:

דניס סילק: מונטפיורי

In נקודתיים: 5-6 on 19 בדצמבר 2014 at 18:03

חלק ראשון

עגינה

משה מונטיפיורי, איש החסד, ירד בחוף יפו ב־1875. הוא היה בן תשעים ואחת, זה היה מסעו השביעי לפלשתינה. ד"ר לוֹוֶה, הפוליגלוט שלו, דידה לצידו. הוא תרגם לו את המחמאות. אנשים רבים נופפו בשירים או בעתירות שונות. מזג האויר היה גשום. ידו, זו היד החותמת על צ'קים, אחזה במטריה. כובעו הבהיק מעל פלשתינה.
מרכבת המזל שלו הבהיקה גם היא. מונטיפיורי נעל מגפיים אנגליות וחבש כובע אנגלי, מראהו כאחד הנכבדים האנגלים, אבל גלגלי מרכבתו ניטו בעברית, הכריות שלה מעולם לא דיברו לטינית כנסייתית טובה. היתה זו חיפושית־מלאך שחורה שהטיסה את מונטיפיורי לעלילות הדם. באותו זמן הוא היה שולח מברק לפלמרסטון, כי מונטיפיורי הסיר את כובעו בפני עבָרו, אבל השתחווה לויקטוריה. הוא היה נכבד ויקטוריאני, כלומר, הוא ישב כשלֹמה המלך בישיבות ההנהלה של חברת הגאז אליאנס.
הרציף הבהיק במזל טוב. הוא היה נסיך החסד. היו לו כיסים כה רבים. כיס אחד יָקַד במזכרות של יהודית המתה שלו. השני בעַר בהמחאות בנקאיות, אבל היה גשום מאד ביפו.


עצה

מוזר לנהל שיחות כאלה עם יהודית. אולי הגלגלים העבריים עזרו בכך. הם נסעו דרך פרדסים. נראה שהמתה היפה שלו ידעה כל כך הרבה על הכל. היא חייכה מבעד לחלון אל פלשתינה. "יש כל כך הרבה לעשות, מונטה", היא אמרה, כאילו הוסר הלוט הנצחי, כאן, בין הדונמים הלא־אנגליים. לגלגלים שלו היה קצב סדיר משלהם, אך הוא פָּעַם היטב עם הפטפוט המיושב של יהודית. "כשתגיע לירושלים, אל תשכח לבקר את אאורבאך וסלנט, הם יעוצו לך עצה טובה כזאת". ואז יצאה מן החלון, הוא יכוֹל לראותה חוצה בריצה מהירה מאד את הפרדס.


האוהל

יריעות האוהל השקיפו מַטָה בחומרה אל החיים הלא צפויים המתחוללים באוהלו. הם כיסו עצמם בדיוקנאות של מתיו. כמעט כל הדור של מונטיפיורי השקיף עליו מן העיר האחרת. אפשר שבשבעת מסעותיו לפלשתינה עלה זכרם לפניו, כי שרת אותם כמיטב יכולתו בחייו חסרי המטרה.
הוא ישב שם, אולי מעַיֵין בדף של מַאֲזָן, אל מול דיוקנה של יהודית. איש גבה קומה, ישב שם מתבונן ביהודית. כל לילה הבְּהִייָה הזאת, הקריאה הזאת ממעמקים או השיבה אל העבר.
האישה המתה בישמה את המלתחה הפיכַּחַת שלו.


דיו לסימוּן

אמו סימנה את הלבנים שלו לפני ששלחה אותו לפנימייה. מוזס מונטיפיורי. הן ניראו גלמודות על מיטתו, הגופיות המסומנות.
הכרכרה שלהם נסעה בין שדות שחלקותיהם גודרו. היא לא יכלה לחבר בין העיירות המנותקות. "יֵש עריסות מוות מתחת לאדמה, שם איש לא יוכל לבקרך".


תָקוּעַ

הוא נתקע בין פרדסים. שמע קול משאבה עגמומי. פעימות המשאבה התנגשו בחיים הלא מאוזנים של מחשבותיו. אז לבנה השליכה את צילה הארוך והאפל מאחורי סלע. לְבָנַת הבדידות של מונטיפיורי הורתה לו את הדרך.


