:

אלכסנדר ולטמן: הנודד (קטעים מתוך הרומן)

In נקודתיים: 11-12 on 10 בינואר 2014 at 23:56

היום הראשון

I
משועמם מחיי המקובעים, "ניסע, אדוני!" אמרתי לעצמי יום אחד, "ניסע לשוטט בעולם!"
"כיצד? היכן, איך, עם מה?" עניתי לעצמי, שוכב על ספה רחבה ושאפתי, מלא חשיבות, עשן של "דובק". "צריך כסף!"
"צריך ראש, צריך נחישות, צריך דמיון; האמן לי כי באלה הכלים ניתן לספק את הסקרנות הדייקנית ביותר; בלי לזוז מהמקום נהיה בכל מקום ונדע הכול. ההבדל בינינו לבין נוסעים אחרים יהיה זניח: הם רואים הכול במו עיניהם, ואנו בעיני רוחנו. מה התועלת לראות הכול, ובדומה לפירון מאליס ותלמידיו, להטיל ספק בכל; האם לא עדיף לא לראות דבר ולא להטיל ספק בדבר?"



II
מי שהחליט באמת כבר השיג חצי מטרתו, אומר הפתגם. החלטתי באמת לטייל מסביב לעולם ומעבר לו, אם אפשר; והנה, בזכות ההחלטיות שלי, חצי העולם כבר מאחוריי: אותו החצי של העולם שהוא ריק וחסר עניין, אליו לא אסור בכלל.



III
טרח לעמוד, אחוז-נא באירופה בקצותיה ופרוש אותה על השולחן… שב! הנה היא, אירופה! אבל אל תביט כלל בחלקה הנאור של הארץ בכללותו. דבר מאוד לא בריא הוא ליכולת החשיבה להחזיק בו זמנית את העיניים, את השמיעה או את המחשבות בדברים מספר.



IV
כמו בן-נכר סקרן, פיקח
גם בעולם האהבה אציץ;
אביט באהדה בסומק מתלקח,
או אתפלא מצוהר בהקיץ;
או בבריאה כולה אתלה עיניים
תשומת לבי אפנה לדקתיים
רק לחלקיק היופי הצונן;
ואז אצלול לתוך חלום ואתבונן;
או אסתכל מנקודה מוגבהת,
אשקיף במשולש על היסוד;
כמו עבדים נאמנים בלהט
קוראיי ימשיכו אחרי לנדוד!

*משולש – כלי שרטוט



V
אז, הנה היא אירופה! כיסית במרפק את פודוליה… גרש את הזבוב! הנה טולצ'ין. מכאן נפליג אל המקומות המוכרים, אל המקומות בהם בילינו את התקופה המכונפת של חיינו. לך למחוז מוהילב! הס! בחוץ צלצל פעמון הדואר… שוט צלף, היו שלום, חבריי! audaces fortuna juvat! *

* הגורל עוזר לאמיץ ! (לטינית)



VI
במקום הקדמה
אינני נוסע על מנת שתקראו את מסעי; אבל אם הוא כבר הזדמן לידיכם ואתם בהחלט רוצים לראות את עקבותיי, מעצם נקודת המוצא ועד לשובי בשלום, אזי בהגיעי לארץ כוש אצהיר בפניכם על מטרת מסעי ולשם מה כתבתיו; ועד אותו הזמן מציע אני לכם לקרוא בספר שכותרתו הוא "מעשים גדולים מסיבות לא חשובות". ואם לא תהיו מעוניינים לדעת כיצד אותר מלח ואיך נכנס לכלל שימוש, אז אל תקראו בספר, די לכם בכותרתו בלבד.
ידוע היטב לכל חובב קריאה, עד כמה בלתי נסבלת היא כל הקדמה, במיוחד כאשר האדון הסופר, עדיין לא בטוח אם יטרחו לקרוא בספרו, כבר מבקש עבורו רחמים וחנינה, ומצדיק את חסרונותיו בכל נסיבות חייו. מסיבה זו אינני חפץ בהמשך ההקדמה.
למרות שבמקומות רבים אינני הולך לכתוב באופן ברור, בשום פנים לא אסכים לפרש את משמעותם האמיתית של ביטויים אקראיים אחדים, אשר יזדמנו בדרכי, כמטאורים בלתי מוסברים של דמיוני הנודד.
עד אשר ימצא הרקולס במה לחצות את האוקיינוס האטלנטי, שיישאר כאן: plus ultra!** Nec

