:

אלזה לסקר-שילר: משהו מירושלים

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 14:23

(מתוך ספרי הבא, השני, על פלסטינה: טבריה)

אני משוטטת לי… ב־Jaffaroad הולכת דרך King Georgestreet לרחביה. עוברת ליד בית הכנסת היפה "ישורון", מהרהרת אם לטפס על תלולית העפר הקטנה, שעליה מאיר מנצנץ ברגע זה היהלום האדוק, או ללכת בלי קיצורי־דרך אל המטרה, בית הקרנות והסוכנות היהודית? בספרי הראשון "ארץ העברים" דמיתי את הבניין הנהדר של המשרדים העבריים לרִבּוֹני*, המקבל בזרועותיו באהבה את עולי הרגל. מרחוק נדמה שהבניין הנפלא, הבנוי על פי דגם של חצי סהר, מתמלא ונגרע, כקצף על גלים, אדמדם צהבהב לעת ערב. בפתח ההיכל העצום, יושב בירח איש יהודי אוהב, תמיד מסוכך על כולם. שומר פשוט ומזוקן. הוא כבר יודע – פני אל הגברת קימל היקרה הלא־נלאית.
אני באה ממרכז העיר ירושלים. אני אוהבת לגור במרכז כל עיר, על אחת כמה וכמה בירושלים! לגור בשלווה ובנחת מאחורי שיחי־נוי במקום כלשהו, זו היא בריחה מהתרחשויות. הרי לא הייתי רוצה להחמיץ את החיוניות ואף לא את המכאוב, לא את הסבל ולא את החיוך הזוהר במפתיע על פניו של ילד המקבל מתנה. לא את מראהו המקסים של מוכר־העיתונים הקטן והחרוץ: "הארץ!" "דבר!" "פלסטין פוסט!" "תמצית עיתוננו!" את האדונים החמודים האלה, העומדים להיות סוחרים גדולים, נצרתי בלבי. ואני גאה כשלפחות אחד מהם יושב על המדרגה בחדר־המדרגות שלנו ומחכה לי בנאמנות. הרי גם לנו נעמו פעם סוכריות!?
שרק לא אחמיץ שום התרחשות, שום צליל, שום צעד או פסיעה של בהמות! שום חמור או שיירת־גמלים לא יעברו ברחוב יפו בלי שאראה אותם. ולשאלה, למה איני גרה ברחביה, או בפרוור אחר של ירושלים, אני עונה לעיתים קרובות בתירוץ, שאינו לגמרי לא־נכון: הלוא אי אפשר לאכול כל היום קינוחים ירוקים!
קשה לתאר את אהבתי לעצים, הם לי קרובים מתוך בחירה, כמו נחל. הרי כל כך הרבה אנשים משתקפים בפני. אפילו ציפורי־דרור שיכלו להיענות להזמנת סבתא רבתא עתירת־העלווה לשכון בענפי־הצל בגינות רחביה, דרות עימי בגלי העיר ירושלים. לכך עוד יספיק הירוק.
ואם באדמה נשתלתי –
לעץ חרובים הפכתי.
כמו מלכה שמחתי,
לקראת מאי, לקראת מאי!
כאן, באסיה, מקום שירוק־העד מועט בו, רודף מי שנשתל בפלסטינה ביתר כנות ותשוקה אחר העלווה. כן, אחר מה שאין, או מה שאבד! מנגד, האיכרים היהודים, נסיכי ישורון, מבקרים באהבה בתוככי עיר־הקודש: רק מאוחר בערב חוזרים ילדי־ישראל חביבי האל לשדות ולבוסתנים שבשורשיהם הם שזורים. קהילות־האיכרים האלה פותחות את האדמה החלודה, הבְּרית**, ומחיות את שכבות האדמה הצהובות. אנחנו, המבקרים בעמק, רק מדפדפים בדפי האדמה. אני מאדימה…
מחפשי־האל נתקלים בו בכל התיישבות חדשה, בכל חדירה ראשונה של האת לאדמה. חרדת־קודש עמוקה ללא מילים משמחת את אדוני. הייתכן שהאל הוא אל־הבלים, אב־הבלים, ששם את ילדיו בעולם כדי שיהללוהו במלים בלבד? האדון עצמו היה איכר אלוהי, הוא שתל את הברוש הראשון ואת הרימון; הוא החכיר לנוח, הכורם הראשון, את שתיל הגפן. ראשית לכל זרע אלוהים: את שיחי־הרחמים שעוטפים את העיר היקרה לו, ירושלים.
