אדריכלות,
אבל, בכל זאת, אפשר גם לבדות אותה.
אפשר לִזְְדַנגף ולשתות קפה בבית־קפה.
("פְּרֵם 177")

אבל חשובה מכל הייתה לו המצאת מלים של המֶטה־לשון. אִימְרַן, וִילַמִיזָה, פְּרֵם. או, למשל, וִיוִישְטוֹף מהשיר הנ"ל. הנה ה"מפתח" של המשורר:

"Vivishtof – בקטע קצר של רחוב – מעבר מפרובינציית־פרוורים נידחת ליד הים הלילי – דרך סקרנות שלֵוה של טרום־מרכז – לסִיטִי־מִיטוּמִיררר (מיניאטורה של רבממדיות־חדשנות עירונית) מודרני־מסנוור".

זאת אומרת שאני טועה – תל־אביב היא מיקרו־קוסמוס ויש בה הכול.
Extrema Temples שאיליה צייר כל הזמן במחברות שלו בין השירים, נכנסים בקלות לנוף התל־אביבי, שבו הוא הצליח לחזות את "הזיית המקדש על התל", ואילו Temples of Averonna (בירת Velikopavia) מזכירים את "כיפות־הפֶרֶג" של מוסקבה. באותו שיר הוא פונה גם לירושלים:

להגות עליך אפשר
במלה בדויה בלבד,
למשל: "לִילָישֶלוֹ"
[…]
לא נתפסת בכל העידנים
מדברים באֶסְפֶּרָנְטוֹ
ירושלים

כאן הוא פנה, כנראה, מרחוב דיזנגוף לרחוב זמנהוף, התישב על איזה ספסל ורשם לו עוד "מפתח" אחד:

Lilashelo – שסתום בפסגת האולימפוס, שבאמצעותו רוח־העולם מנהל את ההיסטוריה

המשוררים נמשכים ההרה – לשאוף אויר צח, צלול כיין. כמה אפשר להעמיק? טראסוב קורא לנו לגובה ולא לעומק:

מעמקים! מי יודע
מאיזו עיסה
מכיירים
אמיתות כאלה
צמודות לצואר,
הלקוחות מנייֶבְסְקִי,
מהאיים,
או מאיזה פרוור…
("ברכת־דרך חרישית")

הוא מפחיד אותנו:

שמרו מרחק
מהביצות המתבעבעות
[…]
שם קור שחור שבשפילות קפא
הופך הכול לעצם עצם עצם
("קובעת הרוח")

כשהוא כועס על קפיאתם של חיי הבירה, הוא קורא לירושלים הנשגבת "הביצה החמוצה הזאת" (בעל־פה) ו"פרובינציית המשיח" (בכתב), והכול בגלל עומק המסורת סביבו:

הֲוָי כפוף לטכס – מחכים.
עוד רגע ויופיע.
על החמור בקצף זיעתו.15

ומה בקשר לשפלה, בשיא הכנות ומעומק הלב?

יש אמת מסוגים שונים:
של לנינגרד, של קומסומול, אמת המזרח – דער עמעס16
[…]
שקר תמיד אחד.
הוא רובץ בשלולית התיכון
ומביט בבועות הטובעים
העולות מקרקעיתה
(ג.-ד. זינגר, "זה")

כלומר, האוניברסליות והאחידות משקרות. אין לנו שום חשק להכנס לביצות העמוקות, אבל… למעלה? אל על? בעקבות הקומסומול הבבלי? לירושלמים בני־ההר לא דרוש, כמובן, מאמץ־יתר של "תושבי גוש דן", אשר "מתבקשים בתוקף שלא לטפס על גגות"17 כדי להסתכל על הכול מלמעלה. אולי התנשאנו יתר על המידה? אולי ניתקנו כל קשר עם הקרקע המזרחית המוצקת? הלא בהתקרבות יתֵרה לשמים אורבות סכנות רבות – עכשיו נחטוף בלילת־שפות…
אבל הנה, אצל סביילי גרינברג מצאנו:

קודם צריך במדרגות למטה,
בהיצמד.
ובמדרגות למטה בתלילות.
ואחר כך מתת־קומה שוב לטפס.
ואז על המגדל על המגדל על המגדל
על מרומי המגדל שָם שמים הוללים
("בדו־עיר")

ובכן, קודם־כל צריך לרדת נמוך ככל האפשר ורק אחר־כך להמריא שָמָימה, לְישויות גבוהות. שינוי־מפלסים נחוץ למשורר בחיפושיו אחר נקודת־מבט אמיתית, כדי לא להיפחס, לא להיות שטוח, כדי להתגבר על הניגודים מדורי־דורות בין הנמוך והגבוה, בין מזרח ומערב, בין יִין ויאנג, בין ירושלים לבבל:

הלבנה של ירח מלא
מעל מזרחעיר
נעוצה במערב
("תעריכים למבוא")

מערבה
למערבולת פרחונית
השמים
עמוקי הקרקעית
("ברושים")