** לא יותר! (לטינית)



VII

קפה, או קהווה, עם שמנת נודעת לתהילה ומקטרת, חייבים תמיד להשלים ארוחת בוקר לפני הפלגה. החמאה הפינית מתפרשת חלקה על פני הלחם הלבן, אם הקהווה היא קהווה של בוקר; ולפעמים נדמה לי כי לא את בטני היא ממלאת, אלא את נשמתי.
עד למוהילב לא נעצור בשום תחנה.
איחרתי לומר זאת! הדמיון כבר ירד מהר האבן, ללא שימת לב עבר את העיר, את המכס, את תחנת ההסגר, וחצה את הדנייסטר, בלי להזיז ממקומה את המעבורת. איזו מהירות! איה מאה ועשרה המילין?



VIII

"חיפזון לובש צורה של פחד, איטיות מסוימת יוצרת רושם של ביטחון", אומר טקיטוס; "לכן צריך להאט בנסיעה", יהיה מי שיאמר.
"לא נכון", אני אומר, וממשיך בדרכי במלוא דהרת הדמיון. אבל כעת הוא, הדמיון, התיישב לנוח על עיגול בדנייסטר, ומעליו חרוט: "אטאקי". ובינתיים, כל עוד אתם מסתובבים בעיירה ובחלק מהעבר, אקרא, ברשותכם, משהו מהמחברת, אשר נפלה מהמדף הישר לתוך האוקיינוס הארקטי.
הכותרת נתלשה, ההתחלה איננה; אך נדמה לי כי אלה הם רשימות יום, אשר נכתבו בסגנון חזיונותיו של נוסטרדמוס. לדוגמא:
20 באפריל:

מי ראה אז אותי ואותה
ברגעים של פרידה עגומה
מי הרגיש את האש העוֹטָה,
את צלילי הנשיקות מי שמע?
פֶּן תשרוף את נפשי, יונתי,
בדמעה הדלוקה בעינה,
נשיקת אהבה אחרונה,
היא תהיה לי לרעל איטי!

דבר דומה יכול לקרות לאי-אלה בני אדם גם לא ב-20 באפריל שנת-1822, אלא גם ב-1, ב-4, ב-8 או ב-20 במאי שנת 1922; לכן כל המילים האלו, אשר נכתבו לפני זמן כה רב והתגשמו במאה הבאה, עשויות להיחשב כנבואה מופלאה.
IXאבל אתם חשים להמשיך הלאה. מאטאקי דרך הדנייסטר, על פני הכפר מרשבקה, אל ההר, דרך אוקניצה עד בריצ'אני; ומבריצ'אני עוד 50 מילין, ואנחנו בחוטין.



X

הבט על המפה בלא פיזור:
כאן בסרביה! הנה עולם נאור!
אני שנים רבות, כמעט עשור,
כאן התגלגלתי כמו כדור!
רק לעיתים השד הלץ מבלי שום אות
היה משליך אותי מעבר לדפנות…



XI

ההמשך נמחק.



XII
אבל די בכך בפעם הראשונה; הלא הגיע זמן ללון?העיר מחניקה, מלוכלכת! הבה ניכנס לכפר כלשהו על גדות הדנייסטר, למשל, לניידובואוצי או לשרואוצי.



XIII

לא, חשבתי לעצמי, אינני רוצה לישון, אינני הולך לישון, לא אישן! השעון צלצל חצות! כמה מוכרת לי השעה ההיא! פעם הייתה עבורי כפעמון לתפילת שחרית עבור ארינה מקרייבנה. הייתי מצטלב ו… שוטטתי לאורך גדת הדנייסטר. הזוכרים אתם?

