:

בוריס דוזורצב: מביוס

In נקודתיים: 11-12 on 11 בינואר 2014 at 00:16

מבוסס על אירועים אמתיים.
כל הדמויות בסיפור הן פרי דמיונו של המחבר.

יפה הנוף של תל-אביב בלילה. יפה מאד אפילו, בייחוד מהמקום בו אני עומד. אורות, אורות… בכל מקום אליו יכולה העין להגיע: אורות בתים, מגדלים, מכוניות שזורמות מטה כמעין שני נחלים, צהוב ואדום… אני חייב לכם איזה שהוא הסבר, כבר על ההתחלה. החלטתי לכתוב אמת, והנה כבר את השורה הראשונה אני פותח בשקר: הנוף התל-אביבי לא היה יפה ברגעים אותם אני מתאר כאן. זאת אומרת, יתכן והיה, רק שאותי, במרחב-הזמן שלי, זה כלל לא עניין. הבעיה היא שאני כותב את הטקסט הזה לא בזמן אמת, אלא, כפי שניתן לדמיין, לאחר מכן. ואם אבחר לדבוק באמת מוחלטת, יחסרו לכם פרטים רבים ואולי חשובים. ומצד שני, חשוב לי לכתוב בזמן הווה. לכן הרשתי לעצמי להוסיף פה ושם לסיפורי את אותם הדברים בהם לא הבחנתי בזמן אמת, דוגמת יופיו של הנוף ונחליי המכוניות.

פתחתי את החלון. רוח סתווית נכנסה לתוך החדר ומילאה את ראותי באוויר הקריר של נובמבר. העברתי רגל אחת מעל לאדן החלון, ואחר כך את השנייה. ישבתי כך זמן מה כאשר ציפורניי נעוצות במסגרת החלון. רק לפתוח את כף היד והכול יגמר: הכאב, הבושה, החוב, החושך. האם יש אור בצד השני? האם הצד השני ישנו בכלל? אני לא רציני. לא אצליח להוריד את הידיים לקראת השחרור, הרצון לחיות מדביק אותי לאדן החלון בכוח עצום. אבל יש פתרונות. אפשר להפוך את זה למין משחק. לנסות להוריד את הידיים לרגע ולהרגיש איך זה יהיה. כמו כשנוסעים במכונית בכביש מהיר ועוצמים את העיניים לשנייה, וזה מפחיד ומושך ומטריף בעת ובעונה אחת. הורדתי יד אחת מהחלון. שום דבר לא קרה. אמרתי לעצמי: עכשיו את השנייה. פתחתי את כף ידי השנייה. לפתע גופי רעד והתנדנד קלות לכיוון התהום. שתי ידיי נדבקו בחזרה לחלון. הדרך לשחרור היא בעבודה קשה. נשמתי כמה נשימות עמוקות, עד שדופק לבי נרגע מעט, ואז שוב הורדתי יד אחת…

