:

שרה כוי: בעולם העליון יש כורסה ישנה

In נקודתיים: 11-12 on 10 בינואר 2014 at 23:42

יצאתי לעשן סיגריה בחוץ, ליד הכניסה לבניין, לעשן ולהסתכל על הרחוב השקט והחום, על ילדים משחקים, נשים עוברות בצעקות, מכוניות מדשדשות עם עיניהן התמימות. כוח נשי בצעקה הוא. אני לומדת את זה מנשים בשכונה. לו ידעתי לצעוק כמוהן, אלוהים היה כבר שומע אותי מזמן וחוסך ממני את כל הניסיונות הנוראים. גם השכנה מלמטה, אישה מבוגרת, בעלת כוח זה. ברגע שאני נעמדת ליד גדר השיחים ומדליקה סיגריה, היא צועקת: "שכינה!" כך זה נשמע מפיה, כמו שהלב שלי מייחל בסתר, כאילו מלאך התיישב על קצה לשונה כדי להכניס את היו"ד למילה. היא צועקת "שכינה!" ואני מציצה מאחורי השיח, בידי סיגריה עשנה כמו סימן הברית, ואני מסבירה לה למה אני עומדת, למה כאן, מה אני רוצה, בסך הכול מעשנת סיגריה בחוץ, רוצה להיות קצת בחוץ, להתבשם מעמי המדיף ניחוח שושנים, לערב קצת עשן בנשימתם, עשן-הנצח. אבל ההסברים לא מובנים לה, חשדנותה הולכת וגוברת, פחדה על רכושה המגודר משתלט עליה וכך צועקת שכנה לשכינה מעבר לגדר "אל תיקחי ממני דבר!" וכך צועקת שכינה לשכנה "קחי את היקר לי מכל!"



*

בעולם העליון יש כורסה ישנה
וקומקום רותח על השולחן לידה.
מתוך הכורסה צומחים פרחים
ולקומקום חסר מכסה.
שטן תלש את המכסה
ודרך עליו שלוש פעמים.
בעולם העליון אני שותה קפה
על כורסת המלכות
ומחכה שהבלתי אפשרי יקרה.



*

אני בוהה באוויר בידיים פשוטות. אני במרפסת של בית נטוש. ילדה קטנה ששכחו אותה בעזובה. אנשים מתקבצים מתחתיי, צועקים, דואגים, עוזבים. אני בוהה באוויר בידיים פשוטות ואין בשבילי קולות. רק אוויר מרחף לאט מעל ראשי אנשים. הם דואגים, דואגים ואני לא דואגת. כאן, בבית נטוש, יש לי מנוחה, כאן יש לי הישארות הנפש. דרכי ארוכה, אינסופית וידיי פשוטות ועיניי בוהות. בוא אלוהים. מצאנו בית.



*

אני לא נושאת שמש על צווארי, לא בונה ערים ולא עובדת אדמה. אבל אולי, מי יודע, גם אני בניתי עיר. היא ניתזה באקראי מקצה שרוולי, זלגה מזווית עיני, נטפה משפתיי. אין בה קירות, אבל חלון נפתח אליך אם אתה אבוד, אין בה רצפה, אבל אתה נח על נוצה גדולה, היא תמיד תחת גבך הכואב. אולי, מי יודע, גם אני עובדת. חורשת תלמים של רגש בחמש אצבעותיי, אני הסוס ואני המחרשה, ואני הנטע הרך. אני לא נושאת שמש על צווארי, פניי מוצלות. אבל אולי, מי יודע, ישנה גם שמש של צל, שחורה וחמה, עוברת בין אצבעותיי, כמו עשן.



