:

גלי-דנה זינגר, נקודא זינגר, יואל רגב: על המעניין, על המסקרן ועל הקוריוזי

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 20:31

גלי-דנה זינגר:

"איפה התרבות איפה" קושקש בגדול בחלון ריק ומואר של
”Poster Media“ בסמוך לתיאטרון ירושלים. ולא רחוק מביתי, על זכוכית כהה של תחנת־אוטובוסים, זולג דמעות שחורות חותם שבלוני חדש: "לא רוצה להיות שבלוני".
(מתוך יומן. 13.XI.2003)

התוכנית של הדיון הפריפטטי המשולש הזה נוצרה כבר לאחר מותו של ידידנו המשותף, האמן אלכסנדר רוֹטנברג (30.X.1966 – 24.XI.2003). לזכרו הקדשנו גם את הטיולים עצמם וגם את רסיסי המחשבות והחוויות שהצטברו בהם. אילו סאשה היה בחיים, בוודאי היה מתהלך יחד אתנו באתרי הקוריוזיות הירושלמית הרדומה. הרעיון עצמו נולד בעקבות ביקורנו הראשון במוזיאון אסירי־המחתרות, בזמן פתיחת הביאנלה הבינלאומית ה־4 לאמנות עכשוית, ובעקבות שיחתנו עם יואל רגב, שהביאה את כולנו אל סף פרספקטיבות מבטיחות למיניהן – השיחה שבהמשך הפכה, במידה מסויימת, לנקודת־המוצא הבלתי־ניתנת לשיחזור של כל שיחותינו וטיולינו הבאים.


מתוך יומן

05.09.2003
אתמול, בפתיחת הביאנלה הבינלאומתי ה־4 לאמנות עכשוית בירושלים.
האורחת מאסטוניה, האמנית אנה-ליז סמפר, תיעדה בסרט שחור־לבן את התאבדותה בתליה: דמות נשית חסרת־סבלנות מניחה הצידה ספר, קמה משולחנה, ניגשת לעניבה, שהכינה באהבה מראש, עולה על שרפרף מאותו סוג, שנוח לשים עליו רגליים כשיושבים בכורסה, הודפת אותו בכף־רגל יחפה וניתלית באויר. בזה נגמר הסרט, אבל אפשר לראות אותו מהתחלה, אם יש לכם חשק. ואם לא מתחשק לכם, אפשר לצאת בזחילה מהשחור־השחור־הזה אל האור הכמוס של מוזיאון אסירי־המחתרות, להציץ על מוצג מוזיאוני קבוע בשם 'גרדום' וגם להיתקל באורחת האסטונית עצמה, הלבושה בסוודר שחור ובמכסניים שחורים, שמשכיבה את עוללה בעגלת־תינוקות שחורה. אני רק חוששת שהסיום הזה, המלא בחדוות־חיים, נועד לפתיחת הפסטיבל בלבד; לכן אין הקתרסיס מובטח למבקרי־התערוכה בעתיד.



* * *
המוזיאון עצמו עשה עלי רושם שלא יישכח. הוא אחד מאותם המוזיאונים הסכיזואידיים הקטנים, חסרי קהל־המבקרים, שאהובים עלי כל כך. תאים וצינוקים, חדר־אוכל וחדר־תפילה, בית־חולים ומכבסה, מקלחות וחדרי־מלאכה, מחסנים ושירותים אחרים, הכול מכוסה באבק של שנים. תערוכת המתנות, מעשי־ידיהם של האסירים, עשתה בכללותה רושם של חובבנות לא יתרה מזו של רוב התוכנית של הפסטיבל. כשהלכנו בגשם דרך חצר פנימית ארוכה גילינו מחסן ובו קרטונים, שעליהן הכתובת 'עוף קור' והן מלאות בתפוזים. יתכן שזה היה אחד המוצגים של הביאנלה, אבל לא מצאנו שום סימני־זיהוי ולכן אפשר היה לחשוב, שמדובר בחלק מתצוגת־המוזיאון הקבועה, מוצג שמתאר את אותו משלוח פרי־הדר, אשר בו – חבויים בקליפות־תפוזים – הוברחו לבית־הסוהר שני רימוני־היד, שנשלחו לפיינשטיין וברזני המחכים לתליה.



* * *
היה זה ביקורנו הראשון במוזיאון־האסירים. בשעתוֹ, כש'הערת שוליים' אירגנה שם את התערוכה החד־יומית שלה, לא יכולנו להגיע, או לא רצינו ללכת לשם אחרי הנסיון הסתמי בבית־ארגנטינה. סאשה, אם אינני טועה, הציג אז את תיאטרון־הצלליות. נראָה, שגם הפעם הוא הציג שם משהו דומה. היצירה הראשונה שראיתי עד הסוף, כי חיכיתי כשנ' יחזור מהשירותים, היה סרט־וידאו קצר של פיטר מַאלְטְץ, אם אני זוכרת אל־נכון, ובו סבתא טובה משליכה מחלון של בניין רב־קומות פוחלץ של אוגר עם מצנח. אחרי הנחיתה מתמלא הפוחלץ רוח־חיים ורץ היישר אל מתחת לגלגלי אוטו עובר ומשם מציל אותו עובר־אורח, שצץ ברגע אחרון בתפקיד deus ex machina.
היצירה האחרונה היתה סרטו של ביל ויאולה. המון אנשים עם פנים מלאות־הבעה, כמו תמיד אצל
ב. ו., עם אין־סוף גונים של אימה, של יגון ושל השתתפות בצער, הביט במשהו שנמצא לפניו. לא היה שום ספק שהיה זה גוף.



undeground-museum


יואל רגב:

לאחר השהיות רבות אני כותב את הפתיחה הקצרה הזו דווקא למחרת מותו של ז'אק דרידה; מנקודת מבטה של הלוגיקה של המשטח, הלוגיקה של צירוף־המקרים, יש בכך בוודאי עניין רב. לאמיתו של דבר, מה שיבוא להלן אינו אלה ניסיון של נוכחות ברגע המוות: ברגע שבו הופך לבלתי־אפשרי המשך קיומם של שני תחומים, אשר הומצאו במיוחד כדי להינצל מהמוות.
שני שדות מושגיים – של האסתטי ושל הפוליטי – הומצאו במטרה להמשיך את ההיסטוריה לאחר שההיסטוריה נגמרה; במטרה לשמור על הנאיביות לאחר שהפכה כבר לבלתי־אפשרית. באבחון מחלתם הסופנית של שני התחומים הללו לא היה מי שישווה לז'אק דרידה. על כן, מותו הוא מעין המוות של המוות.
והרי זה בדיוק מה שעניין אותנו. בכלל, התעניינות ועניין על שלל משמעויותיהם הם, כפי שיוכר בהמשך, מילות־המפתח לכל המפעל שלנו. לאחר שההיסטוריה נגמרת אפשר להתחיל לעסוק בדברים מעניינים. אין עוד צורך בהשהיית המוות, שכן הדברים המעניינים ביותר מתחילים דווקא לאחריו. המעניין הוא הדרך להתגבר הן על האסתטי והן על הפוליטי ולבטלם. הייעוד המשותף לאמן ולפוליטיקאי הוא ייצור אובייקטים מעניינים.
האם אין זה שכרם של הצדיקים לעתיד לבוא? והרי זה הוא גם עונשם של הרשעים: דבר לא יעניין אותם לעולם. לעסוק רק בדברים מעניינים – זה הוא הצו המוסרי היחיד, שאפשר לקבלו בעת הזאת.
(אולי כל זה אינו אלא תשובה מאוחרת לרכזת־השכבה שלי? – "אתה עושה רק מה שמעניין אותך", נהגה לומר; ומנימת־הדיבור היה ברור, כי התנהגות מעין זאת מגונה היא בעליל).
איך שלא יהיה, החלטנו לקרב במידה מסוימת את בואו של העולם הבא, או, לפחות, להכיר בעובדה, שהעולם הזה כבר הגיע ולהתנהג בהתאם לזאת: לעסוק בדברים מעניינים, כאן ועכשיו. לשם כך קיימנו מעין עליה־לרגל ל"מוקדי הכוח" – מקומות, שהאובייקטים המעניינים מרוכזים בהם. המקומות האלו נוצרו בעידן הקודם, אשר בו שלטו האסתטי והפוליטי ביד רמה; על כן הם נאלצו להעלים את אופיים האמיתי ולהסוותו ביומרות להבאת תועלת; אך הסוואה זו לא עזרה ממש: מפוּקפקות ואי־בהירות מסוימות בייעודם בלטו תמיד לעין. לטיולנו היה, אפוא, אופי מטהר גם כן: להושיע את המקדשים האלו של המעניין מתודעה כוזבת על אודות עצמם, לאפשר להם להיות מה שהינם.
דין וחשבון על טיולינו הללו אנו מציעים עתה לקורא.


