:

ילנה מקרובה: שבת-גוי

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 17:02

(פרקים מתוך הרומן צחוק על החורבות)

שבת־גוי שט נגד הזרם. בתא קטנטן בנחלאות, שחלונו פונה לשוק הירושלמי, חי לו שבת־גוי. איש רוסי, שאיתרע גורלו להיות אזרח המדינה היהודית. מתפרנס בצבעות ובשבתות – משרת את הדוסים. אסור להם, למסכנים, לעשות דבר וחצי־דבר בימים הללו, לכן הוא עושה הכול במקומם, בעד תגמול צנוע, כמובן. ידיו עסוקות וראשו פנוי ויש על מה לחשוב, ביחוד כאן, במרכזו הרוחני של העולם. אז הוא חושב.
נשוט נגד הזרם. נאמר, לקראת גוֹגוֹל. וידוי המחבר. הצורך שלו בהתבודדות יתירה דחק בו לעזוב את רוסיה. אחר־כך חזר אליה פעמיים. פעם אחת אפילו חזר כדי להשאר בה לעד. דבר מוזר קרה לו: באמצע רוסיה, הוא כמעט שלא ראה את רוסיה. ובכלל, גילה שם איזה שינוי תודעתי. כל אחד ראה דברים בעיניים פילוסופיות כלשהן. יותר מתמיד, רצו לראות בכל דבר את משמעותו העמוקה ואת מובנו ההכרחי – התנודה שמצביעה, בעצם, על צעד גדול קדימה.
אגב, הידוע לכם, רבותי, כי משתתפי אירועים דרמטיים מוכרים את מאורעותיהם למפיקי־קולנוע?

שבת־גוי מטייל בנחלאות ומתמרמר. מה אתם עושים, בני־אנוש!
בקבוקים ריקים של "קוקה־קולה" ושל "ספרייט", של מיץ־תפוזים, של מיץ־אשכוליות, של מיץ תפוחי־עץ, מקשקשים ורועמים ברחובות ריקים בארצו של עגנון.
שקיות צבעוניות ריקות פורחות ומרשרשות. בקבוקים גדולים, כרסניים, מתגלגלים והשקיות מתמלאות ברוח ופורחות באויר מלא זימזום של תפילות.
איזה חוצפן הרשה לעצמו לשחק כדורגל בבקבוקים? אבל בסביבה אין אף אחד, הבקבוקים מתגלגלים מאליהם, הצינצנות מטרטרות מאליהן והשקיות פורחות מאליהן. שמא השטן, חס וחלילה, התגנב לנחלאות?
המוכנים אתם לספוג מנה גדושה של לעג כדי לקבל את שלכם?
אצל גוגול, המשפטים היו ארוכים, ריטוריים ונעולים בנקודה. נרשה לעצמנו להחליף את הנקודה בסימן־שאלה – מגיע לך, כי בלתי־קרוּא באת לנחלאות. ומה אם הוא… השטן? וכל תעלולי הבקבוקים והשקיות הם מעשה ידיו?
מפורסם הוא יחסו של גוגול לז'ידים. יסולח לו, לאיש הגדול! אולי התבלבל באפלולית בין דִיקָנְקָה לנחלאות?
לא, לא התבלבל. הגיע הנה כי "זקוק היה לידע, כמו שצייר, המצייר תמונה גדולה, זקוק למיתווי־הכנה על־פי המושא. ידע היה נחוץ ליצירה שלו… מחשש לחטא כלפי המציאות, כלפי הזמן, התקופה, אשר בחר בה".
זאת אומרת, לא נוח היה לגוגול בהשחירו כל ז'יד וז'יד בלא הבחנה: הוא בא לאסוף ידע, רצה להשתפר.