כמו שושנה שאת ראשה האדמוני,
את גבעולה המפואר מטה
אל הדשאים בחום הרצחני
ומחכה להנאה הנאותה

ובשכיכת הצמאון כה ענוגה
שוכבת לה פרקדן בטל…

בהמשך כתב היד נמחקו המילים, כמו אודות אחדות של סאפפו בשיש פארוס.



XIV

לשכב, לחכות לשינה ולא להירדם, כמה שזה נורא!..



היום השלישי

CCLXI

העייפות הרדימה אותי, ומהר עברתי… לפרק הבא. ואז מה?



CCLXII

טסתי מהר על סוסי הדואר. לפעמון לא הספיק הזמן להשמיע קול, ענן אבק התערבל סביבי והסתיר מעיניי הכול, מלבד השמש, אשר, כמו בשעות ליקויה, נראתה ללא קרניים, אך להטה בלי מוסר כליות.
מיהרתי; תחושה בלתי נתפסת גררה אותי; מחשבותיי ומבטיי היו נעוצים במרחקים, אשר השתרעו לפניי. נדמה לי כי האני הרוחני כבר נמצא שם ומחכה בקוצר רוח לאני הגשמי.
בצד שמאל נראו אי-אלה מבנים. "מה הוא הכפר הזה?" שאלתי את העגלון.
"אלף!" ענה הלז.
"כאן חייבת להיות תחנה", חשבתי, כי כבר עברנו כשלושים מילין. ואמנם, הגעתם אל בית לא גדול. הסוסים נעצרו, הפעמון צלצל, ואני קפצתי מהעגלה, רצתי אל פתח הבית, באתי למסדרון, פתחתי דלת מימין ונכנסתי לחדר.
איש צנום וחיוור בלבוש בוקר, חובש כובע, ישב ליד שולחן עמוס בספרים וניירות; לידו, על מדפים, על כסאות, על הרצפה, וגם על אדני החלונות, היו פזורים ספרים בגדלים שונים, בכריכות של עץ, עור וקלף.
"אדוני מנהל התחנה! סוסים!.. מהר!.. איך נקראת התחנה הזאת?"
"אלף", אמר המנהל בלי לשים אלי לב.
"שמע, חביבי! כאשר אתה רואה לפניך מדים וכותפות אתה חייב להוריד את כובעך ולגשת אל המלאכה!"
"בית!"
"בית? אי לך, קשת קשישה!"
תפסתי את המנהל בחזהו, הכובע נפל מראשו. "גימל!" צעק הלז.
"אה! עכשיו בגרמנית! הנה, קח את תעודת המסע, רשום!.. ותביא סוסים, חיש!"
הוא לקח את תעודת המסע שלי והחל להפוך בה בשתיקה מצד לצד.
"מה אתה חושב?"
מנהל התחנה הביט עלי והחל ללחוש, "אלף, בית, גימל, דלת, הה, וֻו!"
"שמע, ידידי! כדי להיפרד מטיפשותך או מערמומיותך, הנה לך דמי תה, דמי וודקה, דמי לחם, דמי מה שתרצה, רק תן לי סוסים, מהר!"
אחרי שהציץ עלי ועל מטבעות כסף אחדים, אשר שמתי לפניו על השולחן, עזב המנהל את תעודת המסע והחל לברור את המטבעות אחד-אחד, שוב ממלמל: "אלף… גימל… וֻו… חֵס… קוּף…"
מי שהטבע העניק לו את התכונה המעולה הנקראת סבלנות, יכול היה לההנות מהמראה הזה, אך אני לא סבלתי יותר. השלכתי את כל המטבעות מן השולחן על הרצפה, לקחתי את תעודת המסע ודחפתי אותה לידיו של המנהל. "קרא! כתוב! רתום את הסוסים!… אחרת… אני…"
שוב לקח את תעודת המסע, הסתכל עליה, הרהר, קם ממושבו, ניגש אל המדף והוריד ממנו כרך ענק. חזר אל מקומו, פשט את הספר, שם לפניו גם את תעודת המסע, הביט בה והחל לדפדף.
הספר הענק לא היה אלא מילון!
"כנראה, יצאת מדעתך! לאיזו שפה אתה מתרגם את תעודת המסע שלי?!"
"למד, מם, עין, זמח, על, פּי, פי", קרא המנהל במקום תשובה, קולו התגבר. אבל לא נתתי לו לסיים את דברו הלא-מובן.
"דמון! ז'יד!" צעקתי, ובחוטפי ממנו את ספרו השלכתי אותו. הספר פגע במדף, מפל ספרים אחרים נשפך על התימהוני. אותו הזרם הפיל גם את השולחן. בעקבות השולחן נפל ארצה המנהל עצמו, חוזר ומשנן "אלף, בית, גימל…"
נדהם ונחרד רצתי מהחדר אל הפרוזדור, אל החצר, החוצה… אין איש.
