:

מיכל גוברין: הבזקים

In נקודתיים: 1 on 12 בפברואר 2014 at 16:03

(קטעי רומן)

סיימון

***

[באוטובוס, על הכביש המוביל לאוטוסטרדה.]
קילומטרים של מרכזי קניות. Bradlees, Innovation Luggage, Party City,
Foodtown, Kids R Us. אי המטמון – רהיטי גן.

המראות המלאכותיים שוטפים את המבט, מרגיעים.

[בתור בשערי הטרנפייק]

[מחלף סאות-אמבוי. מחלף אדיסון]
הטרנפייק מגובה החלון. גלופה של נוף אפור רועדת מאחורי השמשה.
דופן של מיכלית. לוחות פלדה מחליקים במסלול הנגדי.
צדודית של ארובות באופק, מעבר לביצות ולמסך החום.

ביצות גדורות. גומא. עמודי מתח גבוה. מקלעות כבלים.
דחפורים נוגסים בפיסת יער. מכינים לבניה משטח חום נוסף של אדמה חשופה.

שורות צלבי עץ נטויים של עמודי חשמל מתרחקות באובך.

ובראש השיר משנות השבעים של סיימון ושל גארפינקל: They’ve all come to look for America
“Kathy, I’m lost, I said,
Though I knew she was sleeping.
I’m empty and aching and
I don't know why."
Counting the cars
On the New Jersey Turnpike.
They’ve all come
To look for America,
All come… כולם, כל המחפשים, המהגרים, Homo Errans, היהודי הנודד, חלומות המצטופפים על הסיפון מול חופי אליס איילנד, מרווים בזיעה את מתפרות הלואר-איסט-סייד, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. וברקע, על פני אופק מאדים, דוהר הקאובוי לצד מגזרות קקטוסים שחורים. בא ועוזב, נאמן לדרכים ולמרחק, בשם כל האוטופיות, בשם כל חלומות הגאולה.

ופתאום מתוך טלטול האוטובוס, מסכר השתיקה, שוב הקול הרך, המתנגן, שלך שוטף אותי. כמו כשהיית מרכיב בזהירות את משקפי הקריאה, מרים את אחת ממחברות ארבעים הדף המלאות בכתב ידך הצפוף, ושואל בבישנות, אם תוכל להקריא לי משהו. פותח בקול חרישי שהלך והתחזק, סוחף אותי מיד מתוך ההווה – הפגנות יום האדמה, פעילות בטכניון, הפרויקטים בפריס – מוליך בעקבות קולך המתון, "כן, אילנקה, אלף תשע מאות עשרים ואחת. עזבנו את אוקראינה אחרי פרעות פטלורה. חוצים את הגבול לבסרביה, ומשם לקושטא. ממתינים ליום בו נעלה לאניה שתובילינו אל חופי מולדת. ובינתיים מגיעות החדשות על המאורעות בארץ. רצח ברנר, קרב תל-חי, נפילת טרופמלדור, שזיעזעו את כולנו. ואז הגיע היום, הגיעה השעה הגדולה, וניתן האות: 'אתם יוצאים!'" אתה מרים לרגע את המבט מהדפים, נשאב כולך לשם, "אני עולה על גשר האניה. הורם העוגן, מפליגים! כולם מצטופפים על הסיפון, ושירה פורצת ממאות גרונות. שרים בדבקות, בהתלהבות, בתפילה, בהודיה:
'אנו עולים ושרים
אנו עולים ושרים…'"
מהמהם בצליל באס. ומשהו בגוף המזדקף בשירה, חושף מקמטי פניך את הנער להוב התלתלים, צופה בפנים רוויות מלח מהסיפון.
"ככל שאנחנו קרבים אל חופי ארצנו נעשה האויר יותר ויותר חם. תחנה אחרונה. נמל בירות. חצות. מרימים עוגן. האניה רועדת והלב רועד. צפירות עמומות. כולם מסתובבים, מתגודדים חסרי מנוחה. אורות האניה בוקעים את החשכה הכבדה, בדרך אל החוף הנכסף, חיפה. ואני, עייף מעומס מחשבות ורגשות, מצאתי לי מקום על ספסל בודד בקצה הסיפון, ולקצב טלטולי האניה והחמימות שעמדה באויר, נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה.
"כולם כבר נאספו על הסיפון לבושים בגדי חג, צופים אל העיר והמפרץ המתקרבים לאט, ופותחים בשיר, "שם בארץ חמדת אבות". השיר שהשמענו אותו פעמים רבות, אלא שהפעם חל בו שינוי כביר, היוצק בנו תחושה מרוממת. והכל בעטיה של מלה את בת שתי אותיות בלבד. ומה רב ומה עמוק השוני. השארנו מאחורנו את ה"שם" ובמקומו הופיע "פה":
פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות.
פה נחיה וגם ניצור
חיי חופש, חיי דרור.
פה תהיה השכינה שורה,
פה תפרח גם שפת התורה.
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
נירו ניר ניר ניר
עוד יבואו ניצנים…
כן, אילנקה, עוד יבואו ניצנים. והדרך כה ארוכה. חיים חדשים נפתחו לפנינו, חיים של שליחות, של בניה. ועכשיו התור שלכם, את ובני דורך, אתם, הצעירים."