הוא היה בגובה שלי בערך, זאת אומרת לא ממש גבוה. שערו שבצבץ מתחת לכובע מצחייה היה אפור, הוא לבש חולצה משובצת וז'קט כחול והיה כבן שמונים ומשהו למראה. לא זוכר איך הבחנתי בנוכחותו, יתכן והוא פנה אלי בדיבור, ויתכן שלא. אני כן זוכר שהופעתו לא הבהילה אותי ולא הפתיעה, דבר שלאור הנסיבות היה די מוזר. למיטב זכרוני, מילותיו הראשונות היו: "אתה בטח לא יודע שלאהרן יש מחר יום הולדת?" לזקן היה מבטא פולני וקולו היה גבוה ומעט סדוק. הוא התכופף מעל לחלון, כאשר ראשו מתחת לזרועי וידו אוחזת בחולצתי מאחור.
– הנה, ממש מתחתיך עומדים לחגוג לו מחר.
– מי זה אהרן? – שאלתי. האמת, כלל לא היה אכפת לי במי מדובר, שאלתי מתוך נימוס בלבד.
הבורות שלי הפתיעה את הזקן:
– אהרן אלעזרי, מי עוד? – אמר.
– זה שעל שמו המגדלים?
הזקן הנהן בחיוב.
– זה שבנה אותם.
לא תכננתי לפתח שיחה, ובכל זאת שאלתי:
– ואיך אתה קשור לעניין?
– אני? או, אני מכיר אותו מילדות… גדלנו באותו מקום…
בעיירה קטנה במזרח פולין.
הזקן לעס את שפתיו, השתעל, כאילו ניקה את גרונו.
– היכן השורשים שלך? – שאל.
– גם בפולין. הוריי הם ממוצא פולני.
– הו, – נדלק הזקן, – היכן בפולין?
– וורשה מצד אחד ולודז' מצד השני.
– ומה קרה למשפחה שלך בזמן המלחמה?
ידעתי שרוב משפחת אמי נספה באושוויץ.
– אל תיעלב, – אמרתי, – אבל זה לא מתאים לי כרגע.
– באמת? – פניו של הזקן הביעו הפתעה. אני דווקא חושב שעכשיו זה אמור להתאים לך כפי לא התאים מעולם!
לא עניתי דבר.
– הרי אתה רוצה לעזוב, לא כך? – לא הרפה הזקן. ולאן בדיוק אתה עוזב אין לך שמץ… ללכת בלי לדעת להיכן ובלי לדעת מאין באת… עצוב משהו, לא חושב?
האמת, היה משהו בדבריו.
– המשפחה של אימא שלי… כולם כמעט נהרגו באושוויץ, – אמרתי.
– הזקן הנהן בראשו, כאילו היה מרוצה במיוחד מהתשובה שלי, שתק רגע ואז שאל שוב:
– ובמה עסקו בני משפחתך לפני המלחמה? איזו משפחה זאת הייתה?
– לצערי, אני לא יודע הרבה.
– היית אבל בפולין במשלחת של בית הספר?
– האמת שלא. לא שלא רציתי, פשוט זה לא הסתדר.
– לי קוראים משה, דרך אגב, – אמר הזקן.
– דני.
– נעים מאד, – הזקן הוריד את הכובע, העביר את כף ידו על שארית שערו והשיב את הכובע למקומו על ראשו.

התנועה הזאת… יותר נכון רצף תנועות ידו הזכיר לי משהו… פתאום עלה בדעתי שכבר פגשתי את משה פעם… אולם לא הספקתי לסיים את המחשבה.
– ואיך בדיוק הגעת לכאן?
– לאן "לכאן"? איך נכנסתי לחדר הזה?
אם לחשוב על זה רגע, הרבה יותר מסקרן איך הוא, משה, הגיע הנה.
משום מה לא חשבתי על זה. פשוט אמרתי שעבדתי במתחם התצפית והיה לי מפתח. זה היה שקר מוחלט.
אך משה לא התעניין בפרטים הטכניים.
– הכוונה היא מדוע אתה כאן, – תיקן את עצמו.
– זה לא ממש משנה, כל עוד זה לא רציני.
– מה זאת אומרת?
– זאת אומרת שזה לא רציני. לא יודע למה באתי לכאן. אני לא הולך לקפוץ מהחלון.
– טוב, זה משמח מאד, – חייך אלי משה. – ובכל זאת אתה כאן. אז מה הביא אותך?