תוכנית עיר

הוא חיפש את תוכנית העיר. אולי לבנה קטנה נודדת היתה יכולה לסייע לו. לבָנָה בגודל של סוס פּוֹנִי. אולי הוא כיזב לירושלים שעצרה את נשימתה וקִיוותה. אפשר שהוא נסע לקראת אשה מתה בסירה שמעליה הצהיר הצהרות. אולי חפץ בגלגל מים לחלום לידו ושוב לא היה נסיך החסדים. לבנה נודדת מעל ראשי הסוסים. ואז עוטפים אותו גלי הַנְדוֹד.


חלק שני

משימה ימית

בחלום הזה הוא עמד ליד גלגל המים ביפו. הוא לבש מדים של מפקד משמר. ד"ר לוֹוֶה הלעיג על עמידתו. לא, לווה, אמר מונטיפיורי, קודם כל נפוליון, אח"כ הטורקי. נַחֵש מה אני חושב מתחת לכפתורַי. הפחה של ירושלים מצפה שיַשקו אותו. אנחנו נפליג דרך שער יפו.


קבלת פנים ירושלמית

הטורקים העומדים בשורה דגלו את נישקם. הם קראו את קריאות ההידד שלהם בסגנון מוּרי. הוא היה מרוצה מן המסדר שלהם, ואמר זאת לפחה. המאמצים הבלתי־נלאים של הממשלה הטורקית לשַמֵחַ את נתיני השולטן – נָעֲמוּ לו תמיד. הם הכינו כיבוד מיוחד למונטיפיורי.
הפחה נעץ סיכות במפת המלחמה של הלבנה. הטורקים שלו התבוננו בטלסקופ, נופפו באגרופיהם לעומתה, רקעו ברגליהם בקינטור. הִטְעִינוּ את רוביהם באבק שְרֵיפָה, כִּוונו אותם אל הלבנה.


ארוחת הערב של הבאשי־בוזוקים

הם ירו בלבנה הגדולה, היא היתה חסרת־מגן מחוץ לשער יפו. הבאשי־בזוקים גרפו מלוא כַּפַיים את חלקיה החיים. עכשיו הם עוד יתחילו עם הסוסים שלי, חשב מונטיפיורי. אבל הלבנה המלהטטת צחקה לבאשי־בזוקים. הוא ראה בשמיים מישהו שאיש לא אכל אותו.
"את זאת הם לא יאכלו", הוא אמר בשמחה לפחה, "לא, לא – לא את הלְבָנָה הזאת".


עוד עצה

הוא הלך לדרוש בעצתם של סלנט ואאורבאך. אבל הם היו במצב־רוח מוזר. "הבֵּט", אאורבאך הפשיל את הוילון והצביע על חרמש הסהר. "היא שוב הופיעה".


חברות צדקה

הוא עבר על החשבונות עם אאורבאך וסלנט. הם באו לחברה למען החזרת עטרה ליושנה. נראה שהיו לה מעט מאד נכסים. החשבונות לא התאזנו והוא חקר אותם בעוד אאורבאך שתקני שלא כדרכו.
"יש כאן אי־סדרים מסויימים, הֶסְדֵרים מוזרים של הנכסים שלנו, סר מוזס".
"כמובן, לא כאלה שתפסול אותם", הוסיף סלנט.
"רבני ירושלים מתמיהים אותי, אחרי הכל. שלושים ושלוש שנים של התכתבות מתמדת, ובסופו של דבר תעלומה".
"אתה לא כועס, סר מוזס?"
"לעונג הוא לי. כמובן, בתנאי שתציעו לי פתרון לחידה".
שוב הִבְלִיחַ קלות חוסר המנוחה של אאורבאך.
"ניכר שאתה עייף, סר מוזס. אולי מחר נוכל להתעמק בעיסקות של החברה!"
"כמובן מחר. הגידו לי, מי הנשיא שלכם?"
אאורבאך חצה את החדר אל החלון. "נדמה לי ששמעתי מישהו מצותת בחוץ".
"רק שממית, רבי אאורבאך. שממית סקרנית".


