:

ארנסט תאודור אמדאוס הופמן: חייו והשקפותיו של החתול מוּר (פרק ראשון)

In נקודתיים: 11-12 on 10 בינואר 2014 at 22:10

א.ת.א הופמן

 

חייו והשקפותיו של החתול מור

לצד ביוגרפיה קטועה של הקאפלמייסטר יוהאנס קרייזלר על דפי טיוטה אקראיים

 

 

הקדמת העורך

 

אין ספר הדורש הקדמה יותר מן הנוכחי, שכן אם לא יוסבר באיזו דרך מופלאה התחבר, הוא עלול להראות כמין תוהו ובוהו מעורבב.

משום כך מבקש העורך את הקורא רב החסד לקרוא הקדמה זו ברצינות.

לעורך האמור יש חבר. לב אחד ונפש אחת להם והוא מכירו היטב ממש כמוהו עצמו. חבר זה אמר לו באחד הימים בערך כך: "היות ואתה, נכבדי, הדפסת כבר ספרים רבים ומבין בהוצאה לאור, תוכל בנקל למצוא אדון נועז כלשהו שידפיס, על פי המלצתך, משהו שכתב מחבר צעיר, איש בעל המזהיר שבכישרונות והנהדרות שבסגולות. קבל לידך את האיש, הוא ראוי לכך."

העורך הבטיח לעשות כמיטב יכולתו עבור הקולגה הספרותי. הוא אמנם הופתע מעט כשהודה חברו שמקורו של כתב היד בחתול הנקרא מוּר, ושהוא כולל את השקפותיו על החיים; מילתו, עם זאת, כבר ניתנה, ומאחר שפתיחת הסיפור נראתה לו כבעלת סגנון נאה למדי, דהר מיד, כתב היד בכיסו, לאדון דימלר[1] בשדרות אונטר דן לינדן והציע לו להוציא לאור את ספרו של החתול.

האדון דימלר חשב כי אמנם עד אז לא נמנה חתול על סופריו, והוא גם לא ידע כי למי מעמיתיו המוערכים יש עסק עם איש מסוגו, אך בכל זאת הסכים לנסות.

ההדפסה החלה, ועמודי ההגהה הובאו לפני העורך. כמה נחרד זה כשהבחין כי סיפורו של מור נקטע שוב ושוב בשרבובים זרים שהשתייכו לספר אחר, שהכיל את הביוגרפיה של הקאפלמייסטר[2] יוהאנס קרייזלר!

לבסוף, לאחר חקירה ודרישה מדוקדקות למד העורך כדלהלן: כשכתב את השקפות חייו שיסע החתול מור, ללא דקדוקי עניות, ספר מודפס שגילה אצל אדוניו, ואת הדפים ניצל בתמימות – מי למצע ומי לספיגה. דפים אלה נשארו בכתב היד והודפסו עמו בשגגה, כאילו היו חלק ממנו.

שפל-רוח ועצוב נאלץ העורך להודות כעת שתערובת החומרים המוזרים, המבולבלת בערבוביה, נוצרה רק בשל קלות דעתו, שכן היה עליו לעבור בקפידה על כתב ידו של החתול לפני שזה הובא לדפוס. ובכל זאת – נמצאה לו נחמה פורתא.

ראשית, הקורא החביב יוכל להתמצא בספר בקלות אם יואיל בטובו לשים לב להנחיות הממוסגרות דפ"ט (דף טיוטה) ומ"מ (מור ממשיך). יתר על כן, סביר מאוד להניח שהספר הקרוע לא הגיע כלל לשוק הספרים, שכן אין איש יודע עליו ולא כלום. חבריו של הקאפלמייסטר יזכו, לפחות, למעט נחת מכך שבזכות הואנדליזמוס הספרותי של החתול יגיעו אליהם כמה ידיעות על נסיבות חייו המיוחדות מאוד של איש זה, שאינו בלתי ראוי לתשומת לב בדרכו.

העורך מקווה לסליחה ולמחילה.

לבסוף, אמת לאמיתה היא, שמחברים חייבים תודה על האמיצות במחשבותיהם ועל החריגות בתפניותיהם, לסדָריהם הטובים, המסייעים לרעיונותיהם להתעלות באמצעות מה שמכונה שגיאות דפוס. כך, למשל, כתב העורך בחלק השני של 'סיפורי הלילה'[3] שלו, עמ' 326, על סבכים נרחבים המצויים בגן. זה לא היה מתוחכם מספיק בשביל הדפס, והוא החליף, על כן, את המילה סבכים במילה סיבוכים. בדומה לכך, בסיפור 'העלמה סקודרי'[4] הביא הדפס בערמומיות את העלמה הנידונה לכדי כך שתיראה בגמילה שחורה במקום בגלימת משי שחורה, וכן הלאה.

ובכן, יהי להם אשר להם! אל להם, לחתול מור ולביוגרף האלמוני של הקאפלמייסטר קרייזלר, להתקשט בנוצות זרים. העורך מבקש נמרצות מן הקורא הנדיב לבצע את השינויים הבאים לפני שהוא קורא עבודה קטנה זו, כדי שלא יחשוב על המחברים טובה או רעה יותר מן הראוי להם.

רק טעויות הדפוס העיקריות סומנו, והפחותות נותרו לשיקול דעתו של הקורא הטוב.

(…)[5]

לבסוף, העורך יכול להבטיח כי הכיר את החתול מור היכרות אישית ומצא בו אדם שנוהגו מתון וחביב. הוא מוטבע להפליא על כריכת ספר זה[6].

ברלין, נובמבר 1819.

א.ת.א. הופמן


 

דברי פתיחה מאת המחבר

חרד – בלב רועד, מוסר אני לעולם דפים אחדים של חיים, של סבל, של תקווה, של געגועים – דפים ששפעו מעמקי ישותי בשעות מתוקות של שלוות הנפש, של להט פיוטי.

האם יהיה עליי, האוכל, לעמוד בפני כס שיפוטה המחמיר של הביקורת? אך הן לכם – לכם בעלי הנשמות הרגישות, לכם בעלי נפשות הילד הטהורות, לכם וללבבותיכם הנאמנים, הקרובים אליי, כן – לכם כתבתי, ודמעה יפה יחידה בעיניכם תנחם אותי, תרפא את הפצעים שהמיטה עלי תוכחתם הקרה של מבקרים חסרי רגש.

 

ברלין, מאי (18-)

 

מור

([7]Étudiant en belles lettres)
הקדמה

(הודחקה בידי המחבר)

 

בביטחון ובשלווה, הטבעיים לגאונות אמת, מוסר אני לעולם את הביוגרפיה שלי, ממנה ילמד איך מתחנכים להיות חתול גדול, יכיר את מצוינותי בכל היקפה, יאהבני, יוקירני, יכבדני, יעריצני ויסגוד לי מעט.

אם יהיה מישהו נועז דיו כדי לשקול העלאת אי-אלו ספקות באשר למעלת ערכו של ספר יוצא דופן זה, מוטב שיהרהר בכך שיש לו עניין עם חתול שחונן ברוח, תבונה וציפורניים חדות.

 

ברלין, מאי (18-)

מור

(homme de lettrestrèsrenommé[8])
נ.ב. זה כבר יותר מדי! – גם הקדמת המחבר שהייתה אמורה להצטנזר, הודפסה! – לא נותר אלא לבקש מן הקורא רב החסד שלא יחשיב לו יותר מדי, לחתול הספרותי, את הטון הגאה מעט של הקדמתו זו, ושיתחשב בכך שהקדמות ענוות רבות של אי-אלו מחברים רגישים אחרים לא היו שונות ביותר, אילו היו מתורגמות לשפתה האמתית של מחשבת הלב הכמוסה.

העורך


 

חלק ראשון

 

פרק ראשון

 

תחושות קיום

חודשי הילדות

 

והרי יש בחיים מן היפה, הנהדר, המרומם! – "הו אתה, הרגל מתוק של קיום!" קורא אותו גיבור הולנדי בטרגדיה[9]. כך גם אני, אך לא ברגע כאוב כמו זה של הגיבור, כאשר עליו להיפרד מהרגל זה – לא! – בעצם הרגע שבו אני נמלא שמחה בחשבי כי כל כולי שרוי באותו הרגל מתוק, שממנו אני ממאן לשוב ולהיגמל אי פעם. הלוא אני מאמין כי היכולת הרוחנית, הכוח הלא נודע, או איך שנכנה את העיקרון השולט בנו, זה שכפה עלי, במידה ידועה, את ההרגל האמור ללא הסכמתי – לא ייתכן שכוונותיו יהיו רעות יותר מאשר אלו של האיש הידידותי שבשירותו נכנסתי, איש שלעולם איננו מרחיק מאפי את צלחת הדגים שהגיש לי, אם היא ערבה לחיכי.

הו טבע, טבע קדוש ונעלה! היאך זורם בחזי הנרעד כל אושרך, כל עונגך, איך נושבת סביבי נשמתך, ההומה בחשאי! הלילה קריר מעט ורציתי – אך כל הקורא או שאינו קורא זאת לא ירד לסופה של התלהבותי, שהרי אינו מכיר את נקודת התצפית הגבוהה אליה נסקתי! – טיפסתי, ליתר דיוק, אך אף משורר אינו מדבר על רגליו, ואפילו אם יש לו ארבע, כמוני, אלא רק על כנפיו, גם אם אלה לא צמחו לו אלא הן אביזר של מכונאי מיומן. מעליי מתקמרים שמי הכוכבים הנרחבים, הירח המלא מטיל מטה את קרניו הנוצצות, והגגות והמגדלים עומדים סביבי בברק כסף בוער! הולך ודועך השאון ההומה ברחובות שמתחתי, הולך ומשתתק הלילה – העננים שטים – יונה בודדה מכה בכנפיה בקינת אהבים חרדה בחוגה סביב מגדל הכנסייה! – הו! – לו רק הייתה הקטנה היקרה רוצה לקרב אלי! – אני חש תחושה משונה שמתעוררת בקרבי, תיאבון נלהב ידוע סוחף אותי בכוח שאין לעמוד בפניו! – הו, אילו הייתה באה, הנאווה המתוקה, הייתי מאמץ אותה ללבי חולה האהבה ולא נותן לה ללכת לעולם – הא, שם מתעופפת היא אל תוך השובך, הכוזבת, ומותירה אותי לשבת חסר תקווה על הגג! – כמה נדירה היא, אפוא, סימפטיה אמתית של הרגשות בעידן עלוב, עיקש וריק מאהבה זה!

האם ההליכה הזקופה על שתי רגליים היא דבר גדול עד כדי כך שהמין המכנה עצמו אנושי רשאי יהיה לחמוס לעצמו אדנות על כולנו, המתהלכים בשיווי משקל בטוח יותר על ארבע? אבל הרי אני יודע, הם מתגאים בגדלות שאמורה לשכון בראשיהם, גדלות שהם מכנים "תבונה". איני יכול לשוות בנפשי למה הם מתכוונים בכך, אך להווי ידוע שאם, כפי שאני מסיק מאמירות מסוימות של אדוני ומיטיבי, אין התבונה אלא היכולת לפעול מתוך מודעות ולהימנע ממהתלות מטופשות, לא הייתי מתחלף עם אף בן אנוש. – בכלל, אני מאמין שהאדם רק מתרגל אל המודעות; דרך החיים ואל החיים בא האדם, הוא בעצמו אינו יודע כיצד. זה, לפחות, מה שארע לי וכפי שאני מבין, אף אדם אחר על האדמה אינו יודע את האיך ואת האיפה של הולדתו מניסיונו האישי, אלא רק מכוחה של מסורת, שאף היא, לרוב, מפוקפקת מאוד. ערים מתקוטטות זו עם זו על הולדתו של אדם מהולל, וכך, מכיוון שלי עצמי אין שום מידע מכריע בעניין, נשאר הדבר בלתי ברור לעד, האם במרתף, בעליית גג או במחסן עצים ראיתי את אור העולם או, ליתר דיוק, נראיתי בעולם בידי אמאל'ה היקרה, שכן כמקובל במיננו היו עיני מצועפות. בערפול רב אני זוכר צלילים נוחרים ונוהמים ידועים מהדהדים סביבי, אותם צלילים שאני מעלה מתוכי כמעט נגד רצוני כשהכעס מתגבר עליי. ביתר בהירות ובהכרה מלאה כמעט, מצאתי את עצמי לכוד במכל צר מאוד עם קירות רכים, בקושי מסוגל לנשום, ומרים, במצוקה ובחרדה, קול נהי מקונן. הרגשתי שמשהו גישש אל תוך המכל ואחז בי בגופי באופן מאוד לא ענוג, דבר שנתן לי הזדמנות לחוש את הכוח המופלא הראשון שבו חנן אותי הטבע ולתרגל אותו: מכפותיי הקדמיות, המרופדות היטב, מיהרתי לשלוף ציפורניים מחודדות וזריזות ולנעוץ אותן בדבר שאחז אותי ושלא יכול היה להיות, כך למדתי בהמשך, אלא יד אנושית. יד זו משכה אותי אל מחוץ למיכל והשליכה אותי ארצה, ומיד חשתי שתי מכות נמרצות על שני צדי הפנים, פנים שעכשיו משתרע עליהם, רשאי אני לומר בגאווה, זקן בנוי לתלפיות. היד, אשר כפי שביכולתי להעריך כעת נפגעה מאותו משחק בשרירי כפותי, העניקה לי זוג סטירות באוזניי, למדתי שיעור ראשון במוסר, בסיבה ובתוצאה, והיה זה אינסטינקט מוסרי גרידא, שדחף אותי להסיג אחור את ציפורניי מיד עם שליפתן. מאוחר יותר הוכרה הסגת הציפורניים, בצדק, כמעשה של bonhommie[10] ושל אדיבות עילאית וניתן לה השם "כפות של משי".

כאמור, היד זרקה אותי אפיים ארצה. מיד אחר כך היא אחזה בי שוב בראשי ולחצה אותו מטה, כך שפי הקטן נקלע לנוזל שהתחלתי – בעצמי איני יודע איך הגעתי לכדי כך ועל כן ודאי היה זה אינסטינקט פיזי – ללקק, פעולה שעוררה בי רווחה פנימית מוזרה. הדבר שממנו נהניתי היה, כפי שאני יודע עכשיו, חלב מתוק. הייתי רעב, ולאחר ששתיתי – שבעתי. כך נפתח, לאחר שהחל חינוכי המוסרי, חינוכי הפיזי.

ושוב, הפעם בעדינות רבה יותר, אחזו בי שתי ידיים והניחו אותי על מיטה חמה ורכה. רווח לי יותר ויותר והתחלתי לבטא את נינוחותי הפנימית בכך שהפקתי מעצמי את אותו צליל מוזר, שניתן רק למיני לבדו, ושבני האנוש מציינים בשם הלא-בלתי-הולם "גרגור". כך התקדמתי בצעדי ענק בהשכלתי העולמית. איזו זכות, איזו ברכת שמים יקרה, להיות מסוגל לבטא נינוחות פיזית פנימית בצליל ובמחווה! – תחילה המהמתי, אז גיליתי את אותו כשרון בלתי ניתן לחיקוי של פיתול זנבי במעגלים המעודנים ביותר, ואז את המתנה הנהדרת, היכולת להביע במילונת היחידה "מיאו" אושר, כאב, עונג והתעלות, חרדה וייאוש, בקצרה, את כל הרגשות והתשוקות על כל דקויותיהם המגוונות ביותר. מהי שפת אנוש לעומת אמצעי זה, הפשוט מכל פשטות, להפוך את עצמך למובן! – אך אמשיך הלאה בסיפור המאלף והראוי לציון של נעוריי עשירי-ההתרחשויות!

התעוררתי משינה עמוקה, מוקף זוהר מסנוור, שהחרידני: הצעיפים הוסרו מעיני, ראיתי! –

נאלצתי להתעטש נוראות מספר רב של פעמים בזו אחר זו לפני שיכולתי להתרגל לאור, ובמיוחד למגוון מנומר-הצבעים שהציג עצמו לעיני, ובמהרה ראיתי להפליא, כאילו עשיתי זאת זה זמן רב.

הו, הראייה! זהו הרגל פלאי, נהדר, הרגל שבלעדיו יהיה קשה מאוד להתקיים כלל בעולם! – מה מאושרים הם המחוננים ביותר, כמוני, שנקל להם כל כך, לרכוש לעצמם את הראייה.

לא אכחיש, שבכל זאת נתקפתי חרדה מסוימת והרמתי את אותה זעקת נהי, כמו אז במכל הצר. מיד הופיע איש זקן, קטן וכחוש, שלא אשכח לעולם, שכן למרות חוג מכריי הנרחב, מעולם לא ראיתי דמות כדמותו, או אפילו דמות שניתן להגדירה כדומה לו. לעתים קרובות פוגשים בקרב בני מיני איש זה או אחר, העוטה פרווה מנומרת לבן ושחור, אך רק לעתים רחוקות יימצא אדם שלשער ראשו הלבן כשלג נוספות גבות עיניים שחורות כעורב; כזה, עם זאת, היה מחנכי. בביתו לבש האיש חלוק קצר בצבע צהוב מבריק, חלוק שהבעית אותי, ועל כן זחלתי הצידה מן הכרית הרכה, ככל שחוסר-הישע שלי דאז אפשר לי. האיש נרכן אלי במחווה שנראתה לי ידידותית ושהשרתה עלי אמון. הוא אחז בי, נשמרתי היטב מלשחק בשרירי ציפורניי (מושג השריטה ומושג והמכה נקשרו זה בזה מעצמם) ואכן, האיש ביקש את טובתי, שכן הוא הושיב אותי לפני קערה של חלב מתוק, ליקקתי אותו בלהיטות ונראה שהוא שמח בכך לא פחות ממני. הוא דיבר איתי רבות אך אני לא הבנתי שכן, כחתולון טירון צעיר ולא מנוסה, עדיין לא רכשתי אז את הבנת השפה האנושית. ככלל, יודע אני לומר רק מעט על פטרוני, אך ידוע בוודאות כי היה מיומן בדברים רבים – חייב היה להיות בקיא ביותר במדעים ובאמנויות, שכן כל אלה שבאו אליו (הבחנתי באנשים ששם למטה, בדיוק במקום שבו גזר עלי הטבע כתם מצהיב בפרוותי, דהיינו, על החזה, נשאו כוכב או צלב) התייחסו אליו בנימוס מופלג, ולפעמים אף ביראת כבוד נפחדת מסוימת, כשם שארע לי מאוחר יותר עם הפודל סקרמוז, וקראו לו לא אחר ממייסטר אברהם הנכבד, היקר, הנערץ עליי! – שני אנשים בלבד קראו לו בפשטות "יקירי!" – איש גבוה ורזה במכנסיים בצבע ירוק-תוכי וגרבי משי לבנים, ואישה קטנה ושמנה מאוד עם שיער שחור ושפע טבעות על אצבעותיה. אותו אדון אמור היה להיות פירסט,[11] ואילו האישה הייתה גברת יהודייה.

על אף מבקרים נכבדים אלה, התגורר מייסטר אברהם בחדרון קטן ושוכן מרומים, כך שיכולתי לערוך את טיוליי הראשונים דרך החלון אל הגג ואל עליית הגג בנוחות רבה.

כן, לא ייתכן אחרת, ודאי שנולדתי בעליית גג! – מה לי מרתף, מה לי מחסן עצים – אני בוחר בעליית הגג! – אקלים, מולדת, מסורות, מנהגים, כמה בלתי מחיק הוא רישומם, כן, הם בלבד מעצבים את צורתו של אזרח העולם מלגו ומלבר! – מהיכן באה לתוכי תחושת מרומים זו, דחף זה שאין להתנגד לו אל הנעלה? מהיכן יכולת טיפוס מופלאה ונדירה זו, אמנות ראויה לקנאה זו לקפוץ את הקפיצות הנועזות והמבריקות ביותר? – הא! עצב מתוק ממלא את לבי! הגעגועים אל עליית מולדתי מתעוררים בעוז! – לך מקדיש אני דמעות אלה, הו מולדת יפה! לך מיאו זה, הצוהל בערגה! אותך מכבדות קפיצות אלה, ניתורים אלו, מידה טובה יש בהם ואומץ פטריוטי! את, הו עליית גג, המעניקה לי בשפע נדיב עכברונים רבים, ובנוסף אפשר ללכוד בך נקניקים רבים, אומצות רבות, דרך הארובה, אף אנקורים רבים לצוד ואפילו להרשות לעצמך יונה קטנה פה ושם. "אדירה היא האהבה אליך, הו מולדת![12]"

אך בכל הנוגע ל–

(דפ"ט) "– והאם אינך זוכר, אפוא, אדון רב חסד, את הסערה הגדולה, שהעיפה לו לפרקליט, כשחצה לעת לילה את הפונט-נף, את הכובע מראשו אל תוך הסיין? – דבר דומה נמצא אצל רבלה, אף כי למעשה לא הייתה זו הסערה ששדדה מהפרקליט את כובעו, שכן הוא הצמידו בידו בחוזקה אל ראשו בעודו מפקיר את מעילו למשחקן של הרוחות, אלא גרנדיר[13], שבחלפו בריצה, בקריאה רמה: "נושבת רוח גדולה, אדוני!", חטף לפרקליט במהירות את הביבר המשובח[14] מבין היד לפאה, ולא אותו ביבר היה זה שהוטל אל גלי הסיין, אלא באמת הלֶבֶד העלוב של אותו חייל, שרוח הסערה שִגרה אלי מוות רטוב. ובכן, כידוע לך, אדון רב חסד, באותו רגע, בעוד הפרקליט עומד שם מבולבל ביותר, חלף על פניו בריצה חייל שני באותה צעקה, "נושבת רוח גדולה, אדוני!", אחז בצווארון מעילו של הפרקליט וחטף אותו מכתפיו, ומיד אחרי כן, חייל שלישי, בחלפו על פניו באותה צעקה, "נושבת רוח גדולה, אדוני!", עקר מידיו את המטה הספרדי עם גולת הזהב. הפרקליט צרח בכל כוחותיו, זרק אחרי הבריון האחרון את הפאה ואז הלך בראש חשוף, ללא מקל ומעיל, כדי לרשום את המשונה מכל העדויות, כדי לעבור את המוזרה מכל ההרפתקאות. אתה יודע כל זאת, אדון רב חסד!"[15]

"אינני יודע", השיב הפירסט כשאמרתי זאת, "אינני יודע בשום פנים ואינני תופס כלל, כיצד יכול אתה, מייסטר אברהם, לקשקש לי הבלים מטורפים שכאלה. ודאי שאני מכיר את הפונט-נף, הוא נמצא בפאריס, ואמנם מעולם לא חציתי אותו ברגל, אך נסעתי עליו די פעמים, בהתאם למעמדי. את הפרקליט רבלה לא ראיתי מעודי ובמהתלות חיילים לא טרחתי לעסוק כל ימי חיי. כשהייתי צעיר בשנים ועוד פיקדתי על צבאי, הוריתי להלקות מדי שבוע את כל היונקרים בשל השטויות שחוללו או שהיו עתידים לחולל, אך הלקאת החיילים הפשוטים הייתה עניינם של הסגנים, שהלכו בעקבות הדוגמא שנתתי ועסקו בה מדי שבוע, אמנם בשבתות, כך שבימי ראשון לא היה אף יונקר ואף ברנש פשוט שלא קיבל הצלפה הגונה. על ידי כך הגייסות, בנוסף למוסר שהוצלף בהם, הורגלו לספוג מכות מבלי שהתייצבו אי פעם מול האויב, ובמקרה כזה לא יכלו לעשות דבר מלבד להילחם. זה ברור לך, מייסטר אברהם, וכעת אמור לי בשם אלף שמים, מה אתה רוצה עם הסערה שלך, עם הפרקליט רבלה הנשדד על הפונט-נף שלך, איזה תירוץ יש לך לכך שהחגיגה התפוררה בבלבול פרוע, שזיקוק-די-נור שולח בפאה שלי, שבני היקר נקלע לבריכה ודולפינים בוגדניים השפריצו עליו שוב ושוב, שהנסיכה הייתה אנוסה לנוס דרך הגן משל הייתה אטלנטה[16], לא-רעולה וחצאיתה מופשלת, ש – ש – מי ימנה את תאונות ליל הפורענויות?! – ובכן, מייסטר אברהם, מה אתה אומר?"

"אדון רב חסד", השבתי, כשאני קד בהכנעה רבה, "הסערה היא האשמה בכל החלאים הללו –הסופה המחרידה שפרצה כשהכול הלך על הצד הטוב ביותר. האם יכול אני לצוות על היסודות? – האם אני בעצמי לא נקלעתי לצרה צרורה בעטיה, האם לא איבדתי אני, כמו אותו פרקליט, שאני מבקש בהכנעה רבה שלא לבלבלו עם הסופר הצרפתי המהולל רבלה, כובע, מקטורן ומעיל? האם לא –"

"שמע", הפסיק כאן יוהאנס קרייזלר את מייסטר אברהם, "שמע, חבר, למרות שחלף זמן רב למדי, עדיין מדברים על יום הולדתה של הפירסטינה, שאת חגיגתו ארגנת, כעל סוד אפל, ובוודאי הכנסת בו, בדרכך הרגילה, הרבה מן ההרפתקני. מאז ומעולם ראו בך הבריות סוג של רב-מכשפים, אך נראה שאמונה זו התחזקה מאוד בזכות אותה חגיגה. ספר לי בדיוק איך התרחש הכול! אתה יודע שאז לא הייתי כאן –"

"בדיוק בגלל זה", נכנס מייסטר אברהם לדברי חברו, "בדיוק בגלל שלא היית כאן, שברחת כמשוגע, נרדף בידי השמים יודעים אילו פוריות שאול[17], בדיוק בגלל זה השתגעתי, הפכתי פרא, בדיוק בגלל זה השבעתי את היסודות להרוס חגיגה שקרעה את חזי משום שאתה – הגיבור האמתי של המחזה – חסרת, חגיגה שהזדחלה רק בקושי רב ובמאמץ, אבל לא הביאה לאנשים אהובים דבר, מלבד ייסוריו של חלום בלהות – כאב – זוועה! כעת עליך לדעת, יוהאנס, העמקתי להתבונן אל תוך-תוכך והכרתי את הסוד המסוכן, המאיים, השוכן בפנים – הר געש מבעבע, העלול להתפרץ בכל רגע בלהבות הרסניות, לאַכּל בפזיזות את כל סביבותיו. יש בקרבינו דברים שנוצרו כך שלחברים הנאמנים ביותר אסור לדבר עליהם. משום כך הקפדתי להסתיר ממך את שאני רואה בך, אך באותה חגיגה, שמשמעותה העמוקה יותר לא נגעה לפירסטינה אלא לאדם אהוב אחר ולך עצמך, רציתי ללכוד בכוח את כל ישותך כולה. ייסוריך הנחבאים ביותר אמורים היו להתעורר לחיים ולרטש בכוח כפול, כמו פוריות המתעוררות משנתן, את חזך. תרופה שנלקחה מן השאול עצמו, תרופה שכל רופא חכם לא יירתע ממנה כאשר העוויתות הן חזקות ביותר, הייתה מכינה אותך, כמו את הגווע, למוות או להחלמה! דע, יוהאנס, שיום הקדושה הפטרונית של הפירסטינה חל ביום הקדושה הפטרונית של יוליה, שנקראה גם היא, כמוה, מריה."

"הא!" קרא קרייזלר בזנקו, אש אוכלת במבטו, "הא! – מייסטר! כלום ניתן לך הכוח לשחק עמי משחק מחוצף ומלעיג? האם אתה הוא הגורל עצמו, שאתה נהנה לאחוז בקרבי?"

"איש פרא נמהר", השיב מייסטר אברהם בשלווה, "מתי תהפוך סוף-סוף האש ההורסנית שבחזך ללהבת נפתא טהורה, שתוזן מן החוש העמוק השוכן בך לאמנות, לכל הנהדר והיפה! –דרשת ממני לתאר את אותה חגיגה הרת-אסון; האזן לי, אפוא, בשלווה, או שמא כוחך נשבר כל כולו עד שאינך מסוגל לכך יותר, ואם כך – אטוש אותך."

"ספר", אמר קרייזלר בקול חנוק למחצה, בעודו מתיישב שוב וידיו לפני פניו. "אינני רוצה", אמר מייסטר אברהם, באמצו לפתע טון עליז, "אינני רוצה כלל לעייפך, יוהאנס יקר, בתיאור כל הסידורים המתוחכמים, שהיו חייבים את הולדתם, במידה רבה, לרוחו היצירתית של הפירסט עצמו. היות שהחגיגה החלה מאוחר בערב, מובן מאליו שכל הגן היפה המקיף את ארמון התענוגות[18] היה מואר. התאמצתי לייצר בתאורה זו אפקטים לא רגילים, מאמץ שהצליח רק באופן חלקי, שכן בפקודתו המפורשת של הפירסט היה על ראשי התיבות של שם הפירסטינה לבעור בכל המעברים תחת הכתר הנסיכותי באמצעות מנורות ססגוניות שהותקנו על לוחות שחורים גדולים. כיוון שהלוחות מוסמרו למוטות גבוהים, הם דמו כמעט לגמרי ללוחות אזהרה מוארים, האוסרים על עישון טבק או על השתמטות ממכס. מוקד החגיגה היה התיאטרון המוכר לך, שנבנה משיחים ומחורבות אמנותיות בלב הגן. בתיאטרון זה היה על השחקנים מן העיר לבצע מחזה אלגורי, שהיה אווילי דיו כדי למצוא חן מעל ומעבר, אפילו לא חיברו הפירסט בכבודו ובעצמו, אפילו לא נבע מהוד-מעלת נוצתו, אם להיעזר בביטויו המבריק של אותו אמרגן שהעלה מחזה נסיכותי. הדרך מן הארמון לתיאטרון הייתה ארוכה למדי. לפי רעיונו הפיוטי של הפירסט, צריך היה מלאך-שומר שריחף באוויר עם שני לפידים להאיר את המשפחה הצועדת, אך שום אור אחר לא היה אמור לדלוק עד לאחר שהמשפחה והפמליה יתפסו את מקומם, ואז יואר התיאטרון פתאום. הדרך האמורה נותרה, לפיכך, באפילה. לשווא תיארתי את קשיי המכונאות שיגרמו בשל אורכה של הדרך, הפירסט קרא על משהו דומה ב-[19]Fêtes de Versailles וכיוון שאחרי כן הגה את הרעיון הפיוטי לגמרי לבדו, עמד על ביצועו. כדי לחמוק מתוכחה לא-מוצדקת, הותרתי את המלאך על לפידיו בידי מכונאי התיאטרון מהעיר. – ובכן, מיד כשיצא הזוג הנסיכותי משערי הסלון והפמליה אחריו, שולשל מטה מגג ארמון-התענוגות אישון תפוח-לחיים, לבוש בצבעי בית הפירסט, ושני לפידים בוערים בידיו הקטנות. ואולם הבובה הייתה כבדה מדי ולכן, בקושי עשרים צעדים משם, נתקעה המכונה, והרוח-השומרת המאירה של הבית הנסיכותי נותרה תלויה באוויר, ולאחר שהפועלים משכו חזק יותר – התהפכה. כעת הגירו נרות השעווה הבוערים וההפוכים טיפות רותחות על הארץ. הראשונה שבהן פגעה בפירסט עצמו – זה אמנם הדחיק את הכאב בשוויון נפש סטואי, אך הדרת צעדיו שככה והוא נחפז קדימה במהירות-יתר. המלאך השומר ריחף עכשיו, רגליים מעלה וראש מטה, מעל קבוצה שעמה נמנו מרשל-החצר[20] והאצילים-החדרנים ולצדם משרתי חצר אחרים, כך שהגשם הבוער מן הלפידים פגע פעם בזה ופעם בזה, על הראש ועל החוטם. הבעת הכאב הייתה מקלקלת את אווירת החג ופוגעת בכבוד, ועל כן היה זה מחזה נאה, האומללים צועדים בדממה, משחררים בקושי אנקות חלחלה, מחלקה שלמה של סקבולים סטואיקנים[21] שפניהם מעוותים נוראות, כובשים את ייסוריהם בכוח ואפילו מאלצים חיוך, שנראה כי מקומו בשאול. בנוסף לכל רעמו התופים, שאגו החצוצרות, מאה קולות קראו: "תחי, תחי הגברת הפירסטינה רבת החסד! יחי האדון הפירסט רב החסד!" והפאתוס הטראגי, שנוצר מכוח הניגוד המוזר של אותן פנים לאוקואוניות עם החגיגה העולצת, שיווה לסצנה כולה הוד-מלכות שבקושי יעלה על הדעת.

