:

פנחס גוברין: היינו כחולמים (קטעי זכרונות)

In נקודתיים: 1 on 12 בינואר 2014 at 17:16

אל הרינה ואל התפילה

1
בגימנסיה הופיע מורה חדש לשירה וזמרה, קרילנקו. קומה בינונית, גוף רחב מלא ודשן, פנים מלאות בהירות, עיניים אפורות ותסרוקת בהירה עם פסוקת. לבוש היה במקטורן רחב פתוח לרוָחה, חולצה רקומה, ומכנסים רחבים נתונים בתוך מגפים. הוא עבר מכתה לכתה, תר וליקט נערים ונערות למקהלה, וגם לכתתנו הגיע והחל במבחן:
– תגיד, דו רה מי פה סול, וכך בין פה לסול, מצאתי את עצמי במקהלה. סוּוגתי בין האלטים ולא עברו ימים רבים ונתכבדתי בתואר סולן. למרות שהייתי ממלא תמיד את הבית בשירים ופזמונים ומטריד מדי פעם את בני הבית ודוחק בהם שיסייעו בידי וישירו אתי יחד, אך הפעם היה הכל שונה. המקהלה שבתה את לבי, חבורה גדולה המשמיעה מנגינה אחת בארבעה קולות בקצב מהיר, בקצב אטי, בקול ותרועה ובנימה חרישית, והקולות משתלבים אחד בשני, מתמזגים והופכים להרמוניה נפלאה המרטיטה ומרעידה את נימי הלב. והכל לפי תנועות ידיו, רמזיו ומלמוליו של המורה המנצח.
המקהלה היתה מגוונת ביותר, החל מבחורים ובחורות מהכיתה השביעית והשמינית ועד הקטנים, מהכיתה המכינה, שהיו שרים בדבקות רבה. היינו מתכנסים אחת לשבוע, ביום הראשון לפנות ערב, באולם הספריה ועמדנו בחצי גורן. קרילנקו היה מוציא מכיסו העליון שבמקטורן את הקולן, נוגס בו, מצמידו לאוזניו, משמיע נהימה, פושט את ידיו, נותן לנו את האות ומיד פצחנו בשירה. שרנו שירים פטריוטיים בקצב ובעצמה רבה; פתחנו בשיר הלל למולדת:

גדולה אַת רוס ורחבה
את מולדת אהובה
קור וכפור הוא לבושך
אך הלב לוהט בקרבך.

שרנו משירי הוולגה, על סטֶנקה רַזין וספינותיו, ועל "יום בורודינו". שרנו קטעים מהאופרות דמון, רוסלאן ולודמילה ובוריס גודונוב. שרנו שירים נוגים, צלילים ערבים שנתמשכו "השמש עולה ושוקעת" או "ערב חרישי יורד עלינו". אהוב היה עלי השיר "פעמוני ערבית" כאשר האלטים והטנורים שרים, בעוד שהבאסים והסופרנו משמיעים צלילי פעמונים ובאולם מתפשטת תהודה רועדת.

צלצול פעמוווןןן
בים בם, בים בה, בים בם
בערבייייםםם
בם בים, בם בים, בם בים
מעורר המוןןןן
בים בם, בים בם, בים בם
געגועייייםםם
בם בים, בם בים, בם בים.

היינו מסיימים בשיר לכת עליז, אחד מהם היה על "מסע הקרב של הנסיך אולג" ועל מלחמותיו בחאזארים.

עת יצא אולג למסע הקרב
לנקום בחאזארים הנבערים
באש העלה שדות וכפרים
ולחרב הִגיר תושביו
הכו בתופים, הריעו חצוצרות באון
האויב נס ולנו הנצחון
בעד הצאר התהילה והאמונה
הריעו בקול הורה! הורה! הורה!