שבת־גוי חוזר מהטיול וכותב "ערבי חוות נחלאות". מי לא אוהב את ערבי־הנחלאות השקטים, כאשר הז'ידים בירמולקות קוראים את התורה, כפופי־ראש, קדים קידות רצופות קטנות. כפי שתרנגולת־צעצוע מנקרת גרגר, כך גם הז'ידים אוגרים גרגר־גרגר את אוצרותיהם, שלא ימנו מרוב. נביט סביבנו – ווילות־אבן לבנות מעורבות בחורבות. נדמה שאם תבוא סערה, או יפרוץ מטר סוחף, ידלפו גגות החורבות, יעופו, ופְנים הבניינים ייחשף לשמיים. ז'יד לא ינקוף אצבע, יעמוד לו, כמנהגו מאז ומעולם, ליד הספר, והז'ידונים שלו ימשיכו להשתולל סביבו, למשוך בחוטים, הקרויים אצלם "ציצית", והזִ'ידוֹבְקָה הדשנה תמשיך להבדיל בין כלי־בשר לכלי־חלב – הז'ידים מוכנים לרעוב, אך לעולם לא יתירו לעצמם לאכול חלבי ובשרי מתוך כלי אחד. איזו אומה מצחיקה! הייתי עוקר לְאחד ת'זקן, אך אמתין, מוטב שאספר סיפור מעשה.
בשבת אסור לז'ידים לעסוק בשום עבודה, פרט לעבודת־אלהים. בספריהם חקוק: איזו עבודה נחשבת לעבודת־אלהים ומאיזו עבודה חייבים לברוח כמו שהשטן בורח מקטורת. המשפחות העשירות שוכרות לשבת איש פְּרָאבוֹסְלָבִי שלנו, שבת־גוי, שיגיש את המזון וימלא את כל משאלותיהן המוזרות.
סיפור מעשה, שקצרה רוחי לספר, שמעתי משבת־גוי עצמו. העולים (כך מכונה בפיהם מי שמקרוב בא) נשכר בעבור כל השכונה הדתית לעזרם ולפנקם בשבתות. לשם זאת – וכדי להימנע ממגע עם הנכרי – הפרישו בעלי־הפאות בשביל שבת־גוי שלנו תא קטנטן בבית גדול, שאין בו מלבדו נפש חייה. בתאו המבודד בילה שבת־גוי את שבתותיו משקיעה לשקיעה, עד לכוכב הראשון. הצטייד במיקרא וביין, אך לא עלתה בידו קריאה של ממש: רק יפתח ספר, תיפתח הדלת ומישהו ייכנס ובפיו בקשה – להסיע אישה לבית־היולדות, להזיז ארון, ומדי פעם – משימות מחוכמות יותר: להוציא שערה, שנפלה לצלחת, לחסל מקק, או להוציא לז'ידון קוץ מהתחת.
בעבור השירות הזה נתנו לו, לשבת־גוי, שקלים בדוחק, שלא יתפגר מרעב, אבל שבת־גוי – איש פראבוסלבי – לא התלונן אף פעם, תמיד הכיר טובה והשתחווה עד מותניו.
