:

רועי כנען: בצפורניו נכיר את החתול*

In נקודתיים: 11-12 on 10 בינואר 2014 at 22:13

על הערות שוליים בתרגום "החתול מור" מאת א.ת.א הופמן לעברית

(במקום אחרית דבר לפרק הראשון)

"השקפותיו של החתול מור" נכתב לפני כמאתיים שנה. זהו ספר נפתל ועקמומי ומלא וגדוש הֶרְמֵזים. מכל זה עולה שבתרגומו לעברית יהיו הרבה הערות שוליים. התרגום עדיין לא הושלם, אבל אני מעריך שבנוסח הסופי יהיו כשש מאות הערות, כשלש הערות לעמוד, וזה יותר מדי.
למה יותר מדי, בעצם, בהנחה שיש לי די נייר ודיו? ובכן, אני נוטה לחשוב על הערות שוליים כעל פיגומים ופיגומים אינם אמורים להיות חלק מהיצירה השלמה, הסופית. ובאופן מעשי ולא-מטאפורי כלל, ההערות מפריעות לזרימת הטקסט. לכאורה אפשר היה למקם את ההערות בסוף הספר, כמעין אחרית דבר פרשנית, ולהניח לקורא להחליט, אם הוא מעוניין להכיר רובד פרשני זה אם לאו, אלא שאני שונא לקרוא כך. זה עניין אישי לגמרי: לרוב אני קורא במיטה ומכיוון שבבית שלי קר, אני מניח ליד אחת להתחמם מתחת לשמיכה ונותן לשניה להחזיק את הספר ולהפוך את הדפים. בשביל להתרוצץ בין העמוד אותו קוראים לעמודי ההערות שבסוף נדרשות שתי ידיים אחרת הספר מתהפך, כלומר, צריך להוציא את היד מהשמיכה. ככה אי אפשר לקרוא.
צריך, אם כך, לנסות ולברור את הערות השוליים ההכרחיות מאלה שאינן, מהנוקדניות והטרחניות. הבה ניתן בהן סימנים.
נתחיל מהפשוטות ביותר. באורי מילים או משפטים שהובאו במקור בשפה שאינה גרמנית. כמקובל היום, השארתי אותם כך גם בטקסט המתורגם והבאתי את תרגומם בהערה. בהערת אגב, בתרגום "החתול מור" לצרפתית מאת אלבר בגן (מ-1943), תרגום שככלל מקמץ מאוד בהערותיו, ההיגדים הלא-גרמניים (איטלקיים, לטיניים וכו') אינם מתורגמים לצרפתית וגם אינם מבוארים, בעוד שההיגדים שהיו במקור הגרמני בצרפתית נותרים בצרפתית ודווקא זוכים לביאור – המעיר/מתרגם הקפיד לציין בכל מקום כזה שהמקור נכתב בצרפתית. אני מניח שהוא עשה זאת לא רק מטעמים של פטריוטיות, אלא כדי להשאיר זכר כלשהו לרובד הזה שבספר, של לגלוג קל על אנשי החצר דוברי הצרפתית.
אחרי כן, עדיין בתחום הלקסיקלי, באות ההערות המביכות – אלה שמודות בכשלון. פה יש דו-משמעות שאני לא יודע לתרגם, לפתגם הזה יש אמנם מקבילה בעברית אבל היא אינה כוללת דימוי חשוב שמופיע במקור ושאני רוצה להשאיר בטקסט וכן הלאה. אז, במר נפשך, אתה בוחר בתרגום הסביר ביותר ומסביר את כפל המשמעות או את הדימוי הציורי בהערת שוליים, פיגום שמחזיק את הקיר שלא ידעת לבנות כמו שצריך.
אחר כך באים המושגים שקורא סביר לא אמור להבין או להכיר בלי עזרת מילון / וויקיפדיה / חבר מוזיקאי. פה התמונה קצת מסתבכת, כי לך תדע מה הקורא הסביר יודע ומה לא. צריך להסביר מיהו טאסו? מיהי אטלנטה? מה זה פולצ'ינלה? סקרמוז? בסופו של דבר, אתה יוצר לך קורא דמיוני, משכיל פחות או יותר, משתדל לכוון לרמת הידיעות המשוערת שלו ומקווה שאף אחד לא יעלב. ההערות עצמן, חשוב לומר, שאובות בעיקר ממהדורות מוערות של הספר – בראש ובראשונה מהערותיו של האנס-יואכים קרוזה במהדורה שיצאה בהוצאת אאופבאו (1981), וכן מספרו המעולה של ג'וזפה אלוורדי, המלומד איש ראוונה, "תמיהות והשגות על אהבת החתולים ההופמנית".
