:

אנה איסאקובה: ההיבטים הרוסיים של הסינדרום הירושלמי

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 15:48

השד יודע מה עולה לי לראש כשאני משועממת. פעם חשבתי: למה זה לא בא לי כמו שזה בא לנטשה רוסטובה – לקפל את הרגליים, לאחוז אותן חזק בידיים ולעוף? משום, חשבתי, שאילו היה לי צורך לעוף, כבר מזמן הייתי עפה. ומשום שזו היא המצאה ספרותית מטופשת, לתרגם את תחושת־האושר למטאפורה חזותית מעין זו.
ואז נזכרתי איך ליז טיילור נכנסה לתפקיד של קליאופטרה. קראתי את הסיפור הזה במספרה של אתי, באחד מעיתוני־הנשים שנאגרו שם. וכך סופר בכתבה ההיא: את מדמיינת שאת הופכת לחתולה. הסוד טמון בעמוד־השדרה. מותחים את חלקו הצווארי עד שבא להגיד מיאו. כשזה קורה, מעבירים את התחושה לחלק הגבי של עמוד־השדרה ואז בא הצליל החתולי הנגרז פסססס. מאפשרים לעמוד השדרה להתכופף לפרסה, ואז דוחפים את הכעס ואת המתח לחלק המותני. בדיוק ככה. עכשיו מדמיינים זנב ומזיזים את המתיחות אליו. הלך. מגדילים את מימדינו והופכים לפנתר שחור. עכשיו באה השאגה הגדולה של ליז: אני קליאופטרה! שיט. מי רוצה להיות פנתר שחור ולמי זה נחוץ להיות קליאופטרה? אז מה יש לצעוק ברגע קריטי זה? "אני גנדלב"?
הו, זה לא היה נבון מצידי. גנדלב היה אצלי ערב קודם לכן כדי להפרד ובאותה הזדמנות לקח בהשאלה צעיף־משי ארוך וכפפות־פרווה. זאת, כנראה, הסיבה ששמו קפץ לי למוח. לורד ג'י נסע לרוסיה לשבוע וכרגיל, השאיר את הדירה במצב איום. הכל הפוך, בדלי־סיגריות ואפר בכל מקום, פחית־בירה במיטה. שבע וחצי בבוקר. מה עושה גנדלב כשהוא קם משנתו? טוב, קודם כל גנדלב אינו מתעורר בשבע וחצי אלא אחרי־הצהריים וחוץ מזה, אימי לימדה אותי, שכאשר לא יודעים מה לעשות הולכים לישון. נכנסתי למיטה ונרדמתי. קמתי באחת וחצי בצהריים ועדיין הייתי גנדלב.
זה הביך אותי. מה עושים כאשר – בגלל הרהור טפשי ורגעי – נהיים גנדלב? המחשבה, שנראתה הגיונית, הייתה: אם נהיים גנדלב, צריך לנסות להיות גנדלב. ואז באה המחשבה השניה: מה זאת אומרת, להיות גנדלב? אז קודם כל: גנדלב הוא משורר, משמע קמים מהמיטה וכותבים שירה. "ביום כזה, שתחתיתו חשוכה…" אמרתי ולא הייתי צריכה להסתכל בדפים, שהיו פזורים על שולחן־הכתיבה, כדי להיזכר שגנדלב הקריא לי את השיר הזה שלשום בטלפון. זה היה שיר חדש וכהרגלו של המשורר, אין מטילים ביצה בלי להודיע על כך מיד לאנושות.
טוב, אמרתי לעצמי, גם גנדלב לא מתחיל לכתוב שירה בלי לשתות את כוס־הקפה של הבוקר, זאת אומרת – של הצהריים. שמתי לב, שאני לבושה בחלוק האהוב על גנדלב ושרגלי יחפות. חיפשתי נעלי־בית ולא מצאתי. לורד ג'י לא יוצא לדרך בלי נעלי־הבית המרופטות שלו. טוב שהשאיר לפחות את החלוק. פתחתי את ארון הבגדים וחשכו עיני. המשוגע לקח איתו את כל בגדיו. לשבוע ימים?! איזה שמוק! רק עניבות־הפרפר נשארו במקומן בזכות צעיף־המשי שלי. שמוק זה לא מילה! האבא של השמוקים וסב־סבם! ענָבתי עניבת־פרפר צהובה לצווארי ויצאתי לסלון. על השולחן נערמו מאפרות, בקבוקים ריקים, צלחות מלוכלכות ומחבת עם שאריות של דג מטוגן. בכורסא ישן דולסקי. כיור־המטבח היה מלא בצלחות, בכוסות ובסירים מלוכלכים, כך שבקושי הגעתי לברז כדי לשטוף את הפינג'ן. על השולחן מצאתי חפיסת־קפה מקומטת ובה כמה כפיות של תוכן. העמדתי את הקפה על האש, פתחתי את המקרר ולא מצאתי כלום. טוב, אמרתי לעצמי, טוב, זאת התמונה הנכונה. סיפורו של המשורר מתחיל, בדרך כלל, במילים: "פתחתי הבוקר את המקרר לא מצאתי כלום". מעניין, בשביל מה הוא פותח את המקרר, האידיוט, אם ברור לו כי לפני־כן לא שׂם בו שום דבר? משורר, תיקנתי את עצמי, מקווה תמיד שיקרה נס. לא, זאת לא האמירה הנכונה – לפחות לגבי גנדלב, שמתעב ניסים, וגם כאשר קורה לו משהו דומה לנס, הוא מוריד אותו מייד לדרגה של בדיחה. "פתחתי בשנתי מקרר ולא היה בו כלום מלבד כדור־ביליארד מחומר נוצץ. חשבתי שאלהים שלח לי סוף סוף אורה, ואז התברר, שזאת בדיחה של דולסקי", כך סיפר לי גנדלב בדיוק אתמול, כשבא להיפרד. יש להסביר, כי ברוסית, כאשר רוצים להגיד שאין בבית כלום, אומרים שאפשר לגלגל בו כדור. שאלתי את דולסקי: "לשם מה הכנסת כדור־ביליארד מוזהב? התבדחת?"
