:

סביילי גרינברג, גלי-דנה זינגר, נקודא זינגר: "העלמות עצמית"

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 13:49

גלי-דנה זינגר: אנחנו רוצים לפתוח את השיחה שלנו במה שדובר בינינו לא פעם – ב"בריגדה של מייקובסקי", בתחילת דרכך כיוצר. מה היו הנסיבות? מי היו האנשים? ספר נא על זה.
סביילי גרינברג: "הבריגדה של מייקובסקי" היתה חשובה לי תמיד. אבל כך הוא העבר, העבר הרחוק, שנוקש בדלת בלי הרף, נותן תזכורת על עצמו. העבר לא נעלם, הוא נמצא אי-שם בקרבתך. לפעמים אני רואה אותו בעיני רוחי כמין יצור גבה-קומה, רב-קומות, אשר מסתכל דרך החלון שלי, אפילו אם החלון בקומה השנייה, השלישית – בכל זאת מסתכל.
ג.-ד. ז.: ומה מעניין אותו?
ס. ג.: את אותו העבר? הוא פשוט נותן תזכורת על עצמו בעצם נוכחותו. זו היא מין מפלצת, שעומדת כאן ונותנת תזכורת על עצמה. יותר נכון – יצור-פלא ולא פלץ. ואם לדבר בפשטות: "הבריגדה של מייקובסקי" היתה התארגנות ספרותית, שקמה בתערוכה על מייקובסקי עצמו, “עשרים שנות עבודה”, בפברואר שנת 30', חודש וחצי לפני התאבדותו. כי מייקובסקי הוא מתאבד, ולא כדאי לשכוח את זה.
ג.-ד. ז.: ומה פשר הדבר בשבילך?
ס. ג.: זה אומר הרבה. זה הוא אחד הסימנים המצביעים על כך, שהיה זה אדם, אשר קרא תיגר על כל דבר מצוי, וזו הרי היתה קריאת תיגר. "יריית היתה דומה לאֶטְנָה" כתב עליו פסטרנק.
ג.-ד. ז.: ואיך נוצרה "הבריגדה של מייקובסקי"?
ס. ג.: היא קמה באופן סטיכי. כל סודה וייחודה בכך, שהיא נוצרה באופן סטיכי. היום רבים לא יודעים את זה. אנשים צעירים התאספו בתערוכה, היו אלה בעיקר צעירים המתקראים "קומסומולאים", אשר האמינו… לא הייתי חבר קומסומול אבל השתייכתי לאותה בריגדה, אך זה היה כבר אחרי התאבדותו של מייקובסקי. אלה היו אנשים: אַרְטֶמִי גְרִיגוֹרִיֵבִיץ' בְּרוֹמְבֶּרְג, מוֹטִיָה קוֹלְצוֹבָה, וִיקְטוֹר סְלַבִינְסְקִי, רַזוֹרִיוֹנוֹב, גֵיוֹרְגִי חוֹלִין ורבים אחרים. והנה נוצרה קבוצת עזר למייקובסקי כדי לקדם את תערוכתו, להעביר אותה לאיזה מקום שהוא, שהיא תמשך. מייקובסקי הודה לבריגדה. שמות כמו "בריגדה חלוצית", או "בריגדת מחץ", היו נפוצים אז. והרי היתה זו תקופת "החומש הראשון" והיתה איזו התרוממות רוח, נכון יותר – איזו הזיה של התרוממות, למרות הסטליניזם, עוד לפני הטיהורים הגדולים והמחנות. רבים מאותם אנשים נקלעו אחר כך למחנות.
נקודא זינגר: ובמה עסקה הבריגדה בשנים הבאות?
ס. ג.: העובדה, שהבריגדה קמה באופן ספונטני, עשתה אותה קשה לעיכול אצל השלטונות. הרי לא היו לגביה שום הוראות מלמעלה. היה סכסוך תמידי בין הבריגדה לאיגוד הסופרים, במיוחד לאחר דברי סטלין, ש"מייקובסקי היה ונשאר המשורר הטוב, המוכשר ביותר של תקופתנו המהפכנית", אשר הושמעו בסוף שנת 35' על רקע התעניינות גוברת במשורר. באמירה הזו גם הצמרת צריכה היתה להתחשב, כנראה. הבריגה עודדה והפיצה את ההתעניינות הזאת, אבל לא רק היא אלא גם רבים אחרים.