אתה מרים אלי את מבטך השט למרחק, נושא אותי להרפתקה הגדולה של נעוריך, שמתמיד היו, אחרי הכל, גם נעורי. כאילו לא יתכנו נעורים עבריים אחרים. גם כשניסיתי להמלט מתוכם אל חלום השלום הבינלאומי של ילדי הפרחים, בלילות על חופי סיני, באחוות הגופות הטעונים שמש, מלח, סקס, שרים עם פעימת הגיטרות, “Kathy, I’m lost, I said, Though I knew she was sleeping”. השורות המהדהדות בי עכשיו, מתוך ההקלטה ב81- בסנטרל פארק: "סיימון וגארפאנקעל!" הכרוז במעיכת היידיש במבטא האמריקאי, מול המון שואג, רווי בנוסטלגיה, שבגללה קניתי גם אני את התקליט בבול-מיש. בנסיון לאחוז עוד פעם במה שהיה אז תקווה ללא מצרים. Counting the cars On the New Jersey Turnpike. נדהמת למצוא את התקליט אצל סעיד באמסטרדם, בין אום קולת'ום, אדוניס, ומחמוד דרוויש המקריא משיריו, לגלות שגם הוא נגוע באותה נוסטלגיה. אז, בלילה ההזוי בין הרכבות, כשהזמן ניגר שקוף בסטודיו שבעלית הגג, בין המילים, והעשן, והתקלפות הגוף. בלילה שבליבו, בטרם שעלה השחר על התעלות והשמים הצפוניים הנצבטים באפור, חזרת אלי. מהלך מאחורי גבי, רוכן אל כתביך וקורא,

"יצאנו משערי הקרנטינה, וניתנה הפקודה "להסתדר". שורות שורות מתיצבות, הונפו דגלים, ועוד רגע נכנס במצעד חגיגי אל רחובות חיפה. מנהל בית העולים, דוסטרובסקי, מתרוצץ מאיש לאיש. כבר השמיע כל טענותיו, "לא להתגודד", "בלי הפגנות", ואין שומע לו. הפשרה היחידה שהושגה, "בלי תופים וחצוצרות". נתבישו החצוצרות שמורקו וצוחצחו לקראת שעה גדולה זו, לא השמיעו קול. ולא ידענו כי רק לפני ימים מספר, ביום השנה להצהרת בלפור, היתה מתיחות גדולה בעיר. הסתה במסגדים, סגירת חנויות, תהלוכה אחר התפילה. המסע זז. חוצים את רחובותיה הצרים של חיפה. ערביים בתרבושים אדומים מתגודדים בפתחי החנויות ועל המדרכות. עיניהם יורות חיצי שנאה, ומלל רב נשפך מפיהם, שאין אנו מבינים בו ולא כלום, פרט למילה אחת: "מוסקובי", "מוסקובי".
"בשורות מלוכדות בקצב אחיד אנו צועדים בדרך לבית העולים, ושירה אדירה פורצת ממאות גרונות. שיר הלכת, והוא שיר עתיק יומין. השיר אשר סבא היה שר כל שבת לפני ברכת המזון במנגינה עצובה ובאנחה כבדה שוברת לב, "אי, אי בשוב ד' את שיבת ציון", ומחביא את הסכין מתחת למפת השולחן, גזירה שמא יתקע אותה בלבו מרוב צער וכאב על חורבן המולדת, על חרפת הגלות, שירת עולי בבל. והיא הפכה גם לנו לשיר השבים ציונה, הימנון לכל החלוצים הבאים בשערי הארץ. שיר העולים, שיר המעלות.
בשוב ד' את שיבת ציון
היינו כחולמים
אז יימלא שחוק פינו
ולשוננו רינה"