נקודא זינגר:

כשעברנו על שמות המוזיאונים הירושלמיים בספר־הטלפונים של 'בזק' נתקלנו במוזיאון תאודור הרצל. לא ידענו על דבר קיומו, וזה הפתיע אותנו, מפני שכתובתו – רחוב המלך ג'ורג' 48 – הצביעה על כך, שהוא נמצא ממש מתחת לאפינו. חייגתי את המספר ושמעתי בשפופרת: "הסוכנות היהודית, שלום!" לשאלתי על אודות המוזיאון להנצחת אבי־הציונות אמרו לי תחילה, שלא שמעו על זה מעולם. אך לא לחינם, אחת המורות הראשונות שלי ביסודי, שאהבה מלה קולעת, קראה לי בשם 'סקרני', בנימת־גנאי מהולה בלגלוג. לא חדלתי מלחקור ולדרוש ולהביא ראיות מ'דפי זהב'. אז הופניתי לחווה.

חווה היתה בעניינים, ויתרה מזו – היא היתה מעורבת בעניני־המוזיאון. "תראה", אמרה, "אי־אפשר לבקר אצלנו. אבל בעתיד יהיו לנו גם מוצגים, גם צוות־עובדים וגם מבקרים, כמובן. אנחנו מוזיאון בדרך". עמדתי על כך, שעליו להיות כזה, המוזיאון של האיש שכתב את 'מדינת היהודים'. אי־פעם בוא יבוא גם מלך המשיח, אי־פעם יופיעו גם נעלי־הבית האמיתיות של האיש הגדול וגם מצנפת־הלילה שלו.
אבל לאן ללכת עכשיו? הכרנו בעירנו כמה מוזיאונים לא־טריויאליים, כגון מוזיאון המיקרוגרפיה היהודית שבבניין 'יד שרה', ובו עובר המבקר, מזועזע ומוקסם, מרגליים תותבות ועגלות־נכים הישר אל דפים עם פסוקי־תהילים, שנכתבו באותיות זערוריות והפכו לנופי הר־הבית, ואל דיוקנו של אלטר רבי העשוי משורותיה של התניא הקדושה. או, למשל, מוזיאון כלי־המקדש בעיר העתיקה, שחצוצרות הכסף והזהב של הלויים זוהרות בו כמו האוריגינל, והכרובים פורשים את כנפיהם מעל ארון־הקודש. את המוזיאונים 'הבית השרוף' ו'יום אחד אחרון', המְזָרים אימה בשמותיהם, השארנו ליום־פקודה.



customs-woman-officer



במוזיאון המיסים

נקודא זינגר: "קרן־הברזל… אזרחי המולדת העברית, זו הפעם הראשונה בשנות מלחמתנו, שאנו פונים אליכם, אל כל אחד ואחת מכם, לתרום למגבית כספית!"
גלי-דנה זינגר: כדי לקנות נשק.
יואל רגב: והסיסמה מוּכרת.
ג.-ד. ז. : מה היא?
י. ר.: "רק כך!"
ג.-ד. ז.: כמה דברים מעניינים אפשר לגלות!
נ. ז.: על המפה של ארץ־ישראל השלמה, עם טרנס־ג'ורדן.
י. ר.: נכון, אבל הרי זה אצ"ל.
נ. ז.: מעניין, שבסמל שלהם היד מחזיקה ברובה, ואחר־כך, ב'רק כך', נשאר רק אגרוף ריק.
י. ר.: סמל דומה מאוד יש במקרה לאחת החזיתות לשחרור פלשתין: גם אצלם רובה ביד וארץ־ישראל השלמה.
נ. ז.: במילים אחרות: אסור לתת להם רובים.
י. ר.: הנה קריאה לתרום תכשיטים: "כל תכשיט להגנת החיים".
נ. ז.: שנת שלושים ושמונה. מזכיר את המקרא.
י. ר.: לצקת את עגל הזהב ולהשתמש בו בתור מגן.
ג.-ד. ז.: והנה מכתבה של לאה גולדברג, שכל־כך נוגע ללב:
"אם כה ואם כה מפליאני הדבר, שאחרי שנאמר לי במשרדכם מה שנאמר, נשלחה אלי אותה הודעה נוספת עם דרישה לשלם את הכסף מיד. אני שילמתי במשך זמן קצר מאוד 250 לירות מס־הכנסה ועוד 49, שנוכה משכר הרצאותי באוניברסיטה של ירושלים. אני אינני סוחרת, אינני חנונית, אפילו אינני פקידה המקבלת משכורת קבועה; אני סופרת עברית, המתקיימת משכר־סופרים, שכר־תרגום. הספר החדש, שתרגמתי, היה עבודה של 5 שנים, מלחמה ושלום של טולסטוי, ותוכלו, חושבת אני, אם אפשר, גם במשרדים לדבר בלשון פשוטה של אנשים; להבין שאם יחולק שכרי לעבודתי על־פי השנים הללו, הרי הרבה כסף אין לי. אחרי ששילמתי מה ששילמתי בעת האחרונה אין לי עכשיו כסף. אפילו אילמלא הובטחו לי הבטחות, היה באורך האנושי ביותר – ראוי לחלק את התשלומים בדרך שביקש בתזכירו מר קוֹסְט ולאפשר לי לסלק את חובי בשיעורים. אינני מתכוונת חלילה להשתמט משום חובה כלפי מדינת ישראל ואני רוצה מאוד לשלם מה שנדרש ממני וכל מה שמגיע ממני, אך דרך הגביעה לא תתכן שתהיה בנוסח זה של השבוע האחרון. בכל הכבוד, לאה גולדברג".
ויש שם עוד דף. והנה, יש הספר הזה. כנראה שילמו לה לא רע, ואז…
נ. ז.: כן, מעניין במה זה הסתיים.
ג.-ד. ז.: והנה אבל פן. "העובדה שלבעלי יש שם מכובד כאמן, אינו עדין יסוד…" זאת אשתו של אבל פן. דומה שמנסים להחרים להם משהו.
נ. ז.: הנה, דוד כזה היה בא אליהם הביתה…
ג.-ד. ז.: כן, אבל לדעתי, הוא נראה אחרת.
נ. ז.: זה מפקח־מיסים הולנדי, שמשום מה נמצא כאן.
י. ר.: ופה – מה שהחרימו בנסיון־יבוא בלתי־חוקי.
ג.-ד. ז.: והבגדים האלה, אין לי שום ספק, היו ממולאים במשהו, כמו גם הבובה הזאת.



customs-doll


נ. ז.: נכון, בתוך הבובה ניסו ליבא פנינים ויהלומים.
ג.-ד. ז.: קבקבים מנוקבים.



customs-shoes


נ. ז.: הוא ניסה בערדליים האלה להבריח יהלומים מירדן. ואלה – כלי ניתוח: מרצעים, סכינים, מקדחות וכו'. תבליט־כסף הסעודה האחרונה. ישיבתה הסודית של ועדת־המכס.
י. ר.: שבה נוכח סוכן־המבריחים, או להפך: התיעצות המבריחים בהשתתפות סוכן סודי.
נ. ז.: גם בתבליט־הכסף הזה נעשו חורים להברחת יהלומים.
י. ר.: אפילו ברכב משטרתי; ועוד יהלומים מלאכותיים, משום מה.
נ. ז.: וכאן כבר עובדי־המכס שלנו. פירמן השולטן בעיר עזה מהמאה ה־XVI.
ג.-ד. ז.: מד־נילוס במצרים העתיקה, שבאמצעותה בדקו את גאות הנילוס וחזו את תנובת הדגנים לנוחות המיסוי.
י. ר.: מעשה בחרב יוצאת מן הכלל. החרב, במשך שנים רבות, היתה במחסני־המכס ביפו, אף אחד לא ידע מאין היא באה, כולם ראו שהיא כזאת עתיקה, אבל שום דבר לא היה ברור עד שאחד מעובדי־המכס הוותיקים ביותר זיהה אותה ואמר: "זאת החרב של השומר, שעמד בפתח הסניף הזה ביפו בימי הטורקים".