בדרך נשמעו צלילי פעמון רדודים.
טרויקה ריקה נעה על ידי, צעד אחר צעד. עגלון שכב בעגלה. קפצתי לתוכה; העגלון נרעד והתעורר.
"הקשב!" צעקתי, "הנה ארנק מלא בכסף! קח אותי מהר לתחנה הבאה! הס! אין לי זמן לדבר אליך!…"
העגלון אחז במושכות, הצליף בסוסיו בשוט, ואלה דהרו מהר מחצים.
"תודה לאל!" חשבתי, "לפחות נפטרתי מהאלף המקולל!" ונשכבתי בחציר אשר בעגלה. כבר התחלתי להירדם, אך פתאום הרגשתי בהדפים נוראים.
"אינך מבחין בדרך!" צעקתי והצצתי מן העגלה החוצה. נסענו על קרקע חרושה.
"אי, זקן! לאן פנית! היכן הדרך?"
"אלף!" נשמע הצליל באוזניי.
"שוב אלף!.. צא לדרך!"
"בית!" המשיך העגלון.
"לדרך, נוכל!"
"גימל, דלת, הה, וו, זין, חב, טת!"
"מה קורה לי!? איפה אני… באיזו ארץ?.. מהיכן באו אלפים ארורים אלה!" זעקתי בטירוף. תפסתי את העגלון בצווארונו בידי השמאלית, רציתי להכות אותו… פתאום, יד ימין איננה!
"אוף!" זעקתי.
"טוף?" אמר העגלון בנימת שאלה ולפתע עצר את סוסיו.
"רוח רעה! שטן! אלף! לדרך!"
"אלף!" אמר העגלון, הביט בי, ולפתע הצליף את הסוסים ודהר בשדה במלוא המהירות.
איבדתי גם את כוחותיי וגם את קולי.
טסנו מהר להר, על סלעים ועל בוץ; או האבק עמד סביבנו כעמוד, או בוץ ומים הציפונו. הפעמון שקט; רק צעקותיו הקופצניות של העגלון: "פּי, פי, עין, על , כף, ריש, שין!" צלצלו באוזניי. מראש הר נורא הסתכלתי בחרדה על המדרון התלול, בו היה עלינו לרדת.
בעמק קרן נהר רחב ידיים; מעבר לנהר, מולנו, עמד בניין ענק מוקף בוסתנים וסביבות גן עדן בהירים.
"מה הוא הבניין הזה?" שאלתי.
"בית!"
"איזה בית?"
"עין, פּי, פי, צדיק…"
לא הספקתי עדיין לפלוט כמה מילות כעס, הסוסים דהרו במורד ההר…
כמו סלע שנתלש מן ההר, נפלנו הנהרה.
לא ניתן להגדיר את התחושה, הממלאת את הנשמה בעת נפילה פתאומית. תחושה זו איננה פחד, כי הרי פחד הוא תחושה בלתי נעימה; היא דומה יותר להתכווצות לב ורגשות, כאשר מדגדג אותנו שד היער; היא קרובה יותר להנאה, ובני האנוש היו אוהבים אותה, אם לא היתה מסתיימת במוות או אובדן של אי-אלו איברי גוף יקרים. אין תחושה זו אלא היעדר מחשבות מיידי, לכן אינני זוכר כיצד צללתי לתוך המים, אינני זוכר איך נשאו אותי הסוסים לגדה השנייה, ואיך נפל העגלון מעגלתו, נעלם מתחת לגלים, ואני נהגתי בסוסים בעמידה.
כמו פוסידון, דגון או נפטון העולים על פני הים בצדפה משוכה על ידי דולפינים, כך בדיוק הופעתי גם אני בגדה השנייה של הנהר.
בזינוקם אל החוף הסוסים התנערו ודהרו במעלה הגבעה, ננעץ בהם כאילו קלשונו של נפטון, והעגלון הנועז צרח, הפיל את המושכות ונתן חופש מלא לפרצם. עוד לא הספקתי לאסוף את המושכות, הסוסים כבר נשאוני על ראש ההר, עברו ביעף את השדרה ונעצרו ליד היכל ענק, שקהל רב עמד לפניו על האכסדרה. כל תשומת הלב הופנתה אליי.
אם ישאל אותי מי שירצה, למי הייתי דומה ברגע מופלא זה, אפרוץ בעל כורחי בצחוק מול עיניו ואשאל אותו: למה דומה חלום בלתי ממשי?
הופעתי גרמה לכולם התרגשות יוצאת דופן. כמאובן עמדתי בעגלה, עדיין מחזיק במושכות. לפתע נשמעה על האכסדרה צעקה כללית של שמחה, פחד, צער והפתעה. כל הגברים והנשים, הבאים בשנים כמו גם הצעירים, כולם אצו לקראתי. נדמה לי כי המונים זרמו מאולם של נשף המסכות והקיפו אותי בצעקה: "אלף!"