לא הרגשתי קשר הדוק מדי אל המציאות. חשבתי שאם אצליח לתאר בכמה משפטים את תמונת המצב, זה יעזור לי להתחבר אליה יותר.
– אני מהנדס במקצועי. – אמרתי. – לפני כמה שנים פתחתי חברה משלי. חברת הזנק, סטארט אפ, מוכר לך המושג?
נראה כי משה נעלב מעט מהשאלה.
– אז, בניתי חברה… גייסתי משקיעים… שלוש שנים עבדתי על הפיתוח. עבדתי קשה מאד. מעולם לא עבדתי קשה כל כך… ואז לקראת הסוף, ממש כשראינו כבר את המוצר קורם עור וגידים, כמעט מוכן עבור השוק, אז סגרו לנו את הברזים. מיתון כלכלי, אמרו לנו. הכסף נגמר, הכול נעצר, פיטרנו את העובדים, סגרנו את העסק. הכול נעצר, אך אני לא הייתי מסוגל לעצור. לא הסכמתי לוותר. שנה שלמה חיפשתי מקורות חלופיים, רדפתי אחרי משקיעים… הייתי כאחוז אמוק. כמו שחקן קלפים מטורף… לוויתי כספים מהבנקים, מחברים, ממשפחה… לבסוף משכנתי את הבית שלנו, שלי ושל אשתי. היה נדמה לי שאני מאד קרוב להצלחה… ואז סינים השיקו מוצר דומה. אותו מוצר למעשה. הפרויקט שלי מת בן לילה. נשברתי. עזבתי את הבית, התחלתי לשתות. לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים. נשארתי חייב המון כסף. המון. אשתי ובני נאלצו לעבור לגור אצל ההורים. גם גירושים לא יפתרו אותה לגמרי מלשאת בחובותיי. בכסף האחרון שהצלחתי ללוות, ביטחתי את חיי בסכום גבוה. לפי החוק, אם אמות שנה או יותר לאחר החתימה על החוזה, המוטבים שלי יזכו בסכום הביטוח. גם אם זה מקרה התאבדות, זהו החוק. היום עברו שנה ושבועיים בדיוק. החלטתי שהיום אשים קץ לחיי. הכסף שאשתי תקבל יספיק לה כדי לכסות את חלקה בחוב ועוד יישאר לה משהו מזה. אבל אני לא מסוגל לעשות את זה. חסר לי אופי כדי לקפוץ.

– אל תזלזל ביכולותיך, דניאל. – אמר משה. – אילו לא הייתי תופס אותך בחולצה, ייתכן ובסוף אשתך כן הייתה מבקרת בחברת הביטוח. בן כמה הילד שלך?
– בן שבע.
– אתה באמת חושב שהוא לא זכאי לאבא?
– אבא כמוני? מה אוכל ללמד אותו? איך להפוך את חייהם של האנשים שבוטחים בך לאומללים?

שמתי לב שמשה לא מקשיב לי כלל. הוא בהה בחלון, ונראה כי הוא חושב על משהו או נזכר. חשדתי לרגע שהוא קפא באוויר הצונן והפך לפסל עתיק ושברירי. פתאום ראיתי בבהירות מפליאה את כל האבסורד שבמצב.
– אז מה אתה, סוג של מלאך? – שאלתי.

השאלה העירה את הזקן. הוא צחקק, הסתובב לעברי, אמר:
– אני לא מלאך. אני בן אדם כמוך. אספר לך קצת על עצמי, אם תרצה.
אמרתי שאשמח לשמוע.
הזקן כחכח בגרונו ואמר: – נולדתי, כידוע לך כבר, בפולין, בעיירה הקטנה מקוב – מזובצקי ששוכנת כשמונים קילומטרים מעיר הבירה ורשה. במזרח פולין. לפני פרוץ המלחמה כמעט מחצית מהעיירה שלנו היו יהודים. ארבעת אלפים איש בערך. חיינו די בשלום עם הגויים. כן… כבדהו וחשדהו – אלה היו היחסים בינינו. היהודים בעיירה עסקו לרוב במסחר ובמלאכה. בתי מסחר גדולים לא היו, בעיקר חנויות קטנות… מכולת, חנות בדים, חנות כפתורים. בבתי מלאכה עסקו בסנדלרות, בתפירה… לקונפקציה ולהזמנות, תפירה לגברים ותפירה לנשים… וגם בתפרות. היה מקצוע כזה – תפרות – שזה תפירה של החלק העליון של הנעלים… אלה היו המקצועות החשובים ביותר בעיירה. היו גם בתי מלאכה שעסקו בפחחות… אנחנו, זאת אומרת, המשפחה שלי… היה לנו מפעל קטן לסודה… עשינו בו גזוז ובקיץ גלידה. לסבי היה בית מלאכה שעשו בו שמן. אבל בעיקר היה עוני. כן, המשפחות היו רובן עניות. עניות מאד. אבל הייתה שם שמחת חיים. כן, היינו שמחים בחלקנו! חלק מאנשי העיירה היו דתיים מאד, וחלק היו מתנגדים… לא, לא שהם התנגדו לדת, פשוט היו חסידים והיו כאלה שלא, אלה קראו להם מתנגדים. אבל שנאה לא הייתה בינינו, לא. בעת מצוקה היהודים היו מוכנים. היו מוכנים לעזור זה לזה.