customs-officer



customs-officer2



customs-officer3


נ. ז.: עובד־מכס הונגרי.
ג.-ד. ז.: יפה, יפה מאוד. מהצד הוא מזכיר אחד מידידינו הפריזאים.
י. ר.: מעניין, מדוע הקריאות לתרום כסף למדינה הופיעו בחנוכה?
ג.-ד. ז.: מה זאת אומרת: מדוע? כי זה 'חנוכה געלט'! וזה שעון כימי. אלהים, מאזניים, כמובן! למה אני אומרת "שעון"?
נ. ז.: נו, מפני ששעון ומאזניים – זה כמעט אותו דבר.
ג.-ד. ז.: חותמת דמוי חיפושית־זבל של פלאיהו בן מתתיהו, הממונה על המיסים בממלכת יהודה.
נ. ז.: המאה העשירית לפני הספירה.
ג.-ד. ז.: כתוב: "אבן ירוקה", למרות שהיא כחולה. הוי, Black penny!
נ. ז.: נכון, אבל זה רק צילום. הויכוח – האם מגיעות לעובד־מכס בריטי אופניים בתוקף תפקידו.
י. ר.: וכאן מתווכחים אם מגיע לעובד מכס־בריטי סוס.
ג.-ד. ז.: כן, הנה אישור לרכישת חמור. והוא כותב שחמור לא יעזור לו למלא את תפקידו בצורה נאה, ושמא ישקלו בטובם את שאלת הסוס. פקיד־המכס בעזה.
י. ר.: היה איזה מס לדברי־מותרות.
ג.-ד. ז.: ולמה בולים? אה, היה אסור יבוא של בולי מדינות ערב לישראל.
י. ר.: האיסור בוטל בשנת 74'.
ג.-ד. ז.: תמיד צריך היה לשלם מס עבור הסיגריות.
נ. ז.: ופה טסט־סמים. והנה רשיון לגדל טבק.
ג.-ד. ז.: "הודעה לקהל המעשנים". Capstan המפורסם! איזו כמות־סיגריות חייבת במס…
נ. ז.: רשיון יצור משקאות חריפים.
ג.-ד. ז.: ברנדי אגוזים –Israel’s hard nut 42 מעלות. אבל היום אין לנו ברנדי כזה, אין אגוז קשה. והנה "משקה מחלים! – ברזל חינה ראשון – מחזק את כוחותיו החיוניים של האדם, וכל רופאי העולם מציעים להשתמש בו".
נ. ז.: זה מי־טוניק פשוטם כמשמעם. אבל מעניין שבתוית "האגוז הקשה" מופיע דוד בן־גוריון.


בבית־הקפה 'ארומה'

י. ר.: הנה עוד מוצג מעניין אחד… התצלום הזה של סדאם הוא אולי התגובה ההולמת הראשונה של האמריקאים לארועי ה־11 בספטמבר.
ג.-ד. ז.: דומה למעשים בקדושים מימי־הביניים, שחדרו ללועי המפלצות למיניהן. אבל זה לא היה רופא שיניים?
י. ר.: אני חושב שזה נעשה כדי לזהות אותו. אבל, בסופו של דבר, זה עוד גילוי של השאיפה התמידית לראות מה יש בפנים.
ג.-ד. ז.: מה שסיפרת אז הזכיר לי את התמונה האידיאלית, שבה תמיד ראיתי אופציה חיונית של הפוסטמודרניזם, כלומר הפלורליזם הטוטלי, שכל תופעה בו, לא רק שהיא לא יותר מעניינת מכל תופעה אחרת, אלא היא גם לא פחות מעניינת ממנה. לכן כולן נתפסות בתור פליאות כאלה, בתור קוריוזים, מין גילויים שונים של פעילות אנוש.
נ. ז.: בזה, אני חושב, השתקפה הנכונות הטבעית שלך להתעניין, בניגוד לתאורטיקנים של הפוסטמודרניזם, שראו בכול את הלא־מעניין במידה שווה.

י. ר.: הפלורליזם הטוטלי דווקא מביא לשלילת הערך של הכול, כי ערך נתפס כמשהו, שיכול להיות רק דבר…
ג.-ד. ז.: מוגדר.
י. ר.: מוגדר ויחיד. אמנם, קיימת הבנה ברורה, שערך כזה לא יתכן יותר, אבל המסקנה מכך היא, ששום דבר בכלל לא אפשרי. הדבר היחיד שאפשר לעשות, זה להחליף במהירות הולכת וגוברת את התקופות ואת הסגנונות, בנסיון להספיק להחליף אותם עוד לפני שהם יאבדו עניין; אבל הדבר הוא בלתי־אפשרי, כי הם נעשים לא־מעניינים כמעט מיד. זה בדיוק מה שהטיף לי שלשום חיים לוסקי: צריך להיות בודהיסטי היום, מוסלמי מחר ויהודי מחרתיים. אבל זה בלתי־אפשרי, כמובן, מפני שזה דורש מידה מסויימת של נאיביות. הרי כדי להיות היום מוסלמי אדם חייב לא לדעת שיהיה יהודי מחרתיים.
נ. ז.: מה גם שכדי לרכוש ידיעת־מה באיסלם הוא יצטרך פרק זמן מסויים, ובדרך ישתעמם.
ג.-ד. ז.: דרך אגב, אריק סטנבוק1, כשלמד באוקספורד בשנות ה־80 של המאה ה־19, היה ממיר דת כל שבוע.
י. ר.: גם המטוס – בהקשר הזה של התאוצה האינסופית – הוא בהחלט במקומו, מפני שהוא דימוי של שיא התנועה, האמצעי המהיר ביותר להחלפת מקום. וכאן התנועה הזאת לפתע נעצרת, והמטוס שנכנס בגורד־שחקים הוא ביטוי לעצירה פתאומית, ומצד שני – חזרה אל האדמה. אבל כיצד כל זה קשור לסדאם חוסיין – עדיין לא ברור.
נ. ז.: יתכן שסדאם יהפוך למוצג של 'קונסט־קמרה'.
י. ר.: יכול להיות שכך באמת הדבר, ויותר מכל זה תואם את הסצינה של לכידת איזו חייה רעה, מוזרה ומסוכנת. מה גם שסדאם כל הזמן התחבר ללוגיסטיקה הפוסטמודרניסטית של החלפת פרצופים: אף פעם אי־אפשר היה לבחון אם זה הוא, או מישהו אחר – וכאן, כשתפסו אותו, התברר שהוא, בדמותו הנוכחית, דומה בצורה פנטסטית לכולם ביחד: כמעט כמו גבורו של ברדברי, שהופך למי שרוצים לראות בו. יותר מכולם סדאם דומה, כמובן, לסולז'ניצין, אבל גם להמון אנשים אחרים, לפְּסוֹי קוֹרוֹלֶנְקו2
נ. ז.: הדמות הזאת היא מאת פרנק באום, הקוסם מארץ עוץ שלו, שנראה פעם כבתולה, פעם כראש ענק, פעם כמפלצת, פעם ככדור־אש, בהתאם לצופה. והרי זה עוד גבול בין המאה ה־XIX וה־XX.
ג.-ד. ז.: יתכן שארצות הברית כולם ממוקמים בין באום לברנום, וזה האחרון יתגלה כקוסם מארץ עוץ.
י. ר.: כל זה מתחיל עוד ברומנטיזם, ובעצם, ישר מהמצאת מושג ה'אסתטי'. אבל בהתחלה עוד אפשר היה להגביל את מהירות השינויים בכוח חלוקת התפקידים של היוצר והצופה.


במוזיאון הטבע

נ. ז.: גם מינרלים וגם מוצרי מינרלים… quartz geodes נקרא 'כדורי־אליהו'.
ג.-ד. ז.: בודאי אליהו הנביא.
נ. ז.: שושני־גבס. וכלצדונים, שמבחוץ הם נראים כמו זבל, אבל בפנים יש להם ניקרות נפלאות.
י. ר.: תומס מאן מתאר בדוקטור פאוסטוס אבנים כאלה בדיוק.
נ. ז.: אספנו אותם, דרך אגב, בחוף הים השחור בבַּטוּמִי. ועיני־הנמר האלה מביאות כסף, כך אומרים. צריך להחזיק אותן בארנק.
ג.-ד. ז.: לכן נקודא תמיד מאבד אותן.
נ. ז.: פעם אחת איבדתי עין־הנמר בדיוק באותו יום שקיבלתי כמה פרוטות בלתי־צפויות.
ג.-ד. ז.: היא פשוט מיצתה את יכולתה עד תום. אבן קטנטונת היתה.
נ. ז.: ובצילום הזה, הנרי קיסינג'ר מעבד אבנים. הנה הם, הדינוזאורים העיקריים!