ג.-ד. ז.: האם מייקובסקי היה לגביך דמות מיוחדת במינה, או אחת הדמויות של הפוטוריזם הרוסי?
ס. ג.: ללא ספק הוא נקשר למודרניזם, לקו הפוטוריסטי בשירה. הוא היה משורר שרצה לחבר בין דברים, שבעצם אינם ניתנים לחיבור. הרי מייקובסקי היה "בלתי-מפלגתי", הוא לא רק הבין את המילה "מהפכה" בצורה שונה מהצמרת המפלגתית, הוא אף ביטא אותה – את המילה "מהפכה" – בצורה שונה. הוא שאף להיות משורר, לכתוב בשפה ייחודית, שאין כמותה, וגם, בהתאם להשקפותיו, לשרת את העידן החדש של בניית "הסוציאליזם האנושי". לדעתי, דרך אגב, הביטוי "סוציאליזם עם פנים אנושיות", שנוצר אחר כך בצ'כוסלובקיה, היה קשור איכשהו למונח, שטבע מייקובסקי – "הסוציאליזם האנושי שלי". אבל בבריגדה היו דעות שונות מאוד על הפוטוריזם, מכיון שהיו שם אנשים שונים מאוד.
ג.-ד. ז.: הם כולם כתבו בעצמם?
ס. ג.: לא כולם, אבל רבים מהם. כתבתי גם אני. וכולנו היינו כל הזמן נתקעים במכשולים. אל הבריגדה התייחסו כאל "התארגנות לא-סובייטית". לא היינו אנטי-סובייטיים, אבל רצינו להתנהג איכשהו לפי דרכינו, בצורה אנושית. לכן, הארגון נתפס כ"מרדני". סכסוך דומה היה גם אצל יוּרִי אוֹלֶשָׁה, גם אצל מִיכַאִיל זוֹשְׁצֶ'נְקוֹ. זאת היתה מין התפלגות פנימית. ולכל מה שקשור לפוטוריזם ולמאבק בעד הצורות החדשות של האמנות הייתי קרוב עוד לפני הבריגדה. משם באה גם הערצתי את פיקאסו. ומייקובסקי היה לגבינו סמל של אותן התחדשות והשתחררות… ולא סמל, אלא התגלמות ממש של אותה שאיפה לצורה חדשה. אם כבר לבנות חיים חדשים, אזי לבנות אותם בצורות חדשות! והדבר עמד בסתירה מוחלטת לסטליניזם באמנות. הרי סטליניזם היה גם באמנות. אנחנו הרגשנו הרבה דברים, אבל דברים רבים לא הבַנו. לדוגמה, מוטיה קולצובה עבדה בבית-חרושת והיתה חברה בקומסומול. והנה היא שלחה מכתב לועד המרכזי של המפלגה, שבו כתבה, שהיא עוזבת את המפלגה מפאת אי-הסכמה עם הקו המפלגתי. אחר כך קראו אותה לפגישות, איימו עליה. אינני יודע במה כל זה הסתיים, אבל היא התרחקה מהבריגדה. ואילו לאחר דברי סטלין על מייקובסקי התחילו איכשהו להתחשב בבריגדה. הרי גם את מייקובסקי עצמו לאחר מותו התקיפו בצורה נוראה. בייחוד תקף אותו ראפפ – ראשי תיבות של "איגוד הסופרים של הפרולטריון ברוסיה". כל הזמן רצו להוכיח, שהוא איננו משורר של הפרולטריון. מייקובסקי כתב באחד המכתבים שלו ללִילִיָה בְּרִיק: "עכשיו אני מרגיש שאני באמת משורר פרולטרי – גם אין לי כסף וגם לא כותב שירים". [צחוק] הרי אז הדבר יכול היה לקבוע את גורלו של משורר – פרולטרי, לא פרולטרי, מזדנב.
ג.-ד. ז.: האם ל מייקובסקי הוא דמות מיוחדת, בעלת-משמעות ביותר? חשובה יותר מחְלֶבְּנִיקוֹב?
