:

נקודא זינגר: הוא עצמו (על שירתו של סביילי גרינברג)

In נקודתיים: 11-12 on 11 בינואר 2014 at 00:56

"אסור לתרגם שירה לפרוזה, לערבב משורר בפרוזה – בשירים הכול אחרת, הכול שונה לחלוטין", אמר סביילי גרינברג ביחס לאישיותו של מאיאקובסקי האהוב עליו.
האם אפשר בכלל לספר על משורר ועל הארס פואטיקה שלו באמצעות פרוזה? הלא זו משימה בלתי ניתנת להשגה ואפילו מנוגדת לטבעה של המטרה עצמה! את הדילמה שמטרידה את המחבר, שבקלות דעת ובפזיזות לקח על עצמו את תפקיד מורה הדרך בשירתו של סביילי גרינברג, אפשר לתאר, במידה מסוימת של קירוב, בשורות השיר שכתב סביילי בעניין אחר:

כי זאת יציאה למשמרת
כי זה יֶאֱבַד כי זה
נגזר מראש
("מתחת לעבים")

אמנם לא ממש בעניין אחר. השיר מתייחס ל"בריגדת מאיאקובסקי" – התארגנות הצעירים, שקמה באופן ספונטני, כיוזמה אישית של אנשים בודדים, על מנת לעזור למשורר הנערץ, המבודד מאוד באותה תקופה, בהכנת תערוכתו "עשרים שנות עבודה". אחרי מותו של מאיאקובסקי התפתחה הבריגדה לארגון התנדבותי שדאג להפצת והעלאת שירתו למודעות. "אהבת שירה, חיוניותה של שירה, אבל לא של כל שירה, אלא של זאת שהיא בלתי נפרדת מנטיות וציפיות הסתר הכמוסות בשפת הדור", כלשונו, הביאה את הנער סביילי ל"בריגדה". אותה תחושה, בצירוף הכרת תודה למשורר הגדול על יצירתו ועל חברותו, מניעות את העט הפרוזאי שלי. (הטיוטה הראשונה של מסה זאת נכתבה בעט, בו אינני כותב כבר מזמן, בדיוק בצורה בה כתב סביילי את שיריו, ורק אחר כך הועברה למקלדת המחשב, כשם שהוא העביר את שיריו בטיוטה סופית למקלדת מכונת הכתיבה שלו. באופן מסתורי, רק כך יכולתי לכתוב עליו.)
מטעמים ברורים של נסיבות חייו, נשאר המשורר הרוסי סביילי גרינברג, במידת-מה, מחוץ לגבולות של השירה הרוסית המקובלת, השומרת עדיין בעקשנות על הגבולות האלה. מפאת הבדלי השפה, המשורר הישראלי סביילי גרינברג, שחי בארץ הזאת למעלה משלושה עשורים, נמצא עדיין מחוץ לתחומה של השירה העברית. במקרה הראשון, אי-הצדק של מצב הגבולות אולי ישתנה אי-פעם, באחרית הימים, בזמן האפוקליפטי, כשלשירה שוב יתייחסו בקשב הראוי לה וברגישות אמיתית. תיקון אי-הצדק המקומי, בנוסף לציפייה השגורה לימות המשיח, דורש מאמצים מיוחדים של אנשים מסוימים, מין "בריגדת גרינברג".