משה המשיך בסיפורו ואני נזכרתי בחלום שחלמתי לפני זמן מה. חלום משונה, קטוע, לא מחובר לשום מקור מוכר. בחלום אני עומד על גג בניין, לא בניין אפילו אלא צריף. גג משולש, מצופה זפת שחור ועליו שיכבה דקיקה של קרח, כך שצריך להתאמץ על מנת שלא להחליק ממנו מטה. אני עומד על הגג ולידי בחור צעיר, נער בן 17-18 לכל היותר. הוא לובש, אם אפשר לקרוא לזה "לובש", משהו שמזכיר כותונת לילה קרועה ומלוכלכת וכפכפים מעץ, וראשו מגולח. עיניו של הבחור מביטות ישירות אלי. הוא טיפס על הקורה המרכזית ונע בצעדים קטנים לעבר קצה הגג. לא ידוע לי בחלום איפה זה מתרחש, ובאיזה זמן. אני לא יודע למה, אבל יכולתי להישבע עכשיו שהנער הזה היה משה. אומנם יתכן ואלו סתם תעתועי הדמיון ההפכפך… בחלום צעקתי לעברו: תזהר שלא תעוף מהגג!

הגרמנים באו לעיירה שלנו פעמיים. הראשונים היו חיילי הוורמאכט. אלה לא עסקו ברצח יהודים. הם אף הזהירו את התושבים שאחריהם יגיעו חיילי האס אס, ושמי שמעוניין לשרוד, עליו לברוח ומהר. לברוח היה אפשר רק מזרחה, ושם לנסות לעבור את הגבול הרוסי ולהימלט לתוך רוסיה. ראש העיירה שלנו שהיה פולני, לא רצה במות יהודי העיירה ואפילו היה מוכן לתת לכל משפחה שתבחר לעזוב סוס ועגלה. במשפחה שלי החליטו שלא יזיק לשלוח קודם מישהו לכיוון הגבול כדי לאסוף מידע ולהתרשם האם מדובר במשימה אפשרית.
מי שנשלחו בסופו של דבר היו אבי ואני. עשינו את כל הדרך אל הגבול לשווא. כשהתקרבנו למעבר, מצאנו שם קבוצה גדולה של חיילים גרמנים וסובייטים שחסמה את המעבר.
– תבואו מחר, היום המעבר סגור, – צעקו החיילים.
לא היה לנו איפה להישאר ללילה, לכן נאלצנו לחזור הביתה.

החלום ההזוי המשיך להעסיק אותי. ניסיתי לשחזר את רצף האירועים שקדמו לפגישתנו ליד החלון הפתוח בקומה ה-28 של מגדל אלעזרי. לא הצלחתי לקשור דבר. החלטתי להניח לזה בינתיים ולזרום עם המצב.

לא הספקנו לארגן סיור נוסף לעבר הגבול הרוסי. לעיירה הגיעו אנשי האס אס. בדצמבר 1942 אני ומשפחתי נכנסנו בשערי אושוויץ.
משה השתתק, ראשו כפוף ועיניו מוסתרות על ידי הכובע. כמה דקות עברו בדממה.
ומה קרה לאהרן? – שאלתי. – גם הוא ומשפחתו נשלחו לאושוויץ?
משה נד בראשו והרים אלי מבט.
– לא. אהרן בא ממשפחה אמידה. אמידה מאד אפילו. אמידה עד כדי כך שהיו להם שירותים בתוך הבית. לא כמו אצל רובנו, בחצר… ומשהגיע הזמן ללכת לתיכון, שלחו את אהרן לגימנסיה פולנית בוורשה. היו לו מדים אמתיים של בית ספר עם כפתורים מוזהבים. הוא היה עבורי דמות נערצת מאד. כאשר הגיעו הגרמנים לעיירה, אהרן היה בן עשרים. הוא היה בחור מאד חכם. כנראה שישר הבין מה עתיד להתרחש. הוא ברח. ברח לבדו לתוך רוסיה… שם הצטרף לצבא הרוסי והגיע אתו לאוזבקיסטן. אחר כך ברח גם משם, נדד תקופת מה… ובסופו של דבר הגיע לארץ עם הצבא הבריטי. לאחר מלחמת העצמאות היגר לארצות הברית, התחתן שם עם בת של איש עשיר מאד וכך נכנס לעסק שלו. עם השנים הפך אהרן לאיש מפורסם ומכובד ומולטי מיליונר…
– ומה קרה למשפחתו?
– כולם נספו באושוויץ. או כמעט כולם…
משה שתק רגע ואז אמר:
– אתה מבין, דניאל, יש אנשים רציונליים ויש אנשים אמוציונליים.
אהרן אלעזרי היה איש רציונלי.