לבסוף לא יכול היה מרשל-החצר הזקן והשמן לשאת זאת עוד; כשצנחה לו טיפה רותחת ישר על הלחי, ניתר הצידה בקצפו הזועם של הייאוש, אלא שהסתבך בחבלי מכונת הטיס, שהיו מתוחים על הקרקע לצד הדרך, ונפל תחתיו על הארץ בקריאת "כל השטנים!" רמה. באותו רגע עצמו סיים גם הנער-השליח האוורירי את תפקידו. מרשל-החצר הכבד משך אותו בכוח אבנים מטה, הוא צלל תחתיו היישר אל תוך הפמליה וזו התפזרה לכל עבר בצרחות רמות. הלפידים נכבו והבריות מצאו עצמן בחשכת מצרים. כל זה ארע בסמוך לתיאטרון. הקפדתי מאוד שלא להדליק את המצת, שהיה אמור להעלות באש בבת אחת את כל המנורות ומחתות-האש במקום, ובמקום זאת חיכיתי כמה דקות, כדי לתת לחברה זמן להסתבך כראוי בין עץ ושיח. "אור! – אור!" קרא הפירסט, כמו המלך ב'המלט'[22], "אור! – אור!" קראו קולות ניחרים רבים בערבוביה. משהואר המקום, דמתה החצר המרוסקת לצבא מובס, המתכנס בייסורים. ראש-החצרנים התגלה כאיש בעל שאר רוח, הטקטיקן המיומן ביותר של זמנו, שכן הודות למאמציו הושב בתוך רגעים ספורים הסדר על כנו. הפירסט נכנס עם בני חוגו הקרובים למעין כס פרחים נישא, שהוקם בלב מושבי הקהל. כשהתיישב הזוג הנסיכותי תחתיו נפלה עליהם שפעת פרחים, בזכות מתקן מחוכם מאוד של המכונאי הנזכר לעיל. אתרע הגורל, וחבצלת-אש גדולה נפלה לו לפירסט הישר על אפו ואִבקה לו את פניו באדום-גחל, ומתוך כך זכה ליוקרה מלכותית בלתי מצויה, כראוי להדר החגיגה.

"זה יותר מדי – זה יותר מדי," קרא קרייזלר, פורץ בצחוק פראי, שהדהד מן הקירות.

"אל תצחק בלהט כזה," אמר מייסטר אברהם, "גם אני הפרזתי בצחוקי באותו לילה, יותר מתמיד, לרגע הרגשתי שאני נוטה לכל מיני מעשי זדון מטורפים וכמו השדון דרול[23] בעצמו, הייתי תורם ברצון למהומה ולבלבול, אבל החיצים ששילחתי אז באחרים רק העמיקו לחדור בשל כך לחזי שלי. – ובכן! – אומר זאת בחטף! ברגע סקילת הפרחים המטופשת בחרתי לשזור חוט בלתי-נראה, שהיה אמור להִמשך עכשיו דרך החגיגה כולה ולזעזע, כמו מוליך חשמלי, את לבן של כמה בריות, בריות שהייתי חייב לחשוב כי בעזרת המנגנון הרוחני המסתורי שלי, שאליו הוליך חוט זה, קשרתי אליי. – אל תקטע אותי, יוהאנס – האזן לי בשלווה. – יוליה ישבה עם הנסיכה מאחורֵי הפירסטינה ולצדה, שתיהן לנגד עיניי. מיד בהשתתק תופים וחצוצרות, נפלה בחיקה של יוליה ניצת ורד שזה עתה הנצה, מוסתרת תחת סיגליות לילה ריחניות, וכמו נשימתה הנישאת של רוח הלילה צפו לשם צלילי שירך, המעמיק חדור אל הלב: "Mi lagnerò tacendo della mia sorte amara[24].". יוליה נחרדה, אך כשהחל השיר – שהוריתי (אני אומר זאת, כדי שלא תקלע לספק ולדאגה באשר לאיכות הביצוע) לארבעת נגני קרנות הבאסט המעולים שלנו לנגן במרחק מה – נתמלט "אח" חרישי משפתיה, היא לחצה את הזר לחזה, ושמעתי בבירור שאמרה לנסיכה: "ודאי שהוא חזר!" – הנסיכה חיבקה את יוליה בלהט וקראה בקול רם: "לא לא – אח, לעולם לא," עד שהפירסט סובב את פניו הבוערות וזרק לה "שקט!" נוזף. בהחלט ייתכן שהאדון לא התכוון להתכעס דווקא על הילדה היקרה, אבל אני רוצה לציין כאן שהאיפור הנפלא, שtiranno ingrate-[25] באופרה לא יכול היה לצייר לעצמו שימושי ממנו, אכן שיווה לו מראה של זעם מתמשך ובלתי-מחיק, כך שהמרגשים שבנאומים, הענוגות שבסיטואציות האלגוריות, שתיארו אושר ביתי על כס המלכות, נראו כנופלים על אוזניים ערלות, מה שהביא את השחקנים והצופים במבוכה לא-מועטה. אפילו כשנישק הפירסט את ידה של הפירסטינה ומחה מעינו דמעה במטפחת, במקומות אשר סימן, לצורך זה, באדום בהעתק שהחזיק בידו, נראה היה שהדבר נעשה בחמה שפוכה, עד שהאדונים-החדרנים, שעמדו על משמרתם לצדו, לחשו זה לזה: "הו ישו, מה היה לאדוננו רב החסד!" – אומר לך רק, יוהאנס, כי בזמן שלפנים, על הבמה, דקלמו השחקנים בקול טראגי את הקשקוש האווילי, הצגתי, מאחור, באוויר, באמצעות מראת קסמים ועזרים אחרים, מחזה-רפאים, כדי להאדיר את בת השמים, את יוליה הנאווה; כי הדהדו בו מנגינה אחת אחרי רעותה, מנגינות שאותן חיברת בפסגת התעלותך; כי כמו קריאת-רוחות מבוהלת ורומזנית, פעמים במרחק ופעמים בקרבת מקום, צלצל השם: יוליה. – אבל אתה חסרת – אתה חסרת, יוהאנס שלי! והגם שעם תום ההצגה היללתי את אריאל שלי, כשם שפרוספרו של שייקספיר הילל את שלו[26], והגם שהייתי אנוס לומר שהוא ביצע את הכול לתפארה, הנה מצאתי אז את הדבר שהאמנתי כי טענתי במשמעות עמוקה – והוא תפל ודהוי. – יוליה, בטקט עדין, הבינה הכול ובכל זאת נראתה כאילו רק חלום מקסים נגע בה, כזה שאין מתירים לו שום השפעה מיוחדת בחיי העֵרות. הנסיכה, לעומת זאת, התכנסה עמוק אל תוך עצמה. שלובת זרוע שוטטה עם יוליה בשבילים המוארים של הגן, בעת שהחצר התכבדה לה בתקרובת באחד הביתנים. – באותו רגע הכנתי אני את המהלומה המכרעת, אבל אתה חסרת – אתה חסרת, יוהאנס שלי. – כולי מרירות וזַעף, התרוצצתי סביב, פיקחתי על כך שכל ההכנות למופע הזיקוקין הגדול, שהיה אמור לנעול את החגיגה, סודרו כנדרש. או אז הבחנתי, בהביטי לשמים, בענן האדמדם הקטן שעמד בזוהר הלילה מעל לגיירשטיין[27] המרוחק, זה שפירושו תמיד סופה שמשתרכת לכאן בשקט ואז מתפרצת מעלינו בפיצוץ מבהיל. כידוע לך, ביכולתי לחשב בדיוק של שניה מתי יתרחש פיצוץ זה על פי מיקומו של הענן. זה לא יכול היה להמשך יותר משעה, ולכן החלטתי להיחפז עם הזיקוקין. באותו רגע תפסתי שאריאל שלי פתח באותה פנטסמגוריה[28], שעתידה הייתה להכריע בכל, בכל, שכן שמעתי את המקהלה שרה את Ave maris stella[29] שלך בקצה הגן, בקפלה הקטנה המוקדשת למריה. מיהרתי לשם. יוליה והנסיכה כרעו לפני שולחן התפילה, שהוצב תחת כיפת השמים לפני הקפלה. רק הגעתי למקום כש – אבל אתה חסרת – אתה חסרת, יוהאנס שלי! – הנח לי לשתוק על כך, על מה שהתרחש אז – אח! מה שהחשבתי לגולת הכותרת של אמנותי נותר ללא תוחלת ולמדתי את שלא חזיתי מראש, שוטה מטופש שכמוני."

"פתח כבר את פיך," קרא קרייזלר, "ספר הכל, הכל, מייסטר, ספר איך זה קרה!"

"בשום פנים ואופן," השיב מייסטר אברהם, "זה לא יועיל לך כלל, יוהאנס, ולבי נקרע כשעליי לספר כיצד בִעתו והחרידו אותי שֵדיי שלי! – הענן! – רעיון מבורך! "כך צריך," קראתי בפראות, "שיגמר הכול בבלבול מטורף!", ונחפזתי למקום הזיקוקין. הפירסט שלח להודיעני כי יהיה עליי לתת את הסימן כשהכול יהיה מוכן. עיניי לא משו מהענן, שהתקרב והלך מהגיירשטיין לכאן, גבוה יותר ויותר, וכשנראה לי גבוה דיו הוריתי לירות מטח הצדעה. במהרה הייתה החצר, החבורה כולה, במקום. לאחר המשחק הרגיל עם גלגלי אש, רקטות, כדורי תאורה ושטויות בזויות אחרות, עלו לבסוף תיבות שמה של הפירסטינה השמימה במפל מבריק של אש סינית, ואולם, באוויר, גבוה מעליהן, שוחה באור חלבי לבן, צף השם יוליה. – עכשיו הגיע הזמן. – הדלקתי את הגירנדולה[30] ובעוד הרקטות נוסקות מעלה בתסיסה וקרקוש התפוצצה הסופה בברקים אדומי-להבה, ברעמים מתנפצים, שיער והר הדהדו מקולם. ההוריקן הסתער אל תוך הגן, מחריד אלף קולות נכאים מייללים בסבכים העמוקים ביותר. חטפתי לחצוצרן נמלט את הכלי מידו ותקעתי בו בעליצות חוגגת, בעוד מטחי הארטילריה של סירי-האש, חבטות-התותח והזיקוקין הולמים באומץ כנגד הרעם המתגלגל."

בשעה שמייסטר אברהם סִפר את סיפורו, זינק קרייזלר, צעד בחדר נמרצות הנה והנה, סייף סביבו בזרועותיו ולבסוף קרא נלהב כולו: "זה יפה, זה נהדר, בזאת מכיר אני את מייסטר אברהם שלי, שֶלב אחד ונפש אחת לנו!"

"הו," אמר מייסטר אברהם, "אני יודע שדווקא הפראי ביותר, המזוויע ביותר, חביב עליך, ובכל זאת שכחתי את הדבר שיפקיר אותך כליל לכוחות עוכרי-השלווה של עולם הרוחות. הוריתי למתוח את נבל-מזג-האוויר[31], הנפרש, כידוע לך, על הבריכה הגדולה, והסערה ניגנה עליו בעוז רב כמו הרמוניקאי מיומן[32]. האקורדים של עוגב-הענק הדהדו עד להחריד בתוך ילל ההוריקן, בשאגתו, בהתרסקותו של הרעם. מהר יותר ויותר שולחו הצלילים הכבירים ודומה שניתן היה להבחין בריקוד הבלט של הפוּריות, בּלֵט בסגנון מרשים במיוחד, אפשר לומר, מן הסוג שכמעט ואין לשומעו בין כתלי הקנבס של התיאטרון! – ובכן! – תוך חצי שעה נגמר הכול. הירח הגיח מבין העננים. רוח-הלילה אִוששה, מנחמת, דרך היער המבועת, וייבשה לשיחים האפלים את דמעותיהם. בתוך כך הדהד נבל מזג-האוויר מעת לעת כמו צלצול פעמון עמום, מרוחק. הייתה לי תחושה מוזרה. אתה, יוהאנס שלי, מילאת אותי כל כך, עד שהאמנתי שבכל רגע תעלה ותבוא לפני מתל הקבורה של התקוות האבודות, מן החלומות הלא-ממומשים, ותיפול על צווארי. כעת, בדממת הלילה, באה המחשבה, איזה מין משחק לקחתי על עצמי, כיצד רציתי לקרוע בכוח את הקשר שטווה הגורל האפל, כיצד יצאתי מתוך תוכי, ואני זר וצורתי אחרת, ובעוד צמרמורות קרות מזעזעות אותי, הייתי אני עצמי זה שמפניו אני חייב להִבַּעת. – אורות מתעים רבים רקדו וקיפצצו סביב בגן, אך היו אלה המשרתים עם פנסים שחיפשו כובעים, פאות, שקי שיער[33], חרבות, נעליים וצעיפים שאבדו במנוסה הנחפזת. הסתלקתי משם. באמצע הגשר הגדול שלפני עירנו נותרתי עומד והתבוננתי פעם נוספת בגן שעמד אפוף בזוהרו המכושף של הירח, כמו גן קסמים ששדונים זריזים התחילו לשחק בו משחק עליז. אז קלטו אוזני ציוץ עדין, קרקור, שכמעט ודמה לקולו של ילד שזה עתה נולד. חשדתי בפשע, נרכנתי עמוק מעבר למעקה, וגיליתי באור הירח הבהיר חתולון שנאחז במאמץ בעמוד כדי להינצל ממוות. ודאי רצה מישהו להטביע שֶגֶר חתולים והחיה הקטנה חזרה וזחלה משם. ובכן, חשבתי, אולי זה לא ילד, אבל זו בכל זאת חיה אומללה שמייללת לך לעזרה, ושעלייך להציל."

"הו, יוּסְט רגשן שכמוך," קרא קרייזלר בצחוק, "אמור, איפה טֶלְהַיים[34] שלך?"

"אנא," המשיך מייסטר אברהם, "אנא במטותא, יוהאנס שלי, אך בקושי יכול אתה להשוותני ליוסט. אני הרבה יותר יוסט מיוסט. הוא הציל פודל, חיה שהכול מסכינים עמה ברצון – חיה שממנה ניתן לצפות אפילו לשירותים מועילים דוגמת איסוף ציד, נשיאת כפפות, תיקי טבק, מקטרות וכן הלאה, ואילו אני הצלתי חתול, חיה שמהלכת אימים על רבים, שנחשבת בוגדנית, חסרת אופי ענוג ומיטיב, לא כשירה לחברות כנת-לב, מי שלעולם לא תזנח לחלוטין את עמדתה העוינת כלפי בני האנוש, כן – הצלתי חתול בשל אהבת אדם טהורה ונדיבה. – טיפסתי על המעקה, גיששתי מטה, לא בלי סכנה, תפסתי את החתולון המייבב, משכתי אותו למעלה ושמתי אותו בכיס. עם שובי הביתה, התפשטתי במהירות וזרקתי עצמי, עייף ויגע כפי שהייתי, על המיטה, אבל אך נרדמתי וכבר העיר אותי קול ציוץ ויפחה אומלל, שנדמה כנובע מארון הבגדים שלי. – שכחתי את החתולון והשארתי אותו בכיס המעיל. שחררתי את החיה משביה וזו, בתמורה, שרטה אותי עד שכל חמש אצבעותיי זבו דם. כבר עמדתי להשליך את החתול מהחלון אבל התעשתי והתביישתי בטיפשותי הקטנונית, בתאוות הנקם שלי, שלעולם אין היא ראויה ביחס לבני אנוש ועוד הרבה פחות מזה ביחס ליצורים חסרי תבונה. – ובכן די בכך, השקעתי כל מאמץ ודאגה בגידול החתול. זוהי החיה הנבונה, המחונכת – למעשה הפיקחית מסוגה– שבנמצא, חסרה לה רק ההשכלה הגבוהה שבכוחך, יוהאנס יקירי, להנחיל לה במאמץ קל, ובשל כך יש בדעתי למסור לך, מהיום ואילך, את החתול מור, כך קראתי לו. אף כי נכון להיום מור עדיין איננו, כשם שהמשפטנים אומרים, homo sui juris[35], בכל זאת ביקשתי ממנו את הסכמתו להיכנס לשירותך. הוא שבע רצון מכך לחלוטין."

"אתה מקשקש," אמר קרייזלר, "אתה מקשקש, מייסטר אברהם! הרי אתה יודע שאינני מחבב חתולים במיוחד, שאני מעדיף בהרבה את גזע הכלבים."

"אני מבקש," השיב מייסטר אברהם, "אני מבקש אותך, יוהאנס יקר, בכל לבי, קח את חתולי המבטיח מור אליך לפחות עד שאשוב הביתה ממסעי. כבר הבאתי אותו עמי לשם כך, הוא בחוץ ומחכה לתשובה ידידותית. התבונן בו לפחות."

ובאומרו זאת פתח מייסטר אברהם את הדלת ועל מחצלת הקש, מצונף, ישֵן, שכב חתול שאכן ניתן לכנותו נס של יופי מסוגו. הפסים האפורים והשחורים של הגב התלכדו על פסוקת השער בין האוזניים ויצרו על המצח את העדין שבכתבי החרטומים. מפוספס ממש כך ובעל אורך ועובי בלתי מצויים היה גם הזנב המפואר. באתה שעה נצצה פרוותו המנומרת של החתול ובהקה באור השמש ואז ניתן היה להבחין בין השחור לאפור בעוד פסים צרים בצבע הזהב. "מור! מור!" קרא מייסטר אברהם, "קררר – קררר," השיב החתול בבהירות רבה, התמתח, התרומם, קימר את גבו קימור שאין מושלו ופקח זוג עיניים ירוקות כעשב, שרוח ומחשבה הבהיקו מהן בניצוצות אש. כך, לפחות, טען מייסטר אברהם ואפילו קרייזלר היה אנוס להודות שבחזותו של החתול היה משהו מיוחד במינו, לא רגיל, שראשו היה גדול דיו כדי להשתלט על המדעים ושכבר בנעוריו היה זקנו לבן וארוך דיו כדי להאציל עליו, בזמן הנכון, את תוקף סמכותו של פילוסוף יווני.

"אבל איך אפשר להירדם כך בכל מקום?" אמר מייסטר אברהם לחתול, "אתה מאבד כך את שמחת החיים והופך בטרם עת לחיה מחמיצת פנים. התנקה היטב, מור!"

החתול התיישב מיד על רגליו האחוריות, עבר בעדינות עם טלפוני הקטיפה על מצחו ולחייו ואז השמיע "מיאו" ברור ומאושר.

"זהו", המשיך מייסטר אברהם, "זהו האדון הקאפלמייסטר יוהאנס קרייזלר, שבשירותו אתה עומד להיכנס." החתול לטש בקאפלמייסטר את עיניו הגדולות והנוצצות, החל להמהם, קפץ על השולחן שעמד ליד קרייזלר, ומשם, ללא גינונים יתירים, לכתפיו, כאילו רצה לומר לו משהו באוזנו. אז ירד שוב לקרקע והקיף, מנופף בזנבו ומהמהם, את האדון החדש, כאילו רצה לערוך עמו היכרות מסודרת.

"ימחל לי אלהים," קרא קרייזלר, "אני מאמין באמונה שלמה שהברנש הקטן האפור ניחן בתבונה ושמוצאו ממשפחתו המפוארת של החתול במגפיים!"

"רק זאת ידוע," השיב מייסטר אברהם, "שהחתול מור הוא החיה המשעשעת ביותר בעולם, פּוּלצִ'ינֶלָה[36] אמתי ועם זאת מחונך ומיושב בדעתו, לא דחקן וחצוף, כמו הכלבים המטרידים אותנו לעיתים בליבובים מסורבלים."

"כשאני מתבונן בחתול החכם הזה," אמר קרייזלר, "מעיקה עלי המחשבה על המעגל המצומצם שאליו מוגבלת הכרתנו. – מי יוכל לומר, מי רק לנחש, לאן מגעת יכולתם הרוחנית של בעלי החיים? – אם משהו בטבע, או בעצם הטבע כולו, נותר מחוץ להישג ידינו, אנו ממהרים להעניק לו שם ומתגאים בחוכמת-הספרים האווילית שלנו, שאינה מגעת הרבה מעבר לאפינו. כך פטרנו במונח "אינסטינקט" את כל יכולתן הרוחנית של החיות, המתבטאת לעיתים קרובות בדרכים הנפלאות ביותר. הייתי רוצה להשיב על שאלה אחת בלבד, אם רעיון האינסטינקט, כדחף עיוור ושרירותי, מתיישב עם היכולת לחלום חלומות. כי כלבים חולמים בחיוניות רבה, למשל, יודע כל מי שהתבונן בכלב-ציד ישן, היוצא לצוד בחלום; הוא מחפש, הוא מרחרח, הוא מניע את רגליו כאילו רץ ריצה מלאה, הוא מלחית, הוא מזיע. – על חתולים חולמים, אינני יודע כרגע כלום."

"החתול מור," קטע מייסטר אברהם את חברו, "לא רק שהוא חולם בחיוּת יתירה, אלא שהוא גם שוקע לעיתים מזומנות, כפי שניתן להבחין בבירור, באותה הזיה מתוקה בהקיץ, בשִרעוף חלומי, במקסם סהרורי, בקצרה, באותו מצב מוזר שבין שינה וערות, שבו רואות נפשות פיוטיות את זמן הקבלה האמתי של מחשבות גאוניות. לאחרונה הוא נאנח ונאנק במצב זה מאוד שלא כרגיל ועל כן אני חייב להאמין שהוא מאוהב או לחילופין, מחבר טרגדיה."

קרייזלר פרץ בצחוק מצלצל וקרא: "ובכן, בוא, אם כך, חתול מור חכם, מחונך, משעשע, פיוטי שכמוך, הנח לנו – "

(מ"מ) חינוכי הראשון ולחודשי נעוריי בכלל, יש עוד הרבה שעליי להעלות באוב.

דבר ראוי הוא לציון ומאלף ביותר, כשנפש גדולה מְתנה באוטוביוגרפיה שלה, בהרחבה ובפירוט רב, את כל שארע לה בנעוריה, וייראו הדברים חסרי משמעות ככל שייראו. אך האם ייתכן שגאון עילאי ייתקל אי פעם בחוסר המשמעות? הכול – כל שפעל או שלא פעל בימי בחרותו, בעל חשיבות עליונה הנו והוא שופך אור בהיר על המשמעות העמוקה, על הכוונה האמתית של יצירותיו בנות האלמוות. אומץ נעלה עולה בחזהו של העלם הנאבק, והוא מתייסר בספק מבעית – האם די יהיה בכוחו הפנימי? בקוראו כי גם האיש הגדול שיחק בחיילים, הפריז באכילת ממתקים ולפעמים ספג מעט מלקות משום שהיה עצלן, חצוף או מגושם, הוא קורא בהתלהבות "בדיוק כמוני, בדיוק כמוני!" ואינו מפקפק יותר כי אף הוא גאון נעלה, כמוהו כאלילו הנערץ.

רבים הם שקראו את פלוטארכוס או אולי רק את קורנליוס נפוס[37] והיו לגיבורים גדולים, רבים הם שקראו את משוררי הטרגדיות של העת העתיקה בתרגום ובנוסף את קלדרון[38] ואת שייקספיר, את גתה ואת שילר והיו, אם לא למשוררים גדולים, לפחות לחרזנים קטנים ומקסימים, מן הסוג שאף הוא חביב על הבריות. כך, ודאי, יציתו גם יצירותיי את ניצוץ החיים הנעלה של השירה בחזם של חתולים צעירים רבים, עשירי רוח ונפש. ואם יתעסק צעיר חתולים אציל בשעשועיי הביוגרפיים[39] על הגג, אם ישקע כולו ברעיונותיו המרוממים של הספר, הנמצאים כעת תחת ציפורניי, או אז יקרא בעונג ההתלהבות: "מור, מור אלוהִי, הגדול בבני מינך, לך, רק לך חייב אני הכול, רק דוגמתך היא שהפכה אותי לגדול."

יאה תהילה למייסטר אברהם שלא ציית, בחנכו אותי, לא לבזדוב הנשכח ולא לשיטת פסטלוצי[40], אלא הותיר לי חופש בלתי מוגבל לחנך את עצמי, כל עוד צייתי לכמה עקרונות-יסוד ידועים, שמייסטר אברהם החשיב כהכרחיים לחלוטין עבור חברה שזכתה לשלוט על הארץ. ללא עקרונות אלה יתרוצצו הכול בערבוביה, עיוורים ושוטים, יחבטו בערמומיות איש בצלע אחיו ויגרמו זה לזה חבורות מכוערות בכל מקום – והרי חברה שכזו לא תעלה כלל על הדעת. את תמציתם של עקרונות אלה הגדיר המייסטר כאדיבות טבעית, בניגוד לזו השגורה, לפיה אנוס אדם לומר: "אבקש מחילה רבת חסד בהכנעה הגדולה ביותר!" כשאיזה בריון נתקל בו או דורך על רגלו. ייתכן שאותה אדיבות הכרחית היא לבני האנוש ובכל זאת איני יכול לתפוס היאך יציית לה גם מיני החופשי. היות והאמצעי הראשי שבעזרתו הקנה לי המייסטר את אותם עקרונות יסוד היה ענף אשוח מסוים, מבשר רעות, יכול אני אולי להתלונן בצדק על קשיחות לבו של מחנכי. הייתי נמלט לולא כבלה אותי אל המייסטר נטייתי המולדת לתרבות גבוהה. ככל שתרבה התרבות, יפחת החופש, זוהי אמת לאמיתה. עם התרבות עולים הצרכים, ועם הצרכים – ובכן, הצורך הראשון שממנו גמל אותי המייסטר לגמרי בעזרת ענף האשוח הנורא היה סיפוקם המידי של צרכים טבעיים ללא התחשבות במקום ובזמן. או אז הגענו לתשוקות הנובעות, כשם שהשתכנעתי מאוחר יותר, אך ורק מהלך רוח אבנורמלי מסוים של הנפש. היה זה אותו הלך רוח מוזר עצמו, שמקורו, אולי, באורגניזמוס הנפשי שלי, שעורר אותי להניח לחלב ואפילו לצלי שנתן לי המייסטר לנפשם, לקפוץ על השולחן ולנשנש את שהוא עצמו רצה לזלול. חשתי את כוחו של ענף האשוח ונמנעתי מכך. אני מבין שהמייסטר צדק בהטותו את רוחי מכגון דא, שכן כמה מאחי הטובים, הפחות מתורבתים, שלא זכו לחינוך טוב כשלי, נקלעו במהלך חייהם, בכוחן של תשוקות אלה, למחרידות שבמרות השחורות, ולפיכך לעגומים שבמצבים. צעיר חתולים מבטיח, כך נודע לי, כיפר על המחסור בכוח רוחני פנימי – שיעמוד כנגד תשוקתו ללקלק סיר של חלב – באובדן זנבו, והוא נאלץ לפרוש, מבוזה ונלעג, לחיי בדידות. ובכן, המייסטר צדק בגמלו אותי מכגון דא, אך על התנגדותו לשאיפתי למדעים ולאמנויות – עליה איני יכול לסלוח לו.

דבר לא הילך עלי קסם בחדרו של המייסטר כמו שולחן הכתיבה, העמוס בספרים, בכתבים ובכל מיני מכשירים מוזרים. אפשר לומר ששולחן זה היה מעגל קסמים שבו חשתי עצמי לכוד ובכל זאת הרגשתי מין יראה קדושה שמנעה ממני להיכנע לחלוטין לדחפיי. לבסוף, באחד הימים, כשנעדר המייסטר, התגברתי על פחדי וקפצתי על השולחן. באיזו תאווה ישבתי, מוקף בכתבים ובספרים ונברתי בהם. לא זדון, לא, רק ערגה, בולמוס מדעי היה זה שגרם לי לתפוס בכפותיי כתב יד ולהַפֵּך בו ארוכות אנה ואנה עד שנח לפני, קרוע לחתיכות קטנות. המייסטר נכנס, ראה מה ארע, התנפל עלי בקריאה המכאיבה: "בהמה נתעבת!" והלקה אותי בענף האשוח בחוזקה כה רבה עד שזחלתי, מייבב מכאב, תחת התנור, ואף מילה ידידותית לא פיתתה אותי לצאת משם במשך כל היום כולו. בעקבות ניסיון כזה, מי לא היה נרתע לנצח מהליכה בנתיב שהטבע הועיד עבורו! אך בצייתי לדחפי הבלתי נשלט, רק בקושי החלמתי לגמרי ממכאוביי וכבר שבתי וקפצתי על שולחן הכתיבה. ודאי, די היה בצעקה אחת של אדוני, בשבר משפט בנוסח "רוצה אתה!", כדי לשוב ולהחריד אותי מטה, והדברים לא היו מגיעים לכדי לימוד; אך בינתיים חיכיתי בשלווה לרגע של חסד להתחיל בו את לימודיי, וזה אמנם הגיע במהרה. באחד הימים התכונן המייסטר לצאת, ומיד הסתתרתי בחדר; כה היטבתי להסתתר עד שלא מצא אותי כשרצה, בזכרו את כתב היד המרוטש, לגרש אותי החוצה. המייסטר אך זה יצא ואני כבר זינקתי בקפיצה אחת על השולחן והתמקמתי לי בין הכתבים, מיקום שגרם לי שביעות רצון בל תתואר. התחכמתי לפתוח בכפתי ספר עבה למדי שנח לפני וניסיתי לראות אם בכוחי להבין את האותיות שבו. הדבר אמנם לא צלח בידי כלל בתחילה, אך לא ויתרתי אלא בהיתי אל תוך הספר, מחכה שרוח מיוחדת במינה תנוח עלי ותלמד אותי לקרוא. שקוע כך במחשבות, הפתיע אותי המייסטר. הוא זינק עלי ב"ראו את החיה הארורה!" קולני. היה זה מאוחר מדי להציל את עצמי, קיפלתי את האוזניים, השתופפתי תחתיי ככל שרק ניתן היה, חש כבר את השבט על גבי, אבל לפתע עצר המייסטר בידו, שכבר הונפה, פרץ בצחוק מצלצל וקרא: "חתול – חתול, אתה קורא? ובכן, את זה איני יכול, איני רוצה לאסור עליך. ובכן, ראו, ראו! – איזה צמא מולד ללימוד שוכן בך!" – הוא משך את הספר מתחת לכפותיי, התבונן בו והרבה לצחוק עוד יותר מלפני כן. "אני מוכרח לומר," אמר אז, "אני מאמין בכנות שהשגת לך ספריית עיון קטנה, אחרת אין לי מושג איך אמור היה הספר הזה להגיע אל שולחן הכתיבה שלי. ובכן, קרא לך – למד בחריצות, חתולי, בשעת הצורך רשאי אתה גם לסמן את המקומות החשובים בספר בקרעים קלים, אתה חופשי לנפשך בעניין זה!" והוא דחף אליי בחזרה את הספר הפתוח. היה זה, כפי שלמדתי מאוחר יותר, קניגה, 'על קשרי אנוש'[41], ספר נהדר שדליתי ממנו חוכמת חיים רבה. זהו ספר שכמו נכתב משורש נשמתי, הוא מתאים בצורה יוצאת דופן לחתולים המבקשים להיחשב למשהו בחברת בני אדם. היבט זה של הספר, ככל שידיעתי מגעת, הוזנח עד עתה, ולכן נחרץ עליו לעתים גזר דין מוטעה לפיו עשוי האיש הממלא בקפידה אחר הנחיותיו, להצטייר בכל מקום כפדנט אכזרי ונוקשה.

מאותה עת ואילך, לא רק שהמייסטר הרשה לי לעלות על שולחן הכתיבה, הוא אפילו ראה זאת בחיוב כשקפצתי מעלה, בשעה שעבד בעצמו, והשתרעתי לפניו בינות לכתבים.

לעתים קרובות נהג מייסטר אברהם לקרוא בקול וברצף. כשעשה זאת לא נמנעתי מלמקם את עצמי כך שאוכל להציץ לתוך ספרו, פעולה שיכולתי לעשות מבלי ליפול עליו לטורח בזכות העיניים החדות שהעניק לי הטבע. באמצעות השוואת האותיות למילים שהשמיע, למדתי לקרוא בתוך זמן קצר; מי שעלול לחשוב כי הדבר לא-ייאמן, אינו תופס באיזה [42]ingenium מיוחד במינו חנן אותי הטבע. לגאונים, המבינים ומוקירים אותי, לא יהיו כל ספקות ביחס לחינוך כשלי, הדומה, אולי, לחינוכם שלהם. יתר על כן, אל לי למנוע מכם את תובנתי יוצאת הדופן ביחס להבנה המושלמת של השפה האנושית: מתוך מודעות מלאה הבחנתי, שאינני יודע כלל איך הגעתי להבנה זו. זה אמור להיות גם מצבם של בני האנוש, אך על כך אינני תמה כלל, שכן בשנות הילדות מין זה הוא מטופש ומסורבל הרבה יותר מאתנו. כגור חתולים קטון לא ארע לי מעולם שדחפתי לי את כפתי לעיני, שאחזתי באש או באור או שזללתי משחת נעליים במקום משרת דובדבנים, דברים המתרחשים לעיתים קרובות אצל ילדים קטנים.