המשוררת גלי-דנה זינגר התחילה לתרגם את שיריו של גרינברג עוד בהיותו בין החיים. התרגומים הראשונים נעשו ופורסמו בכתב-העת העברי-רוסי "נקודתיים" בין השנים 2003-2001. המשימה הנועזת של "תרגומו של הבלתי תרגים" התגלתה כמרתקת להפליא, והתוצאות הראשונות שהושגו זכו להכרתו ולברכתו הכמעט בלתי אפשריות של המשורר הקנאי והקפדן, שבעצמו היה מתרגם שירה מופלג. בשירתו, כמו בכל שירה אמיתית, קיימים היבטים פורמאליים שמהם אי אפשר להתעלם, אם לא רוצים לאבד בתרגום את הכול. לעתים קרובות פונטיקה קובעת את הגיון הדיבור השירי. הדבר יוצר תחושת שׂחייה בים השפה. ברור שתרגום מלולי של שירים אלה חסר כל טעם. עבור המתרגם, הדרך היחידה להשיג את מטרתו היא לצאת מנקודת משמעות זהה, להיכנס לאותו משחק צלילים ומילים ולהמשיך לרקוד במסלול זה בהתאם לכלליו הלשוניים. כך גרינברג עצמו תרגם שירה. תוך כדי פולמוס עם אחד הקוראים, שהביע ספק אם דוד אבידן באמת השתמש בעברית באותם הביטויים החדשניים הנועזים שבלטו בתרגומו הרוסי, אמר סביילי: "אינני מתרגם מילים, אני מתרגם שירים!" לכן אל תשאלו, בבקשה, האם גרינברג באמת כתב במקור ב"ברושים" שלו: "נֶשֶׁרֹאשׁ / נוֹרָארְט / גֻּלְגֹּלַקְטִיקָה \ בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה"!

היחס לשירה, המשותף למשורר ולמשוררת, הממלאת כעת את תפקיד המתרגמת, מוגדר באמירה ששניהם חזרו עליה לא פעם ולא פעמיים: "הכול כלול וטמון בשפה". שפת המקור של סביילי, שבאופן מוסכם ובעירבון מוגבל ניתן להגדיר כרוסית, היא רשות הרבים ורשות היחיד בו-זמנית, והיא גם מתפתחת ומתבטאת בחלל ובזמן, קשורה חזק לתקופה ולסביבה בהן היא פועלת. אז במה שונה שפתו של סביילי גרינברג משלל השפות הכתובות והמדוברות?
נתחיל מהתקופה, ליתר דיוק, מהתקופות – הרי המשורר שחי קרוב לתשעים שנה, שנולד בשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה וראה גם את "אסון התאומים", אינו יכול להיתלות באחד העידנים בלבד. העידן הראשון בדרכו השירית של סביילי הוא עידן הפוטוריזם הרוסי, החדור בהתלהבות מ"העתיד החדש" והאחוז בהתפעמות האוטופית, כמעט קמאית בנאיביותה הארכאית, בתכנית הניצחון המוחץ לא רק על השמש המיושנת ושאר האלים והאלילים, אלא אפילו על הזמן עצמו. גרינברג יצא למסעו העצמאי בדיוק ברגע שקיעת הפוטוריזם, מיד אחרי מותו של מאיאקובסקי. הסימנים הפורמאליים של אותה אסכולה – יצירת שפע של מילים חדשות (ניאולוגיזמים) וביטויים לא מוכרים, כל מיני "חַיזֶרִיקוֹרְדִיָה / טוּרְבּוֹ-בְּרוּטוּסים / אֶקְזֶגִי מוֹנוּמֶנְטוּמוֹר" ("פתק בבקבוק"), ותחביר מקוצר, מואץ – מתגלים בשיריו לאורך כל השנים.פאתוס בריאת העולם החדש, לעומת זאת, אם הוא בכלל קיים ביצירתו, מופיע לעתים רחוקות בלבד, יותר כמרכיב של זיכרונות, כגוון שמאפיין את תקוות ושאיפות העבר, רוח הגעגועים לתמימות החלומית של ראשית המאה העשרים. במציאות, כשבני דורו היו בתחילת דרכם ממש, רמסו את כל השאיפות האלה שְנים וחצי עשורים של ימי שפל סטליניסטי, איסור מוחלט גם על קול אינדיבידואלי וגם על כל תנועה והתאחדות עצמאיות. תקופת הקבר הזאת, עם "החלפת הכוח" בת ארבע שנים של "מלחמת המולדת הגדולה", דכאה את כולם, בלי להבדיל בין אנשי ספרות לפקידים, אבל לאלה המעטים בין נאמני השירה, שהיו מוכנים לוותר מראש על כל סיכוי של פרסום, על כל אפשרות להיות נשמעים בכלל או מעבר לחוג הכי קרוב, היא סיפקה ניסיון אמיתיות, אמינות ואוטנטיות אדיר, כמוהו לא חווה איש ב"עולם החופשי".