ויהי בחצי־הלילה שומע שבת־גוי מישהו רץ ומקלל בשפה שלהם. הציץ בחלון והנה אישה צעירה ושמנמון מפוטם; היא מנסה להחלץ ממנו והוא אינו מניח לה, וכך, בצוותא, בםקנדל, פרצו השניים לחדר. השמנמון מצביע על ידה של האישה הצעירה – והיא יפהפיה, אין לגרוע ואין להוסיף, עיניה בוערות כאיזמרגד, ריסיה נוגעים בגבותיה – מה הוא צריך ממנה בלילה, השמנמון הזה עם פאות וציצית? הוא מצביע על ידו השמנה והנה שם סריטה טריה. תופס באמת־היד שלה ודוחק את כף־ידה הדקה, הלבנה, אל חוטמו של שבת־גוי שלנו. מה עליו לעשות – לא הבין ונישק לה על היד. איך הוא צרח, השמנמון! פאותיו רועדות כמו קפיצים: "גזוז! חתוך!" מה לחתוך לה – את היד?! על מה? "הציפורן! הציפורן!" הוא לא שוקט.
בלב כבד החל שבת־גוי לחפש את המספריים. ארונו הקטן לא היה מסודר כלל, כל מטלטליו היו בערימה. חיפש זמן רב והשניים חיכו, שקטים פתאום. סוף כל סוף התגלו מספריים קטנטנים וגרועים ביותר; האם באלה תיגָזזנה ציפורני־הנוי? אך מה לעשות, אסור לו לאבד משרה בגלל ההרפתקה הזאת.
הורה שבת־גוי ליפהפיה לשבת על הכיסא ולהושיט לו יד. התישבה בהכנעה על קצה הכיסא מסתירה את עיניה. רואה שבת־גוי מתחת לעפעפיה הסגורים למחצה דמעות זולגות; ואילו השמנמון רק מגחך לו בשוויון־נפש ומושך בחוטי הציצית שלו. הו, אֵילוּ ציפורניים היו אלה: מעוגלות, מטופחות למשעי – שיברון רוח הוא לגזוז אפילו אחד מששים שלהן, ועוד במספריים קהים.
ביצע שבת־גוי חיתוך בציפורן האגודל, היפהפיה השמיעה צעקונת אך לא אמרה מלה. ו כדי לסיים כמה שאפשר מהר את העינוי הזה, החל לרסק את הציפורניים כלאחר יד, והיפיפיה הביטה בו בשינאה כזאת ש… חי השם, ליבו של שבת־גוי כמעט ניתֵר החוצה! אילו היתה שלו, של שבת־גוי, היה נושא אותה בזרועותיו ולא היה מרשה לאף אחד להתעלל בחמודונת!
רק רצה לגרוף את גזיזי־הציפורניים מהשולחן, תפס אותו השמנמון בידו והורה לו שיוציא מכיסו קופסונת קטנה, שיכניס אליה את כל גזיזי־הציפורניים עד לפירור האחרון ושיחזיר את הקופסונת לכיס. טְפו, אילו מנהגים ברבריים יש להם! אבל גם בזאת עשה שבת־גוי כמצוות הז'יד. והלָּה נטל את היפיפיה בידה ויצא החוצה.
בהמיית־לב הביט שבת־גוי בשביל החשוך, בעקבות היפיפיה, אשר את ציפורניה סירס כמצוות המנוול, וקילל את בן־הבליעל. אך מה לעשות: באת בין זאבים, ילל כמותם – המיר שבת־גוי את ערבות אוקראינה בנחלאות – מגיע לו.
בימים ההם היה גוגול מגיע הנה במאמצים גדולים ובזמן רב, אפילו היה יוצא לא מן הדְנייֶפְּר, אלא מאיטליה. אז הורגש כל טפח של אדמת־הדרך בכל הגוף; כיום – רק כיסי־אויר, לא קוֹלְדוֹבִּינוֹת – מהמורות רוסיות; לא תלילוּת הרי־איטליה. כיסי־אויר. הסוף.