"איזה כדור־ביליארד", נעלב דולסקי, "הבאתי לך כדור של גבינת 'בייבי גודה'. אני מריח קפה, תמזוג לי קצת". הבנתי שאני מדברת – ולא מתוך שינה – עם דולסקי, שהתעורר בינתיים. הבנתי גם, שגנדלב הוסיף ממניעים יצירתיים את החלום לסיפורו על הכדור. עוד הבנתי, שאצטרך להתחלק עם דולסקי במעט הקפה שהצלחתי להכין.
"מה אתה עושה כאן בכלל?" שאלתי בכעס.
"מה איכפת לך?!" נעלב דולסקי עוד יותר. " זה אתה צריך להסביר מה הוא עושה כאן; הרי היית צריך להיות כבר במוסקבה!".
"איפה ה'בייבי גודה' שלך?" שאלתי בנסיון לדחות את השיח בדבר הימצאותי בדירתו של גנדלב, כלומר בביתי. "במקרר אין אפילו כדור־ביליארד".
"ירדת מהפסים? אכלנו את הגבינה אתמול בצהריים, לפני שהגיע הופשטיק עם הדג. אתה נראה מוזר. שוב איחרת למטוס?"
"גרוע מזה, בחור", עניתי ולא פרשתי. גנדלב לובש לפעמים את ארשת־הסוד הזאת וכולם יודעים אז, שלא כדאי להמשיך ולשאול, אבל דולסקי לא נרתע: "מהפכה ברוסיה?" שאל.
"משהו כזה", עניתי בקול מיוסר, "בקרוב כולם ידעו מה קרה, אבל בינתיים אני מנוע מלספר זאת".
"לא רק איחרת למטוס, אלא גם איבדת את כרטיסים", סיכם דולסקי ונאנח. "דע לך, שהדירה תפוסה ליומיים לפחות. עוד מעט תבוא בחורה אחת ובערב יבואו החבר'ה לשחק פוקר. כל הידיים תפוסות, אתה בחוץ".
"איזה ידיים…" התחלתי להגיד ותפסתי את עצמי, "יד" היא שחקן פוקר, משַחקים ארבעה, זאת אומרת שאין לי מקום ליד השולחן. – בביתי?! זה כבר מוגזם. מצד שני, אם אתעקש לשמור על מקומי אצל שולחן־הקלפים, אצטרך לשחק ואסגיר את עצמי, כי גנדלב משחק קלפים מאז שאסרו עליו למצוץ מוצץ, בערך, ואילו אני בכלל לא יודעת מה לעשות איתם.
"תתחפף מכאן", אמרתי, "צר לי, בן־אדם, אבל היום אני צריך את הדירה לעצמי".
"עוד מעט תבוא בחורה", מלמל דולסקי, "זה סוכם, מה אני יכול לעשות?"
"תחכה לה ברחוב, תגיד שאבדו לך המפתחות, תגיד שהמשטרה עושה כאן חיפוש, תגיד מה שאתה רוצה".
"או־קיי, אבל את החברים לא אוכל להזהיר כי הם עכשיו בעבודה. בשש אני כאן ואנחנו משחקים. תסתדר עד אז".
"טוב", אמרתי, "עד אז נראה".
"מה קרה בכל זאת?" נדנד דולסקי, שהחליט כי לא נאה לו לצאת לרחוב בלי להתקלח והתחיל לחפש מגבת. "ספר לי מה קרה?"
"אחר כך", עניתי, "אחר כך אספר לך הכל, רק תתחפף מפה. אני מחכה למישהו".
"למישהו או למישהי?"
"אל תעבור את הגבול", התרגזתי. הייתי בטוחה, שגנדלב מסוגל לפתור אחרת מצבים כאלה, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי איך הוא עושה את זה. הרי, בסופו של דבר, דולסקי היה גם חבר שלי. כולנו אהבנו אותו. שחקן מוכשר, קצת משוגע, הדיכאונות שלו בלתי־נסבלים, אבל חבר טוב. חוש־הומור משגע, לפעמים. אולי לספר לו את כל עניין, ודי? לא. יש לו פה גדול. ממה אני פוחדת? לא, לא, זה מגוחך. מה שעלי לעשות: לחזור הביתה ולחשוב בשקט מה עושים הלאה. טוב, בוא נגיד שאני חוזרת הביתה ובעלי פותח את הדלת. הוא חושב שגנדלב הגיע ומתחיל כמו דולסקי: "מה אתה עושה כאן? איחרת למטוס? איבדת כרטיסים?" ואז אני מספרת לו מה קרה, משתמשת בכמה סיפורים, שרק אני והוא יודעים אותם, והוא משתכנע שאני זה אני; זאת אומרת, גנדלב זה אני. ואז… ואז הוא נכנס להתלהמות הגברית: למה דווקא גנדלב? מדוע דווקא שמו עובר לך בראש ברגעים כאלה?! וכן הלאה. הו לא, אנחנו הרי לא נצא מזה עד הערב. לא נצא מזה אף פעם, בעצם. לא. אני צריכה לצאת מהברוֹך הזה בעצמי. הרי גם גנדלב יחזור מתישהו.