עכשיו, כשקראתי סוף-סוף ופיטמתי את עצמי לשובע במחשבות זרות, הרגשתי דחף שאין לעמוד בפניו לחטוף גם את מחשבותיי שלי מן השכחה, מחשבות שגאונותי המולדת היא אימן-הורתן, אלא שלשם כך, נדרשה האמנות הקשה בהחלט של הכתיבה. ככל שבחנתי בקפידה את ידו של המייסטר שלי כשכתב, לא הצלחתי בשום פנים להתחקות אחר סודות המכניקה עצמה. למדתי את הילמר קוראס[43] הישן, ספר לימוד הכתיבה היחיד שהיה ברשותו של אדוני וכבר כמעט וחשבתי שעל מכשול הכתיבה המסתורי תוכל להתגבר רק ענידת החפתהגדול, שהיד הכותבת המאוירת שם נושאת, ושרק המיומנות המיוחדת במינה שרכש היא שאפשרה למייסטר שלי לכתוב ללא חפת, ממש כשם שההולך המאומן על החבל מסתדר, בסופו של דבר, ללא המוט המְאזן. דלקתי בשקיקה אחר חפתים וכבר עמדתי לקרוע את המרמיטה[44] של בעלת הבית הזקנה ולהתאימה לכפתי הימנית עד שלפתע, ברגע של השראה (כמקובל אצל גאונים), עלתה בדעתי המחשבה המבריקה שפתרה הכול; שיערתי שאי-האפשרות להחזיק את הנוצה, את העט, כמו המייסטר שלי, יתכן ומקורה במבנה השונה של ידינו, והשערה זו התאמתה. היה עלי להמציא סגנון כתיבה אחר, שיתאים למבנה השונה של כפתי הימנית ואכן המצאתי כזה, כפי שניתן לשער. כך נובעות מערכות חדשות מן הארגון הייחודי של הפרט.

עניין יגע נוסף נמצא לי בהטבלת הנוצה בקסת. כלומר, בהטבלה לא הצלחתי לגונן על הכפונת, שנכנסה גם היא תמיד אל תוך הדיו, כך שבאופן בלתי נמנע היו האותיות הראשונות, שנרשמו עם הכפה יותר מאשר עם הנוצה, גדולות ורחבות משהו. הבורים עלולים לראות משום כך בכתבי היד הראשונים שלי רק נייר מעוטר בכתמי דיו ותו לאו, אך גאונים יזהו בקלות את החתול הגאון בעבודותיו המוקדמות וישתאו, אף יצאו מגדרם, לנוכח העומק, לנוכח שאר-הרוח הנובע בהם לראשונה כמעיין המתגבר. כדי שהעולם לא יתקוטט בעתיד על הסדר הכרונולוגי של עבודותיי בנות האלמוות, ברצוני לציין שתחילה כתבתי את הרומן הדידקטי-סנטימנטלי-פילוסופי 'מחשבה ותחושה או חתול וכלב'. עבודה זו כבר הייתה עשויה להרעיש עולמות. לאחר מכן, כָּפַּתִי בכל, כתבתי עבודה פוליטית תחת הכותרת 'מלכודות עכברים והשפעתן על גישתה ופעלתנותה של החתוליות'; ומכאן פניתי, נלהב, לטרגדיה 'קאוודאלור מלך העכברושים'. גם טרגדיה זו יכלה להיות מועלית אינספור פעמים בכל תיאטרון אפשרי ולזכות בקולניים שבשבחים. את רשימת כל כתביי צריכים תוצרים אלו של רוחי השואפת לגדולות לפתוח. על נסיבות כתיבתם אוכל להרחיב בעצמי במקום המתאים.

ודאי, כשלמדתי להחזיק טוב יותר את הנוצה, כשהכפונת נותרה נקיה מדיו, גם סגנוני הפך חינני, מלבב, צלול יותר. שקעתי את כל כוחי באלמנכי המוזות[45], כתבתי כתבים חביבים שונים, ואגב כך נעשיתי תוך זמן קצר האיש הידידותי והנוח לבריות שהנני כיום. כמעט וחיברתי כבר אז אפוס בעשרים וארבע מזמורים, אך כשהשלמתיו נהפך למשהו אחר, ועל כך יכלו טאסו ואריוסט[46] להודות לשמים בקברם. לו פרץ ויצא שיר-גיבורים אמתי מתחת לטלפי, לא היה איש מוסיף לקרוא את השניים.

אני מגיע עכשיו ל–

(דפ"ט) – ההכרחיים להבנה טובה יותר, יבואר לך, קורא רב חסד, מצב הדברים בלשון מפורשת.

כל מי שהתארח, ולו פעם אחת ויחידה, בפונדקה של עיירת-השדה המקסימה זיגהרטסוויילר שמע מיד כי הכל מדברים על הפירסט אירֶנוֹיס. אם הזמין, למשל, מהפונדקאי מנת דג שמך, שהוא מעולה במחוז הזה, כי אז ודאי השיב לו הלז: "אתה צודק, אדוני! הפירסט רב החסד שלנו אוכל זאת גם הוא בהנאה יוצאת דופן, ואוכַל להכין לך את הדגים הערבים לחיך, ממש כשם שנוהגים בחצר." ואולם, מן המחקרים הגיאוגרפיים, מן המפות ומן הדיווחים הסטטיסטיים המעודכנים ביותר לא ילמד הנוסע יודע-הדבר אלא זאת, שהעיירה זיגהרטסוויילר ועמה הגיירשטיין והמחוז כולו, סופחו לפני זמן רב לדוכסות הגדולה שדרכה הוא עובר כעת; ומשום כך ודאי יתפלא לא מעט למצוא כאן חצר ואדון פירסט רב חסד. והרי השתלשלות העניינים: הפירסט אירנויס אכן משל על נסיכות טובת מזג לא הרחק מזיגהרטסוויילר, וכיוון שממקום מושבו, מצפור טירתו בעיר-השוק, יכול היה להשקיף בעזרת דולונד[47] משובח על כל מדינתו כולה, מן הנמנע היה שהאושר והדווי של ארצו ושאושרם של נתיניו היקרים לא יעמדו לנגד עיניו תמיד. בכל רגע יכול היה לדעת מה ארע לחיטתו של פטר במחוז המרוחק ביותר של הארץ, ולבחון, ממש כך, אם פלוני היינץ ואלמוני קונץ טיפלו היטב ובחריצות בכרמם. אומרים שארצו של הפירסט אירנויס הלכה לו לאיבוד מתוך כיסו כשטייל מעבר לגבול, אך בוודאות ידוע רק שבמהדורה החדשה, המצוידת בנספחים רבים, של אותה דוכסות גדולה, שולבה ונרשמה גם ארצו הקטנה של הפירסט אירנויס. הוא שוחרר מעול הממשל ובתוך כך הקצו עבורו מהכנסותיה של הארץ שהייתה ברשותו קצבה נאה למדי, שהיה עליו להוציא בזיגהרטסוויילר היפה.

לבד מאותה נסיכות, היה ברשותו של הפירסט אירנויס עוד הון מכובד, שנותר בעינו, וכך ראה את עצמו מומר פתאום ממעמד של שליט זוטר לזה של אזרח מכובד, שיכול לעצב לו בניחותא את חייו כרצונו בהתאם לגחמות לבו.

לפירסט אירנויס יצאו מוניטין של אדון מחונך היטב, שלבו פתוח למדע ולאמנות. תכופות סבל כל כך מנטל השלטון המעיק, עד שפעם אפילו נאמר עליו כי ביטא בחרוזים מצוחצחים את הרצון הרומנטי לחיות חיי אידיליה בודדים [48]procul negotiisבבית קטן על פלג מלחשש, עם כמה חיות משק. משום כך ניתן היה לחשוב כי כעת, בהישכח האדון השולט, יסתגל לצרכי הבית הנוחים הנמצאים בהישג ידם של אזרחים עצמאיים ועשירים. אולם, לא כך ארע בשום אופן!

ייתכן מאוד שיש לראות באהבתם של השליטים הגדולים לאמנות ולמדע רק מרכיב אחד ממרכיבי חיי החצר האמתיים; דרך ארץ מחייבת בעלות על תמונות והקשבה למוזיקה, ועניין רע הוא אם כורך-החצר חוגג לו במקום להלביש תדיר זהב ועור על הספרות החדשה. אך אם אותה אהבה הייתה מרכיב ממרכיבי חיי החצר עצמם עליה לשקוע בשקיעתם, ולא להעניק נחמה על הכס האבוד או על שרפרפון-המלכות שהשליט נהג לשבת עליו, כאילו הייתה דבר שריר וקיים בזכות עצמו.

הפירסט אירנויס שמר על שניהם, על חיי החצר ועל האהבה לאמנות ולמדע, בעודו מביא אל העולם חלום מתוק שבו שיחקו תפקיד הוא ופמלייתו, כמו גם זיגהרטסוויילר כולה.

הוא פעל, למעשה, כמו היה האדון השולט; החזיק בחצר כולה, בקנצלר הממלכה שלו, במועצת הכספים שלו וכו', העניק את אות מסדר הבית שלו, ערך קבלות פנים ונשפי חצר, שלרוב השתתפו בהם שנים-עשר עד חמישה-עשר איש, שכן זכאויות החצר[49] הממשיות נשמרו בקפידה רבה יותר מאשר בחצרות הגדולות, והעיר הייתה טובת מזג דיה כדי לראות בברק המזויף של חצר החלומות הזו דבר מה המאציל עליה כבוד ויקר. לפיכך קראו הזיגהרטסוויילרים הטובים לפירסט אירנויס הוד מעלתו רב החסד, האירו את העיר ביום הקדוש-הפטרון שלו וביום הקדוש-הפטרון של ביתו וככלל הקריבו את עצמם ברצון להנאת החצר, כמו אזרחי אתונה ב'חלום ליל קיץ' של שייקספיר[50].

לא ניתן היה להכחיש כי הפירסט שיחק את תפקידו בפאתוס היעיל ביותר, ואף ידע להנחיל פאתוס זה למקורביו כולם. – הנה יועץ פיננסי נסיכותי במועדון שבזיגהרטסוויילר ומראהו קודר, מכונס בעצמו, מקמץ במילים! – עננים נחים על מצחו, הוא שוקע לעתים קרובות בהרהורים עמוקים, ואז נדרך, כאילו הקיץ פתאום! – כמעט ואין מעזים לדבר בקול, לצעוד בכבדותבמחיצתו. השעון מכה תשע, הוא קופץ ממקומו, לוקח את כובעו, כל המאמצים לעכבו עולים בתוהו, הוא מסביר בחיוך גאה וכבד ראש שערימת תיקים מחכה לו, שיהיה עליו להקריב את לילו כדי להתכונן לישיבה הרבעונית האחרונה, החשובה ביותר, של המועצה בבוקר; הוא ממהר משם ומותיר אחריו את בני החבורה קפואים מרוב יראת כבוד לנוכח החשיבות והקושי הכבירים של משרתו. – והדיווח החשוב, שאותו אנוס איש המכאובות להכין כל אותו הלילה? – ובכן, רשימות הכביסה של הרבעון האחרון הגיעו מכל המחלקות – מן המטבח, מחדר האוכל, מן המלתחה וכו', והוא הוא האיש המיישב את כל ענייני הכביסה. – והנה נכמרו רחמי העיר על שר הרכב הנסיכותי האומלל, אך הפאתוס העילאי של המועצה הנסיכותית נגע ללב התושבים והם קובעים: "נוקשה, אך צודק!". מסתבר שהאיש מכר, בהתאם להוראה מפורשת שקיבל בנידון, חצי-כרכרה[51] שיצאה מכלל שימוש ומועצת הכספים הורתה לו לגלות בתוך שלושה ימים היכן השאיר את המחצית השנייה, שאולי הייתה שמישה עדיין, ולא – יפוטר לאלתר.

כוכב מיוחד שזרח על חצרו של הפירסט אירנויס הייתה היועצת בנצוֹן, אלמנה באמצע שנות השלושים לחייה, יפהפייה מצמיתה בעברה ועדיין לא בלתי מושכת, מפוקפקת באצילותה ובכל זאת היחידה שהפירסט הכיר באופן מוחלט בזכאות החצר שלה. תבונתה הצלולה והחודרת של היועצת, רוחה השוקקת, חוכמת החיים שלה, ומעל לכול קרירות אופי מסוימת, חיונית לכשרון הממשל, פעלו את פעולתם במלוא כוחם, כך שלמעשה היא זו שמשכה בחוטי תיאטרון הבובות באותה חצר מיניאטורית. בתה, שנקראה יוליה, גדלה עם הנסיכה הדוויגה. הרוזנת כה השפיעה גם על חינוכה האינטלקטואלי של הדוויגה, עד שזו נראתה כזרה בחוגה של המשפחה הנסיכותית והיוותה ניגוד משונה לאחיה, שכן הנסיך איגנץ נדון לילדות נצחית – כמעט וניתן היה לקרוא לו מטומטם.

כנגד בנצון, רב השפעה ממש כמוה, מעורב בענייניו האינטימיים ביותר של הבית הנסיכותי ממש כמוה, אם כי בדרך שונה לגמרי ממנה, ניצב האיש המוזר שאתה, קורא יקר, מכיר כבר כ-Maître de Plaisir [52]של החצר האירנויסית וכמג שחור הנוטה לאירוניה.

מוזרה למדי הייתה הדרך בה נקלע מייסטר אברהם אל המשפחה הנסיכותית.

האדון הפאפא המנוח של הפירסט אירנויס היה איש שנוהגו מתון ופשוט. הוא הבין שכל הצהרת כוח תרסק את המנגנון הקטן והחלש של מכונת המדינה, במקום להעניק לו תנופה מועילה. בשל כך הניח לדברים להתנהל בדרכם, כשם שנעשה בארצו הקטנה מאז ומתמיד, ואם חסרה לו בשל כך ההזדמנות להפגין מוח מבריק או כל מתנת שמים מיוחדת אחרת, הנה הסתפק בכך שבנסיכותו חיו הכול ברווחה, ושבנוגע לארצות אחרות היה מצבו כמצבן של הנשים, שלא נמצא בהן דופי כשאין מדברים עליהן כלל. אם הייתה חצרו הקטנה של הפירסט נוקשה, טכסית, מאובנת, אם נבצר ממנו לאמץ רעיונות נאמנים רבים שאותם הוליד העידן החדש, היה זה בשל קבעונו של סד העץ, ששר החצר, מרשלי החצר, החצרנים, קבעו יחדיו בתוך הפירסט במאמץ רב. בתוך סד זה פעל, עם זאת, גלגל מניעשאף שר חצר ואף מרשל לא הצליח מעולם להביא לכלל עצירה. הייתה זאת נטייתו המולדת של הפירסט להרפתקני, למוזר, למסתורי. כדי להשביע דחף זה, שהיה מנוגד להפליא לשאר אורחות חייו, או לפחות כדי לנסות ולהזינו, נהג ללכת מעת לעת בעקבות דוגמתו של הכליף הנכבד הארון אל-רשיד ולשוטט מחופש בעיר ובכפר. או אז חבש כובע עגול ולבש מעיל אפור וכך ידעו הכול במבט ראשון שהפירסט הוא אלמוני כעת.

קרה המקרה והפירסט צעד, מחופש כך ובלתי מוכר, בשדרות המובילות מהארמון והלאה, אל מקום אחד מרוחק, שבו עמד בודד בית קטן ובו התגוררה אלמנתו של אחד מטבחיו. מיד בהגיעו אל הבית, הבחין הפירסט בשני גברים רעולים במעיל שהתגנבו החוצה דרך הדלת. הוא סר הצידה ולטענת ההיסטוריון של בית אירנויס, שממנו אני מעתיק זאת, אפילו היה הפירסט לובש אז את הזוהרת שבתלבושות השרד שאות מסדר מנצנץ תלוי עליה ולא את המעיל האפור, עדיין היה בלתי נראה ובלתי ניתן לזיהוי, שכן באותו ערב שרר חושך מצרים. כששני הגברים הרעולים צעדו לאיטם, ממש לפני הפירסט, קלט זה בבירור רב את חילופי הדברים הבאים. האחד: "כבוד האח, מבקש אני ממך, שלוט בעצמך, רק הפעם הזאת אל תהיה חמור! – האיש חייב ללכת, לפני שהפירסט ישמע על קיומו, אחרת נסחב כולנו את המכשף הארור על הגב והוא ימיט עלינו חורבן באמנויות השטן שלו." האחר: "Mon cher frère[53], רק אל תתרגש כל כך, אתה מכיר את פיקחותי, את חוש ה-[54]savoir faire שלי. מחר אני זורק לו לאיש המסוכן שני קרולינים[55] על ראשווהוא מוזמן בזאת לשטות בבריות בלהטוטיו איפה שירצה. פה אסור לו להישאר. חוץ מזה, הפירסט הוא – "

הקולות דעכו ולפיכך לא למד הפירסט למה חושב אותו מרשל החצר שלו, שכן האנשים שהתגנבו מן הבית ושניהלו את השיחה הבוגדנית לא היו אלא הוא ואחיו, רב הציידים. היטב הכיר הפירסט את קולם של השניים.

אפשר להבין שלנסיך לא היה עניין דוחק יותר מחיפוש האיש, המכשף המסוכן, שאת היכרותו ביקשו לחסוך ממנו. הוא דפק על דלת הבית הקטן והאלמנה יצאה החוצה, אור בידה, ושאלה בנימוס צונן, שכן הבחינה בכובעו העגול ובמעילו האפור של הפירסט: "כיצד ניתן לעמוד לשירותך, מסייה?" (הכינוי "מסייה", יש לציין, שימש כדי לפנות אל הפירסט כשהיה מחופש ולא מוכר). הפירסט חקר אחר הזר, שנאמר כי הוא שוהה אצל האלמנה, ולמד שהיה זה לא אחר מאשר להטוטן מיומן ומהולל מאוד, מצויד בתעודות, בזכויות ובזיכיונות לרוב, שהתכוון להציג שם את אמנותו. זה עתה, סיפרה האלמנה, היו אצלו שני אדונים מהחצר ותדהמה כה גדולה נפלה עליהם בזכות הדברים הבלתי מוסברים אותם הראה להם, עד שיצאו מן הבית חיוורים כסיד, מוטרדים ולמעשה לגמרי מחוץ לגדרם.

ללא גינונים יתרים הובל הפירסט פנימה. מייסטר אברהם (שכן הוא ולא אחר היה הלהטוטן המהולל) קיבל את פניו כאילו חיכה לו מזה זמן רב וסגר את הדלת.

אין איש יודע מה עשה אז מייסטר אברהם, אך גלוי וידוע שהפירסט נשאר אצלו כל אותו הלילה ושבבוקר יום המחרת הותקנו עבור מייסטר אברהם בארמון חדרים, שאליהם יכול היה הפירסט להגיע מחדר העבודה שלו דרך מעבר סודי מבלי שיבחינו בו. ידוע גם שהפירסט לא קרא עוד למרשל החצר "mon cher ami" ולא נתן עוד לרב הציידים לספר לו את סיפור הצייד הנפלא על הארנבת המקורננת הלבנה שהוא (רב הציידים) לא הצליח לירות בה במסע הציד הראשון שלו ליער, ואלה הפילו על האחים צער ויגון כה קודרים, עד ששניהם עזבו במהרה את החצר. ולבסוף, ידוע שמייסטר אברהם הפיל תדהמה על חצר, עיר וארץ, לא רק בשל הפנטסמגוריות שלו, אלא גם הודות להוקרתו של הפירסט, שהמייסטר ידע תמיד לזכות ביותר ויותר ממנה.

על הלהטוטים שחולל מייסטר אברהם מספר ההיסטוריון הנזכר לעיל של בית אירנויס כל כך הרבה דברים שלא ייאמנו, עד שאי אפשר להעתיקם מבלי להסתכן באבדן מוחלט של אמון הקורא היקר. אולם הלהטוט שההיסטוריון רואה בו את המופלא מכל, זה שלטענתו די בו כדי להוכיח שמייסטר אברהם עמד בבירור בקשרים מאיימים עם כוחות זרים ועוכרי שלווה, הוא דווקא לא אחר מאותו משחק קסמים אקוסטי שמאוחר יותר, תחת הכותרת 'העלמה הבלתי נראית'[56], עורר התרגשות רבה כל כך, ושמייסטר אברהם ידע כבר אז להציגו בדרך רבת תחבולות, פנטסטית ושובת לב יותר מכל אדם אחריו.

יתר על כן, נודע גם שהפירסט עצמו ערך עם מייסטר אברהם פעולות מאגיות מסוימות, שבאשר למטרתן ניטשה בין גבירות החצר, החצרנים ואנשי חצר אחרים מחלוקת ידידותית של השערות מטופשות וחסרות פשר. הכול היו מאוחדים בדעה שמייסטר אברהם מלמד את הפירסט את עשיית הזהב, כמו שניתן היה להסיק מן העשן שנפלט לפעמים מן המעבדה, ושהוא מכניס אותו בסודם של כל מיני ויעודי רוחין שימושיים. כולם אף הוסיפו והשתכנעו שהפירסט לא היה מאשר את צו המינוי של ראש עיר השוק החדש, לא, לא היה מאשר אפילו את העלאת שכרו של מפעיל התנורים הנסיכותי מבלי לדרוש באגאתוֹדֵמוֹן, ב[57]spiritum familiarem- או בכוכבים.

משמת הפירסט הזקן ואירנויס עלה לשלטון אחריו, עזב מייסטר אברהם את הארץ. הפירסט הצעיר, שלא ירש בשום פנים את נטייתו של האב להרפתקני ולמופלא, אמנם הניח לו לפרוש, אך גילה במהרה שכוחו המאגי של מייסטר אברהם היה גדול בעיקר בהשבעת רוח רעה מסוימת, הנוטה יתר על המידה להשתקע בחצרות קטנות, דהיינו, רוח השטנים של השעמום. גם היוקרה שממנה נהנה מייסטר אברהם אצל האב, העמיקה אז שורשים בנפשו של הפירסט הצעיר. היו רגעים שבהם דימה הפירסט אירנויס כי מייסטר אברהם בריה על טבעית הוא, מורם מאנוש, ויהיה נעלה ככל שיהיה. אומרים, שתחושה מיוחדת במינה זו מקורה ברגע גורלי ובלתי נשכח בתולדות נעוריו של הפירסט. כנער פלש פעם, מתוך סקרנות טורדנית וילדותית, לחדרו של מייסטר אברהם ושבר שם בטיפשותו מכונה קטנה מעשה אמן, שהמייסטר זה עתה השלים במאמץ ובכישרון מרובים. המייסטר, שזעם על הסרבול הרה האסון, העניק לפוחח הנסיכותי הקטן סטירת לחי מצלצלת והחיש אותו, ללא עדינות יתירה, מהחדר החוצה אל המסדרון. רק בקושי הצליח האדון הצעיר, דמעותיו ניגרות מעיניו, לגמגם את המילים: "אברהם – [58]soufflé", ושר החצר המוטרד חש כי סכנה תאיים עליו אם יעמיק חדור אל הסוד המפחיד, שהעזה כה רבה נדרשה כדי לרדת לפשרו.

הפירסט חש צורך דוחק להחזיק במייסטר אברהם כבעיקרון המחיה של מכונת החצר; אך כל מאמציו להחזירו היו לשווא. רק אחרי אותו טיול הרה גורל שבו איבד הפירסט אירנויס את ארצו, כשהקים בזיגהרטסוויילר את חצרו הדמיונית, שב וחזר גם מייסטר אברהם ולמעשה לא יכול היה לבוא ברגע הולם יותר, שכן מלבד –

(מ"מ) התרחשות ראויה לציון, שסימנה, אם לנקוט בביטוי השגור בפיהם של ביוגרפים יצירתיים, קו פרשת מים בחיי.

קוראים! – צעירים, גברים, נשים, אלה שלב רגיש פועם מתחת לפרוותם, שחוש להם למידה הטובה – אלה המכירים את הכבלים המתוקים שבהם לופת אותנו הטבע, אתם תבינו אותי וגם – תאהבו אותי!

היום היה חם ואני נמנמתי אותו מתחת לתנור. כעת באה שעת הדמדומים ורוחות קרירות אווששו דרך חלונו הפתוח של המייסטר שלי. הקצתי משנתי, חזי התרחב, רווי כולו ברגש חסר שם, המצית, בכאב ותשוקה כאחד, את המתוקות שבתחושות הנבואיות. מוכנע בכוחן של תחושות אלה, התרוממתי מעלה באותה תנועה רבת הבעה שאנשים קרי לב מכנים "קימור הגב"![59] – החוצה – זה דחף אותי החוצה, אל מרחבי הטבע, ועל כן שמתי פעמיי אל הגג ושוטטתי תחת קרני השמש השוקעת. או אז קלטתי קולות בוקעים מעליית הגג – כה ענוגים, כה חבויים, כה מוכרים, כה מפתים, משהו לא מוכר משך אותי מטה בכוח שאין לעמוד בפניו. נטשתי את הטבע היפה וזחלתי דרך צוהר קטן אל תוך עליית הגג. – בקופצי מטה הבחנתי מיד בחתולה גדולה, יפה, מנומרת לבן ושחור, שביושבה בתנוחה נוחה על רגליה האחוריות, השמיעה בדיוק את אותם קולות מפתים ורשפה אלי מבטים חוקרים. כהרף עין התיישבתי מול המנומרת וניסיתי, נכנע לדחפיי הפנימי, להצטרף לשיר שזימרה. אני חייב להודות שהצלחתי בכך להפליא, ורגע זה מתוארך, אציין כאן עבור הפסיכולוגים הלומדים אותי ואת חיי, כרגע שבו נולד אמוני בכישרוני המוזיקלי המולד – ויחד עם האמון, כפי שניתן לשער, נולד גם הכישרון עצמו. המנומרת לטשה אלי את עיניה ביתר חדות ולהט, השתתקה לפתע, והסתערה עליי בקפיצה אדירה! לא צפיתי טובות וחשפתי את ציפורניי, אך באותו רגע קראה המנומרת, כשדמעות נוצצות ניגרות מעיניה: "בן – הו בן! בוא! – חוש לכפותי!" ואז, בנופלה על צווארי, בהילחצה בלהט אל חיקי: "כן, אתה הוא זה, אתה הוא בני, בני הטוב, שילדתי ללא כאבים מיוחדים!"

חשתי עצמי נרגש עד עִמקי עומקים וכבר לפי תחושה זו הייתי צריך להשתכנע שהמנומרת אכן הייתה אמי ואף על פי כן שאלתיה אם היא בטוחה בכך לחלוטין.

"הא, דמיון זה," אמרה המנומרת, "דמיון זה, עיניים אלה, תווי פנים אלה, זקן זה, פרווה זו, הכול מזכיר לי בחדות כה רבה את הכוזב, את כפוי הטובה שנטש אותי. – הנך דמות דיוקנו הנאמנה של אביך, מור יקר (שכן כך ייקרא לך), ומקווה אני, עם זאת, שלצד יופיו של אביך תירש גם את הלך הרוח הנינוח יותר ואת הרגליה המתונים של מינה אמך. – אביך היה בעל הליכות מעודנות מאוד, ממצחו נאצלו כבוד והדר, מלאות תבונה נצצו העיניים הירוקות, ועל זקן ולחיים שחק לעתים קרובות חיוך נעים. יתרונות גופניים אלה, כמו גם רוחו הערה ואיזו נינוחות מקסימה שגילה בצודו עכברים, אפשרו לו לזכות בלבי. – אך במהרה נגלתה נפש רודנית וקשה, שזמן רב התחכם להסתיר. – אני אומרת זאת באימה! – אך נולדת ומיד פיתח אביך תיאבון נתעב וביקש לזלול אותך ואת אחֵיך."

"אמא יקרה," נכנסתי לדבריה של המנומרת, "אמא יקרה, אל תגני נטייה זו מכל וכל. המשכיל בכל העמים מייחס למין האלים תיאבון משונה לאכילת ילדים, אך יופיטר ניצל[60] וכך גם אני!"

"אינני מבינה אותך, בני," השיבה מינה, "אך נראה לי שאתה מדבר דברי הבל או מבקש להגן על אביך. אל תהא כפוי טובה, אין ספק שהיית נחנק ונטרף בידי הרודן צמא הדם, אם לא הייתי מגינה עליך בגבורה בציפורניים חדות אלה, אם לא הייתי נמלטת, רגע לכאן ורגע לשם – למרתף, לעליית הגג, למחסנים – לשומרך מרדיפותיו של ברברי זה, שמחוץ לגדר הטבע. – לבסוף עזב אותי, מעולם לא שבתי לראותו! ועדיין פועם לבי אליו! – הוא היה חתול יפה! – בשל נימוסיו, בשל נועם הליכותיו, ראו בו רבים רוזן נודד. – האמנתי שעתה אזכה לחיות חיים שקטים ושלווים, במלאי את חובותיי כאם בחוג משפחתי הקטן, אך המכה המחרידה מכל עוד חיכתה לי – כשחזרתי פעם הביתה מטיול קטן, נעלמת ועמך גם אחֵיך! – אישה זקנה גילתה אותי יום קודם לכן במחבואי ואמרה כל מיני מילים בוגדניות על זריקה למים וכדומה! – ובכן! מזל שניצלת, בני, בוא שוב אל חיקי, אהוב!"

האמא המנומרת חיבקה אותי בלבביות ואז חקרה ודרשה בפרטי פרטים אחר נסיבות חיי. סיפרתי לה הכול ולא שכחתי להזכיר את השכלתי הגבוהה ואיך זכיתי בה. מינה נראתה פחות נרגשת מיתרונותיו הרבים של בנה מכפי שניתן היה לצפות. למעשה, היא הבהירה לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שאני, על שאר רוחי ועל המדע המעמיק שלי, סוטה מדרך הישר, מה שעלול להוביל לאבדני. במיוחד הזהירה אותי שלא לגלות למייסטר אברהם איזה ידע רכשתי, שכן הלז רק ינצל אותו כדי לשעבדני עד דכא.

"אמנם אינני יכולה," אמרה מינה, "להתפאר בחינוך כשלך, ובכל זאת אין לי בשום פנים מחסור בכישורים טבעיים ובכישרונות מלבבים שהטבע הרכיב בי. ביניהם מונה אני, למשל, את הכוח להתיז ניצוצות רוחשים מפרוותיי כשמלטפים אותי. ואילו טרדות לא זימן לי כשרון אחד ויחיד זה! ילדים ובוגרים התעסקו בגבי ללא הרף בשל זיקוקין אלה, לגודל יגוני, ואם קפצתי משם ברוגז או חשפתי את ציפורני, נזפו בי כבחיה ביישנית ופראית ואפילו הלקו אותי.

מיד לכשיגלה מייסטר אברהם שאתה יודע לכתוב, מור יקר, יהפוך אותך ללבלרו, ומה שאתה עושה כעת להנאתך, ממניעיך שלך בלבד, יידרש ממך כחובה."

מינה דיברה עוד רבות על הקשר ביני ובין מייסטר אברהם ועל השכלתי. רק מאוחר יותר הבנתי שמה שראיתי בו סלידה מהמדעים, לא היה אלא חוכמת חיים אמתית, שהמנומרת נשאה בחובה.

למדתי שמינה חיה אצל השכנה הזקנה בתנאים צנועים למדי ושלעתים קרובות התקשתה להשקיט את רעבונה. זה נגע ללבי עמוקות, ואהבת הילד התעוררה ביתר כוח בחזי – זכרתי את ראש ההרינג היפה ששיירתי מארוחת האתמול וגמרתי בלבי להביאו לאם הטובה, שאותה שבתי ומצאתי באופן כה בלתי צפוי.

מי יוכל למוד את שטיונות לבם של אלה, המשוטטים תחת אור הירח! – מדוע אין הגורל חותם את חזינו בפני משחקן הפראי של תשוקות הרות-גורל? – מדוע אנוסים אנו, קנה רצוץ ושביר, להתכופף בפני סערת החיים? – גורל צר ואויב! – הו תיאבון, שמך הוא חתול![61] – ראש ההרינג בפי, העפלתי, אינאס חסוד[62], אל הגג – רציתי להיכנס דרך חלון העלייה! – כך נקלעתי למצב מוזר שנראה, בהתנכר האני שלי ממני עצמי, כמו האני האמתי שלי דווקא. – אני מאמין שביטאתי כאן את עצמי בבהירות ובחדות, ושהכול יכירו בתיאור זה של מצבי המיוחד את עומקו הרוחני של הפסיכולוג מעמיק החדור. – אני ממשיך!