שבת־גוי מתגעגע לרוסיה. קונצ'רטו לפסנתר מאת רחמנינוב. בעדינות, כמו חתולה מתלקקת, מוסיקת־צבע, פרווה מפוספסת – שפל באוקטבת־הבס, נחשול, כמו שלימדו בבית ספר – גלים חולפים ועוברים, אמבולנס אוּ־אָ־אוּ־אָ, אופנוע – בקלידים, אחריו משאית ואתנחתא – המכוניות עצרו ברמזור וההרהורים חוזרים, רוסיה, רחמנינוב, דיוקנו של בְּלוֹק – שם כביש מהיר, כאן – עוקף, בכל מקום מבצבץ לֶחֶ, רק לא פה, בין קוצי גמלים.

מיומנו של שבת־גוי. אירופה – קתדרלה נעלה בכיכר המרכזית המרוצפת, נהר מבדיל בין העיר העתיקה לעיר החדשה. נהר הכרחי הוא, וגשרים מעליו… מה עוד? – רובע יהודי, או גטו, עם בית־כנסת שנחרב ושוחזר, כיכר השוק… מנואט של באך, אַיִנֶה קְלַיִנֶה של מוצרט…
לנסוע באירופה ברכבת, מעיר לעיר, מארץ לארץ. דבר מופלא – לא דורשים דרכונים, רק בודקים כרטיסים.

שבת־גוי גורר רגליים לנחלאות. בדרך עצר מול לוח מודעות רוסיות וקרא בטור "שירותים": "ב'פסאז" (רח' הילל 23) יש תא קטן. שם עובד סוֹלוֹמוֹן קִיט. הוא יקצר לכם מכנסיים ויָצֵר אותם, הוא ישים רוכסן ויוסיף טלאי כך שאף אחד לא יגלה אותו. אין לו, לצערנו, טלפון, אבל מ־9.00 עד 15.00 הוא נמצא במקום".
כבר מאוחר ללכת לסולומון. ומה עם רָפִיק מאגריפס 62? "אפשר לקנות אצלו סוללות, צמידים, רצועות, אזניות, משחקים שונים. אתם יכולים לסור אליו כשאתם עורכים קניות בשוק. נוח מאוד. רפיק מדבר רוסית ומאוד משתתף ברגשות העולים החדשים. אפשר אף לדבר איתו על החיים".
והוא הולך לרפיק. לא בשביל קניות, כמובן.
גרוזיני קטן מלא הנאה עצמית בכובע־מצחיה שחור "שדה תעופה" היה כולו השתתפות ברגשותיו.
"קשה, מה? לא קל? זה יעבור. בעוד שְׂרים־שלישים שנה תבוא פה, תשאל את רפיק. אני כבר פיפי־קאקי עושה במכנסיים, ואתה נכנס חשוב כזה, תזכור מה רפיק אמר. הכול יעבור, אדוני, רק הבריוּת חשוב. קח אזניות. אני נותן לך לשתי אוזניים ואתה משלם כמו על אחד, מה?"
אחרי ביקורו אצל רפיק קנה שבת־גוי, בלי לדבר, בקבוק בחנות הסמוכה לבית בעל הקיר המצופה פח, ופנה שמאלה. שם הוא שכר חדר בקומה השנייה שבבית הפינתי. בקומת־הקרקע גרה לֵאיקָה עם בנה נֹחַ בן השנה. שרה בקולי־קולות "ירושלים של זהב". האכילה את שבת־גוי במרק עם קייקעלאך ושכבה איתו– דבר שהדת שלה אוסרת עליה. מחשבה אחת הציקה לשבת־גוי מידי פעם: אם אין לו מקום משלו בעולם, ואם הוא, בכל זאת, חי – פרוש הדבר, שהוא תמיד תופס מקום של מישהו אחר. כעת הוא תופס מקומו של בעל ואב , בשעה שהוא לא זה וגם לא זה.