ברגע שראיתי בדמיוני את גנדלב נכנס לחדר ומוצא בו את עצמו – זאת אומרת, אותי – מישהו דפק בדלת. "יש לו חוש הומור", מלמלתי לעצמי בדרכי לדלת־הכניסה. לא הייתי בטוחה במה שאמרתי. זאת אומרת, הייתי בטוחה שלגנדלב יש חוש־הומור, אבל לא הייתי משוכנעת שהוא ישתמש דווקא בו כשימצא אותי כאן, אם באמת איבד כטיסים או משהו כזה, וחזר פתאום. גנדלב לא אוהב שנכנסים לו עמוק מדי לנשמה, ולדעתי נכנסתי עד לתחתית של הבור הזה. הייתי תקועה לו, לא אגיד היכן, הוא רק לא ידע זאת בינתיים. פתחתי את המנעול ביד רועדת ואז ראיתי – לא את גנדלב אלא איזו גברת.
"שלום!" אמרה הגברת. "כך חשבתי. אמרו לי שנסעת למוסקבה, ואני אמרתי לעצמי: זה לא יכול להיות. הרי הזמנת אותי לדבר על השירים שלי היום. לא יכול להיות שהתבדחת על הדבר הכי יקר לשנינו, על היצירה! אז הנה, צדקתי!" המשוררת נראתה כמו שפן, שכיבסו אותו במכונת־הכביסה של בית־המשוגעים במוצא. במכולת של בני מסתובב אחד כזה עם עיניים מפוחדות ושיער ורוד, מספר שבמכונת־הכביסה, שבה כיבסו אותו, היה גם חלוק אדום של מנהלת־המשק. הוא נשאר בחיים כי בעלת־החלוק ראתה, שהמים האדימו, ועצרה את המכונה. השיער, סיפר, נשאר ורוד לתמיד. המשוררת, לא רק השיער – אלא גם העיניים – שלה היו ורודים.
"בואי נעשה את זה מהר", אמרתי לה, "תתחילי לקרוא את שיריך מיד. בעצם לא. אני לא יכול להתעסק בשירה בלי לשתות קפה והקפה נגמר. כתבתי שירים עד אור־הבוקר, אז תרדי בבקשה למעדניה למטה ותביאי קפה, את יכולה גם להביא איזה מאפה, אם בא לך. קפה שחור, לא נמס – תורכי!" צעקתי למטה לתוך הפיר של חדר המדרגות. "נקווה", אמרתי לעצמי, "שהשפנה המכובסת תביא עוגיות עם גבינה ולא את הקרואסונים המגעילים האלה עם מילוי השוקולד הקפוא". הטלפון צלצל. התמהמהתי, לא החלטתי אם אני צריכה לענות לטלפון. הוא המשיך להשתולל. הייתי מוכרחה להרגיע אותו עד שהשפנה המשוררת תחזור.
"ברוך השם, עוד לא נסעת", ציין קול נשי נרגש. "חשבתי כל הלילה והבנתי שלא הכל נגמר. זה עדיין קיים וצריך להחיות את זה. להכניס לזה רוח ולהבעיר את הגחלים! אתה לא אוהב את הפרגית ההיא במוסקבה, אתה לא יכול לאהוב אותה! זה עוד לא נגמר, זה נמצא בינינו".
"מה בדיוק נמצא בינינו?" שאלתי והתגאיתי בכך, שקולי נשמע מוצק על אף המבוכה שהייתי שרויה בה. לא הכרתי את קולה, לא ידעתי מי היא. גנדלב מכיר לחבריו את הנשים שלו רק אחרי שהוא מחליט להתחתן איתן. מה שְמה? המצב ביניהם עוד לא הגיע עד כדי כך.
"אתה שואל מה יש בינינו? מה זאת אומרת, אתה לא חושב שיש בינינו משהו?!"
"משהו, בודאי יש בינינו", עניתי, "אבל אני לא בטוח שאנחנו רואים את המשהו הזה עין בעין. אני, למשל, רואה את כל הכלים המלוכלכים שהשארת לי אתמול כשהלכת". לא אהבתי את המשפט הזה, שצץ במחשבתי משום־מה, אבל אין לי שמץ של מושג מה אומר גנדלב לנשותיו בבוקר שלמחרת, אחרי שנפרד מהן לנֶצח בליל־אמש.
"אתה צודק, לא צריך להשאיר בינינו צלחות מלוכלכות. אני אבוא מיד וארחץ אותן", הודיע לי קול ספוג־דמעות.
"לא צריך", נבהלתי. "לא התכוונתי לצלחות־חרסינה, דיברתי על צלחות־האהבה".
"אבל אף פעם לא הזכרת את הצלחות האלה", יבב הקול, "אמרת: אהבה היא שטות, שאין מנוס מלקחת אותה ברצינות".
"ויפה אמרתי", הסכמתי. "כשזה הופך להיות רציני מדי, אין מנוס מלהפוך את זה לשטות".
"את מי צריך להפוך?" שאלה הבחורה במבוכה. צעדיה של השפנה הורודה כבר נשמעו ממש סמוך לדלת.
"אני לא יכול לדבר עכשיו", הודעתי לזו, שהמשיכה לבכות לי לתוך הטלפון. "בואי נשאיר את זה לזמן מתאים יותר".
"אני אביא משהו לאכול וקצת יין, נשב כמו פעם".
"לא, לא, הבית מלא אנשים. צלצלי מאוחר יותר, נמצא איזה פתרון", אמרתי והנחתי את השפופרת.