nature-dino2s


nature-dino3


nature-dino-s


ג.-ד. ז.: והאוניקס של קלציט – בדיוק חזה־הודו מעושן. אבנים סינתטיות הן אהבת ילדותי. ברחוב פּוּשְׁקִינְסְקַיָה היתה חנות ששם, כנראה, עסקו ברכישת אבני־חן, ובפנים היו ראשים גדולים של אבנים מלאכותיות, כלומר, של זכוכית.
נ. ז.: "אורח נכבד! עזור לנו לשמור על שלמות המקום! גע בכפתורים המפעילים בלבד! דבר בלחש! הסבר זאת גם לילדיך!"
ג.-ד. ז.: והכפתורים כדי להדליק אור. איזה עיניים אנושיות יש לו, לדינוזאור הזה! אחד כזה עומד גם בחצר.
נ. ז.: וזאת הגולגולתונת שלו. הם היו קטנים, סימפטיים – דינוזאורי־בית. הוא נקרא, בינינו,
Protoceratops. בערך 65 מיליוני שנים הוא חי בשטח ארץ־ישראל, וזה בכלל קיץ מֶזוֹזוֹאי. איִכְטִיאוֹזאורים משתוללים כאן במים. מעניין – הכוונה כאן לנופי־המולדת בתקופה שלפני המבול או מה? בעצם, לפי התורה, הכול פה צריך להיות מכוסה בעננים, כי הגשמים לפני המבול ירדו ללא הפסקה, ואילו הם עשו כאן שמים כחולים, לגמרי לא מזוזואיים. הרי רק אחר כך החלו התבהרויות למיניהן, קשתות וכדומה.



nature-birds


י. ר.: הרי היה חם…
נ. ז.: היה חם ולח – תל־אביב בלי הפסקה בכל העולם. והנה הם עשו חיקוי מעולה – ארכאיופטריקס מנוצות־ציפורים ולידו שׂמו עַקְעָק בשביל השוואה.
י. ר.: והשם העברי מצויין: 'עוף־בראשית'. והנה – טביעתה באבן.
ג.-ד. ז.: אפילו ציפורניים היו בכנפיים של הציפור הזאת! וכאן עוד תערוכת ציור – המבקרים שלנו מציירים. אבל אני לא מבינה, איפה העגל הדו־ראשי האהוב שלי?
נ. ז.: הם לא יכלו להוציא מפה כוכב שכמותו…
ג.-ד. ז.: הוא יכול היה פשוט להתפרק עם השנים.
נ. ז.: הכול פה די עתיק, רק הפריחו אבק מהקיפודים… החיות כאן זוועתיות למדי.



nature-gazelle



nature-anthelope


י. ר.: אבל הנמר קטן משום מה…
נ. ז.: ניחא, כזה הוא באמת. לעומת זאת הוא קופץ טוב. האריה צנום מאוד.
ג.-ד. ז.: [מרחוק] מצאתי! בוא הנה!



nature-calf


נ. ז.: איפה? הלו! הנה הוא. למה לא סובבו איתו את הראשים של הקהל?.. "עגל בעל שני ראשים. התופעה נגרמת כתוצאה מפגם גנטי…"
ג.-ד. ז.: "וידועה גם בבני אדם. היצורים האלה לא חיים לאורך זמן ולרוב מתים זמן קצר אחרי הלידה". והלאה נאמר באיזו שנה ובאיזה קיבוץ הוא נולד. וכמה שזה נוגע ללב: "חדר זה שופץ בסיוע מועצת־המוזיאונים, אגף התרבות והאמנות, משרד החינוך והתרבות". ואם נסתכל על החדר הזה…



nature-stork-s


נ. ז.: הנה שלד של חדק־הפיל… לא, שיקרתי לכם, גבירותי ורבותי! זה פשוט עמוד־השידרה של האדם, אבל לידו מצוייר, משום מה, פיל. ומה זה אצלו?
י. ר.: וזה – אם יעמידו את הפיל על עצם כזאת, העצם לא תישבר.
ג.-ד. ז.: ופה – הדגמה מדוייקת של הבדיחה: כאן השלד של פטר הגדול בילדותו, וכאן – בזמן הכתרתו. ודרך אגב, לפי הגובה, לפחות אחד מהם באמת שייך לפטר הגדול.



nature-skeleton2


נ. ז.: אה, הנה מה שצריך, כנראה, להניע! [נ. ז. ו־י. ר. מסובבים את הידיות, המפעילות חלקי השלד הנעים.] חבל שאי־אפשר לעשות תוספת צליל לכתב־העת: איזו נקישת־עצמות קודרת… הוי־הוי־הוי! רגע, ומה זה? זה כבר קולנוע – הכול מסתובב!
ג.-ד. ז.: חכו לי, אני רוצה להצטרף!
י. ר.: כאן הכול מחושב לארבעה אנשים.
[כולם יחד מסובבים מפרקי־שלדים למיניהם בחריקות ובטרטור.]
נ. ז.: איזה מסכן, תלו אותו בגולגולת על שרשרת־ברזל; ועל הזגוגית – טביעת־היד שלו, הוא ניסה להמלט מארון־קבורתו השקוף! אתם רואים: "'האדם' – זה נשמע גאה"!3
י. ר.: הוא, בכל אופן, היחיד שזז פה.
ג.-ד. ז.:הוא חי ומאיר,4 Movement of the body, ומספר 13 – הכול סימלי להפליא.
נ. ז.: אריה.To the city of Jerusalem from the Engineering Services International, Kampala.



nature-lioness



nature-leo


ג.-ד. ז.: ומי נגס לו את האזניים? עש? הרי דבר ראשון שהעש אוכל זה אזניים. הנה, האזניים של כולם מכורסמות.
י. ר.: התנינים האלה חיו פה עד תחילת המאה ה־XX. היה כאן איזה נחל־תנינים. דומה שהוא נעלם יחד עם התנינים.
ג.-ד. ז.: וחזיר־הבר ממש בגודל הדוב. ולמה הפלמינגו נהיה חיוור כל־כך?
נ. ז.: צריך לצבוע כל כמה זמן. והנה קן־החסידה על הארובה. הילדים צריכים להימָטֵר משם בכמויות אדירות.
ג.-ד. ז.: מוחות ומשקלות – כמה שוקל מוח זה או אחר. ומכשיר: "מדוד לחץ־דם ותהיה לי בריא".
נ. ז.: לב אדם מבוגר. נטול־צבע. ככה הם מתארים את לבו של האדם המבוגר.
ג.-ד. ז.: הפורמלין פירמל אותו. לבו של יצור רך ומתלהב היה נראה אחרת.
נ. ז.: בכל זאת הוא תופס הרבה מקום בגוף. וכאן – ריאות עם מד־כוח, והן מציגות כמה דברים שהאדם מסוגל לשאוב בהן.
ג.-ד. ז.: אני מתפעלת מהארוטיות של אברי־הנשימה שלנו.
י. ר.: תערוכת זוחלים תחת כותרת "על גחונך תלך".
ג.-ד. ז.: נכון שחבל לעזוב? אפשר לגור פה. איזה יופי של אח ויקטוריאני.
נ. ז.: אנחנו כאן סקרנו את הנחש, שבולע עכבר וזה הופך בהדרגה לשלד של עצמו.
ג.-ד. ז.: האלגוריה הזאת יוצאת מן הכלל: שלד הנחש בולע את הפוחלץ החי של עכבר! דבר יפה להפליא – שלד הנחש.
י. ר.: ולי זה לא נראה. יש בו משהו מהדג.
ג.-ד. ז.: עקב־הדינוזאור – ממש כף־־רגל של עוף, כמו זו של השד היהודי. פשוט נפלא.