כעת אנו מגיעים להערות הפרשניות (אף הן, אגב, שאובות ברובן מאותם מקורות). תחילה, ההערות המבארות רמיזות ספרותיות שחלקן גלויות וחלקן סמויות. הגלויות הן פשוטות יחסית – אם הופמן כותב על "גיבור הולנדי בטרגדיה", יתכן שמן הראוי לספר לקוראים, שאינם טובלים בספרות התקופה עד צווארם, שזהו אגמונט, גיבורו של גתה. למרבה הצער, הופמן לא מסתפק רק באלוזיות לשייקספיר ולגתה– הטקסט מכיל אזכורים אינספור לכל מיני כותבים גרמניים בני המאות ה-18 וה-19, מוכרים יותר ופחות. האם מן הדין הוא ליידע בכך את הקורא? וכי מה תתן ומה תוסיף לו הידיעה שבצירוף "שעשועים ביוגרפיים" נרמז סיפורו הנשכח של ז'אן פול "שעשועים ביוגרפיים תחת מוחה של ענקית"? או שחיבורו של מור בפודלית "עלי אקנטוס" הוא פרודיה על לקט הפרגמנטים "עלי לוטוס" מאת איזידורוס אוריינטליס? הרי שום קורא נורמלי לא ילך ויחפש את זה.
באשר לסמויות, העניין מורכב יותר: הספר הזה נפלא, בין היתר, בגלל מנהגו של הופמן לשים בפי גיבוריו כל מיני ציטוטים מבלי להסביר שהם ציטוטים, או לייחס אותם לכותב הלא נכון או לדמות הלא נכונה. הנה, למשל, באחת ההערות מוסבר שאמנם הופמן מדמה את קריאתו של הפירסט אירנויס "אור! אור!" לקריאה דומה שקרא המלך קלאודיוס מ"האמלט", אבל במקור השייקספירי דווקא פולוניוס הוא זה שצועק "אור!". פה עשויה הערת השוליים להעשיר את הקריאה בתובנה שהופמן עושה כאן מאמץ מודע בכדי להסמיך את הפירסט לקלאודיוס וכך לרמז על משהו אפל בדמותו של הפירסט, משהו שקשור אולי לאיזושהי עכירות משפחתית.
מקרה מעניין אחר הוא הקטע המפורסם בו מספר מייסטר אברהם לקרייזלר כיצד סיפר לפירסט אירנויס על הנוטריון, שבחצותו את הפונט-נף נשדד בידי סדרת ז'נדרמים. מייסטר אברהם אמנם מייחס את הקטע לרבלה, אבל כותבו האמיתי הוא לורנס סטרן ב"מסע סנטימנטלי". סטרן (או מוטב, יוריק, מספרו של המסע הסנטימנטלי) טוען שמצא את הסיפור על קלף "מימיו של רבלה", והופמן קופץ על המציאה כדי לבנות מגדל שלם באוויר. זו אינה רק מחווה נהדרת לסטרן ולאמנות הסחת הדעת שלו, אלא בניה מחושבת של שפה פרטית – בין מייסטר אברהם וקרייזלר, על חשבונו של הפירסט (שאין לו מושג במה מדובר) ובין הופמן לקורא יודע-הסוד.
וכאן אני חוזר ושואל את עצמי, האם מותר לי להכניס את הקורא בסוד? כשכתבתי את ההערות הללו, הרגשתי כמי שמתפרץ לשיחה פרטית. אמנם בסופו של דבר החלטתי שהרווח הפוטנציאלי עולה על ההפסד, אבל הדילמה נותרת בעינה ובמקומות אחרים החלטתי אחרת. כך היה, למשל, במקום בו קוראת היועצת לקרייזלר, שנמצא בעיצומו של אחד מנאומיו החביבים כנגד העסקת האמנים בחצרות הנסיכים, "עצור בך, קרייזלר, סוס העץ שלך מתחיל שוב להזדקף על רגליו" (או, באפשרות תרגום אחרת, לברוח מן האורווה). עבורי, בקריאה ראשונה, זה היה דימוי אירוטי למחצה. רק מאוחר יותר למדתי שב"טריסטראם שנדי" מגדיר סטרן את סוס העץ כמטפורה לשגעון אישי לדבר אחד, הגדרה שהשתמרה באנגלית עד היום ושללא ספק השפיעה על הופמן. הבנתי שאם אציין זאת בהערת שוליים, ההערה תכפה את עצמה על הטקסט ואילו הפרשנות הראשונית, האירוטית, תלך לאבדון ונמנעתי מכך.