בעצם, מקץ תקופה קצרצרה לאחר מות סטלין, שנקראה "הפשרת שלגים", (על פי כותרת הרומן של איליה ארנבורג) סבה החברה הסובייטית על עקבותיה וחזרה לתסריט הקודם של איסור כללי, אלא שהפעם התקיים זה לא תחת איום ההשמדה, אלא בהסכמה הדדית בין השלטון לנתיניו, שלא ראו לו שום אלטרנטיבה. שפת המשוררים, שגדלו על השאיפה הפוטוריסטית לשבירת צורות וכללים מקובעים, נשארה בלתי מבוקשת ב"ערימת השנים" הקפואות. מעבר לאידיאולוגיה הפוליטית, היה על הספרות הממוסדת, המותרת, להתאים לקנון האסתטי של אמצע המאה ה-19. בדומה לחיים עצמם, גם השירה ששרתה אותם הייתה מתוקננת ומצומצמת לנרטיב מחורז בעל שניים-שלושה משקלים מוכרים. פרוזת החיים (פרוזה משתמשת, לעתים קרובות, בחריזה ובקצב הבדוק והאופטימי של קו יצור) לא אפשרה, כמובן, את התרוממות הרוח הכנה, הלא מגויסת לצרכי האופטימיות הרשמית.

מה עשה באותה תקופה המשורר סביילי גרינברג, אחד המעטים שלא צעדו בהתאם למנגינה הנדרשת וגם לא מצאו מקלט בעולם מדומיין, מנותק מהוויית ההווה, לא נשארו אדישים ל"שאון הזמן"? מוקדם מאוד מצא לעצמו את הגישה הקונצפטואלית, המביאה לשירה את הקולות האנטי-פיוטיים של הרחוב, המנתחת את המציאות בצורה אירונית ומבלי להזדקק/לפנות ל"קול הלירי" כביכול, זאת שבשנות ה-70 הביאה לעולם מספר תנועות אמנותיות וספרותיות בזרם הקונצפטואליסטי, דוגמת אסכולת הסוֹצארט. גרינברג הקדים את זמנו כשפיתח שיטה זאת, אבל היא, כנראה, לא תאמה לגמרי את אישיותו ולא מלאה את האספירציה השירית שלו. להישאר בתוך המציאות הזאת עוד זמן ממושך הוא כבר לא יכול.
סביילי הגיע ארצה פעמיים, בהפרש של כמעט ארבעים שנה. הוא התיישב כאן קבע לקראת סוף העשור השישי לחייו, בגיל שבו, על פי המסורת הרוסית, צריך היה למות כבר מזמן או להפסיק לכתוב, או, במקרה הקיצוני והגרוע מכולם, לחזור על עצמו, לנוע בכוח התמדה בנתיב שסללו הישגיו הקודמים. על פי קו העלילה האחרון, היה על המשורר לבלות בארץ הקודש שלושים שנה כשהוא שקוע בעברו ולצחצח את המדליות של קרבות העבר. אבל גם כאן היה סביילי יוצא דופן: הפואטיקה שלו המשיכה להתפתח. התפתחותה לא הייתה כלולה בעלילות ובתַפאורות. ה"סיפור המשוחרר מסיפור" שלו – דיבור שירי לא-נרטיבי – לאו דווקא מיהר להיאחז בריאליות מקומיות חדשות, לרוץ אחרי הארצישראליות, בדומה למחברי שירים רבים, שמיד עם בואם ארצה החלו מהללים בלשון סובייטית את חגי ישראל, הטבע המקראי וגבורות ישראל. באיטיות ובלא עזות מצח נכנס לשיריו גם הנוף המקומי, אבל העיקר והמופלא הוא שהמשורר הוסיף להתפתח ולהשתנות גם בשנותיו האחרונות, וגם בשירים המופנים כביכול אל העבר.