הרגש המשונה, שנטווה מתאווה ומתיעוב, הקהה את חושי – הכניע אותי – אין מקום להתנגדות – טרפתי את ראש ההרינג!

חרד שמעתי את מינה מיללת, חרדה, היא קראה בשמי – נמלאתי חרטה, נאפפתי בושה, קפצתי בחזרה לחדרו של המייסטר שלי והזדחלתי אל מתחת לתנור, שם עינו אותי המחרידים שבדמיונות. ראיתי את מינה, האם המנומרת ששבה ונמצאה, ממאנת להתנחם, נטושה, עורגת לארוחה שהבטחתי לה, על סף העילפון – הא! – הרוח המנשבת בארובה קראה את השם מינה – מינה – מינה התמלמלה בניירותיו של אדוני, חרקקה בכיסאות הקש, מינה – מינה – קוננה דלת התנור – הו! היה זה רגש מר, משסע לב, שפילח אותי! – גמרתי אומר להזמין את האומללה, במידת האפשר, לארוחת בוקר של חלב. כמו צל קריר ומיטיב, ירדה עליי עם מחשבה זו שלווה מבורכת – קיפלתי את אוזניי ונרדמתי!

אתם, רגישי הנשמות, המיטיבים להבינני, אתם תבינו זאת – ובלבד שלא תהיו חמורים אלא חתולים ישרים ונאמנים – אתם תבינו שסערה זו שבחזי חייבת הייתה להביא להתבהרות בשמי נעוריי, כמו הוריקן טוב ומיטיב הזולף את העננים הקודרים ויוצר את הטהור שבמראות. הו! כבד ככל שרבץ משא ראש ההרינג על נשמתי בתחילה, הנה למדתי להבין לְמה ייקרא תיאבון, למדתי שעוול הוא להתנגד לאמא טבע. יחפש כל אדם אחַר ראשי ההרינג שלו, ויימנע מלהקדים ולצפות את פקחותם של האחרים; אלה, מונחים בידי התיאבון הנכון, ימצאו כבר את שלהם.

ובזאת חותם אני אפיזודה זו בחיי, אשר –

(דפ"ט) – דבר מתסכל יותר להיסטוריון או לביוגרף מאשר הצורך לקפוץ רצוא ושוב בין הר וגיא, בין שדות ודשאים, כמו רוכב על סייח פראי, בחיפוש תמידי אחר דרכים כבושות שלעולם אינן נמצאות. כך גם אירע לו לזה שלקח על עצמו להעלות על הכתב עבורך, קורא אהוב, את שלמד על חייו המופלאים של הקאפלמייסטר יוהאנס קרייזלר. בשמחה היה פותח: בעיירה הקטנה נ' או ב' או ק', בעצם היום השני של חג השבועות או בחג הפסחא של שנה כזו וכזו, ראה יוהאנס קרייזלר את אור העולם! – אך סדר כרונולוגי יפה שכזה אינו בא כלל בחשבון, שכן לרשות המספר האומלל עומדים רק דיווחים שנמסרו בעל פה, זעיר פה זעיר שם, שאותם עליו לעבד מיד, כדי שלא יפרח הכול מזיכרונו. כיצד, בעצם, נמסרו הדיווחים – זאת אמור אתה, קורא יקר מאוד, ללמוד עוד לפני סוף הספר ואז אולי תמחל על טבעו הרפסודי[63] של המכלול ואולי גם תסבור שלמרות חזותו המרופטת עדיין רץ ועובר בו החוט האיתן המחבר בין כל חלקיו.

אבל ברגע זה אין דבר אחר לספרו, זולת זאת שערב קיץ יפה אחד, זמן לא רב לאחר שהפירסט אירנויס השתקע בזיגהרטסוויילר, שוטטו להן הנסיכה הדוויגה ויוליה בגן הנאה של זיגהרטסהוף[64]. כמו צעיף זהב נפרש אורה של השמש השוקעת על פני היער. אף עלעל לא זע. בשתיקה רומזנית חיכו עץ ושיח לרוח הערב שתבוא ותלטפם. רק שאונו של פלג היער, ששאג במרוצתו על חלוקי האבן הלבנים, הפר את הדממה העמוקה. זרוע שלובה בזרוע, פסעו שתי הנערות בשתיקה בשבילי הפרחים הצרים, חצו את הגשרים שנמתחו על פיתולי הפלג, עד שהגיעו, בקצה הגן, לאגם הגדול שבו השתקפו הגיירשטיין הרחוק וחורבותיו הציוריות.

"זה באמת יפה!" קראה יוליה מעומק נשמתה. "בואי," אמרה הדוויגה, "נכנס לבקתת הדייג. שקיעת השמש שורפת להחריד, ובפנים, מהחלון האמצעי, התצפית על הגיירשטיין יפה עוד יותר מאשר מכאן, כי הנוף נראה לא כפנורמה אלא כמראֶה מְקובָּץ, כתמונה אמתית."

יוליה הלכה בעקבות הנסיכה וזו, בקושי נכנסה פנימה והביטה מבעד לחלון וכבר השתוקקה לעפרון ונייר, בכדי לרשום את המראה המואר, שאותו תארה כפיקנטי במיוחד.

"אני כמעט מקנאת," אמרה יוליה, "אני כמעט מקנאת בך על מיומנותך האמנותית, על יכולתך לרשום מן הטבע עצים ושיחים, הרים, אגמים. אבל אני כבר יודעת, גם אילו יכולתי לרשום יפה כמוך עדיין לא הייתי מצליחה לתפוס נוף מהטבע, וככל שהנוף נהדר יותר כך הייתי מצליחה בכך פחות. בגלל השמחה הטהורה והעונג שבהתבוננות לא הייתי מתחילה לעבוד בכלל." – לשמע מילותיה של יוליה ריחף על פניה של הנסיכה חיוך מסוים, שבעלמה בת שש-עשרה ניתן לכנותו מפוקפק. מייסטר אברהם, שהתבטא לפעמים בצורה מוזרה, השווה משחק כזה בשרירי הפנים למערבולת שעל פני המים, בנוע משהו מאיים במעמקים. – די בכך, הנסיכה הדוויגה חייכה; אך בעוד היא פותחת את שפתי הורד כדי להגיד משהו ליוליה העדינה, הלא אמנותית, ניתן היה לשמוע בקרבת מקום אקורדים, שצלצלו כה חזקים ופרועים, עד שקשה היה לייחס את מקורם לגיטרה רגילה.

הנסיכה נאלמה דום והשתיים, היא ויוליה, מיהרו ויצאו מבית הדייג.

כעת הגיעו לאוזניהן מנגינות, אחת אחר רעותה, מחוברות במעברים המוזרים ביותר, בנפלים שברצפי האקורדים. ביניהן אפשר היה לשמוע קול גברי מהדהד שלעתים מיצה את כל מתיקותו של השיר האיטלקי, לעתים, בהישברו לפתע, נפל למלודיות קודרות וחמורות סבר, לעתים שר ברציטטיב[65] ולעתים דיבר במילים חזקות, מודגשות בעוצמה.

הגיטרה כוונה – ואז שוב אקורדים – ואז נקטעה שוב וכוונה – ואז מילים קדחתניות, שכמו נאמרו בזעם – ואז מלודיות – ואז כוונה מחדש –

סקרניות באשר לווירטואוז המוזר, התגנבו הדוויגה ויוליה קרוב יותר ויותר עד שהבחינו באיש בבגד שחור שישב, גבו מופנה אליהן, על אבן בסמוך לאגם וליווה את הנגינה המשונה בשירה ודיבור.

זה עתה כיוון מחדש את הגיטרה מכל וכל בדרך לא רגילה וכעת ניסה כמה אקורדים, בקוראו ביניהם: "שוב טעות – לא מדויק – פעם קומה[66] נמוכה מדי, פעם גבוהה מדי!"

לאחר מכן אחז בשתי ידיו את הכלי ששחרר מן הרצועה הכחולה שתלתה אותו על כתפיו, החזיק אותו לפניו ופתח: "אמור לי, יצור קטן ועקשן, איפה מנגינתך בעצם, באיזו מפינותיך מסתתר הסולם הטהור? – או שאולי ברצונך להתמרד כנגד המייסטר שלך ולטעון שאוזנו נחבטה למוות בנפחיית הכוונון המושווה[67] ושהאנהרמוניה[68] שלו אינה אלא משחק מרמה ילדותי? אתה לועג לי, כך אני מאמין, על אף שאני מיטיב בהרבה לגלח את זקני מאשר סטפנו פצ'יני, detto il Venetiano[69], זהשהניח בתוכך את מתנת המלודיה, סוד שאין לפענחו עבורי. וכעת, יצור יקר, כשאתה יודע זאת, אם בשום פנים אינך מוכן להתיר את הדואליזמוס המאונסן[70] של הסול-ים והלה-ים או הדו-ים והרה-ים, או, מוטב – של כל הצלילים, הנני מפקיד עליך תשעה מייסטרים טבטוניים מוכשרים, שינזפו בך ויאלפוך בינה במילים אנהרמוניות. – ולא תזכה להתמסר לסטפנו פצ'יני שלך, לא תזכה לומר את המילה האחרונה כמו אשת מדנים. – או שאולי הנך שחצן וגא דייך כדי לחשוב שכל הרוחות החמודות השוכנות בך יצייתו רק לקסמם האדיר של המאגים שנטשו מזמן את האדמה ושבידיו של רגל-ארנבת[71] – "

עם המילים האחרונות, נעצר האיש בפתאומיות, זינק ממקומו והתבונן אל האגם, כמו שקוע במחשבות עמוקות. – הנערות, מתוחות בשל התנהגותו המוזרה של האיש, עמדו מאחורי השיחים כמו הכו שורש; רק בקושי העזו לנשום.

"הגיטרה," התפרץ האיש לבסוף, "היא הרי הכלי האומלל והפגום מכל הכלים, אינה ראויה אלא להילקח בידיהם של רועים הומים וחולי אהבה שאיבדו את פיית חלילם, שהרי אחרת היו מעדיפים לנשוף כדבעי, לעורר את ההד במחול פרות[72] שכולו ערגה מתוקה ולשלוח מנגינות מיוסרות אל האמלינות[73] שבהרים הרחוקים, אלה המקבצות את בקרן היקר בחבטת שוטים גמישים עליזה! – הו אלוהים! – רועה ה"גונח כמו כבשן ומזמר בלדה בוכיה על גבותיה של אהובתו"[74] – למד אותם שהאקורד המשולש אינו מורכב אלא משלושה תווים, ושמכת הפגיון של הספטימה[75] תפיל אותו תחתיו, ותן להם גיטרה בידם! – אבל אנשים רציניים, עם השכלה סבירה ובקיאות עצומה, הטורחים על הפילוסופיה היוונית ויודעים היטב מה מתרחש בחצרות של פקינג או ננקינג, אבל ייקח אותם השד אם הם מבינים משהו ברעיית צאן ובגידול כבשים, מה להם וכל האנקות והפרטוטים? – רגל ארנבת, לאן פניך מועדות? חשוב על היפל המנוח[76], המצהיר כי כשראה אדם מלמד נגינה על פסנתר, נראה היה לו שהמורה האמור מבשל ביצה רכה – ועכשיו פריטה עלי גיטרה – רגל ארנבת! – גועל נפש!" – והאיש הטיל את הכלי הרחק ממנו אל השיחים והתרחק בצעדים מהירים, מבלי להבחין בנערות.

"ובכן," קראה יוליה אחרי זמן מה, צוחקת, "ובכן, הדוויגה, מה תאמרי לחזיון המוזר? מאיפה יכול היה האיש המשונה לבוא לכאן, איש שיודע לדבר תחילה כה יפה לכלו ואחרי כן משליך אותו מעליו בבוז כמו קופסא שבורה?"

"זה לא בסדר," אמרה הדוויגה, כמו בזעם המתנחשל פתאום, ולחייה החיוורות נצבעו פתאום באדום-דם, "זה לא בסדר, שהגן אינו נעול ושכל זר יכול להיכנס פנימה."

"מה?" השיבה יוליה, "סבורה את כי על הפירסט לסגור בקטנוניות בפני הזיגהרטסוויילרים – לא, לא בפניהם בלבד, בפני כל הנודד בדרך – דווקא את המקום היפה ביותר במחוז כולו? לא ייתכן שזו דעתך באמת!" "אינך מביאה בחשבון," המשיכה הנסיכה, מוטרדת עוד יותר, "אינך מביאה בחשבון את הסכנה הנשקפת לנו מכך. כמה פעמים שוטטנו לבדנו, כמו היום, מרוחקות ממשרתים, בשבילים הנידחים ביותר של היער! – מה, אם פעם אחת איזה בריון –"

"אָי," קטעה יוליה את הנסיכה, "אני באמת מאמינה שאת מפחדת שענק עצום ממדים ממעשיה כלשהי או ברון שודד אגדי עלול לקפוץ פתאום מהשיח הזה ולחטוף אותנו אל טירתו! – ובכן, השמים ירחמו עלינו ויצילו אותנו! – אבל חוץ מזה, עליי להודות בפנייך שהרפתקה קטנה כלשהי כאן, ביער הרומנטי הבודד, תהיה חביבה עלי מאוד. – אני חושבת במיוחד על 'כטוב בעיניכם' של שייקספיר, שאימא סירבה במשך זמן כה רב להפקיד בידינו ושלותאריו, לבסוף, הקריא לנו. מה לגבי זה? הרי גם את היית נהנית במקצת לשחק את סיליה, ואני הייתי רוצה להיות רוזלינד הנאמנה שלך[77] – ואיזה תפקיד ניתן לווירטואוז האלמוני שלנו?"

"הו," השיבה הנסיכה, "דווקא האלמוני הזה – וכי מאמינה את, יוליה, שדמותו, שדבריו המשונים, מעוררים בי אימה פנימית, שאינני יכולה להסביר? – עדיין עובר בי רעד וכמעט שאני נכנעת לרגש השובה את כל חושיי, מוזר ומחריד בו זמנית. במקום האפל והעמוק ביותר של הנפש נטרד זיכרון ונאבק, לשווא, לקבל צורה ברורה. כבר ראיתי את האיש הזה מעורב באירוע מפחיד כלשהו, ששסע את לבי – ואולי זוהי רק מזכרת שנותרה לי מחלום בלהות – די – האיש, על התנהגותו המשונה ודבריו המבולבלים, נראה לי כיצור מאיים ומטריד, כמי שאולי יפתה אותנו לאובדננו במעגל קסמים."

"אילו דמיונות!" קראה יוליה, "לי, מצדי, התגלגל השד השחור עם הגיטרה במסייה ז'אק או אפילו בפרובשטיין גלוי הלב[78], שהפילוסופיה שלו כמעט ונשמעת כמו דבריו המוזרים של הזר. – אבל עכשיו צריך, ראשית, להציל את המסכנה הקטנה, שהברברי הטיל לשיחים בעוינות כה רבה."

"יוליה – איך את מתנהגת – בשם שמים!" קראה הנסיכה; אך יוליה, מבלי לשים אליה לב, החליקה אל תוך הסבך ושבה מנצחת לאחר כמה רגעים ובידה הגיטרה שהשליך הזר.

הנסיכה התגברה על חששותיה ובחנה בתשומת לב רבה את הכלי, שצורתו המוזרה הייתה מסגירה את גילו הרב גם ללא אישורם של התאריך ושם האמן, שבהם ניתן היה להבחין בבירור על הדופן דרך פתח התהודה. המילים היו צרובות בשחור: "Stefano Pacini fec. Venet. 1532[79]".

יוליה לא יכולה הייתה להימנע מכך, היא פרטה אקורד על הכלי המעודן וכמעט ונבהלה מהצליל המלא והכביר שהדהד מתוך היצור הקטן. "הו נהדר – נהדר!" קראה והמשיכה לנגן. אבל מכיוון שהתרגלה ללוות את שירתה בגיטרה, מן הנמנע היה שתחל במהרה לשיר, מבלי דעת, בעודה משוטטת והולכת. הנסיכה עקבה אחריה בשתיקה. כשנעצרה יוליה אמרה הדוויגה: "שירי, נגני על הכלי המכושף, אולי תצליחי להוריד שאולה את הרוחות העוינות, הרעות, שרצו לשלוט עליי."

"את והרוחות הרעות שלך," השיבה יוליה, "אלה צריכות להיות זרות לשתינו וכך להיוותר, אבל לשיר אשיר וגם אנגן, שכן לא ידעתי שאי פעם יהיה תחת ידי כלי שימצא חן בעיניי כמו זה. דומני גם שקולי נשמע עמו טוב הרבה יותר מאשר בדרך כלל." – היא פתחה בקנצונטה איטלקית מוכרת והלכה לאיבוד בכל מיני מליסמות מעודנות, מרוצים נועזים וקאפריצ'י[80], בפתחה פתח לעושר הצלילים המלא שהיה טמון בחזה.

אם נבהלה הנסיכה למראהו של האלמוני הרי שיוליה, לעומתה, הפכה לפסל כאשר פתאום, בדיוק כשעמדה לפנות לשביל אחר, ניצב לפניה האיש.

הזר, כבן שלשים, לבש שחורים בהתאם לצו האופנה. בלבושו לא נמצא דבר משונה וחריג ובכל זאת היה במראהו משהו מוזר ואחר. למרות ניקיון בגדיו ניכרה בהם הזנחה מסוימת, שלא נראתה כנובעת ממחסור בתשומת לב אלא מכך שהזר נאלץ לצאת לדרך שאותה לא תכנן, ושלבושו לא התאים לה. הוא עמד שם, מקטורנו פתוח לרווחה, מטפחת הצוואר מלופפת בחופשיות בלבד, נעליו מכוסות אבק סמיך עד כדי כך שאבזמוני הזהב בקושי נראו דרכו, וכובעו המשולש הקטן, שנועד רק לנשיאה תחת היד, מטופש למדי למראה, כשאחורי תיתורתו מכופפים כלפי מטה כדי להגן עליו מפני השמש. ודאי פילס את דרכו בעמוקים שבסבכי הגן, שכן שערו השחור הפרוע תלה כשכולו מחטי אשוח. הוא התבונן בנסיכה בחטף ואז הניח לעיניו הגדולות, האפלות, לנוח על יוליה במבט קורן ומלא רגש, מבט שהעצים עוד יותר את מבוכתה, עד כדי כך שבעיניה עלו דמעות, כמנהגה במקרים מעין אלה.

"וצלילי שמים אלה," פתח הזר בקול רך ומתוק, "וצלילי שמים אלה משתתקים לפני מבטי ומתמוגגים בדמעות?"

הנסיכה, מתגברת בכוח על הרושם הראשוני שהזר עשה עליה, הביטה בו בגאווה ואמרה בקול כמעט נושך: "אין ספק שהופעתך הפתאומית הפתיעה אותנו, אדוני! בשעה כזו אין מצפים יותר לזרים בגנים הנסיכותיים. – אני הנסיכה הדוויגה."

הזר נפנה אל הנסיכה במהירות מיד כשהחלה לדבר וכעת התבונן בעיניה, אך נראה היה שכל חזותו השתנתה. נעקר רושם הגעגועים הנעצבים, נעקר כל שריד לנפש הנסערת בעמקי עומקים, חיוך מעוות בשיגעון הקצין והפך את הבעת האירוניה המרה לפארסה, למעשה לצים. – הנסיכה נותרה קפואה בדיבורה, כאילו ספגה מכת חשמל, והשפילה את עיניה, פניה אדומות כדם.

נראה היה כאילו עומד הזר לומר דבר מה, אך באותו רגע דיברה יוליה: "האם אינני יצור מטופש ואווילי על שאני נחרדת, על שאני בוכה כמו ילדה ילדותית, שנתפסה בקלקלת גנבתה? – כן, אדוני, גנבתי, גנבתי צלילים נהדרים מהגיטרה שלך – הגיטרה היא האשמה בכל, היא וסקרנותנו – צותתנו לך, כשידעת לדבר כה יפה עם היצור הקטן, ואז כשהשלכת את המסכנה בכעס אל השיחים, עד שנאנקה בקול קינה רמה, גם זאת ראינו וזה נגע כל כך ללבי. הייתי חייבת להיכנס אל הסבך ולאסוף משם את הכלי המלבב והיפה. – ובכן, אתה ודאי יודע איך הן הנערות, פרטתי קצת על הגיטרה וזה משך לי באצבעות – לא יכולתי להתנגד – מחל לי אדוני, וקבל נא את הכלי שלך בחזרה."

יוליה הושיטה את הגיטרה לזר.

"זהו," אמר הזר, "כלי ערב לאוזן ונדיר מאוד, שמקורו עוד בימים הטובים שמכבר, ורק בידיי המסורבלות, אבל ידיי – אילו ידיים! – רוח המנגינה הנפלאה, שהתיידדה עם היצור המוזר והקטן הזה, שוכנת גם בחזי, אבל כגולם שאינו מסוגל לנוע בחופשיות; ודווקא מתוכך, עלמתי, היא נוסקת באלף צבעים בוהקים אל מרחבי אור השמים, כמו פרפר-הטווס הנוצץ. – הא, עלמתי! כששרת, התנחשלו כל כאבי האהבה העורגים, כל תענוגות החלומות המתוקים, התקווה, הכמיהה, דרך היער ונשרו כמו טל מחייה על גביעי הפרחים מעלי הניחוח, על לבם של הזמירים המאזינים! – שמרי על הכלי, רק את מצווה על הכישוף החתום בו!"

"זרקת את הכלי," השיבה יוליה, מסמיקה מאוד.

"אמת הדבר," אמר הזר, בעודו אוחז בגיטרה בלהט ומאמצה אל חיקו, "זרקתי אותו ממני והלאה ואני שב ומקבל אותו מְקוּדש; לעולם לא ייצא שוב מידי!"

לפתע התגלגלו שוב פניו של הזר באותה מסכה[81] מגוחכת והוא דיבר בקול גבוה ונושך: "למעשה שיחקו בי הגורל או הקאקודמון[82] שלי משחק נבזי מאוד, בגורמם לכך שאהיה אנוס להופיע לפניכן כה [83]ex abrupto, כפי שהלטינים ואנשים ישרים אחרים אומרים, גבירותיי הנכבדות מכל! – אלוהים אדירים, נסיכה רבת חסד, הסתכני נא והתבונני בי מראש ועד כף רגל. או אז תואילי להסיק מה-[84]ajustement שלי, שאני נמצא בעיצומו של מסע ביקורים גדול. – הא! בדיוק תכננתי להמשיך לזיגהרטסוויילר ולמסור לעיר הטובה, אם לא את עצמי, לפחות כרטיס ביקור. אלוהים אדירים! החסר קשרים אנוכי, נסיכתי רבת החסד? – האם לא היה מרשל החצר של מעלת האדון אביך, intimus[85] שלי? – אני יודע שלו היה רואה אותי כאן, היה מאמץ אותי אל חזהו עטוי הסאטן ואומר נרגש, בעודו מציע לי קמצוץ טבק: "כאן אנו בינינו לבין עצמנו, יקירי, כאן יכול אני להתיר את הרסן מעל ליבי ומעל הנעימים שברגשותיי." – הייתי מתקבל בפני האדון הפירסט אירנויס רב החסד וגם בפניך הייתי מוצג, הו נסיכה! מוצג כך שאני מוכן להתערב על הטוב שבזוגות אקורדי הספטימה שלי כנגד סטירת לחי, שהייתי זוכה לחסדך. – אבל די! – לרוע מזלי הנצחי, אנוס אני להציג את עצמי בעצמי כאן בגן, במקום המתאים לכך פחות מכל, בין בריכת ברווזים למחפורת מלאה צפרדעים! – אלוהים אדירים, לו יכולתי לכשף רק מעט מזער, לו רק יכולתי לגלגל, subito[86], קופסת קיסמי שיניים נאצלת זו (והוא שלף אחת מכיס המקטורן) ולהפכה למעוטר שבחצרני החצר האירנויסית, שיכניסני תחת כנפיו ויגיד: "נסיכה רבת חסד, הנה זה וזה!" – אבל די! – [87]che far, che dir! – רחמים – רחמים, הו נסיכה, הו גברות! – הו אדונים!"

והזר השליך עצמו לרגלי הנסיכה ושר בקול צורמני: "Ah pietà, pietà Signora![88]"

הנסיכה תפסה את יוליה ובצעקה צְעקה גדולה, "זה משוגע, משוגע שברח מבית המשוגעים!", רצה עמה משם מהר ככל שרק יכלה.

בסמוך לארמון התענוגות באה היועצת בנצון לקראת העלמות, שצנחו חסרות נשימה כמעט לרגליה. "מה אירע, בשם שמים, מה אירע לכן, מה פירוש המנוסה החפוזה הזו?" שאלה. הנסיכה, שהייתה נסערת ויצאה מגדרה, הצליחה לגמגם רק מילים רצוצות, משהו על משוגע שהתנפל עליהן. יוליה סיפרה, בשקט ובתבונה, איך התרחש הכול, וסיימה באומרה שהיא אינה חושבת כלל את הזר למשוגע, אלא רק למוקיון אירוני, ובאמת למין מסייה ז'אק, היאה לקומדיה ביער ארדן[89].

היועצת בנצון הניחה לדברים שיישמעו פעם נוספת, חקרה אחר הפרטים הקטנים ביותר, הקשיבה לתיאור הליכתו של הזר, מבנה גופו, מחוותיו, טון דיבורו וכן הלאה. "כן," קראה אז, "זה ברור לגמרי, זה הוא, זהו הוא בעצמו, הוא ולא אחר – לא יתכן שאחר!"

"מי – מי זה?" שאלה הנסיכה בחוסר סבלנות.

"הרגעי, הדוויגה יקרה," השיבה בנצון, "לשווא נעתקה נשימתך, לא משוגע הוא הזר הזה, שנראה לך כה מאיים. אין זה משנה איזו מהתלה מרה ובלתי הולמת הרשה לעצמו להתל, בהתאם לסגנונו הבארוקי, אני מאמינה כי בכל זאת תתפייסי עמו."

"לעולם לא," קראה הנסיכה, "לעולם לא אראה אותו שוב, את – השוטה המטריד."

"אי, הדוויגה," אמרה בנצון בצחוק, "איזו רוח השרתה עליך את המילה הזו, מטריד, שמתאימה למהלך ההתרחשויות הרבה יותר משאת בעצמך יכולה להאמין ולנחש."

"גם אני איני יודעת כלל," פתחה יוליה, "איך את יכולה לזעום כל כך על הזר, הדוויגה יקרה! – אפילו במעשיו האוויליים, בדיבורו המבולבל, נמצא משהו שנגע לליבי בדרך מוזרה וכלל לא בלתי נעימה." – "טוב לך," השיבה הנסיכה ודמעות עלו בעיניה, "טוב לך, שאת יכולה להישאר כה שלווה ומיושבת בדעתך, אבל לגלוגו של האיש הנורא קורע את ליבי לגזרים! – בנצון – מי הוא, מיהו המשוגע?" – "אסביר לך הכול," אמרה בנצון, "בשתי מילים. לפני חמש שנים, כשהייתי –"

(מ"מ) שכנעה אותי שבנפש פיוטית עמוקה וכנה, שוכנות גם מידתו הטובה של הילד וחמלה על הרֵע בצרתו.

עצבות מסוימת, הנופלת לעיתים קרובות על רומנטיקנים צעירים, כשקרב ההתפתחות של המחשבות המרוממות והגדולות ניטש בתוכם, דחפה אותי אל הבדידות. נטושים נותרו, במשך זמן רב, גג, מרתף ועלייה. עם אותו משורר[90] הרגשתי את שמחותיו השאננות והמתוקות של בית קטן על גדת פלג ממלמל, בית החוסה בצל עלוותם האפלולית של שדרי כסף וערבות בוכיות, ונותרתי, מתמסר לחלומותיי, תחת התנור. כך גם אירע שאת מינה, האֵם המתוקה ויפת החברבורות, לא ראיתי עוד. – במדעים מצאתי נׂחם ושלווה. הו, יש משהו נהדר במדעים! – תודה, הכרת תודה יוקדת לאיש האציל שהמציאם. – המצאה זו, כמה נהדרת, כמה שימושית יותר היא מהמצאתו של הנזיר המחריד שלקח על עצמו לייצר תחילה אבקת שריפה, חומר שאני סולד עד מוות הן מטבעו והן מפעולתו. משפטם של הדורות הבאים העניש גם הוא את הברברי, את ברתולד השטני[91], בבוז מלגלג, ואף בימינו, כדי להלל ולשבח את המלומד חד התפיסה, את חוקר מדעי המדינה המתבונן סביבו, בקצרה, את כל בעלי ההשכלה המעולה, מקובלת האמרה: "הוא לא המציא את אבק השריפה!"[92]

למען ישכילו צעירי חתולים מעוררי תקווה, איני יכול שלא לציין שאני, אילו רציתי ללמוד, הייתי מזנק בעיניים עצומות על ספרייתו של המייסטר שלי, מורט החוצה את הספר שבו נאחזו ציפורניי וקורא בו, ויהי תוכנו אשר יהי. באמצעות צורת למידה זו זכתה רוחי באותן גמישות ורבגוניות, וידיעותיי באותו עושר בוהק וססגוני, אשר למולם ישתאו הדורות הבאים. לא אזכיר כאן את שמות הספרים שקראתי בזה אחר זה באותה תקופה של עצבות פיוטית, הן משום שאולי יימצא לכך מקום הולם יותר בהמשך, והן משום ששכחתי שמות אלו וזאת, במידה ידועה, משום שאת רובם המכריע לא קראתי ועל כן גם לא ידעתים מעולם. – הכול יהיו מרוצים בהסבר זה ולא יאשימו אותי בקלות דעת ביוגרפית.

חוויות חדשות עמדו בפניי.

באחד הימים, עוד המייסטר שלי שקוע בכרך גדול, שהיה פתוח לפניו, ואני, בסמוך אליו, תחת שולחן הכתיבה, שרוע על גיליון הנייר המלכותי[93] היפה ביותר, מנסה את כוחי בכתב יווני שנראה כמתאים להפליא לכפותיי, צעד פנימה בחפזה בחור צעיר שכבר ראיתי כמה וכמה פעמים אצל המייסטר. הוא התייחס אליי בכובד ראש ידידותי ואף ביראת כבוד מלבבת, כראוי לכשרון בלתי מצוי ולגאון מובהק, שכן לא זו בלבד שבכל ביקור אמר לי "בוקר טוב, חתול!" לאחר שברך את המייסטר לשלום, הוא גם דגדג אותי בקלילות מאחורי אוזניי וליטף לי את גבי בעדינות, מהלכים שמצאתי בהם עידוד אמתי להניח לסגולות נפשי לזהור בפני העולם.

אחרת הייתה מנת גורלו של אותו היום!

באותו היום, כפי שלא אירע מעולם, זינקה מבעד לדלת, בעקבות האיש הצעיר, מפלצת שחורה ומדובללת עם עיני גחלים ומשראתה אותי, הישירה דרכה אלי. פחד בל יתואר נפל עלי, בקפיצה אחת עליתי על שולחן הכתיבה של המייסטר שלי ושִלחתי משם קולות בעתה וייאוש, בעוד המפלצת מגביהה קפוׂץ אל השולחן ומחוללת, בנוסף לכך, שאון רצחני. המייסטר הטוב שלי, שחרד לי, אסף אותי בזרועותיו והסתיר אותי תחת חלוקו. והנה אמר האיש הצעיר: "אל תהיה מוטרד כל כך, מייסטר אברהם יקר. הפודל שלי לא עושה כלום לחתולים, הוא רק רוצה לשחק. רק תוריד את החתול ותהנה לראות איך הברנשונים מתוודעים זה לזה, הפודל שלי והחתול שלך."

המייסטר שלי באמת עמד להורידני ארצה, אך אני נאחזתי בו בחוזקה וקוננתי מרה, ובכך הבאתי לפחות לכך שהמייסטר, כשהתיישב תחתיו, הסכים שאשאר על הכיסא, בסמוך מאוד אליו.

מאושש מכוח הגנתו של המייסטר שלי, אימצתי לעצמי, ביושבי על כפותי האחוריות, הזנב מלופף סביב סביב, עמדה, שיריבי המשוער השחור חייב היה להעריך את הודה, את הדרה האצילי. הפודל התיישב לפני על הרצפה, הביט בעיניי בלי למצמץ ודיבר אלי במילים רצוצות, שנותרו, אמנם, בלתי מובנות עבורי. קמעא קמעא שככה חרדתי כליל ומששקטה רוחי יכולתי להבחין שבמבטו של הפודל לא ניתן היה לגלות דבר מלבד טוּב מזג ותמימות הליכות. מבלי משים התחלתי להפגין את הלך רוחי הנוטה לאמון באמצעות טפיחות זנב נלבבות רצוא ושוב, ומיד החל גם הפודל לקשקש בזנבו הקצר בדרך שאין חביבה ממנה.