בפרוייקט גרינברגאי זה של מגדל בדו־עיר, הצומח בו־זמנית גם למעלה וגם למטה, על כל "תת־קומות", "בוֹרֶגְמַדְרֵגוֹת" ו"כוֹכָבְזְרוֹעוֹת" שלו, כמו בכל פרוייקט גדול של המודרניזם, טמון חוסר־האפשרות לעצור אף לרגע, להתמסר להתבוננות ולראות כי טוב. הבורא חייב לרוץ כל הזמן.
אני רואה רק אפשרות אחת למוצא מהמצב הקריטי הזה: לבטל אופוזיציה נוספת, ניגוד נוסף – אולי האחרון – הניגוד בין בורא לבריאתו, בין יוצר ליצירתו. הדגם שמציגה גלי-דנה זינגר נקרא ברוסית
"ЯРУСАРИМ".18 לתרגם את המלה ואת המושג אי־אפשר, אבל אפשר לערוך סביבם דיון פילולוגי ופילוסופי. כך המלה נשמעת: יָרוּסַרִים. כך היא בנויה: я (יָא) – אני; ярус (יָארוּס) – יציע של אמפיתיאטרון, או שכבה גיאולוגית; рус (רוּס) – אין צורך לתרגם; рим (רִים) – רומא, עיר הנצח. יש עוד להזכיר, שירושלים נשמעת ברוסית "יְרוּסַלִים". האני של המשוררת ב־ярусарим מחובר לעיר, אשר במקום יחוד בבלי־ירושלמי מציעה היא יחוד ירושלמי־רומאי (על עטיפת־הספר אפשר לראות תרשים של סנקט־פטרבורג מאמצע המאה ה־XIX), אבל מה שחשוב, אולי, עוד יותר, הוא עניין השכבות וצורת־האמפיתיאטרון, הכוללת בתוכה ריבוי המפלסים והגבהות. אלא שבאותו הקולוסיאום היוצר לא מת על הזירה – כך על־פי בוקשטיין; האני שלו מתמיד להימצא "בנקודת העלמותו".



1 דברי סטלין על מאייקובסקי לאחר מותו.
2 מ. בולגקוב נולד וחי בנעוריו בקייב ומתאר אותה, בין היתר, ברומן הגווארדיה הלבנה, תר' נילי מירסקי (תל־אביב: עם עובד, 2002).
3 ספר ילדים בחרוזים מאת נ. קוֹנְצַ'לוֹבְסְקָיָה, המוקדש לתולדות מוסקבה.
4 אחד מפרוריה הישנים של מוסקבה.
5 שני כנויים של ירושלים בשני שירים של גנדלב.
6 דקבריסטים – בני האצולה הרוסית, מארגני המרד הכושל של ה־14 בדצמבר 1825 בכיכר־הסנאט בפטרבורג. כאן אני מתיחס לשורותיו המפורסמות של מנדלשטאם: "פטרבורג, נשארו לי עדיין כתובות/ בהן אמצא קולות המתים", שעליהן נרמז גם בשירו הנ"ל של גנדלב.
7 כל השירים, פרט לשיריה של גלי-דנה זינגר, מובאים כאן בתרגומי. נ"ז.
8 מתוך "מכתבים לאוֹנָה, III" מאת גלי-דנה זינגר (בספרה לחשוב: נהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000). שיריה מובאים במסה זאת בתרגום המשוררת עצמה, או במקור העברי. רוב שיריה העבריים, השייכים לעניין, אינם מוזכרים כאן, כי המסה הנוכחית עוסקת בספרות ישראלית בשפה הרוסית, אבל אפשר למצא חלק ניכר מהם בספרה שירים עיוורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.
9 תעלת חורף (זִימְנִייָה קַנַאוְקָה) וגן קיץ (לֶטְנִי סָאד) – אתריה המפורסמים של פטרבורג מהמאה ה־XVIII.
10 השיר כולו נמצא בגליון זה של נקודתיים בתרגומה של ג.-ד. זינגר (עמ' ז).
11 נייבקה הקטנה – אחד מיובליו הצרים של הנהר נייבָה.
12 "טיול מודרך בעיר מולדתי II", בספר שירים עיוורים.
13 דימויים משני שיריה שונים של ג.-ד. זינגר.
14 תרגום מאת פטר קריקסונוב.
15 מתוך "לילו המאיר של אחשורוש, היהודי הנודד". הקומפוזיציה במלואה, בתרגום ג.-ד. זינגר, מופיעה בגליון זה, עמ' לט.
16 שמות עיתונים מהתקופה הסובייטית: "אמת של לנינגרד" (לנינגרדסקיה פְּרָבְדָה) וכן הלאה. דער עמעס – "האמת" – עיתון יידי ובית הוצאה באותה שפה.
17 ג.-ד. זינגר, "יומן מזויף".
18 ספר שיריה ברוסית נקרא «Осажденный Ярусарим» ("ירוסרים הנצורה").



: נקודא זינגר נולד בנובוסיבירסק בשנת 1960. בישראל משנת 1988, חי בירושלים. אמן, סופר, מתרגם ועורך. מחבר הרומן "כרטיסים בקופה". המסה המופיעה כאן ממשיכה את הסדרה המנתחת את המגמות החורגות בשירה הישראלית בשפה הרוסית (וראה את הגליונות מס' 1 ומס' 2 של "נקודתיים").





































מודעות פרסומת