הביקור

למחרת הם ביקרו אותו עם כס אפיריון שהבישוף גובאט השאיל להם באדיבותו, כס האפיריון היחיד בירושלים. הקאוואס העמיק אִתם הרחק לתוך העיר, מבקשי הבקשות ומחברי השירים נשרו להם. בגלל החום, או אולי בגלל משא שנותיו, מונטיפיורי חדל לחשוב בכלל. הקאוואס משך תשומת לב, לא אל הנכבד הזקן הנישא באפיריון דרך השווקים, כי אם אל האדמה שבה הָלַם במַטֵהו.
היה עליהם לשאת אותו באפיריון מעלה בגרם המדרגות המתארך. עבד כושי יצא אליהם ותמך בו בזרועו האחת, רבי סלנט אחז בשניה. הוא הוכנס לחדר שֶכּוּלו בסגנון המזרח, ללא כסאות ושולחנות, מחצלות קש נפרשו בכל הכוונים, כולן נאות ונקיות. הכושי נחפז אל תוך חדר המוליך החוצה, שאל דבר־מה בקול נמוך, והוליך את מונטיפיורי אל אותו חדר.
הרבנים נפוּלי הפנים היו במְאַסֵף.
נשיאת החברה להחזרת עטרה ליושנה ישבה בכסא רם מסעד ולפניה מכתבה שעליה נערמו מכתבים, כמה מהם, הבחין מונטיפיורי, היו בכתב ידו. הוא ראה את חתימתו האדירה מתרוממת לקראתו בעברית. הנשיאה, שפרק ידה מוקף תחרה עדינה, הושיטה לו את ידה.


זרזיף

איש זקן גורר ענן של גשם במעלה המדרגות, הכושי נחפז לקראת המלכה. אולי תשב ואל תאמר דבר. שולחן שמעליו רכונים הרבנים.
אולי תשב. הוא הסיר את הצילינדר שנראה מגוחך בירושלים, שלף מתוכו שפן, רקד את ריקוד הג'יג של נער בן שבע־עשרה, כפי שהכירוֹ פעם, להטט עם הלימונים על השולחן שלה, שלף קלף ג'וקר משרוולו, התחרט על כל המכתבים שעליהם חתם בימי חייו, דיבר במשפטים קצרים. תשעים ואחת שנים של זרזיף. אל תאמר דבר.


מזג אויר

אמור משהו.
המ המ.
משהו.
מזג האויר נאה להפליא.
משהו.
מאדאם, אני מסיר את כובעי בפנייך.
משהו.
מאדאם, התחרה הזאת יפה להפליא.
משהו.
ויקטוריה היתה מהללת את התחרה שלך.
משהו.
התחרה שלך ומזג האויר נאים להפליא.


תחי האהובה

מי אתה?
אני בן תשעים ואחת שנים תקוע בגרם המעלות.
מונטיפיורי, מי אתה?
אהובתי לי, ואני מונטיפיורי.


עקיצת האהובה

אני זוכרת שוליה אחד בלונדון. זה לא אתה. יש לך צורה של אדרת, צורה של תרד, אתה נראה שרוי בנחת, מונטיפיורי, כך נדמה לי.
ידו לא הוסיפה להתוות באויר תנועת חתימה על המחאות.
אאורבאך וסלנט הלכו הביתה הוא המשיך לשבת.


חמש אחר הצהריים

חתימות רחשו באור אחר הצהריים של חדרה. רק אאורבאך וסלנט היו שם לעזרו. הכושי הביא ריבה ומיחם. סלנט ואאורבאך. שם למטה העיר קנתה ריאות אצל הקצב.


מסמך חשוב

הלבנה, או נערה, חפפה את שערה. הלבנה, או נערה, לא חפפה את שערה. הלבנה ונערה חפפו את שערן.


גוזל

המלכה ריחפה מסביב ללבנה. השעה היתה מאוחרת, מאוחרת מאד. היא היתה הלבנה של שעה שמונה, היא היתה הלבנה של שעה עשר, היא הלכה והתאחרה.