בבית שמעתי מדי פעם שיח לוהט על ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי: "הכוזרי אומר, הכוזרי אומר". ידעתי את האגדה על האגרת ששלח חסדאי אבן שפרוט אל מלך הכוזרים, אשר התגייר וגייר את כל עמו ונקרא שמו בישראל יוסף. לא היה בלבי צל של ספק כי משעה שהכוזרים התגיירו וקיבלו עליהם עול מלכות שמים, נטלו טלית ותפלין ומיהרו לבית הכנסת להתפלל שחרית, מנחה ומעריב. לא העליתי על דעתי שיש איזה קשר בין הכוזרים, יהודים כשרים וחרדים על מצוה קלה כבחמורה ובין החאזארים, עַם למוד מלחמה ששכן במחנותיו ואהליו לאורך נהר הוולגה וחופי הים הכספי, עם כובש ומכניע ורודה בעמי רוסיה מאות בשנים, עד שקם להם, לרוסים, פודה ומושיע, הוא הנסיך אולג. המנגינה העליזה סחפה אותי, את כולי, שרתי בהתלהבות רבה וצרחתי עם כולם הורה! הורה! הורה!

2
קוי החזית נשברו והאויב החל לחדור אל תוך המדינה. מהערים הסמוכות לחזית החלו לעקור אל פנים המדינה מוסדות ממשלתיים, אוניברסיטאות וגימנסיות על מוריהם ותלמידיהם, וכן תושבים רבים. גם הגימנסיה שלנו קלטה רבים, נוצרו כתות מקבילות, לעתים הגיעו לשלוש, ארבע כתות מקבילות, גדלה הצפיפות בגימנסיה. אך גם בבית הספר של אבא רבתה הצפיפות. נתוֹספו תלמידים רבים מאותם העקורים שהוריהם דאגו להם שימשיכו להתמיד בשיעורים בעברית. עם הזרם הגיע לעיר, מאחת הערים הגדולות, חזן מפורסם, או כפי שנקרא הקנטור קריקונוב, ומיד קבעו לו מקום כבוד בבית הכנסת הגדול. מכיון שכל תפילותיו היו ערוכות למקהלה, החל מיד לתור אחר "משוררים" נערים ואברכים יודעי שיר ואוהבי שיר. עוף הוליך את הקול שיש לי "קול" ושלח שליח לאבא לאמור: שמוע שמעתי כי לבנך יש קול נאה, תנה לי את בנך יקירך וישמש בקודש. וכך נצטרפה מקהלה של כעשרים נערים ואברכים, ולי נתוסף עוד ערב אחד בשבוע של זימרה. אך כאשר הגיעו ימי החופש, וככל שקרבו לילי סליחות וימים נוראים, לא נשאר לי, כמעט, ערב אחד פנוי.
היינו יושבים ערב ערב באחד האגפים של בית הכנסת הגדול, ליד שולחן ארוך, משננים וחוזרים על התפילות. הקנטור היה מביא עמו לחזרות כרכים כבדים של תוים, תפילות של גדולי החזנים המלחינים, זולצר, לבנדובסקי, מינקובסקי, והיה חוזר אתנו על כל קטע מספר פעמים, מתיגע אתנו הרבה עד שהוציא מתוכנו את המיטב. אף הוא היה שולף מכיסו העליון של הזיג את הקולן, נוגס בו נגיסה עמוקה, מצמידו לאזנו הימנית ומשמיע המיה דו סול סול, פושט ידיו, מורידן בתנופה ומיד פצחה המקהלה בשירה. שרנו גם כאן בארבעה קולות ולכל קול היה לו סולן משלו. אני נבחרתי כסולן בין האלטים שהייתי כבר רגיל אליו ושהפך כמעט למקצוע. יושבים היינו עד שעה מאוחרת בערב, ובנות העיר מהבתים הסמוכים הצטופפו ליד החלונות הפתוחים, המוארים, ומיד, בטרם השמענו תפילותינו מעל הדוכן, כבר פשטו המנגינות בכל העיר.