nature-skeleton




בבית־הקפה Coffee Mill

נ. ז.: דיברת על ההתגברות על האסתטי בציונות הקלאסית, ואני חשבתי על בן־גוריון ושותפיו בתור נציגים של האסתטיות המיליטנטית… זה בולט בעיקר באופי הבניה שלנו…
י. ר.: לא ממש אסתטיוּת, אלא אותו העקרון המאני־דפרסיבי, שמתבטא באסתטי, בהתחלפויות־הקבע של עמדות הצופה והיוצר; וניסינו להבין במה מתבטאות עמדות "הצופה" ו"היוצר" בפוליטיקה. קודם כל, בוודאי, ביחסי־הגומלין בין השלטון לחברה, ובמקרה של ישראל – גם ביחסים עם השכנים הקרובים ועם העולם כולו. כאן קיימת אותה בעיה עצמה – את הסכסוך הישראלי־פלשתיני אפשר להציג במונחים האלה, כלומר, שהתפקידים של האמן ושל הצופה פחות ופחות נפרדים זה מזה. הצופה כל הזמן רוצה לתפוס את מקומו של האמן, ולהיפך. בנקודה הזאת, כנראה, עצרנו.
ג.-ד. ז.: ואז חשבנו להציג מול המצב הזה את רעיון הקוריוזי, שהוא האנטיתזה של האסתטי. חשבנו שזוהי תבנית אידיאלית של יציאה מהמשבר של הפוסטמודרניזם.
נ. ז.: נזכרנו במודל של לוסקי-סְטֶנְבּוֹק, שמציע כל יום, או כל שבוע, להיות משהו אחר: היום – יהודי, מחר –מוסלמי וכו', במשחק שאי־אפשר להתמסר לו ברצינות אם ידוע לך, שמחר תוותר על מהותך של היום.
י. ר.: בעצם, זוהי חדירה הדדית של השלבים, שבעקרון צריכים היו להישאר סגורים ולא לדעת כלום זה על זה. אבל בגלל ההאצה הזאת הם נעשים שקופים אחד לשני, וכתוצאה מזה נוצר מצב פרדוקסלי, שבו מהירות־השיא גורמת לעצירה מוחלטת. המהירות היא כל־כך גדולה, שאי־אפשר להתקדם הלאה, לכן אין שום הבדל – לעמוד על המקום, או…
ג.-ד. ז.: להסתובב כמו פרופלר.
י. ר.: אני חושב, שמושג ה'קוריוזי' מהווה אפשרות כלשהי להתגבר על המצב. בניגוד לאסתטי ולפוליטי, שדורשות איזו פרישות, ובמיוחד פרישות מתחום העניין…
ג.-ד. ז.: כן. ויתור על משהו לשם משהו אחר – הויתור, שכעת אף אחד לא מסוגל לעשות באמת ובתמים, אם לא ניקח בחשבון את סוגי־הצביעות, ענייני־הקריירה, מה שלא מעניין אותנו ולא כדאי להתיחס לכך.
י. ר.: כן, כלומר, ויתור על העניין, שהיה באמת בלתי־נמנע במסגרת המודל האסתטי־פוליטי, חדל מלהיות משמעותי. לכן פניה אל המודל של ה'קונסט־קמרה', שהיא אוסף של קוריוזים – הדברים שמעוררים עניין – היא אפשרות לצאת מהאסתטי מצד אחד ומהפוליטי מצד שני.
ג.-ד. ז.: כבר אמרתי, שהדבר קרוב מאוד לאותו אידיאל של הפוסטמודרניזם, שתמיד קסם לי ושהתחלתי כבר לבַכות אותו – האידיאל של רב־גוניות אין־סופית, שבה שום דבר לא יכול לטעון לעליונות, אלא שהכול מעורר עניין וממשיך להתקיים לצד הסביבה שלו. משהו יכול להתגלות כמעניין יותר, אבל לא בזכות זה שהוא תופס עמדת־כוח.
נ. ז.: משהו אחד ברגע זה יכול לעניין אותי יותר, אבל זה בשום אופן לא משפיע על מקומות הימצאותן של שאר התופעות ביחס לאיזו אובייקטיביות.
י. ר.: כל ההתחלפויות האלה – גם של המודרניזם, גם של הפוסטמודרניזם – מזכירות את השודד של חַארְמְס5, שמנסה להתישב על הסוס וכל פעם הוא מדלג מעליו. אמנם, התנועה התמידית והגוברת מצד לצד לא נותנת אפשרות לעצור בנקודת האמצע.
ג.-ד. ז.: אבל מה יוצא מהדגם שלך, שמאוד מוצא חן בעיני? – פתאום לא נשאר שום הבדל בין המודרניזם והפוסטמודרניזם! אתה רואה את שניהם בתפקיד של השודד ההוא.
י. ר.: כן, אני חושב, שהשניים הם חלקי אותה תנועה עצמה, אותו תהליך עצמו. למרות זאת, השניים חייבים לא לדעת על כך, כדי שהתהליך יתפתח ויתפקד. זהו חלק של בעית ההסתגרות של כל מצב ביחס למשנהו.
ג.-ד. ז.: אבל כיום, סיטואציה כזאת היא בלתי־אפשרית.
נ. ז.: יתכן שהשוני העקרוני של הפוסטמודרניזם הוא בזה, שהוא מודע למצב הבלתי־אפשרי.
י. ר.: לא ממש. מצד אחד הוא מודע לזה, אבל מצד שני הוא יודע, שהמודעות לחוסר־האפשרות והיומרה המודרניסטית להשגת המוחלט – כלומר ההכרה באפשרות – הן, בעצם, אותו דבר. כלומר, הוא סבור, שהמודעות הזאת שלו, השאיפה להתפזרות הטוטלית, ניצבת מול פירצת המודרניזם אל הריאלי. וזה בדיוק נותן לו את האפשרות לראות ולקבוע בפתוס את אותה ההתפזרות, אותה ההתחמקות, של הריאלי. כלומר, הפוסט־מודרניזם, עם כל הרפלקסיה שלו, הוא בכל זאת לא מספיק מודע לעצמו, מפני שהוא מפספס את העובדה, שהקפיטולציה הטוטלית שלו ושההתגייסות הטוטלית של המודרניזם הן שני חלקים של אותו התהליך משותף עצמו.
נ. ז.: במילים אחרות, הפוסטמודרניזם הוא טרדני בידיעת־האמת שלו בדיוק באותה מידה, רק במינוס. לא במקרה, הפוסטמודרניסטים מעורבים בפוליטיקה באופן פעלתני לא פחות מהמודרניסטים.
ג.-ד. ז.: ומהו, באלגוריה שלנו, הסוס שעליו רוצה לרכב השודד?
י. ר.: הסוס הוא, כנראה, אותו אובייקט עצמו, שבאופן פרדוכסלי מושך אליו את העניין, והוא תמיד נשאר מדוּלָג בפרדיגמה המאנית־הדפרסיבית (המודרניסטית־הפוסטמודרניסטית). אני חושב שבמודל הזה, המקסימום של המודעות העצמית הוא הבנת העובדה, שיש מין חלל מדולג כזה, באמצע, והוא־הוא המטרה העקרית; אבל במסגרת המודל הזה, אי־אפשר לעלות על הסוס ולהגיע למקום כלשהו. רק בדגם אחר, עם התעניינות בסוס – ולא עם התייחסות אליו כמו אל לא־כלום מדולג – ניתן לנסות לרכב עליו ולברוח מהשוטרים, שהם, אגב – מעניין מה הם…
נ. ז.: מה ייצא מזה? קודם כל צריך לעלות ואחר־כך לא ברור אם הוא יצליח לברוח, או פשוט יהפוך לאובייקט, לפסל־הפרש, למין אנדרטה לשודד שניסה לברוח מהשוטרים, שיוכל להיות מוצג ב'קונסט־קמרה' וכך – לבטל את האופוזיציה בין היוצר, היצירה והצופה. כמו כל תורה שבדרך, היא תתברר רק בעתיד.
י. ר.: בודאי. הרי כאן, כמו בכל מקרה של אובייקטים שמושכים אליהם עניין, אף פעם אי־אפשר לדעת מה יהיה הלאה. כזה הוא טבעו של המעניין, של המסקרן, שהוא אף פעם לא מובן לגמרי, בדיוק כמו הרוח המוחלטת, שהיא, בעצם, אינה אלא מין שם בדוי למעניין. הרי נוכחותה של הרוח המוחלטת במקום כלשהו פירושה, שתחום כלשהו של פעילות אנושית, תרבות כלשהי, מתחילה פתאום לעורר עניין. היא יכולה להתחיל לעורר עניין כמו כל אחת אחרת, ורק בדיעבד ניתן לקבוע את מסלול תנועתה של הרוח המוחלטת, כלומר, של העניין. אבל בעקרון, לא מובן לנו מדוע דברים נעשים פתאם מעניינים ומפסיקים להיות מעניינים.
ג.-ד. ז.: אתה חושב שהם ממצים את עצמם?
נ. ז.: נדמה לי, שיוזמה פרטית היא שמפעילה את התהליכים האלה. מישהו מוציא משהו מתוך נהר־החיים כמו במשל הסיני. הרי גם פטר הגדול שיחד את הקהל כדי שיכנסו ל'קונסט־קמרה' שלו: לטמבלים האדישים האלה נתנו עבור הביקור וודקה מתוקה ודובשנית במקום לגבות מהם דמי כניסה.
ג.-ד. ז.: זה משעשע. כלומר, הוא הבין, שאפשר לעניין אותם, קודם־כל, לא בפלָאוֹת ובמוזרויות, אלא בדבר־מה מוכר: בדובשנית, למשל.
י. ר.: כן, גם פעילות הסוכנות היהודית מתבררת כמקבילה למדי, או של משרד־הקליטה, שתומך כספית בעולים החדשים.
ג.-ד. ז.: אכן! כתוצאה מכך הם מוצאים את עצמם ב'קונסט־קמרה', בין הקוריוזים…
נ. ז.: למרות שרצו רק לשפר את מצבם, לקבל דובשנית.
י. ר.: ההבדל הוא רק בכך, שמפתים אותם להיכנס בתור מוצגים יותר מאשר בתור קהל־הצופים; אבל אצלנו, הניגוד הזה בין הצופים למוצגים מתבטל…
נ. ז.: שנים רבות הם לא הבינו לשם מה, בעצם, פיתו את הבאים הפוטנציאליים. הפעילות היתה בלתי־מודעת לחלוטין, אם כי סדירה. המערכת תיפקדה כשורה.
ג.-ד. ז.: כן־כן, הם הציגו איזה דגם מופשט, שהתקרב לריבוע השחור של מַלֶבִיץ'.
נ. ז.: כמו להביא קהל ל'קונסט־קמרה', שבה האור כָּבֶה, כל החלונות סתומים והכול מכוסה ועטוף. ומסוכך.
י. ר.: המשל נכון יותר לא לתקופת הציונות הקלסית, כשלא היה כל־כך במה לפתות, אלא למצב העכשוי, כשאנחנו כבר מבינים, שברצוננו להימצא דווקא ב'קונסט־קמרה', לראות את הקוריוזים המעניינים. קודם היו אלה נסיונות לחבר בין ההתגייסות של המודרניזם ובין הכניעה הגמורה של הפוסטמודרניזם, באמצעות הצבת התודעה הלאומית הישראלית בין העיקר האתני לעיקר האוניברסלי, כמובן, בדילוג על הסוס.
ג.-ד. ז.: כן, אבל אנחנו עושים סקראליזציית יתר למוסדות האלה. מצטייר מזה איזה כוח, אשר תמיד שואף לרוע, אבל תמיד גורם – אתם יודעים לְמה…6
י. ר.: נו, אני חושב שכך, בהחלט, הם פני הדברים. לא בטוח לגבי המשרד, אבל הסוכנות…