שערותיי סמרו, זיעה קרה זלגה על פניי. כמה גברים לובשי בגדים עשירים ורבגוניים, מכל התקופות ומכל היבשות, אחזו בידיי ובשמחה מטורפת הובילוני אל הבית. כל שאר הגברים והנשים הצטופפו אחריי כמו אחרי פלא, אשר בו תלויים חייהם ואושרם. איבדתי את שארית זיכרוני ולא יכולתי לענות על השאלה, כיצד הסתלקו ממני בגדיי הרטובים, הסגין הצבאי, ומתי הספיקו להלבישני בבגד מפואר, נוח, לטפני, דומה למלבוש מזרחי, מכיוון שזמן לא עמד לרשותי, לא יכולתי לשים לב לעצמי.
במידת-מה חזרתי לחושיי כאשר כבר הכניסוני לאולם חגיגי מפואר, בו עמדו כל הנוכחים, הדומים לנציגי כל אומות העולם, בציפייה כלשהי.

בקצהו של האולם, על הבימה, ישבה עלמה; לפניה היה מזבח ועליו בערה אש. הסתכלתי עליה, ובעל כורחי השפלתי את עיניי; היא נדמתה לאל, אשר לפניו יובילו אותי לדין. זכור לי כי עיניה היו מושפלות ארצה.
כאשר התקרבתי אליה, היא כמו חזרה לעצמה, השמיעה צעקה, קמה ממקומה.
אותו צליל מקסים לא דמה לא ל-ah! הצרפתי הנלהב, ולא ל- αιγ! היווני היבש, ולא ל-!iah הלטיני הגאה, ולא ל-!ach הגרמני הנרגש, ולא ל-!ah האיטלקי החד, וגם לא ליוֹךְ! היהודי המטופש; לא, זה היה ה-ах! העדין הרוסי שנהגה בתוך דממה עמוקה. והוא חדר לעומק ליבי.
לא מעז להרים את עיניי הבחנתי, עם זאת, כי הבריה ההדורה הגאה והצעירה סימנה לי בידה להתיישב לצדה. לא העזתי להתנגד.
כל הנוכחים התיישבו גם הם.
התמלאתי ציפייה לעתיד להתרחש…
כולם שתקו, עיניי כולם נישאו אליי.
העלמה ישבה בציפייה כלשהי, בעיניים מושפלות, וגם היא שתקה.
מה היה עליי לעשות במצב מעין זה?.. לשתוק?.. שתקתי… וכולם שתקו.
חוסר הסבלנות השפיע עליי. ובכן, אמרתי לעצמי, אם בי תלויה המשימה להוציא את עצמי ואת האחרים מן המצב הטיפשי ביותר, אזי אהיה הראשון שיפר את השתיקה!
"אינני יודע איזה אל שלח אליי את מבטו מסביר הפנים וסיפק לי את העונג להיות כאן?" אמרתי בשקט, בהתייחסי לעלמה השתקנית הנחמדת.
היא הביטה בי בעדינות, והמילה אלף! נפלטה באנחה מפיה.
"אלף! אלף!" נשמע ברחבי האולם, בלחש. צמרמורת של אימה עברה בי.
