:

טימותאוס ורמולן, רובין ואן דן אקר: מהו מטא-מודרניזם?

In נקודתיים: 11-12 on 11 בינואר 2014 at 00:40

מטא-מודרניזם אינו מבנה תפיסה יורד או עולה, אלא הגיונה התרבותי הדומיננטי של המודרניות העכשווית. ניתן לתופסו כניסיון הדור לגבור על הפוסט-מודרניזם וכתגובה כללית לרגע הנוכחי, רצוף המשברים.
המערכת האקולוגית מופרת בצורה חמורה, מערכת הפיננסית נעשית יותר ויותר בלתי נשלטת, והמבנה הגיאופוליטי החל להתגלות לאחרונה כלא יציב, באותה מידה בה היה לא אחיד מאז ומעולם. משבר משולש זה גורם לספקות ומעורר מחשבה על הנחות היסוד שלנו, ויחד עם זאת מלבן ויכוחים תרבותיים ומערער ביצורים דוגמטיים. ההיסטוריה, כך נראה, נעה במהירות רבה מעבר לקצה, המוצהר בחופזת יתר.

מאז תחילת המילניום גרמה הדמוקרטיזציה של טכנולוגיות, טכניקות וכלים דיגיטליים למעבר מההיגיון התקשורתי הפוסט-מודרני, המתאפיין במסכי ובמפגני הטלוויזיה, במרחב הקיברנטי ובסימולקרום, לכיוון ההיגיון התקשורתי המטא-מודרני של חובבנים יצירתיים, רשתות חברתיות ומדיה מקומית מה שתיאורטיקן התרבות קציס ורנליס מכנה "תרבות הרשת". [1]

בינתיים, אדריכלים ואמנים נוטשים יותר ויותר את המצוות האסתטיות של דקונסטרוקציה, פָרָאטַקְסִיס ופסטיש לטובת רעיונות אסטאתיים של רקונסטרוקציה, מיתוס ומֶטָקְסִיס. ביטויים אמנותיים אלה נעים אל מעבר לרגישויות השחוקות והפרקטיקות הריקות של הפוסט-מודרניסטים, לא על ידי ניתוק רדיקלי מהגישות והטכניקות שלהם, אלא על ידי שילובם והפנייתם לכיוונים אחרים. בפוליטיקה, כמו בתרבות וכמו במקומות אחרים, מתעוררת הרגישות ועולה מתוך ההפוסט-מודרניזם; כמו Aufhebung לא-דיאלקטי ששולל את הפוסט-מודרני, תוך שמירה על חלק מתכונותיו.
מה שאנחנו רואים עכשיו הוא הופעתה של דומיננטה תרבותית חדשה – מטא-מודרניזם.

בראש ובראשונה אנחנו מבינים את המטא-מודרניזם כמבנה תפיסה, אותו ניתן להגדיר, על פי ריימונד ויליאמס, כ"איכות מסוימת של חוויה חברתית […] השונה מבחינה היסטורית מאיכויות מסוימות אחרות, מה שנותן תחושה של דור או של תקופה ". [2] מטא-מודרניזם הוא, לכן, גם תווית יוריסטית התואמת את השינויים האחרונים באסתטיקה ובתרבות, והשאיפה לתקף שינויים אלה. לכן, כשאנחנו מדברים על מטא-מודרניזם איננו מתייחסים לתנועה מסוימת, מניפסט ספציפי או קבוצה של מוסכמות תיאורטיות או סגנוניות. במילים אחרות, איננו מנסים, כפי שצ'ארלס ג'נקס היה עושה, לאסוף, לקטלג ולסווג עבודה יצירתית של אמן או אדריכל זה או אחר. [3] אנחנו מנסים להתוות, בעקבות ג'יימסון, את דומיננטה התרבותית" של שלב מסוים בהתפתחותה של המודרניות. [4]

הנחת היסוד המתודולוגית שלנו היא שהפרקטיקות התרבותיות והרגישויות האסתטיות הדומיננטיות של תקופה מסוימת, יוצרות "שיח", שמבטא הלכי רוח תרבותיים ודרכי פעולה, עשייה וחשיבה מקובלות. לכן, יתרון הדיבור על מבנה תפיסה (או על דומיננטה תרבותית), כפי שהסביר ג'יימסון, הוא בכך שאינך "משמיד את ההבדלים ומתאר רעיון של תקופה היסטורית כהומוגניות מסיבית. [זוהי] תפיסה שמאפשרת את קיומן של שלל רחב של תכונות שונות מאוד, אך כפופות. "[5]

תכונות שונות אך כפופות אלה ניתן לתאר לחלופין כ"שרידים" של ימים עברו, או כ"ניצנים" המצביעים על יום ועידן אחרים. [6] הפוסט-מודרניזם אולי עבר, אולי "השיב רוחו לבורא", אבל, כפי שטוען בצדק ג'וש טות, לדבר על מותו, פרוש הדבר לדבר גם על חייו שלאחר המוות. "מותו של הפוסט-מודרניזם (כמו כל המיתות) יכול גם להיתפס כמסירה, מתן ירושה מסוימת, שהמוות הזה (כמו כל המיתות) הוא גם המשך החיים, מעבר". [6] רוחו של הפוסט-מודרניזם וגם זה של המודרניזם עדיין רודף את התרבות העכשווית.