"הפרעתי לך?" שאלה השפנה. היה לה מספיק שכל לקנות שני כריכים עם טונה ולא עוגיות. לא שגנדלב הוא חסיד גדול של כריכי־טונה, אבל אני דווקא אוהבת אותם. הבנתי פתאום, שאני עדיין אני ולא גנדלב, והרגשתי הקלה. אבל, בעצם, ממה הוקל לי? הרי אני מנסה כל הזמן לדעת מה היה עושה גנדלב במקומי ואינני מוצאת את התשובות. הכל התבלבל ולא היתה לי טיפת־זמן לחשוב על הסגנון ועל האיזון הקצבי של המשפטים, שלא לדבר על התוכן. צריך להחזיק את דמותו של גנדלב לנגד העיניים כל הזמן, אמרתי לעצמי, אחרת הכל יתגלה. אז איך גנדלב אוכל כריך עם טונה? אמרתי כבר, שלא ראיתי אותו עושה זאת אף פעם. הוא בשלן וחושב את עצמו אנין־טעם. נזכרתי בתנועות הקטנות והמהירות שהוא קוצץ בהן, למשל, את הירקות לסלט. פירקתי את הכריך, הוספתי מלח ופלפל; קרעתי את עלה־החסה לחתיכות קטנות וסידרתי אותן אחרת בתוך הלחמניה; מצאתי קטשופ והוספתי גם אותו. ראיתי את עצמי כמו ציפור עמלה בהכנת מעדן־תולעת בעשבים וקטשופ. השפנה הביטה בי בעניין רב.
"תתחילי לקרוא", אמרתי, "ואני אכין בינתיים קפה".
"אני יכולה להכין קפה לשנינו", התעודדה השפנה.
הסתכלתי עליה במבט קודר, כדי שתבין שלא מציעים הצעות כאלה לגנדלב – לא בביתו, לפחות; לא בעניין עשיית־קפה, בכל מקרה. "אני מאוד נרגשת", אמרה השפנה. "בוא אני אסביר לך על מה מדובר. זאת שירה בהיפוכה, אני מנסה לחרזז באמצע המשפט וזה דומה לשירה שלך, רק הדימוי הוא אחר. שמעתי אותך מדבר על המראה הגרפי של השירה ואז הבנתי מה היא הצורה הגרפית של השירה שלי. זה דומה לנר עם פתיל בפנים, אתה מבין".
"תדליקי כבר את הנר", אמרתי, "נקווה שלא נרצה לכבות אותו אחרי הבית הראשון".
"אז ככה:
על הדשא על חרא של
כלבים אני גרה בתוך
ערימת העשב
שומעת קולות של החרגולים
ועונה להם בקול
רשרושי של כסף"
עשיתי את עצמי עסוקה בהכנת קפה ושתקתי. לבסוף אצטרך לומר משהו כנראה.
"להמשיך לקרוא?" שאלה הצרה החוֹרֶזת.
"תמשיכי", אמרתי.
היא קראה שיר אחרי שיר ואני חשבתי בינתיים על מה שאני צריכה לעשות. החלטתי לחזור הביתה בכל זאת ולהיוועץ בבעלי, על אף הסיכונים. השאלה היתה: איך לעשות את זה? מלבד החלוק לא היה בארון שום בגד.
"זהו", הודיעה המשוררת, "גמרתי".
"יפה מאוד", נדנדתי ראשי, "יפה מאוד, במיוחד החרוז החוזר הזה של ,'גרה' ו'חרא'. זה מבטא את הניתוק שלך מהמציאות. אבל לדעתי את צריכה עוד לעבוד על הצורה. שיר צריך להפתח כבר בהתחלה. הוא לא צריך להזכיר את אקט ההזדווגות כאשר הקתרזיס בא בסוף. שתי השורות הראשונות צריכות להיות הדבר עצמו, ואז בא המשחק, ואז שוב הסיפוק וכן הלאה. משגל עם רגע סיפוק יחיד – זה חלש מדי".
השפנה לא הסמיקה, היא דווקא התעוררה, עיניה קיבלו ברק ושפתיה התעגלו. הטלפון שוב צלצל. מישהו הציע לי, זאת אומרת לגנדלב, לעמוד בראש עיתון ספרותי. עניתי שעלי לחשוב קצת.
"אם הבנתי נכון", אמרה השפנה וליקקה את שפתיה, "אתה תוציא עיתון ספרותי. בטח תוכל להכניס לשם כמה שירים שלי".
"בינתיים לא. צריך לעבוד על זה. לדעתי את צריכה לחזק את המסר. אני מציע לך דבר כזה: תדפיסי את השירים על דפים לא־גדולים ותחלקי אותם ברחוב כמו שמחלקים הודעות על פתיחת מסעדות. אז את תַראי את המען, תדגישי את הכתובת שלך. תצטרכי לשנות ולהקצין דברים וזאת תהיה לא סתם שירה אלא פרפורמנס. נסי את זה. ממש עכשיו, תתחילי לעבוד על זה ונפגש בעוד כמה שבועות".
"אני יודעת לבשל", אמרה השפנה, "אני מבשלת טוב ומגהצת חולצות כך שהן כאילו הגיעו מהחנות".
"זה טוב!" אמרתי, "אבל כעת אין לנו זמן לגיהוץ חולצות וחוץ מזה, כל החולצות נשלחו למכבסה. לכי הביתה ותתחילי לעבוד. אם כי… אני יכול להרשות לך לשטוף את הצלחות והסירים ובינתיים אני אלך קצת לנוח. כבר אמרתי לך, שכתבתי שירים עד אור־הבוקר".
"אני אביא לך קפה למיטה", אמרה השפנה ושוב ליקקה את השפתיים, רק לאט־לאט.