צנרת מתפתלת בין בריכות הזיקוק. סילוני עשן משחירים את האופק.
הסתעפות גשרי המחלפים. קרונות משא. ביצות.

מטוס אפור נזרק אל השמים ממסלול ההמראה. מזדקף פשוט כנפים, כמו סופר-מן, כמו דמות הצלוב בעליה לשמים.

ובשבעה, כשותיקים יצאו ונכנסו לדירה, פחדתי לחפש בחדר העבודה את מחברות ארבעים הדף שלך. חרדה שמא הלכו לאיבוד. שמא, ברגע האחרון, החלטת לא להשאיר אותן. פחדתי אפילו להזכיר את הכתבים שלך לאלה. רק מחליטה איתה, שבינתיים נשאיר את הדירה כמו שהיא. וכשאגיע, לפי התכנון, להנחת אבן הפינה של האתר בחורף הבא, אעזור לה בפירוק.

מטוס נוסף, לבן אדום, נסק. בטנו הלבנה מאפילה לרגע את האוטוסטרדה.
גרפיטי על סלעי הגרניט. עקבות דיבור בלב דהירת האספלט.

They’ve all come to look for America, אתה הולך איתי בין המכוניות במרחבי המוות וההבטחה של הניו ג'רזי טרנפייק. תמיד מעבר לגבולות, בשולי מחנה מחפשי הזהב. מחזיר אותי בגלגול מחילות קדום אל קרעי קולך, מכוון בעקשנות את מצפן הלב מזרחה,
בשוב ד', בשוב ד'
את שיבת ציון
היינו כחולמים…

[מחלף E16. לינקולן טאנל]
שלטים בירוק ולבן:
"לינקולן טאנל, סיקוקוס"
"שמור על נתיב שמאלי"
"יו. אס. 1 ו9-"
"שמור על נתיב ימני"
"אתה עוזב את הניו-ג'רזי טרנפייק"
"ציית לחוקי התנועה המקומיים"


אש תמיד

***

[קפה בפורטי סקנד]
נכנסתי לאספרסו קצר לפני שאלך לפורט-אותוריטי, לאוטובוס חזרה לניו-ג'רזי.

יום שלם של עבודה עם הסטודנטים. עוברת עם כל הקבוצה בן שולחנות השרטוט בכוורת הסדנא. נעצרים לשמוע הסברים, להסתכל בוואריאציות המודלים שלהם לשמיטה, לסוכות, החומר שיוצג בכנס בסוף הסתו. מאריכים בדיון בשאלת "המקום", האחיזה או אי-האחיזה בו. מנסה עליהם את ניסוחי הטריים ל"שמיטה" ל"סוכה", לנשיות האוטופית של ירושלים, הדוחה כל בעלות. התגובות המרגשות של הסטודנטים, ההערות האישיות. וכל הזמן ברקע, השיחה שלנו, אבא. עד לימים האחרונים בבית החולים. שומעת אותך שואל, מהנהן.

באר צמוד לחלון. גופות עוברים מהצד השני של מיזוג האויר.

בבלוק בין השדרה השמינית והשביעית קבוצה של כושים כפותים בידים מורמות אל הגדרות.
שוטרים מחטטים באמצע הרחוב בתוך מכנסיהם.
אונסים אותם על אלות הגומי השחורות, בחגורות תפוחות מאקדחים.
עוקרים מתוכם את הסם, את גבישי היאוש הלבן, זרע הנחש המתפזר באפר זוהר על ההמון.

