:

יונתן לוי: מתוך "רפול והים – מחזה מסתורין"

In נקודתיים: 11-12 on 10 בינואר 2014 at 23:35

אני שר מתנחשל

דום‫!‬
עוד עומד דום
אל מול הפלנגות
בגבי גדר טובה
ופניי ‫-‬ סרקופגוס של בני
וצפונים בטייפון שבפנים ‫-‬ סודותיי

אני שר מתנחשל
בגופי גלי צה"ל-שובב
מתלחש עם החוף-שאת
במקצף הפזמונים השבועי



יורם

יורם: אבא, בכה עליי כאמא.
בכה עליי גם ער.

רפול: יורם.

יורם: רק לך נפלתי, אבא
לכן הפלתי המטוס:
צאלים ריקה הייתה,
ריקה ממך כל-כך.
בכס-מפלט אז לא נגעתי
לא רציתי הִמַלֵט.
רק אלייך מטה באתי –
כנץ אל קץ העת.

אנך אל המדבר צללתי
לא רציתי הִמַלֵט –
בין סלעייך התפצלתי
קח לבי כעת –

כי כגוזל פלדה נשרתי
לא רציתי הִמַלֵט –
שא ובכה עליי עתה,
כלרגליי העץ.

רפול: בני.

הכלב

ים: רפול! רפול!

רפול: מה?

ים: בחר המשקל, בחר לך קצב
שא שיר בכותרת "רפול".
ספר לי סיפור על אומץ ועצב,
על כלב ואפר-חפון.

רפול: אין.

ים: זוכר את הכלב, את חומי?
שאספת בארץ אוייב?
איך כשכש בלבך הרחום
וקפץ אל הבן האוהב?

רפול: מוקי.

ים: עיגולים שרטטו בשדותייך
חבריים – זנבם רדפום;
וסביב ממטרה, עוטי-חג,
והבן והכלב, רפול.

רפול: נו.

ים: הבן בגר, הגור הזקין,
כחלוף תריסר שנים;
האם להזכר תסכים,
בַּפרידה, וּבַּפַּנים?

הכלב בא כגור אך נפרד ממנו סב.
הילד-עם-שפם יצא לקורס הטיס;
כשנפרדו, ידע הכלב שלסתיו
הבא כבר לא יגיע קיץ.

רפול: חדל

ים: כשמת הבן ילל הכלב
כשובר גלים מול ים
כאסיר על קיר הכלא
התפגר לצד מרים.

אז ידעה גם היא כי כך הוא.
אז שקע בה בן נפול.
וכשבאת מהבור לאחו
ידעת גם אתה, רפול.















מודעות פרסומת