"לא, לא. כל דבר בעתו. תטרקי את הדלת כשתצאי".
עד בואם של שחקני־הקלפים נשארה שעה. עד אז הייתי צריכה למצוא פתרון. אמנם, הסיפור הזה עם השפנה מצא חן בעיני. הייתי משוכנעת, שעברתי בציון גבוה את מבחן הגבריות והבנתי תוך כדי כך כמה דברים, שסיקרנו אותי מזמן. ובכל זאת המשחק התארך. בבית כבר מחכים לי. שחקני־הקלפים כולם חברים של גנדלב ואיתם זה לא ילך בקלות כזאת. הטלפון צלצל שוב והפעם היה זה גנדלב עצמו. "מי אתה?" שאל. אמרתי לו את האמת.
"מה קרה לקול שלך? הצטננת? ומה את בכלל עושה שם?! תקראי לדולסקי".
"דולסקי יבוא בשש", מלמלתי, "אבל תשמע, טוב שצלצלת. קרה כאן בלגן קטן. אני… איך לומר… אני הפכתי להיות אתה".
השתיקה היתה רועמת.
"מה זאת אומרת, את הפכת להיות אני?"
"אתה מבין, קראתי איזו שטות בעיתון, ניסיתי את השיטה מתוך שעמום וזה הצליח. עכשיו אני – אתה. ואם אתה צריך הוכחות, אז אפשר לדבר על כמה כתמים בגוף שלנו, שבדרך־כלל הבגד מסתיר אותם".
"אני בעצמי יודע מה יש לי ומה אין לי. אצל פסיכיאטר כבר היית?"
"אין לי מה ללכת אליו ואין לי איך, כי לא השארת שום בגד חוץ מהחלוק".
"החלוק! בגללו אני מצלצל. אני בטוח, שהכנסתי אותו למזוודה, והוא איננו שם! גנבת לי את החלוק!"
"לא גנבתי אלא שאלתי כמו שאתה שאלת את הצעיף שלי. דרך אגב, אנחנו פותחים עיתון ספרותי ומשלימים עם הבחורה ההיא, שרבנו אתה אתמול בלילה, כך שאל תביא ממוסקבה שום פרגית. אין בדירה המזופתת הזאת מקום לשני גנדלבים ושתי פרגיות. דרך אגב, יכולת לנקות אותה קצת – את הדירה, אני מתכוונת – לפני שיצאת. וגם דנתי בסגנון־השירה של משוררת ורודה אחת והחלטנו…"
"תשמעי, זה מתחיל לעצבן אותי. כל מה שאני מרשה לך לעשות בשמי זה לשלם את החוב לעיריה".
"על כמה מדובר?"
"בסביבות עשרים אלף".
"הדירה הזאת לא שווה כל כך הרבה, הם פושטים לנו את העור. אבל אני סומכת עליך, שהעיריה לא תקבל מאתנו גרוש. ועכשיו בוא נחשוב איך אנחנו פותרים את העניין הזה".
"מה את רוצה ממני? נכנסת לי לתוך ה… אני כבר לא יודע לתוך מה נכנסת לי מלבד החלוק, ועוד את דורשת ממני פתרונות. איך עשית את זה, דרך אגב?"
נאלצתי לספר.
"נו", אמר גנדלב, "אז מה מונע ממך לצעוק את שמך ולחזור לחלוק שלך"?
"ניסיתי", נאנחתי. "הבעיה היא, שאני צריכה לדמיין את הגוף שלתוכו אני נכנסת, ואין לי יכולת לדמיין את עצמי".
"אז תדמייני מישהו אחר, לא איכפת לי מי, ותצאי כבר מהחלוק שלי!" צעק גנדלב וטרק את השפופרת.
עצה טובה, חשבתי, צריך רק לחשוב למי אני יכולה להפוך. לא למישהו שחי כיום, כי אין לי עוד כוח לתסבוכת הזאת: מישהו, מישהו… מצדי, שתהיה גולדה מאיר, מה איכפת לי?
כעבור רגע קט היה איכפת לי מאוד. מצאתי את עצמי בשירותים. הייתי לבושה בחליפה כחולה כהה בסגנון אנגלי. לדש השמאלי היתה מחוברת סיכה נוצצת עגולה. האבנים נראו דומות ליהלומים, אבל לא תיארתי לעצמי, שהסוציאליסטית המושבעת תענוד סיכת־יהלומים. החלטתי שמדובר בגביש – קריסטל –מלוטש היטב. החליפה ישבה עלי לא־רע, רק השרוול הימני היה טיפה משוך בכתף. מתחת לחליפה היה משהו לוחץ וקשיח. העברתי יד מתחת למקטורן והבנתי שמדובר במחוך. זה הסביר את קשיחות העמידה שלי ואת הרוגז הקל, שהשתקף מהדמות שלי במראה. להפתעתי ראיתי את עניבת־הפרפר הצהובה של גנדלב על הצוואר שלי, עדיין. הורדתי ושמתי אותה בתיק־עור קטן מהסוג, שרק האמהות של וודי אלן ומלכת־אנגליה משתמשות בו כיום.