3
הגיע ליל כל נדרי, בית הכנסת היה מלא מפה לפה, עמדו בצפיפות. האולם כולו הוצף באורות רבים ששפעו מהנברשות שהשתלשלו מהתקרה ומהנרות הרבים שדלקו מעל עמוד התפילה, ליד ארון הקודש, ומעל הבמה. החצר והגן היו מלאים נערים ונערות וראשיהם נשטפו באורות שבקעו מהחלונות הפתוחים. הופיעו גם אנשי הרשות כהרגלם מדי שנה ובהם שר המחוז, המושל הצבאי, מפקד המשטרה, נשיא בית המשפט ראש העיריה וכל אחד במדים מפוארים לפי תָארוֹ ודרגתו. הופיעו גם נגידי ועשירי העיר הבאים לכאן רק בליל הכפורים, הם באו בצילינדרים מבהיקים. עמדנו בשתי שורות על גרם המעלות של ארון הקודש, טליתות צניפה על כתפינו וכיפות משי לבנות לראשינו. ממרום עָמדי הסתכלתי על ראשי הקהל הרב שהצטופף בתוכו, וכולם נשאו את עיניהם אלינו. שוטטתי בעיני וראיתי את אבא ושני האחים שלי לידו, ואת אמא ראיתי שישבה ליד המעקה בעזרת נשים.
ליד עמוד התפילה עמד החזן, כולו דרוך ומתוח והעיף מדי פעם מבט אלינו, כן, כולנו עמדנו בפני המבחן הגדול. שלוש דפיקות מעל שולחן הבמה היסו את ההמולה הרוחשת, הושלך הס, עמדה דומיה מתוחה. פתח החזן בקול רועד ונכנע "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" ואחריו חזר הקהל כים גועש. החזן שר והכריז "על דעת המקום ועל דעת הקהל" ופתח בנגינה עתיקת היומין, "כל נדרי" וכל הקהל החזיק אחריו, חרדת אלוהים היתה נסוכה על פני כולם. וכאשר נתן לנו את האות, בקעה שירת המקהלה, תפילות וזמירות של ליל הכפורים. הסולנים השמיעו את הקטעים שלהם ואני שרתי את הקטעים המיועדים לי. דרך ארוכה של תפילות עברנו ללא כל תקלה, חלה הפסקה קצרה והתכוננו למזמור האחרון, "לדוד מזמור מי יעלה בהר ד'". במזמור זה הייתי אני המוביל, כשאני שר קטעים קטעים והמקהלה עונה אחרי "שאו שערים ראשיכם והִנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד". שרתי בקול צלול ורם, נשאתי עיני אל החלונות הקטנים הצבעוניים, אל הכפה המצוירת, שם נראתה הקשת בכל שלל צבעיה, מבעד לעננים הורודים בקעו קרני שמש לכל העברים. נישאתי אל על עם צלילי הקול עם לחן התפילה, דומה היה לי כי אני שומע צלילי שערים נפתחים, שמעתי צעדים מתקרבים, רוח חמה נשבה עלי, הוא קרב הוא בא עוד מעט ויופיע, לבי פעם מרוב התרגשות, אך לפתע התפרצה המקהלה וצנחתי למטה. מצאתי את עצמי עומד על גרם המדרגות, ראיתי שוב את הקהל שעמד צפוף והאזין. הרבה שבחים הרעיפו עלי באותו ערב, גם אבא ואמא, בלכתנו הביתה, שיבחו מאד את שירתי.