הבחור הזה הגיע יחד עם אביו. כל פעם, כשמישהו חדש היה מגיע למחנה, הייתי מסתכל עליו והייתה עוברת בי מחשבה: מה הסיכוי שלו לשרוד כאן ולכמה זמן. לא אהבתי את המחשבה הזו, אך לא שלטתי בה, לא יכולתי לגרום לה לא להופיע. הבחור, משה שמו, היה בן שש עשרה – שבע עשרה, ונראה די חזק. חשבתי שיש לו סיכוי טוב להחזיק מעמד חצי שנה. אביו היה כבן ארבעים, נתתי לו כמה חודשים בלבד. האיש היה מותש ורוב הזמן שתק, והבן ניסה לעזור לו בכל דרך אפשרית. למחרת אחרי הגעתם, תפס הבן את אחד האסירים וסיפר לו שהגיע יחד עם כל המשפחה, לא רק עם אביו, אלא שהגרמנים הפרידו בינם לבין אמו ואחיותיו. הבחור שאל למה הפרידו ביניהם ואיפה הן עכשיו. לא היה לבחור מזל. האסיר גרר אותו החוצה, הצביע אל עמוד העשן השחור שהיתמר מעל לקרמטוריום ואמר: אתה יודע מה זה העשן הזה? אלו האמא והאחיות שלך.

משה הוציא מכיס הז'קט מטפחת מקומטת, ניגב את הדמעה:
מכל הדברים שעברתי, מכל הזוועות שחוויתי, הדבר הקשה ביותר הייתה הפרידה… הפרידה מאימי ואחיותיי.

הוא שאל אותי… הנער… מה זה קומנדו קנדה. הו, החלום של כולנו היה להגיע לקומנדו קנדה. אתם לא יודעים מה זה, אז אני אגיד לכם. קומנדו היו נקראים באושוויץ קבוצות אסירים העוסקים באיזה שהיא עבודה מיוחדת. היה למשל זונדרקומנדו, אלה טיפלו בגופות האנשים שהומתו בתאי הגזים. קרבנות תאי הגזים היו משאירים מאחוריהם מיליוני נעליים, בהן טיפלו אנשי קומנדו נעליים… הם פרקו מהנעליים רצועות וחלקים אחרים העשויים מעור ואת אלו היו שולחים לגרמניה. בקומנדו נעלים עבדו רק נשים. וקומנדו קנדה קראנו לאסירים שעבדו במיון חפציהם של האסירים החדשים שהגיעו למחנה. הלא אנשים כשהם עוזבים הכל עם מזוודה אחת או שתיים, לוקחים עמם את מה שהכי יקר להם. ובמחנה הם כבר לא היו צריכים דבר… אז זהו… את הרכוש שלהם היה צריך למיין וכל מה שנמצא כטוב ושימושי היו אוספים, מקטלגים ושולחים לגרמניה. ואת השאר היו משמידים. הייתה זו עבודה קלה מאד למיין את הדברים האלו. לכן קראנו לזה קומנדו קנדה, הרי בקנדה החיים הם טובים, לא כך?