הו! מעיי המו אליו ולא ניתן היה לפקפק בתואם נפשותינו! – "איך?" אמרתי לעצמי, "איך יכלה התנהגותו הלא שגרתית של הזר הזה להפיל עליך פחד ואימה כאלה? – על מה מעידים ניתורים אלה, נביחות אלה, כרכורים אלה, שעטות אלה, יללות אלה, אם לא על צעיר שהאהבה, התשוקה וחירותם המאושרת של החיים מסעירות אותו בלהט ובעוז? – הו, מידה טובה, פודליות אצילה מתגוררת בחזה שחור ופרוותי זה!" – מחוזק מכוח מחשבות אלה, החלטתי לעשות את הצעד הראשון לקראת איחוד קרוב ועמוק יותר של נשמותינו וירדתי מכיסאו של המייסטר.

מיד כשנעמדתי והתמתחתי, זינק הפודל ממקומו והחל להתרוצץ בחדר אגב נביחות רמות! – דברה של רוח נהדרת ומלאת חיים! – לא היה יותר ממה לפחד, ירדתי למטה לאלתר ובזהירות, בצעדים שקטים, קרבתי לחבר החדש. פתחנו באותה פעולה המבטאת בסמליות רבת משמעות את הכרתן הקרובה של נשמות אחיות, את כריתתן של אותן בריתות התלויות בגילוי עמקי הנפש, פעולה שבני האנוש עזי המצח וקצרי הרואי מכנים בשם ההמוני והנחות "רחרוח הדדי". חברי השחור הראה כי הוא מתאווה לכרסם מעט בעצמות העוף שהיו בקערת האוכל שלי. הנחתי לו להבין, טוב ככל שיכולתי, כי מן הנימוס היא ומן ההשכלה הרחבה לגלות הכנסת אורחים. הוא זלל בתיאבון מפתיע, בעוד אני מתבונן ממרחק. – בכל זאת, טוב עשיתי ששמתי את הדג המטוגן בצד ואכסנתי לי אותו מתחת למיטה. – לאחר הסעודה, פתחנו בנחמד שבמשחקים, עד שלבסוף התחבקנו, מאוחדים לגמרי בלב ובנפש ואחוזים זה בזה בחוזקה, התהפכנו כגלגל פעם אחר פעם, ונשבענו אמונים וידידות כנה.

אינני יודע מה יכול היה להיות מגוחך במפגש זה של נשמות יפות, בהכרה זו אהדדי של נפשות צעירים לבביות; אך גלוי וידוע ששניהם, המייסטר שלי והצעיר הזר, צחקו במלוא גרון ללא הפסקה, למגינת לבי הלא מועטה.

ההיכרות החדשה עשתה עליי רושם עמוק, עד כדי כך שבשמש ובצל, על הגג ותחת התנור, לא חשבתי על שום דבר, לא הרהרתי בשום דבר, לא חלמתי על שום דבר, לא הרגשתי שום דבר פרט לפודל – פודל – פודל! – מתוך כך הצטיירה לי מהותה הפנימית ביותר של הפודליות בצבעים בוהקים, הכרה שממנה נולדה העבודה המעמיקה שכבר הזכרתי, הלוא היא 'מחשבה ותחושה או חתול וכלב'. הראיתי כי המנהגים, המוסכמות, השפה, מושפעים עמוקות מטבעם האופייני ביותר של שני המינים, והוכחתי כי השניים אינם אלא קרניים שונות המוטלות מפריזמה אחת. במיוחד פירשתי את אופייה של השפה והוכחתי כי מאחר ואין היא אלא ייצוג סמלי של העיקרון הטבעי בתצורת צליל, יכולה להיות רק שפה אחת, וגם החתולית והכלבית (בניב הייחודי של הפודלית), ענפיו של עץ אחד הן, ועל כן חתול ופודל שרוח נעלה נחה עליהם יבינו זה את זה. כדי להבהיר את טיעוניי הבהר היטב, הצגתי מספר דוגמאות משתי השפות והפניתי את תשומת הלב לשורשים השווים של: בּאוּ – בּאוּ – מֵאוּ – מְיֵאוּ – בְּלַאף בְּלַאף – אאווּואוּ – קוֹרר – קוּרר – פְּצִי – פְשרצִי – וכן הלאה.

לאחר שהושלם הספר, חשתי דחף בלתי ניתן לכיבוש ללמוד פודלית ברצינות. הצלחתי בכך הודות לידיד שקניתי לי לאחרונה, הפודל פונטו, אם כי לא בלי מאמץ, שכן פודלית היא באמת ובתמים שפה קשה עבורנו, החתולים. ואולם, דבר לא ייבצר מן הגאונים, וגאונות זו גופא אינה מוערכת דיה על ידי סופר אנושי מפורסם[94] כשהוא טוען כי כדי לדבר עם העם בשפה זרה כאחד מבני העם, שומה על אדם להיות שוטה מעט. המייסטר שלי, כמובן, החזיק בדעה זו והעריך באמת רק את הידיעה הלמדנית של שפה זרה, ידיעה שהציב כנגד הפִּרְלוּר[95], שאותו הבין כיכולת לדבר בשפה זרה על לא כלום ולמען לא כלום. הוא הרחיק לכת עד כדי כך שראה בצרפתית של אדוני החצר שלנו וגבירותיה סוג של מחלה שראשיתה, בדומה להתקפים קטלפטיים[96], בסימפטומים נוראיים. שמעתי אותו אף מפנה טענה אבסורדית זו כנגד מרשל החצר של הפירסט בעצמו.

"עשה נא," אמר מייסטר אברהם, "עשה נא חסד עמדי, מעלת רוממותך, והתבונן בעצמך. כלום לא העניקו לך השמים בית קול יפה ומצלצל? והנה, כשאתה לוקה בצרפתיוּת, אתה מתחיל פתאום לשרקק, לשפתת ולצרום, ואגב כך מתעוותים עד להשחית תווי פני מעלתך הנעימים, ואפילו הנימוס הנאה, הנוקשה, חמור הסבר, העומד תמיד לפקודתך, נפגם בגלל כל מיני עוויתות מוזרות. מה יכול לגרום לכל זה מלבד פעילותו המזקת של איזה קובולד-חולי[97] סופני בקרביך!" – מרשל החצר צחק צחוק גדול והשערתו של מייסטר אברהם על מחלת השפות הזרות באמת הייתה לצחוק.

בספר זה או אחר מייעץ מלומד נבון להשתדל לחשוב בשפה הזרה שאותה רוצים ללמוד במהירות. זו עצה מצוינת, אך יישומה אינו נטול סכנות. כלומר, בתוך זמן קצר הצלחתי לחשוב בפודלית, אך כה שקעתי במחשבות פודליות עד שהמיומנות הלשונית שלי נותרה מאחור, ואני בעצמי לא הבנתי את שחשבתי. העליתי את רובן של המחשבות הלא מובנות הללו על הכתב ואני נדהם לנוכח עומקן של אמרות שפר אלה, שכינסתי תחת הכותרת 'עלי אקנתוס'[98] ושעדיין איני מבין.

אני מאמין שהערות קצרות אלה על תולדות חודשי ילדותי, די בהן כדי לתת לקורא תמונה ברורה אודותיי, וכיצד נעשיתי כזה.

ואולם, לא אוכל להיפרד מעת הלבלוב של חיי יוצאי הדופן ועתירי המאורעות, מבלי להזכיר עוד תקרית אחת המציינת, במידה ידועה, את מעברי לשנים של חינוך בָּשל יותר. צעירי החתולים ילמדו ממנה כי אין ורד ללא קוצים וכי בפני הרוח השואפת לגדולות פזורים מכשולים רבים, אבני נגף רבות שהוטלו בדרכה, שבהן ייחבלו כפותיה. – ורב הוא כאבם של פצעים אלה, רב מאוד!

אין ספק שאתה, קורא אהוב, כמעט וקנאת בתקופת נעוריי המאושרת, בכוכב הטוב ששמר עליי! – מלידת עוני להורים מכובדים אך עניים, מסף המוות המביש, אני זוכה במפתיע בחיק השפע, במכרות פרו של הספרות! – דבר אינו מפריע להשכלתי, דבר אינו עומד בפני נטיותיי, בצעדי ענק אני צועד אל השְלֵמוּת, המרוממת אותי מעל זמני, ואז חוסם אותי לפתע פקיד מכס ודורש את המס שהכול, כאן למטה, חייבים בו.

מי היה מעלה בדעתו שתחת פרחי העמוקה, המתוקה שבחברויות, מסתתרים קוצים, שוודאי ישרטו אותי, יפצעו אותי, יפצעו אותי עד זוב דם!

כל מי שלב רגש לו בחזו, כמוני, יוכל להסיק בקלות רבה ממה שאמרתי על יחסי לפודל פונטו מה היה הפודל היקר עבורי, ובכל זאת היה זה הוא שפָּתח פֶּתח ראשון לאסון, שיכול היה להחריב אותי עד חורמה, אלמלא שמרה עליי רוחו של אבי הקדמון. – כן, קוראִי, היה לי אב קדמון, אב קדמון שבלעדיו לא הייתי קיים כלל, במידה ידועה – אב קדמון גדול ונפלא, איש בעל מעמד, מוניטין, הון, ידע נרחב, איש שחונן בסוג מעולה במיוחד של מידה טובה, באהבת האדם האנינה ביותר, איש של הידור וטעם לפי החדשה שבאופנות – איש ש– אבל כל זה נאמר עכשיו רק כבדרך אגב, בעתיד ייאמר יותר על איש נעלה זה, שלא היה אלא ראש הממשלה המהולל הינץ פון הינצנפלד[99], זה שהפך כה יקר לעולם, כה מוערך, בשם "החתול במגפיים".

כאמור, בהמשך עוד על האציל שבחתולים!

וכי יכול היה להיות אחרת? משיכולתי לבטא את עצמי בפודלית בקלות ובנועם, האם לא מן הנמנע היה שאדבר עם פונטו ידידי על ראש מאוויי בחיי, דהיינו, עליי עצמי ועל עבודתי? כך אירע שהוא התוודע לסגולות רוחי הייחודיות, לגאונותי, לכשרוני, וכאן גיליתי, לצערי הלא מועט, שקלות דעת בלתי ניתנת לכיבוש, ואפילו נלוזות ידועה, חסמה את דרכו של פונטו הצעיר אל האמנויות והמדעים. במקום להשתאות לידיעותיי, הבטיחני זה שכלל לא ניתן לתפוס כיצד יכול אני להתנוון עד כדי התמסרות לכגון דא ושהוא, מצדו, במה שנוגע לאמנויות, מגביל את עצמו לקפיצה מעל המקל ולהשבת כובעו של אדונו מן המים ותו לא, ובאשר למדעים, הוא בדעה שאנשים כמוני וכמוהו רק נקלקל בהם את קיבתנו ונאבד לגמרי כל תאבון.

במהלך שיחה כזו, שבמהלכה התאמצתי להורות בינה לידידי הצעיר קל הדעת, התרחשה הזוועה, שכן לפני שהתעשתי, זינק –

(דפ"ט) "ולעולם לא תעורר," השיבה בנצון, "בהפרזות פנטסטיות אלה, באירוניה קורעת לב זו, דבר מלבד אי שקט – בלבול – דיסוננס[100] בכל היחסים הקונבנציונליים הקיימים."

"הו קאפלמייסטר מופלא," קרא יוהאנס קרייזלר בצחוק, "שדיסוננסים כאלה באמתחתו!"

"הֱיֵה רציני," המשיכה הרוזנת, " הֱיֵה רציני, לא תימלט ממני בבדיחות מרות! אני מחזיקה בך בחוזקה, יוהאנס יקר! – כן, כך אקרא לך, בשם הרך יוהאנס, שכן כך רשאית אני לפחות לקוות כי מאחורי מסכת הסטירים נחבאת, אחרי הכול, נפש רכה וענוגה. וכמו כן – לעולם לא אשתכנע שהשם המוזר קרייזלר לא נקנה בשוק השחור, שאינו אמור להחליף שם משפחה אחר לגמרי!"

"יועצת," אמר קרייזלר, בעוד פניו רוטטים כולם במשחק שרירים מוזר של אלף קמטים ותלמים, "יועצת יקרה, מה יש לך נגד שמי ההגון? – אולי נשאתי אחר פעם, אבל זה היה מזמן, כמוני כיועץ ב'כחול-זקן' של טיק[101], שאומר: "היה לי פעם שם נהדר, בשל הזמן הרב כמעט שכחתי אותו, אני יכול לזכור אותו רק במעורפל."

"הרהר בכך, יוהאנס," קראה היועצת ומבטה הבוהק מפלח אותו, "השם הנשכח למחצה ודאי ישוב ויעלה בדעתך."

"בשום פנים לא, יקירה," השיב קרייזלר, "זה בלתי אפשרי ואני קרוב לשער שזיכרון מעורפל זה של צורתי האחרת ושל שמי האחר, שם שהיה פעם תעודת המעבר שלי לחיים, מקורו בתקופה הנעימה שקדמה להולדתי. – עשי נא חסד עמדי, גבירה נערצת, חשבי על שמי הצנוע באור ההולם ותגלי שבכל הנוגע למתאר, גוון ותווי פנים, הוא מקסים! אך הלאה! הפכי בו, בתרי אותו בסכין המנתחים הדקדוקית, ותוכנו הפנימי ילך ויתגלה לך בכל הדרו. כלל לא ייתכן, גבירה נאצלת, שתמצאי את מקור אילן היוחסין של שמי במילה קרזול[102], ושתוכלי, באנלוגיה עם מקרזל-שיער, לראות בי מקרזל-צליל או בכלל מקרזל כלשהו, שהרי אז הייתי נאלץ לכתוב את שמי, פשוט, מקרייזלר. לא, לא תוכלי להיחלץ מהKreis-, המעגל, שיעלה בדעתך, בחסדי שמים, את המעגלים הנפלאים בהם חג כל קיומנו, אלו שמהם איננו יכולים לצאת, ננסה ככל שנרצה. במעגלים הללו מתגלגל הקרייזלר וייתכן מאוד שתכופות, עייף מקפיצות מחול ויטוס הקדוש[103] שהוא אנוס לרקד, ניצב לריב עם הכוח האפל והבלתי-חקיר ששרטט אותם מעגלים, וללא הסכמתה של הקיבה, ממילא רק מבנה נרפה, הוא עורג החוצה, אל המרחב הפתוח. ייתכן שכאבה העמוק של ערגה זו, הוא, שוב, אותה אירוניה שאת, גבירה נערצת, גינית בחריפות כה רבה, מבלי להתחשב בכך שהאם החסונה ילדה בן שצעד את צעדיו הראשונים בעולם כמלך גוזר ומצווה. כוונתי להומור, שדבר משותף אין לו עם אחיו החורג, המשרך דרכיו, הלעג." – "כן," אמרה היועצת, "בדיוק הומור זה, בן ממזר זה של פנטזיה גחמנית והוללת, שלא צבע לו ולא צורה, זה שאפילו אתם, נשמות גברים קשוחות שכמותכם, אינכם יודעים ממי עליכם לבקש שיעניק לו מעמד וכבוד, הוא-הוא זה שברצון הייתם משווקים לנו כבעל גדולה והדר, וזאת בשעה שאתם חותרים כולכם להשמיד, בלעג מר, את כל היקר לנו, את כל המוערך. – אולי ידוע לך, קרייזלר, שהנסיכה הדוויגה עודנה נסערת כולה בשל הופעתך, בשל התנהגותך בגן? רגישה שכמותה, כל בדיחה שבה היא מוצאת ולו קורטוב של לגלוג על אישיותה פוגעת בה, ואם לא די בכך, יוהאנס יקר, נהנית להציג לה את עצמך כמטורף גמור ולעורר בה אימה שיכלה להפילה למיטת חולי. האם ניתן לסלוח על כך?"

"לא פחות," השיב קרייזלר, "מאשר לנסיכונת, המנסה להרשים באישיותה הקטנה זר בעל מראה הגון, שהיא פוגשת דרך מקרה בגן הפתוח של האדון פאפא שלה."

"על כל פנים," המשיכה היועצת, "די בכך שלהופעתך ההרפתקנית בגן שלנו יכלו להיות השלכות חמורות. על שנמנעו, על שהנסיכה מסוגלת לשאת ולו את המחשבה על פגישה חוזרת עמך, על כל זאת עלינו להודות ליוליה שלי. היא לבדה לוקחת אותך תחת חסותה, במוצאה בכל מה שעשית, בכל מה שאמרת, רק את התפרצותו של מזג מתוח יתר על המידה, כפי שיקרה לעתים קרובות לאלה שנפגעו עמוקות או לנפשות בעלות רגיזוּת יתרה. בקצרה, יוליה, שרק לפני זמן קצר למדה להכיר את 'כטוב בעיניכם' של שייקספיר, מצאה בך דווקא את בן דמותו של מסייה ז'אק המלנכולי."

"הו, את, נביאה בת שמיים," קרא קרייזלר, דמעות עולות בעיניו.

"יתר על כן," המשיכה בנצון ואמרה, "כשאלתרת על הגיטרה, וכמו שהיא מספרת, שרת ודיברת לסירוגין, הכירה בך יוליה שלי את המוזיקאי והמלחין הנעלה. היא חושבת שבאותו רגע נחה עליה רוח מוזיקה מיוחדת במינה, היא הוכרחה לשיר ולנגן, כמו נכפית בכוח בלתי נראה, והיא הצליחה בכך מאוד, יותר מאי פעם. – דע רק זאת, יוליה לא יכלה בשום פנים להסכים לכך שלא תשוב ותראה את האיש המוזר, שהוא יתגלה לה רק כשדון מוזיקלי מוזר ומלבב; וכנגדה טענה הנסיכה בכל עוזה, כהרגלה, שביקור שני של המשוגע המחריד יביא עליה את סופה. מכיוון שהעלמות הן על פי רוב חברות בלב ובנפש, ומעולם לא התגלעה מחלוקת ביניהן, יכולתי לטעון בצדק שהן חזרו בהיפוך על אותה סצנה מילדותן המוקדמת, כשיוליה הייתה נחושה בדעתה להשליך לאח סקרמוז[104] מוזר מעט שהוענק לה, והנסיכה, לעומתה, לקחה אותו תחת חסותה והכריזה עליו כחביבה."

"אני מוכן," נכנס קרייזלר בצחוק רועם לדבריה של בנצון, "אני מוכן ומזומן להניח לנסיכה לזרוק אותי, סקרמוז שני, לאח,בוטח בחסדה המתוק של יוליה הנאווה." – "עליך," המשיכה בנצון, "לראות בזיכרון הסקרמוז רק משובה משעשעת, שאותה אינך יכול לפרש לרעה ברוח התיאוריה הפרטית שלך. אגב, תוכל בהחלט לתאר לעצמך, שבן רגע שבתי והכרתי אותך בתיאורן של העלמות את הופעתך ואת האירוע בגן, ושערגתה של יוליה לשוב ולראותך לא הייתה הכרחית כלל; גם בלעדיה הייתי שולחת בן רגע את כל העומדים לפקודתי לסרוק את הגן כולו, את זיגהרטסוויילר כולה, כדי לשוב ולמצוא אותך, אתה שכה יקרת לי בהכרותינו הקצרה. כל החקירות עלו בתוהו, האמנתי שאבדת, ועל כן נדהמתי עוד יותר היום בבוקר, כשנכנסת אליי. יוליה נמצאת עם הנסיכה, איזו מחלוקת של רגשות שונים כל כך הייתה מתלקחת, לו היו העלמות לומדות ברגע זה על בואך! – על מה שהביא אותך בפתאומיות כה רבה לכאן, בעת שהיית, למיטב ידיעתי, קאפלמייסטר ממוקם היטב בחצרו של הדוכס הגדול, על כך אדרוש הסבר רק כשיהיה לך נוח ונעים לומר לי דבר מה בנידון."

בשעה שהיועצת אמרה כל זאת, היה קרייזלר שקוע במחשבות עמוקות. הוא בהה בקרקע ומישש את מצחו, כמי שמשתוקק להיזכר במשהו נשכח.

"אח," פתח, משהשתתקה היועצת, "אח, זהו מעשה אווילי ביותר, בקושי ראוי לסיפור. ועדיין, להווי ידוע שהדבר שהנסיכה הקטנה הואילה לראות בו להג מבולבל של משוגע, באמת יסודו. למעשה נמצאתי אז, כאשר איתרע גורלי להחריד את הרגזנית הקטנה בגן, בעיצומו של מסע ביקורים, שכן בדיוק הגעתי מביקור שבו חלקתי כבוד ללא אחר מאשר הוד רוממותו הדוכס הגדול בכבודו ובעצמו, וכאן בזיגהרטסוויילר התכוונתי רק להמשיך ולערוך ביקורים ידידותיים ומהנים."

"הו קרייזלר," קראה היועצת, בחייכה מעט, אף פעם לא צחקה בחוזקה ובקול רם, "הו קרייזלר, ודאי שזוהי עוד משובה נואלת כלשהי, שהתרת מעליה את רסנה. אם אינני טועה, נמצאת הבירה במרחק של שלשים שעות לפחות מזיגהרטסוויילר."

"אמנם כך," השיב קרייזלר, "אבל מתהלכים שםבגן, שעוצב בסגנון כה מרהיב בעיניי, עד שאפילו לֶה נוֹטְרֵה[105] עצמו היה נדהם למראהו. אם אינך מרוצה, גבירה נערצת, ממסע הביקורים שלי, תוכלי להעלות בדעתך שקאפלמייסטר רגשן, קולו בגרון ובחזה, גיטרה בידו, המשוטט ביערות מעלי ניחוח, בכרי אחו מוריקים ורעננים, על תהומות אבן המיתמרים בפראות, על גשרים צרים שפלגי היער הומים דרכם בקִצְפַּה, כן, שקאפלמייסטר שכזה, הנותן את קולו כזמר סולו למקהלה, המנגנת לו בכל סביבותיו, יוכל בקלות להיקלע לחלקים בודדים של הגן, מבלי משים, מבלי דעת. יתכן שכך נקלעתי לגן הנסיכותי של זיגהרטסהוף, שאינו אלא חלק מעודן למדי מתוך הגן הגדול שעִצב הטבע. – אבל לא, זה לא זה! – רק כשסיפרת זה עתה איך נקראה להקת ציידים עליזה ללכוד אותי, כמו חיה ניצודה במרוצתה, רק אז השתכנעתי שכנוע פנימי עמוק בהכרח היותי כאן. הכרח שהיה חייב, גם אם הייתי רוצה להמשיך ולרוץ כאחוז אמוק, לדחוף אותי אל המלכודת. – ציינת, בחסדך, שההכרות עמי יקרה לך, האם לא היה על אותם ימים גורליים של בלבול, של מצוקה כללית, שבהם איחד אותנו הגורל, לעלות מתוך כך בדעתי? מצאת אותי אז מתנודד אנה ואנה, לא מסוגל להגיע להחלטה, קרוע בתוך תוכי. אספת אותי אלייך ברוח ידידותית, ובעוד את מבקשת לנחם אותי, בפתחך לפני את שמיה הבהירים וחסרי העננים של נשיות שלווה ומסתפקת בעצמה, נזפת בי ומחלת לי בו זמנית על העולץ המטורף של יצרי, שאותו ייחסת לייאוש חסר הניחומים שנגרם בכוח הנסיבות. עקרת אותי מסביבה, שאני עצמי הייתי חייב לזהותה כדו-משמעית, ביתך הפך למקלט ידידותי ורגוע שבו יכולתי, בכבדי את כאבך השקט, לשכוח את שלי. אף שלא הכרת את מחלתי, פעלה עליי שיחתך העולצת והנינוחה כמו תרופה מיטיבה. לא היו אלה האירועים מבשרי הרעות, אלה שיכלו להרוס את מעמדי בחיים, שכה הרעו לי. משכבר ביקשתי לנטוש יחסים שהכבידו עליי והחרידו אותי, ולא יכולתי לכעוס על הגורל, שהביא את מה שזמן כה רב חסרתי בעצמי די אומץ וכוח לבצע. לא! – כשחשתי את עצמי חופשי, אחז בי אותו אי-שקט בל יתואר, שמאז שנות נעוריי המוקדמות הפריד אותי מעצמי לעתים כה קרובות. לא הערגה היא שנבעה, כפי שאמר אותו משורר נפלא[106], מהחיים הנעלים יותר, נמשכת לנצח שכן לנצח לא תסופק, לא תוּכזב ולא תרומֶה, אלא רק לא תסופק, בכדי שלא תמות; לא – תכופות פורצים כיסופים מטורפים ומאכּלים לדבר מה שאותו אני מחפש, בדחף חסר מנוחה, מחוץ לעצמי, בעוד שהוא מוסתר דווקא בתוך תוכי, סוד אפל, חלום חידתי ומבולבל על גן עדן של סיפוק עילאי, שאף החלום אינו יודע לנקוב בשמו, רק לנבאו, ונבואה זו מייסרת אותי בייסורי טנטלוס[107]. עוד בילדותי היה רגש זה מתגבר, לרוב בפתאומיות כה רבה, עד שבאמצע העליז שבמשחקים עם חבריי הייתי נמלט בריצה ליער, אל ההר, מפיל שם את עצמי אפיים ארצה, בוכה ומתייפח ללא ניחומים, על אף שזה עתה הייתי הנלהב והנמרץ שבנערים. מאוחר יותר למדתי להיטיב להיאבק עם עצמי, אבל אינני יכול לבטא כמה התייסרתי כשבחברתם העולצת של חברים נעימים ושוחרי טוב, בעיצומה של הנאה אמנותית כלשהי, ואפילו באותם רגעים שבהם הוחנפה יוהרתי בדרך זו או אחרת, נראָה לי הכול פתאום מיוסר, מיותר, חסר צבע, מת, וחשתי עצמי נישא לארץ ישימון נואשת. רק למלאך אור אחד ניתנה שליטה על דמון רע זה. זוהי רוח המוזיקה שתכופות עולה ממני מנצחת ושלפני קולה האדיר משתתקים כל כאבי המצוקה הארצית."

"תמיד," התערבה היועצת, "תמיד האמנתי שהמוזיקה משפיעה עליך בכוח רב מדי ושפעולתה עליך, על כן, היא הרסנית; הלוא במהלך ביצוע יצירה נהדרת כלשהי נראתה כל ישותך כנחדרת לפני ולפנים, כל תווי פניך השתנו. החוורת, לא היית אדון למילותיך, רק לאנחות ולדמעות ואחרי כן הסתערת בלעג מר כלענה, בבוז מעמיק לפגוע, על כל שרצה לומר ולו מילה אחת על עבודתו של המייסטר. – ואפילו – "

"הו, הטובה שביועצות," נכנס קרייזלר לדבריה של בנצון, וממש כשם שקודם דיבר בכנות וברגש עמוק, כך שב ואימץ פתאום את טון האירוניה המיוחד לו, "הו הטובה שביועצות, עכשיו השתנה כל זה. בשום פנים לא תאמיני, גבירה נערצת, עד כמה השכלתי ואולפתי בינה בחצרו של הדוכס הגדול. בכוחי להקיש עכשיו בשלוות נפש ובנינוחות עילאית את קצבן של 'דון ז'ואן' ושל 'ארמידה'[108]; בכוחי לקרוץ בידידות לזמרת הראשונה כשבקדנצה[109] הבולטת ביותר היא מקפצת לה אל מחוץ לשלבי הסולם; בכוחי לנוד בראשי בחיוך ולקחת לי קמצוץ גדוש של טבק כשמרשל החצר לוחש לי לאחר 'העונות' של היידן, " C'étoit bien ennuyant, mon cher maître de chapelle"[110], כן, בכוחי להאזין בסבלנות כאשר החצרן הממונה על הטכסים[111], הבקיא באמנות, מסביר לי בהרחבה שייקח אותו השד אם מוצרט ובטהובן הבינו משהו בשירה,ושרוסיני, פוצ'יטה[112] ואיך שלא יקראו לכל הברנשונים, העפילו à la hauteur [113] של המוזיקה האופראית. – כן, גבירה נערצת, לא תאמיני עד כמה יצאתי נשכר מתפקידי כקאפלמייסטר, ומעל לכל, שוכנעתי להפליא כמה טוב לאמנים להיכנס בשירות כמקובל, איש זולת השטן וסבתו לא יוכל לשאת אחרת את האנשים הגאים והנלוזים הללו. מַנו את המלחין ההגון לקאפלמייסטר או למנהל מוזיקלי, את המשורר לפייטן חצר, את הצייר לדיוקנאי חצר, את הפסל לאיזמלן דיוקנאות חצרי, ובמהרה לא יוותרו לכם בארץ חולמי חלומות בטלים לפליטה, רק אזרחים שימושיים למשעי, בעלי השכלה טובה ומנהגים מתונים!"

"הס הס," קראה היועצת, מוטרדת, "עצור בך, קרייזלר, סוס העץ שלך מתחיל שוב להזדקף על רגליו כמנהגו. אגב, אני מריחה משהו רקוב ומאוד מאוד אשתוקק לדעת עכשיו איזה עניין רע, למעשה, כפה עליך מנוסה מהירה וחפוזה מן הבירה, שכן למנוסה כזו מרמזות כל נסיבות הופעתך בגן."

"ואני," אמר קרייזלר בשקט, מבטו מקובע ביועצת בתקיפות, "ואני יכול להבטיח, שהעניין הרע ששילח אותי מהבירה אינו תלוי בשום דבר חיצוני, אלא רק בי עצמי.

בדיוק אותו אי שקט שעליו דיברתי זה עתה, אולי ביתר פירוט וכנות מהנדרש, הסתער עלי בעוצמה גדולה מאי פעם, אי אפשר היה שאשאר עוד. – את יודעת עד כמה שמחתי במשרת הקאפלמייסטר אצל הדוכס הגדול. בטיפשותי האמנתי שמשאחיה באמנות, המשרה אף תפייס אותי עם עצמי, שהדמון שבתוכי יובס. אך מן המעט שסיפרתי לפני רגע על הכשרתי בחצר הדוכסות הגדולה תוכלי להסיק, גבירה נערצת, עד כמה השליתי את עצמי. חסכי נא לי את התיאור כיצד, באמצעות השתעשעות תפלה באמנות הקדושה שנאלצתי, בהכרח, לשלוח בה את ידי, באמצעות כסילויותיהם של אמנים סנדלרים חסרי נשמה ושל דילטנטים בנאליים, באמצעות השאון המטורף של עולם שכולו אימומים מזויפים, הובאתי יותר ויותר להכרה באפסיות מעוררת הרחמים של קיומי. באחד הבקרים היה עליי להתייצב אצל הדוכס הגדול, כדי ללמוד על תפקידי בחגיגות שהיו אמורות להתקיים בתוך כמה ימים. בדרך הטבע נכח גם הממונה על הטכסים, שהסתער עלי בכל מיני פקודות חסרות טעם ומשמעות, שלהן היה עליי לציית. ראוי לציון מיוחד פרולוג שחובר על ידו, שאותו דרש ממני להלחין, בתור פסגתה העילאית של החגיגה התיאטרלית. אלא שהפעם, כך אמר לנסיך בזרקו מבט ארסי לכיווני, אין הדברים אמורים במוזיקה טבטונית מלומדה אלא בשירה איטלקית ערבה, ולכן חיבר בעצמו כמה מנגינות ענוגות ועליי לשלבן כיאות. הדוכס הגדול, לא רק שאישר הכול, אלא גם ניצל את ההזדמנות כדי לרמוז לי שככלל, הוא מקווה ומייחל להרחבת השכלתי באמצעות לימוד חרוץ של האיטלקים החדשים. – כיצד עמדתי שם בעליבותי! – תיעבתי את עצמי עמוקות – כל ההשפלות נראו לי עונש הולם על סבלנותי הילדותית והמגוחכת! – עזבתי את הארמון כדי שלא לחזור לעולם. עוד באותו ערב רציתי להגיש את התפטרותי, אבל אפילו החלטה זו לא יכלה לפייס אותי עם עצמי, שכן ראיתי שכבר נודיתי באוסטרקיזם[114] חשאי. את הגיטרה, שלקחתי עמי למטרה אחרת, הוצאתי מתוך הכרכרה, שילחתי אותה ממני והלאה לאחר שיצאתי מן השער, ורצתי החוצה אל המרחב החופשי, קדימה ללא מעצור, תמיד קדימה והלאה! – השמש כבר עמדה בשקיעתה, צללי העצים, היער התרחבו והשחירו עוד ועוד. בלתי נסבלת, אפילו הרסנית, הייתה לי המחשבה לחזור שוב אל הבירה. – "איזה כוח מכריח אותי לחזור?", כך קראתי בקול. ידעתי שאני נמצא על הדרך לזיגהרטסוויילר, זכרתי את מייסטר אברהם הזקן שלי, שממנו קיבלתי יום קודם לכן מכתב ובו, בנחשו את מצבי בבירה, התאווה שארחיק משם והזמין אותי אליו."