4
וכאשר חלפו גשמי הסתיו והחלה נושבת רוח קרה מקפיאה, התחדשו חזרות המקהלה בגימנסיה. הפעם הן היו תכופות יותר עם מחזור שירים חדש, והן נערכו בכנסיה. תחושה מוזרה אפפה אותי כאשר נכנסתי לראשונה אל אולם הכנסיה, אל החלל הגבוה שחצה את כל קומות הבנין. על הקירות הלבנים המבהיקים היו מצוירים איקונין בשִפעת צבעים, כל אחד והילת זהב לראשו, כתובות באותיות קיריליות וצלבים של זהב. בין שני חלונות צרים וגבוהים עמד צלב גבוה ועליו ישו הצלוב, פניו היו חיורים וראשו שמוט על חזהו.
השירה כאן היתה שונה, ביחוד אותם שירים ממושכים עגומים מלאי געגועים שאליהם היתה מצטרפת נגינת העוגב. המנגן השמיע צליליו כשעיניו עצומות והצלילים הממושכים התמזגו עם הקולות והפכו להמיה אחת עריבה שעלתה ונישאה מעלה מעלה אל הכפה הגבוהה, אל החלונות הקטנים הצבעוניים שבכפה. הצלילים המו וצנחו מטה, התפשטו בכל האולם, התרפקו על הקירות, הרעידו את האויר ואת הלב. חשתי שאני כולי עטוף בהם ובתוכם והם מלטפים אותי.
ערב אחד, לאחר חזרה כללית, פנה אלי קרילנקו:
– שמעתי, מספרים, כי אתה מנעים זמירות במקהלה בסינגוגה, אולי תואיל להשמיע לנו אחת התפילות שלכם.
עמדתי נדהם, מופתע ונבוך. הרהרתי רגע, חככתי בדעתי, כאן? בכנסיה? בין הקירות המעוטרים בצלבים? בין האיקונין? להשמיע תפילה קדושה? אך באותו רגע ניקרה אי שם מחשבה במוחי; אולי היה זה קסם האתגר, אולי? שמא? דוקא משום כך, תשמענה הקירות האלה פעם אחת, אולי פעם יחידה לחן תפילה זכה, מלים קדושות. כולם השתערו עלי ודחקו בי ובייחוד הבנות: תשמיע! תשמיע! גדול היה הפיתוי, גבר עלי יצרי ונתתי קולי בשיר:

שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם
ויבוא מלך הכבוד.

הכנסיה היתה לוטה באפלולית, אורות בודדים ריצדו בפינות, הצללים עטו על האיקונין. נדמה היה לי כי כל הקדושים שעל הקירות חפו פניהם. המלים, השירה, הצלילים, כאילו טפחו עליהם בעצמה רבה. ואילו בפניו של פסל העץ, בפני הקלף של ישו עטור הקוצים, הורגש איזה זיע, ניע. כעין חיוך מריר, רפה, פשט על פניו ובזויות שפתיו. הצלילים, המלים המוכרות השגיבות הלמו בראשו, וחדרו אל תוכו, לחן התפילה וההודיה נישא אליו ממרחקים, מימים קדומים, דומה היה כי עוד רגע קט תפקחנה עיניו העיפות וירים ראשו השמוט. כאשר סיימתי, רעמו מחיאות הכפים וקריאות עוד הפעם! עוד הפעם! ראשי הסתחרר, איבדתי את השליטה על עצמי ושרתי שוב ושוב. לאט לאט הצטרפה אלי כל המקהלה בליווי של זמזום חרישי שהלך וגבר, גם המנגן בעוגב הצטרף אלינו בצליליו העמוקים הממושכים. כאשר סיימתי לאחרונה, בקשו כולם לדעת את תָכנהּ של תפילה זו. הסברתי להם כי זהו אחד ממזמורי דוד המלך שהיו שרים בבית המקדש ונקרא "פתחו שערים". הייתי גבור הערב, אולם בלב עמדה צינה, לא הייתי שלם עם עצמי, חזרתי הביתה ברוח נכאה, הרהרתי והתייסרתי, הן עשיתי מעשה שלא ייעשה, חיללתי את הקודש. לא סיפרתי בבית דבר על "נצחונותי" והייתי במבוכה גדולה.