יהודי ירא־שמים פורשׂ מיטרייתו מעל פרוצה מן השוק. מבול בא לנחלאות. השוק – המקום הססגוני וההומה־אדם הפך לשלולית כהה אחת. ברחוב אגריפס הלך לו יהודי צעיר ומיטרייתו בידו. מרוצה מהתרוקנות הרחובות ומהגשם, ציפצף לו "טוריאדור, הֱיֵה נכון!" לפתע הופיעה מעבר לפינה ריבה רטובה והוא הכיר בה פרוצה מן השוק. בכל זאת הכניס אותה תחת מיטרייתו וליווה אותה עד לביקתתה שבנחלאות. הוא זכר אותה, זכר איך היא סחבה אחריה לקוח חרדי מנופח כמו שקית־חלב דולפת מרוב גודש. והנה עכשיו הוא מרשה לה ללכת איתו תחת המטריה, כאילו שמכניס אותה תחת קורת גגו: יהודי ירא־שמים ופרוצה. "מה חשוב יותר לקדוש־ברוך־הוא", חשב לעצמו, "גשם סוחף, או אני והפרוצה תחת מיכסה אחד?"
השלולית התרחבה והגיעה מסף־הדלת עד אמצע חדרו. הוא שם סמרטוט מתחת לדלת והחל להתפלל. נשמעו דפיקות בדלת והוא נבהל נורא: שמא בא אותו חרדי נפוח להענישו על השוואתו לשקית־החלב הדולפת? למזלו היה זה שכן שלו, שבת־גוי, שראה בחלונו אור צהוב, ואז חשב…
שתו תה, התחממו. האיש הצעיר סיפר לשבת־גוי את הפרשה שלו עם הזונה. מבחינתו של שבת־גוי הייתה כל הפרשה שוות־פרוטה, אבל ידידו הדתי דיבר בהתלהבות כה רבה, תיאר את הגשם בשוק, ניפף בידיים, תפס את שערות זקנו הדליל באצבעותיו הארוכות, והפרשה קיבלה ממדים רציניים. "הרגשת שצריך לבקר אותי ובאת, נכון?"
לא היה לשבת־גוי שום חשק לשקר, אבל גם את האמת לא רצה לגלות. יתכן שהוא הרגיש זאת בלא דעת? סתם יצא לו מחדרו כדי שלא לתפוס מקום של מישהו אחר, אבל פה, אצל ידידו, שוב הוא תופס מקום של מישהו – קרוב לוודאי הוא תופס מקומו של איזה בחור־ישיבה, מן הסתם, אשר היה פותר את הבעיה דרך ההלכה. מה הוא יכול להגיד? שגזז פעם ציפורני אשת־איש באמצע הלילה…
"טוב עשית שבאת! בוא נשתה עוד תה!"
אבל שבת־גוי כבר קם ללכת.
"קח מיטריה! אני לא אתן לך ללכת בלי מיטריה!"
הוא עמד על שלו ולא היה לשבת־גוי אלא לקחת את המיטריה. מתחתיה תפס הוא את מקומו של ידידו, האיש הצעיר ירא־השמים, שריחם על הפרוצה.

בדעתו של שבת־גוי עלה רעיון ה"מחליף". ה"מחליף" הוא בעל שלל מקצועות. אין לו מקום־עבודה, הוא מחליף את כולם: את אב־המשפחה השט סביב העולם, את הרמזור המקולקל, את קריין־הרדיו שאיבד את קולו, וכו'.
עליו לדעת את שם המוחלף ואת סיבת ההחלפה.
לדוגמה: מרצה לתורת־השיר שבר את ידו. במקום תורת־השיר ילמדו חודש שלם את החומרים. מה הקשר בין תורת־השיר לחוזק־החומרים? קשר ישיר. פירושו של שיר – צורה. הוא צר צורה. החומר מתנגד. ההתגברות על חוזק התנגדותו עושה את השיר גמיש, נמרץ וקִצבִּי.
ככל שהעבודה פשוטה יותר, כך תִפחת היראוּת המחליף. מה זה משנה, בעצם, מי מנקה, מי שוטף, מי מטאטא – המחליף או המוחלף?
המחליף אינו יכול להחליף את עצמו. ו בזה אין לו תחליף.

שוב לגזוז ציפורניים, והפעם – ברגלי היפהפיה. אבל באותו רגע פרץ אליו אותו שמנמון עצמו וציווה על שבת־גוי ללכת איתו. זה היה כבר אחרי חצות. שוב לגזוז ציפורניים, אבל הפעם – ברגלי היפהפיה. בחדר־השינה שלהם. בלי לגעת במיטה, כלומר, בלי שום מסעד.
היא שוכבת מכוסה בסדין עד לגבותיה, אסור לה להסתכל על עובד הכוכבים. שוב אותן קפריזות בלילה. שמא לאסוף שוב לקופסונת?
חדר־השינה כולו ורוד – וילונות, שושנים, נרות דלוקים. רומנטי ביותר. אבל כיצד לגזוז באפלולית, ובלא מסעד?
על־כל־פנים לא התאפקה והסירה מעט את הסדין מעל עיניה. המבט הזה נוסף על קודמיו. שבת־גוי רק גזז ואסף את הציפורניים, את סוד־האהבה הכמוס, אל הקופסונת…