שוב פוסעים גמלים ברחוב, מלכים אצילים. משהו דוחק בי לחלוק להם כבוד, לעצור לרגעים ספורים. בין תלולית לתלולית, על גב חיות המדבר האצילות, יושב הבדוי בכתונת־פסים מאטלס. בנו הצעיר מכונס בו. כשיגדל, יושיטו ילדי־שרה וצאצאי־הגר יד זה לזה כאחים. אולי אפילו מחר, או הערב, תחת השמיים. שהרי שמיים רבים מרחפים בחושך ויורדים מכונפים; מלאכים בבגד כחול־שזיף, כחול־יונים וסגול־נוצות. ומול קדמת האל שמיים נוספים: כנף־אש רחבה נפרשת על עירו, כלתו של האדון… "נחמי אותנו ירושלים ואיש את הרֵע הנקרֶה בדרכו בחרדת־קודש. פתחי את שעריך לכל הרוצים לבוא בם!!"
או שמא יפתח אלוהים בעצמו את השערים?!
לטף את הבהמה, את חמורך, הנושא ללא לאות את האבן לבנייה. צרחות־החנק של הבהמות העמוסות – לרוב למעלה מכוחן – פוצעות את לבי. נהג ברכּות ביצורים הנחותים הללו, הרי בשרם יערב לחיכך.
לאיש־המזרח, יהודי או ערבי, הגמל הנושא אותו הוא ידידו הנאמן. אבל יותר מכל דְאג לילד הרעב חסר־האונים. עם כל ילד, אלוהים צומח מחדש על פני האדמה!
ניניו של אברהם אולי מושיטים עכשיו יד זה לזה, משום שאני נכספת לכך בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי.
שוב אנו פוגשים בני־אללה, דמויות גבוהות וציוריות; גם ערביות הפוסעות בגאווה, בקטע העליון של רחוב יפו, נשים הנושאות על ראשן את תינוקן המתוק, או סלים גדושי פירות, כבימי קדם. ויחד עם כמה נשות־הרמון רעולות־פנים בגלימה שחורה ובמגפיים גבוהים אני מתבוננת בחלונות־הראווה.
תושבי ירושלים מרבים לישון, וכבר מוקדם בערב הם עולים על יצועם. בשנתם הם מדלגים בשמחה על ריבים קטנים אבל גם על שנאות גדולות ומלאכותיות. באהבה אני יורדת לעיר הערבית ומתבוננת בבתי־מליכ*** עתיקים ברחובות ובסמטאות המשכרים, הססגוניים.
הודות לרב ד"ר קורט וילהלם, הלא־נלאה והלבבי תמיד, יצאתי לפני שנתיים לטיול האמיתי שלי ברובע הערבי. עוד כשטיילתי שם לפני שלוש שנים הדלקתי נר־אהבה בקיר־הדמעות בממלכת־האלוהים, כותל הרחמים. אך על מראה העיר הארצית הקרובה לשמיים אני אסירת־תודה לדוקטור איש־הרוח, שדרשותיו ותורתו נקיות מסיגים ומאמונות תפלות והן כנות ומזוקקות כמוהו. לנצח אודה לו על שראיתי את עיר־דוד מנצנצת כיהלום. בית בתוך בית מתכרבלים הבתים בתוככי העיר העתיקה. בתים יהיו לאחים במעמקי האדמה. אנחנו נכנסים לבית הולדתו של לוריא. בית הוריו של הרִבּוֹני הקדוש של ישורון, הרִבּוֹני היוקד באדיקותו. אני יושבת בגומחה הקטנה, שבה ישן הקדוש את שנתו הראשונה.
שוב בחלקה העליון של העיר ירושלים, מזועזעת, גם שיכורה מיין־השמש, התמוטטתי. מה שאפילו בחלומות לא העזתי לראות, התממש במציאות בקצה העולם.
השמיים האירו בארגמן, כמו היום, מביטים אל תוך שמי חג, אל תוך לבו של האל הנצחי – הפתוח לרווחה לכל – בכל מקום האל ומלאכיו… בחוץ מספר הדוקטור את נפלאות התורה – בזמן שהברוש הגבוה פורח, התורה המוריקה משחקת עם הכוכבים.


מגרמנית: רחל בר־חיים


: אלזה לסקר-שילר (1876-1945) נולדה באלברפלד, גרמניה. מאז שנות ה־30 חיה בירושלים. משוררת, סופרת ומחזאית מגדולי האקספרסיוניזם הגרמני. שיריה תורגמו לעברית על־ידי יהודה עמיחי ונתן זך.


* הטקסט נכתב גרמנית אך מעורבות בו מילים אנגליות ועבריות. מלים אנגליות הושארו כבמקור, ואילו העבריות – עמק, רבוני וכן הלאה – מודגשות. המשפטים באותיות גדולות ומוטות מופיעים באותיות גדולות גם במקור.
** במקור מופיעה המלה Testament שפירושה צוואה, אך גם ברית. נראה שהכוונה לשני הפירושים גם יחד.
*** malik – מלה שחוזרת שוב ושוב בכתיבתה של אלזה לסקר-שילר. מליכ, מלך בערבית.





































מודעות פרסומת