5
בגימנסיה הורגשה תכונה רבה לקראת הנשף הגדול שייערך החורף בליל "השנה החדשה", ושכל הכנסותיו לטובת "האגודה למען האינוָאלידים". את קיר העץ שחצה בין אולם ההתעמלות ובין אולם הריקודים פרקו, ונוצר משטח אחד גדול שקישטו אותו בשלל סרטים וצבעים, הוקמה במה גדולה לתזמורת ולמקהלה. באותו ערב, הוארו כל חלונות הבנין על כל קומותיו וזר של אורות עטר את הבנין מבחוץ. היה נדמה כי כל הבנין עולה באש אשר הבהיקה והאירה את כל הסביבה עד למרחוק. הקהל נהר אל תוך הבנין שעמדה בו המולה חגיגית. שומרי הסף פשטו מנשים וגברים מעילי פרוה, פני כולם צהלו, להגו, צחקו וזרמו אל תוך האולם הרחב שהתמלא והלך. היו כאן כל אנשי השררה, האזרחי והצבאי, פקידי ממשלה ובעלי אחוזות מהסביבה, הם ונשותיהם. הגברות הופיעו בשלל שמלות משי מרשרשות ושמלות קטיפה שכוסו בשרשרות זהב, בשעוני זהב, צמידים, פנינים ויהלומים נצצו והבריקו, באויר נישאו ריחות בושם. המארחות לבשו חליפות אפורות ושביסים לבנים עם צלב אדום עליהן. היו כאן כל המורים והמורות והבנות מהמחלקה השמינית שאי אפשר היה להכירן, בִּן לילה הפכו לעלמות חן. קצינים ופרחי קצונה כרכרו סביבן במגפיהם הנוצצים, בחליפות שרד מהודקות לגופם וקשקשו בדרבנות המצלצלים. היה קהל יהודי רב, מנכבדי העיר ועשיריה.
הנשף נפתח בהימנון "אל מלך נצור", כל הקהל שר בדבקות ובעמידה. על הבמה ניצבו המקהלה והתזמורת שהשמיעו כל אחת לחוד או ביחד מחרוזת שירים ומנגינות במשך שעה ארוכה. עם גמר החלק הרשמי, עטו כולם על המזנון שהיה משופע במאכלים חמים, בעוגות בנות שלוש קומות, בתופינים ומגדנות, בפירות ומשקאות, וודקה, קוניאק ויינות משובחים שנמכרו במחירים מפולפלים. הגברות המארחות כיבדו גם אותנו, המקהלה והתזמורת, בכיבוד נאה. על ידי הכרוז נפתחה ההגרלה לפי "השיטה האמריקאית" מי מוסיף? (קטו בולשי) מכרו תמונות, פרוות, תכשיטים. כאן הראו את כוחם וגבורתם הקבלנים, ביניהם מספר ניכר של יהודים, אשר התעשרו עושר רב ופיזרו ממון רב, מעין תרומה למאמץ המלחמה ושטרות הכסף נערמו ערמות ערמות על הטסים.
ובעוד ההמולה והצהלה גוברים ועולים, הסתדרה שוב התזמורת על הבמה ולפניה ניצב קרילנקו. לידו עמד הפעם המורה לריקודים כפי שנקרא "הטנצמייסטר", לבוש היה זיג שחור, מכנסים צרים הדוקים, חזיה לבנה, עניבת פרפר וכסיות לבנות. הוא ספק בכפיו והכריז:
– "גבירותי ורבותי, יש לי הכבוד להזמין אתכם לוואלס הראשון, אשר אותו נרקוד לפי מנגינה שהלחין והתאים לתזמורת, מיודענו ברוך הכשרון מר קרילנקו! הסתדרו זוגות זוגות!" קרילנקו השתחוה בפני הקהל שקבל אותו בתשואות רמות. ובעוד הזוגות מסתדרים, פשט קרילנקו את ידו, נתן את האות והתזמורת פצחה בנגינה שתחילתה היתה רווית געגועים, כמיהה וערגה והפכה לסערה עליזה מסחררת. רעמו החצוצרות, המו הטרומבונים, תופפו התופים, השיקו המצלתיים. ישבתי נבוך ונדהם, הלחן היה של התפילה "שאו שערים ראשיכם", אך המנגינה העליזה סחפה גם אותי. המילים הפכו לצלילי נחושת, לצלילי כסף של החצוצרה, להמיית התופים והמצלתיים. המלים בקעו מכל הכלים בתרועה גדולה. הזוגות סובבו, הסתחררו. שמלות המשי והקטיפה רשרשו, דרבנות צלצלו, המנגינה נסכה שכרון קל. כולם חייכו, צהלו, התמוגגו. נשים ובנות נשענו קלות, חבוקות בזרועות הגברים ותוך כדי ריקוד החלו לפזם את המנגינה טר לה לה לה לה. הטנצמייסטר נופף בשתי ידיו הלבנות, כנפי הזיג התעופפו באויר והשמיע מדי פעם "אגוש! אדרואט!"
הסתיים הוואלס הראשון והקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות ובקריאות "עוד הפעם! עוד הפעם! בראוו קרילנקו! בראוו." הוא השתחוה ופניו זהרו, הוא חגג את נצחונו וקצר את כל התשואות, ואלי זרק מבט חטוף, ערמומי, חייכני, ושוב רעמה התזמורת והסחרחורת החלה מחדש.
מאותו ערב פשטה המנגינה בכל רחבי העיר בלבוש החדש ובשם שניתן לה על ידי המלחין "פתחו שערים". ניגנו אותה ורקדו אותה בכל נשף ובכל מסיבה, פִּזמו ושרו וכל אחד ראה בה מהרהורי לבו "פתחו שערים". אף אני הרהרתי על אותה דרך ארוכה שעשתה תפילה זכה שירדה ממרום שבתהּ מגרם המעלות של ארון הקודש, פשטה את טלית הכהונה ולבשה גלימה ססגונית ויצאה בתרועה גדולה אל ההמונים, והיא משמחת לבב אנוש. הרהרתי, אולי לא היתה זו ירידה כלל? עלתה בי מנגינה אחרת, מזמור אחר שאף אותו שרנו בדבקות גדולה, בצהלה ובשמחה ובקצב מסחרר: הללוהו בתקע שופר, הללוהו במינים ועוגב, הללוהו בצִלצלי שָמע, הללוהו בצלצלי תרועה כל הנשמה תהלל יה, הללויה!