בטן העיר. מקום הפגישה הגנוב שלנו, אבא. קרוב אליך. ללא מרחק. בלב הבושה, והגועל, וישירות המסחר. בשערי המסלול הנפתח מחדש עם כל יציאה וכניסה למאנהטן. צריך להעביר דרכו גם את הסיפור שלנו.

האש בדרך על האוטוסטרדה. נישאת מעל מזקקות הזהב השחור. אש תמיד המעכלת יום ולילה שמן שהתעבה לאט, טיפה טיפה. זורם בצינורות הזרע, בזיעה הזולגת מהזרועות הכבולות, המורמות בפורטי-סקנד, לאורך הזקפה הלבנה (חמישים קומות) של בנין-החסד חסר הרחמים.
אוצרות תבל ותבליניו שנכתשו בבתי בד מוצלים, בספריות התשוקה של העולם. מובלים אל האש בתעלות ברזל ואניות סוחר.
מדוביי, ומכווית ומצוקי חצרמוות. מסחרור דרווישים נשרפים מערגה. ממרחק המאה הרביעית באוסטיה, בדמעות של סנט-אגוסטינוס. מגופות רבנים והבל תפילתם. מספרים שבערו על המוקדים.
שמן סמיך המזין את מסחר חסרת-פנים, חסרת-מוסר. האש המבעירה בגדול את קצת החלומות שגררנו הנה בצרורות של יורדי כנען: מעט חיטה, שק שעורים, מספוא לחמור, וילדינו במחנה איתנו.
אש תמיד בודדה מעל לפיגומים בשערי התופת. מעבר לכבישים ומגרשי החניה סביב מלון "ויסטה". Ready-made objects אחוזים לרגע בעדשת הבערה.
אש תמיד מרקדת בשמי המזקקה. מכסה את העקבות, כותבת שוב ושוב את המחיקה הגדולה. את הגריסה של המלים והשמות שנהגו בשקט פעם, ברווח העדין של בין מבט ויד, בחדרים רחוק מכאן.

שארית של אספרסו בכוס נייר עם כיתוב ביוונית. מבעד לקיר הזכוכית של בית הקפה החום הלח. זליגת ההבל מבוהק קירות הפרסומת. פיגומי הניאון מרצדים אל תוך הערב היורד ב-Time Square, "כיכר הזמן"…

כושית שמנה, במכנסי ג'ינס גזורות, עוברת לאורך החלון, בפה פעור מצחוק.
אנשי עסקים בעינוב מסופר למשעי ומזוודות עור, חותכים את המדרכה העמוסה של ברודווי. מנתחים ודאי את הרווח וההפסד מהמתח בגבול עירק. חולפים על פני אוסף הפחיות הנרכן אל מיכל האשפה .
חסיד (יהלומן אולי) רץ באלכסון לפיצריה גלאט כושר. שלט בצבעי איטליה באנגלית עם דגלי אותיות של ספר תורה.

אבא, איך לומר לך שמה שהורשת לי, במוטציה הגנטית של דורות, הוא התשוקה הזאת לנדוד. תשוקה ששום מבנה שבניתי לא הצליח לעצור. שום תכנית ארכיטקטונית, למרות כל הפרסים. אפילו לא סוכת דוד הנופלת שאני מקימה עכשיו, בצל לועות המשגרים המתגבהים בעירק.
הנדודים. אותו טירוף לברוח, להעקר. קין בלתי ניתן להסתרה, מוקא שוב ושוב אל נינוה מבטן הלוויתן. כמו יצחק שהפך ליונה, פרח מהמזבח והעצים והאש, לפני שתפרח נשמתו.
הנדודים המתמשכים עם אלאן, שנים כבר. מבעד לכל המאהבים. מתוך בחירה? או כורח? נתלשים בלילות עם מעט המזוודות וכף ידם הרכה של דויד ויונתן הקרועים מהשינה, ממשמשים אחרי הבקבוק במונית המפלחת את רחובות העיר הישנה, את האוטוסטרדות הליליות המדהירות אותנו בטריקת העזיבה. עוברים במסדרונות המהוסים של שדות התעופה. החנויות הזהות, בתי השימוש המדיפים בושם ספוג אדי צואה, והמנקה השפופה אל הדלי והסחבה. נבלעים בתאורה הקלושה על השטיחים הנעים, לצד הנוסעים הרוחפים עם תיקיהם מאויר לאויר, נפלטים מקצה שפופרות הזכוכית אל השמים.
כי המרחק והנסיעות, והתלקחויות התשוקה, ואלגנטיות זנבם של המטוסים, הם רק מסווה, קצת גרנדיוזי, מאופר, "מונומנטלי", לקללת הנדודים. "הסטיגמה", אבא. מה שבאמת הורשת לי, מעבר לפרק הביניים הציוני, מעבר לשכבה הדקה של האחזות בארץ, שייכות למקום, לאדמה.
גנים נגועי נשורת הממשיכים לפרק את המחלה עד דור שלישי, עשירי. המורשת העתיקה שנוריש, נשיר, נשיר, נשאיר אחרינו. (אם ישאר בכלל יורש, מישהו שימשיך את הסיפור הסופני שלנו, שיאסוף את הקרעים).