חלק שלישי

שמות למלכה

כצפוי, כאשר בקר בפעם הבאה את הרבנים שלו, הם התבוננו בלבנה כדרכם בעדשות הטלסקופ.
"תן לסֶר מוזס להביט בטלסקופ", אמר אאורבאך. "זוהי מטרוניתה של חרמש הסהר, סר מוזס", הוסיף.
"היא גבירה נעלה מאד", אמר סלנט, בעדינות.
מונטיפיורי נעץ עינים ביהודית החדשה שלו. היא היתה חרמש סהר טהור.
"מטרוניתה שלי", חשב, "לא שלהם".
"אבל קצת מבולבלת מזה שהיא תמיד לבדה, קצת פראית, אפשר לומר", אמר אאורבאך.
מונטיפיורי חשב על הלבנה הזאת, רכון על הפנקסים של החֶברה שלה.
לא הלבָנָה שלהם, אלא הלבנה שלו.
שקוע בדבֵקותו, לא שמע מה דיבר סלנט.
"סליחה, רבי סלנט!"
"לפעמים, אם אתה מקשיב היטב, אתה יכול לשמוע אותה מתחת לעיר, עמוק עמוק מתחת לרחוב, משַיֶיטֶת מתחת לירושלים, מתחת לכל האבן. זה מה שהיה לי להגיד".


שמש

השמש היתה בעד עבודה: היא חדרה אל התחביר של עשרת אלפי המכתבים שלו: בירורים, תשובות לתשובות על הבירורים.
היא נכנסה כעת לחדר עם לווה. השמש וכו'. הטרגדיה שלי להיום, אמר ונאנח.


חסות

כל מגישי הבקשות היו חביבים ומרבים שיחה. מישהו בא בקשר לאותו גן ביפו. שלושה אנשים ביקשו ללמוד אריגה בפרסטון. העיר ביקשה שינסו אותה. הוא מסר לתיקון את שעון העֶצֶר שלו.
המדפיס עבד כל הלילה על כרטיסי הביקור שלו. מצחו של הצורף הבהיק כל הלילה מתבונה.


צדקה

הגבירות של בית התמחוי ניסו עליו את המרקים שלהן. הוא אכל בעונג את גלדי השומן שלהן, גם אטריות, הוא העריץ את אלה העוזרים לעניים. אבל הוא עצמו חש כנצרך. נשלל ממנו המרחק. אחוז חרדה בין המצקות הוא שִלח את המשלחות עם סכומים גדולים.


בית התמחוי

בית התמחוי הזה נועד לשלושים זקנים גלמודים ועניים. הוא צריך להיות מלא מזון, חשב מונטיפיורי. הוא ראה בדימיונו את השלושים הללו משתרכים להם, מסירים את מכסי הסירים באין רואה. אפילו לא אלמנים, בירושלים הכחושה, השרוכים שלהם לא נקשרו בידי מטרוניתה.


בקשיש

אליל זקן נישא באפיריון, הוא הטיל מטבע כסף אל תוך כף יד טורקית. כי הטורקי שמר על הדלת. האפיריון העפיל מעלה והלאה.
האליל התבונן כֹה וָכֹה. הטורקי גיחך מבין אצבעותיו. בקשיש באולם הלא־נקי. מונטיפיורי לא צחק. לאמיתו של דבר, מתחת לאפיריון נישא איש בוכה. הבישוף גובאט לא ידע זאת.
היהודי של הלורדים לא היה שלהם באמת. כפוף להם, הם לא שחררו אותו.


מכוש

הם גררו את עצמותיו הזקנות לסילוואן. ד"ר לווה ישב לצידו, פטפטן שליהג על אמהארית בחום הזה. מונטיפיורי חש שהוא צריך לבוא על גמולו. זה היה המשכן לאיש חסד זקן. כאן השממית ומטרוניתה נקשו בלשונן זו לעומת זו. המרכבה שעטה על פני התושבים הפראים למחצה של סילוואן. הם דחפו אותה למען הבקשיש. בריון צעיר טלטל את המרכבה בדממה שהופרה עתה.
הרכָּב הדף אותו והם המשיכו בדרכם מתחת לשמים.
הם חלפו ליד קבר אבשלום. על פי המנהג היו סוקלים את קברו של הבן הסורר השאפתן הזה. מונטיפיורי צחק והרים כמה אבנים. "אתה יודע, לווה, את עצמי אני סוקל. כן, לווה יקירי, אני סוקל תשעים ואחת שנים של הגינות וכזב. על כל פנים, היה טוב להמלט מבית התמחוי, לווה". לווה הוביל אותו למקום לעצור בו על הגבעה. הם יכלו לשמוע רצים נזעמים סורקים את השטח וקוראים: "סר מוזס, סר מוזס, סר מונטיפיורי". קולותיהם נבלעים על נקלה בבקעה. הוא שקע בדממת הקדרון הגדולה שהופרה במקצב קבוע של מכוש. ואז יהודית, קרובה יותר, חזרה ואמרה: "קפה ולימונדה בקונסוליה הבריטית לא יעזרו לך, מונטה. אתה לא נמצא בלונדון זו, שבה נערכות מסיבות תה!"
המכוש המשיך לתקוף והקצב שלו הטריד אותו נוראות. אז בא רחש קצוב ומרגיע של ליטוף הכלב בידיה של יהודית המעבירה אצבעותיה על ירכותיו. היא היתה מלחשת, תודה לאל לא בקצב המכוש, "מונטה ילד טוב, מונטה ילד טוב". זה לא נשמע מוזר, אעפ"י שכבר מזמן הוא לובש מכנסיים ארוכים.