"מה," קטעה היועצת את הקאפלמייסטר, "מה, אתה מכיר את הזקן המוזר?"

"מייסטר אברהם," המשיך קרייזלר, "היה חברו הקרוב ביותר של אבי, מורי, חונכי במידת מה! – כעת, גבירה נערצת, יודעת את לפרטי פרטים איך באתי לגנו של פירסט אירנויס האמיץ ולא תפקפקי עוד בכך שאני מסוגל, בשעת הצורך, לספר סיפור בשלווה, בדייקנות ההיסטורית הנדרשת ובנעימות כה רבה עד שאימה נופלת עלי. כפי שאמרתי, כל סיפור בריחתי מהבירה נראה לי כעת כה מטופש, כה צחיח עד הרס הנשמה, עד שאי אפשר אפילו לדבר עליו מבלי לשקוע ברפיון רבתי. ואולם, הרוצה את, יקירה, להציג את התקרית הרדודה הזו לפני הנסיכה המבוהלת בתור מים משככי התכווצויות, כדי שתנוח דעתה ותבין שמוזיקאי גרמני ישר דרך, שהונס בידי רוסיני ופוצ'יטה ופבזי ופיורבנטי[115] והאל יודע איזה עוד אינים ואיטות, בדיוק כשגרב גרבי משי והתהלך בנימוס רב בקרון נוסעים נקי, מן הנמנע שינהג בתבונה יתירה? ניתן לקוות למחילה, אני מקווה! – אך כהד פיוטי של ההרפתקה המשעממת דעי לך, הטובה שביועצות, שברגע שבו רציתי להמשיך ולנוס על נפשי, מוצלף בידי הדמון שלי, לכד אותי המתוק שבכשפים בחבלי קסם. בשמחתו לאידי שאף הדמון לעשות את העמוק שבסודות לבי לחוכא ואיטלולא, אז נדה רוח המוזיקה האדירה בכנפיה, ולפני קול המלמול הֶעָרֵב ניעורו הנוחם, התקווה, ואפילו הערגה, שהיא היא האהבה בת האלמוות עצמה ועונג נעורי הנצח – יוליה שרה!"

קרייזלר השתתק. בנצון האזינה בדריכות, להוטה לשמוע מה יבוא כעת. כיוון שהקאפלמייסטר נראה כאבוד במחשבות אילמות, שאלה בחביבות קרה: "כלום באמת מוצא אתה את שירתה של בתי נעימה, יוהאנס יקר?"

קרייזלר קם נסער, אך אנקה מעומק החזה החניקה את שביקש לומר.

"ובכן," המשיכה היועצת, "זה חביב עליי ביותר. יוליה יכולה ללמוד ממך הרבה מאוד, קרייזלר יקר, בכל הנוגע לשירה אמתית, שכן את הישארותך כאן רואה אני כדבר מוגמר."

"גבירה נערצת," פתח קרייזלר, אבל באותו הרגע נפתחה הדלת ויוליה נכנסה פנימה.

משהבחינה בקאפלמייסטר הוארו פניה הנאווים בחיוך מתוק ו'אח!' שקט נפלט משפתותיה.

בנצון נעמדה, לקחה את הקאפלמייסטר בידו והובילה אותו אל יוליה, באומרה: "ובכן ילדתי, הנה האיש המוזר – "

(מ"מ) פונטו הצעיר על כתב היד האחרון שלי, שהיה מונח לידי, ולפני שיכולתי לעכב בעדו, אחז בו בין שיניו, רץ כנשוך נחש ואיננו. בתוך כך פלט צחוק של שמחה לאיד וכבר בשל כך היה עליי להניח שלא רק משובת נעורים דרבנה אותו אל החטא, אלא שדבר נוסף היה בגו. במהרה אורו עיני.

לאחר כמה ימים נכנס האיש שפונטו הצעיר עמד בשירותו אל המייסטר שלי. היה זה, כפי שלמדתי מאוחר יותר, האדון לותאריו, פרופסור לאסתטיקה בגימנזיום של זיגהרטסוויילר. לאחר הברכות הרגילות התבונן הפרופסור סביב החדר ומשהבחין בי אמר: "האם לא תרצה, מייסטר יקר, להרחיק את הקטן שם מן החדר?" – "למה?" שאל המייסטר, "למה? – הרי חיבבת חתולים, פרופסור, ובמיוחד את יקירי, החתול מור המעודן והנבון!" – "אכן," אמר הפרופסור בצחוק מלגלג, "אכן מעודן ונבון, זה נכון! – אבל עשה חסד עמדי, מייסטר, והרחק את חביבך, שכן עליי לדבר עמך על דברים שאינו רשאי לשמוע בשום אופן." – "מי?" קרא מייסטר אברהם, בוהה בפרופסור. "ובכן," המשיך זה, "החתול שלך. אני מבקש ממך, אל תשאל עוד אלא עשה את שביקשתי." – "והרי זה מוזר." אמר המייסטר, בעודו פותח את דלת הקבינט וקורא לי פנימה. נעניתי לקריאתו, אך מבלי שיבחין התגנבתי שוב פנימה והסתתרתי במדף התחתון של ארון הספרים, כך שיכולתי להשקיף על החדר בהיחבא ולשמוע כל מילה שנאמרה.

"וכעת רוצה אני," אמר מייסטר אברהם, בעודו מתיישב בכורסתו מול הפרופסור, "וכעת רוצה אני לדעת: איזה סוד, לכל הרוחות, עליך לגלות לי, שצריך להישאר מוסתר ממור, חתולי הישר?"

"אמור לי," פתח הפרופסור בסבר פנים מהורהר ורציני מאוד, "אמור לי תחילה, מייסטר יקר, מה דעתך על העיקרון שלפיו, בהינתן בריאות הגוף, אך מבלי להתייחס ליכולת אינטלקטואלית מולדת, לכשרון או לגאונות, יכול חינוך ממושטר במיוחד ליצור מכל ילד, תוך זמן קצר – דהיינו, עוד בשנות הילדות – גיבור במדע ואמנות?"

"אי," השיב המייסטר, "מה יכולה להיות דעתי על עיקרון זה, למעט שהוא מטופש וחסר טעם? אפשר, אולי אפילו בקלות, להאביס באופן שיטתי ילד שניחן בזיכרון טוב וביכולת תפיסה שדומה לה ניתן למצוא בין הקופים, בדברים רבים, שאותם יציג אז לראווה בפני הבריות; אלא שילד זה חייב להיות נעדר יצירתיות טבעית מכל וכל, אחרת תיאבק רוחו הפנימית, הטובה יותר, בפרוצדורה המחרידה. אך נער תם שכזה, שפוטם עד שובע בכל נתחי הידע שאפשר לבלוע, מי יוכל לקרוא לו "מלומד" במובן האמתי של המילה?"

"העולם!" קרא הפרופסור בלהט, "העולם כולו! – הו, זה מזעזע! – כל אמונה בכוח האינטלקטואלי הפנימי, הנעלה, המולד, היוצר לבדו את המלומד, את האמן, הולכת כעת, בשל אותו עיקרון מטורף וטמא, לעזאזל!"

"אל תתרגש," אמר המייסטר בחיוך, "ככל הידוע לי, הוכשר בגרמניה הטובה שלנו רק תוצר אחד ויחיד של שיטת חינוך זו[116], העולם דיבר עליו במשך זמן מה ואחר חדל לדבר משהבין כי המוצר פשוט אינו מוצלח במיוחד. יתר על כן, אותו פרפאראט לבלב בדיוק כשילדי הפלא, שהציגו את אמנותם תמורת תשלום זעום בדומה לכלבים ולקופים שאולפו ברוב עמל, היו באפנה."

"כך מדבר אתה עכשיו," התערב הפרופסור, "כך מדבר אתה עכשיו, מייסטר אברהם, ואנשים אף יאמינו לך, אם אינם מכירים את המוקיון החבוי בך, אם אינם יודעים שכל חייך הם שורה של ניסויים מוזרים בתכלית. רק הודה בזאת, מייסטר אברהם, רק הודה כי לגמרי בחשאי, בסודי סודות, התנסית באותו עיקרון, אך רצית להתעלות על האיש, על יוצרו של אותו פרפאראט שעליו דיברנו. – רצית, לכשתהיה מוכן ומזומן, להופיע עם תלמידך ולהכות את כל הפרופסורים בעולם כולו בתדהמה ובייאוש, רצית לעשות את העיקרון היפה "non ex quovis ligno fit Mercurius[117]" לחוכא ואיטלולא! – ובכן, בקצרה, הנה בול העץ, אבל במקום מרקוריוס יש חתול!" – "מה אתה סח?" קרא המייסטר, מתגלגל בצחוק רם, "מה אתה סח, חתול?"

"רק אל תכחיש," המשיך הפרופסור, "רק אל תכחיש, ניסית על הקטן שם בחדר את אותה שיטת חינוך תיאורטית, לימדת אותו לקרוא, לכתוב, הנחלת לו את המדעים, ועכשיו כבר מהין זה לשחק את המחבר ואפילו לחבר חרוזים."

"ובכן," אמר המייסטר, "הרי זה באמת הדבר המטורף ביותר ששמעתי אי פעם! – אני חינכתי את חתולי? אני הנחלתי לו את המדעים? – אמור, איזה חלומות מקרקשים בראשך, פרופסור? – אני מבטיח לך, שאין לי ולו שמץ של מושג על חינוכו של חתולי ואני אף רואה בכגון דא דבר בלתי אפשרי לחלוטין."

"כך?" לָאַט הפרופסור, הוציא מכיסו מחברת שבה הכרתי בן רגע את כתב היד שנשדד ממני על ידי פונטו הצעיר, וקרא:

 

שאיפה אל הנעלה

 

אָח! מָה אִתִּי? בַּמֶּה חָזִי נִרְעָד?

בְּאֵיזוֹ נְבוּאַת-הַלֵּב נַפְשִׁי רוֹטֶטֶת?

הַאִם זׂאת מַחֲשָׁבְתִּי הַמְּהֻפְּנֶטֶת

בִּמְעוּפָה אֵין סוֹף אֲחַר גְּאוֹן הָעַד?

 

וּמַשְׁמָע מַשְׁמָעוּת? מַה פֵּשֶׁר שֶׁחֻדַּד

בַּחֲדִירָה שֶל אַהֲבָה מֻחְלֶטֶת

אֶל הַחַיִּים, תְּשׁוּקָה שֶׁל דְּבַשׁ לוֹהֶטֶת,

מְאֵיזוֹ סַכָּנָה הַלֵּב שֶׁלִּי נֶחֱרָד?

 

אֶשְׁאַף לְיַבָּשָׁה קְסוּמָה וּרְחוֹקָה,

אֵין אַף מִלָּה, אַף קוֹל וְהַלָּשׁוֹן קְרוּשָׁה.

תִּקְוָה תִּבְעַר בְּעֹז עֵת הָאָבִיב הַקַּר

 

תַּתִּיר אוֹתִי מִיָּד מִכְּלוּב הַמּוּעָקָה

נֶחֱלֶמֶת, בַּחוּשִׁים וּבְיֶרֶק הַחֻרְשָׁה.

עֲלֵה, לִבִּי! בִּכְנָף תְּפוֹס פֵּשֶׁר הַנִסְתָּר.

 

אני מקווה שכל קוראיי החביבים יכירו במופתיותה של סונטה נהדרה זו, שנבעה מעמקי נפשי העמוקים ביותר, וישתאו לי עוד יותר כשאבטיח, כי היא נמנית עם הראשונות שחיברתי אי פעם. אך הפרופסור, ברשעותו, הקריא אותה בדרך כה חסרת הטעמה, כה נתעבת, עד שאני עצמי בקושי הכרתיה, ועד שעמדתי, מוכרע בידי התקף זעם פתאומי – עניין שבשגרה בקרב משוררים צעירים – להגיח ממחבואי, לזנק על פניו של הפרופסור ולהניח לו לחוש עד כמה חדים טפריי. המחשבה הנבונה כי בשעה שהשניים, המייסטר והפרופסור, יראו לי את נחת זרועם תהיה ידי בהכרח על התחתונה, אפשרה לי להשתלט בכוח על זעמי. ובכל זאת נפלט לי שלא ברצוני מיאו רטנוני, שהיה מסגיר אותי ללא ספק לולא שב ופרץ המייסטר, משסיים הפרופסור עם הסונטה, בצחוק מהדהד, שכמעט והכאיב לי עוד יותר מגמלוניותו של הפרופסור.

"הוהו," קרא המייסטר, "באמת, סונטה ראויה מאין כמוה לחתול, אלא שעדיין אינני יורד לסוף תעלולך, פרופסור, מוטב שתאמר לי ישירות לאן אתה חותר."

מבלי לענות למייסטר דפדף הפרופסור בכתב היד וקרא עוד:

 

גְּלוֹסָה[118]

 

אַהֲבָה תָּמִיד נוֹדֶדֶת

יְדִידוּת תָּמִיד לְחוּד

אַהֲבָה מַהֵר צוֹעֶדֶת

יְדִידוּת צָרִיךְ לָצוּד.

 

צְלִיל עֶרְגָּה, יִבּוּב בּוֹקֵעַ

מִכָֹּל צַד אוֹתִי הִקִּיפוּ

כְּאֵבִים הֵן הֶעְדּיפוּ

אוֹ תְּשוּקוֹת, אֵינִי יוֹדֵעַ.

גַּם אוֹתִי מְתַעְתֵּעַ,

אִם חֲלוֹם אוֹתִי עוֹטֵף?

מְצָא לָחוּשׁ מִלָּה יוֹקֶדֶת

וּלְגֶשֶׁם מְטַפְטֵף

עַל הַגַּג וּבַמַרְתֵּף

אַהֲבָה תָּמִיד נוֹדֶדֶת.

 

יֵרָפְאוּ כָּל הַגְּדָמִים

שֶׁאֶרוֹס לְעוֹלָם גּוֹדֵעַ

לֵב וָרוּחַ, אָח וָרֵעַ,

חִישׁ יַחֲלִימוּ מִפְּצָעִים

בַּיָּמִים הַדּוֹמְמִים.

חֲתוּלֵי מוֹפֵת, כָּל גֹּדֶל –

אֶפְשָׁרִי זֶה אוֹ אָבוּד?

לֹא! לַעֲזָאזֵל הַשְׁטְרוּדְל!

שֵׁב לְיַד תָּנוּר עִם פּוּדֶל,

יְדִידוּת תָּמִיד לְחוּד.

 

דַּע הֵיטֵב, אֵין לְנַצֵּחַ

 

"לא," קטע כאן המייסטר את הפרופסור המקריא, "לא, ידידי, אתה באמת מתגרה בסבלנותי! אתה או מוקיון אחר השתעשעתם בחריזת חרוזים ברוחו של חתול, שאמור להיות דווקא מור הטוב שלי, ועכשיו תמתח אותי עם זה כל הבוקר. זו אינה בדיחה רעה, אגב, והייתה מוצאת חן במיוחד בעיני קרייזלר. הוא ודאי לא ימנע מלשלב אותה במסע ציד קטן, שאתה עצמך עלול להיות החיה הנרדפת בסופו. אבל עכשיו, השל נא את תחפושתך המתוחכמת ואמור לי בכל הכנות והיובש, מהו, בעצם, טעמה של בדיחתך המוזרה."

הפרופסור סגר את כתב היד, התבונן לו למייסטר בכובד ראש בעיניו ואז אמר: "את הדפים הללו הביא לי לפני כמה ימים פונטו, הפודל שלי, העומד, כידוע לך, ביחסי ידידות עם החתול מור שלך. הוא אמנם נשא את כתב היד בין שיניו, ממש כשם שהוא נוהג לשאת הכול, אך הוא הניח אותו בחיקי שלם לחלוטין ובתוך כך הראה לי בבירור, שקיבל זאת מלא אחר מאשר מידידו מור. מיד כשהעפתי בו מבט, משך כתב היד המיוחד והאופייני את לבי, אך משקראתי מעט עלתה בי, בעצמי איני יודע באיזו דרך בלתי נתפסת, המחשבה המוזרה שמור יכול היה לעשות את כל זה בעצמו. ככל שהרבה ההיגיון, ולמעשה ניסיון חיים מסוים, שאנו כולנו איננו יכולים לחמוק ממנו, ושלבסוף שוב איננו אלא ההיגיון גופו, ובכן, ככל שהרבה ההיגיון לומר לי שאותה מחשבה אינה שפויה, שכן אין ביכולתם של חתולים לא לכתוב ולא לחבר חרוזים, כך לא יכולתי להפטר ממנה לגמרי. החלטתי לצפות במור שלך ועליתי לעליית הגג שלי, שכן מפונטו שלי למדתי שמור מרבה לפקוד את עליית הגג שלך, הסרתי כמה רעפים, וכך התקנתי לי תצפית חופשית לצוהר גגך. ומה אני רואה? – האזן ותשתומם! – בפינה המבודדת ביותר של עליית הגג יושב החתול שלך! – יושב זקוף לפני שולחן קטן שכלי כתיבה ונייר מונחים עליו, רגע יושב ומחכך את כפתו במצחו ובעורפו ואז מעבירה על פניו, רגע טובל את הנוצה, כותב, שוב עוצר, כותב מחדש, חוזר וקורא את שנכתב, נוהם (יכולתי לשמוע זאת), נוהם ומגרגר בהנאה גדולה. – וסביבו מונחים ספרים שונים, שלפי כריכתם הוצאו מספרייתך."

"איזה מעשה שטן הוא זה?" קרא המייסטר, "מיד אבדוק האם חסרים לי ספרים."

והוא קם וניגש אל ארון הספרים. משהבחין בי, נרתע שלשה צעדים לאחוריו ובהה בי, כולו תדהמה. אך הפרופסור קרא: "אתה רואה, מייסטר? אתה חושב שהקטן יושב לו בתמימות בחדר שבו סגרת אותו, והנה התגנב זה פנימה אל ארון הספרים כדי ללמוד או, מה שסביר יותר, כדי לצותת לנו. עכשיו שָמע את כל מה שדיברנו ויוכל לנקוט צעדים בהתאם." – "חתול," פתח המייסטר ומבטו הנדהם מוסיף להשתהות עליי, "חתול, אילו ידעתי שאתה, מתכחש מכל וכל לטבעך הטבעי הישר, נפניתָ באמת לחיבור חרוזים מגוחכים, כמו אלה שהקריא הפרופסור, אילו יכולתי להאמין שבאמת אתה להוט אחר המדעים ולא אחר העכברים, אני מאמין שיכולתי לצרום לך את אוזניך עד להכאיב, או אפילו– "

אימה חשכה נפלה עליי, עצמתי את עיניי והעמדתי פני ישן שנת ישרים.

"אבל לא, לא," המשיך המייסטר, "הבט רק לרגע לכאן, פרופסור, וראה איך ישן חתולי ההגון, כה חסר דאגה, ואמור בעצמך אם יש בקלסתרו טוב המזג משהו שיכול לרמז על מעשי קונדס מופלאים וחשאיים, דוגמת אלה שבהם אתה מאשים אותו – מור! – מור!"

כך קרא לי המייסטר ואני לא נמנעתי מלענות, כהרגלי, בקרר קרר שלי, מלפקוח את העיניים, להתרומם ולקמר את גבי מעלה בחן רב.

הפרופסור זרק לי על ראשי בכעס רב את כתב היד, אבל אני (בהשראת ערמומיותי המולדת) התנהגתי כאילו רצה זה לשחק איתי ופיזרתי, בקפיצות ופיזוזים, את הניירות אנה ואנה, עד שפיסות נייר התעופפו לכל עבר.

"עכשיו," אמר המייסטר, "עכשיו ברור לגמרי שטעות בידך, פרופסור, ושפונטו שלך כיזב מעט. ראה רק איזה פוגרום עורך מור בשירים, איזה משורר היה מסכים שכך יערכו את כתב היד שלו?"

"הזהרתי אותך, מייסטר, עכשיו עשה כרצונך." השיב הפרופסור ועזב את החדר.

באותה עת האמנתי שהסערה חלפה, אך עד כמה שגיתי! – למגינת לבי הגדולה התייצב מייסטר אברהם נגד חינוכי המדעי, ואף על פי שנהג כאילו לא האמין כלל לדבריו של הפרופסור, הנה בכל זאת הבחנתי במהרה שעקב אחריי באשר אלך, חסם בפניי את השימוש בספרייתו על ידי כך שסגר בקפידה את הארון, ולא הסכים יותר שאשתרע, כמו פעם, על שולחן הכתיבה שלו, בין הניירות.

כך באו סבל וצרה על נעוריי בעודם בְּאִבָּם! מה יכול להכאיב לגאון יותר מאשר לראות את עצמו לא מוערך, נלעג אפילו – מה יכול למרר את חייה של רוח גדולה יותר ממעידה על אבני נגף שם, במקום שבו ציפתה לכל תמיכה אפשרית ולה בלבד? – אך ככל שיכבד העול, אדיר יהיה כוח פריקתו, ככל שתימתח הקשת הדרוכה, תהי הירייה נוקבת! – גם אם ננעלו בפניי שערי קריאה, הנה רוחי שלי עבדה ביתר חירות ומעצמה יצרה.

מר נפש כפי שהייתי, העברתי בתקופה זו לילות וימים רבים במרתפיו של הבית, שם הוצבו כמה מלכודות עכברים, ויתר על כן התאספו שם המוני חתולים בני גילאים ומעמדות שונים.

מראש פילוסופי אמיץ לא ייעלמו גם הסודיים שבקשרים בין החיים לחיים, והוא מבין כיצד בדיוק מתפתחים החיים מהם ברוח ובמעש. כך גם התחוורו לי במרתפים יחסי החתולים ומלכודות העכברים בפעולתם ההדדית. בהיותי חתול שרוחו כנה ואצילית, נצבט לבי כשנאלצתי להבחין כיצד עוררו אותן מכונות מתות בפעולתן המדויקת רפיון גדול בצעירי החתולים. אחזתי בנוצתי וכתבתי את היצירה בת האלמוות שכבר הזכרתי קודם, לאמור: 'מלכודות עכברים והשפעתן על גישתה ופעלתנותה של החתוליות'. בספרון זה הצבתי לנגד עיניהם של גורי החתולים הנרפים מראה, שבה היו אנוסים להתבונן בעצמם בוותרם על כל כוחם, נושאים בשלווה, בעצלות, ברפיון, את ריצתם של העכברים הנבזים אל קתלי החזיר! – ניערתי אותם משנתם במילים רועמות. – לצד התרומה השימושית שעבודה קטנה זו הרימה, ללא ספק, היה בכתיבתה עוד יתרון עבורי והוא שבמהלכה לא נזקקתי לתפוס אף עכבר ואף אחריה, היות ודיברתי בקול ענות שכזה, לא יכול היה איש להעלות בדעתו לדרוש ממני לתת בפועל דוגמא אישית לגבורה שלה הטפתי.

בזאת יכולתי לנעול עכשיו את סיפור תקופת חיי הראשונה ולעבור לחודשי נעוריי האמתיים, הנושקים לגיל הבגרות; אך לא אוכל לחסוך מקוראיי רבי החסד את שני הבתים האחרונים של הגלוסה הנהדרת, שהמייסטר שלי לא רצה לשמוע. הנה הם:

 

דַּע הֵיטֵב, אֵין לְנַצֵּח

לְטִיפָה רַכָּה כַּמֶּשִׁי,

מוּל בָּשְׂמֵי וְרָדִים אֵין יֶשַׁע.

קוֹל אוֹהֵב בּשִׁיר פּוֹצֵחַ.

וְאִישׁוֹן שִׁכּוֹר? פִּכֵּחַ?

הַיִרְאֶה קְפִיצַת כְּלִיל יֹפִי

שֶׁבְּיֶגַע מְהַדְהֶדֶת

קְרִיאַתָּה וְעֵדֶן אֹפִי

מִתְנוֹסֵס לְלֹא כָּל דֹפִי,

אַהֲבָה מַהֵר צוֹעֶדֶת.

 

כִּסּוּפִים וְגַעְגּוּעַ

לִפְעָמִים לוֹכְדִים חוּשֵׁינוּ,

אַךְ קְצָרָה תְּקוּפַת אָשְׁרְנוּ,

כַּמָּה זְמַן נִשְׁמַח לָנוּעַ?

יְדִידוּת נִצְּתָה בְּרֹגַע

לְאוֹרַהּ הַדַּק שֶל נֹגַהּ

כְּדֵי לִמְצֹא אָצִיל אָהוּד

כֵּן, אַמִּיץ, גִּבּוֹר בְּלִי טוֹגָה,

אֲטַפֵּס עַל קִיר גָּבֹוהַּ

יְדִידוּת צָרִיךְ לָצוּד.

 

(דפ"ט) – באותו ערב בדיוק הֶלֶך רוח נעים ועליז שכזה, שלא הורגש אצלומזה זמן רב למדי. והיה זה הלך רוח זה שאפשר את התרחשותו של הבלתי נשמע: מבלי להתלקח בחמת זעם ולברוח משם, כמנהגו במצבים דומים, האזין בשלווה ואפילו בחיוך חביב למערכה הראשונה, שהייתה מייגעת אף יותר משהייתה ארוכה, של טרגדיה נוראית, שחיבר סגן צעיר ומבטיח עם לחיים אדומות ושיער מקורזל היטב, ודקלם בגינונים של המבורך שבמשוררים. אכן, לאחר שסיים שאל אותו הסגן האמור בלהיטות מה חשב על השירה, ובעוד פניו מביעים את העונג הפנימי הרך ביותר הסתפק בהבטחה שהבטיח לגיבור המלחמות והחרוזים הצעיר, כי דוגמת המערכה – אותו נתח משובח, טרף לאסתטיקנים אניני טעם – הכילה בהחלט רעיונות נפלאים, שבשבח גאוניותם רבת המקוריות דיברה כבר העובדה שגם משוררים גדולים ובעלי שם, כמו למשל קלדרון, שייקספיר ובין המודרניים שילר, נתקלו בהם. הסגן הרבה לחבקו והודה בהבעה מסתורית שחשב לענג במערכה הראשונה כולה, שאין מושלה, מחלקה שלמה של הנבחרות בעלמות, ביניהן ניתן למצוא אפילו גרפית אחת, הקוראת ספרדית ומציירת בשֶמֶן, ועוד באותו ערב. משהובטח לו שייטיב במיוחד לעשות כן, רץ משם נלהב כולו.

"איני מבין," אמר אז יועץ הסתרים הקטן, "איני מבין אותך היום בכלל, יוהאנס היקר, את עדינותך שאין לתארה! – כיצד יכולת להאזין לדברים הבנאליים לגמרי הללו בשלווה כה רבה, בקשב כה רב! – אימה ופחד אחזוני כשהתנפל עלינו הסגן, מבלי שצפינו, אנו חסרי המגן, שום סכנה, ובאין מושיע כרךסביבנו את אלף לולאות חרוזיו האינסופיים! – חשבתי שבכל רגע תתפרץ לדבריו, כמנהגך גם לנוכח אמתלות פחותות מאלה; אבל אתה נותר שלֵו, מבטך אף מביע שביעות רצון, ולבסוף, בעוד אני, מצדי, חש חלש ומיוסר, אתה שולח את האומלל לדרכו באירוניה שאפילו אין בכוחו לתפוס, ולא מזהיר אותו למצער, לעתיד לבוא, שהדבר היה הרבה יותר מדי ארוך ושנדרשים בו קיצוצים משמעותיים."

"אח," השיב קרייזלר, "מה כבר יכולתי להשיג בעצה מעוררת רחמים זו! – היכול אפוא משורר תמציתי כמו הסגן היקר שלנו לקצץ ביעילות בחרוזיו קיצוץ כלשהו, האם אינם חוזרים וצומחים לו תחת ידו? – והאם אינך יודע שבכל מקרה, חרוזיהם של המשוררים הצעירים שלנו ניחנו בכוח הרגנרציה של הלטאות, החוזרות ומצמחות את זנבן בעליזות, אפילו אם כרתו להן אותו מהשורש! – אך אם אתה סבור שהאזנתי לדקלומי הסגן בשלווה, טעות גדולה בידך! – הסערה חלפה, כל הדשאים והפרחים בגן הקטן הרימו את ראשיהם הכפופים וגמעו בלהיטות את נקטר השמים, שנפל מצעיפי העננים מטה בטיפות בודדות. נעמדתי תחת עץ התפוח הגדול המלבלב, הקשבתי לקול הרעמים הדועך בהרים הרחוקים, קול שהדהד בנשמתי כנבואה על דברים שאין להביעם, והתבוננתי בכחול השמים, שכמו הביטו בעיניים מאירות מכאן ומשם דרך העננים הנמלטים. – אבל בינתיים קרא הדוד, אני צריך להיכנס יפה הביתה ולא לתת ללחות המרגיזה להרוס לי את החלוק הפרחוני החדש, שמא אצטנן בדשא הרטוב. ואז שוב לא היה זה הדוד שדיבר אלא איזה תוכי או זרזיר מנוול, מאחורי השיח או בתוך השיח או אלוהים יודע איפה, שנהנה הנאה חסרת טעם להתגרות בי בצרחו אליי כל מיני מחשבות ערֵבות מתוך שייקספיר בסגנונו שלו. ושוב היה זה הסגן והטרגדיה שלו! – יועץ סתרים, נסה להתאמץ ולהבחין כי היה זה זיכרון ילדות שחטף אותי ממךָ ומהסגן. באמת שעמדתי, ילד בן שתים עשרה לכל היותר, בגנו הקטן של הדוד ולבשתי את חלוק הציץ[119] היפה ביותר שעלה אי פעם בדעתו של מדפיס כותנה, ולשווא בזבזת היום, הו יועץ סתרים, את אבקת הקטורת המלכותית שלך שכן לא הרגשתי בדבר זולת ניחוחו של עץ התפוחים שלי בפריחתו, אפילו לא בשמן השיער שהחרזן מושח בו את ראשו, ראש שעליו לא יוכל לעולם לגונן בכתר מרוח או מסערה; למעשה אסור לו לחבוש עליו דבר מלבד לֶבֶד ועור, שנמשחו לצ'אקו[120] בידי התקנות! – מספיק, חביבי, משלושתנו היית אתה השה היחיד שהציע עצמו לעולָה בפני מאכלת הטרגדיה השטנית של הגיבור המפויט. שכן בעוד אני, כל גַפָּיי אסופים בקפידה, התגלמתי לי כגולם בתוך החלוק הקטן, ובקלילות של בן שתים עשרה שנים ושנים עשר לוטים[121] קִפַּצתי אל הגן שהזכרתי כמה פעמים, כילה מייסטר אברהם, כמו שאתה רואה, שלשה עד ארבעה גיליונות של היפים שבדפי התווים, כדי לגזור מהם כל מיני בריות פנטזיה מענגות. גם הוא חמק, אם כך, מהסגן."

קרייזלר צדק, מייסטר אברהם ידע לגזור דפי קרטון כך שגם אם בסבך הגזירים לא ניתן היה להבחין ולו בשמץ משמעות הנה, משהוארו הדפים מאחור, יצרו הצלליות שהוטלו על הקיר את המוזרות שבצורות בכל מיני קבוצות. אם סלד מייסטר אברהם סלידה טבעית מכל הקראה שהיא בזכות עצמה, הרי שחרזנותו של הסגן הייתה מאוסה עליו במיוחד, מעומק לבו, ולכן לא יכול היה שלא לתפוס בלהיטות, כשהסגן אך זה פתח ודִבֵּר, בדפי התווים הקשיחים שנחו במקרה על שולחנו של יועץ הסתרים, להוציא מספרים קטנות מכיסו ולשלוח ידו במשהו שחילץ אותו לגמרי מהתקפתו של הסגן.

"שמע," פתח כעת יועץ הסתרים, "שמע, קרייזלר, – ובכן היה זה זיכרון ילדות שעלה בדעתך ולזיכרון זה אפשר בהחלט לייחס את היותך כה מתון, כה חביב – שמע, ידידי אהוב לבי! צר לי, כמו לכל אלה שמכבדים ושאוהבים אותך, על שאינני יודע דבר וחצי דבר על חייך המוקדמים, על שאתה מתחמק בעוינות כזו מן השאלה הקלה ביותר בעניין, על שאתה אפילו מכסה במכוון את עברך ברעלה, שהיא בכל זאת שקופה מכדי שמיני תמונות הנוצצות דרכה בעיוות מוזר לא יגרו את הסקרנות. היה כן עם אלה שבהם אתה, בכל זאת, נותן את אמונך."