גם אני הייתי בר מזל. עבדתי בקומנדו גגות. זאת הייתה קבוצת האסירים שעסקה בתיקון גגות הצריפים. לוקח זמן לפתח מיומנות בתיקון גגות, לכן לגרמנים לא היה כדאי שאחד כזה, שרכש מיומנות, ימות מוקדם מדי, אז החיים שלנו היו יחסית טובים. קיבלנו ליטר שלם של מרק ביום ועוד פרוסת לחם בערב. כן…
– דניאל, מדוע בכלל צריך לתקן גגות? – שאל אותי הנער.
– מה זאת אומרת בשביל מה? – הופתעתי. – הרי אלו הגרמנים, אצלם הכול צריך להיות מסודר מאוד. כל דבר חייב להיות רשום, מקוטלג, ממוספר. כשאתה בא למחנה, דבר ראשון שוללים ממך את השם שלך. שמים לך על היד קעקוע עם מספר ואומרים: מעכשיו אתה לא משה אלא מספר כזה וכזה. ובאמת, מאותו רגע היה אדם הופך למספר ורק כך היו פונים אליו… אבל כל זה היו הגרמנים רושמים אצלם בספרים – איך קראו לך קודם, עם איזה טרנספורט הגעת למחנה, מה המשקל שלך, מה צבע העיניים שלך וכו' וכו'. גם אתם שואלים בשביל מה עושים את זה אם אין כמעט סיכוי שתשרוד כאן יותר מחצי שנה? הרי הכל כאן תוכנן למטרה זו: העבודה הקשה, הרעב, הקור, המחסור בביגוד החם… אחרי חצי שנה אדם רגיל, אם לא היו שולחים אותו לגזים, היה הופך ל"מוזלמן" – כך קראנו לאנשים שהיו עדיין בחיים אבל כבר לא היו בני אדם… ראית אצלם בעיניים שהם כבר לא…
אבל ככה הם הגרמנים, רשמו בקפדנות כל דבר ודבר, כי אסירים הם רכוש של הרייך ואת הרכוש יש לנהל באופן ראוי. לכן גם הגגות צריכים להיות תקניים, כמו שאר הרכוש… אבל אתם יודעים, אפילו במחנה יש לעתים רגעים טובים. כמה חודשים לפני שמשה ואבא שלו הגיעו, אחד האסירים עבד בבלוק של הגרמנים. הוא אינו בין החיים יותר, האסיר הזה… אז הוא הצליח לגנוב מהגרמנים, מפח הזבל אצלם בבלוק, כמה קליפות של תפוח אדמה. אנחנו בישלנו אותן בסיר ויצא לנו מרק תפוח אדמה. מרק תפוח אדמה אמתי, לא הדבר הזה שנתנו לנו כאן!

לא פחדתי למות. לא מאומץ, מאדישות מוחלטת כמעט למה שיכול לעלות בגורלי. אך כן היה אכפת לי מאבי. הוא היה מאוד חלש, אנשים בגילו ובמצבו לא היו מחזיקים מעמד באושוויץ יותר ממספר חודשים. ואני ניסיתי לעזור לו בכל מיני דרכים, בעבודה ובצריף. יום אחד אבי חלה ולקחו אותו לבית החולים. כן, כן, היה בית חולים במחנה. מאותה סיבה יחידה, שאסיר נחשב לרכוש גרמני וצריך היה לשמרו במצב תקין. לקחו אותו לבית החולים בשעה שהייתי בעבודה, האסירים סיפרו לי על כך כשחזרתי לצריף. רציתי להגיע אליו לבית החולים למחרת, אך לא הצלחתי. הייתי אבוד. בערב ניגשתי אל דניאל, אסיר ותיק שחיבב אותי ולא פעם עזר לי כשהייתי זקוק לעזרה. סיפרתי לו שלקחו את אבי לבית החולים ושאני מאד דואג.
דניאל אמר שינסה לברר מה קורה, היו לו קשרים במחנה. ואכן הוא הצליח להיפגש עם הרופא והרופא אמר שכדי להציל את אבא שלי צריך תרופה ושהתרופה הזאת עולה כסף. כן, זה יכול להישמע מוזר, הרי בסופו של דבר, מי צריך כסף במקום ממנו אתה לא אמור לצאת? אבל כזה הוא טבעו של אדם, גם באושוויץ אדם מאמין שיצליח לשרוד ויום אחד להשתחרר ואם להשתחרר אז עדיף עם קצת כסף בכיס. כך או כך, הרופא אמר לדניאל שישיג לו את התרופה בעבור זהב. כששמעתי זאת, פרצתי בבכי, כי היה לי ברור שאבא שלי הולך למות. אבי שרד. מוקדם בבוקר, עוד לפני ההשכמה, דניאל העיר אותי ותחב משהו בתוך כף ידי. הוא התקרב ולחש באוזני: – קח את זה בלילה לרופא.
משום מה פחדתי להסתכל על החפץ שמסר לי דניאל. רק בצהרים ניצלתי רגע בו הייתי לבד והוצאתי מתוך הכיס המאולתר בחולצתי גוש מתכת קטן וקשה ללא צורה ברורה. בהיתי בדבר הזה זמן מה ומשום מה נזכרתי בערימת גופות ענקית שראיתי אתמול בצד הדרך בדרכי מהעבודה לבלוק. אז קלטתי שהחפץ שאני מחזיק הוא שן זהב. ראיתי בעיני רוחי איך דניאל נובר בתוך הקבר הערום הזה בחושך ומחפש את חתיכת הזהב שאמורה להציל את אבי ממוות.
דניאל לא סיפר לי איך בדיוק עשה זאת. אך מאז התקרבתי אליו מאוד והרגשתי שאני חייב לו את כל מה שיש לי. הרי אבא שלי היה באמת כל מה שהיה לי. לא יצא לי להחזיר לדניאל את החוב. הוא בתורו עזר לי עוד כמה פעמים.