סביילי מעולם לא הכריז על "התנתקות" מהתרבות הרוסית, הוא ראה את שייכותו לה כזכות גדולה, ולא הצהיר על ישראליותו התרבותית. לדעתי, הוא היה כה משוכנע ש"הכול טמון בשפה" עד שלא נותר לו כל מקום לספק שהוא משורר רוסי. אבל דווקא הוא, אולי יותר מכל כותבי הרוסית בארץ, עיין בעניין רב בשירה העברית החדשה, דווקא הוא העביר במשך שנים רבות לרוסית את שיריהם של דוד אבידן ומשוררים עבריים אחרים בני זמנו. הוא קרא ותירגם את שירת תור הזהב במשך כל חייו, עוד מאמצע שנות השלושים, אז הגיע לראשונה לארץ ישראל. מאורע זה, שהסתיים בחזרתו לרוסיה כעבור שנתיים, יכול היה להפוך את גורלו. סביר להניח שאילו היה האיש הצעיר, בן העשרים, מתאקלם ונשאר כאן, המשורר הרוסי סביילי גרינברג לא היה קיים. האם זאת אומרת שהיה נולד משורר עברי חדש? עבור משורר הכול טמון בשפה, אבל האם הדבר המכריע הוא – באיזו שפה ספציפית בין שפות העולם? יש דעה, ולה זכות קיום שווה לכל דעה אחרת, כי השפה הרוסית היא זאת שהביאה את סביילי בחזרה לרוסיה בשנים האפלות ההן. ויש גם דעה, שגלי-דנה זינגר הביעה בנסיבות שונות (ויתכן מאוד שגרינברג היה מקבל אותה), כי שפת השירה, הפרוטו-לשון האנושית, היא שפתו הראשונה של כל משורר, וכי הנאמנות לה חשובה הרבה יותר מהסיווג הלינגוויסטי. וכיצד יש לקרוא לשפה האינדיבידואלית של משורר? האם היא רוסית או גרינברגאית, עברית או אבידנית? ומה הוא זמנו בסולם הזמן המקובל ומקומו במפה הגיאוגרפית? הלא הוא נמצא בו זמנית גם בממדים האלה וגם מחוצה להם – בזמן משלו ובחלל משלו.
לכן, לאחר שאציין כבדרך אגב כי גרינברג חיבר בדרכו הפואטית בין פוטוריזם לפוסט-מודרניזם ("נו, באמת, נקודא! לאיזו פוסט אתה מתכוון!? משורר פשוט צריך כל הזמן להיות הוא עצמו!", שומע אני את קולו של סביילי), לאחר שבכל זאת אציין זאת, והקורא יאמין לי בחסדו, נעזוב כבר את התקופות ואת המקומות ונתרכז באינדיבידואליות של המשורר, של שפתו ועלילתו האישיות.
"פשוט להיות הוא עצמו"… פשוט? הרי זה ממש לא פשוט.
קווים מאפיינים רבים בדמותו של סביילי תואמים את דמות הגאון האסתטי של הרומנטיזם הרוסי, על "ייעודו הנשגב" ו"החיוורון המסתורי", כפי שהיא מתוארת בספרו של מיכאל ויסקופף: "תעלומה עוטפת את עברו ואת ההווה של 'הגיבור הפטאלי'. אותה תעלומה נפתרת כביכול ברמה השטחית סיטואציונית של העלילה אבל בעומק מהותה היא נשארת סתומה ואי-רציונאלית, מפני שהיא מוציאה את הגיבור אל מעבר לאופקי ההיגיון השטוח ה'ארצי'. אישיותו חומקת מכל ניתוח סיבתי, כולל זה שהגיבור עצמו מנסה להפעיל על עצמו" ("דמיורג מאוהב. מטאפיזיקה וארוטיקה של הרומנטיזם הרוסי", נובויה ליטרטורנויה אובוזרניה, מוסקבה, 2012, עמ' 461). "מרכיביו ההכרחיים הם נפילה או גלות מהשמיים (בגרסה פרוזאית יותר הם מוחלפים במין מקבילה הווייתית יותר של גן העדן האבוד), בדידות ויתמות בכליאה ארצית (או בסביבה חברתית זרה), שוני מהותי של אותו 'נכרי' מאנשים מהשורה, משיכתו הנשגבת אל השמיים, שהוא שומר זיכרון שרידי שלהם ושהם עצמם שולחים לו ידיעות, משיכה אל המוות". (שם, עמ' 311)
אבל מי היה האיש הזה באמת ומי הוא הגיבור הלירי שלו? כיצד לתאר את ה"אני" האקזיסטנציאלי השירי של סביילי גרינברג?