טוב, אמרתי לעצמי, בואו נראה איפה אנחנו נמצאים ומה מצפה לנו. לפי הכתובות שעל הברזים ראינו שאנחנו בישראל וזו היתה הקלה: הכי פחות רציתי למצוא את עצמי במוסקבה של שנות החמישים. העיצוב של בית־השימוש לא אמר לי הרבה לגבי המקום המדוייק שהיינו בו, שכּן – כפי שהיה זכור לי – בימי גולדה, כל בתי השימוש במדינה נראו אותו הדבר. פתחתי דלת מוחזקת בשני קפיצים ענקיים – כאילו היה זה שער האוצר של השח הפרסי – ויצאתי לפרוזדור. במרחק מטרים ספורים מבית־השימוש עמדה פמלייתי. היו שם אנשי־צבא, גברים בחליפות תפורות רע וכמה אנשים בחלוקים לבנים. מדלתות החדרים, שהיו משני צדי הפרוזדור, הציצו אנשים בפיג'מות כחולות וורודות. אנחנו בבית־חולים, אמרתי לעצמי ונבהלתי. אם נגזר עלי לעבור טיפולים לא־לי, אני חייבת לחזור מיד לשירותים ולנסות להפוך למישהו אחר. בעצם, רציתי לעשות זאת עוד קודם, כאשר הבנתי לאיזו צרה נכנסתי, אך הסקרנות גברה על החוכמה. התחלתי לפנות אחורנית, לכיוון השירותים, אבל איחרתי את המועד. הפמליה התחילה לפסוע לקראתי.
גבר בחלוק לבן חייך ופתח לפני דלת לאחד החדרים הסמוכים. הייתי אמורה, כנראה, להכיר את הברנש, כי עיניו אמרו: "תגידי לי משהו, גולדה! תגידי לי משהו שכולם ישמעו וידעו שאת מחבבת אותי".
"מה שלומך, חבר?" שאלתי. ניסיתי לדבר דרך האף וזה היה קל, להפתעתי. החיוך של הבחור בחלוק התרחב עוד יותר והוא נתן באחרים מבט גאה. הוא היה, כנראה, איש חשוב בהשוואה ללובשי־חלוקים אחרים, כי הרגשתי איזה רטט ביחסם כלפיו. איך נראה מנהל בית־חולים באותם הימים? הוא, בוודאי, איננו המנהל. אז מי הוא? אולי דווקא הוא מטפל בי, ותכף אני אצטרך להתפשט בפניו?
שטויות, חשבתי לעצמי, לטיפולים לא מגיעים עם פמליה. התחלתי לבחון את הפמליה פרצוף אחרי פרצוף וזיהיתי את דדו. דדו, אמרתי לעצמי, דדו… ואז מיקמתי את עצמי בזמן, פחות או יותר. אם אני נמצאת בבית־חולים עם פמליה ועם דדו, הרי אנו מבקרים את החיילים הפצועים, או קורבנות אחרים. הסתכלתי סביב. עמדנו בחדר גדול, שבו היו מאושפזים עשרה – ואולי יותר – גברים צעירים. האווירה היתה קשה, אך לא היתה בה הוויברציה של פיגוע. הסתובבתי אל האיש בחלוק, אותו אחד שקראתי לו "חבר", ואמרתי: "ספר לי בקצרה על כל אחד".
"אלה מקרים מעורבים. חלקם עברו טראומות וטיפולים לא־נכונים במצרים והם מחכים עכשיו לניתוחים מתקנים ולשיקום. חלקם סובלים מתופעות־לוואי נפשיות של השבי". מצרים ושבי. ברור. התפלאתי על המונח "תופעות־לוואי נפשיות של השבי". אלה נראו בעיני תופעות טבעיות של הנפש, שעברה השפלה ועינויים, ואז נזכרתי באיזו שנה אני נמצאת. אצל הגיבורים לא יכלו להיות אז תופעות נפשיות טבעיות. הנהנתי בראשי לאות הסכמה עם דבריו של החבר הזה והתחלתי ללכת.
במיטה הראשונה ליד הדלת שכב בחור ארוך ומוצק. "מה שלומך, חייל?" שאלתי. הבחור הסמיק. "עינויים קשים, תופעות נפשיות", לחש לי הרופא.
"אתה תתגבר מהר", הודעתי לחייל. "איפה גרים ההורים שלך?" הבחור מלמל משהו, ליטפתי את הלחי הרטובה שלו ועברתי הלאה.
"שברים רבים, עבודה אורטופדית גרועה", לחש לי קול מוכר.
"הרופאים שלנו יעשו אותך כמו חדש", אמרתי והרגשתי שקלעתי בול. הרופאים שהצטרפו לפמליה התעודדו, כמה מהם חייכו. נראה שאלה אורטופדים, חשבתי.
כך זה היה עד למיטה שלפני־האחרונה בשורה. החייל באותה מיטה הזו שכב בגבו אלי. "גבורה, עינויים ואופי קשה מאוד", לחש הקול.
"חייל", אמרתי, "זאת אני גולדה, תסתובב אלי". החייל לא זז. "חייל", לא הרפיתי, "חייל, אני גולדה, ראש־הממשלה שלך, תסתובב אלי". הבחור פלט גזים בצורה בלתי־מכובדת.