ג.-ד. ז.: בודאי, המשרד הזה סתם ממונה על חלוקת דובשניות. הוא מבצע את הקייטרינג שלו בצורה גרועה למדי.
נ. ז.: לאור מודל־התודעה החדש, התאים של מוזיאון אסירי־המחתרות תואמים מאוד את המושג 'קונסט־קמרה'.
י. ר.: מפני שהמודל של התודעה היהודית החדשה נראה גם כן כמו איזה סוס בין עדות אתניות למיניהן לבין שאיפה לאוניברסליות.
נ. ז.: דרך אגב, ה'קונסט־קמרה' של פטר הגדול נקראה בזמן הסובייטים 'מוזיאון האתנוגרפיה', אם איני טועה; וגם במוזיאון ישראל, כל מיני פלאים אנתרופולוגיים תופסים מקום מכובד, אולי אפילו יותר מזה של האמנויות עצמן.
י. ר.: כן, אבל במסגרת הפרוייקט הציוני המקורי, המקום באמצע תמיד נשאר ריק, והדבר הטוב ביותר, שאפשר היה לעשות איתו, היה להשאיר אותו לא־ממולא. לכן, כל הדיונים כמו "מי הוא יהודי" וכל הנסיונות לקבוע זאת בצורה כלשהי תמיד היו נסיונות־סרק. הרי בדגם המאני־הדפרסיבי, המקום מיוצר דווקא כך, שמדלגים עליו בהתמדה, כך ששני הווקטורים הנגדיים מופעלים זה על זה. אני חושב, שרעיון ה'קונסט־קמרה', כלומר של העניין והקוריוז, משחרר את המקום מהסתירה.
ג.-ד. ז.: זאת אומרת, שאפשר להסתגל אליו בלי להתרכז בקטבים ובקפיצות. יותר מדי זמן ישבו על הנדנדה הזאת או, אפילו, על ה'צעדי ענק'7.
נ. ז.: ניתן לומר בהשאלה, שסוף־סוף מתעורר בנו עניין להכנס לתוך הסוס הטרוייני הזה ולהסתכל מה יש לו בפנים, אם נראה את ה'קמרה' הזאת כסוס, שיש לו בִּפנים משהו קוריוזי. ברור, שאילו הטרויאנים היו נכנסים ומסתכלים מיד מה יש בתוך הסוס ההוא, כל ההיסטוריה היתה מתגלגלת באופן אחר לחלוטין.
י. ר.: פשוט לא עלה על דעתם, שמשהו יכול להימצא שם.
ג.-ד. ז.: ודובשניות לא הציעו להם. צריך לומר, שהרצון להסתכל מה יש בפנים הוא לחלוטין לא פונקציונלי. הרי בפירוק, למשל, של איזה צעצוע מכני, בזה אנחנו נוטלים ממנו את ערכו השמושי.
י. ר.: בהקשר זה אפשר שוב לחזור לאותם צילומים של סדאם. למרות שהתנועה לתוך הפה שלו נתפסת כחלק לא־מתוכנן מהמאבק בין מזרח ומערב, הרי באופן אינטואיטיבי היא נתגלתה כתנועה נכונה מאוד והיא יכולה לשמש תשובה אידאלית לאירועי ה־11 בספטמבר. דווקא התנועה הזאת: להסתכל מה יש לו בפנים. זה בדיוק מה שלא עלה על דעתם של הטרויאנים לעשות לאחר שהם קיבלו את המתנה המסוכנת. רק שהכול היה הפוך: הסוס היה מתנת המערב למזרח, אשר הרס את המזרח מבפנים, ואילו סדאם, אם מותר לראות בו מתנה, הוא מתנת המזרח למערב, והם השכילו לבדוק את הצעצוע הזה מבפנים.
ג.-ד. ז.: נכון. ואני חשבתי על התגברות על המצב של האינסופיות חסרת־הטעם, המאפיינת את היחס הפוסטמודרניסטי למציאות ולאמנות – ההתגברות באמצעות קבלת האינסוף האורגני, הטבעי, שהוא, דרך אגב, הסביבה היחידה, שנותנת אפשרות לחיות בה.
י. ר.: כן, זה לא אינסוף של תנועת־סרק, אלא אינסוף של עניין, שהוא, כעיקרון, לא ניתן למיצוי. צריך לציין שבעשר, חמש עשרה, השנים האחרונות, מתחזקת הבנת החשיבות של החזקת החלל האמצעי הזה. למשל, אצל כל מיני בַּדִיוּ, מַרִיוֹן וזִ'יזֶ'ק בכל מה שקשור במהפכת 89' בפילוסופיה. אבל עצם הבעיה שלהם היא זו, שהם ידעו לנסח את המשימה, אך אין ברשותם אמצעים לעמידה בה. האמצעים, שהם נוקטים, הם עדיין אלה של המודל המתנדנד, המאני־דפרסיבי: הם גם מנסחים את דרישת העצירה וגם מודים שהעצירה בלתי־אפשרית, מפני שאז הכול ייעלם.
נ. ז.: בהקשר זה מעניין אותי מאוד לראות איך צופים עכשיו בתערוכות מכל סוג. האנשים, למעשה, לא עוצרים לפני שום פריט ולא מתבוננים בשום דבר, כי הם כבר התרגלו שצריך להיות לא־מעניין, כמו שמלמדים אותם בפוסטמודרניזם. לכן הם לא מנסים להתעניין – בינתיים העניין הוא סימן לטעם רע. היוצא מן הכלל כאן, אולי, המאוזוליאון.
י. ר.: כן, במסגרת המודל הישן, המאוזוליאון ותאי בית־הכלא, יותר מכל דבר אחר, מתקרבים לרעיון של 'קונסט־קמרה'.
ג.-ד. ז.: אבל המאוזוליאון הוא לא 'קונסט־קמרה': הוא אחד הפריטים של ה'קונסט־קמרה' הענקית, שמהווה העולם. זה מין freak-show כזה, שבו מציגים את בתולת־המים המשומרת בכוהל, או את האישה המזוקנת.
י. ר.: גיבור של כל מאוזוליאון תמיד נתפס כדבר־פלא, לכן מיבשים אותו ומשרים בכוהל.
ג.-ד. ז.: אבל כאן אנחנו אומרים, שצריך לשנות את היחס לבעיה, ואז בעיית האמנות והספרות העכשויות ושאר הבעיות יתבטלו. בואו נסתכל על זה בעניין ואז זה יהיה מעניין. האמנם הבעיה היא בעיית התפיסה בלבד?
נ. ז.: והיא־היא גם בעיה של כוונת היוצר. בעצם, כיום, כל בסיס תיאורטי של יצירה בנוי על חוסר־עניין. מעשה־יצירה פוסטמודרני נידון מראש לכשלון, כי הוא, מראש, לא מעניין את יוצרו.
ג.-ד. ז.: כנראה שה'קֶמְפּ' היה אחד הנסיונות להחיות את העניין.
נ. ז.: כן, וכאן צריך לומר, שגם בגרפומניה – שאיתה שיחקנו כל־כך הרבה – קיימת חלוקה בין המעניין והלא־מעניין, האפור, הסתמי, שהוא, בעצם, פשוט ספרות חסרת־השראה. חייב להיות איזה ניצוץ של הרוח המוחלטת, אחרת שום דבר לא יעזור. ואם ניקח, למשל, את הטכסטים של דר' צייטלין, או של נַדֶנְקָה קְרַאִינְסְקַיָה8, אז, נדמה לי, שרק בעל דעות קדומות קיצוני מסוגל שלא להתלהב מהם בתור פלאים מקוריים אמיתיים.
י. ר.: כך, בדרך כלל, נולדים דברים חדשים, החל בתיאוריות מדעיות וכלה בטכסטים ספרותיים. תופעות מרגינליות, שבמסגרת הדגם הישן לא היה טעם לשים לב לחוסר־התקינות שלהן, הופכות במשך הזמן לבסיס לדגם שונה.
ג.-ד. ז.: אבל ההתגברות על האסתטי היא גם התגברות על האתי. כך אנחנו מוציאים את האמנות מחוץ למסגרת של תפיסת טוב ורע. אנחנו מדברים רק על העניין, או על העדרותו.
י. ר.: תלוי כיצד אנחנו מבינים את ה'אתי'. ניתן, בהסתמכות על הדגם החדש, לבסס מחדש גם את האתי וגם את האסתטי. אפשר, בלי לעשות מזה תחום אוטונומי, לדבר גם על האמנות וגם על האתיקה, מה שבדיו דווקא מנסה לעשות כשהוא כותב ספר על אתיקה. אפשר, פחות או יותר, לסכם את הכל בכְּלל האתי היחיד, שמקובל עליו: "בואו נמשיך". נמשיך להיות נאמנים למה שמעניין אותנו. ובמקרה הזה, הטוב הוא נאמנות לעניין והרע הוא דחיית העניין, או סימולציה של העניין.
ג.-ד. ז.: זה, אגב, יכול להוציא מהמשבר את הביקורת, הסובלת מהעדר הקריטריונים והקנונים. כלומר, המבקר יכול לספר במה היצירה מעניינת אותו, וזה, בעצם, הדבר היחיד שיכול להיות מעניין בבקורת. ספק אם תספיק לו סבלנותו להסביר במה היצירה לא מעניינת אותו, אם כי, יתכן שיימצאו גם מבקרים כאלה. וכך, גם המבקר הופך למושא־התיחסות זהה כלפי עצמו.
י. ר.: כאן חשוב גם, שלעניין יש איכות מגֵפָתית כלשהי, יש לו יכולת להדביק. במובן זה, המבקר חייב, כמו שאמרו בבתי־הספר הסובייטיים, להיות מסוגל "לנטוע עניין".
ג.-ד. ז.: וזה בדיוק מה שאפילו המבקרים המפלצתיים ביותר, דוגמת בֶּלִינְסְקִי, הבינו היטב, ובזה הם גם מעניינים.
י. ר.: כן, בסופו של דבר, מבקר אמיתי עסק תמיד בהפצת המגפה, בהדבקה, בנטיעת העניין. אפילו כעת, הפתוס של הטובים שביניהם הוא כזה: "תראו כמה זה מעניין להתעסק עם הדברים, שהם לגמרי לא מעניינים!"
נ. ז.: בחזרה למוזיאון־האסירים: בהקשר זה מובן מה יש לעשות עם התופעות דוגמת סדאם – צריך להפוך אותן למוצגי־ראווה לכולם, כמו שבעצם עשו בעבר. "הוליכו את הפיל ברחובות העיר, לראווה, לפי המשוער".9 כך יֵמֶלִיאַן פּוּגַצ'וֹב10 והאחרים. ואילו הוצאות־להורג פומביות מיותרות לגמרי, די בתצוגת ההישגים.
י. ר.: בערך, מה שקורה באמצעי־התקשורת למיניהם, מפני שמבצע זה, ה־11 בספטמבר היה קשור באופן אינסטינקטיבי באותה הבעיה, שעליה דיברו הפילוסופים של שנת 89', כלומר: הצורך לעצור את התנועה המואצת עד אין־סוף. לכן, בחיפושים אחרי התשובה הרלבנטית, מתגלה רעיון העניין: להסתכל מה יש לו, בפנים, וה'קונסט־קמרה': להציג אותו לראווה.
ג.-ד. ז.: יתכן, שהרעיון לעצור את התנועה המואצת עד אין־סוף, בא לידי ביטוי לא־מודע בציפיה ל'באג־2000', לחורבן המחשבים. אם כי תרבות־הרשת היא התגלמותה של ה'קונסט־קמרה' האידאלית, והיא נושאת את הגאולה בתוך עצמה, אך היא יכולה להיות גם שלב קיצוני של ההתפזרות הפוסטמודרנית. היחס שלנו כלפי האינסוף קובע כאן את הכול.