ס. ג.: כן, לי אישית. לגביי זו היא התופעה המרכזית של אותו זמן. גם חלקבניקוב הוא, לדעתי, משורר גדול. ודרך אגב, גם הוא לפי דרכו שאף לכרות ברית עם המציאות. היה מה שקרוי "שלטון הסובייטים" ואין להתעלם מעובדה זו. היו מיליוני אנשים, אשר פשוט חיו באותה תקופה. אי-אפשר למחוק אותם. הם חיו, הם חיפשו משהו. כשהזמינו אותי למוסקבה, בזוכרם שהיה כזה סביילי גרינברג מ"הבריגדה של מייקובסקי", גליתי שם הלכי רוח אנטי-מייקובסקיים כל כך…
נ. ז.: באיזו שנה זה היה?
ס. ג.: בשנת 93', כבר מזמן.
ג.-ד. ז.: זה נשמע כמו רומן של הוגו, שנת הטרור היעקוביני…
ס. ג.: בעצם, לא ממש מזמן. אמנם, לי נדמה שהכל היה לא מזמן… למעשה אני עוד מעט אהיה בן תשעים, לא ממש, אבל כמעט. [צחוק] לדעתי, אותם הלכי רוח אנטי-מייקובסקיים נובעים מאי-הבנה. מבלבלים בין אמירות של משורר ובין פרוזה. מתרגמים אותו לפרוזה ואומרים שהוא כתב, למשל, "יחי קומוניזם!" אבל זאת הרי פרוזה ואילו בתוך שיר הכל שונה, הכל אחרת. מבחינת השירה הוא תמיד היה מסוכסך עם כל הסביבה ואף אמר באחד השירים, בשנת 23', "מנודה מכל נִינְצֶ'סְט". זהו מייקובסקי במיטבו.
נ. ז.: "נינצ'סט" זו "עכשוות" בלשון אבות ישורון. זה הוא כנראה עצם הפוטוריזם. יש "עכשוות" ויש "פוטוריזם", ואם משורר שואף להשתייך ל"פוטוריזם", מטבע הדברים יש לו בעיות עם ה"עכשוות".
ג.-ד. ז.: דחיית ה"עכשוויות" בידי מייקובסקי היא מעבר לנעלבות פסיבית.
ס. ג.: אינני יודע. אני חושב, שאם הוא היה בעתיד, אזי היה בעתיד רחוק מאוד.
נ. ז.: אם נחפש ברוסית מילת ניגוד ל"נינצ'סט", נקבל דווקא את ה"בּוּדֶטְלִיָאנֶה" הללו, העתידיים – גרסה רוסית של הפוטוריסטים – שאליהם השתייך גם מייקובסקי.
ס. ג.: נכון. והמשך של זה היה לֶף – ראשי תיבות של "החזית השמאלית של אמנויות", אשר מייקובסקי ארגן ואחר כך עזב אותו. ואילו הצמרת של "שלטון הסובייטים" התנגדה לאותה שאיפה לצורות החדשות; הבוסים חשו בה עוינות כלפי עצמם, אבל הם לא ידעו איך להתמודד עם זה – מה לעשות, הרי מייקובסקי מהלל את לנין, איך אפשר להתעלם מזה?
ג.-ד. ז.: ומה היתה השפעת הפוטוריזם עליך בתור משורר?
ס. ג.: באיזשהו אופן הוא השפיע, כנראה. אבל איך – אינני יודע… [צחוק] אפשר לראות את זה בשירים, אשר – דרך אגב – גם אתם פרסמתם.
נ. ז.: דומני שגם אתה מתנגד לאותה "נינצ'סט".
ס. ג.: הנה, כבר במילה הזאת של מייקובסקי טמון הרבה. הרי זוהי מילה משלו, עוד לא היתה מילה כזאת לפניו. והנה, מתברר שיש "נינצ'סט". היא נוצרה אצלו בכוח עצמה, בדיוק כמו "הבריגדה של מייקובסקי". ויש אצלו המון מילים כאלה, הוא אף אמר: "המצאתי עבורכם לא מעט מילים".
נ. ז.: גם אתה המצאת עבורנו לא מעט מילים. נכון?