מעיין הגיחון

המדרגות המוליכות מטה אל הגיחון היו חלקלקות, אבל אנשי סילוואן קראו למקום בשם אם המדרגות. הוא הקשיב לנשימתה השלווה. כך בוודאי זה נמשך כל הלילה. הוא לא יכול לשמוע אותה בזמן שישן, אך אם נשימתה היתה פוסקת, הוא היה מת. זה הזכיר לו את הפעימה הקצובה של מכונת הדפוס של ניסן בק, שהוא, מונטיפיורי, העניק לו לפני שלושים שנה. זה היה הדפוס העברי הראשון בירושלים. כאשר המכונה שבתה ממלאכתה בלילה, דממה משונה מילאה את חלל בית־הדפוס.
אבל נשימתו היתה מקוטעת. הוא היה גיבור הקיטוּעַ. האֵם נשמה בשלווה. אל תוך הנשימה השלווה הזאת כורי המכרות התקדמו עם צליל הקרדום שלהם, כשהם מנסים כמיטב יכולתם לחקות את הסדירוּת שלה. הם הלכו בעקבות נשימתה של הלבנה אל תוך המִיבְתָר שעשתה בהר. הם כָּרו את הלובן שלה יקר־הערך. בשומעם את קולה הכורים שינו את הכִּווּן שלהם במנהרה, נטרפים להגיע אליה, משאירים פס של טירוף לתמהון הרואים.


אם המדרגות

מתחת למפתן דלתה של האם, מתחת לאם המדרגות, זרם היְסוד של העיר. כאשר היְסוד של העיר היה לאַכְזָב ברוחה כָּשְלָה ירושלים, כפי שארע פעמים רבות. היא נהפכה לעַצבוּת.
אש ודמעות מתחת למדרגה, יְרוּשָלַיְמוֹת התנודדו במים. האֵם קבלה בחזרה את היְסוד שלה, התכופפה וּמָשְׁתָה את ילדה מתוך המים. פרשה את התשליל שלה להתייבש בשמש.


חלק רביעי

חיה

האוזן שלו הציקה לו. איזו חיה היתה שורטת בעור התוף שלו. נראה שהיא ישבה שם לבטח, שורטת בתדירות, בקצב שלה, בלי קשר לזה שלו. היא לא יכלה לשאת את שיחותיו של איש החסד. היא יכלה לשאת רק רצפים של צליל. המ המ אמר מונטיפיורי. החיה שלו לא השגיחה בכך כלל.
פיו נקמץ בזעף כמעלה מס שפתַיִים. הוא היה רוצה להוציא את החיה הזאת מאוזנו, אבל אפשר שהיא היתה שם לפני עור התוף שלו, אולי זאת היתה אוזנו הראשונה.


קצב

הקצב של לשכת העסקים ומקצב מרכבתו על ארבעת סוסיה, אלה היו הקרובים ביותר להתנסותו של מונטיפיורי בקצב אמיתי. ייתכן גם שבבית הכנסת שלו בגייטסהד, בעברית המובנת למחצה של סידור התפילות שלו, הוא הגיע, ע"י מילמול תפילות בעל־פה, למידת התפילה האמיתית. אבל כל שידע, כך התחוור לו עתה, היו תקופות הזיוף של גילדהול, או נאום הכתר, או ברכת ברוך הבא שקידמה את פניו במעלה המדרגות של שגרירות כלשהי. כִעכּוּעַ, כִעכּוּעַ לארוחת הערב.