י. ר.: נכון מאוד. לכן, כל־כך מוצלח הוא המבנה של ה־Live Journal ברשת־המחשבים, בניגוד לכל מיני פורומים. פה, באיזשהו אופן, קיים רעיון של אידאו־דטריטוריזציה. מצד שני, הוא גם חזרה, שדלוז כבר רצה לבצע, אל המטפיזיקה של לייבניץ, עם המונדות, שכל אחת מהן כוללת בתוכה את כל שאר המונדות. כי הרי כל אחד מה־users Live Journal קשור באחרים, לפחות דרך מישהו שלישי, רבעי וחמישי, ואין אנשים שלא קשורים ביניהם במסגרת הזאת.
ג.-ד. ז.: מעניין, שתפיסתנו האידאלית את קיבוץ־הגלויות בארץ היתה דווקא בדמות אוסף של 'קונסט־קמרה'. יתכן מאוד, שזה מה שבאמת צריך להיות. המגמה של דלות־החומר בתרבות, שמוצגת בתור דוגמה למקוריות ישראלית אמיתית, הפתיעה אותנו לרעה. אנחנו, דרך אגב, לא מעט נתקלנו בתופעה הזאת, של אנשים שונים מאוד שבאו הנה. תארו לעצמם מין מודל כזה של רבגוניות מקסימלית.
י. ר.: כן. הרבגוניות כאן נשמרת רק ברמה של הפולקלור העדתי, כלומר, של מוזיאון־התפוצות. כל המנהגים הססגוניים, התלבושות, השפות, נמצאים באיזה תת־מפלס. הם שוליים. אולי הם אפילו מעניינים, אבל ברור, הרי, שהעניין הוא משהו לא־חיוני. כלומר הזלזול פה, בראש ובראשונה, מופנה כלפי העניין עצמו: לא שווה להקדיש לו את חייך, אם אתה איש רציני. במינוח של קאנט, העניין הזה "פתולוגי". נו, באמת, אי־אפשר לעסוק ברצינות בדברים מעניינים.
ג.-ד. ז.: זה מזכיר את היחס לרומן בתקופות מסוימות, וגם לדברים אחרים – לצילום, למשל. יכול להיות, שדווקא ביטול הגבולות בין האובייקט והסובייקט של ה'קונסט־קמרה' יכול לפתור את הבעיה.
י. ר.: ה'קונסט־קמרה' היא שלב־ביניים בין מוזיאון לבין המצב, שאיזה תנין מיובש תלוי בקתדרלה ליד האיקונין – כמו שהיה כבר – כדי להחדיר במאמינים יראת־כבוד למעשי האלהים. יתכן, שה'קונסט־קמרה' – בגלל שהיא שלב־ביניים, באמצע – ממלאת את התפקיד של אותו הסוס של השודד.
ג.-ד. ז.: ההבדל הוא משמעותי ביותר. אסור לבלבל בין מוזיאון ל'קונסט־קמרה'. Wunderkammer היא מפעל פרטי, אינדיווידואלי. אם נפנה לדוגמאות היסטוריות נראה, שלכל איש מעניין, בעל אמצעים ופנאי, היה אוסף משלו, שתאם את הטעם שלו ואת העניין האישי – כמו שבונים ספריה פרטית לפי להיטות אישית ולא לפי הנימוקים של הספריה הממלכתית על שם לנין, למשל. בספריה שלי יהיו ספרים משונים, נדירים, נשכחים, כאלה שלא יימצאו באוספים אחרים.
י. ר.: הרבה תלוי ביחס לאותם דברים נדירים, מפני שגם בפוסטמודרניזם יש לזה לא־מעט מקום. למשל, קיימת אופנה אקדמית יציבה למדי – לכתוב דוקטורטים על אישים נשכחים; אבל עושים את זה לא מתוך עניין, אלא, קרוב לודאי, להיפך. בדרך־כלל המהלך מסתיים בזה, שנוסף עוד דוקטורט לא־מעניין אחד על אודות פילוסוף, או מחבר, שהוא עצמו לא מעניין את אף אחד.
ג.-ד. ז.: הכי לא־מעניין הוא הניסיון לבנות היררכיה מודרניסטית: להוכיח, שדווקא המחבר הנשכח הזה היה הוגה־הדעות הגדול בדורו. אף אחד מהאישים הנשכחים האלה לא עומד בזה, והניסיון הזה שולל את כל העניין בו: האיש נופל מיד מהכן, שבָּנוּ לו. אבל, אם נתייחס לזה בצורה אחרת, הרי חייבים להודות, שהוציאו לאור־השמש מספר גדול של דמויות מעניינות, שלא זכו לתשומת לב. גם הפמיניזם גילה מחדש הרבה אמניות וסופרות נשכחות, שיש ביניהן גם מסקרנות מאוד.
י. ר.: כן, בדילוגם על הסוס הם מסמנים אותו בצורה כלשהי, אבל לא יודעים לנצל אותו.
ג.-ד. ז.: מעניין, שבמסגרת תרבות־הרשת, ב־Live Journal ובז'ורנלים אחרים למיניהם, בצורה זו או אחרת, מוצג שלל־הנושאים שנראים לנו כמעניינים. צילומים ישנים, צירופי־מקרים, אתרי־התפוררות אורבניים, ציורי־רחוב, צילומים ואובייקטים מצויים – והם לא תמיד אובייקטים במובן המקובל.
נ. ז.: מה שמעניין במיוחד הוא, שכל זה לא מוצג סתם: בו־במקום מתחילים הדיונים, שהופכים את המשתתפים עצמם לאובייקטים. אם יציגו סתם לקט־צילומים, שנמצאו במקרה, זה יהיה מהלך פוסטמודרניסטי מיושן ומשעמם, כמו מצלמה על הגב, שמתעדת את ה"שום דבר", אבל כאן מתחיל דיון מעניין, נסיון למצוא עצה, לנחש מי זה ומה זה.
י. ר.: כלומר, הדברים האלה מושכים אליהם תשומת־לב לא מפני שהם מעידים על התפזרות אינסופית של המשמעות, או על כך שהמשמעות בכלל לא קיימת, אלא להיפך – פתאם מתגלה בהם איזו משמעות. אחרי שהם הוצאו מהקשרם הקודם, הלא־ידוע לנו, הם משתלבים באיזה הקשר אחר, חוץ־משמעותי, ומתחילים לחיות חיים חדשים ומוזרים, מה שמקרב אותם לכל מיני אובייקטים מכוהלים ומפוחלצים של ה'קונסט־קמרה'.
ג.-ד. ז.: באמת, חיים חדשים לאחר החיים.
י. ר.: כאן, כנראה, המטפורה של העצמות המתמלאות רוח־חיים והמתכסות בשר – שתמיד משתמשים בה במסורת היהודית לקיבוץ העם המפוזר בעולם – מקבלת משמעות חדשה.
ג.-ד. ז.: הדבר קיים בכל הרמות. זה מה שקורה לאוספי־מטבעות, למשל, שיצאו מכלל שימוש, ובאיכותם החדשה הם שוב מקבלים ערך מונטרי מציאותי בהחלט. אבל באינטרנט, כל ה־Wunderkammern הפרטיות האלה נעשות לבלתי־חומריות. יש מישהו, שמכניס אובייקטים למחזור, ומיד הם הופכים לנחלת־הכלל.
י. ר.: במקרה האידאלי, בעוד זמן־מה, המוזיאונים, יחד עם המבקרים, יוכלו גם הם להיתפס כסניפים של ה'קונסט־קמרה'.
נ. ז.: לכל־הפחות יש להם אוספים, שיכולים לשמש כבסיס לעתיד הזוהר; אבל בינתיים קרה בלבול־מושגים מוחלט ואף אחד לא מבין מה פרושו של מוזיאון. זה הוא האוסף – שברובו, כמו שאומרים, "נשמר במחסנים", כלומר נרקב – פלוס איזה חלל לתערוכות חדשות ולא־מעניינות, שבו מבקרים מעטים כדי להוכיח את שייכותם לשכבה התרבותית של החברה, פלוס בסיסם של כמה "־איסטים" ו"־אולוגים", חוקרים ואוצרים, ועוד איזה גוף, שרוכש מוצגים חדשים (למשל, עבודות של אמנים חיים) בכסף לא־שלו, כמובן, ולאחר תערוכת הרכישות החדשות הוא עורם אותן באותם המחסנים. אבל את האוספים הרקובים־למחצה האלה, עם רצון טוב, עוד אפשר להוציא משם, אפילו במצבם המרקיב, שמקנה להם איזו איכות חדשה. בכל מקום תנאים משלו, דרגת רקבון שונה…
ג.-ד. ז.: עם אתם זוכרים, גדעון עפרת הציג באחת הביאנלות בוונציה, באמצע שנות ה־90, מחסנים של ספרייתנו הלאומית: הוא הדגיש בדיוק את אותה הבעיה עצמה – היותם הדבר הלא־מעניין, הלא־מושך, הלא־מזמין פיענוח, הסתמי – מין גֶלֶד של מחשבות־לשעבר, לא־מבוררות ולא־נבחנות; כלומר, הוא החליט לא להסתכל מה יש לאובייקט הזה בפנים. דרך אגב, מושג כמו 'עניין' נבחן ברצינות בפילוסופיה?
י. ר.: בעצם, עוד אריסטו טען, כי ההתפעלות היא תחילת הפילוסופיה. מצד אחר, בדיו, למשל, מדבר על "ההתעניינות הלא־מעוניינת", כלומר, כזאת שלא שואפת להשגת תועלת. אני חושב, שבדרך זו הוא חוזר אל הוסרל, לרדוקציה הפנומנולוגית. השאלה היא: מהי "ההתעניינות הלא־מעוניינת", מה מועדף בה? ותמיד, נדמה לי, קורה, שהעדר־התועלת מדחיק את ההתעניינות, והיא הופכת חיש מהר לחוסר־עניין.
ג.-ד. ז.: מה שמעניין באמת – כמה זמן נצליח לשמור על שווי־המשקל – על העוקץ – של ההתעניינות?