בכל בדיחה יש לפחות אחד משישים של מציאות. בשנת 2000 כתבתי פרודיה על זכרונות מעולם הספרות. טקסט משחקי זה כלל גם תיאור של סביילי שאותו הוא עצמו קיבל באהדה רבה – ככל הנראה, הצלחתי לתפוס משהו שענה לדרישותיו לגבי דמותו הפואטית:
"אולי הדמות הכי מעניינת בעיר היתה המשורר הצעיר שׁוּרַה גרינברג. אמרו עליו שבא מאבחזיה או מהאיים הקנריים. סודות סבבו אותו. הוא זכר בעל-פה את כל השירה הרוסית הקלאסית והכניס את הקהל למצב של קטלפסיה בהקראה של "בוריס גודונוב" במהופך, מהאות האחרונה עד הראשונה, בקולו של רוח רפאים. באותה תקופה היו שיריו ידועים מעט מאוד, המהפך המוחלט קרה כעבור שנים אחדות, כששוגר לחלל החיצון בחללית "ספייס שטעטל" ונהיה לאסטרונאוט הישראלי הראשון. אין צורך להוסיף שאפילו תלמידות בתי ספר ממוצא אתיופי, שלא הבינו מילה ברוסית, דקלמו אז בעל-פה את הוֶרְלִיבְּרִים שלו".
בראיון עמו לכתב העת "נקודתיים" אמר: "לפעמים נדמה לי כי הייתי מין אדם שונה לחלוטין. ההרגשה הזו אינה שלי בלבד, יתכן שהיא גם שלכם ושל רבים אחרים – ההרגשה, שלא פעם ולא פעמיים הייתי אדם שונה לחלוטין. וכאשר אני מסתכל על אותו העבר, אני מתכוון לאיזה איש, שהוא כאילו אני, וכאילו – בכלל לא אני, אלא אחר לגמרי, שונה לחלוטין". זוהי אמירה חשובה מאוד, במיוחד לאור העובדה שאחדים ראו בו מין שריד של העבר, כמעט בן זמנו של מאיאקובסקי, והיו ניסיונות, גם בישראל וגם ברוסיה, להציג אותו כפוטוריסט הרוסי האחרון ("במותו של סביילי גרינברג מת הפוטוריזם הרוסי", כתב הסופר והמתרגם יבגני ויטקובסקי). כבר ראינו שהגדרות מסוג זה אינן תואמות את הארס פואטיקה שלו וכמובן שאינן נכונות לגבי דמותו האישי והספרותי. "אסור לשכוח מאין אתה" – השורה הזאת נשמעת כהשבעה, כלחש מאגי, כדברה האחת-עשרה המופנית כלפי עצמו, כלפי מי ש"לא פעם ולא פעמיים היה אדם שונה לחלוטין". בסופו של דבר, האיש סביילי סיפר כל כך מעט על עצמו ועל חייו, המלאים פניות חדות, חילופי תפאורות ו"נעימות-יסוד של הגורל", עד שכרוניקת חייו במלואה נמצאת בידי גרינברג המשורר.
אולי לפנינו שירה ללא גיבור לירי, כרוניקה שירית של עידנים וחללים השזורים כשרשראות הרים או זרימות תת-מימיות? אולי לפנינו שירה אובייקטיביסטית? לא ולא! כפי שכבר נאמר, הנגיעה הקונצפטואלית היא רק אלמנט אחד מיני רבים בשיטתו היצירתית, בחירת הפרטים המדברים אצלו תמיד אישית ביותר, מסלול של "גורל רגלי" המיוחד לו, למשורר: "כל אחד יצא לפי דרכו / שונה / אחרת", על אף שהמסלול מצטלב בנקודותיו הרבות עם מסלולי נדידת העמים הגדולה של המאה ה-20. קולו של המשורר שולט באופן מוחלט בשמיעתם הפנימית של אלה מקוראיו שזכו להקשיב לו… ובכל זאת נשאר מושג הגיבור הלירי זר לשירה הזאת. המשורר שעומד מאחוריה שייך, כנראה, לקטגוריה שונה, למארח אחר. מי הוא? רומנטיקן, קהלת, "הקיפוד שרוצה לרקוד" (לא מזמן גיליתי את ההקלטות הישנות של שיר הילדים העברי שסביילי, לא רק שעשה ממנו שיר משלו, אחר לחלוטין, אלא גם שכמעט ועיצב אלטר-אגו משלו), גולה, מתרגם, מטאפיסיקאי, כרוניקן, אדווין דרוד, פילוסוף, אוטופיסט, איש-חלומות, גבר פטאלי, עד ראיה, מלמות הנודד, מקונן, לגלגן, שחקן במילים, פָרוּש? כל אלה ורבים אחרים גם יחד?