הנול

זה היה בית מלאכה שחסם חצר אחת בצידו של שער השלשלת. היה עליך לעבור בין מוכרי הדִילוּעִים, כדי להגיע לשם. מונטיפיורי הבחין בַּדְמִימָה המוחלטת של דְלַעַת. שקשוק הנול נשמע כמסע חלומי של רכבת. רצועות לבנות ניתרו לאחור בטרם ייכנעו לחדירת חוט העֵרֶב. שני מקצבי הכותנה מעורבים במקצב המסע.
האריג (לתכריכים, אמר לווֶה) נגזר במספריים כדי שיקבל את הצורה הנכונה. מונטיפיורי נישבה בצליל השיקשוק. שיקשוק, לְבָנָה.


החתימה

על פני העיר כולה נִישֵאת הַלְמוּת המכוש.
הוא ישב שם כאיש זקן בין דמויות שעווה. לרצים מחברון, משכם, מצפת ומטבריה, היה קשה להבחין האם האיש שאליו מיהרו, עדיין נשַם.
דמויות אדם השתלשלו מגגות הבתים שהקיפו את הכיכר, נאלמים דום בפני איש החסד הזקן. שירי ההלל והבקשות פסקו.
פלוני משכם הניח מיסמך "חשוב" על השולחן. מונטיפיורי הביט בו במבט מעורפל. "כן, אדוני היקר, מה רצונך ממני?"
"החתימה שלך, סר מוזס".
הוא נטל את עטו ובהיסוס החל לכתוב את שמו. "מוזס", השתהה רגע, התעַשֵת והמשיך: "מטרוניתה". ד"ר לווה החל לבכות.


נטיעות

הוא שהה במלון שלו יומיים של רכילות מְהַלֶכֶת בעיר. הוא נקש בלשונו לעומת השממית, חיבב מאד חלונות. לא הִרְבָּה בדיבור עם ד"ר לווה. הרצים חזרו כולם הביתה. הם אכלו את הכריכים שלהם.
בתוך החדר פנימה הוא שלח לקרוא למרכבתו. ההר פתח את צלעו למענו, הואר באדיבותה של חברת הגאז אליאנס. פה ושם נעצר לנטוע איזה בית קברות בעוד סוסיו מצליפים בזנבותיהם בזבובים. הם חלפו בדהרה על פני מלון אַל־עַרַבּ.
מבעד לחלון פָּעַם בית־הדפוס של ניסן בק. יהודית הופיעה בחלון. לצידה אחדים מפועליו המתים של ניסן בק. מונטה, היא אמרה, הסר את כובעך לכבוד כל האנשים החביבים. הוא עשה זאת ברצון. החברים מהבורסה לא היו נחשבים ביותר. כל ההמ המ והשִע־מוּם. הוא חי בחברה ריקנית מאד.


חלק חמישי

ליקוי לבנה

היא הסתלקה. אאורבאך וסלנט קידמו את פניו עם החדשות.
דומה שבהלתו כמעט נעמה להם. הכושי שלה אמר שהלכה לה עם תרמיל המסעות ולא השאירה שום מכתב.


מקהלה

הוא לא האמין שישוב לראותה. מטה הקאוואס החובט בדרך הילוכו ציין את ההפוגות בשיר האֵבל. העיר חיברה את שיר האבל. האם מתה? לא, הוא היה מת בשבילה. הַלמוּת המכוש מסילוואן, הנפח שהיכה בפח שהכין לתיבה החדשה שלו, ה"אוּוַה אוּוַה" של הסַבָּל הערבי שפילס לו דרך, פעימות הדפוס של ניסן בק, כל אלה נעמו לו והטריפו אותו.


הוֹן

הוא העביר לה הון – הבָרות, חלקים מעצמו, הכל נועד בשבילה.
הככר ערכה את עצמה מסביב לַדְיו של עובדה זו, הדיו שיָבְשָה זה עתה.