חבלי שפה

השפה הרוסית והשירה הרוסית שולטות ביד רמה. זאב ובילקה משוחחים ביניהם רוסית. זאב מתלונן לפני שכל אותן מילות חיבה שהוא קורא לבילקה לא ניתנים כלל לתרגום עברי, ואין להן בעברית שום ממשות. זה לא אותו הטעם המיוחד: "יונתי" "בוסקה" "פרוסה קטנה שלי" ועוד ועוד מילות חיבה בלי סוף, אם כי הוא מעדיף עם כולם לדבר עברית, היידיש אינה שגורה אצלו.
מאבק בלתי פוסק מתרחש לפני עיני ואוזני בין שלוש השפות, רוסית, עברית יידיש. בדרך הטבע מאליו. היידיש, יוצאי העיירות הקטנות קשה להם להפרד ממנה שהרי כל חוָיותיהם, כל זכרונותיהם מהבית, מבני הבית, מאנשי העיירה ומהעיירה ואירועיה קשורים ואחוזים בשפה זו. ולה סגנונות רבים וניבים רבים: יידיש ליטאית, רוסית, אוקראינית, פולנית וגליצאית. אני מנוי על ההיבראיסטים, ומדבר רק עברית, שהיא גם שפת ילדותי ונעורי, ושפתו של אבא. בה דיברנו, אותה למדנו, בה קראנו. ואני גם בתפקיד, המורה לעברית של בילקה והמדריך שלה בקריאה ובדיבור, ומתקן את כל שגיאותיה.
אולם עם כל חיבתי לשפת היידיש החמה הרכה, שפת הבית, שהיא עדיין רוטטת באוויר, ויש לי הנאה להקשיב לסיפורו של אחד הבחורים, נדמה לי שהיא כבר מפרפרת פרפורים אחרונים, היא הולכת ונעלמת, היא גוססת, כוחותיה אוזלים והולכים. אמנם היא עדיין שמורה ונזכרת בשיר ובזמר אולם היא הולכת ונעלמת ממש לפני העיניים, כנראה שאין לה נקודת אחיזה. העברית חודרת מבעד לחורים והסדקים, היא מצויה על קרקע טבעית, וישנם גם מספר לא מועט של הבראיסטים שרופים שלא יוציאו מפיהם חלילה הגה לא עברי, והם הדואגים להשריש את השפה בחיי יום יום, לתרגם מושגים וליצור מושגים חדשים. נפתחו שיעורי ערב לעברית, והבנות במיוחד באות, לומדות, ועושות מאמץ מיוחד לסגל לעצמן את הדיבור את המשמעות. באים הבחורים ולומדים ועושים מאמץ. הבחורות מאזינות רושמות ומתעייפות והולכות. ניתן לשמוע מעין שיח רעים: "איזה שפה היא זאת, ברברית, אני אף פעם לא אוכל ללמוד אותה ולהשתמש בה, שפה אסיאתית".
טוען כנגדו הבחור השני: "נו אתה ראש כרוב כמוך תלמד תלמד, צריך קצת להזיע, זה לא מכוש, זה לא טוריה".
טוען הראשון: "הנה אוסיף שלנו דיבר רוסית, נאם רוסית".
"לא כי" טוען השני: "אוסיף שלנו דיבר עברית, כתב עברית, אמנם בקושי אבל התאמץ והתגבר".
העברית מתפשטת והולכת וישנם מילים, מושגים, שנוצרו בעברית ואין לך מנוס מהם: חדר אוכל, מטבח, צהרים, אהל, מרק, דייסה, מכוש, טוריה, סידור עבודה, מזכירות. ונוטים אותם תוך דיבור רוסי לפי כללי הדקדוק הרוסי: בחדר האוכל, לחדר האוכל, מחדר האוכל, והכל יוצא מפיהם באורח טבעי, ונוצרות מילים בנות תערובת: שומרניק, תרבותניק, פריודקה. השירה הרוסית שולטת ביד רמה, אי אפשר בכלל לחיות בלעדיה אפילו יום אחד. אותו ניגון ערב, נוגה ממושך. שרים אותן במקהלה, בצוותא וחברותא בארבעה קולות, אין להן מתחרה לאותן מנגינות השגורות בפי כולם.
ובדלית ברירה מתחילים לתרגם לעברית שירים אלה, והם פושטים מכאן אל כל רחבי הארץ, או שהרוח מביאה אותם מאיֿשם ואין איש יודע מי דאג לכך, מי תירגם. הכל מתקבל ומושר באורח טבעי.
לזכרו של טרומפלדור:

קדרו קדרו פני השמים
ורוח עז נשב
קבלו קבלו הרי אפרים
קורבן צעיר חדש.

שיר מלחים:

היי מִרים היי מרים
היום פה מחר שם
היי מרים מרים מרים
את טיפשה ואני חכם.

שיר הקוזקים:

מעבר להר מעבר לגיא
חלוצים רוכבים
היי היי אכול ושתה
חלוצים רוכבים.