הוריו של שבת־גוי באים לבקר. ברחובות ירושלים האליפטואידליים משוטט שבת־גוי עם אבאלי ועם מאמוש. הם משתאים – הנה כי־כן, לאן הוא נקלע בנם היקר, איפה נפל הבחור! הרחוב מקביל, כביכול, אבל ראו־נא – הוא הוביל אותם לכוכב אחר, ואיך להחלץ מכאן? סביבם כובעים שחורים, ילדים בעדרים, תלתלים מיטלטלים עד לסנטרים; איך הם מטלטלים אותם?!
"איך אתה חי, בני, בין הזרים", מקוננת האם. אבל לאחר שקנתה בשוק כל מיני דברים ואכלה, היא נרגעת. "לא על לחם לבדו", ממלמל האב, אבל גם רוחו מתרוממת לאחר לגימה הגונה. משלים עם חייו העלובים של שבת־גוי ועם חבֵרתו, עם לאיקה מקומת־הקרקע ועם פעוטהּ נֹחַ, פצפון לא נפסד. אבל בכל זאת – ארץ נכר!
שבת־גוי לא מתווכח. שם הוא לא היה שורד; כאן הוא תופס באופן חוקי מקומו של מישהו אחר.

הוריו של שבת־גוי מתחננים בפניו שיעזוב את ישראל. שבת־גוי ירד מהאוטובוס על יד השוק. המון, משטרה, כתמי דם, שברי־זכוכית. כן, זה קרה ממש לפני דקות ספורות. שאל אם תפסו את המחבל. נראה שלא. "יתפסו", אמר שבת־גוי ולא הלך לקנות תפוחי־אדמה. כל התאבון הולך לאיבוד אחרי דברים כאלה.
"מוטב שתסע מפה, בני. היהודים והערבים תמיד ילחמו ביניהם, מה לך, לרוסי… אוי, מישהו טילפן לך בשפה זרה!"
"מי?"
"איך אנחנו נדע?"
"ואני הייתי מבין, לכן אני זר".
"איזה מין זר אתה!"
"זר למופת. מין תואר־כבוד כזה. אתה תופס מקום לא־לךָ; אבל שורשים אתה נוטה במקום שלך". "איזה שורשים?! אפילו נֹחַ לא שלך".
"לזר לא צריך להיות דבר משלו. שורשיו במקום שזר לו".