*

הגיע הזמן שהכתיבה תהיה טבעית ופראית כמו נגינה על חליל בהרים, שנכתוב בגלל הלב ולא בגלל השפה, שנשפוך על הנייר שמחה וכאב במקום לצרף צירופים גדולים וחכמים, שנהיה אוהבים ולא אינטלקטואלים, תמימים ולא למדנים, שהכתיבה תהיה כמו שריקה, כמו תפילה, כמו קריאת ציפור, שהספרים יהיו טבע ולא מידע, שהקורא יאהב את הכותב בזכות יפי נשמתו ולא רק בזכות יפי מילותיו, שהכתיבה תהיה ברחוב כמו גראפיטי, כמו ראפ, כמו שוד וכמו קיבוץ נדבות, שאלוהים יפסיק להיות גדול ויהיה שזור ביומיום, שבן אדם ייראה וישמע, יתפלל ויכתוב כמו רועה קטן עם חליל.



*

חמדתי
משמשים גדולים וירוקים
ולא היה לי
עוז
לטפס.
גדולים להפליא,
חמוצים להפליא
ואני
קושי בלי עוז.
ויבוא עץ הזית
כסף טהור
עלים, ענפים ומדרגות.
ואני קושי רב לאנושות
ואני
סתר המדרגה



*

קיבלתי מסאז'. יד ירדה משמיים וליטפה, לחצה, נגעה. אמרתי לגופי "תזכור", כי לא בקרוב זה יחזור. ניסיתי להרפות ולהנות מהרגע, אבל זה כירסם בי יותר מאשר נעם לי, "תזכור" פקדתי על גופי שוב ושוב, נפלתי למערבולת, נלכדתי בין ידיעה שזה נדיר, אולי חד פעמי, לבין רצון שהליטוף הזה ינחה אותי בחיי, יוביל אותי בדרכיי, הליטוף הזה. גייסתי את כל כוחות המחשבה כדי להטביע את המסאז' בעורי, שלא ייגמר, שלא ייעלם ברגע שהיד תתרומם. "תזכור, תזכור" סיננתי בקשיחות, באכזריות, "תזכור כי לא יהיה יותר" וכך הפסדתי רגע אחר רגע, אבד ליטוף בית לחם שלי. הגוף שכח מייד, שכל את המגע, בלי התראה, כמו צילצול קצר בדלת והסוף הפעור על המפתן.



*

הייתי אשת לוט עם סיגריה בפה, הייתי עבריין חצוף, נשברתי והייתי ערבה בוכיה, נשברתי והייתי גוזל קורא לאמא, והיא הייתה אוייבת, היא הייתה עוטפת ואוייבת, מלחיצה, מטפלת, מאיימת, היא הייתה רשע עם סכין שתוקף את נציב המלח, ואני הייתי עמוד מתפרק, הייתי עבריין חצוף שמתגרה בשתיקתו, בשקיעה עמוקה פנימה, הייתי רשע עם סכין נעול בתוך נציב המלח, והיו שם דמעות, הרבה דמעות, דמעות הרשעים ודמעות הגוזלים, ומלחמה עמוקה, שותקת, תמימה.



*

לו הייתי צריכה להלביש נשים, הייתי מחלקת להן שמלות וכובעים, אבל לך הייתי נותנת תחתונים אדומים. בהמון נשים נוצצות, ביער בדים וצבעים היית לי מגדלור-תחתונים-אדומים. כשאנחנו מדברות לילה שלם בלי לראות זו את זו, אי שם מאיר לי האדום הרך. כשאני אובדת באפלה, אני מכוונת לתחתונים אדומים כמו לעשרת הדיברות. בהמון נשים חשוכות אני מלקטת את ניצוצותייך היקרים. ניצוץ ועוד ניצוץ באפלה הרטובה. לו הייתי צריכה להלביש נשים, אותך הייתי מלבישה בהפשטה גמורה.



*

העם
קנה לו שכינה
בדברים קטנים –
נערה עם גיטרה,
זקן עם מקל.
משוגעי הכפר צעקו
"רציחות!
מכות של אלוהים!"
אבל עישנתי
חסד
בין זקן לנערה
וראיתי
כי אפשר להישאר





מודעות פרסומת