קרייזלר לטש ביועץ הסתרים עיניים משתאות, כמי שניעור משינה עמוקה ודמות לא מוכרת וזרה ניבטת ממולו, ואז פתח ואמר ברצינות רבה:

"ביומו של הקדוש יוהאניס כריזוסטומי[122], כלומר, בעשרים וארבעה בינואר של שנת אלף שבע מאות ועוד כמה כתוספת, בשעות הצהריים, נולד אחד שהיו לו פנים וידיים ורגליים. האב בדיוק אכל מרק שעועית ומרוב שמחה שפך לעצמו מלֹא הכף על הזקן, ועל כן היולדת, אף שלא ראתה זאת, צחקה כל כך עד שהרעד ניתק לו, לנגן הלאוטה שניגן בפני הרך הנולד את המורקי[123] החדיש ביותר שלו, את כל המיתרים, והוא נשבע במצנפת הלילה עשוית האטלס של סבתו, שבכל הנוגע למוזיקה יישאר האנס האזֶה[124] הקטן שלומיאל אומלל לנצח נצחים. לנוכח זאת ניגב לעצמו האב את הסנטר ואמר בפאתוס רב: "הוא אמנם יקרא יוהאנס, אבל בשום פנים לא יהיה האזֶה!" נגן הלאוטה – "

"אנא ממך," קטע יועץ הסתרים הקטן את הקאפלמייסטר, "אנא ממך, קרייזלר, אל תבוסס בסוג ההומור הארור, שנשימתי, אני בהחלט יכול לומר, נעתקת ממנו. וכי אני דורש ממך אוטוביוגרפיה שימושית? אינני רוצה אלא שתעניק לי תמונות אחדות מחייך המוקדמים, לפני שהכרתיך. – הלא באמת אינך יכול לנטור לסקרנות, שאין לה שום מקור אחר מלבד חיבה עמוקה מקרב לב. ואגב כך, פשוט מכיוון שאתה מצטייר כמוזר למדי, אתה חייב להשלים עם כך שהכול מאמינים שרק החיים הצבעוניים ביותר, שורה של התרחשויות אגדיות, יכלו ללוש ולעצב מבנה נפשי כשלך." – "הו שגיאה גסה," אמר קרייזלר, נאנח עמוקות, "הו שגיאה גסה, תקופת נעורי דומה לשדה בור צחיח, ללא לבלובים ופרחים, רוח ונפש מתנוונות בשיממון חסר תקווה!"

"לא לא," קרא יועץ הסתרים, "אין זה כך, שכן אני יודע, לפחות, שבשדה בור זה צומח גן קטן ויפה, עם עץ תפוחים מלבלב, שריחו מאפיל על הקטורת המלכותית הטובה ביותר שלי. ובכן! אני מציע, יוהאנס, שתוציא החוצה אותו זיכרון מילדותך המוקדמת, שהיום, כמו שזה עתה אמרת, מעסיק את כל מחשבותיך."

"גם אני," אמר מייסטר אברהם, בעודו גוזר לנזיר קפוצ'יני שזה עתה הושלם את הגלחת, "גם אני חשבתי, קרייזלר, שבהלך רוחך העכשווי, הנסבל, לא תוכל להיטיב עשות מלפתוח את לבך, או את נפשך, או איך שתעדיף לקרוא כרגע לתיבת האוצרות הקטנה שלך, ולמשות החוצה דבר זה או אחר. כלומר, כיוון שכבר הסגרת פעם אחת, שרצת החוצה אל הגשם כנגד רצונו של הדוד החרד ושהקשבת, מעשה תִפלות, לנבואות הרעם הגוסס, תוכל באותה מידה לספר יותר, איך התרחש אז הכול. אבל אל תשקר, יוהאנס, הלא אתה יודע, שלפחות במה שנוגע לזמנים שבהם התחלת ללבוש אברקיים וקלעו לך את צמת השיער הראשונה, הנך נמצא תחת השגחתי."

קרייזלר רצה להשיב דבר מה, אבל מייסטר אברהם נפנה במהירות ליועץ הסתרים הקטן ואמר: "לא תאמין כלל, אדון נעלה, עד כמה מתמסר יוהאנס שלנו בכל מאודו לרוח השקר הרעה כשהוא מספר על תקופת ילדותו המוקדמת ביותר, מה שמתרחש, אמנם, לעתים רחוקות מאוד. בדיוק כשהילדים אומרים עדיין: "פא פא" ו"מא מא" ומושיטים את אצבעותיהם לאש, בדיוק בזמן הזה הוא טוען שכבר הבחין בכל והעמיק להתבונן אל לב האדם."

"אתה עושה לי עוול," אמר קרייזלר, בחיוך ענוג ובקול רך, "אתה עושה לי עוול גדול, מייסטר! וכי ביכולתי, אפוא, לשטות בך בסיפורים על כישורים אינטלקטואליים שהקדימו להבשיל, כאחד הטרזנים הריקים? – ואני שואל אותך, יועץ סתרים, אם לא עולה גם בגורלך, שלנגד עיני רוחך עולים, מלאי אור, רגעים מזמן שהרבה אנשים חכמים להדהים רואים בו זמן של קיום צמחי ותו לא,[125] ואינם מוכנים לייחס לו דבר למעט אינסטינקט טהור, אינסטינקט שעלינו להעניק לחיות זכות ראשונים עליו? – סבורני שזהו עניין מיוחד במינו! – בלתי חקירה לעד נותרת התעוררותנו הראשונה למודעות צלולה! – לו ניתן היה שתתרחש באבחה אחת, אני מאמין שהזעזוע שבכך היה חייב להמיתנו. – מי לא נחרד פעם ברגע הראשון שהתעורר מחלום עמוק, משינה לא מודעת, אז נאלץ, בחושו את עצמו, להיזכר בעצמו? – ואולם, כדי שלא ארחיק ואובד, סבורני שכל רושם נפשי חזק באותו זמן התפתחות מותיר אחריו זרע, העולה כפורח עם נביטתם של הכישורים האינטלקטואליים, וכך ממשיכים כל הכאב, כל התשוקה של אותן שעות שחרית לחיות בנו. והקולות שדמיינו לשמוע רק בחלום, בהעירם אותנו משנתנו, הם באמת קולותיהם המתוקים והעגמומיים של האהובים, שעדיין ממשיכים ומהדהדים בנו! – אבל אני יודע למה מרמז המייסטר. אך ורק לסיפור על הדודה המתה, שברצונו לשלול ממני ושאני, בכדי להרגיזו כהוגן, אספר לך מיד, יועץ סתרים, אם תבטיח שתתיר לי מעט ילדותיות רגשנית. – באשר למרק השעועית ונגן הלאוטה –" – "הו," קטע יועץ הסתרים את הקאפלמייסטר, "הו, הס, הס, עכשיו הבחנתי בבירור שאתה מנסה לשטות בי, והרי זה כנגד כל הרגל ומנהג."

"חס וחלילה," המשיך קרייזלר, "חס וחלילה, יקר לבי! אבל מִנַגן הלאוטה מוכרח אני להתחיל, שהרי ממנו נמשך והולך המעבר הטבעי ביותר אל הלאוטה, שצליליה השמימיים ערסלו את הילד לחלומות מתוקים. אחותה הצעירה של אמי הייתה נגנית וירטואוזית בכלי זה, שהוגלה באותה עת אל מחסן הגרוטאות המוזיקלי. גברים מיושבים בדעתם, היודעים לכתוב ולְחַשב ובוודאי עוד הרבה יותר מכך, הזילו דמעות בנוכחותי משרק נזכרו בנגינת הלאוטה של מָמָזֶל סופי המנוחה. על כן אי אפשר להאשים אותי על שאני, ילד צמא, לא אדון לעצמי ועדיין ללא תודעה מניצת במילה ובדיבור, גמעתי לתוכי בגמיעות גסות את כל עוגמתו של קסם הצליל הנפלא, שזרם מקרבה של נגנית הלאוטה. – אבל אותו נגן לאוטה שעל העריסה היה מורה של המנוחה – קטן קומה, עם רגליים מעוקמות די צורכן, שנקרא מסייה טוּרְטֵל[126] וחבש פאה לבנה נקייה מאוד עם שק שיער רחב, כמו גם מעיל אדום. – אני מספר זאת רק כדי להדגים באיזו בהירות עולות בי דמויותיו של אותו הזמן, וכדי שלא מייסטר אברהם ולא איש מלבדו יפקפקו בי כשאני טוען שאני מוצא את עצמי, ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, בחיקה של עלמה שעיניה המביטות בנועם מאירות לי היישר אל תוך נשמתי, שאני שומע עדיין את הקול המתוק שדיבר אליי, שר לי, שאני מיטיב כל כך לזכור עדיין איך הרעפתי על דמותה היפה את כל אהבתי, את כל חיבתי. אבל זו הייתה רק דודה סופי, שבזכות סיכול צלילים מוזר כונתה 'פוּסְכֵן', רגלונת. יום אחד קוננתי מרה, כי לא ראיתי את דודה רגלונת. האומנת הביאה אותי לחדר ושם שכבה דודה רגלונת במיטה, אבל איש זקן, שישב לצדה, קפץ במהירות והוציא החוצה, תוך גערות פראיות, את האומנת שבידיה הייתי. זמן קצר אחרי כן הלבישו אותי, עטפו אותי בצעיף עבה, הביאו אותי על קרבי וכרעיי לבית אחר, לבריות אחרות. בריות אלה התיימרו כולן להיות לי דודים ודודות, והבטיחו לי שדודה רגלונת חולה מאוד ושאם אשאר עמה אחלה גם אני ממש כמוה. לאחר מספר שבועות החזירו אותי למקום שהותי הקודם. בכיתי, צעקתי, רציתי לדודה רגלונת. מיד בהיכנסי לאותו חדר, דידיתי למיטה בה שכבה דודה רגלונת ופתחתי את ווילונותיה לרווחה. המיטה הייתה ריקה, ובריה אחת, שגם היא הייתה דודתי, אמרה כשדמעות זולגות מעיניה: "לא תמצא אותה יותר, יוהאנס, היא מתה ושוכבת מתחת לאדמה."

אני יודע היטב שלא יכולתי להבין את משמעותן של מילים אלה אבל עדיין, בהיזכרי באותו רגע, אני רועד באותו רגש חסר שם שאחז בי אז. המוות עצמו מחץ אותי בשריון הקרח שלו, מוראותיו חדרו לתוכי וכל שמחת שנות הילדות המוקדמות קפאה לפניהן. – אינני יודע עוד מה עשיתי, אולי לא ידעתי מעולם, אבל תכופות למדי סיפרו לי כי הרפיתי באיטיות מהווילונות, נשארתי עומד כמה רגעים, רציני ושקט מאוד, אבל אז התיישבתי על כס נצרים קטון שהיה לידי, כמו מהפך ומהרהר בעומק ליבי במה שסיפרו לי זה עתה. הוסיפו וסיפרו לי שבאבלות שקטה זו של ילד, שנטה לרוב להתפרצויות מלאות חיים כל כך, היה משהו נוגע ללב עד לבלי הבע, ושחששו אפילו להשפעה נפשית מזיקה, שכן נשארתי שבועות רבים באותו מצב, לא בכי, לא צחוק, חסר עניין במשחק, שום תשובה למילה ידידותית, אדישות למתרחש סביב."

באותו רגע נטל מייסטר אברהם לידיו דף גזור שתי וערב עד להתמיה, אחז בו לפני הנרות הבוערים ועל הקיר השתקפה מקהלה שלמה של נזירות, שניגנו על כלים מוזרים.

"הוהו!" קרא קרייזלר, בהבחינו בקבוצת האחיות המאורגנת לתפארה, "הוהו, מייסטר, אני יודע היטב במה אתה רוצה שאזכר! – ועדיין אני מחציף לטעון שעשית לי עוול כשגערת בי, כשקראת לי פרחח עיקש וחסר דעת, המסוגל, באמצעות קולה הדיסוננטי של כסילותו, לגרום למנזר שלם שר ומנגן לאבד את הצליל ואת הקצב. האם לא הייתה לי בשעתו, כשלקחת אותי למנזר הקלריסות לשמוע מוזיקה כנסייתית קתולית אמתית לראשונה, מרחק של עשרים או שלשים מילין מעיר הולדתי; האם לא הייתה לי אז, אומר אני, תביעה צודקת מאין כמוה לחציפות המבריקה ביותר, בעומדי בדיוק באמצען של שנות-החוצפה שלי? האם לא היה זה יפה אף יותר שכאבו של בן השלוש, ששכך משכבר, ניעור בכל זאת בעוצמה חדשה והוליד הזיה, שמילאה את חזי בכל העונג הממית של העגמה קורעת הלב? – האם לא הייתי חייב לטעון, ואף לדבוק בכך על אף כל ניסיונות השכנוע, שאיש לא ניגן בכלי המוזר הנקרא טרומפטה מרינה[127] מלבד דודה רגלונת, אף שמתה מזמן? – מדוע מנעת ממני לפלס את דרכי אל המקהלה, שבה שבתי ומצאתי אותה בשמלתה הירוקה עם הסרטים הוורודים!"

כעת בהה קרייזלר בקיר ואמר בקול נרגש, רועד: "באמונה! – דודה רגלונת מתבלטת מבין הנזירות! – היא טיפסה על שרפרף, כדי להפעיל טוב יותר את הכלי המסורבל." – אבל יועץ הסתרים נעמד לפניו, שולל ממנו כך את מראה הצלליות, אחז בו בשתי כתפיו ופתח: "באמת, יוהאנס, היה זה מן התבונה אם לא היית מתמסר לחלומותיך המוזרים בהקיץ ואם לא היית מדבר על כלים שאינם קיימים כלל, שכן בכל ימי חיי לא שמעתי דבר על טרומפטה מרינה!"

"הו!" קרא מייסטר אברהם בצחוק, בזרקו את הדף תחת השולחן ובהעלימו כך בחפזה את כל האחיות הנזירות, על דודה רגלונת הדמיונית והטרומפטה מרינה שלה, "הו, יועץ סתרים נכבד, גם עכשיו, כמו תמיד, האדון הקאפלמייסטר הוא איש נבון ושליו ולא ההוזה או הליצן[128], שרבים היו רוצים לראות בו. האם אין זה אפשרי שנגנית הלאוטה, לאחר שהשיבה את נשמתה, עברה הסבה מוצלחת לכלי המופלא, שתוכל אולי לשומעו ולהעריצו עדיין מעת לעת במנזרי הנזירות? – מה? – הטרומפטה מרינה אינו קיים? – חפש נא אם כן, במטותא, ערך זה ב'לקסיקון המוזיקלי' של קוך[129], שאפילו נמצא ברשותך."

יועץ הסתרים עשה זאת בו במקום וקרא בקול:

"כלי מיתר עתיק ופשוט ביותר זה מורכב משלושה לוחות דקים, שבע נעליים[130] אורכם. למטה, במקום שבו הכלי ניצב על הרצפה, רוחבם ששה עד שבעה צולים[131], אך למעלה הם מגיעים בקושי לשני צולים. הלוחות מודבקים בצורת משולש, כך שהגוף, שלמעלה הוא בעל מעין קופסת גל, הולך ומתחדד מלמטה ועד למעלה. אחד משלושה לוחות אלה הוא לוח התהודה. הוא מצויד בחורי קול אחדים, ומתוח עליו מיתר מעי יחיד, חזק למדי. בנגינה מציבים את הכלי כשהוא נטוי ומשעינים את החלק העליון שלו כנגד החזה. עם אגודל היד השמאלית נוגע הנגן בקלילות רבה במיתר במקומות שבהם נמצאים התווים המבוקשים, ובערך במקביל לפלוטינו או לפלג'ולט[132] בכינור, בשעה שבידו הימנית הוא מחכך את הקשת במיתר. צלילו המוזר של כלי זה, הדומה לצלילה של חצוצרה עמומה, מושג באמצעות גשר מיוחד שעליו עובר המיתר מתחת ללוח התהודה. צורתו של גשר זה היא כמעט כצורתה של נעל קטנה, שמלפנים היא נמוכה ודקה ומאחור, לעומת זאת, גבוהה ורחבה יותר. על חלקו האחורי ממוקם המיתר וכשפורטים עליו, גורמות הרטיטות החולפות בו לחלק הקדמי והקל של הגשר לנוע מעלה ומטה על פני לוח התהודה ומכאן בוקע הצליל, הדומה לחצוצרה נחרנית ועמומה!"

"בנה לי כלי כזה," קרא יועץ הסתרים בעיניים בורקות, "בנה לי כלי כזה, מייסטר אברהם, ואני משליך את כינור המסמרים שלי לפינה, לא נוגע יותר באויפון[133], אלא מכה חצר ועיר בתדהמה בנגני את הנפלאים שבשירים על הטרומפטה מרינה!"

"אעשה זאת," השיב מייסטר אברהם, "והלוואי, הטוב שביועצי הסתרים, שרוחה של דודה רגלונת בשמלת הטפטה הירוקה תנוח עליך ואפילו כרוח תפיח בך רוח!"

יועץ הסתרים המשולהב חיבק את המייסטר, אבל קרייזלר נכנס בין השניים באמרו, כמעט בכעס: "אי! האם אינכם ליצנים מרגיזים יותר משהייתי אי פעם, ובנוסף אף חסרי רחמים כלפי מי שאתם מתיימרים לאהוב! – ובכן, הסתפקו לכם בכך שבאותו תיאור של הכלי, שצלילו פילח את לבי, אתם שופכים מי קרח על מצחי הקודח, ובאשר לנגנית הלאוטה, שתקו! – ובכן! רצית, יועץ סתרים, שאספר לך על נעוריי, המייסטר עוד גזר מגזרות נייר שהתאימו לרגעים מאותה העת, וכך יכולת ליהנות ממהדורה יפה, מעוטרת בתחריטים, של סקיצות ביוגרפיות שלי. אבל כשקראת את הערך של קוך, עלה בדעתי הקולגה הלקסיקלי שלו, גֶרבֶּר[134], וראיתי את עצמי, גופה, שרועה על שולחן כשהיא מתוחת איברים, מוכנה לניתוח ביוגרפי שלאחר המוות. – הפרוזקטור[135] עשוי לומר: "אין להתפלא כלל על שבגופו של איש צעיר זה זורם, דרך אלפי עורקים ועורקונים, דם מוזיקלי טהור, שכן זה היה המקרה גם אצל רבים משארי בשרו, ובדיוק משום כך הוא שאר בשרם." – כלומר, רצוני לומר שרוב רובם של דודותיי ודודי שמספרם, כשם שהמייסטר יודע וכשם שלמדת זה עתה, אינו מעט מזער, עסקו במוזיקה ולרוב אף הגדילו עשות וניגנו בכלים שכבר אז היו נדירים מאוד. אבל כיום כמעט נעלמו, ורק בחלום נשמעים עדיין באוזניי הקונצרטים המתנגנים להפליא, שאותם שמעתי עד לגיל עשר או אחת-עשרה בקירוב. – ייתכן, שבשל כך התפתח כשרוני המוזיקלי, בעודו באבו, בכיוון האופייני לסגנון התזמור שלי, וכיוון זה נדחה כפנטסטי מדי. – אם יכול אתה, יועץ סתרים, לעצור בדמעותיך לאחר ששמעת נגינה יפה באמת על הכלי העתיק, הוויולה ד'אמורה, עליך להודות ליוצרך על מבנה הגוף המוצק שלך; אני, מצדי, הזלתי דמעות שליש כששמעתי את ריטר אֶסֶר[136] מנגן עליה, ועוד יותר התייפחתי לפני כן, כשאיש גבוה ויפה תואר, שתלבושת הכמרים הלמה במידה לא מצויה ושגם הוא היה דודי, ניגן עליה עבורי. גם נגינתו של קרוב אחר על הוויולה דה גמבה הייתה נעימה ומפתה מאוד, אף על פי שאותו דוד שחינך, או ליתר דיוק לא חינך אותי, ושידע לטפל בשפינט[137] בוירטואוזיות ברברית, הוכיח אותו בצדק על מקצב שגוי. המסכן גם זכה ללא מעט בוז מן המשפחה כולה כשגונבה השמועה שרקד ברוב עליצות מנואט א לה פומפדור לפי מנגינת הסרבנד[138]. בכלל, יכולתי לספר לכם הרבה מאוד על שעשועיה המוזיקליים של משפחתי שהיו, תכופות, יחידים במינם – אבל גרוטסקות רבות, שתאלצו לצחוק להן, ישורבבו פנימה וה-respectus parentelae[139]אוסר עלי להפקיר את קרוביי הנכבדים טרף ללעגכם."

"יוהאנס," פתח יועץ הסתרים, "יוהאנס! אתה, בחביבותך, לא תתרעם עליי, אם אפרוט בתוכך על מיתר, שהנגיעה בו עלולה להכאיב. – אתה מדבר תמיד על דודים, על דודות, אך לעולם אינך מזכיר את אביך, אמך!"

"הו ידידי," השיב קרייזלר, מביע התרגשות עמוקה, "הו ידידי, רק היום חשבתי, – אבל לא, לא עוד זיכרונות, חלומות, לא עוד מהרגע שהעיר היום את כל כאב ילדותי המוקדמת, כאב שהורגש אך לא הובן. אחריו באה שלווה לנפשי, בדומה לדממת הציפייה של היער בשוך סופת רעמים. – כן, מייסטר, אתה צודק, עמדתי תחת עץ התפוחים והקשבתי לקולו המתנבא של הרעם הגוסס! – תוכל לתאר לעצמך טוב יותר את קהות החושים העמומה שבה הייתי שרוי כמה וכמה שנים לאחר שאיבדתי את דודה רגלונת, אם אומר לך שמותה של אמי, שהתרחש באותה עת, לא הותיר בי רושם מיוחד. אין כל צורך שאספר לך מדוע השאיר אותי אבי, או מדוע נאלץ להשאיר אותי, בידיו של אחיה של אמי – תוכל למצוא כגון דא ברומנים משפחתיים דהויים רבים או בקומדיה כלשהי על ייסורי משפחה בנוסח אִיפלנד[140]. די שאומר לך, כי אם העברתי את שנות ילדותי וגם חלק ניכר משנות נעורי בשיממון קודר, ניתן בהחלט לייחס זאת ליתמותי. האב הרע עדיף בכל זאת על כל מחנך טוב, חושבני, ובשרי סומר כשהורים, באווילותם האדישה, משלחים מעליהם את ילדיהם ומפקידים אותם באותו מוסד לחינוך מתקן, שבו נגזרים ומעובדים האומללים לפי נורמות מוגדרות מבלי להתחשב באישיותם הנבדלת, אישיות שרק אותם הורים עצמם יכולים באמת לרדת לסופה. – ובאשר לחינוך, איש בעולם לא יוכל להתפלא על נימוסיי הרעים, שכן הדוד לא חינך ולא טיפחאותי כהוא זה, אלא הפקיר אותי לשרירות לבם של מורים שבאו הביתה, כיוון שלא למדתי בשום בית ספר. אף נאסר עליי להחריד את בדידותו של הבית שבו התגורר הדוד הרווק לבדו עם משרת זקן ומר נפש, באמצעות הכרות כלשהי עם נער בין גילי. – בדעתי עולות רק שלוש הזדמנויות שונות שבהן ביצע הדוד השקט, שהיה שווה נפש על גבול קהות החושים, אקט חינוכי קצר שבמהלכו העניק לי סטירת לחי – כך שלמעשה ספגתי שלוש סטירות לחי במהלך שנות נעוריי. היות ואני נוטה עכשיו לפטפוט יכולתי להגיש לך, יועץ סתרים שלי, את סיפור שלוש סטירות הלחי בתור עלה תלתן רומנטי[141], ובכל זאת אקטוף רק את האמצעי, שכן אני יודע שאין דבר שאתה נושא אליו את עיניך כמו לימודיי המוזיקליים, ולא תוכל להישאר אדיש כשתלמד לדעת איך הלחנתי בפעם הראשונה. – לדוד הייתה ספריה גדולה למדי, ובה הייתי רשאי לפשפש להנאתי ולקרוא מה שרציתי; "הווידויים' של רוסו בתרגום גרמני נפל לידי. בלעתי את הספר, שבפירוש לא נכתב עבור נער בן שתים-עשרה ושעלול היה לזרוע בתוכי את זרעם של אסונות מרובים. אבל רק רגע אחד ויחיד מכל האירועים שבספר, מועדים עד מאוד לפורענויות בחלקם, מילא את נפשי מכל וכל עד ששכחתי את כל היתר. כלומר, כמכת חשמל הכה בי הסיפור שבו גומר הנער רוסו בדעתו להלחין אופרה, מונע מכוח רוחה האדירה של המוזיקה שבקרבו, אך פרט לכך חף מכל ידע בהרמוניה, בקונטרפונקטים, ומכל אמצעֵי עזר שהם; איך הוא מגיף את וילונות חדרו, איך הוא משליך עצמו על מיטתו כדי להתמסר כולו להשראת כוח דמיונו, איך מצטיירת לו יצירתו, כמו חלום נהדר![142] – יומם וליל לא נטשה אותי המחשבה על רגע זה, שבו זכה רוסו הנער, כך דימיתי, באושר העילאי! – תכופות הרגשתי כאילו גם אני כבר בורכתי באושר הזה, ואז היה הדבר תלוי רק בהחלטתי הנחושה להניף אף את עצמי לאותו גן עדן, שכן רוח המוזיקה שבקרבי העניקה לי כנפיים אדירות ממש כְּשלו. בקצרה, הגעתי לידי כך שרציתי לחקות את המודל שלי. בערב סתיו סוער אחד, כשיצא הדוד שלא כמנהגו מהבית, הגפתי מיד את הווילונות והשלכתי עצמי על מיטתו כדי שרוח האופרה תבוא עליי, כמו על רוסו. אך ככל שהסידורים היו מצוינים, ככל שעמלתי לפתות אלי את רוח השיר, כך התרחקה זאת ממני בהחלטיות עיקשת! – עד כלות זמזם באוזניי, במקום כל הרעיונות הנהדרים שהיו אמורים להצטייר שם, שיר ישן ומעורר רחמים, שמילותיו הבכייניות החלו ב"אהבתי רק את איסמֶנֶה, איסמֶנֶה אהבה רק אותי" ועד כמה שנאבקתי בו, לא חדל. "הנה באה מקהלת הכוהנים הנעלה: 'גבוה מפסגת אולימפוס'" עודדתי את עצמי, אבל "אהבתי רק את איסמנה", המנגינה זמזמה הלאה ושוב הלאה ללא הפסקה, עד שלבסוף נפלה עליי תרדמה עמוקה. קולות רמים העירו אותי וריח בלתי נסבל עלה באפי, נשימתי נעתקה! החדר כולו היה מלא בעשן סמיך ובתוך הענן עמד הדוד, רומס תחתיו את שארית הווילון הבוער שכיסה את ארון הבגדים וקרא: "מים לכאן– מים לכאן!" עד שנשא המשרת הזקן שפעי שפעים של מים, שפך אותם על הרצפה וכיבה כך את האש. העשן יצא לאיטו דרך החלון. "אז איפה העורב מבשר הרעות?[143]" שאל הדוד, בהאירו את החדר סביב סביב. ידעתי היטב באיזה עורב מדובר ונשארתי במיטה, שקט כעכבר, עד שהדוד צעד לשם וב"יואיל בטובו החוצה מיד!" זועם עזר לי לקום על רגליי. "שורף לי המנוול את הבית על הראש!" המשיך הדוד. – בתשובה לחקירות נוספות, הבטחתי לו בשלווה שהלחנתי [144]opera seriaבמיטה, בעקבותיו של הנער רוסו, כאמור ב'וידויים' שלו, ושבשום פנים ואופן לא ידעתי איך פרצה האש. "רוסו? הלחין? opera seria? אוויל!" כך גמגם הדוד בזעם והעניק לי סטירת לחי חזקה, השנייה שקיבלתי, כך שנותרתי עומד, אחוז חלחלה, ובו ברגע שמעתי בבהירות רבה, כמו הדהוד למָכה, "אהבתי רק את איסמנה" וכו' וכו'. מאותו רגע ואילך הרגשתי דחייה עזה ביחס לשיר הזה, כמו גם ביחס להתעלות שבהלחנה בכלל."

"אבל איך פרצה האש?" שאל יועץ הסתרים.

"גם עכשיו," השיב קרייזלר, "גם עכשיו נעלם ממני באיזו דרך הגיעה האש לווילונות והמיטה חורבן על חלוקו היפה של הדוד ועמו על שלוש או ארבע תוספות שיער מסורקות יפה, שהדוד נהג להרכיב, כסקיצות חלקיות של פאות מתוך תסרוקת שלמה. תמיד חשבתי שאת סטירת הלחי קיבלתי לא בגלל האש, שפרצה שלא באשמתי, אלא רק בשל ההלחנה שלקחתי על עצמי. – זה מוזר למדי, אך הדוד היה נחוש בדעתו כי עליי לעסוק רק במוזיקה לבדה, מבלי להתחשב במורֶה, שהסלידה הזמנית בלבד שהפגנתי כלפי המוזיקה הוליכה אותו שולל, ושראה בי על כן מהות לא מוזיקלית מעיקרה. אגב, ביחס למה שרציתי ללמוד או לא ללמוד, היה הדוד שווה נפש לגמרי. כיוון שהביע מדי פעם מחאות נמרצות על שכה התקשה לאכוף עליי את המוזיקה, ניתן היה לחשוב שיתמלא כולו שמחה כשרוח המוזיקה, כמה שנים אחרי כן, גאתה בי בעצמה כה רבה עד שהאפילה על כל דבר אחר; אלא ששוב, לא אלה היו פני הדברים כלל וכלל. הדוד רק חייך מעט כשהבחין שבתוך זמן קצר ניגנתי על כמה כלים במידה של וירטואוזיות, ושאפילו חיברתי כמה יצירות קטנות לשביעות רצונם של סמכא ובר סמכא. כן, הוא רק חייך מעט וכשרוממו את שבחי בפניו אמר בהבעה ערמומית, "כן, ה-neveu[145] הקטן שוטה דיו".

"אבל," התערב יועץ הסתרים, "אבל אם כך לגמרי איני יכול להבין איך זה שהדוד לא נתן לך את החופש ללכת אחר נטייתך, אלא כפה עליך מסלול מקצועי אחר. כלומר, ככל הידוע לי, אינך קאפלמייסטר מזה זמן רב."

"וגם לא מזה מרחק רב," קרא מייסטר אברהם בצחוק, ובעודו מטיל על הקיר את צלליתו של איש קטן בעל מבנה גוף מוזר, המשיך הלאה: "אבל עכשיו חייב אני להיחלץ להגנתו של הדוד האמיץ, שאחיין נבזה מסוים כינה אותו דוד אוי-וויי, משום ששמו הפרטי היה אוטפריד וונצל, כן, עכשיו חייב אני להיחלץ להגנתו ולהבטיח לעולם כי כאשר העלה הקאפלמייסטר יוהאנס קרייזלר בדעתו להיות מזכיר צירוּת ולייסר את עצמו בדברים שכל מהותו כולה סולדת מהם, לא היה איש אשם בזה פחות מהדוד אוי-ווי." – "הו הס," אמר קרייזלר, "הס מייסטר, הורד לי את הדוד מהקיר, שכן למרות שהוא אולי נראה מגוחך באמת, בכל זאת אסור לי אפילו היום לצחוק על הזקן, הנח מזמן בקברו!"