בוקר אחד הייתי בדרכי לעבודה בפינוי עצים. היה עלינו להוריד את הגזעים הכבדים מקרון הרכבת ולסחוב אותם למחנה. מולי עברה קבוצת אסירים מובלת על ידי קאפו. אפילו לא הסתכלתי עליהם, במחנה מומלץ להימנע ממבטים ישירים. לפתע שמעתי את הקאפו שלהם צועק: – חסר אחד! לא יודע מה זה היה, איזה מניע, כוח לא מובן שדחף אותי… רק שמצאתי את עצמי רץ לעברם בעודי צורח: – אני! הקאפו בחן אותי במבט חטוף ועשה לי סימן להצטרף לקבוצה.
מישהו טפח על כתפי: – משה, ברוך הבא לקומנדו הגגות.
זה היה דניאל. אני הייתי מעט בהלם, הרי לא ידעתי לאן אני רץ ולמה. דניאל קרא את הבעת הפליאה על פרצופי: – מה, לא ראית אותי? – שאל.
נדתי בראשי לשלילה. דניאל משך בכתפיו וחייך. אולי באמת ראיתי אותו בתוך הקבוצה ולכן מיהרתי להצטרף? או שהוא שלח לעברי איזה אות נסתר ובכך חרץ את גורלי? כך או אחרת, מאותו יום החיים שלי נהיו הרבה יותר טובים. נהניתי מחצי ליטר נוסף של מרק ומפרוסת לחם בערב, וגם העבודה עצמה הייתה קלה בהרבה מאשר פינוי עצים מהרכבת.

בבוקר קר וצלול של ינואר 1943 עבדנו שנינו על אחד הגגות במחנה, משה ואני. בדיוק סיימנו להעלות את הקרשים וישבנו ליד החור בגג שאותו עמדנו לתקן. לפתע נשמעו למטה צעקות בגרמנית, הסתכלתי בזהירות לכיוון הקולות וראיתי שני קציני אס.אס עומדים ממש מתחתנו, ליד הצריף.
– Ihr, auf dem Dach! – צעק אחד מהם לעברנו. – Wer von euch will uns helfen? (אתם, על הגג! מי מכם רוצה לעזור לנו?)

השאלה, כשלעצמה, לא הבטיחה טובות, אלא שבנוסף, היה לאחד הגרמנים בידו אקדח.
לא היה לי די זמן לחשוב. וגם אם היה, לא בטוח שהייתי בוחר אחרת. מה זה משנה בסופו של היום? כל מה שעבר בראשי זה שלנער יש אב לו הוא צריך לדאוג ולי אין אף אחד מלבד עצמי. לכן אני חופשי כמו ציפור ויכול לעשות כל מה שנפשי תחפץ. והיום הזה, בכל מקרה, אמור להגיע לסופו מתי שהוא. במוקדם או במאוחר, הוא לא יוכל להמשך לנצח. לפני שהספקתי לסיים את המחשבה העמוקה הזאת, קפצתי על רגליי והרמתי את ידי הימני: – אני!
הגרמני צעק משהו לחברו וכיוון את אקדחו אלי. סובבתי את ראשי וראיתי את משה מטפס לעברי במעלה הגג, ידיו מושטות לצדדים והוא מנסה להחזיק מעמד ולא להחליק. פחדתי שהוא עלול ליפול וצעקתי לו שיזהר. לא שמעתי את קולי שלי. שמעתי רק איך קרש עץ נופל דרך החור שבגג לתוך הצריף וחשבתי שזה עושה המון רעש ושזה לא ממש טוב כי מפקד הבלוק בטח כבר יתחיל לצרוח עלינו, ואז ראיתי שלג נורא קרוב וקר ומחוספס והרגשתי שאני יכול לראות כל גרגיר קטן שבו בנפרד וזה היה אדיר וההרגשה הזו גרמה לי להיחנק. ולפני שנחנקתי לגמרי חשתי איך נשמתי מתחלקת לאין ספור חלקים, כמו גרגרי השלג שמסביבי…