השפה היידית המעורבת במילים ומושגים עבריים נעלמת והולכת, היא עוד מהדהדת בספור, בבדיחה אך היא נעלמת. היא נשארה שמה בגולה מאחורינו, נדחקת לקרן זוית עזובה יתומה, מבוישת ונכלמת, שפת הגולה. משונה וטבעי כי שתי השפות, הרוסית והעברית, נקלטו באופן טבעי. נראים הדברים כי שתי שפות אלה קשורות במולדת, באדמה, ובעבודת האדמה, בקרקע בשרשי האומה, של כל אומה, שתיהן יונקות את שרשיהן את לשדן מהאדמה, מהשדה, והן עולות וצומחות לעין השמש הרוח והגשם, בעוד שהיידיש חסרה את כוח יניקתה וצמיחתה.
אך בכל זאת אין נפרדים ממנה בשעה של געגועים, ואין השירה בציבור מקפחת אותה, והיא תמיד נזכרת לטובה במסיבה, בליל שישי, או בחברותא, ליד השולחן בלילי שישי או במוצאי שבתות, לכאן מגיעה שעתו של החבר ינאי שקולו ערב והוא שר במתיקות מיוחדת, חרישית, ואנו מקיפים אותו והוא משמיע לנו צרור שירים עממיים, ואנו מפזמים אחריו ונהנים הנאה מרובה. שיר נוגה על הבן הבכור שנדד לאמריקה והשאיר אחריו את אימו האלמנה איֿשם בעיירה נידחת, את אחיו הצעירים ואת אחיותיו, וחוסך פרוטה לפרוטה עד שיבוא יום הגאולה והוא יביא אותם אליו, ויוציאם מעבדות ומשפלות לגאולה ולחרות.

טייערע מאמע טייערע מוטער
דו מיין טייער כשר הארץ
צו ווייסט דו וו איך וויין אזוי ביטער
און ווי טיע איז דא מין שמארץ.

אמא יקירה אמא חביבה
אַת משוש לבי אמי הכשרה
כמה אני בוכה ומתגעגע אליכם
וכמה דווה לבי עלי
והוא מזכיר לה כי היאהרצייט
של אבא ז"ל הוא ביום השני
של חג השבועות וכאשר
תבקר את קברו תמסור לו
בשמו את מיטב הברכה והשלום.

מנגינה עצובה רוויה כיסופים וגעגועים, שומעים אותה ברטט וברעדה. פה ושם צעיר או צעירה מנגבים עיניים, דמעה נוצצת, אמא, אבא, היכן הם? מה איתם?
אני יושב ליד זאב והוא כולו קשוב ודרוך, ומלווה בקול חרישי את השיר. אך אינו נותן שהות לשקוע בעצבות ובגעגועים ומיד עובר לשירי יידיש העממיים של ורשאבסקי, שתמיד ובכל מקום היו שרים אותם, בכל נשף ציוני או נשפי שלום עליכם וביאליק, שירים עליזים, שמחים, על ריקוד הסבא והסבתא:

אכציג ער אונד זיעבעציג זי
שמונים הוא ושבעים היא.

ושירי חנוכה ופורים, על הטוחן והטחנה, על העגלון עם עגלתו העמוסה נוסעים ונוסעות, על החזן בעיירה, על בעלי מלאכה ומלאכתם. אהובים מאד היו השירים האלה על זאב, והיה שר אותם בכל עת מצוא, ומשמח את כל יושבי האהל.
העברית משתלטת בחיי יום יום, אך עדיין קיים בליל שפות, ומולו ישנה כת ההבראיסטים, והם אדוקים ושרופים עליה, ולא תעלה על דל שפתם אף מילה אחת מחוץ לעברית. הם מכורים לה בדבקות מיוחדת. ביניהם שתי בחורות, יוצאות מהכלל, שרק דוברות עברית, ושפתן היא מליצית תנ"כית. אלו הן שתי האחיות, פנינה החנוכית ואחותה, בוגרות הסמינר העברי לגננות בווארשא, והן קרויות פריביליצקות. שיחתן גורמת לקורת רוח וגם לבדיחות הדעת, ואנו משתדלים לשוחח איתן באותו ניב וסגנון מליצי תנ"כי: אני סועד את לבי, אני שם פעמי אל ערשי ויצועי, שוד ושבר, קצפתי מאד, חרון אפי, נושא חן וחסד לפני – ועוד ביטויים כאלה.





































מודעות פרסומת