צליל־עיר

לקלוק אטי מתחת לסכינים ומזלגות, מתחת לארבע ארוחות סדירות ביום. זה המֵס את הלימונדה אצל הקונסול הבריטי.
הַרימו את הצליל, אמר.
עֵלי שרוי בירק שאותו כתש. הוא היה ריחני אבל בקושי יכול לנשום. הזימים החלופיים שלו מצאו את דרכם בים של ירושלים.


חַרַם אֶ־שָאריף

הוא נישא אל חַרַם אֶ־שָרִיף דרך שוק הכותנה. עצר בדרכו כדי להתבונן במרחץ הטורקי. היה שם בַּלָן אחד ונוּבִּי ישנוני שעיִשֵן מאחורי פרגוד. מי השופכין הרתיעו אותו. הוא חזר אל כס האפיריון של בישוף גובאט. אשה רעולת פנים התבוננה בו כאשר טפס אליו. "אדון היאהוד, אדון היאהוד", הכריזה בלעג לעבר האיש הזקן.
אורו של הר הבית סנוור אותו אחרי שכבות הזוהמה הרצופות בדרך אל הבזאר. מלחים ששערם קלוע ובראש קבוצתם קצינים, עשו דרכם מפטפטים צרפתית חוצים את כיפת הסלע. כמה זה מְעַנֵג, חשב, וניסה את הצרפתית שלו עליהם. מישהו הציג את עצמו כאדמירל פאריס, מוביל את אנשי השייטת של הים התיכון לסיור ברחבי פלשתינה. הערכה הדדית. מחוות של מדריכים ליוו אותם אל הסלע, הוא נראה למונטיפיורי סלע מלא הוד. ראוי לדיון בתכתובת הבאה עם ידידיו בגייטסהד. כאן איברהים היה מקריב את בנו, אבל הותיר רק את עקבות רגליו. באֵר נשמות היתה מתחת לסלע הזה. אדמירל פאריס השתהה בנימוס.
מחצלות קָנים היו פזורות מסביב לסלע. משום מה בקעו צמחים סוככניים מן הסורג המקיף אותו. אפיריון נלעג הֵצֵל על הפתילות למָאוֹר של המלחים. הוא היה רוצה לנדב איזה סכום בשביל אפיריון חדש. בתבונה הוא החליט בשלילה. מונטיפיורי וְהפטפטן המחונן שלו, הביטו שניהם קדורנית בסלע החתום. זה סרב להפתח. זה היה סלע, לא היסוד החיוני H2O. המים־האשה היו חתומים. קולה המרטן והנכסף של יהודית הסתלק לו.


שוּב

אי אפשר לחרוש את הסלע במחרשה הקלה שלך מגייטסהד, מונטה.
אל תהיה כבד־ראש כזה, מונטה. אתה באמת שומר על עצמך, אתה יודע. האם אתה רוצה לשבת שוב עם הנסיך פסקביץ? אספרגוס, סורְבֶּה, סלט וקינוח.


חתירה

האיש הזקן חתר באון לקראת המקדש. היה חם מאד בסירה. ד"ר לווה פשט את הפראק שלו, ונאנח. הוא השתוקק אולי לכרסם חסה. מדוע היו כל עכברי היבשה הללו לוטשים עיניים במונטיפיורי? זה היה הים שלו כעת. שערוריה בשביל יהודי גייטסהד. שערוריה אפילו בשביל לווה. הוא רצה לקפוץ מן הסירה, לְהִתְכַחֵש לאדוֹנוֹ, אחרי מיילים כה רבים של יבשה, הוא נזכר שאיננו יודע לשחות.


מונטיפיורי לְמַטָה

מונטיפיורי: מסגדים ומחפורות (נעלם למטה) זו דרכו של עולם.
לווה: אני הוא הצֶבַע של התהום. תרגמתי את עצמי. זה לא צחוק.
מונטיפיורי: אם כן, קרא לה לעזרה. קרא: מטרוניתה, אֶחֶזִי בי מעל למים שלך.
לווה: מטרוניתה, אחזי בי מעל למים שלך.


הנחת אבן הפינה

הוא בחן כל אחד מהבתים, הקיף את גבולות הקשת של מאה שערים, דיבר אל הילדים, בחן את בור המים. הם הראו לו תכנית מצולמת של הנחלה. לָמָה בּוֹר? שאל מונטיפיורי. הוא השתרע על ארבעותיו והקשיב להלמות האדמה. האנשים חשו נבוכים מעט.