והפיצך ה' בכל-העמים מקצה הארץ ועד-קצה, ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא-ידעת אתה ואבותיך, עץ ואבן. ובגוים ההם לא תרגיע ולא-יהיה מנוח לכף-רגלך. ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי-יתן ערב, ובערב תאמר מי-יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה.

(האובססיה עם "המקורות" לאחרונה. מאז פרויקט "הישיבה" בסטרסבורג, ואחר כך ההרצאות במינכן ובטוקיו, ועכשיו "הסוכה", "השמיטה". האצבעות נשלחות אל דפי התנ"ך, המשנה, הגמרא. שוקעת בשפה שנשכחה. מנסחת לפרויקט מין "הלכות סוכה" יותר מאשר שרטוט אדריכלי…
והרמת הגבה של ידידי מהשמאל בארץ, על "השפעת האינטלקטואלים של הגדה השמאלית עלייך", כמו שהטיח בי ירון בחורף האחרון בירושלים.
דבר אחד ברור, היום זה נמכר טוב ב"חוצלארץ", אבא, הרבה יותר טוב מהספור הציוני. האקזוטיקה של האותיות המרובעות, התשוקה ליהודי, ליהודיה פשוטת הצואר, לגזע שהולך ונכחד.)

ואמש הקריאה על הפרגמנטריות אצל אלדו רוסי בscientific Autobiography-:
“The question of the fragment in architecture is very important since it may be that only ruins express a fact completely. Photographs of cities during war, sections of apartments, broken toys”.
חוסר הנוחות מול "הריחוק האסתטי" של התיאור. במיוחד "איור" בית-הכנסת המופגז ב44- בפיזארו. הגבול הדק שאני מנסה (בכל זאת) להעמיד בין אי-האחיזה (ה"שמיטה" כמו שניסיתי להסביר לך) ובין ההתקסמות מחורבות, ממלחמה…
והאם הצלחתי להעמיד את הגבול הזה היום בדיון עם הסטודנטים? הויכוח שפרץ בין מונה, ה"אמריקאית-ילידה" המגלה את שורשיה, ובין ז'ראר בנם של ה"פייה נואר", שקיווה לעבד במרחק של ניו יורק את העבר האלג'יראי שלהוריו. מקשיבה לחילופי הדברים שלהם, כאילו ממרחק…

שטף אטום של ההמון על מדרכות הפורטי-סקנד. אורות הניאון מתחדדים בערב המעמיק.
עוד סוף יום ניו-יורקי חם.
על דוכנים פרושות חוברות זולות לחלוקה. תפילות מזרחיות. קטורת.
בפתח סקס-שופ עוקב מוכר באדישות של פנתר אחרי צמד השוטרים המפטרל.
מוכרי הקטורת, הבשמים, שמני המרפא.
איים של שיער מדובלל וסחבות מפוזרים על המדרכות לרגלי ההולכים. תחומים מובדלים של "חסרי-הבית".

עוד מעט אצא אל תוך הערב המאדים, אל בליל האדם של מאנהטן. אקח אותך איתי בדרך אל התחנה. אמשיך את הברכה על השעה הגנובה ביחד, אבא, על הדיבור הקרוב, העברי כל כך, שעוד ממשיך להלחש בינינו.





































מודעות פרסומת