התשובה נמצאת, אולי, במישור אחר. נחזור לאותו ראיון שכבר ציטטתי: "ולשם מה, דרך אגב, צריך הוא (משורר) להיות הוא עצמו? – הוא עצמו באופן עמוק ביותר? כדי לדעת להיפטר מזה, כדי שיוכל להבדיל את עצמו בקו, כדי להיעלם". לשון "אנחנו" נמצאת בשיריו של המשורר האינדיבידואליסט הזה לעתים קרובות יותר מלשון "אני", לעומת ה"קולקטיביסט" מאיאקובסקי עם ה"אני" המובלט שלו. עוד פרדוקס אחד. עוד תעלומה…
כתיבת מאמר מלומד המנתח את העלילה והמטא-עלילה של סביילי גרינברג אינה נמנית על מטרות המסה שלי, אבל כדאי להביא כאן רשימה קצרה של המוטיבים הבולטים בשירתו, המוטיבים שמעצבים את שירתו: הליכה בעיר, לאורכה, לרוחבה ולעומקה, והעיר היא לעתים מוסקבה ולעתים ירושלים ולעתים קאזאן; נושא הדרך: היציאה לדרך וההתמדה בדרך, דריכות בה יחד עם העדר מסלול מפולס ויעד ברור; דיאלוג מתמיד עם השירה הרוסית, מפושקין עד חלבניקוב ופסטרנק; כאוס של חומר קמאי הפורץ את חומת התרבות והמחשבה; מנגנון הזיכרון האנושי וסימני הזיכרון העל-אנושי; הסוד הכמוס של החיים האכזריים; נוכחותו וחמלתו של המוות; הקוסמיות, שמקורה, כמובן, בפוטוריזם, והיא יכולה לקבל אצלו גוון רליגיוזי גבוה, אבל גם גרוטסקי: "לפעמים בנֵי אדם / לפעמים חוצנים"; אירוניה אלוהית כנגד אירוניה אנושית.
שיר גרינברגאי נבנה לעתים קרובות משורות שנצברו ונאגרו במשך שנים רבות, בדומה לחתך סלע מלא שכבות. דמויות ודימויים עולים מן העבר ומתחברים למדיטציות מסביב להווה ולעתיד. נמשך איסוף מתמיד של צלילים, תמונות, צורות וחלקיקי עלילה, ואמירה שירית נרקמת מכל אלה במידה שווה. מכאן – ריבוי של משפטים נומינטיביים. מכאן גם – התחושה המופלאה, אולי ייחודית לסביילי, של הטרנס-זמני (שאין לבלבלו עם העל-זמני או עם המחוץ לזמן) ושל הטרנס-חללי. שיר מתרחש כאן ועכשיו, ויחד עם זאת גם בממדים אחרים. גישה זאת עולה בקנה אחד עם אסטתיקות של יומן ושל פנקס רשימות: שירים רבים קשורים לתאריכים מדויקים ולאירועים מסוימים. סביילי אפילו המציא ז'אנר מיוחד: "יומנפלאות" (כך בתרגומה של גלי-דנה זינגר), וקרא לספרו הראשון "יומנפלאות מוסקבאיות" ("מוֹסְקוֹבְסְקִיֶה דְנֵיבְנִיקוֹבִינְקִי", 1976).
אמירה שירית שלו מתאפיינת תמיד בדיוק מיוחד, שבשום פנים אינו שקול לאינפורמטיביות מקיפה וממצה, המוני נתונים נשארים מחוץ לפריים, השיר מתמקד רק בדברים החשובים להגיונו הפנימי, ואלו מובלטים ומושחזים בצורה יוצאת דופן. שרשרת הפריימים מזכירה את טכניקת הקולנוע: התחלפות רשימות, מיזנסצינות, נקודות מבט. "סיפור משתחרר מסיפור", בין היתר, באמצעות השמטת תנועות הביניים.