ס. ג.: אבל לא המצאתי אותן, הן נוצרו. הן נוצרות, נדמה לי, אצל כולם.
נ. ז.: בעצם, לא אצל כולם… אצל מעטים, רק אצל אלה שמעניין אותנו לדבר איתם.
ס. ג.: מזדמנים אנשים שמעריכים את שירַי. אבל, אתם יודעים, לפעמים אני חושב: טוב שלא פרסמו אותם. היה זה הדבר הנכון לעשות מבחינת השליטים. ניסיתי לפעמים להביא שירים למערכות, אך אלה היו פגישות לא נעימות. במיוחד הדביקו לי מילה: "פורמליזם". כל דבר שאינו כשורה – פורמליזם! טוב שלא הדפיסו אותם, מפני שאחרת הייתי נכנס , אולי, למסלול הפשרני הזה, הייתי מתאים את עצמי.
נ. ז.: לכן, הספר הראשון שלך יצא לאור בישראל?
ס. ג.: כן, אף על פי שרוב השירים נכתבו כבר מזמן.
ג.-ד. ז.: סביילי, נוצר רושם, כי חוג הדימויים שלך נשאר שנים רבות ללא שינוי, ושכל מה שסובב אותך כאן לא נכנס לתוך השירים…
ס. ג.: אדרבה. הנה, יש לי כאן שיר, שאולי אפשר אפילו להדפיס אותו, הוא נקרא "ישראלנדיה". אני יכול לתת לכם אותו. יש מחזור שלם, "ברושים", ואלה ברושים ישראלים. אבל אני חושב כל הזמן: הרי היו מיליוני אנשים, אשר חיו, הולידו ילדים, פחדו, התעודדו, ואי-אפשר למחוק אותם. בכלל, אני שמח מאוד שהשאלות שלכם ידידותיות כל-כך. [צחוק] באמת, זה חשוב מאוד, מפני שאני שייך לדור, שהטילו עליו אימה. ומאותה אימה נסעתי הֵנה. אצלנו, במוזיאון של מייקובסקי, היה אמריקאי אחד בשליחות עבודה, והוא אמר פעם: "הבנתי אצלכם דבר, שלא יכולתי להבין עד עכשיו – הבנתי מהו פחד אמיתי". הוא הרגיש את זה: איזשהו כובד סכך על הדור כולו ובכובד הזה צריך היה לחיות. וגורלי הטיל אותי להיכן שרק אפשר. מעולם לא הייתי גיבור אבל הייתי בחזית המלחמה, במַלַיָה זֶמְלִיָה, והקראתי שם שירים והרציתי הרצאות על מייקובסקי ועל פושקין.
ג.-ד. ז.: אני יודעת שפושקין חשוב לך לא פחות ממייקובסקי, ואיך זה מסתדר עם הקריאה להשליך את פושקין מאוניית ההווה?
ס. ג.: זאת, בעצם, שאלה טבעית. הקריאה "לזרוק" את פושקין, את דוסטוייבסקי ועוד רבים אחרים מ"אוניית קיטור של ההווה" היתה חלק ממניפסט של הפוטוריזם, שעליו חתמו רבים חוץ ממייקובסקי. מייקובסקי עצמו השיב אחר כך להאשמה, שהוא, כאילו, "משמיד את הקלסיקאים": "מעולם לא עסקתי בדבר הטיפשי הזה. פשוט סברתי, שהעבר המַצֵבָתי לא צריך לדחוק את השאיפה לחידוש". מייקובסקי, בכלל, העריך מאוד את פושקין וחובה לדעת את ההקשר כדי להבין מה פשר הקריאה ההיא. מייקובסקי ידע את שיריו של פושקין בעל-פה וציטט אותם תמיד.
ג.-ד. ז.: כשבאת לישראל התחלת לעסוק מיד בתרגום משוררים עבריים לרוסית. איך זה קרה?
