:

דורון ליבנה: סמיוסיס ΣΕΜΕΙΟΣΕΙΣ

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:26

הוא השם המופיע על פנקס־רשימות שקניתי ביוון ב־1977, או 78'. (תרגום השֵם באנגלית מופיע תחתיו: reporter’s notebook.) הפנקס מילא היטב את תפקידו במהלך המסע ונתמלא מכריכה לכריכה; פנקס שני הצטרף אליו עד מהרה.
בלשון־המלומדים, 'סמיוסיס' הוא המתחולל בין הדברים לסימניהם, בין 'מסומנים' ל'מסמנים'. סמיוטיקה היא תורת־הסימנים (ובכללם מלים בכתב, בצליל, במחוות־גוף – כגון בשפת־החרשים; תמרורי־התנועה בכבישים; הבעות־פנים; שרטוטים וציורים וצְפנים למיניהם וכן הלאה).
ושוב, במבט מן החיים ראיתי את המלה ΜΕΤΑΦΟΡΑ מצוירת על דפנות של משאיות הנעות בכבישי יוון: מטאפורה – העברה, הובלה. המלה 'פנקס' באה מן המלה היוונית ΠΙΝΑΧΙΣ: 'לוח', 'לוּחית', או 'סימן'. בפנקס־הרשימות הלז יש מן המשל, המטאפורה, ואף מן החידה. הרי הוא – צלמו ודמותו, לפחות –"מוצג מס' 1" בתצוגה הנוכחית.
קשה לקרוא לה 'תערוכה'. יש בה עדויות ישירות ועקיפות, אותנטיות ומשוחזרות, או כאילו־משוחזרות, למסע שהחל לפני כשלושים שנה והוא רחוק מסיומו יותר מכפי שהיה אי־פעם. יתרונו של היוצר המבוגר הוא זה, שיש לו מקום לחזור אליו. הרי זה מה שאנחנו עושים כל החיים שלנו: בונים לנו – בסמוך, או במרחק – מקום לחזור אליו.
"אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה־בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו" (תה' קג, טו-טז). מקומי הוא באשר אני עוסק בו כרגע וכן בבני־משפחתי, בתלמידי, באנשים שמזדמנים לתצוגות, שאני עורך מדי פעם. והִנה, 'אגריפס 12' – "אתר־הבית" שלנו, היכן שכל אחד מאיתנו אוצר את עצמו – הרי זה בעבורי יותר מחלל־תצוגה, יותר מחלון־ראווה לעצמים שאני יודע לעשות.
כרגע אני רואה פה מקום לקיים את המתהווה, את אשר נוצָר ומתפתח בפנקסים, במחברות, בתיקי המסמכים והרישומים ה"ישנים" וה"חדשים", במגירות, בעליות־הגג. אני רושם, זאת אומרת, אני משאיר סימנים על פני־שטח. ובעצם, "הנוסע היטב אינו משאיר עקבות".* האירוע הנוכחי מתקיים ברווחים שבין המוצגים וגם בתאורה, ברעש־הרקע, בעצם נוכחותך. לכן, רוב־רובם של המוצגים לא יישמרו; הרי הם כמו חלקי־תפאורה להצגה, שלא תוצג עוד.

לא נקרֵאתי – רק נקרֵאתי
ובמספּרכם לא אֶמָצֵא.
אם אֶפָּקֵד – לא אֶפָּקֵד
או אֶמָצֵא – לא אֵרָצֶה!
(ר' יהודה הלוי)

מה אני מנסה לומר כאן? בין השאר: חכמת האמן בימינו היא הידיעה, שדבר כהווייתו אינו נגלֶה – הכל דווקא נעלם – בראייה ישירה; מאום אינו נוכח ואינו מוּכח כהווייתו אלא הוא נסתר כדי להשתמע, להתפרש ולהתפענח.** כך,
"ויגשו אליו התלמידים ויאמרו למה זה במשלים תדבר אליהם. ויען ויאמר … כי מי שיש־לו נתוֹן ינתן לו ויעדיף, ומי שאין לו גם את־אשר יש לו יוקח ממנו. על־כן במשלים אדבר אליהם…" (מתי יג, 10-13).

היצירה החזותית אמורה, כעֵין משל, להוכיח את – לקיים נוכחות של – הדברים המסתתרים להשתמע בשפה. על היחסים בין היצירה החזותית לעשייה הלשונית נסב המיצב הנוכחי – על הקול המשתמע למראה התיבה 'קול': קולי הקורא והנקרא; על הגוף בהיותו רשום, בהיותו כתוב.
הדברים מיתרגמים זה בזה ותנועת ההיתרגמות היא עצם ה"מקור"; אך האם אפשר לשוב ולרכוש שפה, כלומר כלי לביטוי וליצירה במלים, או בלעדיהן – אשר תהווה נוכחות שמעבר למשמעות? – לשון, שתהיה שפת־אם, שפת־אםת?

“‘I want to SAY a nude, [-] I don’t want to make a nude like a nude. I only want to SAY a breast, SAY foot, SAY hand, belly. If I can find the way to SAY it, that’s enough. I don't want to paint the nude from head to foot, but just to be able to SAY it.”’***

אמנם, השאיפה היא להכיר, לדעת ולהיווכח בבחינת "פה אל־פה אדבר־בו ומראֶה ולא בחידות…" (במד' יב, ח); או: "כי כעת מביטים אנו במראָה (או: בזגוגית אפלה) ובחידות ואז – פנים אל פנים. כעת יודע אני קצתו ואז – כאשר נודעתי אדע אף־אני" (קורינתיים א יב, 12). אך עדין אין לנו אלא לחלום על הֶארה שבדיבור ("ויהי אור"), על הפיכת הקול לנוֹגה ההכרה האלוהית, המוחלטת. הרי האמן הוא חולם, מספר חלומות, פותר חלומות. וזה הוא עניינו של אירוע זה, הסמיוסיס – פענוח, ניחוש, המצאה, אם לא מציאה והתמצאות: "בן־אדם חוּד חידה ומשול משל…" (יחז' יז, ב).

אגריפס 12
נובמבר-דצמבר 2004



Untitled-1fr



Untitled-2



Untitled-3fr



Untitled-4fr



Untitled-5fr



Untitled-6fr



Untitled-7fr



Untitled-8fr



Untitled-9fr



Untitled-10fr


: דורון ליבנה נולד בתל־אביב ב־1950, עוסק באמנות, בתרגום ובעריכה. חי בירושלים ומלמד במחלקה לאמנות ב"בצלאל".





































מודעות פרסומת