וכדי לחזור ולהתלבט מעט (הנסיך המלט היה אהוב מאוד גם על הופמן וגם על קרייזלר) – קושי נוסף בהערות הללו קשור בהיבט אחר של הרקורסיביות של הספר: הופמן עצמו בחר להוסיף לספר כמה הערות שוליים, לא רבות. באחת מהן הוא מסביר שמור מתכוון, ברמז מסוים, ל"כטוב בעיניכם" של שייקספיר. על כורחך אתה שב ומוצא את עצמך תוהה – למה דווקא פה? הרי "כטוב בעיניכם" מוזכר בספר פעמים רבות, לפעמים במישרין ולפעמים ברמז. ואם הופמן החליט לבאר דווקא את המקום הזה ולהשאיר את היתר באפילה, מה נותן לי את הזכות להאיר עליהם בפנסי?
לבסוף, ראוי לתת את הדעת על תת-ז'אנר שלם של הערות פרשניות המתייחס להיבטים האוטוביוגרפיים של "החתול מור". קרייזלר הוא אחד מהאלטר-אגואים המרובים של הופמן, והביוגרפיה שלו מתייחסת במפורש לזו של יוצרו. האם על הערות השוליים להכיר בכך ולפרש זאת עבור הקורא? האם ראוי לומר ש"דודה רגלונת", דודתו האהובה של קרייזלר, משלבת בתוכה מרכיבים מחייהן ומדמותן של שרלוטה וילהלמינה דרפר ושל יוהאנה סופי דרפר, דודותיו של הופמן? או שהקולוסוס הנורא, שהטיל בלבול כזה בחייו של קרייזלר, הוא נפוליון בונפרטה? מהדורות גרמניות שנועצתי בהן הכילו הערות רבות כאלה, וכן גם תרגומה של אנת'אה בל לאנגלית. המידע הזה יכול להיות מעניין ומעשיר, ויש בו חשיבות רבה להבנת השיח הפנימי של הספר (כזכור, ביוגרפיה של חתול) בנושא האמיתי והדמיוני שבכתיבה הביוגרפית. ועדיין, לרוב, בחרתי להותיר את ההערות הללו מחוץ לטקסט – וזאת משתי סיבות: ראשית, הפרשנות הקושרת בין קרייזלר להופמן, גם אם תקפה, אינה הכרחית; אפשר לקרוא את הרומאן בלעדיה וציפורניו לא יישרו. אני מנסה לומר ש"הנורא" יכול להיות נפוליון, אבל אינו חייב, מה שמחזיר אותנו לסוס-העץ האובססיבי-אירוטי ולהערות המכתיבות כיוון פרשני מסוים וחונקות אחרים. שנית, הערות מהז'אנר הזה, הערות ביוגרפיות, שונות מהותית מן ההערות מהז'אנרים האחרים שסיווגתי לעיל. אם הז'אנרים הקודמים שימשו מעין פיגום, שהקל מעט על קורא שביקש להגיע למקומו של קורא גרמני בן תחילת המאה ה-19 (ככל שהמעלל הזה עלול להשמע דמיוני), הרי שבמקרה של ההערות הביוגרפיות הקורא המודרני מעפיל לטפס בפיגום לגובה בלתי צפוי וזוכה להצצה חטופה לקודש הקודשים. הפרספקטיבה שלו הופכת, לפתע, לרחבה אף מזו של הקורא הגרמני – אותו קורא משוער שלא ידע דבר על דודיו ודודותיו של הופמן, על בונה העוגבים שלו ועל מעסיקיו, ואולי גם לא היה לו אכפת. אף כי הקורא העברי הדמיוני שלי לא יגיע לעולם למקומו של הקורא הגרמני הדמיוני של הופמן, הרגשתי שהצצה זו אל מעבר לפרגוד עוד מרבה להרחיק אותו ממקומו של אותו קורא. ראוי לי, איפוא, לנקוט כאן איפוק.



* פרפרזה על האמרה הלטינית "tanquam ex ungue leonem" – בטלפיו נכיר את האריה, מהפרט נלמד על השלם.















מודעות פרסומת