ס. ג.: הייתי בטוח, שכאן חייב להיות משורר מודרניסטי חדש כלשהו. אפילו לא שמעתי על אבידן, אך ידעתי שמשורר כזה מוכרח להיות. סברתי, שתפיסת חיים חדשה, המהפכים הגלובליים שעברו על המקום, קום המדינה, ובעיקר תחיית הלשון העברית, חייבים להביא לידי התעוררות של שירה מודרניסטית. ואני חיפשתי את אותו אבידן מתוך ידיעה כי יש כזה, לא יכול שלא להיות. ומצאתי אותו. אבידן היה לי תופעה גדולה. נו, נדמה לי שעם זה אתם מסכימים. מצאתי אותו בעתון "את". התרגלתי אז לעברית בהדרגה, שיקמתי את מה שנשאר לי מן העבר. והנה, ובאותו רגע, באביב 73', מצאתי את השיר שלו "דיבורים". מצאתי את אותו "את" ומיד הבנתי שזה בדיוק מה שחיפשתי. והשיר הראשון, שתרגמתי, הוא "דיבורים". עוד לא הכרתי את אבידן באופן אישי. אחר כך הכירו בינינו והוא היה נרגש מאוד מזה, שמתרגמים אותו לרוסית. על מותו שמעתי ממישהו בחנות ספרים של מלר, בדרך לסטודיו שלכם ברחוב הנביאים; ולפתע ראיתי שכל האנשים נעשו שונים, שהם מין רוחות רפאים. עד היום אני נזכר בו כבאדם לא קל, אך מוכשר ביותר, משורר אמיתי.
ג.-ד. ז.: במה התבטא זה, שהוא היה לא קל?
ס. ג.: לעתים הוא היה חשדני, היה מדמה דברים בליבו. אבל היו בינינו יחסים טובים.
ג.-ד. ז.: הרי גם הוא תירגם אותך.
ס. ג.: כן, זה פורסם בעתון "עכשיו".
נ. ז.: התרגום הוא העניין המשותף שלנו. לכן, במיוחד מעניין אותי להבין: אתה אומר שחיפשת משורר, אבל מדוע היה לך חשוב לא רק למצוא אותו אלא גם לתרגם אותו?
ס. ג.: רציתי שהקורא הרוסי יבין, שקיימת שירה כאן. הרי באו הנה אנשים רבים בדעה ששירה הייתה רק ברוסיה. הן לא כך הדבר, יש כאן משוררים, ואבידן הוא, לטעמי, המודרניסטי שביניהם.
ג.-ד. ז.: ויונה וולך?
ס. ג.: כן, יונה וולך. היא שונה לגמרי. אבידן לפעמים התייחס אליה בזלזול, שלא בצדק. לחלוטין לא הסכמתי איתו בזה. אבל הוא בכלל היה כזה.
ג.-ד. ז.: יתכן שזאת היתה קינאת המשוררים.
ס. ג.: לדעתי, היא לא צריכה להתקיים.
ג.-ד. ז.: לא צריכה, אבל זה קורה. [צחוק]
ס. ג.: נו, באמת, איזו קינאה! המשורר צריך להיות כל הזמן הוא עצמו. ולשם מה, דרך אגב, צריך הוא להיות הוא עצמו? – הוא עצמו באופן עמוק ביותר? כדי לדעת להיפטר מזה, כדי שיוכל להבדיל את עצמו בקו, כדי להיעלם. נדמה לי שהעלמות עצמית זו היא-היא מהות השירה.
ג.-ד. ז.: זו מחשבה מעניינת מאוד.
ס. ג.: זאת לא מחשבה, זה קרוב יותר להרגשה. וזה ירשם?
נ. ז.: כן.
ס. ג.: לו יהי כן. [צחוק]
ג.-ד. ז.: אבל משוררים רבים סבורים, כי העיסוק בתרגום מפריע ליצירה אישית. מה אתה חושב על זה? הלא גם התרגום הוא דרך לשלילה עצמית כזאת?
ס. ג.: אני חושב שיש בזה מן האמת. למעשה, התרגום הוא מין שלילה עצמית, דחיית העבודה האישית כדי להראות את המשוררים האחרים. אך התרגום יכול גם להעשיר. הרי הכול עניין של אנרגיה. אתם אנשים אנרגטיים, שניכם, כך נדמה לי…
נ. ז.: מִדי פעם. [צחוק]
ס. ג.: כן. אתם מדי פעם אנשים אנרגטיים, ולכן התרגום לא צריך להפריע לעבודתכם האישית.
ג.-ד. ז.: בכל אופן, אנחנו לא מתלוננים.