אחרים החלו לעלות תיאוריות על סדרי ההכרה העולים, שאולי, ואולי לא, יהיו דומיננטיים בעתיד (הלא כל כך קרוב). הדוגמאות הבולטות ביותר של תופעות עולות מסוג זה הן כל אותן הפרקטיקות שנעשו קשורות לנחלת הכלל. כמה תיאורטיקנים טענו, למשל, שהפרקטיקות האלה מצביעות, בסופו של דבר, לכיוון altermodernity, העתיד מעבר למודרניות, כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. לא משנה בהקשר זה אם אנחנו מסכימים או לא עם חזונות העתיד הללו. מה שחשוב הוא שהתרבות העכשווית שלנו היא שמאפשרת חזונות אלה, או ליתר דיוק, שהיא הפותחת את השיח של קיום חזון בכלל.

מטא-מודרניזם, כפי שאנחנו רואים אותו, אינו מבנה תפיסה יורד או עולה, אלא הגיונה התרבותי הדומיננטי של המודרניות העכשווית. כפי שאנחנו מקווים להראות, המבנה המטא-מודרני של תחושה יכול להיתפס כניסיון הדור להתגבר על הפוסט-מודרניזם וכתגובה כללית לרגע הנוכחי, רצוף המשברים. כל מבנה תפיסה בא לידי ביטוי במגוון רחב של פרקטיקות תרבותיות ובשלל של רגישויות אסתטיות. פרקטיקות ורגישויות אלה מעוצבות על ידי (ומעצבות) נסיבות חברתיות, כשם שהן נוצרות בתגובה לדורות קודמים ובציפייה לעתידים אפשריים. אנחנו טוענים כי סדר ההכרה העכשווי מעורר תנודה מתמדת בין (לכן: –meta ) האסטרטגיות המודרניות לכאורה והטקטיקות הפוסט-מודרניות לכאורה, כמו גם סדרה של פרקטיקות ורגישויות שהן בהחלט מעבר (לכן: –meta ) לקטגוריות המשומשות האלה.

מבנה התפיסה המטא-מודרני מעורר תנודה בין הרצון המודרני להכרה והספק הפוסט-מודרני לגבי הטעם של כל זה, בין הכנות המודרנית והאירוניה הפוסט-מודרנית, בין תקווה ומלנכוליה, בין אמפתיה ואפתיה, בין אחדות וריבוי, בין טהרה ושחיתות, בין תמימות ומודעות, בין שליטה ונחלת הכלל, בין אומנות ומושגיות, בין פרגמטיזם ואוטופיות. ואכן, מטא-מודרניזם הוא תנודה. הוא מבטא את עצמו בדינאמיקה. אלא שצריך להיות זהירים שלא לחשוב על התנודה הזאת כעל איזון, נכון יותר לדבר על מטוטלת המתנדנדת בין קטבים רבים, רבים מספור. בכל פעם שההתלהבות המטא-מודרנית נדה לכיוון קנאות, מושך אותה כוח המשיכה בחזרה לכיוון האירוניה; ברגע שהאירוניה שלה נעה לכיוון האדישות, מושך אותה כוח המשיכה בחזרה לכיוון ההתלהבות.

 

הערות:

[1]

In Digimodernism. How new technologies dismantle the postmodern and reconfigure our culture.

אלן קירבי מציין דבר דומה בנוגע לסוף הפוסט-מודרניזם והופעתה של תרבות הרשת. למרות שספרו הוא בעל תובנה ופרובוקטיבי, הוא נוטה להיות שלילי באופן מוחלט, תוך התעלמות מהפרדוקסים והאפשרויות של תרבות הרשת.

[2]

Raymond Williams (1977). Marxism and Literature. Oxford: Oxford University Press, p. 131

[3]

See, for example: Charles Jencks (1977). The Language of Post-Modern Architecture. New York: Rizzoli.

[4]

גם ג'יימסון משתמש במושג מבנה התפיסה של ויליאם כדי לפתח את הרעיון שלו על דומיננטה תרבותית

[5]

M. Hardt and K. Weeks. (2000). The Jameson Reader. Oxford: Blackwell Publishing, pp, 190-191.

[6]

R. Williams, p. 122

[7]

J. Toth (2010). The Passing of Postmodernism. New York: State University of NewYork, p. 2

 















מודעות פרסומת