nature-horns



1 אריק סטנבוק (1859-1895) – סופר ומשורר אנגלי.
2 שואומן רוסי-יהודי מפורסם מהתקופה הנוכחית.
3 ציטוט מתוך בשפל מאת א.מ. גורקי.
4 שם סיפור־הילדים מאת ויקטור דְרַגוּנְסְקִי.
5 דניאיל חארמס (1905-1942) – סופר רוסי. סיפור־הילדים שלו, אגדה, שממנו לקוח השודד הלז, פורסם בכתב־העת המעורר, גליון מס' 10, בתרגום ג.-ד. זינגר.
6 מלים של מפיסטופלס מתוך פאוסט מאת י.ו. גיטה: "אני חלק מאותו הכוח אשר תמיד שואף לרוע, אבל תמיד גורם לטוב".
7 צעדי ענק – giant’s stride, מתקן־ספורט.
8 דוקטור צייטלין (אַרְקַדִין) – משורר, שכתב רוסית בארץ בין שנות ה־50 וה־70. הוא מצוטט במסה "מבט אל השממה" מאת נקודא זינגר בנקודתיים מס' 1. נַדֶזְ'דָה (נדנקה) קראינסקיה – משוררת נאיבית, שהגיעה לירושלים מסנקט־פטרבורג בשנת 1988.
9 מתוך משלו של א.א. קְרִילוֹב "הפיל והכלבונת".
10 ראש המורדים נגד קתרינה הגדולה במאה ה־XVIII.



: גלי-דנה זינגר נולדה בלנינגרד (סנקט־פטרבורג), משנת 1988 חיה בירושלים. פירסמה שלושה ספרי שירה ברוסית ושנים בעברית: "לחשוב: נהר" (הקיבוץ המאוחד, 2000) ו"שירים עיוורים" (הקיבוץ המאוחד, 2002).



: נקודא זינגר נולד בנובוסיבירסק בשנת 1960. בישראל משנת 1988, חי בירושלים. אמן, סופר, מתרגם ועורך. מחבר הרומן "כרטיסים בקופה". המסה המופיעה כאן ממשיכה את הסדרה המנתחת את המגמות החורגות בשירה הישראלית בשפה הרוסית (וראה את הגליונות מס' 1 ומס' 2 של "נקודתיים").



: יואל רגב נולד במוסקבה בשנת 1972. בישראל משנת 1991, גר בירושלים. כותב דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. פירסם את המדרש הפורנוגרפי "יום ההורים" והמסה "הסתלקות" בגליונות מס' 2 ומס' 3-4 של "נקודתיים".




































מודעות פרסומת