שבת־גוי מעניק את סיפורו לסולומון קיט. רק לא להפוך לקרוב, ל"אחד משלנו". בשום פנים ואופן לא להיקלט. להיות גוף זר, קוץ בתחת, מחט באמְתחת. חבר שלו נסע לגרמניה, רצה לחיות כמו כל הגרמנים – התאבד. רוסים ממוצא יהודי קופצים כאן מהחלונות, או שחוזרים לרוסיה ושם סוגרים חשבון עם החיים. זה הוא מחיר החיפושים המשוגעים אחר מקום משלהם. לא מזמן הוא נתקל, בעיתון רוסי, בכתבה על פעילות החיפוש – דחף החיפוש, האנרגיה של הדבר המרכזי בחיים, מטרת־העל, סופר־רעיון. אם ימנעו מחולדה את פעילות החיפוש, כלומר יתנו לה אוכל בשפע ובלי בעיות, היא תתנוון ותמות בטרם עת; אבל אם ישימו מכשולים בדרכה לאוכל, היא תפעל תמיד בחיפושים יצירתיים ותשמור על כושר טוב.
מה תאמר, סולומון קיט? שום דבר. תשים טלאי כך שאף אחד לא יבחין בו. לתפור, להחליף ריץ'־רץ', להכליב לולאה פה ושם – אלה הם כל הרעיונות הלא־מחוכמים לשיפור המין האנושי. בא אביון עם חור במכנס – יצא בלי החור. אף אחד לא יבחין איפה היה החור. בבית־מלאכה קטנטן דחוס ברחוב הילל, במרכז ההתרוצצות וההבל־ההבלים, יושב לו זקן משטעטל באוקראינה, ניצול שואה. סביבו בגדים זרים, בעיקר בְּלוֹיי־סְחָבוֹת, שייראו כחדשים, זאָל איך אַזעי לעבן – תופר במכונת־תפירה של רגל ומבעד למשקפיים מסתכל בענוה על הקליינט ואל התפר. "נו, מה אמרתי לך? החור הזה ישאר בינינו".
שבת־גוי העניק לסולומון קיט את סיפורו. מעשה שהיה בסנדלר יהודי כך היה: באה אליו לקוחה, אישה שהיה מאוהב בה ורצה לשאתה לאישה לפני שנים רבות. הנעליים של בעלה נזקקו לתיקון דחוף.
סולומון קיט לא קרא את הסיפור. אין לו זמן. גוגול נהג בערמומיות יתרה – נעל שתי זקנות בחדר והקריא להן מתוך ערבי חווה בסביבת דִיקָנְקָה.
אך שבת־גוי איננו גוגול והזקנות אינן סולומון קיט.
חמסין. המידבר מעלה חול חם אל השמים, הרוח מפוררת אותו לאבק אפור. כאילו נשף שואב־אבק ענקי את כל האבק ששאב במידבר. כך, כנראה, כוסתה גם ממלכת שוּמר באבק.

