:

פבלו נרודה: רק המוות

In נקודתיים: 11-12 on 11 בינואר 2014 at 00:36

יש בתי קברות בודדים,
קברים מלאי עצמוֹת ללא קול,
הלב העובר במנהרה
שחורה, שחורה, שחורה,
כמו ספינה טרופה נטבע בתוך עצמנו
כאילו שוקעים בלב
כאילו נופלים מן העור אל הנשמה.

יש גויות,
יש רגלים על לוחות דביקים וקרים,
יש מוות בעצמות,
כמו צליל טהור,
הדומה לנביחה ללא כלב,
היוצא מפעמונים מסוימים, מתוך קברים מסוימים,
המתגבר באוויר הלח כמו הבכי בגשם.

לפעמים אני רואה
ארונות קבורה
מפליגים עם מתים חיוורים, נשים עם צמות מתות.
נחתומים לבנים כמו מלאכים,
בנות מהורהרות נשואות לנוטריונים,
הארונות עולים בנהר האנכי של המתים,
נהר הארגמן,
מעלָה, מעלָה, עם המפרשים מלאי רעש המוות,
המתנפחים מצליל השתיקה של המוות.

בצליל הזה המוות בא
כמו נעל ללא רגל, כמו חליפה ללא אדם,
בא ודופק בטבעת ללא אבן וללא אצבע,
בא וצועק ללא פה, ללא לשון, ללא גרון.

בכל זאת, צעדיו נשמעים
ושמלתו נשמעת, דוממה, כמו עץ.

אני לא יודע, אני מבין מעט, אני בקושי רואה,
אבל נדמה לי שלזמרתו יש צבע של סיגליות רטובות,
הסיגליות הרגילות לאדמה,
כי לפניו של המוות צבע ירוק,
ולמבטו של המוות צבע ירוק,
עם הלחות החודרת של עלי סגליות
והגוון הקודר של החורף הממורמר.

אבל המוות בא לעולם בלבוש המטאטא.
מלחך את הרצפה, מחפש מתים,
המוות הוא המטאטא
זאת שפת המוות המחפשת גופות,
זאת מחט המוות המחפשת את החוט.

המוות נמצא במיטות מתקפלות:
במזרנים לֵאים, מתחת לשמיכות שחורות,
הוא מתמהמה ופתאום נושף:
נושף איזה צליל חשוך, מנפח מפרשים,
והמיטות שטות לנמל
שם הוא ממתין, לבוש כמו אדמירל.



מספרדית: גלי-דנה זינגר















מודעות פרסומת