"אינני מבין את המילים המסתוריות", המשכתי, "כאן הכול מסתורי עבורי; הסבירו לי-נא או הניחו לי להסתלק מן הקסמים הללו!"
"בית!" – אמרה העלמה חרש.
"בית! בית! בית!" חזר ונאמר בלחש באלפי קולות.
קמתי בקפיצה.
"אינני מסוגל לסבול את זה!" זעקתי.
"גימל!" קראה העלמה ונפלה אל בין זרועותיי.
נאלמתי.
"גימל! גימל! גימל!" נשמע בקול אדיר באולם.
פתאום הופיע זקן לבוש בלבן; שיער צחור הוטל על כתפיו תחת כובע כפול קרניים של כוהנים קדומים. הוא התקרב אליי, לקח את ידי, שילב בה את ידה של העלמה, והחל להגות באיטיות: "אלף, בית, גימל, דלת, הה, וֻו, זין, חת, טת, יות, כף, למד, מם, נון, זמח, עין, פה, צדי, קוף, ריש, שין, תף!"
כל הנוכחים חזרו אחריו על המילים הללו.
אימה אחזה בי, עיניי החשיכו, היום נעלם, חושך כיסה הכול. ידה של העלמה התקררה בידי.
"הוד מעלתו!.. הוד מעלתו!.." נשמע באופק.
"אוף!" השמעתי צעקה, והתעוררתי.
חייל-שליח ומשרתי עמדו לפניי; אור שמש הערבית זרח דרך האוהל; שמאלי המפרכסת אחזה בחרב.
"אלוהים אדירים! כל זה היה חלום!" אמרתי וקמתי בקפיצה, מלא שמחה על שנפטרתי מאלף, בית, גימל ומכל שאר האותיות באלפבית העברי.

(1831)



מרוסית: נקודא זינגר
השירים בתרגומה של גלי-דנה זינגר



הערת המתרגם:

אלכסנדר פוֹמִיץ' וֶלְטְמַן (1870-1800) – קרטוגרף, בלשן, ארכיאולוג, משורר וסופר רוסי. בין השנים 1830-1818 שירת בצבא הרוסי בבסרביה, השתתף במלחמה נגד טורקיה ויצא בדימוס בדרגת קולונל. הוא שייך לשורה של סופרים שזכו להכרה בהיותם בחיים, נשכחו לגמרי או נחשבו לדמויות שוליים על ידי הדורות הבאים, וחזרו לעורר התעניינות רבה בתקופה הפוסט-מודרנית. בזמן ששהה בבסרביה התיידד עם פושקין הגולה, ובהמשך זכה להערכתו כסופר שנון, מקורי ומחדש. בהקשרו של הרומנטיזם הרוסי היה אולי האישיות היחידה, מלבד פושקין עצמו, שהיתה חדורת שמחה ומלאת חדוות חיים. "הנודד", הרומן הראשון של ולטמן, נושא את סימני השפעתם של לורנס סטרן, ז'אן פול ריכטר וקסוויה דה מסטר.























מודעות פרסומת