שבת־גוי מתישב ב"רומא" של גוגול. עלות השחר. השמים מדממים. באפלולית הקימרונים, תוך בסיר־האבן הנפוח שדוֹפְנוֹ שבורה, חתולים רב־גוניים מתרוצצים על גלילי שיש לבן. זה הוא הקולוסיאום, מבצר־האון. רומא.
שבת־גוי שטח את מעילו על־פני רצפת האבן, התישב ופתח כרך של גוגול.
"…בחורבות עצמן ובעוני המפואר של רומא לא היה שמץ של אותה תחושה מיגעת, החודרת עמוק אל נפש אדם, אשר משקיף על שרידי הלאום ההולך לעולמו בעודו חי. כאן התחושה אחרת היא, כאן שלווה בהירה וחגיגית. וכל אֵימת שהנסיך חשב על זאת, הוא שקע על־כרחו בהרהורים ואף החל להעלות בדעתו משמעות מסתורית כל שהיא, השרויה במילים 'רומא הנצחית'".
שבת־גוי הוא הנסיך, ובלבד שהגיע הנה לא מפריס אלא מירושלים. עלה למטוס – והנה הוא כאן, בספר שכותרתו רומא.
"הוא עצר בכל פינה, כמעט".
כה תאמו הדברים את אשר ראה שבת־גוי והרגיש, שאולי לא צריך היה לטוס לרומא כדי לבחון את הטקסט מחדש. או להיפך – זו היא הנכונה שבכל יוזמותיו.
כמו הנסיך, הוא חזר מדֵי ערב הביתה ולא לאכסניית־לילה לעניים. והבית נמצא לא־הרחק מהוילה בּוֹרְגֶזֶה, ובו עיניים על הקירות, אבק בפינות וקורי־עכביש תחת התיקרה.
איך הוא השתלט על העושר כזה – הדבר היה מעניין אפילו את גוגול עצמו.
אנגלי אחד, יפה כמו המלאך מכיכר־המלאך, בא אצל רחל, וארבעתם שתו בחדרה של לאיקה. רק הזכיר שבת־גוי את חלומו – לטייל ברומא עם כרך של גוגול – והמפתח כבר בכיסו.
הוא קרא וקרא מחדש את גוגול ובכל פעם מצא אצלו עוד ועוד מקומות חדשים. הוא גילה את גוגול כפי שגוגול גילה לו את רומא.
"…כעת היא שולטת בעולם, אפילו בחורבן שלה: פלאי־האדריכלות הנעלים האלה נשארו כרוחות־רפאים, כדי לעזוב את אירופה על מותרותיה הסיניים הקטנוניים, על פיזור־דעתה המצטעצע".
בדקה חגיגית שכזאת היה משלים, יחד עם גוגול, עם חורבן מולדתם המשותפת; יחד עם גוגול חזה בכל דבר עובָּר של חיי־נצח, של עתיד לנצח טוב יותר, "שבוראו הנצחי מכין לו".
ואילו ברגעים הלא־חגיגיים, מחשבותיו על חורבן המולדת לא הובילו אותו לַמסקנות המשמחות על העובר של חיי־הנצח ואז דבק שבת־גוי בבקבוק כמנהג הגויים. בשעה ששתה חלם על יפהפיה זו, שבגללה בא הנסיך לידי ההרפתקה.
"האם יבנה אדריכל מקדש מפואר בסימטה צרה? לא, אני צריך לראותה! מן ההכרח!" והנה, בסימטה רומית צרה, כשהיה בגילופין להנאתו, ראה שבת־גוי את היפהפיה, אשר פניה, כמו שנאמר, קרנו בבת־שחוק מתנוצצת. אבל האם יבנה אדריכל מקדש מפואר בסימטה צרה? כאן, בהחלט, היה ניגוד, מפני שהאישה היתה התגלמות היופי. לא אישה – ברק־השמים!
שבת־גוי ניגש אליה לא לגמרי בלי לפחד. מקרוב ראה את שפתיה הפשוקות ואת טורי שיניה הנפלאות. ואך התקרב לנשקה, הגיח מתוך האפילה השמנמון עם הציצית וחצץ בינו ליפהפיה. לא, זאת היתה לא אותה יפהפיה, שאת צפרניה גזז.
"רע מאוד!" חשב הנסיך.
"איזה זבל אתה!" צעק שבת־גוי בעברית ספרותית. "ככה נאמן אתה לאשתך!"
"זמן רב הוסיפו לכת ברחובות, כל אחד שקוע בהרהוריו", שוטר הוליך אותם לתחנת־המשטרה. חיבר רפורט, שבו שבת־גוי הואשם באנטישמיות. אזרחותו הישראלית לא הובאה בחשבון. שבת־גוי שמח בשביל גוגול – לא הצטרך הלז לשלם קנס על ביזוי הז'ידים. לא היה שום טעם להסביר בתחנת־המשטרה על מה הוא "נכנס" בשמנמון. שבת־גוי לא היה מוסֵר מעולם.
"עוד ניפגש איתך", אמר לו לשמנמון בעברית. וזה נבהל ושילם את הקנס מכיסו, מה שהפתיע לא־במעט את השוטר. הלָּה אפילו הביע את רצונו לבוא לביקור בישראל, ארץ האחווה והרֵעוּת הנפלאה.
"אז היא היתה איטלקיה, או יהודיה?" שאל שבת־גוי את השמנמון כששניהם יצאו אל כיכר הקפיטול.
העיר הנצחית נתגלתה לעיניהם בפנורמה זוהרת. אלהים, איזה נוף! בהיותו עטוף בו, הוא שכח את עצמו, שכח את יופיה של האישה, שכח את גורלו המסתורי של עמו ואת כל תופעות העולם.
"זה לא עניינך", רטן השמנמון.
והצדק היה עמו.


מרוסית: נקודא זינגר


: אלנה מקרובה נולדה בבקו (אזרבייג'ן). משנת 1990 מתגוררת בירושלים. פירסמה 18 ספרים, בהם 7 ספרי פרוזה, והשאר – ספרים על הרפייה באמנות ועל השואה, אשר תורגמו לחמש שפות. המחזה שלה "מי כאן צחק?" בתרגום של פ. מקרוב פורסם בגליון מס' 3-4 של "נקדתיים".





































מודעות פרסומת