החלב שלה

האם יוכל לשוב ולהיות חבר מועצה מחייך? אור זמני, יום מועצתי. הוא ידע מדוע הקונסול הבריטי היה חביבהּ. תהלוכה של מקלות הלמה במרצפות הרחוב לכבודה, נכבדי־הנכבדים של ירושלים מתחת לחלונה. שריקות וצלילי גונג ותותח הרמדאן. גונגים ולשונות ונוּלֵי נהר. החלב שלה בנחל גיחון.


חלומות

בחלומו הראשון הרסו האריות כמה קומות של בית גדול. במקום שהיו רצפות ראית רק אריות והשמים נִשְקָפִים.
הבית הגדול עם חדרים להשכיר נוּקה לגמרי על ידי אריות.
בחלום הבא שלו הוא ראה אוניה על רקע ים נסוג.
נציגיה של העיר עמדו בשורה על החוף, צוות שְפַל־רוח של טוחנים, אופים וסנדלרים נוכחים בָאמת של השמש השוקעת.


צליל־העיר

הפועלים המתים של ניסן בק הדפיסו מודעות במסגרת שחורה על הסתלקותה של העיר, לגיון של קאווסים הלַם באבן של העיר. שיעול היה שָׁם ארוע גדול. בקשר הזה נגד אוזנו השניה מונטיפיורי שמע את הנוצה החורקת שלו כותבת את הצ'ק האחרון. החתימה שלו היתה קרע נייר בשמים.


ההדפֵּס הסורי

בהדפס הזה סוס רִכְבּוֹ של מוחמד, אַל־בַּרַק, היה בעל ראש אשה וכנפי טווס, ועף מן הכַּעְבָּה אל חרַם־אֶ־שָרִיף המקודש. היא היתה מלכת המקום המקודש, סִיְירָה בו, והיו לה תחנות בכעבה ובכיפת הסלע, ובצל כנפיה חסו העיר והמאמינים. היא היתה מעט רכרוכית בהדפס, מעין מלכת תופינים בעלת שפתיים עבות ושֵער מסולסל בסילסול תמידי. אין ספק שבהדפס הראשון הזה, שם בדמשק, ההדפס הסורי המקורי, דמותה המחישה את דרגת מַעֲלָתה בַּסִיפּוּר.
לסוס בעל ראש האשה היו פרסות לבעוט במגדלים שעל פניהם חלפה במעופה, לאחוז בחוט של פחד לְמִן הכעבה ועד אל הסלע.
בסבך כנפי הטווס שלה היא מילאה את ההדפס.


הלְבָנָה חוגגת

הוא לקח את תשעים ואחת שנותיו למטה, אל הגיחון. חמק מִלווֶה. לווה המסכן שנשאר לבדו עם הלכסיקון שלו! מונטיפיורי השתוקק להגיע לאן־שהוא. הבֶּקַע הצר של הגיחון הכאיב לצלעו. הוא אחז בנר, ובכל טיפה שנטפה בעיקול הדרך דימה לראות אויב.
הוא חיפש את חַיַת המַטְרוֹנִיתה המוּכֶּרֶת. המים הגיעו עד מותניו. הנִיקְבָה נעשתה מוארת קצת יותר, אך לא לקראת סוֹפה. הלְבָנָה החוגגת הצליפה בסוסים שלו לעומתו. הם צנפו כי הכירוהו. היא כיוונה אליו את המרכבה. הגלגלים שלו קשקשו בזעם בעברית. הם מחצו את כובעו. רַחֲמוּ על איש החסד הזקן שפיו נמלא מים.
אתה בגַלְגַלִים שלנו, אמרה מרכבתו. אַת בְדָמִי, אמר מונטיפיורי.

ירושלים, 1970


מאנגלית: עזה צבי


: דניס סילק (1928-1998) נולד בלונדון ובשנת 1955 התישב בירושלם. משורר, סופר, מחזאי אנגלי. פירסם שלושה ספרי שירה, שני קבצי מחזות וספר תרגומים מהשירה הישראלית. בגליון מס' 1 של "נקדתיים" פורסמה נובלה שלו "פורפירי ואסתלינה" בתרגום של עזה צבי.





































מודעות פרסומת