ס. ג.: ובצדק. הרי גם אני לא מתלונן. [צחוק]
ג.-ד. ז.: סביילי, הרי היה פה משורר, שחשב את עצמו לממשיך ישיר של מייקובסקי. כוונתי לאלכסנדר פן. הוא גם תירגם הרבה משיריו של מייקובסקי. מה אתה חושב עליו?
ס. ג.: אכן הוא משורר, אבל לדעתי הוא הבין את מייקובסקי באופן פשטני כלשהו. הוא היה, כמו שאומרים, "יותר מדי קומוניסט", לכן הוא סחט ממייקובסקי רק את הדברים המגמתיים ביותר. הרי מייקובסקי כתב לפני מותו בפואמה "במלוא הקול": "כשתחפרו את החרא המאובן של היום" – אני תמיד מצטט את זה, מילים אלה נפלאות ממש – "כשתלמדו את האפלולית של ימינו, יתכן שתשאלו גם עלי". ה"אפלולית" הזאת, "החרא המאובן" הזה… לפי השמועה, אנשי הצנזורה נבהלו כשקראו את השירים האלה… מייקובסקי כתב דברים כאלה על המציאות. ודרך אגב, "במלוא הקול" הוא המשך "מצבה" מאת פושקין: הקצב דומה מאוד – "הקמתי מצבה לא מעשה ידיים, שביל העמים אליה לא יֹאבָד" – "אל רְחוֹק הקומוניזם, אליכם עוד אבוא". גם "רחוק הקומוניזם" ההוא הפחיד את כולם.
ג.-ד. ז.: כמובן. הרי צריך היה להיות קרוב.
ס. ג.: כמובן! ואילו אצלו: "מעל רכסי המאות"! "גוש השנים"! העיקר, הוא היה משורר גדול. תירגמו אותו ועוד מתרגמים, אבל תמיד שלפו ממנו את הדברים הפוליטיים ביותר. והרי כתוב אצלו: "וגם לי האַגִיטְפְּרוֹפּ* נתקע בשיניים"!
נ. ז.: סביילי, אותי תמיד מסקרנות דמויות הקיפוד והצב…
ס. ג.: וגם הדרבן. אי-פעם כתבתי שיר על קיפוד, במוסקבה, בשנת 35' או 36'.
נ. ז.: ההוא, בסיגנון של שיר ילדים?
ס. ג.: כן-כן. אחר כך קיצרתי אותו. ומאוחר יותר יצאה לי הגרסה "הקיפוד והדרבן". מאין הדמויות הללו? נדמה לי שראיתי אותן בחלום. הן איכשהו קרובות אלי.
ג.-ד. ז.: אבל הן אנתרופומורפיות, הרי אין זאת זואולוגיה?
ס. ג.: בוודאי… כמו אצל קְרִילוֹב. [צחוק]
נ. ז.: לא, זה אחר לחלוטין!
ג.-ד. ז.: אלה לא משלים!
ס. ג.: נו, כמובן. ואחר כך, קיפודים וצבים מופיעים אצלי בשירים לעתים קרובות. איך הם מופיעים? בכוח עצמם. צריך לחשוב על זה. יתכן שיש כאן איזה סוד, שלא מובן גם לי.
נ. ז.: אלה הן חיות מיוחדות: מתחבאות בתוך עצמן ומציגות כלפי חוץ קוצים כלשהם, או שריון…
ס. ג.: יתכן שמבחינה פסיכולוגית יש בזה משהו, אבל המחבר אינו יודע דבר על יצירתו. אולי אתה מצביע על משהו, שאינו ברור לי כל כך. אני רק יודע, שזה לא במקרה.
ג.-ד. ז.: אבל הדמויות האלה לא היו קשורות למישהו מסוים?
ס. ג.: לא. אני זוכר כתבנית, שעבדה במוזיאון הספרות – אחרי שקראה את השיר על הקיפוד, שאלה: "למי אתה מתכוון?"
ג.-ד. ז.: והצב לא עניין אותה?
נ. ז.: והסוד השני, הקשור אצלי לכמה וכמה משיריך…
ס. ג.: אבל אין שם שום סודות! [צחוק]
נ. ז.: יש סודות רבים כל-כך! הסוד השני – חוש הקוסמיות שלך.