אין לי תשובה ברורה לשאלה מה באמת קרה באותו הלילה. אני משוכנע שזה היה משה שמשך אותי בחולצה מאדן החלון בחזרה לחדר. משך חזק עד כדי כך שנפלתי על הגב ונחנקתי לרגע מעצמת המכה. כשקמתי על רגליי משה כבר לא היה שם. נעלם באותה פתאומיות שבה הופיע. אני מצידי לא יכולתי לחשוב על שום דבר וגם לא הרגשתי דבר מלבד קור אין סופי. שיניי נקשו וגופי רעד, אספתי את עצמי ועפתי מהחדר במהירות. הכול היה סביבי מעורפל: רחובות העיר שלא יכולתי לזהות, האורות המוקפים בהילה צהובה ענקית, אנשים ללא פנים. תפסתי מונית, התיישבתי מאחור ומסרתי לנהג את הכתובת של אשתי. חשתי כיצד הוא מסתכל עלי במראה בחשדנות מובנת, נוסע מוטרף שרועד ובוכה ללא קול.

מאז עברה קצת למעלה משנה. היום אני חי עם משפחתי בדירה שכורה בגבעתיים. הייתי בטיפול. מצאתי עבודה במקצועי בחברת היי-טק. לא חברה ענקית, אבל משלמים די טוב ויש אפשרות לקידום. אני יכול לומר שאני מאושר בחיי. על המפגש שלי עם משה ועל כל מה שקרה בקומה ה-28 של מגדל אלעזרי עד היום לא סיפרתי לאיש.

ויש לי עוד סוד קטן, אותו אני מוכן לחלוק עמכם במידה והגעתם לשורות הללו. כמה ימים לאחר שלאהרן חגגו את יום ההולדת, חלמתי חלום חוזר. בחלום ראיתי את הנער על הגג, צועד לעברי בצעדים קטנים. אני מתאמץ לראות את פניו כדי להבין האם הנער הזה באמת דומה למשה, אך פניו מעורפלות. אני כן רואה את ידיו המושטות לצדדים. על אחת הידיים נראה קעקוע: 16034… ואני מתעורר לפני שהצלחתי לשנן את כל המספר. מאוכזב, אני מתיישב ליד השולחן, שולף עט ומתחיל לכתוב – ספרה ועוד ספרה ועוד… עד שיש לי את כל המספר. זוהי הפעם הראשונה והאחרונה בה הצלחתי להביא משהו ריאליסטי כל כך מתוך חלום. ריאליסטי כמו מספר. הרי חלומות, גם אלו שאנו זוכרים, תמיד עטופים בגלימת ערפל. כלל לא הייתי בטוח שהמספר שרשמתי הוא זה שראיתי בחלום. לאחר כל מה שקרה, שפיותי יקרה לי מתמיד. לכן אמרתי לעצמי שאעשה רק מעשה לא הגיוני אחד. אחד ודי. למחרת אחרי החלום, נסעתי לירושלים, ליד ושם. הצגתי את המספר וקיבלתי את השם: משה זינגר. ניצול שואה שנפטר לפני כחמש שנים כאן בישראל. ביקשתי לראות את דפי העדות שלו וקיבלתי אותם.

התיישבתי ליד השולחן ופתחתי את הקלסר. מה כבר קיוויתי לגלות? זה מה שקראתי: – משה זינגר נולד במקוב-מזובצקי, עיירה קטנה במזרח פולין ששוכנת כ80 קילומטרים מעיר הבירה וורשה…"















מודעות פרסומת