"עזבי אותו", לחש לי הקול. "אמרתי לך שיש לו אופי קשה". רציתי לראות את פניו של זה שלא מסמיק בנוכחותי ואף מפנה אלי את הגב. "חייל", אמרתי, "זה לא יפה, אני רוצה לדבר איתך". ואז זה קרה מהר. החייל הסתובב כמו נחש, מילא את פיו ברוק וירק עלי. הכל תוך שנייה. דדו החוויר, הוציא מכיסו מטפחת והושיט לי. ניגבתי את הלחי והמשכתי בביקור. דדו נשאר עומד על יד החלון, פניו מיוסרות. "במה התבטאה הגבורה של ההוא?" שאלתי את הרופא, שקולו ליווה אותי במשך כל האירוע. עמדתי על יד מיטה בפינת־החדר ובה חייל, שעיניו מכוסות בתחבושת־גזה. הרופא הבין למה אני מתכוונת. "אל תשימי לב", לחש, "הבחור עצבני עד טירוף, נגמרה להם התחמושת במוצב והוא תפס באוויר את הרימונים המצריים וזרק אותם בחזרה. רימון התפוצץ לו בתוך היד." "ככה…" אמרתי והרגשתי רע. יצאנו מהחדר, עזבתי את הפמליה ונכנסתי שוב לשירותים. דרך חלון קטן, שפנה לשביל הראשי, ראיתי את גולדה הולכת לאט ומשוחחת עם איש בחלוק לבן, המלווה אותה. היא נראתה נרגזת והרופא שלצידה היה במבוכה. מתחתי את הצוואר. אמרתי מיאו ומהר מאוד עברתי לפססס. תחשבי מהר למי את רוצה להפוך, אמרתי לעצמי, אחרת תמצאי את עצמך בבדיחה על הארכי־דוכס פרדיננד, שחולם כי מישהו מעיר אותו ואומר: "הוד־מעלתך, הגיע הזמן לקום ולנסוע לסרייבו".
לא צריך לספר בדיחות ישנות ברגעים קריטיים. בו ברגע שהמחשבה הבריאה הזאת חלפה במוחי, הייתי על מיטת־ענקים, שרועה מתחת לאפיריון־משי רקום. מחלון פתוח למחצה נשבה עלי רוח קרירה. משהו קרה, כי מהחצר שמעתי צעקות ורעש. האם יתכן שהכפיל שלי כבר נורה ואני עודני כאן? ניגשתי לחלון והסתכלתי למטה. הפמליה של הוד־מעלתו, הארכי־דוכס פרדיננד, יוצאת לדרכה. הארכי־דוכס מדבר עם איש שמן וקירח, מנפנף לו בכפפות שבידו ונכנס למכונית. יש לי עוד זמן, חשבתי, ואין לבזבז אותו על שטויות. חוץ מזה, אם אצעק עכשיו שיהיה רצח בסרייבו, יכניסו אותי לבית־משוגעים. ממילא אני לא יכולה לצעוק כלום, כי אני לא יודעת גרמנית. עלי לחשוב רק על דבר אחד, דבר אחד ויחיד: איך אני חוזרת לעצמי? אף פעם לא הייתי טרודה בשאלה הזאת, כי אף פעם לפני־כן לא הרגשתי שהלכתי לאיבוד. שיט! ניסיתי לדמיין מראָה ואת עצמי בתוכה. ראיתי בדמיוני המוני מראות ודמויות באותו מספר, שהשתקפו בהן במשך כל ימי חיי, ולא הייתי מסוגלת לבחור באחת מהן. המצב נראה בלתי־פתיר. נראה שנגזר עלי לעבור מדמות היסטורית אחת לשניה, ואולי כבר מוטב לחזור להיות גנדלב? שיט, שיט, שיט!
בקצה־העין ראיתי איש בחליפה אפורה מחטט במגרות שולחן־הכתיבה הגדול שעל יד החלון. הוא מלמל כמה מילים בשפה בלתי מובנת; קלטתי שאין לי שום סיכוי לצאת בשלום מהסיפור הזה. שום דבר מעניין לא היה בו, במצבי הנוכחי. לא התעניינתי אף פעם באיש שבמיטתו רבצתי כעת, לא רציתי לדעת על המלחמה ההיא יותר מאשר ידעתי כעת, וזה לא היה הרבה. אמנם, ידעתי הרבה יותר מהאידיוט, שחיטט במגרות השולחן של אדוניו. דמיינתי את אבי בן השמונה יושב כרגע בחדר חשוך ולומד משהו, מן הסתם. עוד מעט תתחיל המלחמה ויגידו לו לאסוף את חפציו כי צריך לברוח. לא, לא. צריך לדחות את המחשבות על הורי כי אין לי כל רצון להפוך לאחד מהם. האיש מצא סוף־סוף את מבוקשו, הכניס את הדבר לכיס הפנימי של המקטורן ויצא מהחדר על בהונותיו. לא יתכן שהבחין בי, כי אם כן, הוא היה אומר משהו, או בורח. גנבים הולכים תמיד על בהונותיהם, חשבתי; למשל, השמרטפית של השכנים.
לחדר נכנס טרייר סקוטי קטן. הוא, כנראה, לא היה הכלב האהוב של הארכי־דוכס, כי אם כן, היו לוקחים אותו לסרייבו. נראה שהארכי־דוכס לקח איתו איזה כלב לכל רגע היסטורי גדול. הממזר השחור, שלא לקחו אותו לסרייבו, היה עצבני עד מאוד. הוא התחיל לנבוח עוד בדלת וכאשר התקרב אלי נכנס ממש להיסטריה. הטרייר הזה השתולל, השתעל, נבח, קפץ, הזיל ריר. לא היה לו ספק, שאני לא הנסיך פרדיננד. את הכלב אי אפשר לרמות, חשבתי. נזכרתי בבּוֹני שלי ופתאום הבנתי, כי אני קרובה להצלה. אם אהפוך להיות הכלב שלי אוכל להיכנס מיד לדמותי, כי זאת הדמות היחידה שתמיד מוחזקת בזכרונו, בלבו, בזנבו ובכל שאר חלקיו. לרגע השתעשעתי שוב במחשבה, שאני יכולה עדיין להציל את העולם. אם אשאר כאן עד שיביאו את הפרדיננד ההוא מחוּסר־הכרה, תתחיל המהומה. כולם ירצו לחשוב כי נהרג איזה כפיל, כולם ירצו שאהיה הפרדיננד האמיתי, המתיחות הפוליטית תימוג, מלחמת־העולם הראשונה לא תתחיל ואבי יגמור לקרוא את הספר, שבו הוא שקוע כעת.