ס. ג.: זה קיים אצלי. יש קוסמוס בשירים. יש אפילו שירים על בַּיקוֹנוּר ועל כף קַנַוֵרָאל.
נ. ז.: זה מצד אחד. ומצד שני, גם בשירים, שאין מדובר בהם על תחנת שיגור, קיימת תחושה, שאתה תמיד נמצא לא רק, נגיד, בדירה הזאת אלא גם בחלל הקוסמי.
ס. ג.: יתכן שכך הדבר, אבל אינני יודע בוודאות. כן, זה נכון. לפעמים נדמה לי שהחדר, שבצלו מצאתי מחסה, גם הוא טס אל מקום כלשהו, יכול להיות שאל המאדים, יכול להיות שאל הצדק. אבל, נקודא, אתה יודע, זוהי שאלה קצת מחמירה… [צחוק]
ג.-ד. ז.: אותי מעניין ביותר, שהשתמשת באופן פורמלי בפלינדרום, שהוא נחלת הפוטוריזם ושאותו פיתח חלבניקוב, ויחד איתו – ב"בית של אונייגין". איך זה התחבר אצלך?
ס. ג.: אתם, אגב, פרסמתם את "הבית של אונייגין" הפלינדרומי שלי. איך זה התחבר? הרי אתם יודעים את זה היטב! נו, תשמעו: הרי גם פושקין היה פוטוריסט! בחיי! הרי כל תופעה חדשה באמנות היא פוטוריסטית תמיד. במובן זה, המסורתיות, חיקוי הטקסטים המפותחים, יוצאים נגד האמנות הישנה, אשר טסה אל העתיד בדיוק כמו הפוטוריזם. את הטיסה הזו עוצרת המסורתיות. הטיסה לעתיד נעצרת – האיכות החדשנית של האמנות הישנה אינה מתקיימת – בנסיון לחקות אותה, לחזור עליה. מייקובסקי הרבה יותר קרוב לפושקין מאלה שמחקים את פושקין.
ג.-ד. ז.: אי-אפשר שלא להסכים עם זה.
ס. ג.: לכם אי-אפשר, כי אתם מבינים את זה, אבל רבים אינם מבינים את זה כלל וכלל. אמנם הפרדוקס הזה ברור אפילו יותר מדי.
ג.-ד. ז.: אולי רצית להוסיף משהו מעצמך, משהו שלא השכלנו לשאול?
ס. ג.: מה רציתי לומר עוד? אני רוצה לומר, שצריך להכיר את זושצ'נקו, הוא סופר גדול; צריך להכיר את מייקובסקי; צריך, לדעתי, להעריך את פסטרנק – יש אצלו לפעמים דברים מבריקים. צריך להעריך גם את סלווטור דאלי, את פיקאסו, בוודאי – את נקודא… [צחוק] חוץ מזה צריך להעריך את מיירחולד, שאותו השחיתו ולא נתנו לו להגשים את שאיפתו. איך השחיתו את האנשים! לעיתים העבר עוזר לי, אבל בעצם הוא מבהיל. לא העבר שלי, אלא בכלל. העתיד טוב יותר.
ג.-ד. ז.: ואיך עוזר העבר?
ס. ג.: הוא מזכיר, שהיו אנשים. לפעמים נדמה לי (ויתכן שזה בדיוק מה שרציתי להוסיף) כי הייתי מין אדם שונה לחלוטין. ההרגשה הזו אינה שלי בלבד, יתכן שהיא גם שלכם ושל רבים אחרים – ההרגשה, שלא פעם ולא פעמיים הייתי אדם שונה לחלוטין. וכאשר אני מסתכל על אותו העבר, אני מתכוון לאיזה איש, שהוא כאילו אני, וכאילו – בכלל לא אני, אלא אחר לגמרי, שונה לחלוטין. אינני יודע כיצד לבטא את זה, אבל אני רוצה לומר זאת.


מרוסית: נקודא זינגר







































































מודעות פרסומת