מֵעבר לריכוז המשמעות, הטכניקה הזאת יוצרת אפקט של אניגמה – אותה תעלומה שהיא כל כך חשובה למשורר, שהיא חלק חשוב ביותר מתפיסת עולמו, ושאינה יכולה להיות מומרת בהבנה שכלית או, להפך, בהעדר מוחשיות, בערפיליות סימבוליסטית או בהפשטה וסכמטיות. אוהבי שירים נרטיביים נדונו לחוש בטעמה המריר והבלתי משתנה של האכזבה בהתקלם בשירתו של גרינברג: "למה הוא לא אומר מה בדיוק קרה שם, למה הוא מסבך את חוטי העלילה וקורע את הקשר הסיבתי?!" השומעים את הסיפור השירי הם אסירי תודה למשורר על האפשרות להמריא מעל ההיגיון השטחי כדי לראות את הנסתר ממבט שגור. הפואטיקה הזאת דומה להתגברות על כוח המשיכה של כדור הארץ בכניסה לחלל החיצון. כיצד ניתן להגשים את השאיפה המודעת להמיר את הארצי בנשגב, את העולם של מטה, הגדוש בקונקרטיות, בעולם של מעלה, המגולם במוזיקה ובמבט על הארץ ממרומים? (והרי דווקא מהחלל החיצון ניתן לראות באופן מדויק ביותר גם את הפרטים הקטנים הנסתרים וגם את התמונה הכוללת של אותו כדור מאוכלס.) הגישה הזאת בולטת בשירו המאוחר של סביילי "בדו-עיר". המגדל של גרינברג בדו-עיר ירושלים עומד כנגד מגדל בבל, וכנגד הרצון לבנות "עיר ומגדל וראשו בשמיים", כדי להתעלות על הבורא ועל הבריאות, מתפתחת התנועה הדו-כיוונית – מטה-מעלה, על כל "תת-קומות", "בורגמדרגות" ו"כוכבזרועות" שלה:

קֹדֶם צָרִיך לְמַטָּה בַּמַּדְרֵגוֹת
נִצְמָד
וּבַמַּדְרֵגוֹת בִּתְלִילוּת לְמַטָּה
אַחַר כָּך מִתַּת-קוֹמָה לְטַפֵּס שׁוּב
וְאַז עַל הַמִּגְדָּל עַל הַמִּגְדָּל
עַל מְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל שָׁם הַשָּׁמַיִם מִשְׁתּוֹלְלִים

ובכן, צריך קודם כל לרדת נמוך ככל האפשר ורק אחר כך להמריא השמימה. שינוי המפלסים נחוץ למשורר בחיפושיו אחר נקודת מבט אמיתית, כדי לא להפחס, לא להיות שטוח, כדי להתגבר על הניגוד מדורי דורות בין הנמוך והגבוה. כך מושגת, במקום כאוס ובלילת שפות, שפה-לוגוס – שפת שירה המקבילה לשפת הבריאה, שהיא מעבר לרוסית הספרותית או העברית המדוברת.
ב"ברושים" נע המשורר מדיוק הפרט אל דיוק הכלל: "רחוב – עיר – ארץ", ובמובן רחב יותר מענפים ואצטרובלים אל היקום. ככל שהפרטים מדויקים ומוחשיים יותר, כך הסוד שהם יוצרים מסווג ומסתורי יותר. הלא זהו עיקרו של מעשה השיר: תזוזת התודעה, שבלעדי הפלישה השירית הייתה מתיימרת להיות שפויה ושולטת במצב; אותה תזוזה שמביאה להבנה הברורה והצלולה כי כל הפרוזה שבעולם לא תזהה ולא תפרש לעולם את הדברים המרכזיים בעולם, אלה שלתפיסתם מביאה אותנו לפעמים שורה שירית סתומה.
"שירה היא כולה מסע אל הלא-ידוע", כתב מאיאקובסקי. "שירה היא אמנות לא-ריאליסטית, והיא מגיעה לעצמה באיטיות", רשם סביילי גרינברג בפנקסו האחרון, כחודשיים לפני פטירתו.















מודעות פרסומת