רגע קט הייתי מוכנה להקריב את עצמי למען האנושות אך למזלי, הרצון הזה עבר מהר. ממילא אני לא יודעת גרמנית כך ששום ישועה לא היתה יוצאת מזה, חשבתי כאשר הסתובבתי בביתי וראשי בגובה רגלי הכורסאות והמיטות.
מזווית זו, הבית נראה קצת מוזר. השטיחים ודברים שהתגלגלו מתחת לספות קיבלו משמעות חדשה, כי היו בהישג־יד, או – ליתר דיוק – בהישג־רגל. נראה, שהעולם התחתון בביתי הוא עולם הריחות יותר משהוא עולמם של הדברים. ניסיתי לחקות את התנהגותו של בוני והתחלתי לרחרח. זה היה חסר־תועלת לחלוטין בגלל נזלת אלרגית, שפגעה בי מיד. אפי לא סובל שטיחים, אבק וריחות. בגופי יש חלקים עממיים וחלקים סנוביים. אפי הוא סנוב, לכן לא מתאים לו להיות אף של כלב. העיניים התחילו להאדים וידעתי, שעוד מעט תתחיל סדרה של התעטשויות. עלי למצוא את עצמי בבית הזה, ומהר. רצתי מחדר לחדר בראש מורם, נעמדתי על רגלי האחוריות לפני כל ספה וכל כורסא, אך הבית נראה ריק. הבנתי פתאום, שגם בוני האמיתי לא מראה סימני־חיים. אילו היה בבית היה מתנפל עלי ואז הייתי צריכה לבחור בין כלבי האמיתי ובין עצמי ככלב. אין זמן לפילוסופיה בגרוש, הזכרתי לעצמי. בטח אני מטיילת עכשיו עם בוני, ואם נעלמתי לו, אז הכלב משוטט כעת לבד. בלתי־אחראי הוא השעשוע הזה, להיות גנדלב, גולדה מאיר, הארכי־דוכס פרדיננד ובוני דמיוני, בשעה הפודל הננסי האפור והמתוק שלי מסתובב ללא השגחה, ילדים מנסים לתפוס אותו וכלבים גדולים שוקלים מה ברצונם לעשות עם הגמד. ליצורים קטנים יש המון תסביכים ושיגעונות־גדלות. בוני, למשל, נובח על כל כלב שעולה עליו בגודלו, זאת אומרת – על כל כלב באשר הוא. זה יכול להיגמר רע, רע מאוד, אמרתי לעצמי, אני חייבת לחזור מיד. לא היה קשה במיוחד לדמיין את הרגליים ולאחר מכן, די מהר, הגעתי למותניים. הפנים נמצאו למעלה, ראיתי אותם במטושטש בגלל קוצר־הראייה; פתאום התברר לי, שהפרטים אינם חשובים כלל. הכרתי את הפנים האלה בלי כל קושי. הפעם היה לי קשה לבצע את התרגילים של ליז. חמש פעמים ניסיתי לומר מיאו ולבסוף הבנתי, שמיתרי־הקול הנוכחיים שלי אינם בנויים לזה, אבל הרצון להפוך לדמות המתוקה והמטושטשת היה כה חזק, שהתרגיל עלה יפה אפילו בלי שהשמעתי קולות. מצאתי את עצמי על הספסל בגן סאקר. האוויר היה לח, השמים נמוכים, והשמש לא נראתה כלל. צעקתי "בוני". הכלב יצא מהשיחים, הסתכל עלי באלכסון והלך לבדוק משהו על יד פח־הזבל. הוא התעכב שם שנייה ורק לאחר מכן פנה לכיוון הספסל שישבתי עליו: הלך לאט, התעכב פה ושם בלי סיבה נראית לעין ונראה חשוב ועסוק מאוד. הוא לא יכול להרשות לעצמו להראות עד כמה הוא שמח לראות אותי סוף כל סוף. קשה היה להחליט כמה זמן נעדרתי. השעון שלי נתקע בשעה שבע וחצי, משמע שלא נעדרתי כלל.

באותו היום הלכתי לספריה ובדקתי מה כתוב בעיתונים על ביקור שערכה גולדה אצל השבויים, שחזרו ממצרים. לא מצאתי שום דבר מעניין, מלבד כמה שורות באחת הכתבות, על סיכה עם אבנים יקרות, שנעלמה מהמקטורן של ראש־הממשלה ונמצאה לאחר מכן בשירותים. גולדה היתה משוכנעת, שאיבדה את הסיכה עוד לפני שנכנסה למחלקה – כתב העיתונאי – וכמו כן היתה בטוחה, שלא ביקרה בשירותים. זה מראה עד כמה טרודה ראש־הממשלה בימים אלו, הוסיף. נראה, שהמילים האחרונות עזרו לידיעה על אובדן הסיכה לעבור את ביקורת העורך. חיכיתי לבואו של גנדלב ממוסקבה. הוא בא לביקור אצלנו ביום שחזר. אכל, שתה, סיפר סיפורים ואחר כך שאל אותי בשקט: "אולי את יודעת במקרה איפה ה'פפיון' הצהוב שלי?" "בתיק של גולדה מאיר", עניתי. גנדלב נאנח ונענע ראשו בעצבות. לשנינו היה ברור שעניבת־הפרפר הצהובה אבדה לבלי־שוב.





























מודעות פרסומת