"בהחלט הרחקת לכת היום בכל הנוגע לרגישות נאותה." השיב המייסטר. אבל קרייזלר לא שם לב אלא אמר, בפנותו ליועץ הסתרים הקטן: "עוד תתחרט על שגרמת לי לפטפט, שכן אני יכול להגיש לך – המחכה, אולי, לגדולות ונצורות – רק דברים שבשגרה, החוזרים ונשנים אלף פעמים בחיים. – וכך ברור גם, שלא היה זה אילוץ חינוכי, לא התעקשות מיוחדת במינה של הגורל, לא, הייתה זו השתלשלות העניינים השגרתית ביותר שדחפה אותי הלאה, עד שהגעתי לשם באי רצון, למקום שבו פשוט לא רציתי להיות. – האם לא הבחנת שבכל משפחה יש אחד שנסק מעלה לגובה מסוים, בין בזכות גאונות מיוחדת ובין בזכות צירוף מוצלח של נסיבות אוהדות, ושעכשיו עומד, עזוז, בלב המעגל, קרוביו היקרים נושאים אליו את עיניהם בשפל רוח, בשעה שקולו המצווה פוסק גזרי דין מכריעים, שאין מערערים עליהם? – כך קרה לאחיו הצעיר של דודי, שנמלט אל הבירה מקן המוזיקה המשפחתי, ושם, בתור יועץ סתרים לצירות וקרוב לפירסט, נעשה אישיות חשובה למדי. עלייתו עוררה במשפחה הערצת פליאה בלתי פוסקת. את שמו של יועץ הצירות הזכירו בחומרה טקסית, וכשנאמר: "יועץ הסתרים לצירות כתב, יועץ הסתרים לצירות התבטא כך וכך", האזינו הכול ביראת כבוד אילמת. כיוון שכבר מאז ילדותי המוקדמת ביותר הורגלתי לראות בדוד שבבירה אדם שהעפיל אל פסגת הפסגות של השאיפות האנושיות, נאלצתי, בדרך הטבע, לגלות שאינני יכול לעשות דבר אלא ללכת בעקבותיו. דמות דיוקנו של הדוד הנכבד הייתה תלויה בחדר המקושט[146]ולא הייתה לי משאלה גדולה מלהתהלך מסורק כך, לבוש כך, כמו הדוד שבתמונה. מחנכי נענה למשאלתי זו וכנער בן עשר ודאי נראיתי נאה למדי עם תוספת שיער מסורקת השמימה ושק שיער קטן ומעוגל, עם מעיל בצבע ירוק-פרוּש שאמרתו מוכספת וצרה, גרבי משי וחרב קטנה. שאיפה ילדותית זו העמיקה כשגדלתי, וכדי שארווה עונג מן הצחיח שבמדעים, די היה שייאמר לי כי לימוד זה הוא הכרחי כדי להיות בעתיד מזכיר צירות, כמו הדוד. לא העליתי בדעתי שהאמנות, שמילאה את לבי, תוכל להיות שאיפתי בפועל, דרך חיי היחידה והאמתית, ועוד פחות מאחר שהורגלתי לשמוע שאין מדברים על מוזיקה, ציור, שירה אלא כעל דברים נעימים ביותר, המיועדים לשעשוע והנאה בלבד. הזריזות שבה התקדמתי בקריירה שבמידה ידועה בחרתי בעצמי, באמצעות הידע שצברתי ובזכות תמיכתו של הדוד שבבירה, מבלי שלעולם יוצב בדרכי ולו מכשול גלוי אחד ויחיד, לא הותירה לי אף רגע להתבונן סביבי ולהבחין כי הדרך שבה בחרתי אינה הולכת למישרין. המטרה כבר הושגה ושוב לא יכולתי לחזור, ואז, ברגע לא צפוי אחד, התנקמה בי האמנות שבה כפרתי, המחשבה על חיים חסרי תוחלת אחזה בי בכאב קודר, וראיתי את עצמי אסור בשלשלאות שנראו לי בלתי ניתנות לשבירה."

"ברוך," קרא יועץ הסתרים, "ברוך ומבורך היה אפוא האסון, ששחרר אותך מכבליך!"

"אל תאמר זאת," השיב קרייזלר, "השחרור איחר להגיע. אירע לי מה שאירע לאותו אסיר שלאחר ששוחרר סוף סוף, כה נגמל משאון העולם ואף מאור היום, עד שלא הצליח ליהנות מן החירות הזהובה, והתאווה לשוב לצינוק."

"זהו," התערב מייסטר אברהם, "זהו רק אחד מרעיונותיך המבולבלים, יוהאנס, שעמם אתה מטריד את עצמך ואחרים! – לֵך! לֵך! – לגורל תמיד היו כוונות טובות עבורך, אבל בכך שאינך יכול להישאר בפשטות בתלם המוכר, בכך שאתה מקפץ מן השביל ימינה ושמאלה, בכך אין איש אשם מלבדך. ואולם, אתה צודק מאוד שבכל שנוגע לילדותך, כוכבך דרך במיוחד ו–"

 

 

[1] האדון דימלר– פרדיננד דימלר היה המו"ל של הופמן באותה עת. [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם כן צוין אחרת]

[2] הקאפלמייסטר – הממונה על המוזיקה בבית תפילה או בחצרו של שליט או אציל.

[3] סיפורי הלילה– קובץ סיפורים בן שני כרכים מאת הופמן (1816-17).

[4] העלמה סקודרי – הנובלה 'מדמואזל דה סקודרי' מאת הופמן (1819).

[5] במהדורה הגרמנית הראשונה, הובאה כאן רשימה של טעויות דפוס.

[6] הוא מוטבע להפליא… – כריכת המהדורה הראשונה של "החתול מור" עוטרה בהדפס נחושת מאת קארל פרידריך תילה (על פי רישום של הופמן), שתיאר את מור כשהוא יושב על הגג וכותב ולרגליו צלחת דגים. מולה, על הכריכה האחורית, תואר הקאפלמייסטר יוהאנס קרייזלר.

[7]Étudiant en bellesletters (צרפתית) – סטודנט למדעי הרוח.

[8]homme de letters très renommé (צרפתית) – סופר מפורסם מאוד.

[9] גיבור הולנדי בטרגדיה – אגמונט הממתין להוצאתו להורג, בטרגדיה 'אגמונט' (1788) מאת גתה (מערכה 5).

 

[10]bonhommie (צרפתית) – טוב מזג.

 

[11] פירסט – תוארו של ראש המשפחה השלטת המופיעה בספר הוא פירסט (Fürst), תואר אצולה גרמני המתייחס לשליטה של נסיכות או לראש משפחת אצולה חשובה. לרוב מתורגם התואר לעברית כ'נסיך', אך כדי להבדיל את האיש מבנו, שהספר מתייחס אליו כ-Prinz, נסיך (במשמעות בנו של מונרך), בחרתי להביא את התואר במקורו. בדומה לכך, אשתו, ה-Fürstin, מופיעה בספר כפירסטינה, ובתו, ה-Prinzessin – כנסיכה.

[12] אדירה היא האהבה… – ציטוט לא מדויק מתוך הליברטו של 'אי-הרוחות' מאת פרידריך וילהלם גוטר (1798), עיבוד של 'הסערה' של שקספיר.

[13] גרנדיר – חייל

[14] הביבר המשובח – כובע עשוי פרוות ביבר, שנכנס לאופנה ב-1790 לערך.

[15] הסיפור על הפרקליט שאיבד את כובעו לקוח (בשינויים ובהרחבה) מספרו של לורנס סטרן"מסע סנטימנטלי בצרפת ובאיטליה" (1768), שם מתואר הסיפור כ"כתוב בצרפתית עתיקה, מימיו של רבלה – ובעצם מניין לי לדעת שלא הוא עצמו כתבו" (כרך שני, "הקטע", תרגום שרה פרידמן). אצל סטרן הקטע הוא פרגמנט בלבד, כתוב על דף ששימש לאריזת חמאה, כך שאין לדעת מה עלה בגורלה של העדות שהנוטריון אמור היה לרשום.

[16] אטלנטה – במיתולוגיה היוונית, ציידת ואצנית.

[17] פוריות שאול – הפוריות (איריניות בשמן היווני) הן אלות נקם במיתולוגיה היוונית.

[18]ארמון התענוגות – ארמון קטן ששימש לרוב למטרות פרטיות של בעליו (בשונה מארמונות רשמיים ששימשו למטרות שרד, כטקסי החצר והמדינה).

[19]Fêtes de Versailles (צרפתית) – חגיגות ורסאי: תכנית החגיגות המפוארות שערך לואי הששה עשר בוורסאי ב-1664.

[20] מרשל החצר – ממלא תפקיד בכיר בחצרות הנסיכים בגרמניה, היה אחראי לרוב על משק הבית.

[21] סקבולים סטואיקנים –גאיוס מוקיוס סקבולה היה גיבור רומאי אגדי שנלקח בשבי בידי האטרוסקים. כדי להפגין את עוז רוחו ואת נכונותו לסבול ולמות למען רומא, שם את ידו הימנית באש.

[22] "אור – אור" קרא הפירסט… – ב'המלט' קורא המלך: "תנו לי איזה אור" ונענה בקריאת "אור, אור, אור" של פולוניוס (מערכה 2, תמונה 3) [בתרגום דורי פרנס].

[23] השדון דרול–דרול הוא שמו הגרמני של פָּאק (הידוע גם כ-Robin Goodfellow), שדון המשמש כמשרתו הפוחח של אוברון ב'חלום ליל קיץ' של שייקספיר.

[24]Mi lagnerò… (איטלקית) – אקונן בשתיקה על מר גורלי. שורת הפתיחה של אריה אבודה מאת הופמן.

[25]Tiranno ingrato (איטלקית) – רודן מתועב.

[26] היללתי את אריאל שלי… – ב'הסערה' (מערכה 5, תמונה 1).

[27] גיירשטיין – ("הר הנשרים") פסגת הר בבאווריה

[28] פנטסמגוריה– מופע שבו הוצגו דמויות פנטסטיות מפחידות באמצעות פנס קסם.

[29]Ave maris stella – ברוכה תהיי, כוכב השחר. ב-1808 הלחין הופמן קומפוזיציה לארבע קולות למזמור זה.

[30] גירנדולה – כדור אש, שניתן היה לשגר ממנו כמה רקטות בו זמנית. בהמשך: סירי האש, חבטות התותח – מיני זיקוקין.

[31] נבל מזג-האוויר – כבלי תיל שנמתחו בין בניינים גבוהים והשמיעו קול כשמזג האוויר השתנה. ראו גם הערה 86 לפרק השני.

[32] הרמוניקאי מיומן –ההרמוניקאים השתייכו לאסכולה פילוסופית ביוון הקלאסית, שדגלה בביסוס התאוריה המוזיקלית על תפיסה והאזנה (ולא על עקרונות אקוסטיים-פיזיקליים).

[33] שקי שיער – שקי בד לצמות, פריט אופנתי של גברים במאה ה-18.

[34] יוסט,טלהיים –במחזה 'מינה פון ברנהלם'(1763) מאת לסינג מספר המשרת יוסט לאדונו, טלהיים, על הצלת פודל בנסיבות דומות (מערכה 1, תמונה 8).

[35]homo sui juris (לטינית) – אדם העומד בזכות עצמו, בעל כשירות משפטית.

[36] פולצ'ינלה– דמות של לץ בקומדיה דל'ארטה. הוא התאפיין כמשרת ערמומי, תחבולן, גרגרן, גס ובה בעת תמים. בהצגות נהג להעמיד פנים כאוויל מכדי להבין את המתרחש.

[37] פלוטארכוס או […] קורנליוס נפוס – פלוטארכוס (46–120לספירה) – היסטוריון ופילוסוף הלניסטי בן המאה הראשונה לספירה, שחיבר ביוגרפיות של אנשי שם מהעולם היווני והרומי; קורנליוס נפוס (25–100 לפנה"ס לערך) – היסטוריון, ביוגרף ומשורר רומאי.

[38] קלדרון – קלדרון דה לה ברקה (1600–1681), ממחזאי תור הזהב הספרדי.

[39] שעשועיי הביוגרפיים – אולי רמיזה לספרו של ז'אן פול, 'שעשועים ביוגרפיים תחת קליפת מוחה של ענקית' (1796).

[40] לא לבזדוב הנשכח ולא לשיטת פסטלוצי: בזדוב – יוהאן ברנרד בזדוב (1723–1790), פדגוג ומתקן חינוכי בן תקופת ההשכלה, דגל בחינוך ילדים "לפי הטבע" בעזרת שיחה ומשחק בכדי לפתח את תבונתם ולהכין אותם לחיים; פסטלוצי – יוהאן היינריך פסטלוצי (1746–1827) – מחנך שוויצרי דגול, שפיתח (בין היתר) חינוך יסודי המשלב כישורים שכליים ומוסריים עם כישורים מקצועיים.

[41] קניגה, על קשרי אנוש – ספרו של אדולף קניגה, 'על קשרי אנוש' (1788) הוא מסה סוציולוגית ופילוסופית על העקרונות הבסיסיים של יחסי אנוש. הספר נתפס בציבור כמדריך להתנהגות נאותה ולנימוס.

[42]Ingenium (לטינית) – גאונות מולדת.

[43] הילמר קוראס – מורה ברלינאי, מחבר ספר הדרכה על קליגרפיה (1717).

[44] מרמיטה – מצנפת לילה.

[45] אלמנכי המוזות – כתבי עת ספרותיים שרווחו בגרמניה מ-1770 ועד אמצע המאה ה-19.

[46] טאסו ואריוסט – טורקוואטו טאסו (1544–1595) ולודוביקו אריוסטו (1474–1533), שני המחברים הבולטים של שירת האפוס האיטלקית.

[47] דולונד – טלסקופ שנקרא על שם האופטיקאי האנגלי ג'ון דולונד.

[48]procul negotiis (לטינית) – הרחק מעסקים, מתוך האפודה השניה של הורטיוס.

[49] זכאויות החצר – המונח הגרמני Courfähigkeit  מתייחס לכללי האתיקה החצרונית שיושמו ברבות מחצרות הנסיכים הגרמניים של התקופה ושקבעו אם אדם זכאי להתקבל בחצר.

[50] ב'חלום ליל קיץ' מעלה קבוצה של בעלי מלאכה מחזה לכבוד תזאוס, דוכס אתונה.

[51] חצי-כרכרה – כרכרה בת שני מושבים עם חופה פתוחה.

[52] Maître de Plaisir (צרפתית) – האחראי על הטכסים.

[53]Mon cher frère (צרפתית) – אחי היקר.

[54]savoir faire (צרפתית) – טקט, חוש דיפלומטי.

[55] קרולינים – מטבע זהב בווארי שהיה בשימוש בדרום גרמניה במאות ה-18 וה-19.

[56] העלמה הבלתי נראית – להטוט אוראקולרי שביצעו קוסמים רבים החל מסוף המאה ה-17. האורחים נלקחו לחדרון שחולק לשניים באמצעות שבכה. בחלל החדר ניתן היה לראות תיבת בדולח (או כדור) תלויה באוויר. בתיבה נמצאה פיית-דיבור שנפתחה אל חלל החדר. כשדיברו אליה, נשמעה תשובה בקולה של עלמה צעירה. מקובל היה להניח שהעלמה הוסתרה במקום מחבוא כלשהו.

[57] אגאתוֹדֵמוֹן –בדת היוונית העתיקה, רוח מיטיבה ששמרה על ברכת הבית; spiritum familiarem  (לטינית) – רוח הבית, המשפחה.

[58]Soufflé (צרפתית) – סטירת לחי.

[59] קימור הגב – בגרמנית Katzenbuckel, גיבנת החתול. בסלנג המונח נקשר לחנופה צבועה.

[60] אך יופיטר ניצל – לפי המיתוס היווני הטיטאן קרונוס, אבי האלים האולימפיים, בלע את ילדיו מיד עם לידתם בחששו מהנבואה שאחד מהם ידיח אותו משלטונו בעולם. כשנולד הבן השישי, זאוס-יופיטר, הערימה על קרונוס ריאה, זוגתו – היא נתנה לו לבלוע אבן מחותלת והחביאה את זאוס במערה עד שגדל.

[61] רמז פארודי להמלט (מערכה 1, תמונה 2) – "קלות דעת, שמך הוא אשה".

[62] איניאס חסוד – הגיבור הטרויאני אינאס זכה לשבחים על מסירותו לאביו. כאן, רמיזה לפרק השני של ה'איניאיס' של ורגיליוס בו טפס אינאס לגג ביתו והתבונן משם בטרויה הבוערת.

[63] רפסודי – אקסטטי, נלהב. במוזיקה, רפסודיה היא יצירה בפרק אחד הכוללת מגוון רב של מצבי רוח, צבעים וקולות מנוגדים.

[64] זיגהרטסהוף – חצר זיגהרט, מקום מושבו של נסיך זיגהרטסוויילר.

[65] רציטטיב – סגנון מוזיקלי שנועד לחקות דיבור אנושי בשירה או נגינה.

[66] קומה – בתיאוריה מוזיקלית, סוג של אינטרוול (הבדל בגובהם של שני צלילים).

[67] כוונון מושווה– שיטת כוונון מוזיקלי, בה שנים עשר חצאי הטונים שעל הסולם ממוקמים במרחקים זהים זה מזה.

[68] אנהרמוניה – היחס בין הצליל הראשי הגבוה ובין הצליל הנמוך שבא אחריו: שניהם נשמעים זהים, אך הם שונים מבחינה מוזיקלית ומוגדרים אחרת.

[69] סטפנו פצ'יני, detto il Venetiano (איטלקית) – המכונה "הוונציאני". בונה כלים בשם זה לא זוהה.

[70] הדואליזמוס המאונסן – אוניסון הוא מרווח בן אפס טונים בין שני תווים, כלומר, לשני התווים יש צליל זהה. הופמן משתמש כאן בפועל נדיר ביותר, שהוראתו בערך 'לאנסן'.

[71] רגל ארנבת – אצל הופמן: אוויל או תימהוני.

[72] מחול-פרות – שיר שמקורו באלפיים השוויצריים, לרוב מנוגן בקרן. עמו ליוו הרועים את הפרות אל החליבה.

[73] אמלינות – אמלינה היא דמות של נערה העורגת לאהובה באופרה של יוזף וויגלס 'המשפחה השוויצרית' (1809).

[74] גונח כמו כבשן וכו' – ציטוט מתוך "כטוב בעינכם" מאת שייקספיר (מערכה 2, תמונה 7, בתרגום דורי פרנס).

[75] הספטימה – מרווח בין שבע צלילים.

[76] היפל המנוח – תאודור גוטליב פון היפל המבוגר (1741–1796), מחבר גרמני שהבחין בין כלי נגינה היאים לגברים, כמו חצוצרות ותופים ובין כלים היאים לנשים, כפסנתר ולאוטה. בספרו 'על הנישואין' (1774) כתב: "אם גבר שר, הרי שהוא מסורס או צרפתי או טרזן. כשאני רואה גברים מלמדים שירה, הדבר נראה לי ממש כאילו ראיתי אותם מבשלים ביצים רכות." היפל המבוגר היה דודו של היפל הצעיר, שהיה חברו הקרוב של הופמן כל ימיו.

[77] סיליה, רוזלינד – דמויות מ'כטוב בעיניכם' הלוקחות חלק בהרפתקאות אהבים שונות ומשונות ביער ארדן.

[78] מסייה ז'אק ופרובשטיין – אף הם דמויות ב'כטוב בעינכם'. ז'אק הוא אציל מלנכולי ובלתי משתלב; פרובשטיין (תרגום גרמני מילולי לשם האנגלי touchstone) הוא ליצן החצר.

[79]Stefano Pacini fec. Venet. 1532. (לטינית מקוצרת) – סטפאנו פצ'יני עשה [את זה], ונציה, 1532.

[80] קנצונטה איטלקית […]: קנצונטה – שיר לקול ולליווי; מליסמה – שירתה של הברת טקסט אחת תוך תנועה בין כמה תווים שונים; מרוץ – רצף מהיר של צלילים; קפריצ'ו – יצירה מוזיקלית, על פי רוב חופשית, מלאת חיים, מהירה ווירטואוזית.

[81] מסכה – במקור Larve: גם מסכה וגם זחל של פרפר.

[82] קאקודמון – רוח רעה בדת היוונית העתיקה ובאסטרולוגיה של ימי הביניים, צדו האפל של האגתודמון שהוזכר לעיל (הערה 55). שתיהן פעלו כרוחות אישיות, אחת רעה ואחת טובה, שליוו את האדם מלידה עד קבר ודחפו אותו למעשים שונים.

[83]Ex abrupto (לטינית) – במפתיע.

[84]Ajustement (צרפתית) – הופעה.

[85]Intimus (לטינית) – חבר קרוב, מקורב.

[86]Subito (איטלקית) – לפתע, במהירות (כהוראה מוזיקלית).

[87] che far, che dir!(איטלקית) – מה לעשות, מה להגיד!

[88]Ah pietà, pietà Signora! (איטלקית) – הו, רחמים, רחמים, גברת!, פרודיה על המיזררה של המלחין הנפוליטני ניקולו יומלי (1774), שם מושר "הו רחמים, רחמים אדון!"

[89] יער ארדן – מקום התרחשותו העיקרי של 'כטוב בעיניכם'.

[90] אותו משורר – גם כאן נרמזת האֶפּוֹדה השניה של הורטיוס, אף כי הורטיוס אינו מדבר על שדרי כסף וערבות בוכיות אלא על אלון עתיק (ראו גם הערה 46).

[91] ברתולד השטני – הנזיר והאלכימאי האגדי ברתולד שוורץ, בן המאה ה-14, לו מיוחסת המצאת אבק השריפה.

[92] הוא לא המציא את אבק השריפה – נאמר לרוב במשמעות "הוא לא חכם במיוחד".

[93] נייר מלכותי – הגדול בגיליונות הנייר של התקופה. שימש למפות והדפסים.

[94] סופר אנושי מפורסם – המדען והפילוסוף גיאורג כריסטוף ליכטנברג (1799-1742), שבאחד האפוריזמים שלו נאמר: "בכדי ללמוד לדבר שפה זרה היטב ולשוחח כראוי בחברה עם מאפייני המבטא הייחודיים של העם, אין די בכך שלאדם יהיו זיכרון ואוזן, הוא חייב גם להיות, במידה ידועה, מעט שוטה".

[95] פִּרְלוּר – במקור parlieren, לפטפט, פועל שמרמז ל-parler הצרפתי.

[96] התקפים קטלפטיים – קטלפסיה היא הפרעה עצבית הגורמת לשיתוק השרירים ולאובדן הקשר עם הסביבה.

[97] קובולד-חולי – קובולד הוא שדון בפולקלור הגרמני; הם עלולים להזיק ואף לגרום למחלות משונות.

[98] עלי אקנתוס – פרודיה על לקט אפוריזמים בנוסח נובליס בשם 'עלי לוטוס' (1817) מאת איזידורוס אוריינטליס.

[99] הינץ פון הינצנפלד – החתול הינצה הוא גיבור הקומדיה של לודוויג טיק,'החתול במגפיים' (1797), עיבוד של סיפורו הנודע של שארל פרו, הלועג לטעמו המלודרמטי של קהל הצופים הברלינאי.

[100] דיסוננס – צרימה, חוסר-הרמוניה. בהקשר המוזיקלי יש למילה משמעות מיוחדת – שילוב של שני תווים או יותר היוצר מצב של חוסר הרמוניה, שיש להתירו.

[101] כחול-זקן של טיק – מחזהו של לודוויג טיק, 'האביר כחול-זקן' (1797).

[102] קרזול – במקור Kraus, שפירושו, אכן, קרזול או תלתול ובהשאלה מתחום השיער לתחום המחשבות – בלבול, גחמנות, עקשנות. בהמשך, מקרייזלר – מתבסס על משחק צלילים דומה בגרמנית.

[103] מחול ויטוס הקדוש – מחלה המתבטאת בתנועות ועוויתות בלתי רצוניות, המזכירות ריקוד.

[104] סקרמוז – דמות של הרפתקן ורוצח בקומדיה דל-ארטה. הוא עטה תלבושת ספרדית שחורה ופניו היו מושחרות.

[105] לה נוטרה – אנדרה לה נוטרה (1613–1700), מתכנן גנים צרפתי דגול, שתכנן, בין היתר, את גני הטולרי ואת הרחבת גני וורסאי.

[106] משורר נפלא – לודוויג טיק, שאחת הדמויות בספרו "פנטזוס" (1812) אומרת, במהלך דיון על משמעות החיים: "קיימים נעורי נצח, ערגה, הנמשכת לנצח שכן לנצח לא תסופק; לא תוכזב ולא תרומה, אלא רק לא תסופק, בכדי שלא תמות, שכן היא עורגת בתוככי הלב אל עצמה, משקפת בצורות מתחלפות ואינסופיות את תמונת האהבה שלעולם אינה כלה, הקֵרוב שבריחוק, המרחק השמימי שבקָרוב מכל קרוב."

[107] טנטלוס – במיתולוגיה היוונית, מלך שהאלים הענישו אותו על חטאיו בגזרם עליו לעמוד בשאול בתוך בריכת מים שהגיעו עד סנטרו, מתחת לעצים עמוסי פרי. כשניסה לאכול את הפרות או לשתות מהמים, נסוגו אלה אל מחוץ להשיג ידו.

[108] דון ז'ואן – האופרה 'דון ג'ובני' של מוצרט; ארמידה – אופרה מאת גלוק.

[109] קדנציה – אימפרוביזציה וירטואוזית של הסולנים, שבמהלכה התזמורת משתתקת.

[110] C'étoit bien ennuyantוכו' (צרפתית) – זה היה משעמם מאוד, קאפלמייסטר יקר שלי.

[111] הממונה על הטכסים – הפקיד האחראי על הפקות שונות, מופעים והצגות בחצר.

[112] פוצ'יטה – וינצ'נזו פוצ'יטה (1778–1861), מלחין איטלקי שהאופרות הפומפוזיות שלו זכו לפופולאריות רבה.

[113]à la hauteur  (צרפתית) – לגובה, לפסגה.

[114] אוסטרקיזם –נוהל פוליטי שנוצר באתונה במאה החמישית לפנה"ס, במסגרתו ניתן היה להגלות אחד מאזרחי העיר לתקופה של עשר שנים.

[115] פבזי ופיורבנטי – סטפנו פבזי וולנטינו פיורבנטי, מלחיני אופרה איטלקים שהיו חביבים על בני התקופה.

[116] שיטת חינוך זו – הפרופסור והמייסטר מתייחסים לספרו של הכומר קארל ויטה, 'קארל ויטה, או תולדות גידולו וחינוכו' (1819). בספר מתוארת השיטה החינוכית שיישם הכומר על בנו, קארל ויטה הצעיר, שיטה שכללה תכנית לימודים אינטנסיבית במיוחד. הבן היה ילד פלא ששלט בחמש שפות ושקיבל את תואר הדוקטורט שלו בגיל 13. מאוחר יותר היה משפטן ונמנה עם החוקרים החשובים של דנטה בתקופתו. בגרמניה אמנם נשכח הספר במהרה, אולם הוא זכה לאחרונה להצלחה מפתיעה דווקא בסין.

[117]non ex quovis ligno fit Mercurius (לטינית) – לא מכל בול עץ ייעשה מרקוריוס. מרקוריוס (גלגולו הרומי של האל היווני הרמס) היה אל הסוחרים והגנבים ונחשב לנבון, רב-תחבולות וקל-רגליים במיוחד.

[118] גְּלוֹסֶה – צורת שיר מחורז, בן חמישה בתים.הגלוסה פותחת בביתקצר, שיש בוארבע שורות, שנחרזות במסורג.כל אחת משורות בית זה חוזרת כשורה אחרונה בסוף כל אחד מארבעת בתי ההמשך, בהתאמה. בתי ההמשך הם בני עשר שורות וגם בהם החריזה מסורגת בסדר מיוחד. במקור הבית הראשון הוא ציטוט (בשינוי קל) מהאופרה הקלה 'קלודינה פון ווילה בלה' מאת גתה.

[119] ציץ– סוג של בד כותנה צבעוני.

[120] צ'אקו – כיסוי ראש של חיילים, שמקורו בצבא נפוליאון ושהוכנס לשימוש בצבא הפרוסי בתקופתו של הופמן.

[121] לוטים – מידת משקל ששימשה בגרמניה עד המאה ה-19 ושערכה היה בין 15 ל-50 גרם.

[122] יומו של הקדוש יוהאניס כריזוסטומי – יומו של הקדוש יוחנן כריזוסטומוס, מאבות הכנסייה, חל ב-27 בינואר, הוא גם יום הולדתו של מוצרט. ה-24 בינואר הוא יום הולדתו של הופמן עצמו (בפרק זה הביוגרפיה של הופמן ושל קרייזלר חופפת בנקודות רבות). הסמכת הימים זה לזה היא, בין היתר, מחוות הוקרה למוצרט, שהופמן העריץ עד כדי כך שהחליף את שמו האמצעי מוילהלם לאמדאוס.

[123] מורקי – סגנון נגינה בכלי מקלדת שבו הבס מורכב מאוקטבות מתחלפות במהירות.

[124] האנס האזֶה (האנס הארנבת) – כינוי גנאי לשוטה או מוקיון. קרייזלר מתייחס אל עצמו לא פעם כאל רגל-ארנבת, שוטה (ראו גם הערה 68).

[125] קיום צמחי– מעבר למשמעותו הבוטנית, משמש המונח כינוי לחיי בטלה חסרי תועלת או לחיים עלובים.

[126] מסייה טורטל – השם האונומטופיאי טורטל מציין זן של יונים; משמעו של הפועל turteln, הנגזר ממנו, הוא להמות ובהשאלה, לנהל שיחת אהבים.

[127] טרומפטה מרינה (=חצוצרה ימית) – כלי בעל מיתר יחיד שהיה פופולארי מימי הביניים ועד אמצע המאה ה-18.

[128] ליצן – במקור Haselant, שוטה או בדחן. בבסיסה של מילה זו עומדת ה-Hase, הארנבת, הקשורה, כאמור, לקרייזלר (ראו הערות 68 ו-121).

[129] הלקסיקון המוזיקלי של קוך – מילון מוזיקלי מאת היינריך כריסטוף קוך (1802). המובאה שלהלן אכן לקוחה מלקסיקון זה.

[130] נעליים – מידה עתיקה, המקבילה למידת הרגל הפרוסית, שאורכה 28.8 ס"מ.

[131] צולים – מידת אורך במערכת המידות הפרוסית, השווה ל-2.61 ס"מ (כאינצ').

[132] פלוטינו או פלג'ולט – כאן, צלילים דמויי חליל המושגים באמצעות פריטה במקום מסוים על הכינור.

[133] כינור מסמרים… אויפון – שני כלי נגינה שפותחו בגרמניה במאה ה-18: כינור המסמרים אינו כינור כלל אלא כלי הקשה אידיופוני שהומצא ב-1740 בידי הכנר יוהאן וילדה; האויפון, כלי דומה אך עשוי מוטות זכוכית, הומצא ב-1790 בידי הפיזיקאי ארנסט כלדני.

[134] גֶרְבֶּר – ארנסט לודוויג גרבר, נגן אורגן בן התקופה ומחבר 'לקסיקון היסטורי ביוגרפי של אמני-הצליל' (1971–1972).

[135] פרוזקטור (גרמנית) – מילולית "חותך (או גוזר) מקדים", מורה בפקולטות לרפואה שהיה אחראי על הכנת גופות לניתוחים.

[136] ריטר אסר – קארל מיכאל ריטר פון אסר (1746 לערך – לא ידוע), נגן וירטואוז מהולל בן התקופה.

[137] שפינט – סוג מוקדם של פסנתר או צ'מבלו שהיה נפוץ מאוד בסוף המאה ה-17.

[138] מנואט א לה פומפדור לפי מנגינת הסרבנד – שני הריקודים הם ריקודי חצר במשקל שלושה-רבעים, אך הסרבנד (שמוצאו ספרדי) הוא ריקוד איטי וחגיגי בעוד שהמנואט (שמקורו בחצרו של לואי ה-16) הוא נעים ונלהב.

[139]respectus parentelae (לטינית משובשת) – כבוד המשפחה.

[140] איפלנד – אוגוסט וילהלם איפלנד (1759–1814), שחקן, במאי ומחזאי, שכתב דרמות רבות על ענייני בית ומשפחה.

[141] עלה תלתן רומנטי – עלי התלתן מורכבים משלשה עלעלים ופעמים רבות שימשו בספרות כדי לתאר שילושים למיניהם.

[142] האפיזודה שהרשימה את קרייזלר מתוארת ע"י רוסו בספר השביעי של 'הוידויים'. בשונה מתיאורו של קרייזלר, היה רוסו בזמן שעליו מדובר גבר כבן שלושים בעל ידע ניכר במוזיקה.

[143] העורב מבשר-הרעות – במקור unglücksvogel, ציפור-ביש, כינוי לציפורים ממין מסוים, יש האומרים עורב ויש האומרים קיכלי, שמי שראה אותן היה צפוי לשנה קשה. בהשאלה: שלימזל.

[144]opera seria (איטלקית) – אופרה רצינית, בשונה מהאופרות הקומיות.

[145]neveu (צרפתית) – אחיין. יתכן שהשימוש במילה הצרפתית רומז לסאטירה "אחיינו של ראמו" (1763) מאת דידרו, העוסקת בנושאים דומים.

[146] בחדר המקושט – בבתי האצילים ובארמונות, חדר מקושט ומעוטר במיוחד, ששימש לקבלות פנים ולחגיגות. כאן הכוונה פשוט לסלון.

 

מודעות פרסומת